(1) 
וְכֵן שְׂעִירֵי ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן כּוּלָּן יָמוּתוּ דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים איִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.
וְכֵן שְׂעִירֵי and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the lost animals, should they subsequently be found, shall be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit by developing a blemish, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings. They are not left to die, because the halakha is that a communal sin-offering is not left to die.
ומותיב עליה אביי מפר ושעיר יום הכפורים שאבדו, וכן שעירי ע״ז שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן ואחר כך נמצאו, בין למאן דאמר ימותו בין למאן דאמר ירעו עד שיסתאבוא, אמאי לא אמרינן לב בית דין מתנה עליהן ונפדין תמימין.
א. ראה ריטב״א דלא מקשי אלא לר׳ אלעזר, אבל ר׳ שמעון סבירא ליה שאין אומרים לב בית דין מתנה עליהן.
1וכן שעירי ע״ז – צבור שחטאו בע״ז בהוראת ב״ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמר בזבחים בפרק ב״ש (דף לט:).
כולן ימותו – דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן בהו במתניתין לא קרבו ברגל זה יקרבו ברגל אחר אבל אלו אינן ראויין עד יום הכפורים לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה והוו להו מתרומה ישנה והלכך ימותו כדין חטאת שכפרו בעליה שהלכה למשה מסיני חמש חטאות מתות וזו אחת מהם.
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן שני ד״ה המופיעים במהדורתנו בסוף דף י״א.
איתיביה פר ושעיר של יוה״כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע״ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן – פירוש: ואח״כ נמצאו הראשונים כולם ימותו דברי ר׳ יהודה ר׳ אלעזר ב״ר שמעון אומר ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת ציבור מתה והנה מ״מ בין לר״י בין לר׳ אלעזר בר״ש אין נפדין כשהן תמימין אלא לר״י ימותו ולר״א ב״ר שמעון אין נפדין אלא עד שיסתאבו ואמאי לימא לב ב״ד מתנה עליהן מעיקרא בתחלת הקדישן שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן.
וכן שעירי ע״ז שאבדו – למאן דמפרש בפרק הוציאו לו (יומא דף נ.) דפר דקתני הכא הוא פר העלם דבר של צבור ניחא אבל למ״ד פר כ״ג תימה אמאי לא תני ליה פר העלם דבר בהדי שעירי ע״ז שרגיל לשנותם יחד כדקתני להו התם אמילתא דאחרים ועוד תימה מאי שנא דלא קתני פרי העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי לשון רבים דמדקתני שעירי א״כ קסבר י״ב שבטים מביאים י״ב שעירים ה״נ מייתו י״ב פרים דשניהן שוין כדקתני פרק קמא דהוריות (הוריות ד:).
כבר ידעת שחמש חטאות מתות ר״ל שמכניסין אותן לכיפה ונועל עליהן עד שימותו ולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה ונתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה אלא שבזו ר״ל עברה שנתה יש פוסקין שאינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה וכלן לא נאמרה בהן מיתה אלא דוקא בחטאת יחיד אבל לא בחטאת צבור ואי אתה מוצא בצבור ולד חטאת שאין קרבן בא מן הנקבה ולא תמורת חטאת שאין צבור עושים תמורה ולא מתו בעליה שאין צבור מתים הא אי אתה מוצא בצבור אלא נתכפרו בעליה באחרת ואח״כ נמצאת או עברה שנתה ובאלו בצבור אינן מתות אלא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה מעתה פר ושעיר של יום הכפרי׳ שהם חטאות הפנימיות ושעירי ע״ז בצבור שחטאו בהוראת בית דין שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת שאבדו ונתכפרו באחרים ואח״כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ואין אומרים באלו לב ב״ד מתנה עליהן שאבידה דבר שאינו מצוי הוא ואין מעלין אותה על לב ואע״פ שהקשו למטה ממה שאמ׳ ר׳ שמעון יקרבו זה בזה שהוצרכנו בו לטעם כפרתם שוה ולא תירצו בה שאבודים לא שכיחי שמא אף הוא היה יכול לתרץ כן אלא שתירצה בגדולה הימנו או התם שאני ששעירי ראשי חדשים ורגלים תמידיים הם שהרי נקנין מהן שלשי׳ בכל שנה ובקרבנות שהם תמידיים כל כך אבדתם מצויה והיה לנו לבא בהם מטעם לב ב״ד אבל אלו אין בהם לב ב״ד כלל ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו ואף אם נמצאו קודם שיתכפרו באחרת הואיל ומ״מ הופרשו השניים מתכפרין בשניים והנמצאים ירעו עד שיסתאבו ויפלו הדמים לנדבה וי״א בהפך וכן כתבוה גדולי המחברים בסדר עבודת יום הכפרים:
ר״א ור״ש אומרי׳ ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה – פי׳ לקייץ המזבח.
שאין חטאת צבור מתה – פירשו ז״ל דס״ל דכי גמירי חמש מיתות שסי׳ ותמנ״ע (דהיינו ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה) בחד מקום גמיר כלומר דלא גמירי להו אלא דכולה בחד מקום דהיינו יחיד אבל לא בצבור דהא ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ליתנהו בצבור כדאית׳ בהוריות וכיון שכן אף נתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה ליתנהו בצבור.
וכן שעירי עבודה זרה (שמביא הציבור שחטא בשגגה בעבודה זרה בהוראת בית דין) שאבדו והפריש אחרים תחתיהן והקריבם — כולן ימותו, כדין חטאות שנתכפרו בעליהן, דברי ר׳ יהודה. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.
and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the lost animals, should they subsequently be found, shall be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit by developing a blemish, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings. They are not left to die, because the halakha is that a communal sin-offering is not left to die.
הכל
(2) וְאַמַּאי לֵימָא לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן.
Abaye explains his challenge: But why should it even be necessary to wait until the offerings develop a blemish? Let us say here also that the court tacitly stipulates concerning them, so that if it ultimately emerges that they were not needed, then they should have only sanctity that inheres in their value, and therefore it should be possible to redeem them even if they do not develop a blemish.
Abaye explains his challenge: But why should it even be necessary to wait until the offerings develop a blemish? Let us say here also that the court tacitly stipulates concerning them, so that if it ultimately emerges that they were not needed, then they should have only sanctity that inheres in their value, and therefore it should be possible to redeem them even if they do not develop a blemish.
הא דאקשי אביי לרב מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו לימא לב ב״ד מתנה עליהם. נראה דלאו לאיפלוגי עליה ולמימר דלדידיה לא אמרי׳ לב ב״ד מתנה, וקטורת טעמא משום דס״ל דקדושת דמים הוא, דא״כ מאי מקשה מפרה אדומה ואע״ג דס״ל דפרה קדושת הגוף היא, אלא ודאי אביי קבולי קבלה מיניה דלב ב״ד מתנה ואפילו בקדושת הגוף, אלא דאקשויי מקשה ואזיל לאפוקי הלכתא מיניה, ולפיכך אקשי ליה מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, וכי פריק שאני אבודין דלא שכיחי אקשי ליה מפרה אדומה דלא שכיחא נאה כדי שיתנו אם תמצא נאה ממנה שתפדה זו, ואי נמי שתשחט שלא על גבי מערכתה דזהירין בה טובא, ואפילו הכי אמרינן שנפדית, ואי אמרת בשלמא דבלב ב״ד מתנה אפילו במאי דלא שכיח ניחא לן פרה וקשיא לן פר ושעיר של יום הכפורים, ופריק דשאני פרה דקדושת דמים הוא ואינה צריכא העמדה והערכה דרש׳ היא כן נ״ל פירוש שמועה זו.
ומכל מקום משמע מהכא דכל שנפדה מחמת תנאי לב ב״ד אינו צריך העמדה והערכה, דאי לא תימא הכי אפילו לדידיה דסבירא ליה דקדושת הגוף היא אלא דלב ב״ד מתנה עליה כל שכן דתקשי לן אלא מאי קדשי מזבח היא דלב ב״ד מתנה עליה נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, אלא ודאי כדאמרן דלב ב״ד מתנה שאפילו נשחטה תפדה בדברים שאינן צריכין העמדה והערכה משום דאע״ג דנפדית קושטא דמילתא לב ב״ד מתנה עליה שלא תהא קדושה כנ״ל.
ואמאי לימא לב ב״ד וכו׳ – וקושיין מדר״א מיהת דאלו לר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה עליה כדאיתא לקמן.
אבודין קאמרית דלא וכו׳ הרי פרה לא שכיחא וכו׳ – פי׳ קושיין מדקתני מצא נאה הימנה תפדה וקס״ד דטעמא משום דלב ב״ד מתנה עליה ואע״ג דלא שכיח הא למצוא נאה הימנה וק׳ טובא דהא סוגייא דאביי מקשיין אהדדי מעיקרא לא בעי לומר לב ב״ד מתנה אפי׳ על התמידין דשכיחי והשתא מקשה דלב ב״ד מתנה אפי׳ במילתא דלא שכיחא וי״ל דאיהו מסדר משניות לפני רבי הוא דקשיין ליה אהדדי כי היכי דליתריצינהו נהליה בדרך קושיא ותירוץ ואשכחן ליה דכוותה ריש פרק נערה שנתפתתה א״נ אביי סבר דבמלתא דהויה תקנה דלב ב״ד מתנה לגופה של מצוה לעשותה מן המובחר כגון זו של פרה דמצוה בכל נאה שאפשר מודה דלב ב״ד מתנה אע״ג דלא שכיחא אבל בדבר שאין בו אפילו הדור במצוה גופה שהופרשה לענין מצותה כגון הא דתמידין וקטורת סבר שאין לב ב״ד מתנה אפילו במלתא דשכיחא כנ״ל. א״ה נשחטה נמי אין לפרש א״ה דפרה קדושת דמים היא כלומר דלדידיה ס״ל כקדושת הגוף היא חדא דסוגיין דעלמא בפרה קדושת דמים היא ולהכי נק״ט הכא בהדיא שאני פרה דקדושת דמים היא ועוד דא״כ לדידיה נמי הא בעיא העמדה והערכה דהא לכ״ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה אלא נ״ל פירושה א״ה דטעמא לאו משום לב ב״ד מתנה וה״ק בשלמא לדידי דאמינא דטעמא לאו משום לב ב״ד מתנה היינו דנשחטה תפדה כלומר כעין מסירה דלב ב״ד התנה בכך ואין כאן אלא חולין גמורים למפרע ולא בעיא העמדה והערכה אלא לדידך דמפרשת טעמא דפרה משום קדושת דמים שאין לב ב״ד מתנה במילתא דלא שכיחא א״כ היאך תפדה דהא בעיא העמדה והערכה.
Abaye explains his challenge: But why should it even be necessary to wait until the offerings develop a blemish? Let us say here also that the court tacitly stipulates concerning them, so that if it ultimately emerges that they were not needed, then they should have only sanctity that inheres in their value, and therefore it should be possible to redeem them even if they do not develop a blemish.
הכל
(3) אֲבוּדִין קָאָמְרַתְּ שָׁאנֵי אֲבוּדִין דְּלָא שְׁכִיחִי.
Rabba deflects the challenge: Did you say that there is a proof from the case of lost animals? Cases of lost animals are different, because they are not common. Therefore, the court does not stipulate concerning such an eventuality.
Rabba deflects the challenge: Did you say that there is a proof from the case of lost animals? Cases of lost animals are different, because they are not common. Therefore, the court does not stipulate concerning such an eventuality.
ופריק, שאני אבודין, כלומר, כיון דלא שכיחי, דכל מאן דמפריש קרבן מיזהר זהיר ביהא, לפיכך אין לב בית דין מתנה עליהן.
א. תוס׳ בד״ה רבי שמעון הקשו על הא דאקשינן בגמרא על משנתנו דמהו שיקרבו זה בזה וכו׳ לימא לב בית דין מתנה עליהם, ומאי מקשה, והרי אמרינן שאני אבודין דלא שכיחא. ותירצו דלא אמרינן אבודין לא שכיחא אלא באלו שקדושתם מרובה שדמם נכנס לפני ולפנים, או, שהקרבנות עצמם של יום הכיפורים ושעירי ע״ז לא שכיחי. אבל לפירוש ר״ח (ראה לעיל הערה 123) משנתנו דמהו שיקרבו זה בזה לא איירי כלל בנאבדו.
ופריק: אבודין קא אמרת שאני אבודין דלא שכיחי – פירוש: וכי אמרינן לב ב״ד מתנה עליהם הני מילי במילתא דשכיחא כגון תמידין שנותרו ולא הוצרכו אבל חטאות שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח״כ נמצאו כיון דאבודין מילתא דלא שכיחא הוא לא מסקי ב״ד אדעתיהו דאבדי כי היכי דנתנו בליבייהו עלייהו:
ודחה רבה: שעירים אבודין קאמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] אבודין, דלא שכיחי [שאינם מצויים], ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה.
Rabba deflects the challenge: Did you say that there is a proof from the case of lost animals? Cases of lost animals are different, because they are not common. Therefore, the court does not stipulate concerning such an eventuality.
הכל
(4) הֲרֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא וְתַנְיָא בפָּרָה נִפְדֵּית עַל כׇּל פְּסוּל שֶׁבָּהּ גמֵתָה תִּפָּדֶה דנִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה המָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה תִּפָּדֶה ושְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית שָׁאנֵי פָּרָה דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.
Abaye persists: But consider the case of a red heifer, which is not common, and yet it is taught in a baraita: A red heifer may be redeemed for any disqualification that occurs to it. If it died, it shall be redeemed; if it was slaughtered in an improper place, it shall be redeemed; if another was found that is choicer than it, it shall be redeemed. But once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed. Presumably, the reason it may be redeemed if a choicer one is found is that the court tacitly stipulates that in such a case it should be consecrated with sanctity that inheres in its value. It is apparent that even in uncommon cases, the court makes such stipulations. Rabba rejects the proof: The red heifer is different, as in all cases it has only the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, which inheres only in the item’s value, and so it can always be redeemed, even if still unblemished.
Abaye persists: But consider the case of a red heifer, which is not common, and yet it is taught in a baraita: A red heifer may be redeemed for any disqualification that occurs to it. If it died, it shall be redeemed; if it was slaughtered in an improper place, it shall be redeemed; if another was found that is choicer than it, it shall be redeemed. But once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed. Presumably, the reason it may be redeemed if a choicer one is found is that the court tacitly stipulates that in such a case it should be consecrated with sanctity that inheres in its value. It is apparent that even in uncommon cases, the court makes such stipulations. Rabba rejects the proof: The red heifer is different, as in all cases it has only the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, which inheres only in the item’s value, and so it can always be redeemed, even if still unblemished.
ואקשינן, והרי פרה דלא שכיחאא, ותניא פרה ניפדית על כל פסול שבה, מתה או נשחטה או מצא אחרת נאה הימנה, תיפדה. לאו, אמרינן לב בית דין מתנה עליהן, ואע״ג דלא שכיחא. בשחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית.
ופריק, שאני פרה דקדשי בדק הבית היא, דלעולם לפדייה קיימיג.
א. וכן פירש רש״י שפרה לא שכיחא. אבל תוס׳ כתבו דלא שכיח שימצאו אחרת נאה הימנה.
ב. משפט זה יתכן שמקומו לעיל לאחר המילה ׳תפדה׳, או לקמן לאחר המילה ׳קיימי׳.
ג. במנחות דף קא,ב אמרינן שפרה עומדת לפדיון, כיון שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה. ומדברי ר״ח נראה שזה גופא הטעם שיש פדיון לבדק הבית כי לא נגמרה קדושת הגוף שלהם, כי גם לצורך זה עצמו שהם עומדים, לעולם יש אפשרות שיהא עדיף להקדש דמיהם מהם עצמם, דשמא ימצאו יפות מהם. והריטב״א במגילה דף כה,ב כתב על פי התוספתא מגילה פרק ד, שאבני היכל ומזבח חלה קדושת הגוף על גופם ואין להם פדיון (ומקורו במלחמות ה׳ להרמב״ן עבודה זרה פרק ד. וכן כתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ בית הבחירה הל׳ טו). אבל כל זה הוא אחר שנקבעו בבנין, וחלה קדושה על גופם, וכמו כלי שרת שעבודתם מחנכתן, אבל בהקדש והזמנה לחוד יש להם פדיון. וכמו שכתב הריטב״א בבבא מציעא דף נה,א שהמקדיש קורות ואבנים הראוים לבדק הבית, קיימא לן שאם מצא יפות מהם או שהותירו, פודה אותם ליקח אחרות שהן יפות, או דברים אחרים הצריכים לבנין.
והרי פרה – אדומה.
דלא שכיחא – בכל ימי בית ראשון ובית שני לא עשו אלא שבע.
על כל פסול שבה – אם אירע בה שום פסול תפדה.
נשחטה תפדה – נשחטה חוץ למקומה.
ע״ג מערכתה – בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום כדאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.).
אין לה פדייה עולמית – מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין.
דקדושת בדק הבית היא – כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף לפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב ב״ד.
ואקשינן: והרי פרה דלא שכיחא כלומר דמילתא דלא שכיחא שיארע בה פסול או מיתה ותניא פרה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה נשחטה – פירוש: שלא על גב מערכה שהיא שחוטה פסולה תפדה מצא אחרת נאה הימנה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדיה עולמית.
ומהדרינן: שאני פרה דקדשי בדק הבית – ומש״ה נפדית שלא על גב מערכתה אבל אלו היתה קדשי מזבח לא היתה נפדית דמילתא דלא שכיח היא אין לב ב״ד מתנה עליה:
פרה אדומה כל שאירע בה שום פסול תפדה ולא עוד אלא אפי׳ לא אירע בה שום פסול או מום כל שמצאו אחרת נאה הימנה תפדה בהעמדה ובהערכה ואע״פ שאין קדשי מזבח נפדין בלא מום אם מפני שאינה קדשי מזבח כמו שביארנו במס׳ ע״ז אם מצד שמתוך שדמיה יקרי׳ לב ב״ד מתנה עליה ודוקא קודם שנשחטה אבל אם נשחטה כראוי על גב מערכתה של עצים בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה לקבר התהום אין לה פדייה עולמית הואיל ונעשית בהכשרה גנאי הוא להוציאה לחולין ואפי׳ היתה מפרכסת עדין שנמצא שאפשר לה בהעמדה כמו שביארנו במסכת חולין מתה או שנשחטה שלא כראוי כגון שלא במקומה תפדה להנאת עורה ובשרה יקבר שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
כל קדשים הבאים לכלל פדיון צריכין העמדה והערכה לפני הכהן ותמכר על פי אותו הערך ומה שאמרו בסוגיא זו אי הכי נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה שמשמע שקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה כך פירושו שאלו תאמר שקדשי מזבח הם אלא שמטעם לב ב״ד מתנה עליהם אתה בא להתיר הואיל ולב ב״ד מתנה עליהם אין צרך להעמדה והערכה אבל אם אתה בא בהכשר זה מצד שהם קדשי בדק הבית ואין כאן לב ב״ד הרי יש כאן צורך העמדה והערכה ולמדת שכל הבאים לכלל פדיון צריך העמדה והערכה אבל כל שקדם מומו להקדשו אין צריך העמדה והערכה וכן המקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית פודין אותן כשאר המטלטלין:
רש״י בד״ה והרי פרה אדומה הס״ד:
בד״ה נימא להו כו׳ יקריב ברגל זה כו׳ נ״ב לאו דוקא קאמר דבהא לא פליגי אלא שאם לא קרב ביוה״כ יקרב ברגל וכן בר״ח ודו״ק שוב מצאתי שבס״א אינו אלא שאם לא יקרב בזה יקרב בזה וכן עיקר:
והקשה אביי: הרי פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא]: פרה אדומה נפדית על כל פסול שאירע בה, אם מתה — תפדה, אם נשחטה שלא במקום הראוי — תפדה, אם מצא אחרת נאה הימנה — תפדה, אבל אם שחטה על גבי מערכתה כראוי, אלא שמצאו נאה הימנה — אין לה פדייה עולמית. הרי שפרה אדומה נפדית תמימה, למרות שאינה מצויה! והשיב רבה: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, שהרי אין מקריבים אותה על גבי המזבח, ולכן ניתן לפדותה אף בלא שנפל בה מום.
Abaye persists: But consider the case of a red heifer, which is not common, and yet it is taught in a baraita: A red heifer may be redeemed for any disqualification that occurs to it. If it died, it shall be redeemed; if it was slaughtered in an improper place, it shall be redeemed; if another was found that is choicer than it, it shall be redeemed. But once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed. Presumably, the reason it may be redeemed if a choicer one is found is that the court tacitly stipulates that in such a case it should be consecrated with sanctity that inheres in its value. It is apparent that even in uncommon cases, the court makes such stipulations. Rabba rejects the proof: The red heifer is different, as in all cases it has only the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, which inheres only in the item’s value, and so it can always be redeemed, even if still unblemished.
הכל
(5) אִי הָכִי מֵתָה אוֹ נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה הָא בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הָא מַנִּי ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לָא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
Abaye asks: If so, if it died or was slaughtered, how can it be redeemed? In order for an item to be redeemed, don’t we require that it first undergo the process of standing and valuation? The animal must be stood before a priest who then evaluates how much it should be redeemed for (see Leviticus 27:11–12), and a dead animal cannot stand. Rabba answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Items consecrated to be offered on the altar were included in the requirement of standing and appraising, but items with the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, such as the red heifer, were not included in the requirement of standing and appraising.
Abaye asks: If so, if it died or was slaughtered, how can it be redeemed? In order for an item to be redeemed, don’t we require that it first undergo the process of standing and valuation? The animal must be stood before a priest who then evaluates how much it should be redeemed for (see Leviticus 27:11–12), and a dead animal cannot stand. Rabba answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Items consecrated to be offered on the altar were included in the requirement of standing and appraising, but items with the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, such as the red heifer, were not included in the requirement of standing and appraising.
הא דר׳ שמעון דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי בדק הבית אינן בכלל העמדה והערכה, כלומר, אפילו בלא העמדה, אלא נשחטו, נערכין ונפדיןא, מפורש בסוף תמורהב.
א. כדברי ר״ח שחילק בין העמדה להערכה, ומה שאמר ר׳ שמעון שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה, פירושו, שאינם צריכים העמדה כדי להעריכם, אלא אפשר להעריכם בלא העמדה, מפורש בדברי הרמב״ם פרק א מהל׳ איסורי מזבח הל׳ י זה לשונו: המקדיש בעלת מום למזבח, אף על פי שלוקה, הרי זה נתקדשה, ותיפדה בערך הכהן ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן (עיין שם בנו״כ). וכלומר, שצריכים הערכה הכתובה בפרשה דוהעריך הכהן, אלא שאין צריך כהן בדוקא, שהרי קיימא לן כחכמים שכהן הכתוב בפרשה היינו בית דין, ואפילו ישראל. וכן פירש המאירי בחולין פרק הזרוע והלחיים את דברי הרמב״ם בפרק ג שם הל׳ י: המקדיש טומטום ואנדרגינס וטריפה וכלאין ויוצא דופן למזבח, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר, ויימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה, ואינו כבעל מום, שבעל מום יש במינו קרבן. שטומטום ואנדרוגינוס אינם צריכים הערכה, כי לא חלה על גופם אפילו קדושת דמים, שכיון שאין במינם קרבן אין בהם קדושת מזבח כלל, אלא מוכרם ומביא בדמיהם קרבן. ואינם כבעל מום שחל על גופו קדושת דמים, וצריך פדיון על ידי הערכה בבית דין. וכך הם גם דברי הרמב״ם בפרק ה מהל׳ ערכין הל׳ יב: אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית הרי זו תיפדה כשאר המטלטלין. והשיג עליו הראב״ד, שכן הדין אפילו הקדישם למזבח. אבל דעת הרמב״ם שרק אם הקדישם לבדק הבית צריכים הערכה ופדיון, אבל למזבח הרי הם חולין וימכרו ויביא בדמיהם קרבן.
ב. דף לב,ב.
ואקשינן: אי הכי מתה נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה – דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ והעמיד אותה הכהן והעריך הכהן אותה ותניא בסיפרא אם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה הוי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים ואם כל בהמה הוי אומר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר נמצא עכשיו שזה הכתוב בקדשי מזבח שנולד בהן מום הוא שיפדו וכתיב ביה בהאי קרא והעמיד הכהן אותה והעריך הכהן אותה ואי פליגו בה רבנן ור״ש במס׳ תמורה בפרק ז׳ (תמורה ל״ב:) דרבנן סברי בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הוי בכלל העמדה והערכה כדאוקי להאי קרא בסיפרא בבעלי מומין הכתוב מדבר דהיינו קדשי מזבח וכיון דקרא גופי׳ הא מיפריש ביה בהמה טמאה דהיינו קדשי בדק הבית הויא ליה האי העמדה והערכה דכתיבי בהאי קרא אקדשי מזבח ואקדשי בדק הבית ר״ש סבר קדשי מזבח הוא דאיתנהו בכלל העמדה והערכה כדאוקימנא להאי קרא בבעלי מומין הכתוב מדבר דהיינו קדשי מזבח אבל קדשי ב״ה לא היו בכלל העמדה והערכה ואמרינן התם מ״ט דר״ש דאמר קרא והעמיד הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שהוא חלוק בין טוב ובין רע הוי אומר זה קדשי מזבח אשתכח השתא לרבנן דבין קדשי מזבח ובין קדשי ב״ה בעו העמדה והערכה וכיון שכן הא דאמר הכא א״ה מתה או נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה הוה לי׳ פירושי׳ הכי כלומר אא״ב פרה קדשי מזבח היא ומשום דלב ב״ד מתנה עליה דנפדית היינו דלא בעינן העמדה והערכה דלב ב״ד מתנה עליה מעיקרא בשעת הקדשה שאם לא הוצרכה או יארע בה פיסול תפדה וכיון שלא הוצרכה עכשיו או אירע בה פיסול איגלאי מילתא למפרע שלא הוקדשה מעיקרא כלל ומשום הכי לא בעינן העמדה והערכה אלא אי אמרת דפרה דקדשי ב״ה ומש״ה הוא דנפדית לאו משום דלב ב״ד מתנה עלי׳ והאי קדשי בדק הבית נמי לרבנן העמדה והערכה בעי וכיון שכן בשלמא מצא אחרת נאה הימנה תפדה דהא אפשר למעבד בה העמדה והערכה אלא מתה או נשחטה היאך תפדה והא לא אפשר למעבד בה העמדה והערכה.
ומהדרינן: הא מני ר״ש היא דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי ב״ה לא היו בכלל העמדה והערכה:
אי הכי נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה – תימה דמשמע דאי קדשי מזבח היא ניחא והא רבי יוחנן אית ליה בפרק בתרא דתמורה (דף לב: ושם) דאחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה ומיהו יש לומר הך סוגיא אתיא כר״ל דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אבל קשה דמעיקרא פריך אביי דלא אמר לב ב״ד מתנה עליהן ולבסוף פריך דאפילו במידי דלא שכיח אמר לב ב״ד מתנה עליהן ועוד דסבר דפרה קדשי מזבח היא וכן במסקנא ובכל דוכתין מסקינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וסתמא דהש״ס בפ״ק דחולין (דף יא. ושם) מפרש דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא לכן נראה דאביי ידע שפיר דפרה קדשי בדק הבית היא ומ״מ סבר דאין נפדית אלא מחמת לב ב״ד מתנה עליהן להכי פריך והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה אפילו הכי מסקי דעתייהו ואמר לב ב״ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היא א״כ בקדשי מזבח נמי אי אמר לב ב״ד מתנה עליהן אית לן למימר אפילו במילתא דלא שכיח ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין צריך ללב ב״ד מתנה והשתא פריך אי הכי נשחטה תפדה אא״ב דמכח לב ב״ד נפדית כן דעתם להתנות ואי לאו תהא לדמי נסכים והוי כבעל מום מעיקרו דמודי ביה ר׳ יוחנן דלא בעי העמדה והערכה שפיר וא״ת ואי קדשי בדק הבית היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים הא של בדק הבית ודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך (דברים יב) דכתיב בפסולי המוקדשים של מזבח כדמוכח בפרק ב׳ דבכורות (דף טו. ושם) דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדק הבית מותרים ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו יש לומר דמדרבנן אסור כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא.
נשחטה תפדה והא דקתני שחטה ע״ג מערכתא וכו׳ – פי׳ נשחטה שנשחטה שלא במקומה ושחטה ע״ג מערכתה ששחטה כראוי במקומה בהר הזיתים כדפי׳ רש״י ז״ל.
בד״ה אי הכי כו׳ ומ״מ סבר דאין נפדים אלא מחמת לב ב״ד מתנה כו׳ עכ״ל אע״ג דבשאר קדושת דמים ודאי דלא בעי לב ב״ד מתנה כדמוכח כולה סוגיין מ״מ בפרה דקס״ד דבדק הבית היא ס״ל דבעי לב ב״ד מתנה משום דבעי העמדה והערכה כדמסיק ודו״ק:
בא״ד והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה כו׳ עכ״ל דלפרש״י לא דמי דודאי באבודין לא אסקי ב״ד אדעתייהו ואין לבן מתנה עליהן אבל בפרה אע״ג דלא שכיחא לעשות פרה מ״מ השתא הרי עושין הפרה ולמה לא יהיו מתנין עליה ולזה פירשו דאף בשעושין הפרה לא שכיח שימצאו נאה הימנה ולא אסקי אדעתייהו להתנות והוי ממש לא שכיח כמו באבודין ודו״ק:
בא״ד ואפי׳ קדם הקדשן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן כו׳ עכ״ל בפ״ב דבכורות אין דבר זה מפורש דהתם מיירי בקדשי מזבח ובקדם מומן להקדשן ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו אלא דבפרק בתרא דתמורה מוכח כן מתוך המשנה דבקדשי בדק הבית אפי׳ בקדם הקדשן למומן מותרין לאחר פדיונן כו׳ ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו מיהו בין בפ״ב דבכורות ובין בפ״ב דתמורה לר״ש קתני הכי דס״ל דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ורבנן פליגי התם עליה מ״מ מייתו שפיר מהתם דהכא רבנן מודו ליה משום דדמיה יקרים ולב ב״ד מתנה ויפדו אפי׳ לכלבים כמו לר״ש התם ולא ניחא להו למימר דיפדו דהתם היינו נמי לעורה דא״כ לא ה״ל לתלמודא להשמיט מלפרש התם אמתניתין דהיינו לעורה ובשמעתין נמי מתה תפדה נמי לא בעי למימר דהיינו נמי מדאורייתא דמשמע ליה מתה תפדה אפי׳ מדרבנן דומיא דמצא אחרת נאה הימנה דתפדה אפי׳ מדרבנן וק״ל:
והקשה אביי: אי הכי [אם כך], אם מתה או נשחטה תפדה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] בפדיון קדשים העמדה והערכה, שצריך להעמיד אותה לפני הכהן כדי שיעריך אותה, ואז תיפדה (ראה ויקרא כז, יא— יב), ואם נשחטה — כיצד מעמידים אותה? והשיב רבה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל דין זה של העמדה והערכה לצורך פדיונם (אם נופל בהם מום), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אין צריך להעמידם, ופודה אותם אף לאחר שנשחטו.
Abaye asks: If so, if it died or was slaughtered, how can it be redeemed? In order for an item to be redeemed, don’t we require that it first undergo the process of standing and valuation? The animal must be stood before a priest who then evaluates how much it should be redeemed for (see Leviticus 27:11–12), and a dead animal cannot stand. Rabba answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Items consecrated to be offered on the altar were included in the requirement of standing and appraising, but items with the sanctity of items consecrated for Temple maintenance, such as the red heifer, were not included in the requirement of standing and appraising.
הכל
(6) אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָא סֵיפָא שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית.
Abaye asks: If, as you claim, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, then say and try to justify the latter clause, which states: Once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed.
Abaye asks: If, as you claim, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, then say and try to justify the latter clause, which states: Once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed.
ואקשינן: אי ר״ש אימא סיפא שחטה על גב מערכתה אין לה עדי׳ עולמית והתניא ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין – כלומר ואפי׳ לאחר שריפתה הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם שריפתה ואמר ר״ש פרה נפדית על גב מערכה שנמצא שיש עליה תורת אוכלין קודם שריפתה הואיל ואפשר שתפדה קודם שריפתה והיינו שעת הכושר וכיון שכן ליכא לאוקומא הא מתני׳ כר״ש.
אלא לעולם רבנן היא ופרה קדשי מזבח היא והיינו טעמא דמתה תפדה וכו׳ משום דלב ב״ד מתנה עליה מעיקרא ומש״ה לא בעיא העמדה והערכה דהאי איגלאי מילתא דמעיקרא לא איקדש כלל:
וקאמרת והא מילתא דלא שכיח היא ואמאי לב ב״ד מתנה:
והקשה לו אביי: אי [אם] אומר אתה שהברייתא כדעת ר׳ שמעון היא, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: שחטה על גבי מערכתה, אין לה פדייה עולמית.
Abaye asks: If, as you claim, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, then say and try to justify the latter clause, which states: Once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed.
הכל
(7) וְהָתַנְיָא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר הָיָה ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ.
And this statement is not consistent with Rabbi Shimon’s opinion, as isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says that the meat of a red heifer that was slaughtered properly is susceptible to becoming ritually impure with the ritual impurity of food, even though it is prohibited to partake of it in its current state, since it had a time when it was fit to be eaten. And in explanation of when it was fit to be eaten, Reish Lakish says: Rabbi Shimon would say that a red heifer may be redeemed even while it is upon its arrangement of wood. It is considered fit to be eaten due to the potential to redeem it, which would allow one to then partake of it. It is apparent from Reish Lakish’s comment that the latter clause, and by logical extension, the rest of the baraita, is not in accordance with Rabbi Shimon’s opinion.
And this statement is not consistent with Rabbi Shimon’s opinion, as isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says that the meat of a red heifer that was slaughtered properly is susceptible to becoming ritually impure with the ritual impurity of food, even though it is prohibited to partake of it in its current state, since it had a time when it was fit to be eaten. And in explanation of when it was fit to be eaten, Reish Lakish says: Rabbi Shimon would say that a red heifer may be redeemed even while it is upon its arrangement of wood. It is considered fit to be eaten due to the potential to redeem it, which would allow one to then partake of it. It is apparent from Reish Lakish’s comment that the latter clause, and by logical extension, the rest of the baraita, is not in accordance with Rabbi Shimon’s opinion.
פרה מטמאה טומאת אוכלין – אע״ג דאית ליה לר״ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין ויליף ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים (דף קא:) ופרה איסורי הנאה היא.
מטמאה טומאת אוכלין – אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן.
הואיל ויש לה שעת הכושר – לכך.
ואמר ריש לקיש – מהו שעת הכושר שלה.
אומר היה ר׳ שמעון פרה – שנשחטה כהלכתה על גב מערכתה.
נפדית – אם מצא נאה הימנה וסבירא ליה לר״ש העומד לפדות כפדוי דמי והויא ליה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים.
הא דאמרינן רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין – ואמר ריש לקיש פרה נפדת על גב מערכתה, פרש״יא משום דלב ב״ד מתנה עליה, ולא דייק דהא לית ליה לרבי שמעון לב ב״ד מתנה עליהם כדגמר רבי יוחנן גמריה,ב וכדתנן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולא אמרינן לב ב״ד מתנה עליהם,ג וטעמיה דרבי שמעון מפורש בגמרא דקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ופרה קדשי בדק הבית היא, והכי מפורש בפרק אין מעמידיןד דקסבר רבי שמעון פרה קדשי בדק הבית היא הילכך נפדת היא על גב מערכתה, ולא כמו שפרש״י ז״ל בכאן, ולא כמ״ש בב״קה שהיתה לו שעת הכושר בעודה מפרכסת, אלא לאחר שמתה לגמרי נפדת. ועוד דאי איתנהו להני טעמי אמאי אמרי׳ אומר היה ר׳ שמעון, ורבנן אמאי פליגי עליה ואמאי לית להו לרבנן פדיון בעודה מפרכסת,ו א״נ משום דלב ב״ד מתנה עליה, ועוד יש מפרשיןז דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה, והיינו דאקשינן מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה, תפדה בעודה מפרכסת, אלא ש״מ שאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה, וכי אמרי׳ בחוליןח שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדת, כבר פי׳ רבינו חננאל ז״ל דההיא מתני׳ לא תניא, אלא דדייקי לה רבנן ממתני׳ דהעור והרוטב,ט דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והתם הויא כחיה משום דשחיטתה אינה מתירתה, אבל לישראל ששחיטתה מהנה לה שוב אין לה פדיה ויפה כיונו. ומיהו קשיא לןי היכי אמר רבי שמעון הואיל והיתה לה [שעת הכושר]כ דמשמע אבל השתא אין לה שעת הכושר. ואיכא למימר דרבי שמעון לאחר הזאה קאי, וה״ק השתא נמי מטמאה הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה, דקדשי בדק הבית היא ונפדת על גב מערכתה עד שעת הזייה1,ל והקשו אחריםמ והלא שמעינן ליה לר״ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי,נ ואם כן קודם הזייה נמי כלאחר הזייה היא2, ולא קשיא לי דכיון דעומדת לפדות אינה עומדת להזות, ופרה עומדת ליפדו׳ היא שאם מצא אחרת נאה הימינה מצוה לפדותה, והכי מפור׳ בפרק המנחות והנסכים.ס
ואיכא דמותיב אשמעתיןע למה לי שעת הכושר נימא משום דחיבת הקדש מכשירתה ומשוי לה אוכלא, כדאמרי׳ גבי עצים ולבונה בפרק השוחט,פ וכ״ת שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין בה חיבת הקדש, והא אמרי׳ בפרק המנחות והנסכיםצ לרבי שמעון נותר ופרה אמאי מטמאין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואמרי׳ חיבת הקדש מכשירתן, ה״נ (ליכא למימר לזה)ק [ליה] שעת הכושר תיפוק לי׳ משום דחיבת הקדש מכשירתן. ואיכ׳ר למימרש מהני בה חיבת הקדש דלא נימא בה כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא הוי עפרא בעלמא, אבל כיון דמכל מקום אסורין בהנאה וכתיבת מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה רשאי להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאינו רשאי להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל לא מהני חיבת הקדש לעשות את האסור כמותר ולפיכך צריך שעת הכושר. תו מקשו עלהא ואכתי למה לי שעת הכושר תיפוק לי׳ משום דסופה לטמא טומאה חמורה, ואמרי׳ במס׳ נידה בפרק בא סימןב תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרעג מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, יצא נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה שאינו צריך הכשר, ופרישו לה שאינו צריך לא הכשר שרץ ולא הכשר מים, והכא למה לי שעת הכושר. ולא קשיאד דאוכל שראוי להאכילו לאחרים קרוי אוכל,ה וכיון שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ, אבל פרה שאינה ראויה להאכילה לאחרים שהרי אסורה בהנאה לא מטמאה טומאת אוכלין אלא משום שעת הכושר, אבל שעת הכושר משוי לה אוכל הראוי שכל העומד לפדות כפדוי דמי וכיון שכן שוב אינה צריכה שום הכשר הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה, ומטמאה גרסי׳ הכא3,ו וה״ג במס׳ זבחים פרק טבול יוםז ת״ר פרה ופרים ושעיר המשתלח השורפן מטמא בגדים, והן עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר״מ, וחכ״א שעיר המשתלח אינו מטמא כו׳ מפני שהוא חי, ואקשי׳ עלה בשלמא ר״מ כדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע כו׳, אלא לרבנן אי סבירא להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפילו שעיר המשתלח כו׳, אי לא סביר׳ להו אפי׳ פרה ופרים נמי, ומפרקינן אמרי במערבאח צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. והכי פירושא כשאמר דבי רבי ישמעאל צריכין הכשר ואין צריכין, היינו הכשר טומאה שאינן צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, אבל הכשר מעצמן שיהו אוכלין צריך, ושעיר המשתלח אינו אוכל, אבל פרה ופרים אוכל הם ואין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, וכן פרה לרבי שמעון הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא, ושוב אינה צריכה הכשר טומאה ממקום אחר, תדע דעלה דההיא איתניא ההיא דרבי שמעון בתוספתאט הכי רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין הואיל והיתה לה שעת הכושר, פרים אינם מטמאין אוכלין ומשקין הואיל ולא היה להם שעת הכושר, פי׳ משום דרבי שמעון הוא דסבר אוכל שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, הילכך צריך הוא לשעת הכושר כדכתבנו, וכל זה תשובה לדברי רש״יי ז״ל שפי׳ מטמאה לאחרים אם נגע בה שרץ, וראי׳ לדבר זה שהרי אף בנבלת העוף בעינן שיהא ראוי לאכילה, וכל שאינו ראוי אינו מטמא טומאת אוכלין אע״פ שסופו לטמא טומאה חמורה כדאמרי׳ במסכת נידה (נדה נ׳:) נבלת עוף טהור שנפלה לגת חשב עליה להעלותו לנכרי טמא לכלב טהור. ובמס׳ כריתות פרק דם שחיטהכ תניא דנבלת עוף טהורל צריך מחשבה ואינו צריך הכשר, ומפרש דאינו צריך הכשר משום דסופו לטמא טומאה חמורה אלמא צריך מחשבה, והכי נמי מוכח בפ״א במסכת טהרותמ כך שמעתי, ואדרבה ההיא קשיא לי דהכי גרסינן התם4 מחשבה למה לה לטומאה קלה היא גופה טמאה היא, איכא למימר כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפיה כו׳. אבל ר״ת ז״ל פי׳נ דלא מיקריא סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ואינה מטמאה אלא העוסקים בה, ולא דמיא לנבלת העוף שסופה לטמא לכל אדם. וההיא סוגיא דבפ׳ טבול יום כולה אומר הרב ז״ל דהכי פירושה, בשלמא לר״מ סבר דסופן לטמא טומאה חמורה ואית ליה לדתנא דבי רבי ישמעאל, אלא לרבנן אי אית להו בהני הא דתנא דבי רבי ישמעאל כלומר דסופן לטמא טומאה חמורה קרו להו, אפי׳ שעיר המשתלח נמי, אי לית להו הכא תנא דבי ר״י, כלומר דלא מיקריא סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ולא מטמאה אלא העוסקין בה אפילו פרה ופרים נמי, אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, כלומר הא דאמרי רבנן פרה ופרים נמי מטמאין אוכלין ומשקין, דוקא כשנגע בהן שרץ, אבל לא בלא נגיעת שרץ, שאין סופן לטמא טומאה חמורה,ס ושעיר המשתלח נמי אין סופו לטמא טומאה חמורה הילכך אינו מטמא טומאת אוכלין ומשקין, ואפי׳ בקבלת טומאה ממקום אחר דלאו בר קבולי טומאה הוא מפני שהוא חי, וכולה סוגיא מסיק לה לפי פי׳ זה אלא שאין פירושו מחוור ונכון, ולפי דבריו מטמאהע גרסינן הכא ובהכשר שרץ קאמרי׳, ולדידי אין משמע הסוגיא (אלא)פ לומר דרבנן לית להו תנא דבי ר״י כלל, ופרה ופרים בהכשר טומאה דהיינו הכשר מים ושרץ מטמו אוכלין ומשקין, ושעיר המשתלח אינו ראוי להכשר טומאה, ופשוטה היא.
וי״מצ פרה מטמאה טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ נטמאת ונפסלה מדין פרה, דאע״ג דעפרא בעלמא הוא,ק הואיל והיתה לה שעת הכושר אוכל היא, ומהני בה נגיעת שרץ לטמויה ולמפסלה מדין פרה, ואלו לא היתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא נפסלת,ר ואע״ג דקפיד קרא בעוסקין בה שיהיו טהורין, גזירת הכתוב [הוא] ולאו משום טומאת הפרה, דהא אפי׳ עסקו בקנה או בכל פשוטי כלי עץ קפיד רחמנא. וזה אינו נכון. ויש לפרשש אם נפסלה קאמר שמטמאה טומאת אוכלין או אפי׳ נפסלה בטומאה זו ויצתה מתורה פרה נשארה (בה תורת אוכל) [בו טומאת אוכלין או אפי׳ נפסלה בטומאה זו ויצתה מתורת טומאה חמורה, שהרי נפסלה ויצאת מתורת פרה ואין סופה עוד לטמא טומאה חמורה. וההיא דאמרינן במנחות (מנחות ק״ב:) נותר ופרה אמאי מטמאין דכל העומד לישרוף נינהו, משום דאין לה שום פדיון ואיסורי הנאה היא,ת אבל לאו עומדת לשרוף למצותה היא שכבר נפסלה בטומאה זו.
ורש״י ז״ל כתב בפרק אותו ואת בנוא ואי קשיא למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים, ופרכי׳ כהאי גוונא בכריתות בפרק דם שחיטהב ומפרקי׳ כגון שחפוהו בפחות מכביצה בצק, אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל הבצק טומאה אם יגע בטומאה, ומטמא שאר אוכלין, ואם לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעורא, וכי נגעי בה אוכלין אחריני טהורים הן שאינן נוגעין בנבלה אלא בבצק, זה לשון הרב. ומשמע דלא קשיא אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה ומעתה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין, דאל״ה מאי קושיא אע״פ שמטמאה העוסקין בה אינה מטמאה אוכלין ומשקין, אלא משום דסופה לטמא טומאה חמורה קשיא ליה כדכתבנו, ולפיכך מוקים לה להצטרף בפחות מכביצה בצק כלומר שהבצק מקבל טומאה אע״פ שהוא פחות מכביצה, ולדעת הרב ז״ל שמפרש בכל מקום5 דכל שהוא אוכלין לקבל טומאה6 בעינן כביצה7 לטמא אחרים8.ג ואיכא דקשיא ליהד והיכי מצטרף בשר פרה בהדי בצק נימא שבע לה טומאה, כדאמרי׳ בהקומץ רבהה גבי עשרון שחלקו לשנים ונטמא אחד מהם, והניחו בביצהו וחזר טבול יום ונגע בטמא מהו, מי אמרינן שבע לה טומאה הכא נמי נימא שבע לה טומאה. ולא קשיא דהתם כשנגע טבול יום באותו חלק טמא, וכי קאמרינן אנן בנגע בביצה קאמרינן,ז ועוד י״ל דהתם אין הכלי מצרפן אבל הכא שנוגעין זה בזה כאחד הם חשובין.ח ועוד דהא מיפסיל ההוא בשר של פרה ואינו שבע לה טומאה. מיהו ההיא סוגייא דבפרק טבול יום לא ניחא לפרש״י ז״ל. והפי׳ שכתבתי למעלה הוא הנכון בשמועה זו וכך שמעתיה בשם רבותינו הצרפתים ז״ל וכתובה בתוספותם בארוכה.ט
א. אינו ברש״י שלפנינו.
ב. להלן יב, א, וראה שם בתוס׳ ד״ה מקיצין שכ׳ דגמריה דר״י הוא רק דברי רבנן, אבל דברי ר״ש דייק לה ר״י ממתני׳, ועי׳ הערה 285.
ג. ראה חי׳ הר״ן שתירץ קושיא זו, וראה חי׳ הרשב״א לקמן יב, א.
ד. עבודה זרה כג, א.
ה. ברש״י שלפנינו בב״ק עז, א, לא כתובים דברים אלו, ואדרבה מרש״י בב״ק עו, ב, משמע קצת שאין לה פדיון בשעת פרכוס, ראה תוס׳ שם ד״ה בשוחט. אך כן כתבו הרשב״א בב״ק שם, והרשב״א כאן בשם תוס׳, והר״ר ישעי׳ בשם ר״י מובא בשטמ״ק בב״ק שם, אלא שהם כתבו דלדבריהם דרבנן קאמר, דלדידי׳ אפי׳ לאחר מיתה יכול לפדותה, אלא לדידהו הא יכול לפדותה בשעת פרכוס, עיי״ש, ולפ״ז ל״ק מה שהק׳ רבנו לקמן.
ו. ראה ב״ק עז ב, תוס׳ ד״ה אומר.
ז. כ״ה בחי׳ הר״ן עיי״ש, וראה ב״ק עו, א, תוס׳ ד״ה שחיטה.
ח. ל, א. וראה שם בגליון הש״ס.
ט. חולין קיז, ב.
י. וכה״ק תוס׳ בב״ק עז, א ד״ה פרה (הראשון).
כ. הגהתי לפי כי״ל וכי״ג. וראה רש״י כאן שגורס הואיל ויש לה שעת הכושר.
ל. עיין הגהות הגרא״ז, וראה תוס׳ הרא״ש כאן.
מ. התוס׳ שם.
נ. ב״ק עו, ב, וש״נ במסורת הש״ס.
ס. מנחות קא, ב.
ע. רבנו שמואל בר חיים בב״ק עז, א, תוס׳ ד״ה פרה (הראשון), ובתוס׳ רבנו פרץ שם, בשם הר״ר משה מפוטייזה.
פ. חולין לו, ב.
צ. מנחות קב, ב.
ק. בנדפס במקום התיבות שהקפתי כתוב (לימא) והגיה הגרא״ז ״למה״.
ר. כן תירץ ר״י בב״ק בתוס׳ הנ״ל.
ש. אימת.
ת. ויקרא יא, לד.
א. כה״ק בתוס׳ רבנו פרץ בב״ק שם.
ב. נא, א.
ג. ויקרא יא, לז.
ד. כ״כ ר״י בב״ק עז, א, בתוס׳ ד״ה פרה (השני) עיין שם, וכן המשך דברי רבנו מובאים בתוס׳ זה.
ה. בנדפס במקום אוכל, כתוב מים, והגיה הגרא״ז ״אוכל וא״צ הכשר״ מים וכיון וכו׳.
ו. וכ״כ התוס׳ שם וגרסינן פרה מטמא ול״ג מיטמאה. ועי׳ הגהות הגרא״ז. ולא הבנתי כונתו.
ז. זבחים קה, א.
ח. בתוס׳ בב״ק שם גורסים, אין צריכין וכו׳.
ט. פרה סוף פרק ז.
י. עי׳ ריטב״א שתירץ את דברי רש״י, ועי׳ בתוס׳ שם שכתבו דלפי מה שפירש רש״י בחולין ניחא הגירסא מיטמא, ולפמש״כ שם גם ל״ק תשובה זו של רבנו, וכ״כ רבנו לקמן שקושיא זו הכריחה את רש״י בחולין לפרש פירושו, וראה חי׳ הר״ן שהק׳ דרש״י סותר את עצמו.
כ. כא, א.
ל. דכפרים.
מ. מ״א.
נ. וכ״ה בדברי ר׳ ישעי׳ בשטמ״ק בב״ק שם בשם ר״ת.
ס. פי׳ זה לא יתכן לגירסת התוס׳ בב״ק שגורסים אין צריכין הכשר וכו׳.
ע. צ״ל מיטמאה.
פ. נראה שצ״ל, צבא.
צ. ר״י בתוס׳ בב״ק הנ״ל.
ק. צ״ע אם כונתו משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, לזה אין צריך הטעם דהיתה לה שעת הכושר, דטעמו הוא משום דחיבת הקדש מכשירה כמש״כ רבנו לעיל. וצ״ל דכונת רבנו דכעפרא הוא, כיון דלא הוי אוכל שאתה רשאי להאכילו לאחרים, ועי׳ תשו׳ הרשב״א סי׳ לב.
ר. עי׳ תוס׳ שם שהקשו דאי לפסול הפרה אף אפרה נפסל במגע טומאה כדמוכח חגיגה כג, א, ועיי״ש מה שתירצו (ועי׳ תשו׳ הרשב״א סי׳ לב, ובטורי אבן חגיגה שם ד״ה לא ישא ועי׳ מקדש דוד סי׳ לז אות ג). ויתכן שמפני קושיא זו כתב רבנו לקמן על פי׳ זה, ואינו נכון.
ש. מובא בתוס׳ הנ״ל, ושם כתבו דאין לפרש פי׳ אלו עיי״ש, וראה הערה 270.
ת. ראה תוס׳ שם שדחו את היש לפרש שהביא רבנו כאן מכח הגמרא הזו במנחות, ורבנו יישב את זה.
א. חולין פב, א.
ב. כא, א.
ג. וראה תוס׳ בב״ק שם שכתבו דנראה דרש״י חזר בו, וראה מש״כ בשטמ״ק בב״ק שם, בשם ר׳ ישעיה.
ד. ר׳ ישעי׳ ותלמידי ר״פ בשטמ״ק בב״ק שם.
ה. מנחות כד, א.
ו. כ״ה גם בדברי ר׳ ישעי׳ בשטמ״ק בב״ק שם, ולפנינו במנחות שם כתוב ״בביסא״, ועי׳ לעיל יא, א, בהגהות הב״ח אות ג.
ז. כן תירצו תלמידי ר״פ.
ח. ראה מש״כ בשטמ״ק שם בשם ר׳ ישעי׳.
ט. בב״ק שם, ובתוס׳ ר״פ שם.
1. הגהת הגרא״ז: עיין תוספות בבא קמא דע״ז ד״ה פרה שתירצו כן ופי׳ הזאה היינו הזאת הדם של הפרה ע״ש.
2. הגהת הגרא״ז: ע״ש בתוס׳ שתירצו דקודם קבלה לאו כמודה דמי.
3. הגהת הגרא״ז: לפנינו בגמרא ליתא.
4. הגהת הגרא״ז: כריתות דף כ״א ע״ב ע״ש וצ״ע בקושייתו.
5. הגהת הגרא״ז: פסחים דל״ג ע״ב ועיין תוס׳ שם ובשבת דף צ״א ע״א.
6. הגהת הגרא״ז: ולא.
7. הגהת הגרא״ז: אלא.
8. הגהת הגרא״ז: קשיא לי׳ סוגיא זו.
הא דאמר ר״ל אומר היה ר״ש פרה שנפדת ע״ג מערכתה. פירש רש״י ז״ל: משום דקסבר לב ב״ד מתנה עליה ואגב שיטפא אמרה, דהא ר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה כדאמרינן בסמוך ר״ש קאמרת ר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה, אלא טעמא משום דר״ש אית ליה דפרה קדושת דמים היא וקדושת דמים אינה בכלל העמדה והערכה.
הא דקאמר הואיל והיה לה שעת הכושר. דמשמע השתא אין לה שעת הכושר, אמרו בתוס׳ דהכא כשהזו מדמה כבר אל נכח פני אהל מועד, וכיון דהזו מדמה שוב אינה נפדת, ואפ״ה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכשר קודם הזאה, ונפדת ע״ג מערכתה קודם הזאה דקדשי בדק הבית הוא, וא״ת א״כ אפילו קודם הזאה נמי, דהא אית ליה לר״ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי (ב״ק עו:), תירץ הרמב״ן ז״ל דשאני פרה דלפדייה עומדת שאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה, ובפרק מרובה (ב״ק ע״ז. ד״ה פרה) יש לו תירוץ אחר בשמועה זו משם התוס׳ דר״ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, ולדידי אפי׳ השתא בת פדייה היא, דקדשי בדק הבית היא, ואינה בכלל העמדה והערכה, ועוד דאפי׳ לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכשר שהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת, ואפי׳ למאן דמפרש (חולין לו.) דלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, אלא בששחט ישראל בטמאה או גוי בטהרה דלאו שחיטה הוא, הא ישראל בטהורה דבת שחיטה היא, מכי שחיט בה רוב שנים הרי היא כמתה, ואינה בכלל העמדה והערכה, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא, אפ״ה כל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מחיותה, דלא אמרו שנים או רוב שנים אלא מפני שאותה שחיטה מותרת לאכילה בין לישראל בין לנכרי, ושם בפ׳ מרובה כתבתי יותר מזה [ועוד יותר] בריש פ׳ כיסוי הדם (חולין פ״ד. ד״ה ולפרקינהו).
והתניא ר׳ שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכשר – פירו׳ רש״י ז״ל פרה לאחר ששחטה מטמאה טומאת אוכלים בהכשר מים והכשר שרץ כדין אוכלין דעלמא ואע״ג דפרה איסורה איסור הנאה הוא ור״ש ס״ל דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלין מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל כיון שהיתה לה שעת הכשר לפדות הרי הוא אוכל שיכול להאכילו לאחרים שכל העומד לפדות כפדוי דמי והקשו עליו ז״ל למ״ל הכשר מים והכשר שרץ תיפוק לי דהא קיימא לן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ ופרה סופה לטמא טומאה חמורה לעוסקין בה ואע״ג דאין סופה לטמא כי אם לעוסקים בה (ואף על פי כן מטמאין) בהא סגי דומיא דשעיר המשתלח ופרים הנשרפין שאין סופן לטמא אלא לעוסקים בהם ואף על פי כן מטמאין טמאת אוכלין מהאי טעמא כדאיתא בת״כ וי״ל דהא ל״ק דכיון שעומדת לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה לא חשיבא סופה לטמא טומאה חמורה ומהאי טעמא נמי בעייא הכשר מים ולא אמרינן דחבת הקודש מכשרתה למ״ד קדשי מזבח היא מיהת והא דקתני לפי שהיתה לה שעת הכשר ולא קתני שיש לה משום דהא איתא אף לאחר הזיית דמה ושוב אין לה פדייה ואף על פי כן קודם הזייה שהיתה לה שעת הכשר לפדיה חל עליו תורת אוכל לטמא וא״ת והא ר״ש סבר שכל העומד לזרוק כזרוק דמי וי״ל דפרה לדידיה קודם הזייה כיון שראויה לפדות אם מצא נאה הימנה לא חשיבא עומדת לזרוק. וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים פירוש דאפילו למ״ד פרה קדשי בד״ה היא וקדושת דמים איכא תנא דאמר שפודין אותם להאכילם לכלבים ופלוגתא דתנאי היא. י״מ בדאורייתא אבל מדרבנן דכ״ע אין פודין וכדכתיבנא נמי בפרק כל שעה גבי תרומת חמץ.
והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שאינה מותרת באכילה, הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל. ומתי היא אותה שעת כושר? אומר ריש לקיש, אומר היה ר׳ שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה! ואם כן ברייתא זאת אינה כשיטת ר׳ שמעון.
And this statement is not consistent with Rabbi Shimon’s opinion, as isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says that the meat of a red heifer that was slaughtered properly is susceptible to becoming ritually impure with the ritual impurity of food, even though it is prohibited to partake of it in its current state, since it had a time when it was fit to be eaten. And in explanation of when it was fit to be eaten, Reish Lakish says: Rabbi Shimon would say that a red heifer may be redeemed even while it is upon its arrangement of wood. It is considered fit to be eaten due to the potential to redeem it, which would allow one to then partake of it. It is apparent from Reish Lakish’s comment that the latter clause, and by logical extension, the rest of the baraita, is not in accordance with Rabbi Shimon’s opinion.
הכל
(8) אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה הוֹאִיל וְדָמֶיהָ יְקָרִין.
Rabba concedes therefore that the red heifer can be redeemed due to the fact that the court makes a stipulation with regard to it, but, nevertheless, he defends his opinion that they do not normally make a stipulation for uncommon cases: Rather, the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. Therefore, to avoid a great loss, the court makes a stipulation despite its being an uncommon case.
Rabba concedes therefore that the red heifer can be redeemed due to the fact that the court makes a stipulation with regard to it, but, nevertheless, he defends his opinion that they do not normally make a stipulation for uncommon cases: Rather, the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. Therefore, to avoid a great loss, the court makes a stipulation despite its being an uncommon case.
אלאא שאני פרה שניפדת על כל פסול שבה, הואיל ודמיה יקרים.
א. ובר״י מיגש: לעולם רבנן היא ופרה קדשי מזבח היא וכו׳. גם בהמשך דבריו כתב: והאי תנא דסבירא ליה דפרה קדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר׳ שמעון בפרק אין מעמידין וכו׳, וככל הנראה גרס כן בגמרא להדיא (ועל גרסה זו כתב רש״י בד״ה אלא דלא גרסינן לה, ראה בהערה לתוס׳ הרא״ש כאן שציין לתוס׳ שנץ ותוס׳ רבנו אלחנן בע״ז כג,ב ותוס׳ ישנים ביומא דף מב,א שכתבו שמחקו הגרסה וכתבו שפירוש משובש הוא). וכן כתב ר״ח בעבודה זרה דף כג,ב: ואסיקנה אלא לרבנן פרה קדשי מזבח היא, ולר׳ שמעון פרה קדשי בדק הבית היא וכו׳. וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשנה פרה פרק ב משנה ג: חכמים סוברים שפרה קדשי מזבח היא, ולפיכך פוסל בה כל מום הפוסל בקדשים. אבל בפרק א מהל׳ פרה אדומה הל׳ ז כתב: שכל הפוסל את הקדשים למזבח פוסל את הפרה, אע״פ שהיא כקדשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב חטאת.
אלא – לא תוקמה כר״ש והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב ב״ד מתנה עליה אע״ג דלא שכיחא איידי דדמיה יקרין מסקי אדעתייהו לאתנויי: האי תנא סבירא ליה וכו׳ עד באין מעמידין לא גרסינן.
שאני פרה הואיל ודמיה יקרין – מש״ה מתנה בה לב ב״ד ואפי׳ במילתא דלא שכיחא אבל פר ושעיר של יוה״כ כיון דאין דמיהן יקרים מילתא דשכיחא הוא דמתנה בה לב ב״ד אבל אבודין דלא שכיחי לא מתנה בה לב ב״ד.
וטעמא משום מילתא דאמרינן דפרה דמיה יקרין משום דלא מתרמיא שתהא כולה אדומה תמימה בלי מום בלי שעלה עליה עול ובפרק כל כתבי הקודשא אמרינן דרב איתיליד ליה פרה אדומה בעדרו שקל בה תריסר אלפי עליאתא דדינרי׳ וכו׳. והאי תנא דסבירא לי׳ דפרה קדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר״ש בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של א״י (ע״ז כ״ג:) דאמרינן התם לענין פרה ואלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תיפסל ביוצא דופן אלמא תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור״ש מכשיר ואמרינן האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היינו דפליגי רבנן ור״ש דרבנן סברי קדשי מזבח היא ור״ש סבר קדשי ב״ה היא וכו׳.
א. הערת המגיה בדפוס: א״ה לא מצאתי זה שם. עיין בקדושין ל״א. ובע״ז כ״ג:.
פרה אדומה משנשחטה מטמאה טומאת אוכלין ר״ל שאם נגע שרץ בפרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טמאתן שמאחר שנשחטה נעשית אוכל ואע״פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה שעת הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר״ל משנשחטה שהרי משנשחטה כראוי אין לה פדיה כמו שכתבנו שכל אוכל הראוי לאכילה אע״פ שאכילתו אסורה מטמא טומאת אוכלין ואפי׳ איסורי הנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שביארנו במסכת חולין פרק אותו ואת בנו (חולין פ״א:) וכבר ביארנו שם גם כן מה ענין טומאת אוכלין בפרה אחר שהיא עצמה מטמאה:
ואמר רבה: אלא צריך לומר כך: שאני [שונה] פרה, הואיל ודמיה יקרין דואגים בית דין להתנות אף במקרה כזה שהוא בלתי שכיח. אגב הדברים, דנים באחד מן הפרטים שהוזכרו בברייתא.
Rabba concedes therefore that the red heifer can be redeemed due to the fact that the court makes a stipulation with regard to it, but, nevertheless, he defends his opinion that they do not normally make a stipulation for uncommon cases: Rather, the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. Therefore, to avoid a great loss, the court makes a stipulation despite its being an uncommon case.
הכל
(9) אָמַר מָר מֵתָה תִּפָּדֶה וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא זמִשּׁוּם עוֹרָהּ וְקָיְימִי ב״ד בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמְרִי אִינָשֵׁי מִגַּמְלָא אוּנַּהּ.
The Gemara interjects with a question concerning the baraita: The Master said in the baraita: If a red heifer died, it shall be redeemed. The Gemara asks: But may one redeem consecrated items in order to feed the meat from them to dogs? Certainly one may not. Nevertheless, the meat of a red heifer that died without being slaughtered is not suitable for any other purpose. Rav Mesharshiyya said: It is redeemed for the sake of its hide. The Gemara asks: But does the court stand and stipulate with its mind on the hide of the heifer, which is presumably of little value? Rav Kahana said: As people say in a popular adage: From a camel, even just its ear. Since a camel is so valuable, even the flesh of its ear is valuable and should be saved if possible. Similarly, the hide of a red heifer will also be valuable.
The Gemara interjects with a question concerning the baraita: The Master said in the baraita: If a red heifer died, it shall be redeemed. The Gemara asks: But may one redeem consecrated items in order to feed the meat from them to dogs? Certainly one may not. Nevertheless, the meat of a red heifer that died without being slaughtered is not suitable for any other purpose. Rav Mesharshiyya said: It is redeemed for the sake of its hide. The Gemara asks: But does the court stand and stipulate with its mind on the hide of the heifer, which is presumably of little value? Rav Kahana said: As people say in a popular adage: From a camel, even just its ear. Since a camel is so valuable, even the flesh of its ear is valuable and should be saved if possible. Similarly, the hide of a red heifer will also be valuable.
אסיקנא, אלעולם אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, והאי דקתני מתה תיפדה, משום עורה, וכדאמרי אינשי, מגמלא אונא.
א. מלשון זה ואסיקנה לעולם וכו׳ נראה שר״ח גרס כאן בגמרא את המחלוקת אם פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ראה תוס׳ כאן ד״ה וכי.
וכי פודין את הקדשים – ואע״ג דפלוגתא היא בפ״ב דבכורות (דף טו:) אפילו בקדם הקדישן למומן מ״מ סתם משנה התם (דף יד.) ובפרק הזרוע (חולין דף קל.) כמ״ד אין פודין.
משום עורה – הקשה הר״ר מרדכי מ״ש מהא דאמר [זבחים] (דף קג:) בכור שנטרף קוברים אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו ולמאי דפרישית שאין פודין מדרבנן בקדשי בדק הבית ניחא ולפיכך מותר ליהנות מעורה אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור.
אמר רב וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבין. הק׳ בתוס׳ והא פרה קדשי בדק הבית היא, וקדשי בדק הבית פודין אפילו להאכיל לכלבים, וכדאמרינן (בכורות יד.) קדם הקדשן למומם אין נפדין קדם מומן להקדשן נפדין, ותירצו דמרבינן מיהא אסור, ובזה תירצו קושיא אחרת דקשיא להו כי אוקימנא לעורה, דהא (בבכורות) [בזבחים] (זבחים קג:) מסיק דבכור שנטרף שאין הכהן יכול לאוכלו שנקבר הוא ועורו, אלא דהתם דקדשי מזבח הוא אין פודין, אבל הכא בקדשי בדק הבית דמאורייתא נפדין אלא מרבנן הוא דאסור לפדותן, עורן מיהא מותר ופודין אותן להתיר עורן.
אמר מר [החכם]: אם מתה — תפדה. ושואלים על כך: וכי פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אמר רב משרשיא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא משום עורה. ושואלים: וקיימי [וכי עומדים] בית דין ומתנו אדעתא [ומתנים רק על דעת] עורה של הפרה? אמר רב כהנא, אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מגמלא אונה [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.
The Gemara interjects with a question concerning the baraita: The Master said in the baraita: If a red heifer died, it shall be redeemed. The Gemara asks: But may one redeem consecrated items in order to feed the meat from them to dogs? Certainly one may not. Nevertheless, the meat of a red heifer that died without being slaughtered is not suitable for any other purpose. Rav Mesharshiyya said: It is redeemed for the sake of its hide. The Gemara asks: But does the court stand and stipulate with its mind on the hide of the heifer, which is presumably of little value? Rav Kahana said: As people say in a popular adage: From a camel, even just its ear. Since a camel is so valuable, even the flesh of its ear is valuable and should be saved if possible. Similarly, the hide of a red heifer will also be valuable.
הכל
(10) אֵיתִיבֵיהּ אָמְרוּ לוֹ לר׳ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה אָמַר לְהוּ יִקְרְבוּ אָמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה הֵיאַךְ הֵן קְרֵיבִין אָמַר לָהֶן כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
§ Abaye raised an objection to Rabba’s claim that the court tacitly stipulates concerning items consecrated for public offerings from the mishna (2b): The Rabbis said to Rabbi Shimon: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed instead as part of the Festival additional offerings? Rabbi Shimon said to them: Such a goat may be sacrificed. They said to Rabbi Shimon: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
§ Abaye raised an objection to Rabba’s claim that the court tacitly stipulates concerning items consecrated for public offerings from the mishna (2b): The Rabbis said to Rabbi Shimon: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed instead as part of the Festival additional offerings? Rabbi Shimon said to them: Such a goat may be sacrificed. They said to Rabbi Shimon: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
ומותבינן לרבה ממתני׳, אמרו לו, הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קריבין, אמר להן, כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. ואמאי, לימא להו לב בית דין מתנה עליהן. אדאמרינן משמיה דר׳ יוחנן, תמידין שלא הוצרכו לציבור, לדברי ר׳ שמעון אין נפדין תמימין, לדברי חכמים נפדין תמימין, ור׳ יוחנן האי גמרא גמיר לה (שבועות י״ב.).
א. חסר, ובד״ו השלימו: ופריק, ר׳ שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהם.
איתיביה מהו שיקרבו זה בזה – פירו׳ שעירי הרגלים ושעירי ר״ח אי אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של רגל ברגל מהו שיקריב אותו שעיר עצמו בר״ח או אם יארע מקרה ולא הקריבו שעיר של ר״ח בר״ח מהו שיקריב אותו שעיר עצמו ברגל אמר להם יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה אמר להם כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואי ס״ד אמרינן לב ב״ד מתנה עליהן הכא בשעבר זמנן של שעירים ולא נקרבו אמאי קריבין בזמן אחר לימא לב ב״ד מתנה עליהן כשעבר זמנן של שעירים ולא נקרבו אלא נפדין תמימים ואינן ניתנין ליקרב בזמן אחר כלל.
[סימן תפה]
ועוד שאלני הא דתנן (יא ע״ב) אמרו לו לרבי שמעון מהו שיקריבוא זה בזה, וקס״ד כגון שאבדו של רגלים ואמרו לו אם קרבין בראש חודש כשמצאן. וקשיא לי כי משני לרבי שמעון קאמרת לית ליה לב בית דין מתנה עליהם, אמאי (קא) [לא] משני עליה כדשני לעיל אבודין קאמרת שני אבודין דלא שכיחי.
והשבתי לו הא לאו באבודין מיירי, אלא כגון דלא הוו להו שעירים ברגלים ואחר כך באו להם שעירים, ושאלו לו אם יקרבו בראש חדשב.
א. שיקרבו. וכ״ה בראבי״ה.
ב. הדברים צ״ב, אם מיירי בשעירים שבאו אחר הרגלים א״כ במה הם נחשבים לשעירי רגלים ומה שייך כאן לב בי״ד מתנה. ועי׳ תוס׳ ד״ה ר״ש.
איתיביה מהו שיקרבו זה בזה וכו׳, ואמאי לימא לב ב״ד מתנה עליהן – פרש״י שיקרבו זה בזה,א וקשה ליב ולימא ליה שעירין שאינן קריבין בזמנן לא שכיחי, כדאמרינן לעיל שאני אבודין דלא שכיחי. ואיכא למימר נהי דלא מתנו ב״ד במלתא דלא שכיחא לפדותן תמימים ולהוציאן לחולין, אבל שיקרבו מתניןג ולהכי שמעינן מיהא דלא סבירא לן כלל לב ב״ד מתנה. אי נמי הוא הדין דמצי לתרוצי הכי, אלא משום דגמריה דר׳ יוחנן דלר׳ שמעון לית ליה,ד ומקשה גופיה אורחא הוא לאותובי טובא ואע״ג דמצי לפרוקיה כולהו בחד פירוקא.
א. לפנינו ברש״י ד״ה נימא כתוב שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה, וראה רש״ל שהביא ס״א שכתוב בהם שאם לא יקרב בזה יקרב בזה עיי״ש, וכבר כתבנו שלפני רבנו היתה מהדורה אחרת של רש״י.
ב. וכה״ק בתוס׳ ד״ה רבי, ובחי׳ הר״ן ובמאירי, ובחי׳ הרשב״א בשם רבנו.
ג. ראה תוס׳ ד״ה רבי מש״כ לתרץ קושיא זו, והרשב״א הק׳ על תירוץ זה של רבנו דאם איתא דב״ד רמי אנפשיהו להתנות על דבר שאינו מצוי, מ״ט אמר דלהקרבה מתנים ולהוציאן לחולין אינם מתנים, דבודאי כל מה שהן יכולין להתנות הם מתנים עכ״ל. עוד צ״ע לפ״ז אמאי אמרי׳ בפר ושעיר ושעירי ע״ז ירעו עד שיסתאבו, למה לא יתנו שיקרבו לקרבן אחר, ועי׳ בחי׳ חתם סופר למסכתין.
ד. וכ״ה בחי׳ הרשב״א והר״ן, וכבר כתב כן רבנו לעיל, וציינו שם בהערה 223 שהתוס׳ לקמן יב, א, ד״ה מקיצין כתבו דר״י לדברי ר״ש לאו מגמרא גמיר לה, אלא דייק לה ממתני׳, ולפ״ז נדחה תירוץ זה של רבנו, דאם יכולנו לתרץ על הדיוק מהמשנה שאני שעירין דלא שכיחי, א״כ מניין לנו שר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה, וגם הדיוק שכתבו התוס׳ שם בסוף הדבור (עיי״ש) לא יתכן לתירוץ זה, דאפשר לומר דרבנן שמעו דר״ש ליה ליה לב ב״ד מתנה רק בשעירים דלא שכיחי, אבל בקרבנות דשכיחי אית ליה. ולפמש״כ רבנו לכאורה יקשה קושית התוס׳ שם, אך עי׳ מנחות סט, ב, תוס׳ ד״ה דאית, שתירצו בסגנון אחר, ולפ״ז תתיישב הקושיא גם לשיטת רבנו.
איתיביה מהו שיקרבו זה בזה וכו׳ ואמאי טמא לב ב״ד מתנה עליהם, ופרקינן דר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה. ויש מקשים ומאי קושיא דהא (ד)אמרי׳ לעיל דאבודין שאני, ומתרצים דה״ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלאחד מתרי פרוקי נקט, והנכון דהכא ניחא ליה לפרוקי קושטא דמילתא דר״ש לית ליה כלל לב ב״ד מתנה.
א ושבים לדון בדברי רבה ש״לב בית דין מתנה״. איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לו לר׳ שמעון: שעירי ראשי חודשים, שעירי רגלים ושעיר יום הכיפורים, מהו שיקרבו של זה בזה, שלא בזמן שהוקדשו לו מתחילה? אמר להו [להם]: יקרבו, אמרו לו: הואיל ולשיטתך אין כפרתן של השעירים השונים שוה, היאך הן קריבין זה בזמנו של זה? אמר להן: כולן יש להם צד שווה, שהם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
§ Abaye raised an objection to Rabba’s claim that the court tacitly stipulates concerning items consecrated for public offerings from the mishna (2b): The Rabbis said to Rabbi Shimon: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed instead as part of the Festival additional offerings? Rabbi Shimon said to them: Such a goat may be sacrificed. They said to Rabbi Shimon: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
הכל
(11) וְאַמַּאי לֵימָא לֵב ב״ד בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמְרַתְּ ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ לֵב ב״ד בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים נִפְדִּין תְּמִימִים.
Abaye explains the objection brought from the mishna: But according to Rabba, why did Rabbi Shimon give the reason he gave? Let Rabbi Shimon say instead that the court tacitly stipulates concerning them that they should be consecrated for the day on which they are ultimately brought. Rabba answers: Did you say a proof from a statement of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon does not accept the principle that the court tacitly stipulates concerning them, as is apparent from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon they are not redeemed if they are unblemished; according to the statement of the Rabbis they are redeemed, even if they are unblemished.
Abaye explains the objection brought from the mishna: But according to Rabba, why did Rabbi Shimon give the reason he gave? Let Rabbi Shimon say instead that the court tacitly stipulates concerning them that they should be consecrated for the day on which they are ultimately brought. Rabba answers: Did you say a proof from a statement of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon does not accept the principle that the court tacitly stipulates concerning them, as is apparent from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon they are not redeemed if they are unblemished; according to the statement of the Rabbis they are redeemed, even if they are unblemished.
נימא – להו ר״ש לב ב״ד מתנה שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה ולמה ליה לשנויי שינויא דחיקא כולן באין לכפר כו׳.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״דלית״ המופיע במהדורתנו בתחילת דף י״ב.
ומהדרינן: ר״ש קא אמרת ר״ש לית ליה לב ב״ד מתנה עליהן אבל רבנן אית להו לב ב״ד מתנה עליהן דאמר רב אידי בר אבין א״ר יצחק אמר רב עמרם אמר ר׳ יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור לדברי ר״ש דלית ליה לב ב״ד מתנה עליהן אין נפדין תמימין אלא עד שיפול בהן מום – לדברי חכמים דאית להו לב ב״ד מתנה עליהן נפדין תמימין:
רבי שמעון לית ליה לב ב״ד מתנה עליהם – ולא מצי לשנויי אבודין שאני דאבודין דלעיל ודאי לא שכיחי דנזהרים לשמרן ביותר לפי שקדושתן מרובה שדמן נכנס לפני ולפנים א״נ אינהו גופייהו לא שכיחי דפר ושעיר של יום הכפורים אינן אלא פעם אחת בשנה וכן שעירי ע״ז לא שכיחי כלל אבל הכא אע״ג דמיירי נמי בשעיר החיצון של יום הכפורים מכל מקום שעירי חיצונים שכיחי טובא ואבודין דידהו שכיחי ומסקי בית דין דעתייהו להתנות עליהן.
ואמאי [ומדוע] נזקקים לכל זה? לימא [שיאמר] כמו שאתה אומר: לב בית דין מתנה עליהן! השיב לו רבה: מדברי ר׳ שמעון קאמרת [אומר אתה] להקשות? ר׳ שמעון לית ליה [אין לו] הכלל הזה של לב בית דין מתנה עליהן, כפי שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר׳ יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי ר׳ שמעון — אין נפדין תמימים, אלא ממתינים להם עד שיפול בהם מום, לדברי חכמים — נפדין תמימים.
Abaye explains the objection brought from the mishna: But according to Rabba, why did Rabbi Shimon give the reason he gave? Let Rabbi Shimon say instead that the court tacitly stipulates concerning them that they should be consecrated for the day on which they are ultimately brought. Rabba answers: Did you say a proof from a statement of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon does not accept the principle that the court tacitly stipulates concerning them, as is apparent from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon they are not redeemed if they are unblemished; according to the statement of the Rabbis they are redeemed, even if they are unblemished.
הכל
(12) וְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאן נִינְהוּ אִי נֵימָא רַבָּנַן דִּקְטוֹרֶת
The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that the court does make such stipulations, who are they? Where is their opinion recorded? If we say that they are the Sages who ruled, in the mishna cited above (Shekalim 4:5), with regard to surplus incense that it may be redeemed,
The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that the court does make such stipulations, who are they? Where is their opinion recorded? If we say that they are the Sages who ruled, in the mishna cited above (Shekalim 4:5), with regard to surplus incense that it may be redeemed,
ודייקינן: ורבנן דפליגי עליה דר״ש – דסברי לב ב״ד מתנה עליהן, מני אי רבנן דקטורת – דקתני מותר הקטורת מה היו עושין בה וכו׳.
ושואלים: ורבנן דפליגי עליה [ואותם חכמים שחולקים עליו] על ר׳ שמעון, וסבורים שלב בית דין מתנה, מאן נינהו [מי הם] חכמים אלה? היכן מבוארת שיטתם? אי נימא רבנן [אם תאמר שהם אותם חכמים] שאמרו את ההלכה בענין קטורת, שנותנים אותה לאומנים בשכרם — אין מכאן ראיה לתמידים,
The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that the court does make such stipulations, who are they? Where is their opinion recorded? If we say that they are the Sages who ruled, in the mishna cited above (Shekalim 4:5), with regard to surplus incense that it may be redeemed,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבועות יא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות יא:, ר׳ חננאל שבועות יא: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות יא:, ר"י מיגש שבועות יא:, ראב"ן שבועות יא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות יא:, רמב"ן שבועות יא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות יא: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות יא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות יא:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות יא:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות יא:, גליון הש"ס לרע"א שבועות יא:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות יא:
Shevuot 11b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 11b, R. Chananel Shevuot 11b, Rashi Shevuot 11b, Ri MiGash Shevuot 11b, Raavan Shevuot 11b, Tosafot Shevuot 11b, Ramban Shevuot 11b, Rashba Shevuot 11b, Meiri Shevuot 11b, Ritva Shevuot 11b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 11b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 11b, Gilyon HaShas Shevuot 11b, Steinsaltz Commentary Shevuot 11b