גמרא
פירוש
וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל אכְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר בכְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה וְהַסְּפָרִים וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות נדרים ז׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
ב רמב״ם הלכות נדרים ז׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
ג רמב״ם הלכות נדרים ז׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רכ״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ד:א׳
המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך מתנה אין לפניך אלא שיבא אבא ולאכול עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא את ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העוון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמר הר״ם זה המעשה לא זכרנוהו לחזק המאמר הקודם אמנם זכרוהו לבאר שאמרנו והלה מותר בה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה זכרון זה האיש ומורה על זה המעשה דבית חורון ודע כי כאשר נתנה המתנה סתם בלא תנאי ואחר זה הניח לו דרך הנחה ואמר לו אם יבא פלוני יאכל עמנו הנה זה אסור לפי שהעיקר אצלנו אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ואמרו גם כן בזה המעשה סעודתו מוכיח עליו ירצה שגודל הסעודה יעיד שהוא לא נתנה לו אלא כדי שיאכל אביו ממנו: אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כלומר והוא בדרך שאין בידו לילך אצל חנוני לומר לו איש פלוני שהוא אצלי כך וכך מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה וכו׳ כמו שכתבנו למעלה וכן שאינו אצל מומחה או אצל שלשה הדיוטות לישאל על נדרו או שאינו רוצה להתיר נדרו לגמרי אלא להאכילו עכשו ממה שבידו אחר שהוא עמו בדרך נותן לאחר במתנה והלה מותר בה וכבר ביארנו שאם אין שם אחר מניח על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה אלא שלא בא עכשו לבאר אלא דין המתנה על אי זה צד היא מועלת ופירש דדוקא שיהא נותנה מתנה גמורה אבל אם התנה בה שיבא אותו המודר ויאכל אינו כלום ולא סוף דבר בהתנה בהדיא כגון שאמר ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אלא אע״פ שלא אמר ואינן לפניך כל שהזכירו בשעת המתנה כגון שאמר הריני נותנה לך ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר מדעתך שאין הענין אלא אם אתה חפץ יבא אבא וכו׳ או מפייס אני ממך שיבא אבא וכו׳ הואיל והדברים מוכיחים שלדעת כן נותנו אינו כלום: וגדולי המחברים הוסיפו בדבר שאפילו לא זכרו בשעת המתנה אלא שנתן בלא שום תנאי כל שהזכירו אחר כן בשעת הסעודה לומר יבא אבא ויאכל עמנו אם היא סעודה גדולה שאדם נותן לבו עליה קודם זמנה הדבר מוכיח שאף בשעת המתנה דעתו היה בכך ולא גמר ליתן אלא על דעת כך ומכל מקום סוגיית הגמרא מוכחת שלא נאסר אלא בהזכירו בשעת המתנה והוא שאמרו בגמרא על משנתנו בלישנא בתרא דרבא לא תימא טעמא דאין לפניך אלא שיבא אבא וכו׳ הוא דאסור אלא אפילו אמר הרי הן לפניך שהדבר מובן שהן שלך בלא שום תנאי ושיור ויבא אבא וכו׳ כלומר ואני מפייס שיבא אבא אינו כלום שאף זה כעין תנאי וסעודתו מוכחת עליו שלכך כיון ולא גמר ליתן אלא על דעת כן וזהו סעודתו מוכחת עליו שאין אדם עושה סעודה לחופת בנו כדי ליתנה לאחר אלא אם כן על סמך דבר אחר הא כל שנתן סתם ולא הזכיר כלל ובשעת הסעודה מפייסו שיבא אבא וכו׳ מותר שהרי זו ודאי אם הקדישה מוקדשת הואיל ולא הזכירו בשעת המתנה ואע״פ שעל סמך בטחון זה נתן מכל מקום אין זה אלא ביד המקבל והרי אמרו נותן לאחר משום מתנה אע״פ שנותנה על סמך שבטוח בו ליתן הימנה למודר וכן עיקר: ועל זו אמרו מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה זה הבן משיא את בנו ולבו נוקפו על שאין אביו יכול לבא ואמר לאחד הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו אמר אם שלי הן הרי הן מוקדשות לשמים ואמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא קולר תלוי בצוארי באותה שעה אמרו כל מתנה ששייר בה הנותן עד שאם יקדישנה המקבל אינה מוקדשת אינה מתנה ושאלו בה בגמרא מעשה לסתור כלומר שהרי תחלה נותן לאחר משום מתנה וודאי על דעת כן היא נותנה ותירץ הכי קאמר נותן לאחר משום מתנה כלומר ובלבד מתנה גמורה בלא שום תנאי הא אם הזכירו בשעת המתנה והוכיח סופו שלדעת כן נתנה כגון זה שסעודתו מוכחת עליו אחר שהזכירו בשעת המתנה אע״פ שלא הזכירו בתנאי גמור ר״ל אין לפניך אלא שיבא אבא וכו׳ אלא שאמר כעין דרך פיוס ויבא אבא ויאכל וכלישנא בתרא דרבא אינו כלום וכן הלכה: זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: בתלמוד המערב שאלו על מה שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת וכו׳ מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופירשוה בנוסח זה כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה כל שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ומה שיש לפקפק בה משמועת מתנה על מנת להחזיר וקצת שמועות אחרות שבתלמוד כבר ביארנוהו בכדי הצורך בבתרא פרק נחלה בסוף סוגיית המשנה הששית: אע״פ שביארנו כל שסעודתו מוכחת עליו והזכירו בשעת המתנה אינו כלום ואין המתנה מתנה לענין דיני ממונות אינו כן שהאומר לחבירו הרי דבר זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי והמתנה מתקיימת הואיל ולא התנה בהדיא שאינו נותן אלא על דעת כן שהרי אמרו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב אי לא בעי לא נסיב כמו שביארנו בשני של יום טוב ואע״פ שזו ודאי מוכחא מילתא דארבע מאה משום דלנסיב ברתיה יהיב להו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush