ולא קשיא – מתני׳ דקתני דמשקרב הזבח חייבין באחריותן כלומר אף בלילה ברייתא (דהא) דתני ומנחתם ונסכיהם בלילה היינו] בנסכים הבאין בפני עצמן. שלא הקדיש עם הזבח אלא שהקדישום לאחר הקרבת הזבח שיכול אדם להקריב זבחו היום ונסכיו מיכן ועד עשרה ימים ובהנהו אמר דקרבי [אף] בלילה [והא דקתני ברייתא דברים שדרכן להקריב ביום מנחת נסכים היינו בנסכים הבאים עם הזבח]:
(1) 
וְלָא תִּיסְמֵי מִנְחַת נְסָכִים ממתני׳ מִמַּתְנִיתָא וְלָא קַשְׁיָא כָּאן בִּנְסָכִים הַבָּאִין עִם הַזֶּבַח כָּאן בִּנְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן.
וְלָא תִּיסְמֵי מִנְחַת נְסָכִים and in light of this ruling he will not delete the phrase: The meal offering that accompanies the libations, from the baraita. And instead, the apparent contradiction between the baraitot can be explained as follows: It is not difficult; here, the baraita that states that meal offerings accompanying libations are sacrificed only in the day is referring to libations that come with an animal offering, whereas there, the baraita that permits sacrificing a meal offering that accompanies the libations at night is referring to libations that come to be sacrificed by themselves, i.e., which do not accompany the sacrifice of an offering.
לא תיסמי נסכים – מההיא מתני׳ דלעיל ומצי לתרוצי.
הא – דקתני נסכים בהדי דברים שדרכן ליקרב ביום היינו בנסכים הבאין עם הזבח.
בפני עצמן – שלא קדשו בשחיטת הזבח יכול להקריב בלילה.
ואציין כי לאור אותם דברים לא תיסמי [אל תסיר] את הלשון ״מנחת נסכים״ ממתניתא [מהברייתא]. ובאשר לסתירה בין הברייתות אם קרבים נסכים בלילה, לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן בברייתא האומרת שמנחת נסכים הריהי מכלל הדברים שדרכם ליקרב ביום — מדובר בנסכים הבאין עם הזבח, וכדין הזבחים אם כן אף דין הנסכים, שאף הם אינם קרבים אלא ביום. ואילו כאן בברייתא זו האומרת שהנסכים קרבים אף בלילה — מדובר בנסכים הבאין בפני עצמן, שאין דינם כדין הזבחים, ולכן הם קרבים אף בלילה.
and in light of this ruling he will not delete the phrase: The meal offering that accompanies the libations, from the baraita. And instead, the apparent contradiction between the baraitot can be explained as follows: It is not difficult; here, the baraita that states that meal offerings accompanying libations are sacrificed only in the day is referring to libations that come with an animal offering, whereas there, the baraita that permits sacrificing a meal offering that accompanies the libations at night is referring to libations that come to be sacrificed by themselves, i.e., which do not accompany the sacrifice of an offering.
הכל
(2) וְאִי הֲוָה לֵיהּ אִיגַּרְתָּא מִי אֶפְשָׁר לְמִישְׁלְחַא וְהָא אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כּוֹתְבֵי הֲלָכוֹת כְּשׂוֹרֵף התורה וְהַלָּמֵד מֵהֶן אֵינוֹ נוֹטֵל שָׂכָר.
The Gemara raises a difficulty with regard to Rav Dimi’s suggestion to write this opinion in a letter. And even if he had someone to write a letter for him, would it have been possible to send it? But didn’t Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, say that Rabbi Yoḥanan said: Those who write halakhot are considered like those who burn the Torah, and one who learns from written halakhot does not receive the reward of studying Torah. Evidently, it is prohibited to send halakhot in letters.
The Gemara raises a difficulty with regard to Rav Dimi’s suggestion to write this opinion in a letter. And even if he had someone to write a letter for him, would it have been possible to send it? But didn’t Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, say that Rabbi Yoḥanan said: Those who write halakhot are considered like those who burn the Torah, and one who learns from written halakhot does not receive the reward of studying Torah. Evidently, it is prohibited to send halakhot in letters.
כותבי הלכות – מדרש משנה ותלמוד והגדות [דברים שבע״פ נענשין] כשורפי תורה משום דדינן של הלכות בע״פ ואינו רשאי לכותבן [וכל הלמד מהן מן הכתב אין לו שכר:
כשורפי התורה – שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה. ל״א שאסור להשהותן כתובים דתורה שבעל פה היא.
והלמד מהן – מתוך הספרים.
ותוהים על דברי רב דימי: ואי הוה ליה איגרתא [ואם היה לו מי שיכתוב איגרת], מי [האם] אפשר היה למישלחא [לשולחה]? והא [והרי] אמר ר׳ אבא בריה [בנו] של ר׳ חייא בר אבא, אמר ר׳ יוחנן: כותבי הלכות הריהם כמי ששורף את התורה. והאדם הלמד מהן, מכתבי הלכה — אינו נוטל על כך שכר לימוד תורה. הרי איפוא, שאין לכתוב דברי הלכה!
The Gemara raises a difficulty with regard to Rav Dimi’s suggestion to write this opinion in a letter. And even if he had someone to write a letter for him, would it have been possible to send it? But didn’t Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, say that Rabbi Yoḥanan said: Those who write halakhot are considered like those who burn the Torah, and one who learns from written halakhot does not receive the reward of studying Torah. Evidently, it is prohibited to send halakhot in letters.
הכל
(3) דָּרֵשׁ ר׳ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דר״ל דְּרֵישׁ לָקִישׁ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר {שמות ל״ד:כ״ז} כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר {שמות ל״ד:כ״ז} כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לוֹמַר לָךְ דְּבָרִים שֶׁעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב וְשֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה.
Before resolving the difficulty, the Gemara further discusses the prohibition of writing down the Torah: Rabbi Yehuda bar Naḥmani, the disseminator for Reish Lakish, expounded as follows: One verse says: “Write you these words,” and one verse says, i.e., it states later in that same verse: “For by the mouth of these words” (Exodus 34:27). These phrases serve to say to you: Words that were taught orally you may not recite in writing, and words that are written you may not recite orally, i.e., by heart.
Before resolving the difficulty, the Gemara further discusses the prohibition of writing down the Torah: Rabbi Yehuda bar Naḥmani, the disseminator for Reish Lakish, expounded as follows: One verse says: “Write you these words,” and one verse says, i.e., it states later in that same verse: “For by the mouth of these words” (Exodus 34:27). These phrases serve to say to you: Words that were taught orally you may not recite in writing, and words that are written you may not recite orally, i.e., by heart.
דברים שבכתב – תורה נביאים וכתובים. חדושי מילתא שאני. דבר חדוש הוה אותו היקישא ומשום הכי מותר:
ל״א משום דאיכא שכחה כתבין ואמאי מותר]:
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה – וא״ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי״ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי״ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן.
ועוד מוסיפים מדברי חכמים בענין איסור כתיבת תורה שבעל פה: דרש ר׳ יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ריש לקיש בפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ (שמות לד, כז): והרי בפסוק זה כתוב אחד אומר ״כתב לך את הדברים האלה״ — שנדרש הוא לכותבם, ואילו כתוב אחד אומר ״כי על פי הדברים האלה״ — להורות שיהיו הדברים בעל פה (״על פי״), והרי זו כעין סתירה בין הכתובים! אלא כוונת הפסוק לומר לך: דברים שעל פה — אי (אין) אתה רשאי לאומרן בכתב (לכותבם), ודברים שבכתב — אי (אין) אתה רשאי לאומרן על פה.
Before resolving the difficulty, the Gemara further discusses the prohibition of writing down the Torah: Rabbi Yehuda bar Naḥmani, the disseminator for Reish Lakish, expounded as follows: One verse says: “Write you these words,” and one verse says, i.e., it states later in that same verse: “For by the mouth of these words” (Exodus 34:27). These phrases serve to say to you: Words that were taught orally you may not recite in writing, and words that are written you may not recite orally, i.e., by heart.
הכל
(4) וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב אֲבָל אֵין אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת.
And furthermore, the school of Rabbi Yishmael taught: The word “these” in the command “write you these words” serves to emphasize that these words, i.e., those recorded in the Written Law, you may write, but you may not write halakhot, i.e., the mishnayot and the rest of the Oral Law.
And furthermore, the school of Rabbi Yishmael taught: The word “these” in the command “write you these words” serves to emphasize that these words, i.e., those recorded in the Written Law, you may write, but you may not write halakhot, i.e., the mishnayot and the rest of the Oral Law.
ועוד בענין זה תנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל על האמור ״כתב לך את הדברים האלה״ — דווקא דברים אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות. הרי מכל אלה עולה שאין לכתוב דברי הלכה, וכיצד רב דימי ביקש לכתוב דברי הלכה ולשולחם לרב יוסף?
And furthermore, the school of Rabbi Yishmael taught: The word “these” in the command “write you these words” serves to emphasize that these words, i.e., those recorded in the Written Law, you may write, but you may not write halakhot, i.e., the mishnayot and the rest of the Oral Law.
הכל
(5) אָמְרִי דִּלְמָא מִילְּתָא חַדְתָּא שָׁאנֵי דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ מְעַיְּינִי בְּסִיפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בְּשַׁבְּתָא וְדָרְשִׁי הָכִי {תהלים קי״ט:קכ״ו} עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ אָמְרִי מוּטָב תֵּיעָקֵר תּוֹרָה וְאַל תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.
They said in response to the question of how Rav Dimi could propose writing down the halakha in a letter: Perhaps with regard to a new matter it is different, i.e., it might be permitted to write down new material so that it not be forgotten. One proof for this suggestion is that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish would read from a scroll of aggada, containing the words of the Sages, on Shabbat. And they did so because they taught as follows: Since one cannot remember the Oral Law without writing it down, it is permitted to violate the halakha, as derived from the verse: “It is time to work for the Lord; they have made void your Torah” (Psalms 119:126). They said it is better to uproot a single halakha of the Torah, i.e., the prohibition of writing down the Oral Torah, and thereby ensure that the Torah is not forgotten from the Jewish people entirely.
They said in response to the question of how Rav Dimi could propose writing down the halakha in a letter: Perhaps with regard to a new matter it is different, i.e., it might be permitted to write down new material so that it not be forgotten. One proof for this suggestion is that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish would read from a scroll of aggada, containing the words of the Sages, on Shabbat. And they did so because they taught as follows: Since one cannot remember the Oral Law without writing it down, it is permitted to violate the halakha, as derived from the verse: “It is time to work for the Lord; they have made void your Torah” (Psalms 119:126). They said it is better to uproot a single halakha of the Torah, i.e., the prohibition of writing down the Oral Torah, and thereby ensure that the Torah is not forgotten from the Jewish people entirely.
חדתא – חדשה שלא היו יודעין לתרץ הברייתות.
[ל״א] חדתי – לחדש דבר כגון זו שחדשה היא.
מעייני בספר אגדתא – שלא ישתכחו.
עת לעשות לה׳ – כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך ומוטב תעקר כו׳.
אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: דלמא מילתא חדתא שאני [שמא דבר חידוש שונה, מיוחד הוא], שהותר לכותבו, על מנת שלא יישכח. וראיה לדבר, דהא [שהרי] ר׳ יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא [היו מעיינים בספר אגדה בשבת], אף שהוא מכלל תורה שבעל פה, שאין לכותבה, ובטעם הנהגתם זו דרשי הכי [דרשו כך] את הכתוב ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ (תהלים קיט, קכו), שכאשר עושה אדם דבר לקיום רצון ה׳ ולשם קדושתו ראוי אף להפר את ציווי התורה. ועוד הוסיפו ואמרי [אמרו]: מוטב שתיעקר מצות התורה, שלא לכותבה, ואל תשתכח תורה מישראל.
They said in response to the question of how Rav Dimi could propose writing down the halakha in a letter: Perhaps with regard to a new matter it is different, i.e., it might be permitted to write down new material so that it not be forgotten. One proof for this suggestion is that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish would read from a scroll of aggada, containing the words of the Sages, on Shabbat. And they did so because they taught as follows: Since one cannot remember the Oral Law without writing it down, it is permitted to violate the halakha, as derived from the verse: “It is time to work for the Lord; they have made void your Torah” (Psalms 119:126). They said it is better to uproot a single halakha of the Torah, i.e., the prohibition of writing down the Oral Torah, and thereby ensure that the Torah is not forgotten from the Jewish people entirely.
הכל
(6) אָמַר רַב פָּפָּא הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן קְרֵיבִין אפי׳ אֲפִילּוּ בַּלַּיְלָה נִזְדַּמְּנוּ נְסָכִים בַּלַּיְלָה מַקְדִּישִׁין בַּלַּיְלָה וּמַקְרִיבִין.
§ With regard to Rav Dimi’s differentiation between libations that come with an animal offering and libations that are sacrificed by themselves, Rav Pappa said: Now that you have said that libations that come by themselves are sacrificed even at night, if one happened to have libations of this kind at night, they may be consecrated by placing them in a service vessel at night and they may be sacrificed at night.
§ With regard to Rav Dimi’s differentiation between libations that come with an animal offering and libations that are sacrificed by themselves, Rav Pappa said: Now that you have said that libations that come by themselves are sacrificed even at night, if one happened to have libations of this kind at night, they may be consecrated by placing them in a service vessel at night and they may be sacrificed at night.
השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן לאחר הקרבת הזבח [ומחמת] הזבח קריבין אפילו בלילה. אם נזדמנו לו מקדישן בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה דחייב באחריותן:
השתא דאמרת כו׳ – יכול להקדישן ולהקריבן בלילה אחת. ל״א גרסינן עלות השחר פוסל בהן כאברים כלומר הא דאמרינן נזדמנו לו נסכים בלילה מקדישן בלילה [ומקריבן].
א ובעקבות דברי רב דימי המבחין בין נסכים הבאים עם הזבח (שאינם קרבים בלילה) לבין נסכים הבאים בפני עצמם (הקרבים בלילה) אמר רב פפא: השתא דאמרת [עתה שאומר אתה] כי נסכים הבאין בפני עצמן הריהם קריבין על המזבח אפילו בלילה, מעתה אם נזדמנו נסכים כאלו בלילה — הרי אף מקדישין אותם (בנתינתם בכלי שרת) בלילה ולאחר מכן מקריבין אותם בלילה.
§ With regard to Rav Dimi’s differentiation between libations that come with an animal offering and libations that are sacrificed by themselves, Rav Pappa said: Now that you have said that libations that come by themselves are sacrificed even at night, if one happened to have libations of this kind at night, they may be consecrated by placing them in a service vessel at night and they may be sacrificed at night.
הכל
(7) אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ זֶה הַכְּלָל כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם אֵינוֹ קָדוֹשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם וְכׇל הַקָּרֵב בַּלַּיְלָה קָדוֹשׁ (בֵּין בַּיּוֹם בֵּין) בַּלַּיְלָה.
Rav Yosef, son of Rav Shemaya, said to Rav Pappa: A baraita is taught that supports your opinion. This is the principle: Any offering that is sacrificed in the day is consecrated by being placed in a service vessel only in the day; but any offering that is sacrificed at night is consecrated both in the day and at night.
Rav Yosef, son of Rav Shemaya, said to Rav Pappa: A baraita is taught that supports your opinion. This is the principle: Any offering that is sacrificed in the day is consecrated by being placed in a service vessel only in the day; but any offering that is sacrificed at night is consecrated both in the day and at night.
אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רב שמעיה לרב פפא: הרי תניא דמסייע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך, שכך שנינו: זה הכלל, כל הקרב ביום — אינו קדוש (מתקדש) אלא ביום, וכל הקרב בלילה — קדוש בין ביום בין בלילה. ואף הנסכים הבאים בפני עצמם, כיון שקרבים הם בלילה — אף מתקדשים הם בלילה לפני ההקרבה.
Rav Yosef, son of Rav Shemaya, said to Rav Pappa: A baraita is taught that supports your opinion. This is the principle: Any offering that is sacrificed in the day is consecrated by being placed in a service vessel only in the day; but any offering that is sacrificed at night is consecrated both in the day and at night.
הכל
(8) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אוַעֲלוֹת הַשַּׁחַר פּוֹסֶלֶת בָּהֶן כְּאֵבָרִין.
With regard to the topic of libations sacrificed by themselves, Rav Adda bar Ahava says: And dawn disqualifies them, like the halakha of limbs of offerings that have had their blood sprinkled during the day. Such limbs are left to burn on the altar all night long, but at dawn they are disqualified and may no longer be placed on the altar.
With regard to the topic of libations sacrificed by themselves, Rav Adda bar Ahava says: And dawn disqualifies them, like the halakha of limbs of offerings that have had their blood sprinkled during the day. Such limbs are left to burn on the altar all night long, but at dawn they are disqualified and may no longer be placed on the altar.
אמר רב אדא בר אהבה עולת השחר – התמיד פוסל בהן כאברין ואברייתא קאי דקתני ומתעכלין והולכין כל הלילה [כולה] (כלומר) ואם לא נתעכלו כל האברין של תמיד של בין הערבים עד שהעלו תמיד השחר פוסלת בהן באברים אבל סידור המערכה של תמיד השחר אינה פוסלת בהן אלא הקרבת [התמיד] עצמו דכבר הוי יום ואין דרכן ליקרב ביום:
אמר רב אדא בר אהבה עוד בדין הנסכים הבאים בפני עצמם: ואף עלות השחר פוסלת בהן, שמשעלה עמוד השחר הריהם נפסלים כדרך שנפסלים האברין של הקרבנות שנזרק דמם ביום שהם הולכים ומתעכלים על גבי המזבח במשך הלילה, ומשעלה השחר ולא עלו למזבח הריהם פסולים ושוב אינם עולים.
With regard to the topic of libations sacrificed by themselves, Rav Adda bar Ahava says: And dawn disqualifies them, like the halakha of limbs of offerings that have had their blood sprinkled during the day. Such limbs are left to burn on the altar all night long, but at dawn they are disqualified and may no longer be placed on the altar.
הכל
(9) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק {במדבר כ״ט:ל״ט} אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם אֵלּוּ חוֹבוֹת הַבָּאוֹת חוֹבָה בָּרֶגֶל.
§ The Gemara returns to discuss the verse: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons, beside your vows, and your voluntary offerings, and your burnt offerings, and your meal offerings, and your libations, and your peace offerings” (Numbers 29:39). When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons,” i.e., these are the obligatory offerings that come to be sacrificed as obligatory offerings on the pilgrimage Festival, e.g., the burnt offerings of appearance, the Festival offerings, and the additional offerings.
§ The Gemara returns to discuss the verse: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons, beside your vows, and your voluntary offerings, and your burnt offerings, and your meal offerings, and your libations, and your peace offerings” (Numbers 29:39). When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons,” i.e., these are the obligatory offerings that come to be sacrificed as obligatory offerings on the pilgrimage Festival, e.g., the burnt offerings of appearance, the Festival offerings, and the additional offerings.
ב בעמוד הקודם הובא כי כאשר עלה רב דימי לארץ ישראל מבבל מצא את רב ירמיה הדורש בשם ר׳ יהושע בן לוי היקש הנסכים לשלמים מתוך הכתוב ״ולנסכיכם ולשלמיכם״ (במדבר כט, לט), לומר שאין הנסכים קרבים אלא ביום, כקרבן השלמים עצמו. ועתה מביאים דרשה נוספת על כתוב זה: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר׳ יוחנן שאמר משום [בשם] ר׳ שמעון בן יהוצדק: מה שנאמר ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם״ נדרש כך: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ — אלו קרבנות חובות הבאות כחובה בשל הרגל, וכגון עולת ראיה, קרבן חגיגה וקרבנות המוספים.
§ The Gemara returns to discuss the verse: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons, beside your vows, and your voluntary offerings, and your burnt offerings, and your meal offerings, and your libations, and your peace offerings” (Numbers 29:39). When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons,” i.e., these are the obligatory offerings that come to be sacrificed as obligatory offerings on the pilgrimage Festival, e.g., the burnt offerings of appearance, the Festival offerings, and the additional offerings.
הכל
(10) לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבוֹתֵיכֶם בלִימֵּד עַל נְדָרִים וּנְדָבוֹת שֶׁקְּרֵבִין בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
The verse continues: “Beside your vows and your voluntary offerings.” This teaches with regard to vows and voluntary offerings that they are sacrificed on the intermediate days of a Festival.
The verse continues: “Beside your vows and your voluntary offerings.” This teaches with regard to vows and voluntary offerings that they are sacrificed on the intermediate days of a Festival.
[לבד מנדריכם ונדבותיכ׳ לימד על נדר ונדבה] שקריבין בחולו של מועד. נמי הוי (נמי) מועדיכם אבל בי״ט לא דנדר ונדבה אין קריבין בי״ט:
The verse continues: “Beside your vows and your voluntary offerings.” This teaches with regard to vows and voluntary offerings that they are sacrificed on the intermediate days of a Festival.
הכל
(11) וּלְעוֹלוֹתֵיכֶם בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִי בְּעוֹלַת נֶדֶר הֲרֵי כְּבָר אָמוּר נִדְרֵיכֶם וְאִי בְּעוֹלַת נְדָבָה הֲרֵי כְּבָר אָמוּר וְנִדְבוֹתֵיכֶם הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת וְעוֹלַת מְצוֹרָע.
The verse further states: “And your burnt offerings.” The Gemara inquires: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a vow burnt offering, the verse already said: “Your vows.” And if it is referring to a voluntary burnt offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than a burnt offering of a woman who gave birth, i.e., the lamb that she sacrifices on the forty-first day after giving birth to a son or the eighty-first day after giving birth to a daughter, and a burnt offering of a leper, which is the lamb that is sacrificed after a leper is purified. The verse teaches that these obligatory offerings may be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
The verse further states: “And your burnt offerings.” The Gemara inquires: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a vow burnt offering, the verse already said: “Your vows.” And if it is referring to a voluntary burnt offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than a burnt offering of a woman who gave birth, i.e., the lamb that she sacrifices on the forty-first day after giving birth to a son or the eighty-first day after giving birth to a daughter, and a burnt offering of a leper, which is the lamb that is sacrificed after a leper is purified. The verse teaches that these obligatory offerings may be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
ומעתה מה שנאמר עוד בכתוב ״ולעלתיכם״ — יש לדון: במה הכתוב מדבר, באיזה קרבן עולה מדובר כאן? שכן אי [אם] המדובר בעולת נדר (שאמר ״הרי עלי עולה״) — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב ״נדריכם״, ואי [ואם] המדובר בעולת נדבה (שאמר על בהמתו ״הרי זו עולה״) — הרי אף דבר זה כבר אמור בכתוב ״ונדבתיכם״! הא [הרי] נסיק מכאן כי הכתוב ״לבד מנדריכם ונדבותיכם״ אינו מדבר לא בעולת נדר ולא בעולת נדבה, אלא בעולת היולדת ועולת המצורע, שהן עולות הבאות כחובה, ולימדנו כתוב זה כי אף אלה קרבות בחול המועד.
The verse further states: “And your burnt offerings.” The Gemara inquires: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a vow burnt offering, the verse already said: “Your vows.” And if it is referring to a voluntary burnt offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than a burnt offering of a woman who gave birth, i.e., the lamb that she sacrifices on the forty-first day after giving birth to a son or the eighty-first day after giving birth to a daughter, and a burnt offering of a leper, which is the lamb that is sacrificed after a leper is purified. The verse teaches that these obligatory offerings may be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
הכל
(12) וּלְמִנְחוֹתֵיכֶם בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר אִי בְּמִנְחַת נֶדֶר הֲרֵי כְּבָר אָמוּר אִי בְּמִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי כְּבָר אָמוּר הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת סוֹטָה וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת.
The verse continues: “And your meal offerings.” The Gemara again asks: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a meal offering brought in fulfillment of a vow, the verse already said: “Your vows.” If it is referring to a voluntary meal offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than the meal offering of a sota, and that is the meal offering of jealousy.
The verse continues: “And your meal offerings.” The Gemara again asks: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a meal offering brought in fulfillment of a vow, the verse already said: “Your vows.” If it is referring to a voluntary meal offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than the meal offering of a sota, and that is the meal offering of jealousy.
ומה שנאמר בהמשך הכתוב ״ולמנחתיכם״ — אף בזה יש לדון: במה, באיזו מנחה הכתוב מדבר? שכן אי [אם] מדובר במנחת נדר — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב (״נדריכם״). ואי [אם] המדובר במנחת נדבה — אף דבר זה הרי כבר אמור (״ונדבותיכם״)! הא [הרי] יש לומר כי הכתוב ״ולמנחותיכם״ אינו מדבר אלא במנחת הסוטה המכונה מנחת קנאות, שאף היא קרבה בחול המועד.
The verse continues: “And your meal offerings.” The Gemara again asks: With regard to what case is the verse speaking? If it is referring to a meal offering brought in fulfillment of a vow, the verse already said: “Your vows.” If it is referring to a voluntary meal offering, the verse already said: “Your voluntary offerings.” Consequently, it is speaking of nothing other than the meal offering of a sota, and that is the meal offering of jealousy.
הכל
(13) וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם גמַקִּישׁ נְסָכִים לִשְׁלָמִים מָה שְׁלָמִים בַּיּוֹם אַף נְסָכִים בַּיּוֹם וּלְשַׁלְמֵיכֶם לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר.
The verse further states: “And your libations and your peace offerings.” The Torah here juxtaposes libations to peace offerings: Just as peace offerings are sacrificed only during the day, not at night, so too, libations are sacrificed only during the day, not at night. Finally, the verse states: “And your peace offerings.” This serves to include the peace offering of a nazirite, which he brings at the completion of his term of naziriteship. This offering may also be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
The verse further states: “And your libations and your peace offerings.” The Torah here juxtaposes libations to peace offerings: Just as peace offerings are sacrificed only during the day, not at night, so too, libations are sacrificed only during the day, not at night. Finally, the verse states: “And your peace offerings.” This serves to include the peace offering of a nazirite, which he brings at the completion of his term of naziriteship. This offering may also be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
ומה שנאמר עוד בכתוב ״ולנסכיכם ולשלמיכם״ — והרי מקיש הכתוב את דין הנסכים לדין השלמים. לומר לך: מה שלמים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה, אף הנסכים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה. ומה שנאמר ״ולשלמיכם״ ולא כתב ״ולשלמים״ — הרי זה בא לרבות אף שלמי נזיר (שמביא הנזיר בגמר נזירותו) שקרבים בחולו של מועד.
The verse further states: “And your libations and your peace offerings.” The Torah here juxtaposes libations to peace offerings: Just as peace offerings are sacrificed only during the day, not at night, so too, libations are sacrificed only during the day, not at night. Finally, the verse states: “And your peace offerings.” This serves to include the peace offering of a nazirite, which he brings at the completion of his term of naziriteship. This offering may also be sacrificed on the intermediate days of a Festival.
הכל
(14) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלֵימָא מָר שַׁלְמֵי פֶסַח דְּאִי שַׁלְמֵי נָזִיר נִידָּר וְנִידָּב הוּא.
With regard to the last halakha, Abaye said to Rav Dimi, when he cited this statement in the name of Rabbi Yoḥanan: But let the Master say that the phrase “and your peace offerings” serves to include the peace offering that is brought together with a Paschal offering. This offering is sacrificed on the fourteenth of Nisan by a large group of people when they will not receive enough meat from their Paschal offering to feed them all. The suggested derivation from the verse is that if a peace offering separated for this purpose was not sacrificed on the fourteenth of Nisan, it may be brought during the intermediate days of the Festival. Abaye further adds: It is more reasonable to include this peace offering, as, if the verse is referring to the peace offering of a nazirite, it is already included by the verse in the categories of offerings that are vowed or contributed voluntarily.
With regard to the last halakha, Abaye said to Rav Dimi, when he cited this statement in the name of Rabbi Yoḥanan: But let the Master say that the phrase “and your peace offerings” serves to include the peace offering that is brought together with a Paschal offering. This offering is sacrificed on the fourteenth of Nisan by a large group of people when they will not receive enough meat from their Paschal offering to feed them all. The suggested derivation from the verse is that if a peace offering separated for this purpose was not sacrificed on the fourteenth of Nisan, it may be brought during the intermediate days of the Festival. Abaye further adds: It is more reasonable to include this peace offering, as, if the verse is referring to the peace offering of a nazirite, it is already included by the verse in the categories of offerings that are vowed or contributed voluntarily.
ונימא מר אלו] שלמי פסח – שבאין חובה עם הפסח דכתב וזבחת שלמים ואכלת שם:
דאי שלמי נזיר דבר נידר ונידב הוא – דנודר אדם להיות נזיר [ומונה נזירותו ומביא אח״כ שלמיו וכבר לימד על נדר ונדבה שקרב בחולו של מועד] א״כ ולשלמיכם תו למה לי:
ומנלן דנזיר דבר נידר ונידב דתנן [זה הכלל דבר הנידר ונידב קרב בבמת יחיד:
שלמי פסח – חגיגת י״ד שכשהיתה חבורה מרובה נמנים על הפסח ואינו סיפק להן היו מביאין עמו שלמים ואם הפרישן לשם כך ולא הקריבום יקריבום בחוה״מ דאי שלמי נזיר לא צריכי ריבוי לרבויי דמנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע״י נדר בא עליו ונידר ונידב קרינא ביה אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים בפ׳ ואלו דברים (פסחים עא.).
על דרשה אחרונה זו, אמר ליה [לו] אביי לרב דימי שהביא את השמועה הזו שבשמו של ר׳ שמעון בן יהוצדק: ולימא מר [ויאמר אדוני] שהכתוב ״ולשלמיכם״ בא לרבות את שלמי פסח, הם קרבן חגיגת ארבעה עשר בניסן, שכשהיו המנויים על קרבן הפסח מרובים ולא הספיק קרבן הפסח עצמו להשביע את כולם, הביאו עמו שלמים. ומלמד שאם לא קרבו עם הפסח בארבעה עשר יש להקריבם אף בחול המועד. ומסתבר יותר לומר ששלמים אלו ריבה הכתוב, דאי [שכן אם] כדבריך, שריבה הכתוב שלמי נזיר — אין צורך בכתוב מיוחד כדי לרבותם, שהרי קרבן שלמים זה כנידר ונידב הוא נחשב (ואלו, כבר התרבו, כנאמר למעלה).
With regard to the last halakha, Abaye said to Rav Dimi, when he cited this statement in the name of Rabbi Yoḥanan: But let the Master say that the phrase “and your peace offerings” serves to include the peace offering that is brought together with a Paschal offering. This offering is sacrificed on the fourteenth of Nisan by a large group of people when they will not receive enough meat from their Paschal offering to feed them all. The suggested derivation from the verse is that if a peace offering separated for this purpose was not sacrificed on the fourteenth of Nisan, it may be brought during the intermediate days of the Festival. Abaye further adds: It is more reasonable to include this peace offering, as, if the verse is referring to the peace offering of a nazirite, it is already included by the verse in the categories of offerings that are vowed or contributed voluntarily.
הכל
(15) דְּהָתַנְיָא זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁהוּא נִידָּב וְנִידָּר קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּב וְנִידָּר אֵינוֹ קָרֵב בְּבָמַת יָחִיד.
Abaye elaborates: As isn’t it taught in a baraita: This is the principle: Any offering that is vowed or contributed voluntarily, e.g., a burnt offering or a peace offering, is sacrificed on a private altar. And any offering that is not vowed or contributed voluntarily may not be sacrificed on a private altar.
Abaye elaborates: As isn’t it taught in a baraita: This is the principle: Any offering that is vowed or contributed voluntarily, e.g., a burnt offering or a peace offering, is sacrificed on a private altar. And any offering that is not vowed or contributed voluntarily may not be sacrificed on a private altar.
דהתניא [שהרי שנויה ברייתא] הדנה בדין ״במת יחיד״, זה הכלל: כל קרבן שהוא נידב ונידר (כעולה וכשלמים) — הריהו קרב בבמת יחיד, וכל קרבן שאינו נידב ונידר אלא בא כחובה — אינו קרב בבמת יחיד.
Abaye elaborates: As isn’t it taught in a baraita: This is the principle: Any offering that is vowed or contributed voluntarily, e.g., a burnt offering or a peace offering, is sacrificed on a private altar. And any offering that is not vowed or contributed voluntarily may not be sacrificed on a private altar.
הכל
(16) וּתְנַן הַמְּנָחוֹת וְהַנְּזִירוֹת קְרֵיבִין בְּבָמַת יָחִיד דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר סְמִי מִכָּאן נְזִירוֹת.
And we learned in another baraita: The meal offerings and the offerings of a nazirite are sacrificed on a private altar; this is the statement of Rabbi Meir. It is clear from these baraitot that the peace offering of a nazirite belongs in the category of offerings that are vowed or contributed voluntarily. If so, there is no need for it to be included separately by the verse. Rav Dimi replied to Abaye: Delete the phrase: Offering of a nazirite from here, i.e., from the baraita that considers it an offering that is vowed or contributed voluntarily. Only the nazirite vow itself is classified as voluntary; once the vow has been uttered, the ensuing offerings are obligatory.
And we learned in another baraita: The meal offerings and the offerings of a nazirite are sacrificed on a private altar; this is the statement of Rabbi Meir. It is clear from these baraitot that the peace offering of a nazirite belongs in the category of offerings that are vowed or contributed voluntarily. If so, there is no need for it to be included separately by the verse. Rav Dimi replied to Abaye: Delete the phrase: Offering of a nazirite from here, i.e., from the baraita that considers it an offering that is vowed or contributed voluntarily. Only the nazirite vow itself is classified as voluntary; once the vow has been uttered, the ensuing offerings are obligatory.
ותניא המנחות והנזיר קרבין בבמת יחיד – אלמא שלמי נזיר דבר נידר ונידב הוא מדקרב בבמת יחיד] אלא אמר רב יוסף סמי מן ההיא מתניתא דהמנחות והנזירות לא תיתניה דנזירות קרב בבמת יחיד [וליכא למימר דליהוי נידר ונידב] ורב דימי סבר תנאי היא (דהא מתני׳ דקתני דנזירות קריבה בבמת יחיד רבי מאיר ורבנן פליגי עליה ואמרי דלא קרבו בבמת יחיד) [הא רבי מאיר דקרבין בבמת יחיד והא רבנן דפליגי עליה בבמה דלא קרב דלא הוי נידר ונידב] ואנא דאמרי כרבנן:
והנזירות קרב בבמת יחיד – אלמא נידר ונידב חשיב ליה דאי לאו הכי לא הוה קרב בבמת יחיד.
סמי מכאן נזירות – דאע״ג דנזירות באה עליו ע״י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב דהא לא נדר אלא מן היין והקרבן מאיליו מוטל עליו חובה.
ותנן המנחות והנזירות בבמת יחיד דברי ר׳ מאיר – הוה מצי לשנויי תנאי היא שהרי בפ׳ בתרא דזבחים (זבחים קיז.) פליגי רבנן עליה דרבי מאיר ומסיק התם דמנחות ונזירות איכא בינייהו.
סמי מכאן נזירות – וה״ה דצריך כמו כן למיסמייה מההיא דפ׳ בתרא דזבחים (זבחים קיז: ע״ש) דאמר מנחות ונזירות איכא בינייהו.
ותנן [ושנינו] בברייתא נוספת: המנחות והנזירות (הקרבנות שמביא הנזיר) הריהם קריבין בבמת יחיד, אלו דברי ר׳ מאיר. ונסיק מכאן כי שלמי נזיר הם בכלל הנידר והנידב, ולכן אין צורך לריבוי מיוחד בכתוב שאף הם קרבים בחול המועד! השיב רב דימי לאביי: סמי [הסר] מכאן, מברייתא זו, את הלשון ״נזירות״ השנויה בה, שכן אין קרבנות הנזיר בכלל הנידר והנידב, ואינם קרבים בבמת יחיד.
And we learned in another baraita: The meal offerings and the offerings of a nazirite are sacrificed on a private altar; this is the statement of Rabbi Meir. It is clear from these baraitot that the peace offering of a nazirite belongs in the category of offerings that are vowed or contributed voluntarily. If so, there is no need for it to be included separately by the verse. Rav Dimi replied to Abaye: Delete the phrase: Offering of a nazirite from here, i.e., from the baraita that considers it an offering that is vowed or contributed voluntarily. Only the nazirite vow itself is classified as voluntary; once the vow has been uttered, the ensuing offerings are obligatory.
הכל
(17) מִי אִיכָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר דְּנָזִיר לָאו נִידָּר וְנִידָּב הוּא וְהָכְתִיב {שמואל ב ט״ו:ז׳} מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ וְגוֹ׳ מַאי לָאו אַקׇּרְבָּן.
The Gemara asks: Is there one who said that the offering of a nazirite is not vowed or contributed voluntarily? But isn’t it written: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron. For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur in Aram, saying: If the Lord shall indeed bring me back to Jerusalem, then I will serve the Lord” (II Samuel 15:7–8). The Gemara explains the difficulty: What, is it not the case that Absalom asked his father for permission for him to go to Hebron to sacrifice an offering on a private altar?
The Gemara asks: Is there one who said that the offering of a nazirite is not vowed or contributed voluntarily? But isn’t it written: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron. For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur in Aram, saying: If the Lord shall indeed bring me back to Jerusalem, then I will serve the Lord” (II Samuel 15:7–8). The Gemara explains the difficulty: What, is it not the case that Absalom asked his father for permission for him to go to Hebron to sacrifice an offering on a private altar?
אשר נדרתי לה׳ בחברון – משמע בחברון אלך ואשלמה שם נדרי וההוא נדר נזירות היה דאבשלום נזיר עולם היה ומשלשים לשלשים יום היה מגלח ומביא קרבן ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון דהיא במת יחיד שמע מינה נידר ונידב הוא.
ושואלים על כך: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שקרבן הנזיר לאו [לא] כנידר ונידב הוא נחשב, ומשום כך אינו קרב בבמת יחיד?! והכתיב [והרי נאמר]: ״ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה׳ ירושלם ועבדתי את ה׳. ויאמר לו המלך לך בשלום ויקם וילך חברונה״ (שמואל ב טו, ז—ט). מאי לאו [האם לא] ביקש אבשלום ללכת לחברון כדי להקריב קרבן נזירות? שכן אבשלום נזיר עולם היה ובתום כל שלושים יום היה מגלח שערו ומביא קרבן, ומסתבר כי הקרבן שהלך להקריב בחברון קרבן הנזירות היה. ומכאן יש ללמוד כי קרבן נזירות נידר ונידב!
The Gemara asks: Is there one who said that the offering of a nazirite is not vowed or contributed voluntarily? But isn’t it written: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron. For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur in Aram, saying: If the Lord shall indeed bring me back to Jerusalem, then I will serve the Lord” (II Samuel 15:7–8). The Gemara explains the difficulty: What, is it not the case that Absalom asked his father for permission for him to go to Hebron to sacrifice an offering on a private altar?
הכל
(18) לָא אַעִיקַּר נִדְרוֹ אמר עִיקַּר נִדְרוֹ בְּחֶבְרוֹן הֲוָה וַהֲלֹא בִּגְשׁוּר הֲוָה.
The Gemara answers: No, Absalom did not go to Hebron to sacrifice his nazirite offerings. Rather, Absalom actually said that he undertook the principal vow to be a nazirite when he was in Hebron. The Gemara asks: Was his principal vow to be a nazirite in fact uttered in Hebron? But wasn’t the vow made when Absalom was in Geshur? After all, the verse states explicitly: “For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur.”
The Gemara answers: No, Absalom did not go to Hebron to sacrifice his nazirite offerings. Rather, Absalom actually said that he undertook the principal vow to be a nazirite when he was in Hebron. The Gemara asks: Was his principal vow to be a nazirite in fact uttered in Hebron? But wasn’t the vow made when Absalom was in Geshur? After all, the verse states explicitly: “For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur.”
לא אעיקר נידרו שנדר בחברון – למנות נזירות היינו עיקר נידרו:
נזיר עולם היה – והיה מגלח (מל׳ לל׳) [משנה לשנה] לחברון והוה תמן בתמיהא כלומר (דהתם נדר) [דסתם נדריה] מאן נפקא ליה מינה היכא נדר ואמאי אזיל להתם בשביל כך. ועוד הא בגשור הוה [נדרו:
אעיקר נדרו קאי – האי בחברון וה״ק אלכה נא לבמה גדולה בגבעון דהתם הוא מזבח שעשה משה ואשלמה נדרי שנדרתי בחברון אבל לא שיביא הקרבן בחברון.
והא בגשור כו׳ – דכתיב כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור וגו׳.
ודוחים: כוונת הכתוב היא לא שהלך אבשלום לשם כדי להקריב את קרבנות נזירותו, אלא לומר כי את עיקר נדרו שנדר בנזירות אמר אבשלום בהיותו בחברון. ותוהים על הסבר זה: וכי עיקר נדרו בחברון הוה [היה]? והלא בגשור הוה [היה], וכדרך שנאמר במפורש בדברי אבשלום ״כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור״!
The Gemara answers: No, Absalom did not go to Hebron to sacrifice his nazirite offerings. Rather, Absalom actually said that he undertook the principal vow to be a nazirite when he was in Hebron. The Gemara asks: Was his principal vow to be a nazirite in fact uttered in Hebron? But wasn’t the vow made when Absalom was in Geshur? After all, the verse states explicitly: “For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur.”
הכל
(19) אָמַר רַב אַחָא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר רַב חָנָן לֹא הָלַךְ אַבְשָׁלוֹם אֶלָּא לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן ה״נ הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי תֵּימָא לְאַקְרוֹבֵי הוּא דְּאָזֵיל שָׁבֵיק יְרוּשָׁלַיִם וְאָזֵיל וּמַקְרֵיב בְּחֶבְרוֹן.
Rav Aḥa said, and some say that it was Rabba bar Rav Ḥanan who said: The verse means that Absalom went to Hebron only in order to bring sheep specifically from there. The Gemara adds that this also stands to reason, as, if you say that Absalom went to Hebron to sacrifice his offering, would he have abandoned Jerusalem and gone to sacrifice in Hebron?
Rav Aḥa said, and some say that it was Rabba bar Rav Ḥanan who said: The verse means that Absalom went to Hebron only in order to bring sheep specifically from there. The Gemara adds that this also stands to reason, as, if you say that Absalom went to Hebron to sacrifice his offering, would he have abandoned Jerusalem and gone to sacrifice in Hebron?
שהלך ליטול] כבשים בחברון – כדתניא אילים ממואב וכבשים מחברון דאי לא תימא הכי נזירות דחוצה לארץ היא דנדר בשבתו בגשור בארם ואין עולה לו מן המנין דהכי תנן במס׳ נזיר מי שנזר נזירות מרובה:
להביא כבשים – ולהקריבן שוב בבמה גדולה וה״ק אשלמה את נדרי כלומר אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מיבעי ליה.
בחברון – בו כבשים שמנים במס׳ מנחות (דף פז.).
אמר רב אחא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר רב חנן: איזכור העיר חברון בפסוק בא לומר כי לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון, אבל לא על מנת להקריבם שם. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי תימא לאקרובי [שכן אם תאמר כי להקריב] הוא דאזיל [שהלך] — על כך יש לשאול: האם אבשלום שביק [היה עוזב] את ירושלים בה הוא גר, ואזיל [והולך] ומקריב בחברון?
Rav Aḥa said, and some say that it was Rabba bar Rav Ḥanan who said: The verse means that Absalom went to Hebron only in order to bring sheep specifically from there. The Gemara adds that this also stands to reason, as, if you say that Absalom went to Hebron to sacrifice his offering, would he have abandoned Jerusalem and gone to sacrifice in Hebron?
הכל
(20) וְאֶלָּא מַאי לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן הַאי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן מֵחֶבְרוֹן מִיבְּעֵי לֵיהּ.
The Gemara rejects Rabba bar Rav Ḥanan’s answer: But rather, what is our explanation of the verse? That Absalom went to bring sheep from Hebron? If so, this verse that states: “Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7), should instead have stated: Which I have vowed to the Lord from Hebron.
The Gemara rejects Rabba bar Rav Ḥanan’s answer: But rather, what is our explanation of the verse? That Absalom went to bring sheep from Hebron? If so, this verse that states: “Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7), should instead have stated: Which I have vowed to the Lord from Hebron.
ודוחים הסבר זה של רבה בר רב חנן: ואלא מאי [מה] מוכיח אתה מתוך כך — כי הלך אבשלום להביא כבשים מחברון, ואולם האי [כתוב זה] ״אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון״, אינו ברור, שהרי ״מחברון״ מיבעי ליה [נצרך לו] לומר!
The Gemara rejects Rabba bar Rav Ḥanan’s answer: But rather, what is our explanation of the verse? That Absalom went to bring sheep from Hebron? If so, this verse that states: “Please let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7), should instead have stated: Which I have vowed to the Lord from Hebron.
הכל
(21) אֶלָּא לְעוֹלָם לְאַקְרוֹבֵי וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ אַמַּאי שָׁבֵק יְרוּשָׁלַיִם וּמַקְרֵיב בְּחֶבְרוֹן תִּיקְשֵׁי לָךְ גִּבְעוֹן דְּמָקוֹם קָדוֹשׁ הוּא אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרוּ הַבָּמוֹת כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵי מַקְרֵיב.
Rather, the Gemara explains that actually Absalom did go to Hebron to sacrifice his peace offering as a nazirite. And that which is difficult for you, i.e., why Absalom abandoned Jerusalem and sacrificed his offering in Hebron, should not pose a difficulty for you; rather, it is the question of why Absalom did not sacrifice his offering in Gibeon that should pose a difficulty for you, as at that time the Tabernacle and the communal altar were in Gibeon, and it was a sanctified place. Why, then, did Absalom go to Hebron rather than Gibeon? Rather, since the private altars were permitted, he was permitted to sacrifice wherever he wished, and he chose to go to Hebron. There was no reason for him to choose to go to Gibeon rather than any private altar.
Rather, the Gemara explains that actually Absalom did go to Hebron to sacrifice his peace offering as a nazirite. And that which is difficult for you, i.e., why Absalom abandoned Jerusalem and sacrificed his offering in Hebron, should not pose a difficulty for you; rather, it is the question of why Absalom did not sacrifice his offering in Gibeon that should pose a difficulty for you, as at that time the Tabernacle and the communal altar were in Gibeon, and it was a sanctified place. Why, then, did Absalom go to Hebron rather than Gibeon? Rather, since the private altars were permitted, he was permitted to sacrifice wherever he wished, and he chose to go to Hebron. There was no reason for him to choose to go to Gibeon rather than any private altar.
אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב – ולרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דאמר נזיר לאו נידר ונידב הוא צריך לומר דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון ולהקריבן בגבעון מיהו לפי מה דפרש״י פרק בתרא דזבחים (זבחים קיז:) דרבנן דרבי מאיר כרבנן בתראי סבירא להו דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד קשה דא״כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי וגו׳ הא לאו נידר ונידב הוא נזירות לרבנן וא״כ כאן וכאן לא קרבי וצריך לחלק התנאים דרבנן דרבי מאיר לא ס״ל כרבנן בתראי אלא כרבי יהודה סבירא להו דאמר דבבמה גדולה אפי׳ חובות נמי קרבו ורבי מאיר דאית ליה נזירות דבר הנידר והנידב הא מצינו למימר דאית ליה כרבנן בתראי דזבחים דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד מיהו ריהטא דשמעתא התם משמע כפרש״י מיהו תימה לר׳ שמעון דאמר התם בפ׳ בתרא דזבחים (זבחים קיז:) אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואמר בפ׳ כל שעה (פסחים לח:) זאת אומרת שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ופרש״י שם דהיינו דלא כר״ש וא״כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי הרי לא היה יכול להקריבו ותירץ מורי הרמ״ר דרבי שמעון לטעמיה דאמר במסכת נזיר (דף מו:) דאם גילח על שלמי נדבה יצא ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות יביא מאה עולות וא״כ אפשר דאבשלום נדר להביא עולות נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ״ע ועליה היה אבשלו׳ רצה לגלח.
אלא לעולם יש לומר כי לאקרובי [להקריב] הלך אבשלום לחברון, שכן קרבנות נזיר קרבים בבמת יחיד, ודקא קשיא [וזה שהוקשה] לך: אמאי שבק [מדוע עזב] את ירושלים ומקריב [והקריב] בחברון, תיקשי [תוקשה] לך קושיה חמורה מזו: מדוע עזב אבשלום את גבעון, שבאותה עת מקום קדוש הוא, שהרי שכן בה המשכן בזמן ההוא, והיתה זו במה גדולה, במת ציבור, והלך לחברון! אלא מכאן יש לומר כי כיון שהותרו הקרבנות בבמות יחיד באותה עת אף שהיתה אז במה גדולה, כל היכא דבעי [מקום שרצה] אדם להקריב — מקריב [הקריב].
Rather, the Gemara explains that actually Absalom did go to Hebron to sacrifice his peace offering as a nazirite. And that which is difficult for you, i.e., why Absalom abandoned Jerusalem and sacrificed his offering in Hebron, should not pose a difficulty for you; rather, it is the question of why Absalom did not sacrifice his offering in Gibeon that should pose a difficulty for you, as at that time the Tabernacle and the communal altar were in Gibeon, and it was a sanctified place. Why, then, did Absalom go to Hebron rather than Gibeon? Rather, since the private altars were permitted, he was permitted to sacrifice wherever he wished, and he chose to go to Hebron. There was no reason for him to choose to go to Gibeon rather than any private altar.
הכל
(22) אַרְבָּעִים שָׁנָה לְמַאן תַּנְיָא רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ דְּתַנְיָא אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ אוֹתָהּ שָׁנָה עֲשִׂירִית שֶׁל שְׁמוּאֵל הָיְתָה
The verse states that Absalom submitted his request to his father “at the end of forty years.” The Gemara asks: Forty years, according to whose counting, i.e., forty years from when? It is taught in a baraita that Rabbi Nehorai says in the name of Rabbi Yehoshua: The verse is referring to the end of forty years from when the Jewish people requested for themselves a king, in the days of Samuel (see I Samuel, chapter 8). As it is taught in a baraita: With regard to that year when they requested for themselves a king, that year was the tenth year of the leadership of Samuel.
The verse states that Absalom submitted his request to his father “at the end of forty years.” The Gemara asks: Forty years, according to whose counting, i.e., forty years from when? It is taught in a baraita that Rabbi Nehorai says in the name of Rabbi Yehoshua: The verse is referring to the end of forty years from when the Jewish people requested for themselves a king, in the days of Samuel (see I Samuel, chapter 8). As it is taught in a baraita: With regard to that year when they requested for themselves a king, that year was the tenth year of the leadership of Samuel.
ג בתוך דברי אבשלום צויין כי מלאו באותה עת ארבעים שנה, ומבררים: ארבעים שנה למאן [למי, לאיזה מנין]? תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, ר׳ נהוראי אומר משום [בשם] ר׳ יהושע: מקץ ארבעים שנה ששאלו להם בני ישראל משמואל להמליך עליהם מלך, וחשב אבשלום שהגיע זמנו למלוך על ישראל. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה השנה העשירית להנהגתו של שמואל היתה.
The verse states that Absalom submitted his request to his father “at the end of forty years.” The Gemara asks: Forty years, according to whose counting, i.e., forty years from when? It is taught in a baraita that Rabbi Nehorai says in the name of Rabbi Yehoshua: The verse is referring to the end of forty years from when the Jewish people requested for themselves a king, in the days of Samuel (see I Samuel, chapter 8). As it is taught in a baraita: With regard to that year when they requested for themselves a king, that year was the tenth year of the leadership of Samuel.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
תמורה יד: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תמורה יד:, מיוחס לר׳ גרשום תמורה יד:, רש"י תמורה יד:, תוספות תמורה יד:, מהרש"א חידושי אגדות תמורה יד:, פירוש הרב שטיינזלץ תמורה יד:, אסופת מאמרים תמורה יד:
Temurah 14b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Temurah 14b, Attributed to R. Gershom Temurah 14b, Rashi Temurah 14b, Tosafot Temurah 14b, Maharsha Chidushei Aggadot Temurah 14b, Steinsaltz Commentary Temurah 14b, Collected Articles Temurah 14b