(1) 
וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל אכְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר בכְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה וְהַסְּפָרִים וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.
וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל אכְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר בכְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה וְהַסְּפָרִים וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi.
והבור שבאמצע – כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.).
בדבר של אותה העיר – דשל שניהן הן.
והספרים – ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר.
והכותב חלקו לנשיא – בגמרא מפרש לה.
בדברים של אותה העיר – שהם דרים בה שהן (מפני) שותפין וזה אסור מפני חלקו של זה.
רחבה ומרחץ ובית הכנסת – אתיא כרבנן דאסרו בחצר דאין ברירה.
אסור ברחבה ובבית הכנסת – יש לדקדק לכאורה משמע דאתי׳ כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לרבי אליעזר ובפרק בתרא דביצה (ביצה לט) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר דמתני׳ דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קממלא ואם כן אמאי אסור בבית הכנסת ובדברים של אותה העיר ויש לחלק [בממלא] מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה בהא שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי לית להו ברירה וה״ה דהוי מצי למיתני דשניהן מותרין למלאות מבור שבעיר בפרק הדר (עירובין מה:) עוד נראה להר״ר שמואל מאויר״א ז״ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרו אלא (בברירה) משום קנסא ודווקא בדברים של אותה העיר אבל בדברים של עולי בבל לא רצו לקנוס לפי שהוא לכל העולם.
והתיבה – ארון שנותנין בו ס״ת.
והספרים – היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר.
והכותב חלקו לנשיא – מפרש בגמרא דה״ק כיצד תקנתם יכתבו חלקם לנשיא והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אחר כך יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהן כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר ולנשיא לאו דווקא ה״ה אם לאחד מבני העיר אלא לרווחא דמילתא נקט כדמוכח לקמן לא דברו חכמים אלא בהווה והטעם לפי שחולקים כבוד לנשיא א״נ כיון שאנו מתחילים לעשות תקנה בחלק זה יש לנו לעשות התקנה הטובה שנוכל ואם נתקן שיתנוהו לאחד מבני העיר שגם הוא ידיר אחד מחבירו הנאה אבל הנשיא אינו רגיל להדיר ולהקפיד על ישראל.
והבאר שבאמצע הדרך. שבין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:
הרחבה והשווקים. שבעיר:
והתיבה. שנותנין בה ספרים:
והספרים. שקנאום בני העיר ללמוד בהם:
והכותב חלקו לנשיא. בגמרא מפרש:
איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך – שהיו שותין ממנו עולי רגלים. ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שנותנין עליה ס״ת והספרים פי׳ שכל אלו של בני העיר הם ורשאים למכרם כדאיתא בפרק בני העיר (דף כו.).
והכותב חלקו לנשיא – מפרש בגמרא דה״ק מה תקנתן של אלו יכתבו חלקן לנשיא דכיון דיהבי ליה זכותם משתרו לאתהנויי מכל הני מילי דלאו מדחבריה מתהני (נדרים דף מח.) ר׳ יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט אלא שהכותב לנשיא חלקו אין צריך לזכות בשטר או בהקנאה ובדבור סגי והכותב חלקו להדיוט צריך לזכות כראוי במקח דעלמא וחכ״א אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא אמרו לנשיא אלא בהווה כלומר שאין סומכין בזה להתיר האסור אלא שכותב לאדם חשוב שבעיר רבי יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו עליהם אביתיהם מפרש בגמרא [שם] אנשי גליל קנטרינין היו והיו נודרין זה מזה ולפיכך עמדו אבותיהם וכתבי חלקם לנשיא שבהם כדי שלא יהיו אסורין בדברים אלו וכולה מתני׳ דלא כהלכתא כדכתיבנא ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שפסק כמשנתינו.
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל והלה רוצה להנותו מנכסיו כיצד יעשה נותן המדיר מנכסיו לאחר משום מתנה גמורה והלה מותר בה – כדקיימא לן (דף מו.) שהמדיר את חבירו מנכסיו ומת או מכרם המודר מותר בהם ודוקא דאמר נכסי אבל אמר נכסים אלו אף על פי שמת או מכרם אסורין למודר.
ומעשה בבית חורון וכו׳ – בגמ׳ פרכינן מעשה לסתור ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לאותו אחר במתנה גמורה אלא שעשה כן להערמה אינה מתנה והמודר אסור בה ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה כגון שכעס עליו אביו ונדר שלא יהנה בנכסי בנו ונדר בענין שלא היה לו התרת חכם או דלא הוה תמן מאן דשרי ליה והיה הבן משיא את בנו ועשה משתה ורצה שיאכל שם אביו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה פי׳ והקנה בקנין כראוי ואמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה פי׳ איני נותנם לך במתנה גמורה לעשות כל חפצך אלא שיהו שלך לענין שיאכל אבא ליהנות מהם והוא היה סבר דבהכי סגי ליה אמר לו חבירו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים פי׳ אמר לו כן כדי לעמוד על דעתו של נותן יפה אם יקפיד בכך מחמת תנאו גם רצה להודיעו שכיוצא בזה לא סגי ליה שיאכל ליהנות אביו מהם א״ל ולא נתתי לך שלי כדי שתקדישם לשמים הרי לכך התניתי כדי שלא יהא רשות בידך כלום אלא שתהא שלך לענין שאמרתי. א״ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשי. כלומר שיהא אביך אוכל על ידי הדבר האסור דכי האי גונא לאו מתנה הוא ונכסי דידך אינון אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופריך בירושלמי ר׳ ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה בענין שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה פי׳ הא כל שגמר ונתן לאחרים אף על פי שהתנה שלא יקדישנה מתנה גמורה והמודר מותר בה ואפילו מדעתו של נותן כדי שיהנה ממנה המודר כדאמרינן לעיל (במשנה זו) נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומתני׳ הכי קתני כל מתנה שאנו רואין שלא גמר הנותן להקנות ולא עשה אלא להערמה כמתנת בית חורון שסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה.
ואסורין בדבר של אותה העיר – שהם דרים בה, מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן, שהרי יכולין למכרן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, והוו להו כשותפין שאוסרים זה על זה.
והתיבה – שנותנין עליה ספר תורה לקרות בו.
והספרים1 – שקורין בהן.
1. בכת״י בטעות: ״ובספרים״.
ובית הכנסת אף על פי שייחדוהו לתפלה לא פקע רשותו ממנו וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק אינם יכולין לאוסרו.
(1-2) גמרא והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר. כלומר פשיטא מאי אתא לאשמועינן דמה טעם היה לו לאוסרו והא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכיון דכבר כתובין לנשיא פשיטא דאינו יכול לאסור אמר ר׳ אלעזר הכי קאמר מאי תקנתן להנצל מן המדירים יכתוב לנשיא. הרא״ם ז״ל.
עמדו אבותיהם פירוש ראשי אבות שלהן והכריחום כולם שכתבו חלקם לנשיא. לישנא אחרינא ראו האבות המנהג ואמרו בנינו ידירו זה את זה ועמדו וכתבו וכו׳ אבל בעודם חיים לא היו צריכים ששלהם היה הכל ואין אחד יכול לאסור. שטה.
בד״ה ל״ש כו׳ ואינן לפניך כצ״ל:
ר״ן בד״ה והתיבה כו׳ לנשיא דבהכי כצ״ל מותר בה הס״ד הנשיא הס״ד ואסור הס״ד:
ואסורים בדבר של אותה העיר, כיון שהוא נחשב כשייך בשותפות לכל בני העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל שאפשר לומר עליו שהוא שייך לכלל הציבור — כגון הר הבית, והעזרות, והבור של מים שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה (הכיכר שבעיר), ובית המרחץ שבה, ובית הכנסת, והתיבה (ארון הקודש), והספרים (ספרי תורה). והכותב חלקו בדבר של אותה העיר לנשיא,
But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi.
הכל
(2) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט מָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן.:
Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him.
Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him.
ערך קנתר
קנתר – א(פסחים סו.) התחיל מקנתרן בדברים (נדרים מח.) אנשי גליל קנתרין הן (נזיר מט) אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן פי׳ מכעיסין הן (בראשית רבה כה) עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קינן קנתורין (בפסיקתא דשמעי) וזה שהיה מבני המדינה היה אומר לה דברים של קנתורין פי׳ דברי כעס (א״ב פי׳ בל״י פעל העוקץ והמפריש).
א. [צאנק.]
שהכותב לנשיא א״צ לזכות – ע״י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט.
בהווה – שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא.
אין צריך לקנות – דאלים כחו ולכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לקנות שאם יתקנו לכתוב לאחר פעמים ישכחו לזכות ואתי לידי תקלה.
שכבר כתבו אביהם – כלומר זכותם כתבו לנשיא מדורות הראשונים.
וכותב חלקו לנשיא – מפרש בגמרא דהכי קאמר, מה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא, דבהכי שרי כדתנן נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה.
שהכותב לנשיא אין צריך לזכות – שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה אע״פ שלא זכה אדם בשבילו, משום דיפה כח הנשיא.
ולא דברו בנשיא אלא בהווה – שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר, דמסתפי שמא יאסרנו עליו, ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות.
וקשה לי לרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה צריכין לזכות, אם כן מאי קמ״ל מתני׳ הא תנן לה תרי זמני נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה (לעיל מ״ג. וכאן), בשלמא לרבי יהודה קמ״ל דאינו צריך לזכות, אלא לרבנן מאי קמ״ל. ונראה בעיני1 דקמ״ל דאע״ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי, דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסיר.
ומתני׳ דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב כדאמרינן לעיל (מ״ו:) דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי, הילכך כיון דאיפסיקא הלכתא לעיל כרבי אליעזר בן יעקב ליתא למתניתין. [ויש לתמוה על הרמב״ם ז״ל שפסק בפ״ז מהלכות נדרים (הל׳ ד ה ו) כרבי אליעזר בן יעקב ופסק נמי למתניתין]2, וכבר השיגו הרמב״ן ז״ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי.
1. בכת״י: ונראה ״בזה״.
2. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה), וחסר בכת״י.
רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו׳. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
ר׳ יהודה אומר: אחד, כלומר, הוא הדין בש כותב חלקו לנשיא, ואחד בש כותב להדיוט. אלא מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות לו את חלקו על ידי מעשה של קנין, והכותב להדיוט צריך לזכות לו. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בענין של מזכה לנשיא אלא בהוה, שכך היו עושים. ר׳ יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב את חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן (עבורם). שאמרו שכל נכסי הציבור נחשבים כשייכים לנשיא.
Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : אַמַּאי מִיתְּסַר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת הָכִי קָתָנֵי וּמָה תַּקָּנָתָן גיִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא.
GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi. The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi, thereby relinquishing their shares in the communal property.
GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi. The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi, thereby relinquishing their shares in the communal property.
א גמרא על מה ששנינו ״והכותב חלקו לנשיא״, תוהים: אם עושה כן, אמאי מיתסר [מדוע נאסר]? אמר רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין את המשנה: ומה תקנתן שלא ייאסרו בנכסי העיר — יכתבו חלקן לנשיא.
GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi. The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi, thereby relinquishing their shares in the communal property.
הכל
(4) (רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט וּמָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט הַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת והכות׳ וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דאֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִים לְזַכּוֹת לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה).:
The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present.
The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present.
ר׳ יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה שכך רגילים היו לעשות.
The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present.
הכל
(5) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לְזַכּוֹת שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן.: תַּנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַנְשֵׁי גָלִיל קַנְטְרָנִין הָיוּ וְהָיוּ נוֹדְרִין הֲנָאָה זֶה מִזֶּה עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא.:
§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [kanteranin] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property.
§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [kanteranin] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property.
גמ׳ תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן – כעסנים הן.
וכתבו – מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן.
ב שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין (אנשי קטטה ומריבה) היו, והיו נודרין הנאה זה מזה בתדירות, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן בנכסי ציבור לנשיא, כדי שלא יכשלו באיסור.
§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [kanteranin] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : ההַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה.
MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal.
MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal.
מתני׳ המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל – הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (נדרים מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי.
הנודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חירון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה א״ל אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים א״ל ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים א״ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותין ומתרצין זה לזה דהא העון תלוי בראשי אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה.
המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך מתנה אין לפניך אלא שיבא אבא ולאכול עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא את ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העוון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמר הר״ם זה המעשה לא זכרנוהו לחזק המאמר הקודם אמנם זכרוהו לבאר שאמרנו והלה מותר בה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה זכרון זה האיש ומורה על זה המעשה דבית חורון ודע כי כאשר נתנה המתנה סתם בלא תנאי ואחר זה הניח לו דרך הנחה ואמר לו אם יבא פלוני יאכל עמנו הנה זה אסור לפי שהעיקר אצלנו אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ואמרו גם כן בזה המעשה סעודתו מוכיח עליו ירצה שגודל הסעודה יעיד שהוא לא נתנה לו אלא כדי שיאכל אביו ממנו:
אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כלומר והוא בדרך שאין בידו לילך אצל חנוני לומר לו איש פלוני שהוא אצלי כך וכך מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה וכו׳ כמו שכתבנו למעלה וכן שאינו אצל מומחה או אצל שלשה הדיוטות לישאל על נדרו או שאינו רוצה להתיר נדרו לגמרי אלא להאכילו עכשו ממה שבידו אחר שהוא עמו בדרך נותן לאחר במתנה והלה מותר בה וכבר ביארנו שאם אין שם אחר מניח על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה אלא שלא בא עכשו לבאר אלא דין המתנה על אי זה צד היא מועלת ופירש דדוקא שיהא נותנה מתנה גמורה אבל אם התנה בה שיבא אותו המודר ויאכל אינו כלום ולא סוף דבר בהתנה בהדיא כגון שאמר ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אלא אע״פ שלא אמר ואינן לפניך כל שהזכירו בשעת המתנה כגון שאמר הריני נותנה לך ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר מדעתך שאין הענין אלא אם אתה חפץ יבא אבא וכו׳ או מפייס אני ממך שיבא אבא וכו׳ הואיל והדברים מוכיחים שלדעת כן נותנו אינו כלום:
וגדולי המחברים הוסיפו בדבר שאפילו לא זכרו בשעת המתנה אלא שנתן בלא שום תנאי כל שהזכירו אחר כן בשעת הסעודה לומר יבא אבא ויאכל עמנו אם היא סעודה גדולה שאדם נותן לבו עליה קודם זמנה הדבר מוכיח שאף בשעת המתנה דעתו היה בכך ולא גמר ליתן אלא על דעת כך ומכל מקום סוגיית הגמרא מוכחת שלא נאסר אלא בהזכירו בשעת המתנה והוא שאמרו בגמרא על משנתנו בלישנא בתרא דרבא לא תימא טעמא דאין לפניך אלא שיבא אבא וכו׳ הוא דאסור אלא אפילו אמר הרי הן לפניך שהדבר מובן שהן שלך בלא שום תנאי ושיור ויבא אבא וכו׳ כלומר ואני מפייס שיבא אבא אינו כלום שאף זה כעין תנאי וסעודתו מוכחת עליו שלכך כיון ולא גמר ליתן אלא על דעת כן וזהו סעודתו מוכחת עליו שאין אדם עושה סעודה לחופת בנו כדי ליתנה לאחר אלא אם כן על סמך דבר אחר הא כל שנתן סתם ולא הזכיר כלל ובשעת הסעודה מפייסו שיבא אבא וכו׳ מותר שהרי זו ודאי אם הקדישה מוקדשת הואיל ולא הזכירו בשעת המתנה ואע״פ שעל סמך בטחון זה נתן מכל מקום אין זה אלא ביד המקבל והרי אמרו נותן לאחר משום מתנה אע״פ שנותנה על סמך שבטוח בו ליתן הימנה למודר וכן עיקר:
ועל זו אמרו מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה זה הבן משיא את בנו ולבו נוקפו על שאין אביו יכול לבא ואמר לאחד הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו אמר אם שלי הן הרי הן מוקדשות לשמים ואמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא קולר תלוי בצוארי באותה שעה אמרו כל מתנה ששייר בה הנותן עד שאם יקדישנה המקבל אינה מוקדשת אינה מתנה ושאלו בה בגמרא מעשה לסתור כלומר שהרי תחלה נותן לאחר משום מתנה וודאי על דעת כן היא נותנה ותירץ הכי קאמר נותן לאחר משום מתנה כלומר ובלבד מתנה גמורה בלא שום תנאי הא אם הזכירו בשעת המתנה והוכיח סופו שלדעת כן נתנה כגון זה שסעודתו מוכחת עליו אחר שהזכירו בשעת המתנה אע״פ שלא הזכירו בתנאי גמור ר״ל אין לפניך אלא שיבא אבא וכו׳ אלא שאמר כעין דרך פיוס ויבא אבא ויאכל וכלישנא בתרא דרבא אינו כלום וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בתלמוד המערב שאלו על מה שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת וכו׳ מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופירשוה בנוסח זה כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה כל שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ומה שיש לפקפק בה משמועת מתנה על מנת להחזיר וקצת שמועות אחרות שבתלמוד כבר ביארנוהו בכדי הצורך בבתרא פרק נחלה בסוף סוגיית המשנה הששית:
אע״פ שביארנו כל שסעודתו מוכחת עליו והזכירו בשעת המתנה אינו כלום ואין המתנה מתנה לענין דיני ממונות אינו כן שהאומר לחבירו הרי דבר זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי והמתנה מתקיימת הואיל ולא התנה בהדיא שאינו נותן אלא על דעת כן שהרי אמרו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב אי לא בעי לא נסיב כמו שביארנו בשני של יום טוב ואע״פ שזו ודאי מוכחא מילתא דארבע מאה משום דלנסיב ברתיה יהיב להו:
ואין לו מה יאכל. לעיל (דף מג.) קתני היה מהלך בדרך והכא קא משמע לן דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:
המודר הנאה מחברו וכו׳ – הך מתניתין תנן לה בפירקין דלעיל (נדרים מ״ג.), ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה, שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור.
והיה משיא את בנו – מדיר היה משיא את בנו.
מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב״י ז״ל.
ג משנה המודר הנאה מחבירו ואין לו, לחבר, מה יאכל — נותנו את המאכל לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, המודר, מותר בה. מסופר: מעשה באחד, בעיר בית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שאביו יהיה בסעודת הנישואין. מה עשה, אמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. שעל ידי כך רצה להפקיע את האיסור שעל ידי הנדר, שיוכל גם אביו להשתתף בסעודה.
MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal.
הכל
(7) אָמַר אִם שֶׁלִּי הֵם הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם א״ל אָמַר לוֹ נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם אָמַר לוֹ נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים וכׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת אֵינָהּ מַתָּנָה.:
The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it.
The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it.
ויהא העון תלוי בראשו – שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו.
אמרו חכמים כל מתנה שאינה – כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.
כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה – כלומר שאם הקדישה בעודה בידו אינה מקודשת אינה מתנה גם לשאר מינים ואסור אביו ליכנס בחצר וא״ת והא אמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וי״ל דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותה לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו.
מתניתין: אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה – ירושלמי: ר׳ ירמיה בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים, (היינו) [כיני]1 מתניתין, כל מתנה שהוא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינו, שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה, ובהאי טעמא דירושלמי נמי מתרצא לן מתנה על מנת להחזיר, ובדאמר ליה על מנת שתחזירהו לי, דקיימא לן שהוא מתנה, כדאיתא בריש פרק קמא דקדושין (קידושין ו׳:), ואף על גב דאסקה רב אשי בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קל״ז:), דאם הקדישו אינו קדוש.
1. כן בירושלמי.
כל מתנה. שלא נגמרה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ויש ספרים גרסי שאם הקדישה מקודשת וה״פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה:
כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה – כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב״ב קל״ז:) דעל מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה קאמר ליה, שאני התם דמ״מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו דבית חורון אפי׳ לשעתה אינה, שלא נתכון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה, והיינו לישנא דמתני׳ דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו׳ [ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו׳]1, משום דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הויא מתנה. והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה, כייני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת לא הויא מתנה.
1. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה), וחסר בכת״י.
כל מתנה שאינה וכו׳. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה.
גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו׳. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו׳ התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה.
אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי׳ ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב״ם ז״ל. ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר. ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב״ם ז״ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הרנב״י ז״ל: מאי טעמא סעודתו וכו׳. ככתוב לעיל. ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחבירו מן המעות שבידו או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני. ואף על פי שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני הואיל ואחר כמה טרחות שטרח נתנה לו. עד כאן.
בד״ה כל מתנה כו׳ דעל מנת שתחזירהו כצ״ל דמידי דחזי ליה קאמר שאני כצ״ל אסורין הס״ד ברישא הס״ד מתנה הס״ד:
בד״ה ל״ש דא״ל ואינן כצ״ל:
אמר המקבל: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין כולם לשמים (לבית המקדש). אמר לו הנותן בכעס: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה בתוך כך, ויהא עון של הנדרים תלוי בראשו של זה שהסכים וגרם לכך שיעברו על הנדר, כלומר, בראשי. בעקבות אותו מעשה אמרו חכמים בענין זה: כל מתנה שאינה עם הסכמה פנימית של הנותן עד כדי שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה.
The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ אָסוּר וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד דַּהֲוָה סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִילָּתוֹ.
GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Ḥoron concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.
GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Ḥoron concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.
גמ׳ מעשה לסתור – דברישא קתני המודר הנאה וכו׳ וקתני תקנתא דמצי למעבד כה״ג והדר תני נעשה וכו׳ לסתור דבריו הראשונים.
חסורי מחסרא והכי קתני – במתניתין המודר הנאה וכו׳.
ואם הוכיח סופו על תחלתו – שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו׳.
מעשה לסתור – דעד השתא לא חזינן מתנה גרועה.
ואם הוכיח סופו על תחילתו – פירוש סוף דיבורו כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה.
מעשה לסתור. מעיקרא תנא דשרי והדר מייתי עובדא דאסור:
ואם הוכיח סופו על תחילתו. שלא היתה מתנה גמורה אסור:
מעשה לסתור – לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה ואינן לפניך, אלא הכי פריך כיון דמעיקרא שרי תנא, היכי מיתי עובדא דאסיר, דארחיה דתנא למיתני מעשה לסיועי למאי דתנא ברישא.
ואם הוכיח סופו על תחלתו – שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינן אלא הערמה, וכגון מתנת בית חורון דאסיק למלתיה ואמר ואינן לפניך, אבל כל שלא אמר בפירוש אע״פ שהענין בעצמו מוכיח דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר, אפי׳ הכי הויא מתנה.
ד גמרא על המעשה המסופר במשנה תוהים: מעשה לסתור! שהרי קודם דובר במשנה שיכול לתת לחבירו מתנה כדי להפקיע מאיסור הנדר, ומיד מביאים מעשה הבא לסתור את ההלכה הזו! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: ואם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן מתנה זו אלא בתנאי זה בלבד, ולא התכוון לתיתה בשלימות — אסור. ומעשה נמי [גם כן] בבית חורון באחד, דהוה [שהיה] סופו מוכיח על תחילתו.
GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Ḥoron concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.
הכל
(9) אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ וְהִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא אֲבָל א״ל אָמַר לֵיהּ שֶׁיְּהוּ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא מִדַּעְתְּךָ הוּא דא״ל דְּאָמַר לֵיהּ .
Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.
Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.
לא שנו – דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א״ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא.
אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ויאכל מדיעתיה הוא דקא אמר ליה – דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע״א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה״ל כמ״ד והינן לפניך.
גמרא: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך – כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, אי נמי מפייס אני שיבא אבא, ונראה לי דמהכא שמעינן, דהאומר לחברו הרי זה מכור לך, או נתון לך, ואתה תעשה כך אינו תנאי, אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי, והמתנה קיימת, והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא, וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבעה מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ארבעה מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא [במסכת יום טוב פרק יום טוב] יום טוב שחל להיות ערב שבת (ביצה כ.), וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו, פירשו המפרשים דכיון שהיא סעודה גדולה היא, מוכחת שאינו נותנת לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה, וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה, ותיבעי אומדנא, ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ליה ארבעה מאה זוזי ולינסיב ברתאי, ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר, וכי תימא בדוקא קא תנו ליה, כדאמרינן לקמן זמנין אמר ליה משום דסעודתו מונחת עליו, כלומר והוא הדין בעלמא וזמנין אמר ליה הא מני רבי אלעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דדוקא שאמר בשעת (מתנה) [המתנה]1 ויבא אבא ויאכל עמנו, כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר ליה, אלא מחמת תנאי גמור, ונמצאת שאין מתנתו נגמרה לזה, אבל בנתן לו סתם, ואחר כך פירש ממנו שיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר, דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה, אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כשנתן לו לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו, ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר, ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה, ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול להנות את המודר על ידי אמצעי, ואפילו שאין כונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי, אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי, והכי נמי לא שנא, ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה, לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב״ם ז״ל [שם] שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה, והאמת יורה דרכו.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
אבל אמר לו והן לפניך שיבא אבא מדעתו הוא דא״ל. תלה הדבר בו אם הוא רצונך פייס לאבא שיאכל עמך כי הכל שלך:
לא שאנו אלא דאמר ליה ואינן לפניך – דהוי תנאי גמור.
אבל אמר ליה ויבא אבא מדעתך הוא דאמר ליה – דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הכי, וכדאמרינן בפרק יו״ט שחל (ביצה כ׳.) בההוא דאמר הבו ארבע מאה זוזי לפלוניא ולינסיב ברתאי, דאמר רבה ארבע מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב.
אמר רבא: לא שנו אלא שאמר ליה [לו] ״והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא״, שפירש הנותן כוונתו במתנה זו. אבל אם אמר ליה [לו] בלשון פחות מפורשת, שאין בה תנאי, כגון: ״שיהו לפניך, שיבא אבא״ — בזה אין איסור, כי ״מדעתך״ הוא שאמר ליה [לו], כלומר, כוונת דבריו שאם תרצה יכול אתה להזמין את אבי.
Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.
הכל
(10) לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִין לַהּ אָמַר רָבָא לָא תֵּימָא טַעְמָא דא״ל דְּאָמַר לֵיהּ וְהִינָּן לְפָנֶיךָ הוּא דְּאָסוּר אֲבָל א״ל אֲמַר לֵיהּ הֵן לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל מוּתָּר אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לֵיהּ הֵן לְפָנֶיךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל אָסוּר מַאי טַעְמָא סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו
Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow.
Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow.
אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינן בפניך הוא דאסור אבל אמר ליה הן לפניך שיבוא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו: ירושלמי. ר׳ ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע״מ שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה.
גמ׳ אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינם לפניך הוא דאסור – פי׳ דפריש בהדיא בשעת המתנה הכי דלא גמר ויהיב אבל אמר בשעת מתנה יבא אבא ויאכל מותר מכיון דלא אתני בגוף המתנה. לאיי. פי׳ באמת אפילו אמר לו בין בשעת המתנה בין אחרי כן יבא אבא ויאכל אסור אף על פי שלא התנה כלום אלא שנתן לו סתם והא דתנן ואינם לפניך לא אמר לו כן אלא לאחר שנגמרה המתנה.
מ״ט סעודתו מוכחת עליו – פי׳ דאנן סהדי דלא גמר והקנה לזה סעודה שטרח בה כמה טרחות למשתה בנו ואומדן דעתא הוא דמוכח שלא נתכוון אלא שיהא שמו של מקבל עליה ואפילו נתן במתנה גמורה סתם בלא תנאי דתקון סעודה הוי תנאי מפורש והא דתנן במתני׳ נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה התם ליכא סעודה מוכחת כשנתן לו ודמעות שבידו או ממכרו דבהא אפשר שפיר דגמר ומקני ליה ואע״ג דנתכוון וגלי דעתיה דעביד הכי כי היכי דליתהני אידך לית לן בה כיון דמוכח דגמר בדעתיה לאקנויי לאידך ובלבד שלא יתנה בפירוש שיתן ממנה למודר דבהא ודאי חיישינן והיינו דקתני נותן לאחר לשם מתנה גמורה פי׳ בלא תנאי שאם ירצה לא יתן לזה כלום.
לישנא אחרינא אמרי לה אמר רבא לא תימא טעמא דא״ל ואינן לפניך הוא דאסור אלא אפילו יבא אבא ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו – דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאה הוא, הכא שאני משום דאנן סהדי דאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר, הלכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא אדעתא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הר״ש ב״א ז״ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל אחר מיכן לא, כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי, אבל הר״ם במז״ל כתב (בפ״ז מהל׳ נדרים הל׳ טו) דאפי׳ לאחר שעה אסור ואינה מתנה.
לישנא אחרינא אמרין לה [בלשון אחרת אומרים אותה שמועה], אמר רבא: לא תימא טעמא [אל תאמר שהטעם] דווקא כשאמר ליה [לו] ״והינן לפניך״ הוא שאסור, אבל אם אמר לו ״הן לפניך שיבא אבא ויאכל״ — מותר, אין הדבר כן. אלא אפילו אמר ליה [לו] ״הן לפניך שיבא אבא ויאכל״ — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סעודתו מוכחת עליו, שלשם כך נתן לו אותה מתנה.
Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדרים מח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים מח., עין משפט נר מצוה נדרים מח. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים מח., מיוחס לרש"י נדרים מח., תוספות נדרים מח., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים מח., רשב"א נדרים מח. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים מח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים מח., ריטב"א נדרים מח., ר"ן נדרים מח. – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים מח., מהרש"א חידושי הלכות נדרים מח., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים מח., אסופת מאמרים נדרים מח.
Nedarim 48a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 48a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 48a, Collected from HeArukh Nedarim 48a, Attributed to Rashi Nedarim 48a, Tosafot Nedarim 48a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 48a, Rashba Nedarim 48a, Meiri Nedarim 48a, Peirush HaRosh Nedarim 48a, Ritva Nedarim 48a, Ran Nedarim 48a, Shitah Mekubetzet Nedarim 48a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 48a, Steinsaltz Commentary Nedarim 48a, Collected Articles Nedarim 48a