שלשים ושבע שמלך דוד – ובאותו זמן אמר אבשלום אל אביו אלכה נא וגו׳:
(1) 
עֶשֶׂר שָׁנִים מָלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ שָׁנָה אַחַת שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל וּשְׁמוּאֵל וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל בְּעַצְמוֹ וּשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שֶׁמָּלַךְ דָּוִד.:
עֶשֶׂר שָׁנִים מָלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ שָׁנָה אַחַת שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל וּשְׁמוּאֵל וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל בְּעַצְמוֹ וּשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שֶׁמָּלַךְ דָּוִד.There were ten years during which Samuel reigned alone, from the death of Eli until the coronation of Saul, and one year that Saul reigned and Samuel was still alive, i.e., Saul reigned for one year during the lifetime of Samuel, and two years that Saul reigned by himself, i.e., after the death of Samuel. In addition, there were thirty-seven years during which David ruled, first in Hebron, and later in Jerusalem. This amounts to a total of forty years from when the Jewish people had first requested a king, and Absalom felt it was now his time to rule over the Jewish people.
עשר שנים מלך שמואל בעצמו – יחידי בלא שאול הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן מ׳ שנה. ל״ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל ולא נפקא לן מקרא בהדיא אלא מדלא משכחת לה מ׳ שנה למניינא אחרינא וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא תחילת גדולתו של שמואל עד שנת מרדו של אבשלום מ״ט שנה י״ג לשמואל ושאול ושלשים ושש לדוד ועלי מת כשנשבה הארון שנא׳ (שמואל א ד) ויהי כהזכירו וגו׳ וכתיב (שם ו) ויהי ארון ה׳ בשדה פלשתים ז׳ חדשים הביאוהו פלשתים (שם ז) ויבאו אנשי קרית יערים וגו׳ וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון כדכתיב (שם ב ו) ויוסף עוד דוד וגו׳ וכתיב (שם א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ׳ שנה צא מהן ז׳ שנים שמלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י״א שנה ושאול עם שמואל ב׳ שנים כדכתיב (שם יג) ושתי שנים מלך וגו׳ ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ד׳ חדשי׳ שכך מפורש בספר שמואל (שם כה) ושמואל מת וגו׳ וכתיב בתריה (שם כז) ויאמר דוד [וגו׳] עתה אספה יום אחד ביד שאול וגו׳ וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב (שם) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וד׳ חדשים מצינו י״ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי ארבעים וכו׳ צא מהן ט׳ שנים לשמואל קודם ששאלו להם מלך הרי מ׳ שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל והכי תניא בסדר עולם היא שנת שלשים ושש למלכות דוד וה״ג עשר שנים מלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש לדוד ואני הוספתי משלי על זה. ועוד צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל ותמצא כמו כן שי״ג שנה נהג שמואל שררה על ישראל דאמר מר בסדר עולם ועלי הכהן יושב על הכסא והיא מרת נפש וגו׳ ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל והוא שפט את ישראל ארבעים שנה צא מהן שנה אחת לעיבורו נמצא שמואל בן ל״ט שנה בשעה שנתנבא ועלה לגדולה דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל י״ג שנה לשררותו דכל שנותיו לא היו אלא נ״ב כדנפקא לן בעלמא (מ״ק כג) מעד הגמל הנער דהיינו כ״ד חדש כדי הנקת תינוק והדר וישב שם עד עולם עולמו של יובל דהיינו נ׳ שנה ובהללו י״ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול שהרי שניהם מתו בשנה אחת כדמפרש למעלה.
ושלשים ושש שמלך דוד – ה״ג והיינו ארבעים שנה מששאלו להם מלך ושנת עשירית לשמואל ששאלו להן מלך היה מן המנין של ארבעים שנה ומנלן דשמואל שפט ישראל י״ג שנה שהרי כשמת עלי אז נשבה הארון כדכתיב ויהי בהביא את ארון האלהים ואז נתמנה שמואל מיד אחר מיתת עלי וכתיב ויהי ארון ה׳ בשדה פלשתים שבעה חדשים והביאוהו בקרית יערים ודוד כשמלך על ישראל לקחו משם והביאו בירושלים כדכתיב ויוסף עוד דוד וגו׳ וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו (עד) עשרים שנה צא מהן שבע שנים שמלך דוד בחברון נשתיירו י״ג שנה לשמואל ושאול משמת עלי ונשבה הארון עד שמת שאול ומלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו עשר שנים ושנה אחת שמלך שמואל ושאול פי׳ באותה שנה שמשחו שמואל אותה שנה לא היתה שלימה לשאול שמקצתה היה שמואל נגיד על ישראל ושתי שנים שמלך שאול בעצמו וגם שמואל היה חי שהרי שמואל לא מת אלא ארבעה חדשים קודם שאול שכן מצינו מפורש בספר שמואל ושמואל מת וגו׳ וכתיב ויאמר דוד [וגו׳] אספה יום אחד ביד שאול וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וארבעה חדשים מצינו י״ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי (ומלך דוד) ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי מ״ט צא מהן ט׳ שנים קודם ששאלו להן מלך שהרי בשנה עשירית שאלו להן מלך והעשירית ממנין הארבעים הרי מ׳ שנים מששאלו מלך עד מרדו של אבשלום ועד בכלל והשלשה עשר שני׳ שמלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול ושמואל וב׳ שנים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש שמלך דוד ותימה לפ״ז הא דתניא בסדר עולם שמלך דוד חמש שנים אחר המרד שלשה שנים של רעב שנאמר (שמואל ב כא) ויהי רעב שלש שנים שנה אחר שנה ושנה של שיטה דכתיב (שם כד) וישוטו [בכל הארץ] ויבואו מקץ תשעה חדשים ועוד שנה שתיקן משמרות דכתיב (דברי הימים א כו) בשנת ארבעים לדוד נדרשו וגו׳ צריך לומר ששנת המרד היתה שנה ראשונה של רעב ויש ספרים דגרסינן שלשים ושבע שמלך דוד ולפ״ז צ״ל שהתחיל הרעב שנה אחת קודם המרד וגם צ״ל ששנת עשר לשמואל ששאלו מלך אינו מן המנין של מ׳ שנה ואינו צריך למנות רק שלש שנים משאול ושלשים ושבעה מדוד הרי ארבעים ובסדר עולם תניא רבי נהוראי אמר שנת ל״ה למלכות דוד היה המרד ולפי דבריו לא מצינו מ׳ שנה מששאלו מלך עד שמרד אבשלום וי״מ למנות י״ג של שמואל כל שנותיו של שמואל הרמתי היו נ״ב שנה שהרי כשהגמל שמואל הביאתו חנה לירושלים ואז היה לו מסתמא ב׳ שנים כדרך הנקת תינוק וכתיב וישב שם עד עולם והיינו נ׳ שנים דהוא עולמו של יובל ותפלת חנה היתה יום שנתמנה עלי וקיי״ל דארבעים שנה שפט עלי את ישראל צא מהן שנה מעיבורו דשמואל נשתיירו ל״ט שנה דעלי נשתיירו י״ג שנים לשמואל דמיד כשמת עלי נתמנה שמואל דאמר מר (קדושין דף עב:) וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל נמצא דשררתו של שמואל התחילה כשהיה בן ל׳ ותשע ונמשכה י״ג שנה.
שכך הוא סדר שנות ההנהגה של אלה שקדמו למרד אבשלום: עשר שנים — שמלך שמואל בעצמו (לבדו), שנה אחת — שמלך שאול ושמואל ביחד, ועוד שתים — שמלך שאול בעצמו (לבדו), ושלשים ושבע שנים — שמלך דוד. וסיכום שנות מלכותם של כל אלה, הריהו ארבעים שנה, וחשב אבשלום, שעתה הגיע זמנו שלו למלוך על ישראל.
There were ten years during which Samuel reigned alone, from the death of Eli until the coronation of Saul, and one year that Saul reigned and Samuel was still alive, i.e., Saul reigned for one year during the lifetime of Samuel, and two years that Saul reigned by himself, i.e., after the death of Samuel. In addition, there were thirty-seven years during which David ruled, first in Hebron, and later in Jerusalem. This amounts to a total of forty years from when the Jewish people had first requested a king, and Absalom felt it was now his time to rule over the Jewish people.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אחַטַּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ מֵתָה וְשֶׁל צִבּוּר אֵינָהּ מֵתָה.
MISHNA: There is a halakha transmitted to Moses from Sinai that there are five sin offerings that are unfit for sacrifice on the altar and have no remedy and are therefore left to die. They are: The offspring of a sin offering; the substitute for a sin offering; a sin offering whose owner died; a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, when the original sin offering was lost or stolen and later recovered; and a sin offering whose year has passed. The mishna continues the discussion of the distinction between individual and communal offerings. An individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die, but in the case of a communal sin offering it is not left to die.
מתני׳ שכיפרו הבעלים – שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה.
ושל ציבור – שכפרו באחרת.
אינה מתה – דחטאות המתות (הפנימיות) הלכה למשה מסיני בהא מסכתא וס״ל לת״ק דשל יחיד גמירי ולא של ציבור.
א משנה המשנה ממשיכה לדון בחילוקים שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור. הלכה למשה מסיני היא שיש ״חטאות המתות״ והן חמש חטאות שאינן ראויות להיות מוקרבות על המזבח, ואין להן תקנה עד שימותו מעצמן. ואלו הן: ולד חטאת; תמורת החטאת; החטאת שמתו בעליה; החטאת שהתכפרו בעליה בחטאת אחרת, וכגון שאבד קרבן החטאת, ונתכפרו הבעלים בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון; והחטאת שעברה עליה שנתה. והמשנה דנה בחטאת שהתכפרו בעליה: חטאת היחיד שכפרו (שהתכפרו) בעליה באחרת לאחר שאבדה ונמצאה — מתה. ואם היתה זו חטאת של צבור — אינה מתה. שלא נאמר דין זה אלא בחטאת היחיד, ולא בחטאת הציבור.
MISHNA: There is a halakha transmitted to Moses from Sinai that there are five sin offerings that are unfit for sacrifice on the altar and have no remedy and are therefore left to die. They are: The offspring of a sin offering; the substitute for a sin offering; a sin offering whose owner died; a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, when the original sin offering was lost or stolen and later recovered; and a sin offering whose year has passed. The mishna continues the discussion of the distinction between individual and communal offerings. An individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die, but in the case of a communal sin offering it is not left to die.
הכל
(3) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תָּמוּת ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מָה מָצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר אַף שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ בבְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִיבּוּר.:
Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die. Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and with regard to the substitute for a sin offering, and with regard to a sin offering whose owner died, that these matters apply to an individual sin offering and not to a communal sin offering, so too, in the cases of a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, and a sin offering whose first year has passed, the matters are stated with regard to an individual sin offering, and not with regard to a communal sin offering.
אמר רבי שמעון מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה דמתות דביחיד דברים אמורים ולא בצבור כך מפרש ר׳ שמעון בגמרא בברייתא ואי אתה יכול לומר וולד חטאת בצבור שאין חטאת הצבור נקבה כו׳:
אף חטאת שכיפרו בעלים ומי שעברה שנתה דמתות ביחיד דברים אמורים ולא בצבור – מהו אומר חטאת יביא. כלומר מה צורך לכתוב אם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה. לכתוב הכי אם כבש קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה1 כל שכן חטאת שכיפרו בעלים דיחיד דתמות דגבי יחיד לא פליגי:
1. חסר כאן הציון וצ״ל והא ר״י תמות שמעינן ליה אפי׳ בחטאת צבור וכ״ש חטאת וכו׳:
תמות – דבצבור נמי גמירי.
אמר רבי שמעון מה מצינו כו׳ – כלומר קי״ל חמשה חטאות מתות חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעיברה שנתה ולד חטאת ותמורת חטאת וכי היכי דתלת מינייהו לאו בציבור גמירי דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור ולד חטאת (לא משכחת בציבור) דאין נקבה בציבור ותמורת חטאת נמי אין קרבן ציבור עושה תמורה ושמתו בעליה אין הציבור מתים כדאמרי׳ לקמן בגמרא.
אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה – אע״ג דמצינן לאשכוחינהו בציבור לא גמירי דמתות.
ואילו ר׳ יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו הציבור בחטאת אחרת — תמות. ר׳ שמעון אומר: מה מצינו (כשם שמצאנו) בשלוש חטאות שמתוך אלה החמש שנקבעה בהן הלכה למשה מסיני כי הן מומתות, בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה — שהדברים אמורים בחטאת יחיד ולא בחטאת צבור (שהרי אין אפשרות שיהיה ולד חטאת בחטאת ציבור, שכן היא באה רק מן הזכרים; ואין אפשרות שתהיה תמורת חטאת בחטאת ציבור, שכן אין דין תמורה כלל בקרבן ציבור; ואין אפשרות שתהיה חטאת ציבור שמתו בעליה, שהרי אין הציבור מת), אף דין שתי החטאות האחרות: חטאת שכפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים, ולא בחטאת ציבור.
Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die. Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and with regard to the substitute for a sin offering, and with regard to a sin offering whose owner died, that these matters apply to an individual sin offering and not to a communal sin offering, so too, in the cases of a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, and a sin offering whose first year has passed, the matters are stated with regard to an individual sin offering, and not with regard to a communal sin offering.
הכל
(4) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן מַהוּ אוֹמֵר {ויקרא ד׳:כ״ג} חַטָּאת יָבִיא מִנַּיִן לְמַקְדִּישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה קַיֶּימֶת וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת מִנַּיִן גשֶׁאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר חַטָּאת יָכוֹל יָבִיא שְׁתֵּיהֶן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר יְבִיאֶנָּה אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: What is the verse teaching when it says: “And if he bring a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring it a female without blemish” (Leviticus 4:32)? From where is it derived with regard to one who separated his sin offering and it was lost, and he separated another in its place and the first one was found alive, and they both stand fit to be sacrificed, from where is it derived that he may bring whichever of them he wishes? The verse states: “A sin offering.” One might have thought that he must bring both of them. Therefore, the continuation of the verse states: “He shall bring it.” This teaches that he must bring one of the animals but not two of them.
גמ׳ מהו אומר חטאת יביא – למה לי למיכתב (ויקרא ד) אם כבש יביא קרבנו לחטאת לכתוב אם כבש קרבנו לחטאת וגו׳.
יביאנה – סיפיה דקרא נקבה תמימה יביאנה.
ב גמרא בענין החטאת שהתכפרו בעליה באחרת, מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מהו (מה מלמדנו) כתוב זה האומר בדין חטאת היחיד ״יביא״ (״ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה״. ויקרא ד, לב)? והלא די היה לומר ״ואם כבש קרבנו לחטאת״ וכו׳! אלא מנין למקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הראשונה קיימת, ומעתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה, מנין שאיזו מהן שירצה יביא? — תלמוד לומר: ״יביא קרבנו לחטאת״, שתלוי בו איזה מהן יביא לקרבן. ומעתה יש לשאול: יכול יביא את שתיהן לקרבנו? — תלמוד לומר בהמשך הפסוק: ״נקבה תמימה יביאנה״ — שמביא אחת ולא שתים.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: What is the verse teaching when it says: “And if he bring a lamb as his offering for a sin offering, he shall bring it a female without blemish” (Leviticus 4:32)? From where is it derived with regard to one who separated his sin offering and it was lost, and he separated another in its place and the first one was found alive, and they both stand fit to be sacrificed, from where is it derived that he may bring whichever of them he wishes? The verse states: “A sin offering.” One might have thought that he must bring both of them. Therefore, the continuation of the verse states: “He shall bring it.” This teaches that he must bring one of the animals but not two of them.
הכל
(5) וְאוֹתָהּ שְׁנִיָּה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ אָמַר רַב הַמְנוּנָא תַּנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תִּרְעֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר דתָּמוּת.
The Gemara asks: And if so, that second animal, what will be with it? Rav Hamnuna says that it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: It is left to graze until it becomes unfit, and then it is redeemed and the money is used to purchase a gift offering. Rabbi Shimon says: It shall be left to die, as it is an individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.
ואם כן אותה שניה מה תהא עליה? אמר רב המנונא, תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: תרעה עד שיפול בה מום, ולאחר מכן תיפדה, ויביא בדמיה קרבן נדבה. ואילו ר׳ שמעון אומר: תמות, כדין חטאת היחיד שכיפרו בעליה.
The Gemara asks: And if so, that second animal, what will be with it? Rav Hamnuna says that it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: It is left to graze until it becomes unfit, and then it is redeemed and the money is used to purchase a gift offering. Rabbi Shimon says: It shall be left to die, as it is an individual sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.
הכל
(6) וּמִי אָמַר ר׳ רַבִּי יְהוּדָה תִּרְעֶה וְהָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה תָּמוּת שָׁמְעִינַן לֵיהּ אֵיפוֹךְ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תָּמוּת ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תִּרְעֶה וּמִי אָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן תִּרְעֶה וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת.
The Gemara asks: But did Rabbi Yehuda actually say that it is left to graze? But didn’t we hear that Rabbi Yehuda rules in the mishna that the animal shall be left to die? The Gemara answers: Reverse the names in the baraita, so that it reads: Rabbi Yehuda says: It shall be left to die; Rabbi Shimon says: It is left to graze. The Gemara asks: But did Rabbi Shimon actually say that it is left to graze? But didn’t Rabbi Shimon say: There are five sin offerings that are left to die, including a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.
והאמר רבי יהודה תמות – דהכי שמעת ליה במתני׳ אפי׳ גבי ציבור וכל שכן יחיד.
והאמר ר״ש – במתני׳ גבי יחיד חמשה חטאות מתות וקחשיב להך חטאת שכפרו בעליה וקתני ביחיד דברים אמורים.
ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יהודה שבמקרה זה תרעה החטאת השניה עד שיפול בה מום, ולא תמות? והא [והרי] ר׳ יהודה שתמות שמעינן ליה [שמענו אותו] אומר במשנתנו! ומשיבים: איפוך [הפוך] את שיטות החכמים בברייתא זו, ובאופן זה, ר׳ יהודה אומר: תמות, ר׳ שמעון אמר: תרעה. ומקשים על תירוץ זה: מי [האם] אמר ר׳ שמעון תרעה? והא [והרי] במשנתנו אמר ר׳ שמעון כי כל אלו חמש חטאות היחיד, ובכללן זו שהתכפרו בעליה מתות!
The Gemara asks: But did Rabbi Yehuda actually say that it is left to graze? But didn’t we hear that Rabbi Yehuda rules in the mishna that the animal shall be left to die? The Gemara answers: Reverse the names in the baraita, so that it reads: Rabbi Yehuda says: It shall be left to die; Rabbi Shimon says: It is left to graze. The Gemara asks: But did Rabbi Shimon actually say that it is left to graze? But didn’t Rabbi Shimon say: There are five sin offerings that are left to die, including a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering.
הכל
(7) אֶלָּא (א״ל אֲמַר לֵיהּ ) לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ וְלָא קשה כָּאן בַּאֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה כָּאן בַּאֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה.
Rather, the Gemara explains: Actually, do not reverse the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon in the baraita, and it is not difficult. Here, where Rabbi Yehuda says in the baraita that the second animal must be left to graze, it is referring to an animal lost at the time of the separation of a substitute to take its place, but the original animal was found before the second was sacrificed. Since the animal was found before the other was sacrificed, it is left to graze. There, in the mishna where Rabbi Yehuda says that the animal must be left to die, it is referring to an animal that was still lost at the time of atonement, i.e., when the substitute was sacrificed.
ולא קשיא – הא דקאמר ר׳ יהודה רועה כאן באבודה ונמצאת בשעת הפרשת שניה קודם הקרבה הואיל ואיזו שירצה יכול להקריב הלכך אין מתה שניה אלא רועה:
כאן באבודה ונמצאת שלא בשעת הפרשה אלא לאחר הקרבה דכבר כיפר הילכך מתה:
אבודה בשעת הפרשה – שלא בשעת כפרה דנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה כדקתני בברייתא בההיא קאמר רבי יהודה דתרעה דלא גמירי דמתה לרבי יהודה אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים ודקתני מתניתין תמות באבודה בשעת כפרה גרסינן דאף בשעת כפרתו בשניה היתה עדיין הראשונה אבודה.
אלא (אמר ליה [לו]) לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את שיטות החכמים שבברייתא זו, ובאשר לסתירה בדברי ר׳ יהודה יש להשיב כי לא קשה, שכן יש להבחין בין המקרים: כאן בברייתא, שאמר בה ר׳ יהודה שתרעה — מדובר במקרה שהחטאת הראשונה היתה אבודה בשעת ההפרשה של החטאת השניה, אבל לא בשעת הכפרה, שנמצאה קודם לכן, וכיון שבשעת הכפרה לא היתה אבודה — אינה מתה אלא רועה. ואילו כאן במשנתנו, שאמר בה ר׳ יהודה שתמות — מדובר במקרה שהיתה החטאת הראשונה אבודה אף בשעת הכפרה בחטאת השניה, ורק לאחר מכן נמצאה.
Rather, the Gemara explains: Actually, do not reverse the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon in the baraita, and it is not difficult. Here, where Rabbi Yehuda says in the baraita that the second animal must be left to graze, it is referring to an animal lost at the time of the separation of a substitute to take its place, but the original animal was found before the second was sacrificed. Since the animal was found before the other was sacrificed, it is left to graze. There, in the mishna where Rabbi Yehuda says that the animal must be left to die, it is referring to an animal that was still lost at the time of atonement, i.e., when the substitute was sacrificed.
הכל
(8) וְאִיבָּעֵית אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה וְלָא קשה הָא רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי הָא רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.
And if you wish, say instead: Both this baraita and that mishna are referring to an animal that was lost only at the time of the separation of the second animal, and yet it is not difficult. Here in the mishna, Rabbi Yehuda rules that the animal must be left to die in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in a mishna (22b), as he maintains that even if the animal was lost only when the second animal was separated and was found by the time it was sacrificed, it must still be left to die. There in the baraita, Rabbi Yehuda says that the animal is left to graze in accordance with the opinion of the Rabbis in that same mishna. The Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, and rule that the animal is left to die only if it was not yet found when the replacement animal was sacrificed.
ואיבעית אימא אידי ואידי – דנמצאת בשעת הפרשה:
ולא קשיא – הא דתני רועה היינו ר׳ יהודה אליבא דרבנן כדתנן בפרק וולד חטאת המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת ראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת ושניה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא כו׳. והא דתני מתה היינו רבי יהודה אליבא דרבי:
אידי ואידי בשעת הפרשה – שנמצאת קודם כפרת השניה ומתניתין דקאמר לרבי יהודה תמות רבי יהודה קאמר לה אליבא דרבי דאמר לקמן בפרק ולד חטאת (דף כב:) במשנה אבודה בשעת הפרשה אע״פ שנמצאת קודם כפרה מתה וברייתא דקאמר רבי יהודה תרעה אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי קאמר לה דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לסתירה זו שבדברי ר׳ יהודה: אידי ואידי [זו וזו], הן המשנה והן הברייתא מדברות כשהיתה החטאת הראשונה אבודה בשעת הפרשה ונמצאה קודם הכפרה בשניה, ולא קשה מדברי ר׳ יהודה על דברי ר׳ יהודה, שכן הא [זו] שאמר ר׳ יהודה במשנה שתמות — הריהי שיטת ר׳ יהודה אליבא [על פי שיטת] רבי (ר׳ יהודה הנשיא) במשנה להלן (כב,ב) הסבור כי אף אם היתה אבודה רק בשעת הפרשה ולא בשעת הכפרה באחרת הריהי מתה. ואילו הא [זו] שאמר ר׳ יהודה בברייתא שתרעה — הריהי שיטת ר׳ יהודה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] באותה משנה הסבורים שאינה מתה אלא אם היתה אבודה גם בשעת הכפרה באחרת. שנינו במשנתנו בשיטת ר׳ יהודה כי חטאת ציבור שהתכפרו הציבור באחרת הריהי מתה.
And if you wish, say instead: Both this baraita and that mishna are referring to an animal that was lost only at the time of the separation of the second animal, and yet it is not difficult. Here in the mishna, Rabbi Yehuda rules that the animal must be left to die in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in a mishna (22b), as he maintains that even if the animal was lost only when the second animal was separated and was found by the time it was sacrificed, it must still be left to die. There in the baraita, Rabbi Yehuda says that the animal is left to graze in accordance with the opinion of the Rabbis in that same mishna. The Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi, and rule that the animal is left to die only if it was not yet found when the replacement animal was sacrificed.
הכל
(9) וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חַטַּאת צִיבּוּר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלִים מֵתָה
§ The mishna taught that Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die if the community has already achieved atonement through another animal. The Gemara asks: But is there one who said that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die?
§ The mishna taught that Rabbi Yehuda says: Even a communal sin offering shall be left to die if the community has already achieved atonement through another animal. The Gemara asks: But is there one who said that a communal sin offering whose owners achieved atonement with another sin offering after it was lost is left to die?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.