Shevuot 9b – שבועות ט:‏ – Shas HaMeforash

(1)

הא גָּמְרִינַן ר״חרֹאשׁ חֹדֶשׁ מדיוה״כמִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָּרְכִינַן הָתָם כַּפָּרָה מִיכְתָּב כְּתִיבָא גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא אֲבָל הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר כּוּלַּהּ מִילְּתָא לָא גָּמְרִינַן.

Don’t we derive the atonement of the goat of the New Moon through a comparison to the goat of Yom Kippur and we did not refute it by saying that the atonement of the goat of Yom Kippur is more extensive, that is not relevant: There, with regard to the goat of the New Moon, the basic fact that it provides atonement is written in the verse, as Rav Yehuda explains above, and the comparison to the goat of Yom Kippur is merely revealing a matter, i.e., it teaches in what way its atonement is limited. But here, with regard to the goats of the Festivals, the verse does not mention any details about atonement, so it is valid to say that we do not derive the entire matter from the comparison to the goat of Yom Kippur, as it provides a more extensive atonement.

רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

התם כפרה – בגופיה כתיב (במדבר כח) לחטאת לה׳ פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע.

גלוי מילתא בעלמא הוא – דגמרי מיוה״כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה״כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא״ת בא ללמוד משל יוה״כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה״כ שכן מרובה כפרתו.

וכי תימא הא גמרינן דראש חדש מיום הכפורים ולא פרכינן שכן מרובה כפרתו התם מכתב כתיבה חטאת לי״י חטא שאין מכיר בו אלא י״י וגילוי מילתא בעלמא היא – דילפינן מדיום הכפורים שזה החטא שאין מכיר בו אלא י״י שיכפר עליו שעיר של ראש חדש בטומאת מקדש וקדשיו אבל בשעירי הרגלים דלא כתיבה בהו בהדיא חטאת לה׳ וקא בעית למיגמר מדיום הכפורים לכולה מלתא כלומר לעיקרא דמלתא לא גמרינן.

הא גמרינן ר״ח מיוה״כ ולא פרכינן – הכא לא גרסינן שכן מרובה כפרה דר״ח מיוה״כ קולא בעינן למילף שלא יכפרו נמי בשאר עבירות ולא שייכא האי פירכא דחומרא אלא גרסינן ולא פרכינן ותו לא והיינו פירכא שכן אינו תדיר.

וכי תימא הא גמרינן מראש חדש ולא פרכינן, התם כפרה בהדיא כתי׳ – פי׳ דכתי׳^א חטאת לה׳ וקרא יתירא, וכל חטא שאינו מכיר בו אלא השם בכלל, הילכך איכא למגמר מיה״כ וכל דכן הוא,⁠^ב יוה״כ שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אע״פ שכפרתו מרובה, כ״ש בר״ח שאין כפרתו מרובה, אבל הכא כולה מילתא לא גמרי׳, דאע״ג דכתיב^ג לכפר עליכם, כיון דלאו קרא יתירה^ד הוא אמינא יכפר על חייבי עשה ולא תעשה [ולא] (ו)⁠על כריתות.

א. במדבר כח, טו, ושם: לחטאת לה׳.

ב. אין כונת רבנו דילפינן מק״ו, אלא דגילוי מילתא בעלמא הוא, וכן פירש להלן בדבור הבא, עי׳ תוס׳ הרא״ש לעיל ט, א, ד״ה הואיל.

ג. במדבר כח, כב, ושם ל.

ד. עי׳ רש״י שלא פירש כן, וראה ריטב״א.

הציץ מרצה על קצת קרבנות הנעשין בטומאה ר״ל שמכשירן לרצון שאין הבעלים צריכים להביא אחר שנ׳ ונשא אהרן את עון הקדשים ועקר רצויו על טומאת הדברים הקרבים ר״ל על הדם או על החלב בכל הקרבנות ועל הבשר בעולה שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ונתקרבו בטומאתם אבל על טומאת אדם ר״ל על טמא שהקריב בטומאה ידועה אינו מרצה אלא בקרבנות שהטומאה דחויה בהם בצבור כגון טומאת מת בקרבנות הצבור שקבוע בהם זמן שטומאה זו מתרצית על ידי הציץ וכן מרצה בטומאת התהום לנזיר ועשה פסח כמו שיתבאר במקומו אבל טומאה ידועה בכל קרבן שאין הטומאה דחויה בו הרי זה חלל ועבודתו פסולה:

התם כפרה מיכתב כתיבה ביה יפה – פירוש רש״י ז״ל דאע״ג דבשעירי רגלים כתיב לכפר עליכם מ״מ לא כתיבא כפרה דידהו בהדיא על מה מכפרין כמו בר״ח דכתיב ביה בהדיא לחטאת לה׳ חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ וכללי הוא לכל העבירות וכן עיקר.

הא גמרינן [הרי למדים אנו] שעיר של ראש חדש משעיר של יום הכפורים ולא פרכינן [ואין אנו מקשים]! על כך יש להשיב: התם [שם] בשעיר ראש חודש, כפרה עצמה מיכתב כתיבא [כתובה היא], ששעיר זה מכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, כפי שלמדנו מ״לחטאת לה׳⁠ ⁠⁠״, והלימוד משעיר יום הכיפורים גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, אבל הכא [כאן], בשעירי הרגלים, שאין אנו יודעים מן הכתוב שהם באים לכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, ואנו רוצים ללמוד משעיר יום הכיפורים, איכא למימר כולה מילתא לא גמרינן [אפשר לומר שאת כל הדבר אין אנו למדים] שהרי, כאמור, מרובה כפרתו של שעיר יום הכיפורים!

Don’t we derive the atonement of the goat of the New Moon through a comparison to the goat of Yom Kippur and we did not refute it by saying that the atonement of the goat of Yom Kippur is more extensive, that is not relevant: There, with regard to the goat of the New Moon, the basic fact that it provides atonement is written in the verse, as Rav Yehuda explains above, and the comparison to the goat of Yom Kippur is merely revealing a matter, i.e., it teaches in what way its atonement is limited. But here, with regard to the goats of the Festivals, the verse does not mention any details about atonement, so it is valid to say that we do not derive the entire matter from the comparison to the goat of Yom Kippur, as it provides a more extensive atonement.

רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) אֶלָּא כדא״רכִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא שְׂעִיר וּשְׂעִיר ה״נהָכָא נָמֵי שְׂעִיר וּשְׂעִיר וְאִיתַּקּוּשׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף אַף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.:

Rather, the atonement of the goats of the Festivals is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The matter is derived from the fact that with regard to the goat of the Festivals (see Numbers, chapters 28–29) the verses that mention the goat could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat.” Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” indicates that the goats of the Festivals are juxtaposed with the goat of the New Moon, which are mentioned at the beginning of that passage, and teaches that they all effect a similar atonement. Just as the goats of the New Moon atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, so too, the goats of the Festivals atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

וכיון דכתיב ושעיר, וו מוסף, ואיתקש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, במה שאילו מכפרין אילו מכפרין.

שעיר ושעיר – שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי״ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר״ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה״כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (דף מט:).

אלא כדאמר רבי חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר – כלומר היה לו לומר בשעירי הרגלים שעיר עזים אחד לחטאת למה אמר ושעיר אלא וי״ו מוסיף על ענין ראשון שהוא שעיר של ראש חדש וילמד התחתון מעליון מה שעיר של ראש חדש על חטא שאין מכיר בו אלא י״י בטומאת מקדש הוא שמכפר אף שעיר הרגלים בחטא שאין מכיר בו אלא י״י בטומאת מקדש וקדשיו הוא שמכפר. ואם תאמר מאי נפקא לן מינה נפקא מינה לטומאה שאירעה בין ר״ח לרגלים ומת לאחר הרגל קודם שיבוא ראש חדש אחר שכבר נתכפר לו בשעיר של רגל.

כדאמר רב חמא שעיר ושעיר כו׳ – תימה ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ״ל אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף בקמא דבתר ר״ח נכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב ושמא יש לפרש דלא דריש הכא אלא בההוא שעיר דכתיב בתר ר״ח ואינך ושעיר לשום דרשה וממילא אתו שאר רגלים דכיון דגלי בחד הוו אחריני למד סתום מן המפורש ואפילו בנין אב לא צריך ולקמן דפריך מעצרת ויוה״כ עיקר קושייתו מיוה״כ ופריך דוקא לר״מ משום דאמר כל השעירים כפרתן שוה ואפילו דיוה״כ ור״ת פי׳ דה״נ סמיך אהיקשא דרבי יונה כדמסיק לקמן ולא נקט אלא תחלת סוגיא דלקמן דהוי כמו וכו׳ ואע״ג דר׳ יהודה אית ליה היקשא דבמועדיכם וכר״מ מ״מ לא מסתבר ליה לרבי יהודה לומר שיהו כל השעירים כפרתן שוה כמו שאומר ר״מ משום דעדיפא ליה היקשא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב׳ כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ולר׳ מאיר עדיפא היקשא דמועדות.

ואוקימ׳: מדכתיב^א שעיר ושעיר גמרי׳, איתקוש שעירי רגלים לראשי חדשים – וא״ת הא ראשי חדשים גופיה מיה״כ גמר ואין למדין למד מלמד. כבר פירשתי דבשעירי ראשי חדשים כל חטא שאינו מכיר בו אלא השם במשמע וה״נ גמרי׳ מיניה לשעירי רגלים, ואינהו גופייהו גמרי מיוה״כ^ב ומראשי^ג חדשים גופיה דלאו למד הוא אלא גלוי מילתא הוא כדפרישי׳. ואע״ג דגבי עצרת לא כתיב ושעיר, גמרי׳ ליה מר״ח במה זה בא בזמן קבוע כו׳,⁠^ד וא״ת שכן תדיר שני^ה הרגלים יוכיחו, וכיון דעיקר היקישא מר״ח הוא ולא משאר הרגלים לא מיקרי למד מלמד, דעיקר גמרא מר״ח גמרי׳, ושאר הרגלים גלוי מילתא בעלמא הוא,⁠^ו דלא תפרוך מה לראש חדש שכן תדיר הילכך גמרינן משעיר ושעיר.

ואיתקוש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים – פי׳ מה ראשי חדשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה כלל, אף שעירי רגלים מכפרין על טומאת מקדשיו וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ומקצת נוסחי דכתיב בהו מה שעירי ר״ח אינן מכפרים אלא על שאין בה ידיעה בתחלה^ז כלל, אף שעירי רגלים אינן מכפרי׳ טומאת מקדש וקדשיו^ח אלא על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף כלל, משבשן,⁠^ט דאנן עיקר כפרה צריכינן למיגמר. ורש״י ז״ל כתב שעירי ראשי חדשים למדין ומלמד, שכל הלמדין בכל המדות חוזרין ומלמדין בהן, חוץ מן הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש, ודאי הכי הוא, דהאי דבר הלמד בבנין אב וחוזר ומלמד בהיקש דהכי מפורש בפרק איזהו מקומן.⁠^י

א. במדבר כח, טו, ושם כב, ושם כט, טז, ושם לח.

ב. ראה חי׳ חתם סופר למסכתין שכיון לדעת רבנו.

ג. צ״ל: או מראשי חדשים.

ד. ראה תוס׳ ד״ה כדאמר.

ה. בכי״ק במקום שני, כתוב שעירי.

ו. כעין זה כ׳ התוס׳ לעיל ט, א, ד״ה שם.

ז. ולא בסוף.

ח. התיבות ״טומאת מקדש וקדשיו״ אינם בנדפס בכי״ל ובכי״ג.

ט. כעין זה הוא הגירסא שלפנינו, וראה ר״ח ור״י מיגש ומשמע מדבריהם דלא גרסי לה.

י. ראה זבחים נא, א, ושם לא אפשיטא הבעיא וצ״ע. וראה לעיל ט, א, תוס׳ ד״ה הואיל, ובחי׳ הרשב״א שם ד״ה אי מדר״ח.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כדאמר ר׳ חמא ב״ח שעיר ושעיר – פי׳ הא דר׳ חמא איתמרא לקמן על דר״מ וק״ל דהא אידחי׳ התם ההיא דר׳ חמא ואיתוקמא דר״מ אהיקשה דאלה תעשו ליי׳ במועדיכם וכי תימא דהכא נמי סמכינן אההיא דמועדיכם ורישא דסוגייא דלקמן נקטינן הכא הא ליתא דהא ר״י לית ליה היקשא דבמועדיכם כדכתיבנא לעיל והנכון דכי איפריכא לקמן היינו משום פירכא דיוה״כ כמו שפירש לנו ר״י ז״ל אבל הכא גבי רגלים לא איפריכא ואע״ג דלגבי עצרת לא כתיב ושעיר כבר פי׳ לנו ר״י ז״ל דלגבי עצרת לא בעי ושעיר דכולהו ג׳ רגלים כחדא הוא והא דנקטיה לקמן עצרת ויוה״כ מאי איכא למימר עיקר הפירכא מיוה״כ ועצרת כדי נסבה הילכך שפיר אמרינן הכא כדר׳ חמא דאע״ג דאידחי התם לא מידחי הכא ודכוותה בתלמודא בכמה דוכתי וחדא מנייהו בפ׳ חזקת הבתים כדאמר רבינא בלוקח ה״נ בלוקח כנ״ל.

מה שעירי ר״ח וכו׳ אף שעירי הרגלים וכו׳ – פי׳ רש״י ז״ל דאע״ג דשעיר ר״ח לימד משעיר החיצון חוזר ומלמד על הרגלים דכי אמרינן אין למידין למד מלמד בקדשים ה״מ דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש והכי איתא בפ׳ איזהו מקומן ור״ת ז״ל כתב עליו דבר מהכי נמי הו״מל הימנו ודבר אחר שאפילו בהיקש למדין למד מלמד כדאיתא בפ׳ איזהו מקומן פי׳ לדבריו ז״ל כי כשיש בלמד הראשון ב׳ דברים אחד מגופו ואמר שהוא למד בהיקש וחוזר ומלמד שניהם ביחד על למד ב׳ איידי דמלמד שלו מלמד נמי מה שלמד בהיקש וכן מוכיח שם וראיתי בחידושין מה שהקשה על רש״י ור״ת ז״ל למה להו כולי האי דהא בהדיא אמר תלמודא לעיל בהא דר׳ חמא לא הוי ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכפרה בהדיא כתיב ביה קושייא גדולה היא עליהם אבל תמהני היאך יהא זה נעלם משני המאורות הגדולים והבשר עודנו בין שיניהם לכן נ״ל כי רש״י ור״ת ז״ל סוברים דכי אמר תלמודא השתא אלא כדאמר ר״ח שעיר ושעיר נאיד מההוא טעמ׳ דלעיל וס״ל דר״ח נמי מילף הוא כיון דבגופיה כתיב כללא לכל העבירות ומוקמינן לה לטומאת מקדש וקדשיו בלחוד כנ״ל ליישב פירש״י ור״ת ז״ל וכדאי הם לחזור זכות עליהם.

נ״מ להיכא דנשבר הציץ איכא דקשייא ליה למ״ל כולי האי לימא דנ״מ להיכא דאין הציץ על מצחו דק״ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדאיתא ביומא ולאו קושייא היא דההיא לר״י והכא לר״ש איירינן ואיהו סבירא ליה דאף אינו על מצחו מרצה כדאיתא במסכת יומא וזה ברור.

גמ׳ שאין סופו ליוודע כו׳ שסופו ליוודע כו׳ כצ״ל וכן ברש״י:

בד״ה כדאמר רב חמא כו׳ אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד כו׳ עכ״ל כתב מהר״י אבן ל״ב ומאי קושיא והלא שפיר מצינן למילף עצרת מר״ח וכ״ת מה לר״ח שכן תדיר שאר רגלים יוכיחו כמ״ש התוס׳ לעיל דאפילו דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ליוכיח אי ליכא פירכא נמי ליוכיח והכא מאי פירכא איכא ליוכיח ע״כ תוכן דבריו ונראה דלאו קושיא היא שלא כתבו כן אלא לעיל דיליף מר״ח ופרכינן מה לר״ח שכן תדיר ועבדינן דיוה״כ ליוכיח די״ה לא אתי מר״ח אלא חיצון אתי מפנימי אבל הכא כיון דרגלים גופייהו מראש חדש קאתו לית לן למימר ביה שיהיה יוכיח אפרכת ר״ח כיון דאינהו גופייהו מראש חדש קאתו ודבר הלמד בהיקשא אינו חוזר ולמד בבנין אב ודו״ק:

וכתב עוד מהר״י אבן ל״ב למאי אצטריך להו לתוס׳ לאקשויי מפ׳ איזהו מקומן והלא בסוגיא דידן פריך לקמיה תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת ויה״כ כו׳ מנלן וכו׳ וה״ל לאקשויי ולמימר אי בבנין אב א״כ היכי פרכינן לקמן תינח עצרת ולא עוד דלא הוה לתוס׳ למימר אלא היכי מסקינן הכא כדאמר רב חמא ולא מקשינן ולא מידי ולקמן פרכינן אההיא דרב חמא כו׳ עצרת ויה״כ דלא כתיב ושעיר מנלן כו׳ עכ״ל ואין כאן מקום קושיא דלקמן דבר הלמד בג״ש ומלמד בהיקשא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב דר״ח גופיה בטהור שאכל טמא בג״ש מציץ הוא ושאר רגלים מהיקש דשעיר מר״ח והא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב לעצרת ויה״כ ואפי׳ מאן דאית ליה דהלמד בג״ש חוזר ומלמד בהיקש כמ״ש התוס׳ לקמן ולמה שכתבו התוס׳ לקמן נמי הא דאינו מלמד דוקא בקדשים אבל בציץ אינו עבודה וחוזר ומלמד היינו בתרי מלמדין דהלמד בג״ש חוזר ומלמד בהיקש אבל בג׳ מלמדין כ״ע מודו דדבר הלמד בג״ש וחוזר ולמד בהיקש דאינו מלמד שוב בבנין אב ולהכי פריך לקמן שפיר מעצרת ויה״כ אבל הכא לא הוה עצרת אלא דבר הלמד בבנין אב מרגלים דלמד בהיקש מר״ח דכתיב ביה חטאת לה׳ ליכא לאקשויי ביה אלא דתפשוט מיהא הך אבעיא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב וזה ברור:

תוס׳ ד״ה כדאמר וכו׳ דהוי כמו וכו׳. כעין זה ברכות דף מה ע״א תוס׳ ד״ה שלשה שבת דף קכג ע״א תוס׳ ד״ה אסובי. גיטין דף פ ע״ב תוס׳ ד״ה זו. נזיר דף נד ע״ב תוס׳ ד״ה ומשני. לקמן דף מא ע״א תוס׳ ד״ה ומאן. מעילה דף יב ע״ב תוס׳ ד״ה חלב:

אלא מנין למדים דינם של שעירי הרגלים — כדאמר [כמו שאמר] ר׳ חמא בר׳ חנינא בהסבר שיטתו של ר׳ מאיר במשנה, שהיה יכול לכתוב במוספי הרגלים רק ״שעיר״, וכתוב בהם ״ושעיר״, ובא ו׳ החיבור להקיש את כולם יחד, לומר שדינם שווה. הכא נמי [כאן גם כן] לשיטת ר׳ יהודה, נלמד מן השינוי, שלא כתב ״שעיר״ אלא ״ושעיר״, ואיתקיש [והוקשו] על ידי כך שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, שנזכרו תחילה באותה פרשה: מה שעירי ראשי חדשים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אף שעירי הרגלים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

Rather, the atonement of the goats of the Festivals is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The matter is derived from the fact that with regard to the goat of the Festivals (see Numbers, chapters 28–29) the verses that mention the goat could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat.” Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” indicates that the goats of the Festivals are juxtaposed with the goat of the New Moon, which are mentioned at the beginning of that passage, and teaches that they all effect a similar atonement. Just as the goats of the New Moon atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, so too, the goats of the Festivals atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אִיבַּעְיָא לְהוּ כִּי אָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף הָנֵי מִילֵּי בְּחֵטְא שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִיוָּדַע אֲבָל חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע כְּמִי שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה בַּסּוֹף דָּמֵי וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ ויוה״כוְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע הַשְׁתָּא מִיהָא חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳ קָרֵינָא בֵּיהּ.

A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Yehuda says that the goats of the New Moons and the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, does that statement apply only to a sin that will never eventually become known, e.g., where no one was present when the person became ritually impure, but with regard to a sin that will eventually become known, it is considered to be like a case of one who has awareness of his sin at the end, and therefore only the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone for it? Or perhaps, even with regard to a sin that will eventually become known, right now, at least, before it becomes known, I can call it a sin of which only God is aware, and therefore the goats of the New Moons and the Festivals atone for it.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

איבעיא להו, כי קאמר ר׳ יהודה בחט שאין סופו להוודע, אבל חט שסופו ליוודע כמי שיש בו ידיעה לבסוף דמי, ושעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר וכול׳,

שסופו ליודע – כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו.

איבעיא להו על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דקתני הני מילי בחטא שאין סופו להודע כגון שנטמא ולא ידע בטומאתו מעולם לא הוא ולא אחר אי נמי היה יודע בטומאתו ואכל בשר קדש וכסבור בשר חולין הוא ולא ידע מעולם שבשר קדש הוא לא הוא ולא אחר אבל חטא שסופו להודע כגון שהיו שם אחרים שהכירו בטומאתו והיו יודעין שזה הבשר שאכל בשר קדש הוא שאעפ״י שהוא לא ידע בתחלה ולא בסוף כשמודיעין אותו אחרים הרי יש שם ידיעה אי נמי כגון שנכנס בשביל טמא ולא היה יודע ששם טומאה ואכל בשר קדש ולא ידע שהוא טמא לא בתחלה ולא בסוף בסופו הרי הוא עתיד לידע שאותו שביל שנכנס בו שביל טמא הוא ושבטומאה אכל אותו בשר קדש שאכל כיון שסופו יודע ואעפ״י שעדיין לא ידע כמי שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דמי ושעיר הנעשה בחוץ מכפר או דלמא כיון שעדיין לא ידע השתא חטא שאין מכיר בו אלא י״י.

אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש בה ידיעה לבסוף דמי – וא״ת ולפ״ז אמאי הוצרך לשנויי לעיל דר׳ ישמעאל סבר לה כר״מ נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפר רגלים ור״ח דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה׳ ויש לומר כיון דהאמת דלר׳ יהודה חטא שסופו ליודע מכפרים רגלים ור״ח לא מסתבר ליה להש״ס שיחלוק עליה רבי ישמעאל בדבר זה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אבל חטא שסופו כו׳ וי״ל כיון דהאמת דלר׳ יהודה חטא שסופו כו׳ לא מסתבר ליה להש״ס שיחלוק עליה ר״י כו׳ עכ״ל לאו מכח סברא קאמרי הכי דהא תלמודא מבעיא ליה לאידך צדדי אלא דלא מסתבר למימר דפליגי בתרתי בחיצון ופליגא ברגלים ור״ח אבל השתא דהאמת לר׳ יהודה דחטא שסופו ליודע רגלים ור״ח מכפרין אית לן למימר דר״י נמי הכי ס״ל דחיצון נמי אהכי מכפר דהשתא לא פליג ר״י עליה דר׳ יהודה רק בחיצון וק״ל:

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כי [כאשר] אמר ר׳ יהודה ששעירי ראשי חודשים ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, האם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בחטא שאין סופו ליודע, שהשגגה שבו היתה כזו שאינה יכולה להיוודע כלל, אבל חטא שסופו ליודע — כמי שיש ידיעה בסוף דמי [נחשב], ודבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר עליו. או דלמא [שמא] אפילו חטא שסופו ליודע — השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Yehuda says that the goats of the New Moons and the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, does that statement apply only to a sin that will never eventually become known, e.g., where no one was present when the person became ritually impure, but with regard to a sin that will eventually become known, it is considered to be like a case of one who has awareness of his sin at the end, and therefore only the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone for it? Or perhaps, even with regard to a sin that will eventually become known, right now, at least, before it becomes known, I can call it a sin of which only God is aware, and therefore the goats of the New Moons and the Festivals atone for it.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) ת״שתָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף וְחֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי ר״חרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים דִּבְרֵי ר״ירַבִּי יְהוּדָה.:

The Gemara concludes: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita: For a case in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and it is a sin that will eventually become known, the goats of the Festivals and the goats of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda.

ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ופשטנה מיהא דתניא, על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ^אבחט שאין סופו ליודע, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר׳ יהודה.

א. כן הוא בכי״ר ב׳ (אלא שהוגה שם ׳וחטא׳, ונמחק שאין). וכן גרס ר״י מיגש. ולגרסה זו אינו מכפר על חטא שסופו ליוודע. בשאר כתה״י כלפנינו בגמרא, וחטא שסופו ליוודע. ור״י מיגש הביא גרסה נוספת ׳וחטא שאין סופו ליוודע׳, וגם גרסה זו משמעה כגרסה שלפנינו, כי רישא בחטא שסופו ליוודע, ומכפר לר׳ יהודה. ובחידושי הרשב״א מהד׳ הרב סופר: שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף [בחטא] שאין סופו לידע, כלו׳ על זה שאין סופו לידה דוקא. וי״ג [וחטא] שאין סופו לידע, כלו׳ ועל זה ועל זה. וב׳ הגרסאות בפר״ח.

תא שמע דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דחטא שאין סופו לידע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה אלמא בחטא שאין סופו לידע בלחוד הוא שמכפרים אבל בחטא שסופו לידע אין מכפרין. ואיכא נוסחי דאית בהו וחטא שאין סופו להודע ולהנהו נוסחי איפכא הוא דשמעינן מינה מדקתני סיפא וחטא שאין סופו להודע מכלל דהאי דקתני רישא על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף חטא שסופו להודע הוא והכי קתני על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וסופו להודע וכן חטא שאין סופו להודע שעירי הרגלים מכפרין ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר׳ יהודה.

ת״ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין סופן ליודע. כלומר על זו שאין סופה ליודע דוקא, ויש שגורסים ושאין סופם ליודע כלומר ועל זה ועל זה, ושתי הגירסאות בפר״ח ז״ל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי לפתור בעיה זו מציעים: תא שמע [בוא ושמע], דתניא [ששנויה ברייתא]: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע — שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, אלו דברי ר׳ יהודה. ונפתרה איפוא השאלה, שהרי בפירוש אמר ר׳ יהודה שגם חטא שסופו להיוודע מתכפר בזה, כיון שעכשיו אינו ידוע.

The Gemara concludes: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita: For a case in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and it is a sin that will eventually become known, the goats of the Festivals and the goats of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda.

ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי ר״חרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְכוּ׳.:

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for a case in which one never had awareness of his transgression, but the goats of the New Moons do not. Rather, the latter atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.

ר׳ חננאלר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

^אר׳ שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.

^במאי טעמא, שעיר ושעיר, ו׳ מוסף, ואיתקש, ולא אשכחנן לה כפרה במקום אחר, דמי שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים, בר קרבן הוא, ומי שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים תולה, ומי שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בחוץ מכפר, על כרחיך לא מכפרי שעירי הרגלים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.

א. בגמרא לפנינו הסדר הפוך, וסוגית הגמרא על שעירי הרגלים היא להלן בסוף העמוד ובדף י,א. ור״ח לפי סדר המשנה קודם שעירי הרגלים ורק אחר כך שעירי ראש חודש.

ב. בגמרא לפנינו, כל זה מופיע בדף י,א.

(ה-ו) ר׳ שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מ״ט דר׳ שמעון דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וזה הפסוק בשעיר של ר״ח כתיב לפי שאותו היום שהוא יום שמיני למילואים התחיל שבו הרגיל אהרן לעבוד עבודה כדכתיב ויהי ביום השמיני וגו׳ אותו היום ר״ח היה דתניא בספרא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לעבודה וכו׳ ועל שעיר של ר״ח הי׳ דתניא בסיפרא דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה וגו׳ מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ ועלה הוא דאמרינן השתא נאמר בשעיר של ראש חדש עון ונאמר להלן לענין ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן טומאת בשר – פירוש: מה להלן לענין ציץ על טומאת בשר מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אף כאן לענין טומאה שעיר של ר״ח על טומאת בשר הוא מכפר ואיזה זה טהור שאכל בשר טמא שהוא בלאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה, ר׳ שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין על טומאה שאין בה ידיעה תחילה וסוף, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חודשים מכפרים — על הטהור שאכל בשר קדשים טמא.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for a case in which one never had awareness of his transgression, but the goats of the New Moons do not. Rather, the latter atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.

ר׳ חננאלר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר א״ראָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי טַעְמֵיהּ דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קְרָא {ויקרא י׳:י״ז} וְאוֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה וְהַאי קְרָא בְּשָׂעִיר דר״חדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב וְיָלֵיף עָוֹן עָוֹן מִצִּיץ נֶאֱמַר כָּאן עֲוֹן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {שמות כ״ח:מ״ג} עֲוֹן מָה לְהַלָּן טוּמְאַת בָּשָׂר אַף כָּאן טוּמְאַת בָּשָׂר.

The Gemara elaborates: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), and this verse is written with regard to the goat of the New Moon. And its capacity to atone is derived from the frontplate through a verbal analogy between the words “sin” in this verse, and the word “sin” stated with regard to the frontplate. The verse there states: “And it shall be on Aaron’s forehead and Aaron will bear the sin of the sacred offerings” (Exodus 28:38). The verbal analogy teaches as follows: It is stated here, with regard to the goat of the New Moon: “Sin,” and it is stated there, with regard to the frontplate: “Sin.” Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where such meat is placed on the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where a ritually pure person partakes of it.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מאי טעמא, יליף עון עון מציץ, בשעיר ראש חדש כתיב^א ואת שעיר החטאת דרש דרש משה וגומ׳, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגומ׳, והיא חטאת דראש חדש, ובציץ כתיב^ב והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו׳, וגרסינן בתחילת יומא^ג, על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכול׳, קתני מיהא בשר שניטמא ונקרב הציץ מרצה, כך עון הכתוב בשעיר ראש חדש, מכפר על טהור שאכל קדש {טמא}.

א. ויקרא י טז-יז.

ב. שמות כח לח.

ג. דף ז,א.

ואותה נתן לכם – בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר״ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר״ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר״ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ׳ טבול יום (זבחים דף קא:).

עון עון מציץ – דכתי׳ בי׳ ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח).

מה להלן טומאת בשר – שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה שעיר ושעיר כו׳ המדות חוזר ומלמד חוץ כו׳ כצ״ל:

בד״ה ואותה נתן כו׳ היה וג׳ שעירים כו׳ המשכן והוא יום כו׳ כצ״ל:

אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ אושעיא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ שמעון, אמר קרא [הכתוב]: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה״ (ויקרא י, יז), והאי קרא [ופסוק זה] בשעיר של ראש חדש כתיב [נאמר], ויליף [ולמד] בגזירה שווה ״עון״ ״עון״ מציץ: נאמר כאן ״עון״, ונאמר להלן בענין הציץ ״עון״ (״והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים״. שמות כח, לח), מה להלן בציץ, מדובר בכפרה על טומאת בשר (״הקדשים״), אף כאן בשעיר ראש חודש, הוא כפרה על טומאת בשר.

The Gemara elaborates: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), and this verse is written with regard to the goat of the New Moon. And its capacity to atone is derived from the frontplate through a verbal analogy between the words “sin” in this verse, and the word “sin” stated with regard to the frontplate. The verse there states: “And it shall be on Aaron’s forehead and Aaron will bear the sin of the sacred offerings” (Exodus 28:38). The verbal analogy teaches as follows: It is stated here, with regard to the goat of the New Moon: “Sin,” and it is stated there, with regard to the frontplate: “Sin.” Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where such meat is placed on the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where a ritually pure person partakes of it.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אִי מָה לְהַלָּן עוֹלִין אַף כָּאן עוֹלִין עֲוֹן הָעֵדָה כְּתִיב.

The Gemara asks: If the two cases are to be compared, then one could take the comparison further: Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar. The Gemara rejects this suggestion: It is written with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation.” This indicates that it atones for the personal sin of partaking of sacrificial meat that was to be consumed by an individual, which became ritually impure.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ודחינן, אי מה בציץ אינו נושא אלא על עון העולים על גבי המזבח, אף שעיר ראש חדש אינו מכפר אלא על העולים.

ופרקינן, עון העדה כתיב, כלומר עון העדה, הקרבן שבא על עון העדה, והיא החטאת שכפרתה באכילתה, כדכתיב^א ואכלו אתם אשר כפר בהם, ^במלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין.

א. שמות כט לג.

ב. פסחים דף נט,ב.

אי מה להלן עולין – מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל.

עון העדה כתיב – אלמא מכפר על עון אנשים הוא.

ואקשינן: אי מה להלן עולין אף כאן עולין – פירוש: מה להלן עולין לענין ציץ על בשר טמא שעולה לגבוה ונקרב על גבי המזבח הוא שמתרצה כדקתני בהדיא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב וכו׳ קתני בשר דומיא דדם וחלב מה חלב ודם עולין למזבח אף כאן נמי בשר שעולה למזבח הוא שמכפר ולא על טהור שאכל את הטמא ואם תאמר והרי הציץ הוא שמרצה עליו נפקא מינה היכא דנשבר הציץ.

ומהדרינן: עון העדה כתיב – ועון העדה משמע דבר שאכלו אותו העדה ולא היה ראוי להם שיאכלו אותו ועל דא אמרינן עון העדה כתיב – כלומר עון העדה שאכלו דבר שלא הי׳ ראוי להם שיאכלו אותו ולא עון המזבח שהועלה עליו דבר שלא היה ראוי להעלות עליו ויש מי שפירש הכי עון העדה כתיב כלומר הקרבן שהוא בא על עון החטאת העדה שאוכלין כהנים את בשרו כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרים אם יאכלו הכהנים אותו בשר כשהוא טמא עליו שעיר זה מכפר (א״כ פירשו הא דתנן ועל טהור שאכל את הטמא קאי על הכהן שאכל חטאת בטומאה ע״כ הג״הה) וזה הפירוש אינו נכון חדא דהאי לשאת את עון העדה משמע העון עצמו שעליו מכפר שעיר של ר״ח והוא אכילת הבשר כשהוא טמא עליו ועל זה הפי׳ נמצא שלא על עון העדה עצמו מכפר שעיר של ר״ח אלא על עון שעליו נתקרב הקרבן מעיקרו הוא אומר ועוד שעל פירוש הזה אטו חטאת מי ליכא נמי עולין והרי דמה ואמורין עולין הן על גבי מזבח וכיון שכן עדין יש להקשות מנ״ל שעל בשר החטאת שאכלו אותו הכהנים כשהוא טמא הוא ששעיר זה מכפר ודילמא על דם החטאת ואמוריה שעלו למזבח בטומאה הוא שמכפר הילכך זה הפירוש אינו נכון והפי׳ שפירשתי פירוש יפה הוא ומבואר וראי׳ לדבר האי דאמרינן לבסוף רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה ולא קדשים והכא כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה ומדעון קדשים על העון עצמו שעליו הציץ מרצה הוא אומר שהוא דם והחלב והבשר שנטמאו והקריבן על גבי מזבח בטומאה הוא אומר העדה על העון עצמו שעליו שעיר של ר״ח מכפר והוא עון אכילת בשר כשהוא טמא הוא אומר וזה ראי׳ לפי׳:

אי מה להלן עולין כו׳ – ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ כו׳ וציץ נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. ואם תאמר אמאי לא משני כדמשני בסמוך דאין אחר נושא אותו עון וי״ל דציץ לא מקרי אחר לגבי ר״ח כיון דעולין לא כתב בר״ח אלא דיליף מציץ אבל אעון העדה דכתיב בר״ח משני שפיר בסמוך דאין אחר נושא אותו עון ומהר״ר שמואל מפרש מה להלן עולין כלומר דציץ מכפר אקרבן עד שיהא מרוצה ור״ח מכפר על עון המקריב שהקריבו בטומאה והשתא אין אנו צריכין לנפקותא דנשבר הציץ ומשני עון העדה כתיב פי׳ עון דלא שייך אלא בעדה ועולין שייך אף בקרבן אי נמי עון העדה ולא עון הכהן.

הא דאמרינן עון העדה כתיב. פירוש על עון שהעדה חוטאים כי קאמר דהינו איש טהור שבעדה שאכל קדש טמא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אי [או] מה להלן מדובר רק בעולין, שהציץ רק מרצה על קרבנות שהועלו על המזבח בטומאה, שיעלו לרצון ולא יצטרכו להקריבם שנית, אף כאן בעולין, ולא בנאכלים כשהם טמאים! ומשיבים: בשעיר ראש חודש ״עון העדה״ כתיב [נאמר], משמע שהכפרה היא לאנשים האוכלים מן הקודש הטמא, ולא בריצוי הקרבנות.

The Gemara asks: If the two cases are to be compared, then one could take the comparison further: Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar. The Gemara rejects this suggestion: It is written with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation.” This indicates that it atones for the personal sin of partaking of sacrificial meat that was to be consumed by an individual, which became ritually impure.

ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי נְכַפַּר דר״חדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּצִיץ נָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ אָמַר קְרָא עֲוֹן עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא וְאֵין נוֹשֵׂא ב׳שְׁנֵי עֲוֹנוֹת.

The Gemara suggests: Now, the atonement of the goats of the New Moon and that of the frontplate are derived from one another by a verbal analogy. If so, let the goat of the New Moon atone for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the frontplate normally atones for, and the practical difference will be in a case where the frontplate was broken. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, only one sin, but it does not bear two sins.

ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ואימא, שעיר דראש חדש מכפר בטהור שאכל קדש טמא, ^אובעלים שניטמאו ונקרבו, ונשבר הציץ ואינו מכפר, יהא שעיר ראש חדש מכפר בשניהם.

א. =ובעולים.

מכדי מיגמר גמרי מהדדי – בגזירה שוה ניכפר אתרוייהו ניכפר אדידיה כדקאמרת עון העדה כתיב על אדם האוכל טומאת בשר ואמאי דעביד ציץ לרצות על העולין אם נשבר הציץ.

וניכפר ר״ח אדידיה ואדציץ – פירוש קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב ר״ח דקרבנות שקרבו בטומאה קודם ר״ח אין סברא שיכפר דהיאך יכפר למפרע מה שכבר קרב בטומאה.

ונכפר דראש חדש אדידיה ואמאי דעביד ציץ ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ – פי׳ לר׳ שמעון קאמרינן דאמר בין עודהו על מצחו בין אין עודהו על מצחו מרצה,⁠^א ולרוחא דמילתא אקשי,⁠^ב ולרבנן נפקא מינה להיכא דאין עודהו על מצחו דלא מכפר ציץ ומכפר ראש חדש, וכשהציץ על מצחו הוא מכפר וראש חדש אין כפרתו צריכה אלא לשלו^ג שהיא העיקר בו כמו שפירשתי למעלה,⁠^ד וכן הא דאמרינן ונכפר ציץ אדידיה ואמאי דעביד ראש חדש ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, דראש חדש לא מכפר^ה ואתי ציץ ומכפר, הכי נמי קאמרי׳ הואיל וראש חודש הוא עיקר הכפרה בשלו, מה יכפר הציץ טומאה שאירעה בין זה לזה, וכי לא אירעה טומאה לא מכפר אלא אדידיה.

א. יומא ז, ב.

ב. וכ״ה ברשב״א, ולא הבנתי מש״כ ולרוחא דמילתא אקשי, כיון דהכא אליבא דר״ש איירינן לכן אקשי לפי שיטתו, ועי׳ ריטב״א, ובחי׳ הר״ן ג״כ כ׳ דלרווחא דמילתא קאמרינן, אך שם הזכיר ר״ש בן אלעזר (ובדבור זה שבר״ן יש הרבה שבושים) ויתכן שכן היתה גירסתו ביומא דר״ש ב״א קאמר דאף אין עודהו על מצחו מרצה, אך בחי׳ הר״ן כ״י לא כתוב ר״ש בן אלעזר אלא ר״ש.

ג. כעין זה כ׳ התוס׳ לעיל ח, ב, ד״ה וניכפר.

ד. ח, ב, ד״ה ונכפר.

ה. פי׳ דר״ח עוד לא בא שיכפר, (ולמסקנת הגמ׳ ר״ח מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה).

נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ. לריבותא הקט הכי דאפילו למ״ד דאפילו אינו על מצחו אלא דתלי בסבתא מכפר נפקא מינה מיהא לנשבר הציץ.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר קרא עון עון א׳ הוא נושא וכו׳ – וא״ת ולישני בהא נמי דעון הקדשים כתיב ועון אחד הוא נושא ואינו נושא ב׳ עונות דהאי דרשא עדיפא ליה כדאשכחן לקמן בדר״ש בן יהודה דדריש עון אחד ולא דריש אותה ויש מתרצים דא״כ ג״ש דעון עון לא מופנ׳ ואפי׳ מצד א׳ דהא איצטריכו תרווייהו לדרשא דעון אחד הוא נושא והשתא מיהת הוי מופנה מצד אחד עי״ל דכי דרשינן עון א׳ הוא נושא ואינו נושא שתי עונות משמע ולא שתי עונות שוין הילכך לעיל דהוה פרכינן דלכפר ר״ח אדידיה ואדעביד ציץ דהוו תרווייהו כפרה שלימה שייך לומר ואינו נושא ב׳ עונות אבל הכא כי מכפר ציץ אדידיה ואדעביד ר״ח לא הוו כפרות שוות דאלו אדידיה נושא לגמרי ואדר״ח אינו אלא מגין וכי אתי ר״ח מיגמר כפרה לא משמע שיהא זה קרוי נושא ב׳ עונות להכי עדיף למידרש אותה נושא עון ואפי׳ לגמרי ואין אחר נושא אותה כלל פי׳ להגין.

ושואלים: מכדי מיגמר גמרי מהדדי [הואיל והם למדים זה מזה] בגזירה שווה, נאמר כי נכפר [יכפר] שעיר של ראש חדש אדידיה ואדציץ [על שלו, על מה שהוא מכפר, ועל מה שהציץ מכפר]. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] להיכא [להיכן, למקרה] שנשבר הציץ, שבמקומו יכפר שעיר ראש חודש! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בשעיר ראש חודש: ״לשאת את עון העדה״, לומר: עון אחד בלבד הוא נושא, ואין נושא שני עונות.

The Gemara suggests: Now, the atonement of the goats of the New Moon and that of the frontplate are derived from one another by a verbal analogy. If so, let the goat of the New Moon atone for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the frontplate normally atones for, and the practical difference will be in a case where the frontplate was broken. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, only one sin, but it does not bear two sins.

ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) וּנְכַפַּר צִיץ אַדִּידֵיהּ ואדר״חוְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה אָמַר קְרָא אוֹתָהּ אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן וְאֵין אַחֶרֶת נוֹשֵׂא עָוֹן.

The Gemara suggests: But let the frontplate atone for itself, i.e., for those cases that it normally atones for, and for that which the goats of the New Moon normally atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that occurred between the goat offering of this New Moon and that New Moon which follows. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but another does not bear that sin.

ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ודחינן, עון כתיב, עון אחד הוא נושא, ואינו נושא שתי עונות כול׳.

בין זה לזה – בין ר״ח לר״ח.

אותה – ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה.

וניכפר ציץ אדידיה ואדר״ח – וא״ת ואמאי לא משני דעון אחד הוא נושא ולא ב׳ עונות וי״ל דגבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולין הוו תרוייהו עון הקדשים ועוד עון הקדשים משמע שפיר ב׳ עונות דקדשים משמע קדשים הרבה.

אמר קרא אותה – אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי ודוקא בטומאת בשר אין אחר נושא עון.

אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. אמרו בתוס׳ רבותינו הצרפתים ז״ל דה״ה דהוה מצי לשנויי עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות כדמשני לעיל בשל ר״ח, אלא משום דלקמן (שבועות י.) איצטריך להאי דרשא נקט לה נמי הכא, ולי נראה דכיון דאתי׳ לאקשויי אמאי לא מכפר ציץ אדרש חדש, כל היכא דאשכחן בראש חדש גופיה מיעוטא דינא הוא טפי למילף מיניה גופיה ולא לאהדורי אמעוטי דשאר דוכתי, דהוה משמע דאי לאו ההוא מיעוטא הוה אפשר למימר דציץ מכפר אפילו אדר״ח ולפיכך עדיף ליה למימר דבשעיר ר״ח גופיה כתיב מיעוטא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון כנ״ל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ונכפר ציץ אדידיה ואדר״ח ונ״מ לטומאה שאירעה כו׳ כתב מהר״י אבן ל״ב דלמאי איצטריך למימר ונ״מ שאירעה בין זה לזה אמאי לא קאמר נ״מ היכא דלא עבד ר״ח והתוס׳ לעיל הוקשה להו זאת הקושיא ותירצו וז״ל הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כו׳ דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון והאי תירוצא לא שייך הכא כלל כו׳ וצ״ע עכ״ל גם בזה אין מקום קושיא דודאי לעיל דקאמר ונ״מ בטומאה שאירעה בין פנימי לחיצון דליכא נ״מ כולי האי לטומאה שאירעה ביניהם לפי שעה באותו יום ולכך הקשו דטפי ה״ל למימר התם נ״מ להיכא דלא עביד פנימי דהוה נ״מ גדולה שיכפר החיצון על טומאה של כל השנה והוצרכו התם לתרץ [דפנימי] קרב קודם חיצון כו׳ אבל הכא גבי ציץ ור״ח אדרבה הך נ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה דקאמר הוה נ״מ גדולה לכל טומאה שאירעה בין ר״ח העבר לר״ח הזה אבל האי נ״מ דלא עבד ר״ח לא הוה נ״מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר״ח כמ״ש לעיל וזה ברור:

ושואלים מצד שני: ונכפר [ויכפר] ציץ אדידיה [על שלו, על הדברים שהוא מכפר] ועל מה ששעיר ראש חדש מכפר. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] לענין טומאה שאירעה בין זה לזה כלומר, בין הבאת שעיר של ראש חודש אחד לשעיר של ראש חודש הבא! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״אתה נתן לכם לשאת את עון העדה״, לומר: אותה נושא עון, דווקא חטאת זו מכפרת על עוון זה, ואין אחרת נושא עון זה.

The Gemara suggests: But let the frontplate atone for itself, i.e., for those cases that it normally atones for, and for that which the goats of the New Moon normally atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that occurred between the goat offering of this New Moon and that New Moon which follows. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but another does not bear that sin.

ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) רַב אָשֵׁי אָמַר כְּתִיב הָכָא עֲוֹן הָעֵדָה עֵדָה וְלֹא קָדָשִׁים וְהָתָם כְּתִיב עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים קָדָשִׁים וְלֹא עֵדָה.

Rav Ashi states another proof for the opinion that each atones in a different case: It is stated here with regard to the goat of the New Moon: “The sin of the congregation,” which indicates that it atones for the sin of the congregation, but not for the sin involving sacred offerings. And there, with regard to the frontplate, it is written: “The sin of the sacred offerings,” which indicates that it atones for the sin involving sacred offerings, but not for the sin of the congregation.

ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

רב אשי אמר, בשעיר ראש חדש כתיב עון העדה, ולא הקדשים, ובציץ כתיב עון הקדשים, ולא עון העדה.

רב אשי אמר כו׳ – ה׳ יתירא דהעדה ודקדשים דריש למיעוטא.

רב אשי אמר העדה כו׳ – נראה דלא פליגי וע״כ איצטריך דרשה דאותה משום פירכא דלקמן דרגלים אמאי לא מכפרי אדר״ח ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר״ש כר׳ יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה והתם כתיב עון הקדשים – פי׳ והא דכתיב בכל חד מנייהו למיעוטא דחבריה וקשה דהא משמע קצת דרב אשי לית ליה מאי דדרשינן אותה נושא ואין אחר נושא עון וא״כ מנ״ל לומר דרגלים לא מכפרי אדר״ח עד דאוקינהו בסמוך באין בה ואין בה וי״ל דאה״נ אלא דלרווחא דמילת׳ עביד האי שנוייא דאפי׳ לא ס״ל לר׳ יהודה טעמא דאותה וכסברא דרשב״י דלקמן נפקא ליה שפיר מדכתיב העדה וכתיב הקדשים עי״ל דנהי דאית ליה לרב אשי דדריש ר׳ יהודה אותה לענין דרגלים לא ליכפרו אדר״ת מ״מ לענין ר״ח וציץ לא דריש ליה כיון דאיתקוש בג״ש דעון עון וכל ג״ש היא ליתן את האמור של זה בזה להכי נפקא ליה מדכתיב עון העדה עון הקדשים דבג״ש גופא איכא מיעוטא ואי משום אותה מוקמינן ליה למעוטי דרגלים לא ליכפרו אדר״ח מה שעירי ר״ח אמרו בקודש כלומר לענין טהור שאכל קודש טמא אף שעירי רגלים אמר בקדש דהיינו אוכל קודש דטומאת הגוף דאילו להשוותם לגמרי דניכפרו רגלים לדר״ח ליכא למימר דהא כתיב בר״ח אותה למימרא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון הילכך עבדינן מה מצינו לשום קודש מיהת ניחא דמכפרים רגלים על אוכל קודש בטומאה מקדש מנ״ל וי״ל דממילא נפקא ליה כיון דבכמה כפרות לא חילק הכתוב בין קודש למקדש או דדריש היקשא דקודש ומקדש מדכתיב בכל קודש לא תגע או בג״ש דטומאתו טומאתו.

תוס׳ בד״ה רב אשי אמר כו׳ ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר״ש בר׳ יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן עכ״ל לכאורה דטפי ה״ל למנקט דרשה דרב אשי איצטריך לר׳מאיר דלא משמע ליה דרשה דאותה ולא דרשה דעון אחר כו׳ דהא ס״ל כל השעירים כפרתן שוין ויש ליישב דר״מ מצי סבר דרשה דאותה ודרשה דעון א׳ כו׳ הכא לגבי ציץ ור״ח אלא לגבי ר״ח ורגלים ויוה״כ לית ליה הך דרשא משום דהיקשא דמועדיכם דכל השעירים כפרתן שוה מפקא ליה מהך דרשא אבל ר״ש בן יהודה אית ליה דרשא דאותה למעט בשאינו נושא אלא אותה עון אבל בשנושא גם עון אחר מכפר נמי אדר״ח כמו שכתבו התוס׳ לקמן וא״כ ה״נ הכא גבי ציץ דנושא עון אחר על עולין ע״כ לא אימעיט מאותה ואצטריך לדרשא דרב אשי ודו״ק:

רב אשי אמר ראיה נוספת: כתיב הכא [נאמר כאן] בשעיר ראש חודש ״עון העדה״ להדגיש: דווקא עוונה של עדה, ולא עוון קדשים, והתם כתיב [ושם, בענין הציץ, נאמר] ״עון הקדשים״ — לומר לרצות על עוון הקדשים ולא עוון עדה, ולכן כל אחד מהם מכפר על דבר לעצמו.

Rav Ashi states another proof for the opinion that each atones in a different case: It is stated here with regard to the goat of the New Moon: “The sin of the congregation,” which indicates that it atones for the sin of the congregation, but not for the sin involving sacred offerings. And there, with regard to the frontplate, it is written: “The sin of the sacred offerings,” which indicates that it atones for the sin involving sacred offerings, but not for the sin of the congregation.

ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא שְׂעִירֵי רְגָלִים דִּמְכַפְּרִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף מְנָלַן.

The Gemara says: We found a source for Rabbi Shimon’s opinion about the goats of the New Moons, that they atone for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food. From where do we derive his opinion about the goats of the Festivals, that they atone for cases of the defiling of the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end?

ר׳ חננאלר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ושעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל בשר קדש טמא, דברי ר׳ שמעון.

והדר דייקינן: לר״ש שהוא אומר ששעירי ר״ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי הרגלים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אשכחן שעירי ר״ח דמכפרין על טהור שאכל את הטמא מדכתיב את עון העדה וכדפי׳ שעירי הרגלים מנ״ל דמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אשכחן [מצאנו איפוא] לענין שעירי ראשי חדשים דמכפרי [שמכפרים] על טהור שאכל את הטמא, שעירי רגלים דמכפרי [שמכפרים] על עבירה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן [מנין לנו] לפי שיטת ר׳ שמעון?

The Gemara says: We found a source for Rabbi Shimon’s opinion about the goats of the New Moons, that they atone for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food. From where do we derive his opinion about the goats of the Festivals, that they atone for cases of the defiling of the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end?

ר׳ חננאלר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) כִּדְאָמַר ר׳רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא שְׂעִיר וּשְׂעִיר ה״נהָכָא נָמֵי שְׂעִיר וּשְׂעִיר

The Gemara answers: It is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says, in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The fact that with regard to the goat of the Festivals the verses that mention the goats could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon that is mentioned at the beginning of that passage. Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon, which is mentioned at the beginning of that passage.

ר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ומהדרינן: דאמר רבי חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר – כלומר מדהוה ליה למכתב ברגלים שעיר וכתיב ושעיר וי״ו מוסף על ענין ראשון שהוא שעיר של ר״ח.

הכא נמי שעיר ושעיר – אהיקשא דר׳ יונה סמיך כדפרישית לעיל.

הא דאמרינן הכא: כדאמ״ר^א חנינא שעיר ושעיר כו׳ – אי קשיא^ב עצרת מאי איכא למימר, אפשר דלאו דוקא אלה מואלה תעשו לה׳ במועדיכם^ג סמיך, ולקמן בדוכתה^ד דייק טפי מהכא ומפרש לה, ויש כיוצא בה בתלמוד.⁠^ה ואפשר דבמה מצינו גמר וכדר׳ חנינא וכדכתיבנא לעיל.⁠^ו

א. לפנינו כדא״ר חמא בר׳ חנינא.

ב. כה״ק תוס׳ ד״ה כדאמר, וכן תירצו בשם ר״ת.

ג. במדבר כט, לט.

ד. י, א.

ה. ראה גליון הש״ס.

ו. ד״ה ואוקימנא, דיבור זה של רבנו הוא על דברי ר״ח שבסוף העמוד, ועי׳ תוס׳ הרא״ש ד״ה הכא נמי שכ׳ שמוכרחים לפרש כהתירוץ הראשון של רבנו, דילפינן מבמועדיכם, ועי׳ לעיל ט, א, בדברי רבנו בד״ה הואיל שכתב דר״י לא יוכל ללמוד מבמועדיכם, דאי הוקשו אין הקש למחצה ולכל דבריהם הוקשו, ור״י לא סבר דכפרתם שוה, ולפ״ז צ״ע דהכא אליבא ור״ש קאמרינן, ור״ש נמי לא סבר דכפרתם שוה, ואיך כתב רבנו דיליף מבמועדיכם, ועיין מש״כ בהערותינו לעיל שם, ומלבד קושיא זו קשה על רבנו מש״כ בתוס׳ הרא״ש, דמוכרחים אנו לתרץ כהתירוץ הראשון, וא״כ מה כתב רבנו התירוץ השני דאפשר דבמה מצינו גמר. וז״ל תוס׳ הרא״ש הכא צריכינן למימר דאהיקשא דמועדות קא סמיך מדקאמר לקמן [י, א] אמילתא דר״ש אלא דיוה״כ מ״ט לא מכפר אדרגלים, ומהיכא תיתי לי דניכפר אי לאו מהיקשא דמועדיכם דהא לא כתיב ביוה״כ ושעיר עכ״ל. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו בגמ׳ יוה״כ מ״ט לא מכפר אדרגלים, אין זה הכרח דילפינן מבמועדיכם, דאפשר לומר דילפינן מבנין אב דר׳ ישמעאל דמה זה בא בזמן קבוע, אך אפשר להביא ראיה ממה שאמרו שם דרגלים יכפרו על דיוה״כ (לולא המיעוט), דזה א״א ללמוד מבנין אב דר״י כמו שאמרו לעיל (ט, א), דמה ליוה״כ שכן מרובה כפרתו, אך גם ראיה זו אפשר לדחות כמש״כ הריטב״א לקמן י, א, ד״ה בשלמא דלא ילפינן מבמועדיכם, אלא מושעיר האמור בסוכות (הסמוך לשעיר החיצון של יוה״כ) ילפינן ומכפר אדיוה״כ, והא דאמרי׳ להלן י, א, דלמאן דיליף משעיר ושעיר לא יוכל ללמוד עצרת ויוה״כ, הוא משום דבעינן למילף כולהו מר״ח, וכיון דיוה״כ לא סמוך לר״ח ליכא למילף מיניה, (עיי״ש תוס׳ ד״ה קס״ד) אבל למילף רגלים מיוה״כ מהיקשא דשעיר שפיר ילפינן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] ר׳ חמא בר׳ חנינא להלן בשיטת ר׳ מאיר: ״שעיר״ ״ושעיר״, שלמדים מו׳ החיבור שבשעירי המוספים (במדבר כח—כט) להקישם זה לזה, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר ״שעיר״ ״ושעיר״,

The Gemara answers: It is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says, in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The fact that with regard to the goat of the Festivals the verses that mention the goats could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon that is mentioned at the beginning of that passage. Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon, which is mentioned at the beginning of that passage.

ר״י מיגשתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון