ממאי דר׳ יהודה הוא דפי׳ דס״ל אין כפרתם שוה עד דנימא דטעמא דקרבין זה בזה משום לב ב״ד מתנה עליהם דילמא ר״מ וטעמא דקריבין זה בזה משום דכפרתן שוה ה״ה דיכול לומר דאף לר׳ יהודה דילמא שאני שעירים דלית להו תקנתא ברעייה דהא לר׳ יהודה חטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא ולא לרעייה כדתניא לעיל ומשום הכי לב ב״ד מתנה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה או לקייץ בגופן לית ליה לר׳ יהודה לב ב״ד מתנה וכדמשני לעיל גבי קטורת אלא דניחא ליה טפי לומר לרווחא דמילתא דדילמא ר׳ מאיר היא והא דאמרינן נמי שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעייה ה״כ מצי למימר דלית ליה תקנתא לקייץ בגופן כתמודין אלא דנקטיה הכא לרווחא דמילתא.

ולר״ש דלית ליה לב ב״ד מתנה מאי עביד להו – פי׳ רש״י ז״ל מאי תקנתא עביד להו שיהו הם עצמן קריבים פי׳ לפי׳ דהא לאו קושיא היא דהא אפשר להו ברעייה אלא דשאלה הוא דשייל להו תלמוד מאי תקנתא עביד להו שיהו הן עצמם קריבין דכיון שהופרשו להקרבה והם תמימים כל מאי דאפשר לתקוני בהו שיהו הן עצמם קריבין אית לן למעבד.

א״ר יצחק אמר ר״י מקייצין בהם את המזבח – פי׳ כשהמזבח בטל מקריבים מהם עולות הרבה וזהו קייץ המזבח הנזכר בכל מקום ולקמן מפ׳ תלמודא למה נקראו כן ופירוש רש״י ז״ל דר״י האי טעמא נפקא ליה ממתניתין דאר״ש גבי שעיר חטאת שהם קריבים זה בזה ואף על פי שאין כפרתם שוה דכיון דמ״מ כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דרך כלל אע״ג דאין כפרה זו ממש כשל זו כיון דשייכא במקצת׳ קרב בכולה ה״נ אלו כיון שנלקחו לצורך עולת תמידין של צבור ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהם ג״כ עולות אף על פי שזו עולת חובא וזו עולת נדבה כיון דלשם עולה הופרשו דמשום תרומה ישנה ליכא ולקמן בסוף שמעתין אשכחן ברובה דנוסחי דגרס׳ תנ״ה מודה ר״ש וכו׳ והיינו סייעתא כדפירש״י ז״ל הכא דקתני שאין קריבין זה בזה כיון שכולם באים על מזבח החיצון לטומאת מקדש וקדשיו ואין פי׳ זה נכון דאי ר״י ממתני׳ דייק לה הו״ל לפרושי ולמימר מי לא תנן רש״א כולם באים לכפר דהכי אורחיה דתלמודא ועוד מאי האי דאמריה מודה ר״ש שבעירי חטאת שאין מקייצין בגופן וכו׳ עד גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה פשי׳ דבלאו ההיא גזירה אינו מודה בהא לא דמיא כלל למתניתין דתניא כולם חטאות ודומיא דתמידין אלו שמקייצין בהם בשביל עונות ואלו הכא הופרשה לחטאת ואין מקייצין בהם קייץ שהם עולות ולקמן דגריס תניא נמי הכא אדמייתי ברייתא דתניא הכי לייתו לה ממתניתין לכך הנכון דר״י מסברא א״ל דלר״ש לא עביד תקנתא שיהיו נפדים תמימים משום דפדיון תמימים דבר של חדוש גדול דהא בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב וא״א לומר חידוש זה אלא בטעם לב ב״ד מתנה דהא כמותנה ועומד שניתקן בהם את המזבח שלא יהא בטל וכאילו פירוש כן בשעת הפרשתן ומשום דדילמא הוה ס״ד דנימא הכי גם בשעירי חטאת שלא הוצרכו לתקון המזבח שלא יהא בטל הוצרכו לומר דמודה ר״ש דלא אמרינן הכי משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולקמן ל״ג בנוסחי דיוקני תניא נמי הכי אלא תניא רש״א וכו׳ ועל מתני׳ מייתי לה תלמודא ולאו משום האי סוגיא כלל ומיהו הא דאמרי׳ דאר״י מסברא היינו מאי דאמר מקייצין בגופן אלא מאי דאמר לעיל לדברי ר״ש אין נפדין תמימים הא ממתני׳ דייק לה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך ומשום הא אפשר דגרסינן לקמן תניא נמי הכי.

מודה ר״ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופם אלא בדמיהן – פי׳ בשעירי חטאת שנתותרו מן השנה שעברה שאי אפשר ליקרב במוסף אחר כגון שעיר ר״ח אדר שאבד ונמצא בניסן והרי הוא קייץ למזבח שאין מקייצין בגופו ממש אלא בדמו שירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה דהיינו קיץ למזבח שכן דין כל יפלו דמיו לנדבה האמור בכל מקום.

גזירה לאחר כפרה וכו׳ – פי׳ שאם אנו מקייצין בגופן לאחר שנתכפרו בעליה באחר שלא נעקר שם חטאת ממנה והו״ל מקריב חטאת לשם עולה שהיא פסולה כדאיתא בפ״ק דזבחים ואיכא למידק אסוגיין מהא דאמרינן בפ׳ התודה ומי אית ליה לר״ש לב ב״ד מתנה והאר״י לדברי ר״ש תמידין שלא הוצרכו אין נפדין תמימים ופריק שאני התם דאית ליה תקנתא ברעייה ואילו בסוגיין אר״י שמקייצין בגופן וי״ל דהתם לא דק ונקט לישנא דשייך בשעירי חטאת כדאמרינן הכא. משום דמאי דאר״י דלר״ש אין נפדין תמימים ודאי דייק לה ממתני׳ דקתני בשעירים שקריבים זה בזה מטעמא דכולם באים לכפר ואלו אית ליה לב ב״ד מתנה לא הוה צריך לההוא טעמא אלא דלימא לב ב״ד מתנה ואע״ג דלעיל אמרינן דר״י גמרא גמיר לה ה״מ לדברי חכמים דאמרי נפדים תמימים אבל לדברי ר״ש דאמר אין נפדין תמימים ודאי ממתני׳ דייק לה והיינו דנקט לדברי ר״ש אין נפדין תמימים ולא נקט לר״ש אין נפדין ואיידי דנקט לדר״ש נקט נמי לדברי חכמים ומשום הכי מהדרינן התם בפ׳ התודה שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה ונקטה לרבותא דאפי׳ תקנתא דרעייה חשיבא תקנתא לשעירים וכ״ש לקייץ בגופן של תמידין והשתא דאתינן להכי יש לפ׳ דהיינו דגרסינן התם תניא נמי הכי ופירושא תניא נמי הכי דלדברי ר״ש אין נפדין תמימים משום דלית ליה לב ב״ד מתנה מדאצטריך בשעירי חטאת למיהב טעמא שכולם באים לכפר על מזבח החיצון ומיהו אכתי לא כהירא ההיא גירסא דהא ממתניתין גופה מצי דייק לה וכדאמרן.

ואמאי נקרב איהו גופיה עולה פירוש לקייץ המזבח בגופו בלא רעייה דהכי עדיף טפי לתקן בגוף כל היכא דאפשר.

אף אנן תנינא במסכת יומא גבי שני שעירים שאבד א׳ מהם שיקח זוג אחר והב׳ ירעה עד שיסתאב ויפול לנדבת צבור ואמאי ליקרב איהו גופיה דההיא ודאי ר״ש היא דלא שמעיה ליה דחטאת צבור שנתכפרו באחרת שתהא רועה אלא ר׳ אלעזר כדאיתא במתניתין דלעיל.

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה – פי׳ דקסבר דכל שבחטאת מתה באשם רועה והכא חטאת יחיד היא דלכ״ע מתה.

רא״א ימות – פי׳ דס״ל דאשם כחטאת דכתיב כי כחטאת האשם הוא אבל לרבנן דרשו ליה לענין שחטו שלא לשמו פסול או אם הכניס לפני ולפנים כדאיתא בזבחים.

ר״א ור״ש אומרים ימכרו ויפלו דמיהם לנדבה והתם בדוכתה פריך תלמודא ר״א היינו ת״ק ופריק איכא בינייהו לנדבת יחיד. א״נ עולת עוף פי׳ דת״ק סבר שיפלו דמיו לסתם רוב נדבה דהיינו נדבת צבור ועולת בהמה ור״א אתא לטפויי מלתא דאי לא אפשר בנדבת צבור ועולת בהמה מקייצין בדמיו אף נדבת יחיד או עולת עוף ואיכא בין נדבת צבור לנדבת יחיד דנדבת צבור לא בעי סמיכה ונסכיו באין משל צבור ונדבת יחיד בעי סמיכה ונסכיו משלו.

אמאי יקרב איהו גופיה עולה – פי׳ דהא מסתמא ר״ש דס״ל דכל דלא הוי דיניה במיתה כגון חטאת צבור רועה ואשם יחיד דינו כחטאת צבור ורועה.

אלא לאו ש״מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ודייקי רבנן ז״ל אשמעתין טובא דהכא משמע דניתוק רעייה דאשם שנתכפרו בעליו באחרת מדרבנן היא משום גזירה דלפני כפרה דאלו מדאורייתא הוא גופי׳ קרב עולה בלא רעייה והכי משמע בפסחי׳ בפסח ב׳ (פ׳ אלו דברים דאמרינן התם א״ר הונא אשם שנתכפרו בעליו באחר וניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירא). א״ה אפי׳ לא ניתק נמי ופריק גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ואלו בכמה דוכתיה אמרינן כל שבחטאת מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה כלומר הלכה למשה מסיני היא שתהא רועה ולא תהא היא עצמה קריבה ובמסכת זבחים [אמרי׳] דהא מדאוריי׳ ממש מקראי דאמרינן התם א״ר הונא אשם שניתק לרעייה מותר לקרבו עולה ואמרינן עלה ניתק אין לא ניתק לא מ״ט אשם הוא בהוייתו יהא ופירש״י ז״ל דקודם ניתוק אסור לעולה דבהויית אשם יהא פסול לעולה ויש שתירצו שזאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות שיש מהן רבות בתלמוד אבל ר״ת ז״ל כתב שיש להלמן דהא דאמרינן בעלמא דכל שבחטאות מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה משום דאמרו רבנן רעייה משום גזירה כדאמרינן בשמעתין ובפ׳ אלו דברים נקטינן רועה דאלו מאי דגמירי הלכה אינו אלא שלא תמות כחטאת אע״ג דכתיב כחטאת כאשם וכיון שלא תמות ממילא קריבה היא עצמה כולה ואית דגרסי באשם עולה והכל אחד וההיא דזבחים ל״ג עלה ניתק אין לא ניתק לא והכי פירושו מ״ט נפיק מתורת אשם משום דכתיב אשם הוא בהוייתו תהא כלומר בעוד שהוא אשם יהא בהוייתו וכיון שנתכפרו בעליו באחר אינו בהוייתו ובדין הוא דאפילו קודם דניתוק אלא דגזרו רבנן לאחר כפרה אטו לפני כפרה נמצאו כל ההלכות עולות דניתוק אשם לרעייה גזירה דרבנן דאלו מן התורה הוא גופיה קרב עולה בלא רעייה ועדיין לא מחוורא ההיא דזבחים דבכולהו גרסינן גי׳ נתוק אין לא ניתק לא ועוד מלישנא דקאמר מותר לקרבו עולה. משמע שאינו רועה אלא שהוא עצמו מותר לקרבו עולה ואפילו סתם ולא בעי עקיר׳ לשוחטו בפי׳ לשם עול׳ שכבר ניתק ממנו שם אשם מעצמו כשניתק לרעייה ואין עליו שם אשם אלא שם עולה וכי שחט׳ סתם לאו אשם לשם עול׳ שחיט שהו׳ פסול אלא עול׳ לשם עול׳ ואמרי׳ ניתק אין אבל לא ניתק לא דאפי׳ מדאוריי׳ בעי עקירא לשוחטו בפי׳ לשם עולה מ״ט בעי עקירא ואפי׳ מדאורייתא דכתיב אשם הוא בהוייתו יהא כלומר אפי׳ לאחר שנתכפרו בעליו יהא בהויית אשם שלא יעקר שם אשם ממנו עד שיעקר ממנו בפי׳ בשעת הקרבה הא בעקירא מותר לקרבו עולה שאין רעייתו אלא מדרבנן ונ״מ שאם שחטו בדיעבד בלא רעייה כשר וה״נ מתפרשא ההיא דפסח ב׳ פרק אלו דברים דאמרינן אשם שנתכפרו בעליו וניתק לרעייה כלומר שנתנוה לרעייה מדרבנן ושחטו הוא עצמו סתם כשר לעולה דלא בעי עקירת שם עד שנאמר שהוא פסול מן התורה לפי שהקריב אשם לשם עולה שהוא פסול. ודוקא ניתק לרעייה דניתוקו לדין רעייה זהו עקירתו אלמא לא בעי עקירא ופריך א״ה אפי׳ לא נתק נמי דכיון דנתכפרו בעליו באחר זהו עקירתו ופרקינן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דגזרו רבנן שלא יהא הוא עצמו קרב כלל וא״ת מ״מ מההיא דזבחים משמע דניתוק רעייה מדרבנן דאלו מקראי משמע שהוא עצמו קרב עולה מדאורייתא א״כ לימא ליה הילכתא גמירא לה כדאמרינן בעלמא וי״ל דאי לאו הלכתא ה״א דקרא דאמר אשם הוא בהוייתו יהא אפי׳ בעקירא ובניתוק קאמר דאשם כחטאת שהוא מתה משום דכתיב כי כחטאת האשם אתאי הילכתא לומר דלא נדרוש אשם הוא בהוייתו יהא אלא קודם כפרה ואי מהלכתא הו״א דאפילו קודם ניתוק לא בעי עקירא קמ״ל אשם הוא בהוייתו יהא ובעינן עקירא בשעת הקרבה ואשכחן הלכתא דאתאי לפרושי קרא כדכתב הרמב״ן ז״ל.

תניא נמי הכי מה הן מביאין – פי׳ רש״י ז״ל דאדר״י קאי דקאמר דתמידין שלא הוצרכו לר״ש מקייצין בגופן והקשו בתוס׳ דא״כ הו״ל למיתני מה הן עושין דלישנא דמביאין לא משמע אלא לדמיהן כדתנן טובא יביאו בדמיו עולה לכך פי׳ דאבתרייתא דשעירי חטאת קיימא שמקייצין בדמיהם.