פרק ב – מי שהפך
(1)
Chapter 2
MISHNA: The mishna discusses one who had already turned over his olives as part of the process of preparing them for pressing, and mourning for a close relative befell him and as a result he was prohibited from engaging in work, or some other unavoidable accident occurred, or his workers misled him, promising to come but failing to do so, so that he could not press his olives before the Festival. Under these circumstances, during the intermediate days of the Festival, he may place the olives in the press and load the beam with weights for the initial pressing of the olives and leave it this way until after the Festival; this is the statement of Rabbi Yehuda.מי שהפך את זיתיו לטחנם ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו הפועלין ונכנס המועד, טוען קורה ראשונה ומניחם לאחר המועד דברי ר׳ יהודה.
פרק ב – מי שהפך
בידו בין קיבולת בין שאינה קיבולת לא יעשה היתה מלאכתו בביתו ביד אחרין לא יעשה בבית אחר יעשה.
1. ואירעו: גד , ר״ח, ריצ״ג. כ״י נ , דפוסים: ״וארעו״, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״וארע״. וכן בסיפא שם.
2. פועליו : דפוסים. כבר״ח, ריצ״ג: ״הפועלין״. וכן בסיפא שם. וכן בפי׳ הרי״ף לתלמיד הרשב״א. חסר בכתבי היד של הרי״ף וכן חסר בפירוש המשנה להרמב״ם.
3. ראשונה: וכן ב-גד , כ״י נ , ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: הראשונה .
4. ומניחו: וכן בכ״י נ . דפוסים: ומניחה , וכן רמב״ם פיהמ״ש. ר״ח: ״ומניחם״.
5. וגומר: חסר בכ״י נ .
6. וכן: חסר בכ״י א לפני הגהה.
7. או: חסר בכ״י נ , כ״י א לפני הגהה.
8. לו: כ״י נ : ״לה״.
9. ומניחו...יחמיץ: גד : ״וכו׳ ״. בכ״י נ כל הסיפא: ״וכן מי שהיה יינו...יחמיץ״ מקומה סמוך לפני הגמ׳ שעליה, אחרי ״אמר רב יוסף הלכה כר׳ ״. גם ברמב״ם פיהמ״ש המשנה מחולקת.
10. פתח: כ״י א אחר הגהה: ״תאנא פתח״.
11. שישא: וכן ר״ח, דפוסים. גד , כ״י נ : ״ששת״.
12. המותרין: כ״י א אחר הגהה: ״המותרין לו״.
13. אלא אחרין עושין לו: כך גם ברמב״ם משנ״ת הל׳ אבל (ה:י), על פי הברייתא המובאת בסמוך.
14. שעושין: כ״י נ : ״העושין״.
15. וכדיו: כבר״ח. גד , כ״י נ , דפוסים: ״וכדו״.
16. לעלות: כ״י נ : ״להעלות״.
17. ומרביצין: דפוסים: מרביצין .
18. והחכירין והקבלנין: כ״י נ : ״והקבלנין והחבירין״.
19. יעשו: כ״י נ : ״יעשו במועד״.
20. מוחכרין: דפוסים : מוחכרין או ממושכנים .
21. מובא גם בר״ח בפרק ג (כג ע״א), בהתאם למיקומו בירושלמי. אבל בריצ״ג (הל׳ אבל) כמו כאן, סמוך לברייתא הנ״ל.
22. שני טבחין שני חנונים: וכן בר״ח. חסר בכ״י נ . בדפוסים רק: ״שני חנונים״, וכן בריצ״ג.
23. את: כבריצ״ג. חסר בכ״י נ , דפוסים, ר״ח.
24. כ״י נ מרמז להמשך: ״וכו׳ ״. ואכן בר״ח ממשיך בירושלמי: ״ופועלין עושין בצינעא במקום אחד״ (צ״ל: ״אחר״). כרבינו, גם הרמב״ם (אבל ה:ט) הביא רק עד כאן.
ערך פך
פך – א(כלאים פרק ב) לא יאמר נוטע ואח״כ אופך אלא אופך ואח״כ נוטע מלשון ויהפכו (מועד קטן יא:) מי שהפך את זיתיו פי׳ שהזמינן על גבי בית הבד להוציא מהן שמן (נגעים פרק ד) המחיה מטמא בקרחת וגבחת הפוכה ושלא הפוכה פי׳ מלשון והיא הפכה שער לבן (כתובות לו) אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר (משנה אבות פרק ה) הפוך בה והפוך בה. (פסחים קיב) ואפילו הפכי לך בשמעתא (עבודה זרה לו:) דכיון דקא אפרי כולי עלמא מירתת אמרי השתא אתו מרכולי ישראל. פירוש דאפכי כולי עלמא דישראל מחזירין בכפרים לקנות היין ומירתת הכותי ואמר השתא אתו מרכולי ישראל וחזו כי נגע כותי ולא מזבני מיני (א״ב בנוסחאות אין כתוב מרכולי ישראל והערך הוא הפך בלשון עברי אפך בלשון ארמי).
א. [אומקערען.]
מתני׳ מי שהפך את זיתיו – שהזמינן ליתנם על גבי הבד להוציא מהן שמן.
ואירעו אבל – בשאר ימות השנה שלא סמוך לרגל ואינו יכול ליתנם על גבי הבד לפי שאבל אסור בעשיית מלאכה.
או אונס – היינו מילתא אחריתי כלומר מי שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס ולא היה יכול ליתנם על גבי בית הבד ובא הרגל.
או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל ולא באו.
טוען קורה ראשונה – כלומר נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליהן הקורה פעם אחת דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא.
ומניחה – בו שלא יסחוט יותר עד לאחר המועד.
מועד קטן פרק שני
מתני׳. מי שהפך את זיתיו וכו׳. נוהג העולם שנותן הזתים בתום המעטן, שהוא כמו עריבה, וצוברן שם ומניחן שם כדי שיתבשלו שם, ואחר כך נותנן בבית הבד. ותכף שהפכן מן המעטן לתתן בבית הבד, אם לא סחיט להו פסדי, והוא עשה כן בערב הרגל. אבל עתה שאירעו אֵבֶל, ואבל אסור בעשיית מלאכה, שאם לא אירעו אבל, היה עושה בערב הרגל, אבל עתה שאירעו אבל, נאסר אף על פי שהוא דבר האבד. אבל משיגיע לחולו של מועד שרינן ליה לטעון קורה הראשונה.
אי נמי לא אירעו אֵבֶל ערב הרגל, אלא אונס אחר, כגון חולי, ונאנס כל אותו היום ולא התחיל, וכשהגיע חולו של מועד שרינן ליה לטעון קורה הראשונה.
אי נמי היה אותו אונס שהטעוהו הפועלים ולא באו למלאכתן שנשכרו עליה בערב הרגל.
מותר לטעון קורה הראשונה בחולו של מועד. כלומר טוען על הזתים קורה של בית הבד פעם ראשונה, כדי שיזובו מקצתן שמנן כדי שלא יפסדו. אבל פעם שנייה אינו טוען, דתו לא פסדי אם יתעכבו שם עד מוצאי הרגל לא יתעפשו, אף על פי שלא הוציא מהן כל שמנן.
גמ׳. מניחו לאחר המועד. פתח באבל וסיים במועד. כלומר גבי מועד תני תקנתא אם אירעו אונס ולא הספיק עד שהגיע מועד, טוען קורה ראשונה. וגבי אבל לא תני תקנתא באפי נפשיה, דלא קתני מי שהפך זיתיו ואירעו אבל טוען קורה ראשונה בימי אבלו ומניחו לאחר ימי האבל.
פרק שני
מי שהפך זיתיו. שנותנין בתוך המעטן לאחר לקיטה צוברן ומניחן כדי שיתבשלו ואחר כך נותנן בבית הבד ודרך להפכן כשמכניסן לבד ואי לא טען לאחר שהפכן פסדי1 (ואשמועינן).
ואירעו אבל. שהוא אסור בעשיית מלאכה2.
או אונס או שהטעוהו פועליו. שלא באו למלאכתו והגיע המועד3.
טוען. על הזתים הקורה של בית הבד פעם ראשונה כדי שלא יפסידו אבל קורה פעם שניה אינו טוען דתו לא פסדי4 שדרך לטעון פעם שניה וכובשין אותן לאחר קורה ראשונה כדמפר׳ במנחות5.
אבל רב אלפס ור״ח גורס׳ האריסין והקבלנין והחכירות הרי אילו יעשו בשדה שלו וה״פ בשדה שלו בשדה של אבל הרי אילו יעשו והטעם דכיון שמסר האבל בידי[ה]ם קרקע שלו הרי היא כאילו שלהן ולא החמירו חכמים להפסידם אבל אם היו החמרים והגמלים שלו והספינות שלו לא יעשה בימי אבלו ואם היו מקודם מושכרים ביד אחרים עושין כך פי׳ ר״ש ב״מ.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף. ומבואר דלהפוך זיתיו והיינו אחר שהפכן מן המעטן לבית הבד נקרא דבר האבד. אמנם במאירי הביא בשם הירושלמי שאף במעטן היו הופכין אותן כמה פעמים עיי״ש. ועיין ברמב״ם (ז׳:ג׳) שכתב הופך אדם את זיתיו במועד. ובראב״ד תמה עליו דהא במתני׳ לא אמרינן אלא שהיו זיתיו הפוכין אבל להפוך לא שרי. [וכן הקשה עליו בשיטת ריב״ב]. ובמגיד משנה ביאר את דבריו דהוא ממאי דאמרו בברייתא דברים המותרין לאבל בימי אבלו זיתיו להפוך ומתני׳ דקתני מי שהפך לרבותא נקט דאף שכבר הפכן ואינן מתעפשות כל כך שרי דאכתי דבר האבד נינהו. ועיין בחדושי הר״ן. וראה לקמן הערה 26. ועיין בפי׳ ר״ש בן היתום שכתב זתיו להפוך יש מפרשים מהפכן כשהן במעטן וי״מ להפיל האילן.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף.
3. כ״כ בפרש״י לרי״ף.
4. וכ״כ בשיטת ריב״ב. אמנם במאירי כתב דאין מתירין פעם שניה שלא חששו להפסד מועט. ומבואר דמ״מ הפסד מועט איכא. [ולכאו׳ כן משמע מדברי רש״י הנדפס ד״ה טוען שכתב דטעון קורה ראשונה דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא. משמע דאף בפעם שניה איכא פסידא אלא דלא הוי פסידא יתירא]. וצ״ב לדברי רבינו דכיון דליכא פסידא בקורה שניה א״כ מאי טעמא דר׳ יוסי דשרי במועד.
5. וכ״כ בפרש״י לרי״ף.
מי שהפך את זיתיו – פירוש: טחנן ומפני שדרך הטוחנין להפכן ברחת תחת האבן המתגלגלת עליהן קורא לטחינה הפיכה ומפני שהיו טוחנין אם לא הי׳ השמן נעצר מהן היה נפסד הילכך היתירו לו לטעון קורה ראשונה שיוציא שמנן ומניחן לאחר המועד שלא יעסוק בהן יותר.
דברים המותרין בחולו של מועד משום דבר האבד אסורין לאבל בימי אבלו לעשותן בידו אבל אחרים עושין לו דתניא (מ״ק י״א ע״ב) אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפוך וכדו נגוף. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה. ומרביצין לו שדהו משתגיע לעונת המים שלו. ר׳ יהודה אומר אף זורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר. רשב״ג אומר זיתיו הפוכין. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן הרי זה עושה בצינעא. וכן היה רשב״ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצינעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב״ג דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל.
והתם באבל (פ״ה) תניא: אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה. הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי׳ בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו. לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו אבל עושין מלאכה שהיא אובדת. כונסין לו גרנו. מבעטין לו יינו מגיפין לו חביותיו. זיתיו הפוכין ר׳ יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה אחר האבל ויגמור א״ל ר׳ יוסי והלא אובדין הן. אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו נגוף ר׳ יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח, א״ל ר׳ יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו׳. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה. זורעין לו נירו פשתן דברי ר׳ יהודה. וחכ״א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת.
והאי דקתני בברייתא בגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע אמת המים שלו. מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד ודבר האבד הוא. שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה. שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד. ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן. שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין פשיטא הא קתני משקין בית השלחין במועד. אלא ריבוץ זה ענין אחר השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך.
וזו היא ששנו בפרק ראשון (ו׳ ע״ב): ת״ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר׳ אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא. הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא. ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית כי האי גוונא הוא דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר. וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרי בהן. וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית. בין לזרען בין לספיחים שלהם. דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמר׳ למחלוקת ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד. לרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, שלא כדברי ר׳ אליעזר בן יעקב דמחמיר ורש״י ז״ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות. ואין פירושו מחוור.
ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין. והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן. כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת. דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, שמע מינה אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר׳ אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד. והילכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת מים שלו. דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא.
ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו, והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר׳ יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. הוקשה לנו עלה והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר בן יעקב.
והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא דבר האבד הוא, אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן, ומין אחר, עד שמצינו בירושלמי מנו אמרו ליה ר׳ יוסי מחלפא שיטתיה דר׳ יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין, שניי׳ היא, תמן שדרכו להערים, כל שכן מחלפא שיטתיה דר׳ יוסי מה אם תמן שדרכו להערי׳ את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן, אמר ר׳ חנינא מנו אמרו לו חכמים, שהן עושין כשיטת ר״י במועד, עד כאן גירסא ירושלמית.
ופירושה ברור, שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר׳ יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר׳ יוסי דהוא בן פלוגתיה במועד, אם כן קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה ור׳ יוסי אר׳ יוסי, דאלו במתניתין לר׳ יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דבמתניתין חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר לדיין שבבור אני עושה, ולפיכך (אמר) [אסר] ר׳ יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם, מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר׳ יוסה אדר׳ יוסה, דאלו במתניתין אף על פי שיש לחוש להערמה אמר ר׳ יוסה זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר׳ יוסה, דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר׳ יהודה יאמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט, והנה כפי דרך זו הלכה כר׳ יהודה, דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותרין ע״י עצמו, וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר׳ אליעזר בן יעקב דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי, ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא, לפי הנמצא בנסחאות (שלו), [שלנו] ואין לי להאריך.
וכבר ראינו דברי הראב״ד ז״ל בפי׳ דברים הללו, וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן, ואין הדברים נכונים מכמה ראיות, אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי, ושלא להטריח על המעיינים בו.
ורבינו הגדול פסק כר׳ אליעזר בן יעקב במועד, וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר׳ יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה, ובירושלמי שנו בברייתא זו משקין שדה בית השלחין לשיגיע זמנו לשתות וזה ודאי מותר לדברי הכל, אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו:
והתם באבל (פ״ה) תניא: אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה. הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי׳ בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו. לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו אבל עושין מלאכה שהיא אובדת. כונסין לו גרנו. מבעטין לו יינו מגיפין לו חביותיו. זיתיו הפוכין ר׳ יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה אחר האבל ויגמור א״ל ר׳ יוסי והלא אובדין הן. אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו נגוף ר׳ יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח, א״ל ר׳ יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו׳. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה. זורעין לו נירו פשתן דברי ר׳ יהודה. וחכ״א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת.
והאי דקתני בברייתא בגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע אמת המים שלו. מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד ודבר האבד הוא. שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה. שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד. ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן. שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין פשיטא הא קתני משקין בית השלחין במועד. אלא ריבוץ זה ענין אחר השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך.
וזו היא ששנו בפרק ראשון (ו׳ ע״ב): ת״ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר׳ אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא. הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא. ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית כי האי גוונא הוא דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר. וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרי בהן. וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית. בין לזרען בין לספיחים שלהם. דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמר׳ למחלוקת ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד. לרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, שלא כדברי ר׳ אליעזר בן יעקב דמחמיר ורש״י ז״ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות. ואין פירושו מחוור.
ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין. והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן. כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת. דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, שמע מינה אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר׳ אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד. והילכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת מים שלו. דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא.
ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו, והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר׳ יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. הוקשה לנו עלה והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר בן יעקב.
והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא דבר האבד הוא, אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן, ומין אחר, עד שמצינו בירושלמי מנו אמרו ליה ר׳ יוסי מחלפא שיטתיה דר׳ יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין, שניי׳ היא, תמן שדרכו להערים, כל שכן מחלפא שיטתיה דר׳ יוסי מה אם תמן שדרכו להערי׳ את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן, אמר ר׳ חנינא מנו אמרו לו חכמים, שהן עושין כשיטת ר״י במועד, עד כאן גירסא ירושלמית.
ופירושה ברור, שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר׳ יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר׳ יוסי דהוא בן פלוגתיה במועד, אם כן קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה ור׳ יוסי אר׳ יוסי, דאלו במתניתין לר׳ יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דבמתניתין חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר לדיין שבבור אני עושה, ולפיכך (אמר) [אסר] ר׳ יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם, מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר׳ יוסה אדר׳ יוסה, דאלו במתניתין אף על פי שיש לחוש להערמה אמר ר׳ יוסה זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר׳ יוסה, דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר׳ יהודה יאמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט, והנה כפי דרך זו הלכה כר׳ יהודה, דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותרין ע״י עצמו, וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר׳ אליעזר בן יעקב דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי, ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא, לפי הנמצא בנסחאות (שלו), [שלנו] ואין לי להאריך.
וכבר ראינו דברי הראב״ד ז״ל בפי׳ דברים הללו, וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן, ואין הדברים נכונים מכמה ראיות, אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי, ושלא להטריח על המעיינים בו.
ורבינו הגדול פסק כר׳ אליעזר בן יעקב במועד, וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר׳ יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה, ובירושלמי שנו בברייתא זו משקין שדה בית השלחין לשיגיע זמנו לשתות וזה ודאי מותר לדברי הכל, אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו:
מי שהפך את זיתיו וכו׳ כונת הפרק ככונת הפרק הראשון ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות המותרות מחמת פסידא הן גדולה הן מועטת השני המותרות מחמת חשש פסידא אע״פ שאין הפסידא ברורה לו השלישי המותרות מחמת המצאת השכר לפועל שאין לו מה יאכל אע״פ שאין שם לא פסידא ולא צורך לבעל הבית הרביעי לבאר בקצת מלאכות על איזה צד הותרו זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו ענינים אגב גררא כענין סוגית התלמוד על הדרך שיתבאר:
והחלק הראשון יתבאר במשנה הראשונה ממנו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר זולף וגומר כדרכו אמר הר״ם שהטעוהו שלא עמדו הפועלים בתנאים עמו ואמר לאחר המועד ולא אמר לאחר האבל ללמדך שהדברים שאסור לאדם לעשותן בידיו בימי אבלו כמו הפיכת זיתיו שהוא מותר לעשותן בחולו של מועד קורה ראשונה שטחנו הזיתים הטחינה הראשונה בלבד וזילוף הוא שיגרוף אותם מן הבור וגומר הוא שיסחוט הזיתים כדי שיצא מהן כל השמן וגף הוא שיסתום פי החבית והלכה כר׳ יוסי וכן מי שהיה יינו בתוך הבור וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים זולף וגומר וגף כדרכו דברי ר׳ יוסי ר׳ יהודה אומר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ למודים הוא שיכסה אותם בנסרים והלכה כר׳ יוסי:
אמר המאירי מי שהפך וכו׳ פי׳ המשנה הוא שדרכם היה שאחר לקיטת הזיתים היו נותנין אותן במעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים ומתחממין שם זמן ידוע ולאותו זמן כבר נתבשלו הזיתים יפה ומוציאן מן המעטן ונותנן לבית הבד וענין זה נקרא הפיכה ומאחר שהפכן ונתנן לבית הבד אם אינו מוציא שמנן מגיעין לידי הפסד ובתלמוד המערב פירשו שאף במעטן היו הופכין אותן הרבה פעמים כדי לחמם חיצונות בפנימיות והוא ששנו שם מי שהיו זיתיו הפוכים ושנויים כלומר שנתהפכו שני פעמים שבדרך זה הם קרובות להפסד אלא שמ״מ התבאר שם שלא שנה הפוכים ושנויים אלא להודיענו שר׳ יהודה מחמיר אף באלו ומ״מ אף בהפכן פעם אחת התיר ר׳ יוסי וכך אמרוה שם בלשון אחר כאן בעטינים כאן בגרגרים כלומר זיתים שבמעטן בהפיכה אחת קרובים להפסד אבל אם אינן במעטן אלא בגרגרים ר״ל שאין צבורין אלא שטוחים על הגג והאויר שולט בהם אין הפסדם קרוב באיחורם אא״כ היו הפוכים ושנויים ומשנה זו מ״מ בהפיכה המביאה להפסד היא שנויה וכלל הדברים כל הפיכה המביאה את הזיתים להפסד אם יתאחרו שלא להוציא שמנן הוא נכלל במשנה זו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו בערב הרגל על דעת שיוציא שמנן ערב הרגל וארעו אבל ונטרד וכן שהוא אסור במלאכה כמו שיתבאר או שאירעו אונס או חולי או שהטעוהו פועלים ולא באו ולא נזדמנו לו אחרים שנמצא מ״מ שלא על דעת כיוון מלאכה במועד נשארו זיתים אלו במועד הילכך מתירין לו לטעון על הזיתים קורת בית הבד במועד פעם ראשונה והוא הנקרא במשנה זו קורה ראשונה כדי שיזוב מקצת שמנן ולא יבואו לידי הפסד גדול באיחורן עד מוצאי הרגל אבל אין מתירין לו פעם שניה שלא חששו להפסד מועט:
ור׳ יוסי אומר זולף וגומר פי׳ זולף מוציא השמן כדרכו בחול וגומר וטוען קורתו עד שתכלה מלאכתו שאף להפסד מועט חששו והוא שאמרו בתלמוד המערב יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר מרובה דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אל יאבד דבר כל עקר ומאחר שהתעורר ר׳ יוסי לומר על מלאכה זו שהיא נעשית כדרכה נראה שר׳ יהודה חלק אף בזו להחמיר בה שלא לעשותה אלא על ידי שנוי:
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור שכבר נדרכו ענביו קודם הרגל ויצא לו היין מן הגת וירד לבור והוא צריך להוציא היין מן הבור מפני שאם ישהנו מתירא שמא יחמיץ והרי הוא היה סבור להוציאו ערב הרגל ואירעו אבל וכו׳ לדעת ר׳ יוסי זולף וגומר ר״ל שמוציא היין מן הבור ומכניסו בחביות וגף אותן במגופה ור׳ יהודה אוסר אלא שהוא מתיר לסתום פי הבור בנסרים והוא ענין מה שאמר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ והלכה כר׳ יוסי בשתיהן אלא שאנו צריכין להוסיף על דבריו שאע״פ שלא התירו במשנה זו אלא במי שהפך את זיתיו או שנדרכו ענביו הא מתחלה הפיכה ודריכה לא הותרו ואין צריך לומר לקיטה ובצירה מ״מ הכל לפי מה שהוא אבד לפי המקום ולפי הזמן:
כלל הדברים כל שיש הפסד באיחורו עושהו ובלא שנוי והוא שרוב פוסקים הביאו משנה זו בחבוריהם בלשון לכתחלה ומדבריהם אני דן להתיר בצירת כרמו בחולו של מועד ולהשתדל בכל עניני בצירה בכל שיש לשער שיש איזה הפסד באיחורו ובלבד שלא יכוין מלאכתו באותו הפרק והוא שגדולי המחברים כתבו הופך אדם את זיתיו ודורכן וממלא את החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול וכן כרם שהגיע זמנו לבצור בוצרין אותה ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ולגאוני הראשונים נשאל בכרמים שהגיע זמן חרישתם בראש חדש ניסן וזמן שלהם נמשך עד הפסח לפעמים בסיבת גשמים ואם מעכבים עבודתם מתבלבלים ונוצצים בתוך הפסח ויש פסידא בחרישה שאחר הלבלוב שהנצנים נופלים לסבת כלי המחרישה והתירו חרישתן במועד אף על ידי עצמן מ״מ יראה לי בגבולין אלו שלא נהגו במחרשה אלא בחפירה על ידי אדם שאין כאן פסידא ואסור:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים הבאים עליה בגמרא אלו הם:
כבר ביארנו בראש המסכתא שאיסור מלאכה במועד אינה אלא מדברי סופרים א״כ מה שנאמר כאן חולו של מועד דאסירא מלאכה מדאוריתא פירושו שהוא כעין דאוריתא הואיל והוא כעין יום טוב וכתוב בו מקרא קודש והוא זמן חגיגה במקדש וכן הוזכר בהרבה מקומות בתלמוד לשון זה בדברי סופרים כגון מה שאמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כאלו של יום טוב מן התורה וכן בהרבה מקומות וכבר כתבנוה בפרק ראשון:
פרק שני מי שהפך
מי שהפך את זיתיו סי׳ ואם לא יגמור מלאכתו ומניחן במעטן יאבדו.
ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים – פי׳ ומפני כן לא היה לו יכולת לגומרן קוד׳ המועד ובודאי דמסתייה דליתני ואירעו אונס ומיהו נקט הטעוהו פועלי׳ דלא תימא דההוא אינו אונס כיון דאי אזל לגבייהו וטפי להו אגרייהו הוו אתו קמ״ל דאונס הוא ונקט אבל לאשמועינן אגב אורחיה דאבל אסור בעשיית מלאכה דאי משום טרדת אבלו וצורכי מתו הוא שנמנע פשי׳ דאונס הוא ומאי קמ״ל אלא ודאי כדאמרן.
Chapter 2
MISHNA: The mishna discusses one who had already turned over his olives as part of the process of preparing them for pressing, and mourning for a close relative befell him and as a result he was prohibited from engaging in work, or some other unavoidable accident occurred, or his workers misled him, promising to come but failing to do so, so that he could not press his olives before the Festival. Under these circumstances, during the intermediate days of the Festival, he may place the olives in the press and load the beam with weights for the initial pressing of the olives and leave it this way until after the Festival; this is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
(2) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אזוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ.:
Rabbi Yosei says: He may press the olives and complete the process and then plug each barrel of oil in its usual manner. Since delay can entail financial loss, the Sages did not require him to alter the normal process of extracting the oil.
Rabbi Yosei says: He may press the olives and complete the process and then plug each barrel of oil in its usual manner. Since delay can entail financial loss, the Sages did not require him to alter the normal process of extracting the oil.
ערך זלף
זלף – אמזלפין מלוג בשתים (פסחים כמועד קטן יא:) זולף וכו׳ וגף כדרכו פי׳ נותנו על גבי בית הבד וסוחטו לגמרי כל מידי דשפיך קרי זילוף. (שבת קלד:) מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. (פרה פ״י) זלף את המים כיצד יעשה זולף עד שהוא מגיע לספוג (א״ב תרגום יזוקו מטר יזלפון מטרא).
ערך טען
טען – ב(בכורים פ״ב. וחגיגה יח: בבא מציעא נג.) ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולים באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים ורגלים והערב השמש הרי אלו בתרומה ובכורים משא״כ במעשר. (ירושלמי) כתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר התרומה והבכורים תרומה דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו הבכורים דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם אנו הבכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך וגו׳ פי׳ מניין שזה שנאמר בו ומתו בו כי יחללוהו בתרומה הכתוב מדבר דכתיב למעלה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן טבל ועלה אוכל במעשר כדמפורש בערך טבל. ותניא (בתוספת תרומות ובירושלמי בביכורים) אוכלי תרומה בזרים טהור שאכל את הטהור וטהור שאכל את הטמא טמא שאכל את הטמא וטמא שאכל את הטהור כולן במיתה אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל את הטהור כמצותו טהור שאכל את הטמא בעשה טמא שאכל טהור במיתה וטמא שאכל את הטמא בלא תעשה מי חמית מימר טהור שאכל טמא בעשה אמר רבא בר מימר ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורים ולא מן הטמאין וכללא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא וחומש האוכלו בשוגג משלם קרן וחומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וגרסינן בת״כ נאמר כאן קודש ונאמר להלן קדש מה להלן קדשי הגבול אף כאן קדשי הגבול ואסורין לזרים. (ירושלמי) פתר להם פחות מכשיעור פי׳ אחר ואסורין לזרים אפי׳ ע״י פדייה ועולים באחד ומאה כדפרישית בערך דמע וטעונין רחיצת ידים כדמפרש בגמרא ואפילו בנגיעה אבל מעשר באכילה אין בנגיעה לא (שבת יד) פי׳ אחר הפירות של תרומה וביכורים כשבא לאוכלן טעונין רחיצת ידים משא״כ במעשר וחולין דאמר ר׳ יוחנן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח כדמפורש (חגיגה יח) פי׳ אחר וטעונין רחיצת ידים עד הפרק שני מה שאין כן במעשר וחולין שאין טעונין רחיצת ידים אלא עד הפרק הראשון שהוא בסוף האצבעות כדמפורש (חולין קו) והערב שמש כדפרישית בערך טבל והן נכסי כהן. רב אבא בר חייא בשם ר׳ יוחנן לך נתתיו ותנן (בסוף ביכורים) ולמה אמרו הביכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה. (חלה פרק א) החלה והתרומה חייבין עליהן וכו׳ עד וטעונין רחיצת ידים. (מנחות ס) יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה תנופה ולא הגשה הגשה ותנופה לא תנופה ולא הגשה ואלו טעונין הגשה וכו׳ (תענית כז) אמר רבי זריקה אמר רבי אלעזר אפי׳ מקופלין ומונחין בקופסא פי׳ כל הכלים המשאילות זו לזו טעונין טבילה שמא דנדה היו. (מועד קטן יא) אמר לי אדא ציידא כוורא תחלי וחלבא ליטעון גופה ולא ליטעון פוריא פי׳ לאחר אכילתו מהלך קודם שישן ולא ישן לאלתר (א״ב ענין צורך).
ערך מגל
מגל – ג(כלים פ״י) מגל יד ומגל קציר (גמ׳) בשלמא מגל יד וכו׳. (ביצה לא.) אין מבקעין לא במגל ולא במגירה. (מועד קטן יא) הא במעגלי הא בחציצי פי׳ מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק מגל קציר עשוי שינים שינים ומגל דמשקין הוא מגל קציר שעשוי כמסר כדכתיב אם יתגדל המשור.
ערך פטש
פטש – ד(ברכות כח:) פטיש החזק פי׳ כשם שמתפזרות ניצוצות מתחת הפטיש כך הלכותיו מתפזרות בכל העולם (בסוף מעשר שני סוטה מז:) כל ימיו היה פטיש מכה בירושלים פי׳ היו עושין מלאכה בחולו של מועד הנפחין המכין בפטיש על הסדן (מועד קטן יא) הציר והצינור והקורה והמנעל והמפתח שנשברו מתקנן במועד ע״י פטיש עמד יוחנן כהן גדול ובטלו (כלים פכ״ט) יד של בן פטיש ה׳ ושל פטיש ו׳ פי׳ פטיש קטן ופטיש גדול.
א. [שפריצין טריפין.]
ב. [בעדירפען בעלאדען.]
ג. [סערב.]
ד. [האממער.]
רבי יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו – פי׳ בקונטרס לישנא אחרינא וגף משום דאיכא פסידא שמוליכן בלא מגופה וי״ל דצריך לכסותו מפני השרצים ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכיסוי מועט ושמן חדש מתקלקל.
ור׳ יוסי פליג ואמר כיון שהותר לו משום דבר האבד, גומר את הכל, טוען עליהן פעם שניה ושלישית בלא שום שינוי בעולם.
זולף. ממצא1.
וגומר. הכל כדרכו2.
וגף. ל״ג דאין דרך לשמן מגופה דבלא מגופה נמי לא פסיד אם מניחו מגולה3 ואם לא אירעו אונס אלא כיון מלאכתו במועד אסור4. ור״ח נמי ל״ג וגף5. ור״מ ז״ל בלשון ערבי פירשו6 והלכה כר׳ יוסי.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור. ומתיירא פן יחמיץ7.
זולף וגומר וגף כדרכו. זולף ממצה כל היין וגומר כדרכו להורידו לבור וגף מניח מגופה על פי הבור לכסות היין כדרכו8.
לימודים. מכסיהו עראי ולא כדרכו ל״א לימודים מכסיהו בנשרים9.
בור. נקרא המקום שמתוקן באבנים כעין חפירה שהיין יורד מן הגת לתוכן10.
ויש לפר׳ זולף מזלף הכל מן הבור לבית וגומר הכל וגף החבית במגופ׳ כדרכו בלא שינוי11.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף. אמנם בפיה״מ לרמב״ם כתב וזולף הוא שיגרוף אותם מן הבור וגומר הוא שיסחוט הזתים כדי שיצא מהם כל השמן. ובמאירי כתב זולף מוציא השמן כדרכו בחול וגומר וטוען קורתו עד שתכלה מלאכתו שאף להפסד מועט חששו עיי״ש. וברמב״ם (פ״ז מהל׳ יו״ט ה״ג) כתב הופך אדם את זיתיו במועד וטוחן אותן ודורך אותן.
3. וכ״כ בנמוק״י וכ״כ בפרש״י לרי״ף דל״ג וגף.
4. וכ״כ בפרש״י לרי״ף.
5. וכ״כ בהגהת חשק שלמה בדברי הר״ח.
6. עיין בפיה״מ לרמב״ם שכתב וגף הוא שיסתום פי החבית והלכה כר׳ יוסי. ומשמע דגריס וגף וכ״כ בהל׳ יו״ט (ז׳:ג׳) וממלא החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול. ועיין בתוס׳ ד״ה רבי יוסי שכתבו דפי׳ בקונטרס לישנא אחרינא וגף משום דאיכא פסידא שמוליכן בלא מגופה וי״ל דצריך לכסותו מפני השרצים עיי״ש. ובהגהות הב״ח כתב דאע״ג דליכא פסידא לזתים בלא מגופה מ״מ כשמוליכין אותם איכא פסידא שניתז השמן בלא מגופה. [ואי גרסינן וגף יל״ע לר׳ יהודה דס״ל לקמן גבי יין דאין גף כדרכו אלא עושה לו לימודים אי הכא נמי פליג וס״ל דאין עושה מגופה אלא עושה למודים].
7. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה וכן מי שהיה יינו.
8. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה זולף וד״ה וגף. ולפ״ז לא פליגי רבי יהודה ורבי יוסי אלא רק כיצד מכסה את הבור אם מכסה כדרכו במגופה או דרק עושה למודים. וראה בדברי רבינו לקמן.
9. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה למודים.
10. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה הבור.
11. וכעי״ז כתב בפרש״י לגמ׳ וגומר כדרכו כלומר מריק אותו בחבית וגף החבית במגופה גמורה. וכעי״ז כתב הנמוק״י וזולף וגומר לקבל זלופו ושופכו של מזחל הנופל בחבית. ומבואר דפליגי רי״ו ור״י נמי אי שרי לשפוך לחבית ולא פליגי רק כיצד גף הבור. [ועיין בגמ׳ בורו לגוף ובתוס׳ ד״ה בורו ודו״ק].
ר׳ יוסי אומר זולף וגומר כדרכו – פירוש: כיון דדבר האבד הוא והיתירו לו לעסוק בהן זולף השמן בקורה ראשונה וגומר כל מלאכתן כדרכו בחול וכך דרך הזיתים לאחר שנעצרים תחת הקורה עוד מחזירים תחת האבן וטוחן אותה ועוצרם פעם שנייה תחת הקורה וכך הוא עושה במועד והטחינה שנייה והעצירה שנייה קורא גומר. ולגבי יין דתני זולף וגומר וגף כדרכו הגף היא פירושו של גומר שזולף כל היין מן הבור לחביות וגומר כל מלאכת החביות שעושה להן מגופות ור׳ יהודה פליג עליה שלא היה מתיר לגמור ולעשות המגופות אלא עושה לו לימודים טיח טפל.
(2-3) טוען קורה ראשונה כו׳ – פי׳ דס״ל לר׳ יהודה דמכאן ואילך אין הפסדו מרובה.
(2-9) רבי יוסי אומר זולף וגומר כדרכו והקשו בתוספות הא דאמרי׳ לעיל הא דרבי יהודה בעי שנוי בדבר האבד מהיכן תיתי דהא הכא מאי דשרי בלא שינוי שרי ליה וי״ל דלהכי לא שרי רבי יהודה לגמור משום דלא סגי ליה למעבד בשנוי ואנן בעינן שנוי ונכון הוא ואחרים תירצו דמייתורא דלישנא דרבי יוסי דקתני כדרכו שמעינן דשמעה לרבי יהודה דשרי בדבר האבד כדרכו דאי לא לימא ליה לרבי יוסי למתני כדרכו ליתני זולף עומד וממילא משמע דהיינו כדרכו בלא שנוי גם זה נכון.
פתח באבל וסיים במועד עיקר הפירש מכדי אמאי קתני ואירעו אבל אי למימר׳ שהיה טרוד בעסקי אשתו היינו אונס אלא ודאי אשמועינן אגב אורחיה שנמנע מפני שאסור בעשיית מלאכה וכיון דכן ליתני תקנתא בדידיה כי מי שמהפך זיתיו ואירעו אבל יגמור מלאכתו מפני דבר האבד ומינה שמעינן למועד דס״ד דאבל ומועד כי הדדי נינהו ופריק רב ששת דלאו כי הדדי נינהו והא גופא קמ״ל דדוקא במועד טוען קורה או זולף וגומר לרבי יוסי אבל בימי אבלו לא שרי׳ ליה ע״י עצמו אלא ע״י אחרים ורב אשי תירץ דלעולם כי הדדי נינהו והיא גופה קמ״ל ובדין הוא דמצי למתני תקנתא באבל דפתח בה ולרבותא נקט תקנתא בחולו של מועד הילכך נקט אבל משום איסור מלאכה ולא תני תקנתא בדידיה אלא במועד דאורייתא משום רבותא והלכתא כרב ששת דתניא כותיה.
תניא כותיה דרב ששת דברים שעושין לאבל בימי אבלו – פי׳ שעושין לו אחרים אבל הוא אינו עושה ואפי׳ אין לו מי שיעשה ופליגי אדרשב״ג בפשטא דלישנ׳ דאי ס״ד מודו רבנן לרשב״ג ורשב״ג מפר׳ הוא א״כ מאי רבותא דמועד טפי מאבל דתניא כותיה דרך ששת ואי משום דבמועד עושה ע״י עצמו ואפי׳ יש לו מי שיעשה לו זה אינה קולא ואינו היתר דכיון דבמועד כל העולם אסורי׳ בעשיית מלאכה מה לי הוא מה לי אחרים אדרבה בדידיה שהוא בעל הממון יש להתיר יותר דאלו באבל הוא לבדו האסור בעשיי׳ מלאכ׳ ואין אחרים נאסרים אלא בשלו: ואמטולתיה וכל היכא דאפשר באחרים דרבנן אסרי ע״י עצמו ואפילו כשאין לו אחרים שיעשו לו ולא חשו לאיבוד ממונו וקיימא לן כרבנן.
כך הגרסא בנסחאות מדוייקות זיתיו הפוכין ולא גרסינן זיתיו להפוך דא״כ יכול להשהותן עד לאחר המועד וכדתנן מי שהיפך את זיתיו ולנוסחי דגרסי זיתיו להפוך פירש שצריך לגמור הפיכתן כמו שהתחיל להפוך דאפילו בכי הא דבר האבד הוא וכן מפורש בירושלמי תאני רבי חייא מי שזיתיו הפוכין ושנויין מתני׳ צריכא לרבי חייא ורבי חייא צריכא למתני׳ אי תנינן אנן ולתני רבי חייא הוינן אמרינן לא אמרן אלא בשהפכן פעם אחד אבל הפכן ושניין דברי הכל מותר ואלו תני רבי חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרי׳ לא בשהפכן ושנויין אבל הפכן פעם אחד דברי הכל אסור הוי צריכא למתני׳ וצריכא לר׳ חייא ע״כ. ותימא על הרמב״ם ז״ל שכתב הופך אדם את זיתיו ושמא הוא מדבר בהפיכה שנייה א״נ דבאתריה דמרן ז״ל גם שיהא ההפיכה דבר האבד והכל לפי המקום ולפי הזמן.
ר׳ יוסי אומר: זולף (סוחט) וגומר, ואחר כך גף (שם את המגופה על חביות השמן) כדרכו, שכיון שהוא דבר האבד לא הצריכו חכמים לעשות בו אף שינויים אלה.
Rabbi Yosei says: He may press the olives and complete the process and then plug each barrel of oil in its usual manner. Since delay can entail financial loss, the Sages did not require him to alter the normal process of extracting the oil.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : פָּתַח בְּאֵבֶל וְסִיֵּים בַּמּוֹעֵד אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי בזֹאת אוֹמֶרֶת דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין בַּמּוֹעֵד אֲסוּרִים בִּימֵי אֶבְלוֹ.
GEMARA: The Gemara asks: The tanna opens the mishna with a case of mourning and ends it with the halakhot of the intermediate days of the Festival, leaving the connection between them unclear. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: That is to say: Actions that are permitted on the intermediate days of a Festival are prohibited during the days of one’s mourning. Therefore, if a mourning period befell one before the Festival, and he could not prepare properly for the Festival due to the prohibition against performance of labor by a mourner, he is permitted to perform labor during the intermediate days of the Festival to avoid financial loss.
GEMARA: The Gemara asks: The tanna opens the mishna with a case of mourning and ends it with the halakhot of the intermediate days of the Festival, leaving the connection between them unclear. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: That is to say: Actions that are permitted on the intermediate days of a Festival are prohibited during the days of one’s mourning. Therefore, if a mourning period befell one before the Festival, and he could not prepare properly for the Festival due to the prohibition against performance of labor by a mourner, he is permitted to perform labor during the intermediate days of the Festival to avoid financial loss.
ומקשינן: מתניתין באבל – ולא פירש אם מותר לעשות מלאכתו במקום פסידא אם לא. וקפץ ומורה לנו בחולו של מועד – שמותר במקום פסידא.
ופירק רב שישא בריה דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין בחולו של מועד אסורין לעשותן בימי אבלו.
גמ׳ פתח באבל וסיים במועד – דקתני מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה באבילות אם לא אלא מילי דמועד קא פריש דכי אירע לו קודם המועד אונס טוען קורה ראשונה במועד.
אסור בימי אבלו – כלומר להכי לא פריש דאסור לו לטעון אפילו קורה ראשונה בימי אבלו.
אמר רב ששת בריה דרב אידי זאת אומרת. מדלא קתני הכי ש״מ דלא שרינן ליה כלל בימי אבלו אפילו קורה ראשונה, כלומר שיעשה האבל בעצמו, אלא אחרים עושין לו ולא הוא בעצמו.
גמר׳ פתח באבל וסיים במועד. דגבי מועד תני תקנת׳ ולא ה(פ)ס[פ]יק1 עד שהגיע המועד טוען קורה ראשונה וגבי אבל לא תני תקנת׳ באפי׳ נפשי׳ דלא תני מי שאירע אבל טוען קורה ראשונה בימי אבלו וכן מי שאירעו אונס וכו׳ דכיון שפתח באבל אמאי לא תני ביה תקנת׳2.
זאת אומר׳. מדקתני ואירעו אבל או אונס ועיכב עד המועד מחמת אבלו או מחמת אונסו3.
דברים המותרין במועד. כגון קורה ראשונה שמותר לטעון בחולו של מועד4 לדברי ר׳ יהוד׳ או כל המלאכה לר׳ יוסי אסור בימי אבלו5.
1. כ״ה בפרש״י לרי״ף.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה פתח באבל.
3. וכ״כ בפרש״י לר״ף ד״ה זאת אומרת.
4. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה דברים המותרים.
5. וכעי״ז כתב בשיטת ריב״ב.
פתח באבל וסיים במועד – פירוש: קס״ד השתא דלא נקט אלא משום מועד וכגון דאירעו אבל סמוך למועד וכי היכי דנקט אונס והטעוהו פועלים משום מועד נקט נמי אבל והכין פירוש׳ מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ומחמת האבל לא היה רשיי לעוצרם בבית הבד שהאבל אסור אפילו במלאכה האבדה עד שחל עליו המועד או שאירעו אונס אחר כגון שחלה או שנחבש בבית האסורים ולא יכול לעוצרם עד שחל עליו המועד או ששם פועלים לעוצרם קודם המועד והטעוהו כיון שלא היה לו פנאי לעשות קודם המועד ולא כיון מלאכתו במועד מותר לגומרה במועד.
אמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחולו של מועד אסורים בימי אבלו – שהרי נקט האֶבל כאחד מן האונסין דאלמא מחמת אבלו לא היה רשיי לעוצרם.
ב גמרא תחילה תוהים על הצירוף: פתח התנא באבל וסיים במועד שהרי משנתנו פותחת במקרה של אבל ומסיימת בדיני מועד ולא מובן מה היחס בין הדינים הללו. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: כל המשנה עוסקת בדיני חול המועד, ומסבירה שאם לא יכול אדם לעשות את מלאכתו לפני המועד, מפני אבילות או אונס אחר, הרי זה רשאי לסיימה במועד כדי שלא יהא בכך הפסד מרובה. זאת אומרת: דברים המותרין במועד, אסורים בימי אבלו, ולכן נחשב לו האבל שלפני המועד כאונס, שאינו יכול לעשות בו כל מלאכה, אבל עושה אותה במועד.
GEMARA: The Gemara asks: The tanna opens the mishna with a case of mourning and ends it with the halakhot of the intermediate days of the Festival, leaving the connection between them unclear. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: That is to say: Actions that are permitted on the intermediate days of a Festival are prohibited during the days of one’s mourning. Therefore, if a mourning period befell one before the Festival, and he could not prepare properly for the Festival due to the prohibition against performance of labor by a mourner, he is permitted to perform labor during the intermediate days of the Festival to avoid financial loss.
הכל
(4) רַב אָשֵׁי אָמַר לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא בִּימֵי אֶבְלוֹ דְּמִדְּרַבָּנַן הוּא וּשְׁרֵי אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּמּוֹעֵד דְּאִיסּוּר מְלָאכָה מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן.
Rav Ashi said that the tanna of the mishna is speaking utilizing the didactic style of: It is not necessary, and he is teaching two separate halakhot, one about mourning and the other about the Festival: It is not necessary to state that during the days of his mourning, when the prohibition against labor is rabbinic, it is permitted to perform labor that, if delayed, could cause serious loss; but even on the intermediate days of the Festival, when the prohibition against performing labor is by Torah law, performing such labor is permitted because in a case of a loss the Sages permitted it.
Rav Ashi said that the tanna of the mishna is speaking utilizing the didactic style of: It is not necessary, and he is teaching two separate halakhot, one about mourning and the other about the Festival: It is not necessary to state that during the days of his mourning, when the prohibition against labor is rabbinic, it is permitted to perform labor that, if delayed, could cause serious loss; but even on the intermediate days of the Festival, when the prohibition against performing labor is by Torah law, performing such labor is permitted because in a case of a loss the Sages permitted it.
לא מבעיא בימי אבלו – דאין אסור במלאכה אלא מדרבנן דשרי לטעון קורה ראשונה.
אלא אפילו – חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא דכתיב (שמות כג) את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על כל החג שהוא אסור.
במקום פסידא שרו רבנן – לטעון קורה ראשונה.
רב אשי אמר לא מבעיא קאמר כול׳ – פירוש: סבירא ליה לרב אשי שאין להחמיר בימי האבל יותר מימי המועד והאי דנקט אבל לאו משום מועד נקטיה ולאו באֶבל הסמוך למועד קא מיירי ותרתי מילי קתני והכין פירוש׳ מי שהפך את זיתיו ולא הספיק לעוצרם עד שאירעו אבל או שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס או שהטעוהו פועלים ולא יכול לעוצרם עד שבא המועד מה יעשה גומר מלאכתו בין במועד בין בימי אבלו וכך היה מן הדין לשנות בפירוש טוען קורא ראשונה בין במועד בין בימי אבלו אלא נקט לך המועד וכל שכן בימי אבלו.
רב אשי אמר: לא כך פירוש המשנה אלא בסגנון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [נאמרה משנתנו], והיא מדברת בשתי הלכות שונות. וכך יש להבין את הדברים: בקטע ראשון מדובר בדין אבילות (ללא קשר עם המועד) לא מיבעיא [נצרכה] לומר בימי אבלו שאיסור מלאכה בהם מדרבנן [מדברי סופרים] הוא ושרי [ומותר] לעשות מלאכה של דבר האבד, אלא אפילו במועד שאיסור מלאכה שבו הוא מדאורייתא [מן התורה] בכל זאת במקום פסידא [הפסד] שרו רבנן [התירו חכמים].
Rav Ashi said that the tanna of the mishna is speaking utilizing the didactic style of: It is not necessary, and he is teaching two separate halakhot, one about mourning and the other about the Festival: It is not necessary to state that during the days of his mourning, when the prohibition against labor is rabbinic, it is permitted to perform labor that, if delayed, could cause serious loss; but even on the intermediate days of the Festival, when the prohibition against performing labor is by Torah law, performing such labor is permitted because in a case of a loss the Sages permitted it.
הכל
(5) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי גאֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹשִׂין לָאָבֵל בִּימֵי אֶבְלוֹ זֵיתָיו הֲפוּכִין טוֹעֲנִין לוֹ וְכַדּוֹ לָגוּף וּפִשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה וּמַרְבִּיצִים שָׂדֵהוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheisha, son of Rav Idi: These are actions that others perform for the mourner during the days of his mourning: If his olives have already been turned over, they may load them for him into the olive press, and likewise if his cask needs to be plugged, or if his flax needs to be lifted out of the soaking pool where it will rot if not removed in time, or if his wool needs to be lifted from the cauldron into which it was placed for dyeing, they perform all these actions for him. They also irrigate his field when his turn for water arrives, as in many places, each field would receive water in turn according to a prearranged schedule. If one does not utilize the water when his turn arrives, he loses that water. This supports Rav Sheisha’s opinion that the prohibition against performing labor is waived in cases of loss only on the Festival. Under such circumstances, labor is prohibited to a mourner and in cases of loss may only be performed for him by others.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheisha, son of Rav Idi: These are actions that others perform for the mourner during the days of his mourning: If his olives have already been turned over, they may load them for him into the olive press, and likewise if his cask needs to be plugged, or if his flax needs to be lifted out of the soaking pool where it will rot if not removed in time, or if his wool needs to be lifted from the cauldron into which it was placed for dyeing, they perform all these actions for him. They also irrigate his field when his turn for water arrives, as in many places, each field would receive water in turn according to a prearranged schedule. If one does not utilize the water when his turn arrives, he loses that water. This supports Rav Sheisha’s opinion that the prohibition against performing labor is waived in cases of loss only on the Festival. Under such circumstances, labor is prohibited to a mourner and in cases of loss may only be performed for him by others.
תניא כוותיה: אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו – פירוש התירו משום פסידא לעשות לו אחרים ולא הוא1 אבל על ידי אחרים התירו לו. להפוך זיתיו ולגוף בדיו ולהעלות פשתנו מן המשרה וצמרו מן היורה ומרביצין שדהו משתגיע עונת המים שלו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״היא״.
העושין לאבל – אחרים אבל הוא עצמו אינו רשאי.
כדו לגוף – מגופת החבית.
וזיתיו הפוכין – נותנין אותן על בית הבד וטוענין לו קורה ראשונה אבל הוא עצמו אינו עושה היינו כרב שישא דאמר דברים המותרין בחוש״מ אסורין בימי אבלו.
ופשתנו להעלות מן המשרה – כל הני אית בהו פסידא אי לא עביד להו.
משתגיע עונת המים שלו – כשהגיע זמנו להשקות השדה שכך היו נוהגין כל אחד ואחד משקה כל השדות שבבקעה איש יומו או שבוע אחד.
דברים שעושין לאבל. כלומר אחרים עושים לו, ולא הוא בעצמו.
אלו הן זיתיו להפוך. כלומר זיתיו הפוכין ומתוקנין לבית הבד כבר, ואי לא טעין עלייהו קורה יפסדו. אבל להפוך לכתחילה לא שרינן להו, דהא לא פסדי. וזהו לשון שהפך את זיתיו, אם לא הפך לא שרינן דהא לא פסדי.
וכדו לגוף. חביותיו לגוף, כדי שלא יצא הריח והכח מן היין ויתקלקל, עושין להם מגופה.
מן המשרה. שאם ישרה יותר מדאי יאבד כולו ויפסד.
ומרביצין שדהו. כמו ומשקין את שדהו.
משהגיע עונות המים. של שדהו, מותר להשקות, דאי לא עביד פסיד.
אבל לא קתני וזורעין את שדהו אם הגיע זמן זריעה, לפי שאין זמן הזריעה הולכת ופוסקת בשבעה ימים. ועוד אם לא תזרע בבכיר, תזרע באפל, שהרבה מבני אדם עושין כן, ואם לא יוכל לזרעה חטים יזרענה שעורים.
תני׳ כוותי׳ דרב שישא. דאבל עצמו אסור לעשות בימי אבלו אבל אחרים עושין לו1. רש״י ז״ל גרי׳ דברים העושין לאבל בימי2 היו זיתיו חבוטין טוענין לו וכדו לגוף כו׳ כלומ׳ דברים שאחרים עושין לו ואילו הן זיתיו הפוכין ומתוקנין לבית הבד ופסדי טוענין לו אבל להפך זיתיו לכתחילה לא דלא פסדי3.
ורשב״מ גרי׳ זיתיו להפוך4 וכדו לגוף5 וכן ר״ח וצ״ל לפי׳ דפעמים הזיתים מתקלקלים אם לא יעשה להם מגופה כדלקמ׳ בפירקי׳ וכדו כמו חביתו והא דלא תנן מי שיש לו להפוך זיתיו משו׳ פלוגת׳ דר׳ יהוד׳ ור׳ יוסי דלא פליגי אלא בתיקון בגת אבל להפוך לכ״ע מותר משו׳ דבר האבד6.
מן המשרה. ששורין בה הפשתן7.
מן היורה. של צבע שאם יעמוד יותר יפסיד8.
ומרביצין לו שדהו. משקין אותו כעין מכבדין ומרביצין9.
משתגיע עונת. שדיהו להרביצו ולהשקותו10.
1. כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה תניא.
2. לכאו׳ צ״ל בימי אבלו. וכ״ה בפרש״י לרי״ף ובפרש״י כת״י.
3. עיין פרש״י לרי״ף ד״ה דברים ופרש״י כת״י ד״ה ה״ג.
4. היינו שצריך להפוך זיתיו וכמש״כ הרמב״ם הופך אדם את זיתיו וכ״כ בר״ח אבל ע״י אחרים התירו לו להפוך זיתיו. ועיין במגדל עוז פ״ז מהל׳ יו״ט ה״ג מש״כ בזה.
5. לכאו׳ כוונתו גם לעמוד על הא דגריס כדו לגוף ובזה עיין מש״כ לעיל הערה 11 10.
6. ומדברי רבינו נמצא חידוש גדול בדברי המשנה דלא פליג רי״ו ור״י אלא דוקא אחרי שהיו זיתיו הפוכין אבל קודם שנהפכו כלל לכו״ע שרי. ועיין לעיל הערה 1 מש״כ בזה בדעת הרמב״ם ועיין ריטב״א.
7. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה משרה.
8. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מן היורה ועיי״ש בהגהות הב״ח.
9. ובפרש״י לרי״ף כתב ומרביצין לו שדהו משקין אותו במעין או מכבדין ומרביצין. ועיין בטור יו״ד סימן ש״פ שהביא בשם הרמב״ן דהרבצה דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה לזורעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצין אותה בעונתה באין ימות הגשמים ושוב אין נזרעת בשנה זו.
10. היינו שעכשיו הוא זמן שהשדה זקוקה למים. אמנם בפרש״י לגמ׳ כתב כשהגיע זמנו להשקות השדה שכך היו נוהגין כל אחד ואחד משקה כל השדות שבבקעה איש יומו או שבוע אחד. ומשמע שאז הוא הזמן שיש לו מים להשקות. [ולכאו׳ הוא חידוש יותר גדול דאף שכרגע אין זה דבר האבד אם לא ישקו את השדה מ״מ כיון שאח״כ לא יהיה לו מים מתירים להשקות]. שו״ר בדברי הרא״ש ריש פירקין שכתב וז״ל ומרביצין לו שדה משתגיע עונת המים ולא משום פסידא דזרעים שבשדה לא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל אחד ואחד יומו ואם הגיע עונת המים שלו בימי אבלו ולא ישקו לו הוי פסידא דלא הדר. ועיי״ש בטור מש״כ בזה.
תניא כותיה דרב שישא בריה דרב אידי דברים העושין לאבל בימי אבלו וכו׳ רשב״ג אומר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה בצנעה, וכן היה רשב״ג אומר אם היה ספר לרבים [או בלן] לרבים והגיע שעת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצנעה. הני תרי מילי דרשב״ג לא כתבם הרב אלפסי, משמע דלית הלכתא כותיה. האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשה, החמרין הגמלין הספנין הרי אלו לא יעשו. רבינו שלמה ז״ל פירש שהאבלין הם אריסין חכירין וקבלנין, הרי אלו יעשו מפני הפסד בעלים. אית דגרסי על ידי אחרים. ואם האבלים הם הגמלין וספנין הרי אלו לא יתחילו בתחלה בימי אבלותם, ואם היו מוחכרין או מושכרין קודם אבלות הרי אלו יעשו. והרב אלפסי פירש האריסין והחכירין והקבלנין בשדה האבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. והירושלמי מוכיח כדפירש הרב אלפסי, והכי איתא התם, (אריסין וחכירין וקבלנין) [אריסיו וחכיריו וקבלניו] הרי אלו עושין, חמריו גמליו וספניו אין עושין. וכולא מתניתא מפרשא בהדין ארחא. שכירים אפילו בעיר אחרת לא יעשה, פירוש אם היה לאבל שכיר יום אפילו בעיר אחרת אל יעשה מלאכה בקרקע האבל. ולא דמי לאריס, דאריס בדנפשיה קא טרח. היתה מלאכת אחרים בידו אע״פ שקבולת, ולא מבעיא שאינה קבולת. אדרבה קבולת כדידיה דמי. אלא בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה, בבית אחר יעשה. הני תרי מילי בתרייתא דמלאכת אחרים בידו או מלאכתו ביד אחרים הם במטלטלין. ולפיכך בבית אחר יעשה מפני שאין המלאכה ניכרת אם היא של אבל, מה שאין כן בקרקע דפרהסיא הוא.
תניא כותיה דרב שישא – שהרי תנא קמא אינו מתיר שיעשה האבל בידו אפילו מלאכה האבדה אלא אחרים עושין לו אחרים ורב שישא מוקים סתם מתני׳ כתנא קמא ורב אשי מוקי לה כרשב״ג.
אע״פ שהותרה מלאכת האבד במועד באבל אינו כן אלא כל שהוא בתוך ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה אפי׳ היתה מלאכת האבד ומ״מ אחרים עושין לו מאליהם ר״ל שלא יתנה להם שום שכירות והוא שאמרו דברים שעושין לאבל בימי אבלו זיתיו לטעון ר״ל שהם הפוכים ואם אינו טוענן באין לידי הפסד וכן כדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ומשקין לו שדהו ר״ל בית השלחין משתגיע עונת השקאתה שכל אלו יש הפסד באיחורן אבל אין זורעין שאם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל וכן שדה פשתן שיש בזריעתו איחור אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר וכן בכל הדברים הכל לפי מה שהוא אלא שי״א שאף הוא רשאי להשתדל שיעשו לו אחרים במלאכת האבד אפי׳ בשכר בין במטלטלין בין בקרקע כגון השקאת בית השלחין וכיוצא בה ועושין לו מלאכות אלו בלא שנוי וכמו שאמרו בתלמוד המערב דורכין עביטין וזולפין את יינו וגפין את חביותיו וזיתיו הפוכין ושנויין טוחנין כדרכן ומ״מ דוקא בפסידא הראויה לימנות אבל פסידא מועטת אסור לו אף על ידי אחרים ואפי׳ מאליהן ועל ידי עצמו אפי׳ פסידא מרבה ואפי׳ לא היה שם מי שיעשה אסור:
ויש פוסקים שאם אין שם אחרים שיוכל לסמוך עליהם עושה בצנעה בתוך ביתו כרבן שמעון בן גמליאל שאמר היו זיתיו הפוכים ואין שם אלא הוא יעשה בצנעה בתוך ביתו אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ולא עוד אלא שבסתם אמרו על משנתנו זאת אומרת דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו כלומר שאלו היתה המדה שוה להתיר לאבל בימי אבלו כל מה שמותר במועד היה לו לומר טוען קורה ומניחה לאחר אבלו ואע״פ שעקר הכונה לחולו של מועד מ״מ הואיל והזכיר את האבל היה לו ללמד לפי דרכו שמלאכה זו מותרת באבל אלא שלמדנו שדברים המותרים במועד אסורים לאבל בימי אבלו ולא חלקו בין יש שם מי שיעשה לאין שם מי שיעשה וכן אחרו כל שלשה ימים אפי׳ אין לו מה יאכל אסור במלאכה ואין לך מלאכת האבד יותר מי שאין לו מה שיאכל ואע״פ שאין ראיות אלו מכריחות כל כך שהראשונה אפשר לפרשה שדברים המותרים בחול המועד אף ביש אחרים שיעשו אסורים בימי אבלו אם יש שם מי שיעשה והשניה הרי אפשר לו להתפרנס מן הצדקה מ״מ קצת ראיה יש בהם:
היה האבל אומן ורבים צריכים לו כגון שהיה ספר או בלן או נחתום ואין שם אלא הוא הרי זה עושה אף בפרהסיא שלא הותר דבר זה מפני פסידתו אלא לכבוד רבים וצנעה אין כאן שהרי כל שרבים משתמשין בו אין כאן צנעה ויש גורסין בה בצנעה כלומר שיצניע עצמו כמה שאפשר לו ויש חולקין לאסור מכל וכל ממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שגדולי המפרשי׳ מכריעים בה ממה שאמרו כן בדברי תורה אם היו רבים צריכין לו מותר ובאבל רבתי שנו היה נחתום ואין שם אלא הוא חנוני ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם ויש חולקין עוד בזו לאסור מכל וכל ואין הדברים נראין:
כבר ידעת במלת אריסות שהיא מונחת על מי שמקבל על עצמו עבודת שדה של בעל הבית למחצה לשליש ולרביע וחכיר הוא מי שמקבל עליו עבודת השדה על מנת ליתן לבעליו דבר ידוע בתבואה הן שיוצא ממנו הרבה הן שיוצא ממנו מעט וקבלן הוא שמקבל עליו עבודת השדה על מנת ליתן לבעליו דבר ידוע בדמים ומ״מ בקצת מקומות הנזכר בתלמוד מקבל כענין שביארנו בכאן באריס ושוכר כענין שביארנו בכאן במקבל מעתה האריסים והחכירים או הקבלנים בשדה של בעל הבית והתחילו בעבודתם ואירע אבל לבעל השדה אין נמנעין מלעבוד את הקרקע שהרי בשל עצמם הם טורחים ויש להם פסידא בבטול עבודה אבל חמרים וגמלים ששכרו בהמותיו למלאכת עצמן או ספנים ששכרו את ספינתו ומוליכים בהם סחורת עצמן הרי אלו לא יעשו שהרי תכף שנודע להם אבלותו אפשר להם לשכור משל אחרים ולהניח את שלו ויפסיד הוא שכרו משם ואילך הואיל ומן הסתם לא נשכרו לזמן ידוע אלא לפי ימים שמעכבין אותם אצלם הרי הם כשכירות של ימים ואם שכרום לזמן קצוב הקודם אבלות והתחילו הרי הם כקבלנים עד אותו זמן ואין נמנעין לפי דרכך למדת ששמועה זו ר״ל האריסים והחכירים וכו׳ הרי אלו יעשו דוקא בהתחילו במלאכה הא לא התחילו אע״פ שהתנו וקנו בכך לא ויש מקילין בהוראה זו מצד שהם מפרשים שמועה זו אף בלא התחילו ואומרים שהאריסים והחכירים והקבלנים שהתנו וקנו ממנו אע״פ שלא התחילו בעבודה עד שאירע אבל לבעלים הרי אלו יעשו ויתחילו אבל חמרי׳ וגמלים וספנים שהתנו ושכרו לימים ולא התחילו הרי אלו לא יתחילו ואם לזמן קצוב יתחילו אבל אם כבר התחילו הרי אלו יעשו אפי׳ לא שכרום אלא לימים ואע״פ שהאבל יכול לסלקם והדברים נראין כשטה זו:
י״מ את הסוגיא אף בלא התנו עדין ומקילין עוד לומר שאף בזמן אבלותם יכולים להשכיר קרקעם לאריסיהם וחכיריהם שהורגלו אצלם הרי אמרו ארעא לאריסי קיימא ורוב בני אדם אין מחליפין באריס וכיון שזה היה אריסו מקודם מן הסתם אינו מסלקו והרי הוא כמי שהיתה מוחכרת אצלו מקודם אבל חמרים וגמלים אע״פ שרגילים לשכור ממנו אם לא השכירם קודם אבלותו אי אפשר להתחיל ולהשכירם בתוך אבלותו שדרך בני אדם להחליף מזה לזה ומ״מ אם השכירם מתחלה אף אלו יעשו ויתחילו ונמצא פסק זה משתנה לפי הפירושין ואין הכרעה באחד מהם אלא מה שעיני הדיין רואות:
ולגדולי הרבנים דעת רביעית בפירושה להקל כל מה שנאסר בשאר הפירושים והוא שעל דעתם האריסים והחכירים והקבלנים על אבלים עצמם הם מתפרשין שאם האבלים עצמם אירע להם אבל הרי אלו יעשו על ידי שליח משום פסידת אחרים שבטול עבודה מפחית את הפירות ומכחיש את הקרקע אבל אם אירע אבל לחמרים ולגמלים לא יעשו שאין פסידא לבעלים שהרי שכרם עליהם ואם היו אבלים מוחכרים ר״ל שלא שכרו הם הבהמות אלא שהבעלים שוכרים אותם לילך עם בהמותיהם לזמן יעשו על ידי אחרים וי״מ לשטה זו אף על ידי עצמן זהו ענין פירושם וכל שכן שמותר לדעתם מה שאסרנו בשאר הפירושים והדברים רחוקים ובתלמוד המערב נראה בהדיא שלא על האבלים הוא אומר כן והוא שאמרו שם חמריו גמליו וספניו אין עושין אריסיו וקבלניו וחכיריו עושין והדעת נוטה לפסוק כשטה שניה:
היה לאבל שכיר יום בעבודת קרקע שלו אפי׳ בעיר אחרת שאין רוב בני העיר יודעין באבלותו של זה לא יעשה משעה שידע באבלותו עד שיעברו שבעה שהרי בשל אבל הוא טורח והרי הוא כעבדך ושנינו באבל רבתי אבל כל שבעה אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ועבדיו ובהמותיו:
היה האבל אומן ויש אצלו מלאכת אחרים של מטלטלין כגון בגד לתפור וכיוצא בו בין שקבל עליו לעשותה בסך ידוע בין שהוא נשכר בה לימים לא יעשה והוא הדין לדעתנו אם היה הוא אריס או חכיר בשדה של אחרים היה הדבר בהפך ר״ל שהיתה מלאכת מטלטלין שלו ביד אחרים אם היתה בביתו של אבל לא יעשו ואם היתה בבית אותם האומנין עושין אותם בצינעה בתוך ביתם שאין הדבר מפורסם שהיא של אבל:
כתבו הגאונים שאם היתה לאבל תביעה על אחד אינו תובעו כל שבעה ואם הוא דבר האבד עושה שליח ומ״מ אם אחרים תובעין אותו יראה לי שאין מזקיקין אותו למנות שליח לעמוד בדין:
יראה מסוגיא זו האמורה כאן במעשה של מריון בריה דרבין ששני אחים או שני שותפים שאירע דבר לאחד מהם רשאי השותף שלא אירע בו דבר להתעסק באותו ענין המשותף ביניהן הן קרקע הן מטלטלין ואם האבל אדם חשוב אין ראוי לו להניח את שותפו להתעסק בדבר המשותף לו עמו מ״מ יראה שראוי לו לשלם את פסידתו שאין לו לגרום פסידא בשביל חשיבותו ושמא תאמר אחר שהתרת לשותף להתעסק בדבר המשותף להם מהו שאמרו בתלמוד המערב שני אחים או שני שותפים או שני טבחים שני חנונים שאירע דבר לאחד מהם הרי אלו נועלים חנותם תירצו קצת מפרשים שלא אמרו נעלת חנות לכונת בטול מכר אלא למכירה בצנעה וי״מ אותה בבטול מכר ופרקמטיא שאני שאין בה פסידא כל כך ואין עוברת ולדעתם לא הותרה כאן אלא בעבודת קרקע שביטולה פסידא ושעה עוברת ולדעתי בחנות החמירו מפני שהחנויות דברים מפורסמים ובעלי שם ושאר מלאכות אין ענין שתופם מפורסם:
ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, וזו לשונה: אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: היו זיתיו הפוכין — טוענין לו אותם אחרים בבית הבד, וכך כדו שצריך לגוף במגופה ופשתנו כשצריך להעלות אותו מן המשרה ששורים אותו במים לפני ניפוצו, ואם לא יוציאוהו יירקב, וצמרו להעלות מן היורה שהכניסו אותו כדי לצבוע אותו, ומרביצים (משקים מעט) את שדהו משתגיע עונת המים שלו, שבמקומות רבים היה שדה אחר שדה לפי תור מקבל מים מן המעין או הנהר, ואם לא ישתמש במים יפסיד את התור להשקאה. ומכאן ראיה לרב שישא שאפילו דבר האבד אסור לאבל לעשות בעצמו אלא על ידי אחרים בלבד.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheisha, son of Rav Idi: These are actions that others perform for the mourner during the days of his mourning: If his olives have already been turned over, they may load them for him into the olive press, and likewise if his cask needs to be plugged, or if his flax needs to be lifted out of the soaking pool where it will rot if not removed in time, or if his wool needs to be lifted from the cauldron into which it was placed for dyeing, they perform all these actions for him. They also irrigate his field when his turn for water arrives, as in many places, each field would receive water in turn according to a prearranged schedule. If one does not utilize the water when his turn arrives, he loses that water. This supports Rav Sheisha’s opinion that the prohibition against performing labor is waived in cases of loss only on the Festival. Under such circumstances, labor is prohibited to a mourner and in cases of loss may only be performed for him by others.
הכל
(6) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף זוֹרְעִין לוֹ שְׂדֵה נִיר וְשָׂדֶה הָעוֹמֶדֶת לְפִשְׁתָּן אָמְרוּ לוֹ אִם לֹא תִּזָּרַע בְּבַכִּיר תִּזָּרַע בְּאָפִל אִם לֹא תִּזָּרַע פִּשְׁתָּן תִּזָּרַע מִמִּין אַחֵר.
The baraita continues: Rabbi Yehuda says: They also sow for him a plowed field or a field set aside for flax, where the time of sowing is critical. If the field is sown later, it will cause a loss. The Sages said to him: If that field is not sown in the early season, it can be sown in the later season; and similarly, if it is not sown with flax, it can be sown with another species. Therefore, this is not considered a great loss, and the Sages did not permit it.
The baraita continues: Rabbi Yehuda says: They also sow for him a plowed field or a field set aside for flax, where the time of sowing is critical. If the field is sown later, it will cause a loss. The Sages said to him: If that field is not sown in the early season, it can be sown in the later season; and similarly, if it is not sown with flax, it can be sown with another species. Therefore, this is not considered a great loss, and the Sages did not permit it.
שדה ניר – שדה חרושה.
שדה העומדת לפשתן – שאם לא תזרע עכשו מכאן ואילך אינו ראוי לפשתן.
אמרו לו – לא תזרע שדה ניר ושדה פשתן שאם לא תזרע בבכיר בשדה ניר תזרע באפל ולא הוי פסידא יתירא.
ר׳ יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר (שדה שהיה כבר חרוש) וכן שדה העומדת לפשתן כאשר זמן הזריעה הוא חשוב ביותר, ואם יזרע השדה במאוחר יהיה בכך הפסד. אמרו לו חכמים: אם לא תזרע אותה שדה ניר בבכיר (בעונה מוקדמת) תזרע באפל (בעונה מאוחרת יותר), וכן אם לא תזרע פשתן — תזרע ממין אחר, ולכן אין זה נחשב הפסד מרובה ולא התירו לו.
The baraita continues: Rabbi Yehuda says: They also sow for him a plowed field or a field set aside for flax, where the time of sowing is critical. If the field is sown later, it will cause a loss. The Sages said to him: If that field is not sown in the early season, it can be sown in the later season; and similarly, if it is not sown with flax, it can be sown with another species. Therefore, this is not considered a great loss, and the Sages did not permit it.
הכל
(7) דרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר זֵיתָיו הֲפוּכִין וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא כַּדּוֹ לָגוּף וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא פִּשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה בְּצִינְעָא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: If his olives have already been turned over and there is no skilled worker available who knows how to press them properly but him, or his cask needs to be plugged and there is no skilled worker available but him, or his flax needs to be lifted out of the soaking pool, or his wool needs to be lifted from the cauldron, and there is no skilled worker available but him, he may perform all of these actions himself in private.
Rabban Shimon ben Gamliel says: If his olives have already been turned over and there is no skilled worker available who knows how to press them properly but him, or his cask needs to be plugged and there is no skilled worker available but him, or his flax needs to be lifted out of the soaking pool, or his wool needs to be lifted from the cauldron, and there is no skilled worker available but him, he may perform all of these actions himself in private.
רבן שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין פשתנו במשרה צמרו ביורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעה – בתוך ביתו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: היו זיתיו הפוכין ואין שם אומן היודע לכבוש אותם אלא הוא, כדו צריך לגוף ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא — הרי זה יעשה בעצמו בצינעא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: If his olives have already been turned over and there is no skilled worker available who knows how to press them properly but him, or his cask needs to be plugged and there is no skilled worker available but him, or his flax needs to be lifted out of the soaking pool, or his wool needs to be lifted from the cauldron, and there is no skilled worker available but him, he may perform all of these actions himself in private.
הכל
(8) היָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אִם הָיָה אוּמָּן לָרַבִּים וְסַפָּר וּבַלָּן לָרַבִּים וְהִגִּיעַ עֵת הָרֶגֶל וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה.
Rabban Shimon ben Gamliel said further: If this mourner was a craftsman who serves the public, providing a necessary service, or a barber or a bath attendant for the public, and the time of the Festival arrived, i.e., it was the eve of a Festival, and there is no other skilled worker available but him, then he may perform the labor even in public, as the needs of the public takes precedence over the mourning of an individual.
Rabban Shimon ben Gamliel said further: If this mourner was a craftsman who serves the public, providing a necessary service, or a barber or a bath attendant for the public, and the time of the Festival arrived, i.e., it was the eve of a Festival, and there is no other skilled worker available but him, then he may perform the labor even in public, as the needs of the public takes precedence over the mourning of an individual.
בלן – שומר בית המרחץ ומשמשן בבית המרחץ ונוטל מכל אחד שכרו.
והגיע עת הרגל – שהכל צריכין לו הרי זה יעשה כיון דאית ליה פסידא ואיכא נמי צורך רבים ול״ג הכא בצינעא דהא רבים הוא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר כו׳ – ואף על גב דרבן שמעון בן גמליאל נמי מודה לדרב שישא בריה דרב אידי דאסורין בימי אבלו מודה היכא דאין שם אומן אלא הוא דשרי ובצינעא יעשו ע״י אחרים משום פסידא דמשכיר שרינן וגבי אבלו דשרינן הוא עצמו באין שם שיעשה כמותו ואומן לרבים וספר וכו׳ משום דצורך דרבים ורגילא שריא לעיל ויש מפרשים דהא דשרינן לאבל עצמו כשלא ימצא אחרים כדמשמע הלשון ואין שם אומן אלא הוא אבל לכתחילה צריך לעשות על ידי אחרים מיהו לפי הטעם הזה לא ידענא בחמרין וספרין כשמושכרין אצל אחרים למה אין מצריך בסמוך על ידי אחרים ולפי טעם קמא ניחא דאין מי שיעשה דבר זה באותו שיש אומנות דחמר וגמל וספן.
יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם היה אותו אבל אומן לרבים במלאכה הנחוצה להם, או ספר או בלן לרבים, והגיע עת הרגל ערב יום טוב, ואין שם אומן באותה מלאכה אלא הוא — הרי זה יעשה מלאכתו אפילו בפרהסיא, שצורך הרבים דוחה את אבלו של אדם פרטי.
Rabban Shimon ben Gamliel said further: If this mourner was a craftsman who serves the public, providing a necessary service, or a barber or a bath attendant for the public, and the time of the Festival arrived, i.e., it was the eve of a Festival, and there is no other skilled worker available but him, then he may perform the labor even in public, as the needs of the public takes precedence over the mourning of an individual.
הכל
(9) והָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַקַּבְּלָנִין הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ אֲחֵרִים בִּשְׁבִילָן זהַחַמָּרִין הַגַּמָּלִין וְהַסַּפָּנִין הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ חוְאִם הָיוּ מוּחְכָּרִין אוֹ מוּשְׂכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ טשְׂכִיר יוֹם אֲפִילּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת לֹא יַעֲשֶׂה הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת לֹא יַעֲשֶׂה.
The baraita continues: Tenant farmers, who farm others’ land in exchange for a certain percentage of the crop, and leasers, who work the land in exchange for a fixed amount of the crop, and contractors, who work the land in exchange for a set amount of money, are included amongst those for whom others may perform their labor when they are in mourning. In contrast, donkey drivers, camel drivers, and sailors are those for whom others may not perform their work during their mourning periods. However, if they or their animals were leased or hired out to others, then they may perform work, because they were hired personally and cannot be replaced without loss. A day laborer, even if he is in a different city where his mourning status is not public knowledge, may not perform his work. If a commission for others was his responsibility, even if it was by contract and he was paid not by the day but upon its completion, he may not perform that labor.
The baraita continues: Tenant farmers, who farm others’ land in exchange for a certain percentage of the crop, and leasers, who work the land in exchange for a fixed amount of the crop, and contractors, who work the land in exchange for a set amount of money, are included amongst those for whom others may perform their labor when they are in mourning. In contrast, donkey drivers, camel drivers, and sailors are those for whom others may not perform their work during their mourning periods. However, if they or their animals were leased or hired out to others, then they may perform work, because they were hired personally and cannot be replaced without loss. A day laborer, even if he is in a different city where his mourning status is not public knowledge, may not perform his work. If a commission for others was his responsibility, even if it was by contract and he was paid not by the day but upon its completion, he may not perform that labor.
וכן היה אומר: אם היה ספר או בלן לרבים והגיע הרגל ואין שם אלא הוא הרי זה יעשה.
העריסין והחכורין והקבלנין בשדותיו הרי אילו יעשו. אבל החמרין והגמלין והספינות שלו לא יעשה מלאכה בהן בימי אבלו, ואם היו מקודם מושכרין ביד אחרים עושין. שכיר יום שלו אפילו בעיר אחרת לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו – בין בקיבולת בין שאינה בקיבולת לא יעשה.
האריסין – מקבלי השדות לשנים לשליש ולרביע.
החכירים – שקיבל לשמירה ולעובדה לסכום כך וכך כורין אני נותן לך ממנה.
והקבלנים – שקיבלו לשומרה לזמן פלוני בסכום כך וכך בין יהיה הרבה או מעט הרי אלו יעשו אחרים בשבילם.
הגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו – לא ישכירו לכתחילה לפי שהמלאכה שלהם הוא.
ואם היו מוחכרין או מושכרין – הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני על ידי אחרים שהרי הן בעצמן מושכרין אבל אריסים אפשר להם על ידי אחרים בעבודת קרקע.
שכיר יום – אחד ואפילו בעיר אחרת ואין יודעין שם שהוא אבל וליכא משום מראית העין.
לא יעשה – הואיל ובידו לחזור כדאמרינן (ב״ק דף קט״ז:) פועל כחוזר ואפילו בחצי היום וליכא פסידא כולי האי.
אם היתה מלאכת אחרים בידו – בביתו כגון בגד לארוג הואיל וברשותיה לגומרו לאחר זמן הרי אלו לא יעשו.
ואע״פ שבקיבולת – אחרים היא שקיבל עליו לצמיתות אותו בגד לאורגו בכך וכך.
האריסין. שהן למחצה לשליש ולרביע ממה שיצא מן הפירות הן רב הן מעט, ממה שיצא יקח השליש. ואם לא יצא כלל, אין לזה על זה כלום.
חכירין. שוכר קרקע [מ]חבירו בעשרת כורין בשנה, בין שיצאו מן השדה בין שלא יצאו.
קבלנין. שאין לו בפירות הקרקע כלום, אלא שבעל השדה שוכרו בחמשה כורין בשנה. ואם יש לו זה האבל בתוך שדהו אריסין או חכירין או קבלנין, אף על פי שהאבל משתכר ומרויח כשהן עובדין שדהו, אפילו הכי מותר, דכולי עלמא ידעי דאדעתא דנפשייהו קא עבדי, דהא אית להו פסידא אי לא עבדי כלל. באריסין ובחכירין פשיטא שיש להם הפסד גדול, באריסות חלק המגיעו ממה שיצא, ובחכירות כל ההפסד הוא לחוכר ולא על המחכיר. אלא אפילו קבלנין שהן כשכירין, אית להו פסידא, שאותן חמשה כורין שנותן לו, לא יתנם לו אלא מפירות השדה, ואם יפים יפים ואם רעים רעים. ולכתחלה בימי אבלו שרינן להו לתקן שדהו. ולפי שלא תגמר שכירותו בתוך ימי אבלו לבדן, כי אם לסוף שנה, ולא מיחזו כשכיריו עושי מלאכתו.
אבל בחמוריו וספינותיו אם ישכרם בתחלה בימי אבלו, נראה לעולם שלצורך יום או יומיים הוא עושה, לפיכך אסור.
אבל אם היו מוחכרין חמוריו וספינותיו אצל אחרים קודם לכן מותר, דהא כולי עלמא ידעי שלצורך עצמן הם עושין ולא לצורך האבל.
שכיר יום. אם היו לו לאבל שכיר יום לעשות מלאכתו.
אפילו בעיר אחרת לא יעשה. אף על פי שאין יודעין שם שהוא אבל, חייב הוא לבטל מעשיית מלאכתו כל שכיריו ולקיטיו, אף על פי שהן שכורין מעיקרא, לפי שההפסד אינו אלא לאבל. (ושכיר) [ועוד לפי ששכר] שכירות יום אחד או יומים או שבעה, אינו נחשב להפסד גבי אחרים. אבל חכירין ומושכרין אצל אחרים, שההפסד מרובה עד מאד, מותר.
אם היתה מלאכת אחרים בידו. של אבל, כגון בגד לתפור, אף על פי שאינה קיבולת, אסור. וכל שכן אם היתה קיבולת, דכשל אבל דמי.
היתה מלאכת האבל ביד אחרים. בבית האבל לא יעשה אף על פי שהיא קיבולת, משום חשדא. וכל שכן אם אינה קיבולת, שהרי של אבל היא.
אבל בבית אחרים יעשה. אף על פי שאינה קיבולת, שאין מי שיבחין שמלאכת אבל בידו. וכיון שהפועל יפסיד שכרו, שרינן ליה לגמור ואין למחות בידו.
האריסין. למחצה ולשליש1.
חוכר. שוכר קרקע מחבירו ועובדה ונוטל ר׳ או ק׳ כורין דבר קצוב לשנה ממה שגדל באותו שדה.
קבלן. שקיבל׳ לעובדה בכך וכן כורין לשנה וכל אלו שקיבלו השדות לשנה ואירע להם אבל2.
יעשו. המלאכה של אחרים3 ומשו׳ פסיד׳ דבעלים הוא דשרינן להו וחכירות נמי כיון דלא שקיל מגבי׳ אלא מגופ׳ דארעא אי לא עביד איכ׳ פסיד׳ ליה ולבעלים4.
חמרי׳ ספנין וגמלין. שוכרי חמורים וגמלים וספינות.
הרי אילו לא. ישכרו בתחילה שהמלאכה שלהן היא5.
ואם היו מוחכרין. חודש או חדשים הם ובהמתן הרי אלו יעשו ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו כך פי׳ רש״י ז״ל6.
שכיר יום. אפי׳ בעיר אחרת שאין יודעין שם שהוא אבל וליכ׳ שום מראית העין א״ה לא יעשה הואיל ובידו לחזור דפועל חוזר בחצי היום וליכ׳ פסיד׳ כולי׳ האי כך פי׳ רש״י ז״ל7.
ור״ח גרי׳ שכיר יום שלו אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה8 וה״פ ושכיר יום ששכר למלאכתו לעבוד בקרקע שלו כיון דקרקעותיו בידו ממש אסור9.
היית׳ מלאכת אחרים בידו. ובביתו כגון בגד לאריג הואיל וברשותו לגומרה לאחר זמן הרי זה לא יעשה10.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה האריסין.
2. ומבואר דאירע האבל למקבל השדה ולא לנותן. וכן משמע בפרש״י לגמ׳ וכ״כ בפרש״י לרי״ף. וכדמפרש ואזיל דשרי להו לעשות משום דחשיב כמלאכה של אחרים. אמנם הר״ח כתב האריסין והחכירין והקבלנין בשדותיו ומשמע דאיירי באירע אבל לנותן השדה. וכן כתב הרא״ש (ס״ג) בשם הראב״ד עיי״ש. וכ״כ המאירי.
3. ומשמע דהאבל עצמו עושה המלאכה משום פסידא דבעלים. אמנם הנה הגי׳ בגמ׳ הרי אלו יעשו אחרים בשבילן ומשמע דהאבל עצמו אינו עושה מלאכה. ובאמת גי׳ הרי״ף האריסין והחכירין והקבלנין לשדה שלו הרי אלו יעשו. ומשמע כדברי רבינו דהם עצמם עושים. אמנם אפשר דהרי״ף ס״ל דאירע אבל היינו לנותן. ולכאו׳ כן משמע מדנקט לשדה שלו. ועיין בפרש״י לרי״ף שכתב הרי אלו יעשו ע״י שליח ועיי״ש בהגות חו״י אות ה׳. ועיין ברא״ש מש״כ בזה.
4. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה הרי אלו יעשו.
5. כעי״ז פרש״י ד״ה הגמלים.
6. כ״פ רש״י ד״ה ואם היו.
7. ד״ה שכיר יום וד״ה לא יעשה.
8. וכ״כ בשיטת ריב״ב אם היה לו לאבל שכיר יום לעשות מלאכתו. והיינו שבעל השדה עצמו הוא אבל. אבל לרש״י איירי שהשכיר יום עצמו הוא אבל. ועיין בנמוקי יוסף שכתב בדעת רש״י דאיירי שבעל השדה אבל וכבר עמד עליו בחדושי אנשי שם דהוא להיפך ממש״כ רש״י.
9. וכ״כ הרמב״ם (פ״ה מהל׳ אבל הי״ב) שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו. ועיי״ש ברדב״ז שכתב דלא מיבעיא אם השכיר הוא אבל אלא אפילו אם הוא שכירו של אבל לא יעשה משום דהוי כעבדו לאותו היום.
10. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ואם היתה. אמנם בפרש״י לגמ׳ פי׳ הואיל ובידו לחזור לכך לא יעשה. [ופי׳ זה שיכול לגמור לאחר זמן פי׳ גבי היתה מלאכתו ביד אחרים שהם לא יעשו משום שיכולים לגמור לאחר זמן].
האריסין והחכירין והקבלנין הרי אילו יעשו – פירוש: אם קיבלו שדה מן האבל או באריסות למחצה לשליש ולרביע או בחכרנות בכך כורין חיטים בשנה או בקבלנות בכך דמים בשנה חכרנות הויא בפירי וקבלנות בדמי הרי אילו יעשו שמחמת אבל אין רוצים אלה להפסיד ואף על פי שהאבל משתכר בשדהו מותר כיון שמסרו מתחלה ביד אחרים אבל ודאי ליתן שדהו באריסות או בחכרנות או בקבלנות בימי אבלו אסור הוא.
החמרין והגמלים והספנין – פירוש: אסור להשכיר האבל חמורו לחמר וגמלו לגמל וספינתו לספן בימי אבלו מפני שהוא משתכר בהן בימי אבלו אבל אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מקודם לכן ואחרי כן אירעו אבל הרי אילו יעשו ולא יפסידו בעבורו ואף על פי שהאבל משתכר בימי אבלו מותר ונמצא שדינם כדין השדות.
שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה – פירוש: לא ישכירו שכיר יום לעשות מלאכה בשדה האבל או בכל מלאכתו ואפילו בעיר אחרת שאין האבל עומד שם.
היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שלא בקיבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים – פירוש: בקיבולת בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו.
האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו ומספנין בספינה ולפיכך לא יעשו דמלאכה דידיה הוא, ואף על פי שנעשית ע״י אחרים וחוץ לתחומין אסור. ואם היו הבהמות והספינה מוחכרין של אחרים מותר, והוא הדין אם היו הגמל והספן הזה נוטלין בשכירותן למחצה ולשליש ולרביע דשרי, ובכל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע, משום דארעא לאריסי קיימא, אבל בבהמות וספינה אסור, משום שנקראת על שמו, ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע״ז (כ״א ע״ב) אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:
שכיר יום שלו אפי׳ בעיר אחרת לא יעשה, היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים יעשה. פירוש מלאכה של מטלטלין, שקבל עליו לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא, רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי. איתרע ביה מילתא במר בריה דר״א ופסקיה לגמליה, פי׳ בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו, אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא בריה דרבא נעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש. והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, והוא סבור אדם חשוב שאני, שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה שאירע אבל לאחד מהן שותפו עושה בהן כדרכו ואעפ״י שחולקין בשכר מותר, דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה, וירושלמי פליג דאתמר התם שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע באחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם ואין הלכה כן.
אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו. אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו. שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל. וכן הגמל הזה של מר ברי׳ דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזו׳ לביתו.
ורבינו הגדול ז״ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו׳. וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן וזה תימה גדולה. אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז״ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכת המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי. אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא. והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה. והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו. אלא הוא סובר אדם חשוב שאני.
וכיון שכתב רבינו ז״ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה. וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידי׳ לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו.
וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע״י אחרים כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד. באבל אחרים עושין לו. וכל שאמרו חכמים אעפ״י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל מותר. דגבי מועד משום קדושת היום. ומסרך הכתוב לחכמים לאסור הטורח. והם גזרו שלא לעשות אפי׳ ע״י ארמי. דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה. אלא גבי אבילות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים. וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. הילכך משקין לו בית השלחין ואפי׳ ממי גשמים וממי קילון. ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחילה. וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם. ובונה את הפרצה כדרכן. וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הנגבים. ופרקמטי׳ כל שהיא אבד שרי, וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפי׳ להרויח ואצ״ל בחושש להפסד קרן שלו. ובלבד ע״י אחרים, ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומ׳ אחריני׳ לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם.
ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ליה פסידא, אפילו טריח ומעשה אומן.
וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי׳ אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל ואפי׳ על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע״י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו, ותבא מארה לשכניו, והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מיניה לאו כדבר האבד הוא ואסו׳, דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה ריבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים, ואם ילכו להם התגרין ה״ז העברת שכר גדול ממנו, ואעפ״כ אסור. ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא, ואפי׳ בשוכרין מצויין לו למחר מ״מ שכירות היום אבד ממנו אף על פי כן אסור.
ולגבי מועד איתמר ברייתא (מ״ק י״א ע״א) לבאי כוארי פי׳ צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד. והרי הנהר הזה שהוא צופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי והן אבדין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד ואעפ״כ לא עשאוה כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד, עוד שנו בתוספתא אין כותבין דברי אריסות וקבלנות במועד, ר׳ יהודה התיר שמא יקדמנו אחר, פירוש בשקבל השדה קודם לכן התיר ר׳ יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ״כ אסר תגא קמא והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד.
ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי הדא שיירה שרי מזבן מינה בחולא דמועד, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז״ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינן צריך לדבר אלא להשתכר בו אסור, והוא ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר. ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם הי׳ צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד. ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור, כך נראה לי.
ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לארמי בריבית בימי אבלו ואפילו ע״י אחרים, והראב״ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא. וההיא דאסר רבא למיצד כוורי לממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא הוא. אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא. אבו הכא במליחת דגים טירחא יתירא וכרישא דמתניתין נמי דלא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע״ג דליכא טירחא כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא, ובמקום רווחא שרי משום דליכא טירחא יתירה, ואלו מליחה מלאכה גמורה הוא וטירחא יתירה הוא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, ע״כ דבריו ז״ל. עשה הרב טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד, ולא עשה טורח לשקול מאה ככרין של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו בשטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה, ועוד אין במועד חלוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, עשאוה כחול להתיר מלאכה גמורה בדבר האבד בראיות הכתובות למעלה:
אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו. אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו. שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל. וכן הגמל הזה של מר ברי׳ דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזו׳ לביתו.
ורבינו הגדול ז״ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו׳. וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן וזה תימה גדולה. אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז״ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכת המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי. אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא. והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה. והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו. אלא הוא סובר אדם חשוב שאני.
וכיון שכתב רבינו ז״ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה. וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידי׳ לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו.
וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע״י אחרים כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד. באבל אחרים עושין לו. וכל שאמרו חכמים אעפ״י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל מותר. דגבי מועד משום קדושת היום. ומסרך הכתוב לחכמים לאסור הטורח. והם גזרו שלא לעשות אפי׳ ע״י ארמי. דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה. אלא גבי אבילות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים. וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. הילכך משקין לו בית השלחין ואפי׳ ממי גשמים וממי קילון. ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחילה. וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם. ובונה את הפרצה כדרכן. וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הנגבים. ופרקמטי׳ כל שהיא אבד שרי, וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפי׳ להרויח ואצ״ל בחושש להפסד קרן שלו. ובלבד ע״י אחרים, ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומ׳ אחריני׳ לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם.
ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ליה פסידא, אפילו טריח ומעשה אומן.
וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי׳ אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל ואפי׳ על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע״י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו, ותבא מארה לשכניו, והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מיניה לאו כדבר האבד הוא ואסו׳, דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה ריבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים, ואם ילכו להם התגרין ה״ז העברת שכר גדול ממנו, ואעפ״כ אסור. ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא, ואפי׳ בשוכרין מצויין לו למחר מ״מ שכירות היום אבד ממנו אף על פי כן אסור.
ולגבי מועד איתמר ברייתא (מ״ק י״א ע״א) לבאי כוארי פי׳ צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד. והרי הנהר הזה שהוא צופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי והן אבדין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד ואעפ״כ לא עשאוה כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד, עוד שנו בתוספתא אין כותבין דברי אריסות וקבלנות במועד, ר׳ יהודה התיר שמא יקדמנו אחר, פירוש בשקבל השדה קודם לכן התיר ר׳ יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ״כ אסר תגא קמא והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד.
ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי הדא שיירה שרי מזבן מינה בחולא דמועד, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז״ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינן צריך לדבר אלא להשתכר בו אסור, והוא ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר. ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם הי׳ צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד. ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור, כך נראה לי.
ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לארמי בריבית בימי אבלו ואפילו ע״י אחרים, והראב״ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא. וההיא דאסר רבא למיצד כוורי לממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא הוא. אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא. אבו הכא במליחת דגים טירחא יתירא וכרישא דמתניתין נמי דלא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע״ג דליכא טירחא כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא, ובמקום רווחא שרי משום דליכא טירחא יתירה, ואלו מליחה מלאכה גמורה הוא וטירחא יתירה הוא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, ע״כ דבריו ז״ל. עשה הרב טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד, ולא עשה טורח לשקול מאה ככרין של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו בשטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה, ועוד אין במועד חלוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, עשאוה כחול להתיר מלאכה גמורה בדבר האבד בראיות הכתובות למעלה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]
האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו – פי׳ אריסות למחצה לשליש ולרביע וחכירו׳ שנותן לו דבר ידוע בפירות בין עבדא בין לא עבדא. אלא שיש באותו המין בשדה נותן לו משם ואפילו הוא תבואה מקולקל׳ וקבלנו׳ הוא מקבל שדה בדבר ידוע או במעות אי נמי בפירות ואפילו יש לו בשד׳ מאותו המין. ונתקלקל אינו נותן לו מהם וי״א דדוקא בכי האי גונא שיש לאריס וחכיר וקבלן אלו זכות בפירות והם בשותפין בקרן וכאלו עושין משלהם ממש ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני אבל קבלן המקבל עליו את השדה בסך ידוע ובעל הבית אוכל פירות לא יעשה ואע״ג דאמרי׳ לקמן שאם היה מלאכתו בקבלנות אצל אחרים בבית אחרים יעשה דאלמא מלאכה דקבלן חשיבא ולא אסרו אלא בשכיר יום התם הוא במטלטלין דלא ידוע דכלים דידיה נינהו וכי ידוע נמי אמרי בקבלנותיה עביד שכן דרך לעשות מלאכת כלים בקבלנות וכדתנן נמי גבי שבת וכולם ב״ד מתירין עם השמש ואפילו לכובס שמכבס ע״ג הנהר ובכלים מפורסמים בבעליהם דסתמא נקטי׳ לה התם אבל בקרקעות שדרך לעבדן כשכיר יום אין עושין אפילו בקבלנות דמאן דחזי סבר שהוא שכיר יום ומביאין ראיה לזה מיהא דאמרינן לקמן מקבלי קיבולת בתוך התחום ולא יעשו כו׳: והכי מאי מיירי בקבלנות דקרקע היא דשייך למימר תוך התחום וחוץ לתחום ואין שיטה זו נכונה דארעא אורחי לאריסותי׳ מאן דחזי אמר אריסות׳ קא עביד כדאיתא בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות והא דמקבלי קבולת דאמרינן לקמן כבר פירשה רש״י ז״ל דקבולת של בנין מיירי דאורחי׳ בשכיר יום ולא שייך לומר בהא דאריסותיה קא עביד וכן פירש ר״י ז״ל ועיקר וכבר הארכתי בזה בפרק דעובדי כוכבים ומזלות והשתא להאי פירש שאף על פי שמנהיגין ע״י שכירו ולקיטו מלאכה דידיה ואף על פי שמלאכתן מחוץ לעיר לא יעשו.
ואם היו מחוכרין או מושכרין חמורו וגמלו וספינתו אצל אחרים הרי אלו יעשו – פי׳ דמלאכה דידהו היא ואפשר דאפילו בתוך הנהר יעשו דשכירות וחכירו׳ בזה קלא אית ליה.
שכיר יום – פי׳ ששכירו לו לעשות מלאכת קרקע או מטלטלין אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו היתה מלאכת אחרים בידו ואפילו בלא קבולת וכ״ש בקבולת לא יעשה לא ע״י עצמו ולא ע״י אחרים ואפילו בחדרי חדרים וכתבו הגאונים ז״ל שאם יש לאבל דין עם אדם אינו תבעו כל ז׳ ואפילו ע״י שליח ואם הוא דבר האבד תובעו ע״י שליח וכן אם אחרים תובעין אותו יעשה שליח אם הוא דבר האבד לחבירו שלא יוכל להמתין עד לאחר ז׳
הוה להו גמלא בהדי הדדי – פי׳ בשתוף כדמוכח לישנא בין שהיה גופו שלהם או שקבלוהו שניהם לחכירות.
איתרעא ביה מילתא פסק העול וכליו מעליו שלא יעשה מלאכ׳ ולא שדריה אמר רב אשי לא גברא דבההוא נהי דאיפסיד אדידיה לא חייש זה הלשון מוכיח כי שורת הדון שותפו לעשות מלאכתו לצורך שניהם כי בדידיה קא טרח לגמרי ולהכי אמרינן דנהי דלא חייש ולפסידא דידיה ורוצה לומר ממונו להפסדא דאחרי׳ היכי לא חייש ישלחנו לו שיעשה בו לעצמו דהתניא אם היו מוחכרין וכו׳ וכ״ש כשהוא שותף ממש ופרקי׳ אדם חשוב שאני י״א והוא פריע לשותפו כדי חכירו משום חומרא וי״א שלא פרע דכיון דאדם חשוב הוא ואיכא לעז אף חבירו חייב ליבטל משום לעז שלו כי האי צורבא מרבנן כי הכא ומ״מ שמעינן מהכא דשותפין דחנות שאירע אבל לאחד מהם חבירו עושה לו מלאכתו בחנותו כדרכו אלא א״כ הוא אדם חשוב ואפילו באדם חשוב כל היכא דאפשר לעשות בצנעה עושה וכן הוא בירוש׳ ובפי׳ ההלכות הארכתי יותר בס״ד.
האריסין המעבדים שדה תמורת אחוז מסויים מן היבול והחכירין החוכרים שדה עבור כמות תבואה ידועה, והקבלנין המקבלים על עצמם עבודה מסויימת בסכום קצוב בשדות אחרים — הרי אלו יעשו אחרים בשבילן את מלאכתם בימי האבל. החמרין הגמלין והספנין — הרי אלו לא יעשו מלאכתם בזמן האבל, ואם היו הם או בהמותיהם מוחכרין או מושכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו לפי ששכירה זו היתה אישית ואין אחר יכול למלא את מקומם. שכיר יום אפילו היה בעיר אחרת שאין יודעים בה שהוא בימי אבלו, מכל מקום לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו, אף על פי שבקיבולת (שעובד בקבלנות, ולא בימים ידועים, אלא מקבל שכר על המלאכה הגמורה) — לא יעשה.
The baraita continues: Tenant farmers, who farm others’ land in exchange for a certain percentage of the crop, and leasers, who work the land in exchange for a fixed amount of the crop, and contractors, who work the land in exchange for a set amount of money, are included amongst those for whom others may perform their labor when they are in mourning. In contrast, donkey drivers, camel drivers, and sailors are those for whom others may not perform their work during their mourning periods. However, if they or their animals were leased or hired out to others, then they may perform work, because they were hired personally and cannot be replaced without loss. A day laborer, even if he is in a different city where his mourning status is not public knowledge, may not perform his work. If a commission for others was his responsibility, even if it was by contract and he was paid not by the day but upon its completion, he may not perform that labor.
הכל
(10) אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת וְלָא מִיבַּעְיָא שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת אַדְּרַבָּה קִיבּוֹלֶת כְּדִידֵיהּ דָּמֵי אֶלָּא אֵימָא יבֵּין קִיבּוֹלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת לֹא יַעֲשֶׂה.
The statement in the baraita that one may not perform a task for others even if it was by contract implies that it is not necessary to state that if it was not by contract the work is prohibited to a mourner. The Gemara asks: On the contrary, when he works by contract it is considered as though it were his own work, since he simply receives payment for the completed task. Non-contracted labor, where he is paid for the time he works, is not viewed as his own and it is conceivable that it would be permitted during his mourning period. The Gemara concludes: Rather, emend the text and say that the baraita should read: If a commission for others was his responsibility, whether by contract or not by contract, he may not perform it.
The statement in the baraita that one may not perform a task for others even if it was by contract implies that it is not necessary to state that if it was not by contract the work is prohibited to a mourner. The Gemara asks: On the contrary, when he works by contract it is considered as though it were his own work, since he simply receives payment for the completed task. Non-contracted labor, where he is paid for the time he works, is not viewed as his own and it is conceivable that it would be permitted during his mourning period. The Gemara concludes: Rather, emend the text and say that the baraita should read: If a commission for others was his responsibility, whether by contract or not by contract, he may not perform it.
ופירוש קיבולת, שקיבלה עליו לגומרה בסך פלוני מתי שירצה, בסוף השבוע או בסוף חדש. ושאינה קיבולת, יכול לדוחקו שיגמרנה באותו יום עצמו, או שאין לו לעשות מלאכה אחרת עד שיגמרנה, ונמצא שניכר לכל שאינה של אומן אלא של בעל הבית הוא, או של אחרים הוא.
בין קיבולת. שקיבל עליו לעשותו בצמיתות כגון לארוג בגד בכך וכך ואירעו אבל1.
ובין שאינה קיבולת. שלא קיבל עליו לגומרה כל זמן שירצה א״ה לא יעשה הואיל ובידו היא ויכול להשהותה ולעשותה אחר זמן2.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה ואע״פ שבקיבולת.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה שאינה קבולת. ועיין בחדושי הר״ן שכתב שאינה קיבולת היינו שיכול לדחקו שיגמרנה היום או שלא יעשה מלאכה אחרת עד שיגמרנה וניכר לכל שאינה של אומן אלא של בעה״ב. ובמאירי כתב בין שקיבלה בסך ידוע בין שהוא נשכר בה לימים לא יעשה. וכ״כ בשיטת ריב״ב שאינה קבולת בשכיר יום.
על משפט אחרון זה תוהים מיד: אף על פי שבקיבולת, ולא מיבעיא [נצרכה לומר] שאינה קיבולת שהיא אסורה?! אדרבה (להיפך), קיבולת כדידיה דמי [כשלו היא נחשבת], שהרי אינו מחוייב לגומרה בזמן מסויים והוא מקבל אותה לפי שכרו בעבודה ויש לאסור, ואם אינה בקיבולת יש להתיר! אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: בין קיבולת בין שאינה קיבולת — לא יעשה.
The statement in the baraita that one may not perform a task for others even if it was by contract implies that it is not necessary to state that if it was not by contract the work is prohibited to a mourner. The Gemara asks: On the contrary, when he works by contract it is considered as though it were his own work, since he simply receives payment for the completed task. Non-contracted labor, where he is paid for the time he works, is not viewed as his own and it is conceivable that it would be permitted during his mourning period. The Gemara concludes: Rather, emend the text and say that the baraita should read: If a commission for others was his responsibility, whether by contract or not by contract, he may not perform it.
הכל
(11) כהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים בְּבֵיתוֹ לֹא יַעֲשׂוּ בְּבַיִת אַחֵר יַעֲשׂוּ.
The baraita continues: If he commissioned others to perform his work, then if it was in his house they may not perform the work, but if it was in another house they may perform it.
The baraita continues: If he commissioned others to perform his work, then if it was in his house they may not perform the work, but if it was in another house they may perform it.
בביתו – של אבל לא יעשו אותו משום חשד שיאמרו הוא בעצמו מסייע במלאכה אי נמי שלא יאמרו בימי אבלו השכירו לזה הפועל.
בביתו. של אבל לא יעשה אותו אחר מפני החשד שלא יאמרו בימי אבלו שכר לזה הפועל1.
בבית אחר יעשה. אפי׳ הוא שכיר יום והא דאמרי׳ בעיר אחרת לא יעשה ה״מ במילת׳ דאית ליה קלא כגון קרקעות והכ׳ איירי בבגדים שיכול לעשות בביתו בצינעא הילכ׳ בבית אחר יעשה2.
1. וכ״פ רש״י ד״ה בביתו לפי׳ השני אמנם בפי׳ הראשון כתב שיחשדו שיאמרו שהאבל עצמו מסייע במלאכה וכ״כ בפרש״י לרי״ף.
2. וכעי״ז כתב הנמוקי יוסף.
The baraita continues: If he commissioned others to perform his work, then if it was in his house they may not perform the work, but if it was in another house they may perform it.
הכל
(12) מָרִיּוֹן בְּרֵיהּ דְּרָבִין וּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא להֲוָה לְהוּ הַהוּא גַּמְלָא דְתוֹרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אִיתְּרַעָא בֵּיהּ מִילְּתָא בְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא וּפַסְקֵיהּ לְגַמְלֵיהּ אָמַר רַב אָשֵׁי גַּבְרָא רַבָּה כְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא עָבֵיד הָכִי נְהִי דְּלִפְסֵידָא דִּידֵיהּ לָא חָיֵישׁ אַדַּאֲחֵרִים לָא חָיֵישׁ וְהָא תַּנְיָא אִם הָיוּ מוּשְׂכָּרִין אוֹ מוּחְכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ.
The Gemara relates that Maryon, son of Ravin, and Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, held a team of two oxen in partnership between them, one ox apiece. An event, i.e., a death in the family, befell Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, and he detached his ox from the team, preventing any work from being performed by the team, because he did not want work performed with his animal during his days of mourning. Rav Ashi said: A distinguished man like Mar, son of Rav Aḥa, is behaving this way? Granted, he is not concerned about his own loss, but is he not concerned about the loss of others, i.e., his partner? Isn’t it taught in the baraita cited above: If they or their animals were hired out or leased to others, then they may perform their work? In that case, why not allow the partner to work with the animal of Mar, son of Rav Aḥa?
The Gemara relates that Maryon, son of Ravin, and Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, held a team of two oxen in partnership between them, one ox apiece. An event, i.e., a death in the family, befell Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, and he detached his ox from the team, preventing any work from being performed by the team, because he did not want work performed with his animal during his days of mourning. Rav Ashi said: A distinguished man like Mar, son of Rav Aḥa, is behaving this way? Granted, he is not concerned about his own loss, but is he not concerned about the loss of others, i.e., his partner? Isn’t it taught in the baraita cited above: If they or their animals were hired out or leased to others, then they may perform their work? In that case, why not allow the partner to work with the animal of Mar, son of Rav Aḥa?
מריון ומר בריה דרב אחא הוו שותפי. אירע ביה במר בריה דרב אחא אבל, שדר ופסקיה לגמליה. אמר רב אשי: והתניא אם היו מושכרין אצל אחרים שרו.
גמלא – צמד בקר בין שניהם שור אחד לזה ושור אחד לזה.
איתרע ביה מילתא – אבילות.
פסקיה לגמליה – הפסיק שורו מן הצמד ולא שלחו לחרוש בשדה לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן.
להפסד דידיה לא חייש – דלא קא מעבד ארעא מגמליה משום דאבל הוא.
לפסידא דאחריני – כגון מריון לא חייש דלא קא משדר לגמליה הוי ליה פסידא דלא הוה ליה בהמה לחרוש וכיון דשרי כדתניא אם היו מוחכרין וכו׳ הוה ליה למיחש אפסידא דחבריה.
מסופר: מריון בריה [בנו] של רבין, ומר בריה [בנו] של רב אחא בריה [בנו] של רבא הוה להו ההוא גמלא דתורא בהדי הדדי [היה להם צמד שוורים יחד בשותפות], שור לכל אחד, איתרעא ביה מילתא [אירע בו דבר] של אבילות במר בריה [בנו] של רב אחא בריה [בנו] של רבא ופסקיה לגמליה [והוציא את צמדו] את השור שלו מן הצמד, שלא רצה שתיעשה מלאכה ברכושו בימי אבלו ונמצא שאי אפשר היה עוד לחרוש באותו צמד. אמר רב אשי בתמיהה: גברא רבה [אדם גדול] כמר בריה [בנו] של רב אחא עביד הכי [עושה כך]? נהי דלפסידא דידיה לא חייש, אדאחרים לא חייש [אם אמנם להפסד של עצמו אינו חושש, הגם להפסד של אחרים אינו חושש]?! והרי נמצא שותפו מפסיד על ידי כך! והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו! ומדוע לא ימשיך השותף לעבוד בבהמתו של מר בר רב אחא?
ומעירים, הוא מר בנו של רב אחא סבר: אדם חשוב שאני [שונה] שמעיקר הדין מותר הדבר, אבל אדם חשוב צריך לדקדק יותר, שלא ילמדו ממנו לזלזל בהלכה.
The Gemara relates that Maryon, son of Ravin, and Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, held a team of two oxen in partnership between them, one ox apiece. An event, i.e., a death in the family, befell Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, and he detached his ox from the team, preventing any work from being performed by the team, because he did not want work performed with his animal during his days of mourning. Rav Ashi said: A distinguished man like Mar, son of Rav Aḥa, is behaving this way? Granted, he is not concerned about his own loss, but is he not concerned about the loss of others, i.e., his partner? Isn’t it taught in the baraita cited above: If they or their animals were hired out or leased to others, then they may perform their work? In that case, why not allow the partner to work with the animal of Mar, son of Rav Aḥa?
The Gemara explains: But Mar, son of Rav Aḥa, maintains: An important person is different. Even if strictly speaking something is permitted, an important person must be more rigorous with himself, so that people learn not to take the halakha lightly.
הכל
(13) וְהוּא סָבַר מאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי
The Gemara explains: But Mar, son of Rav Aḥa, maintains: An important person is different. Even if strictly speaking something is permitted, an important person must be more rigorous with himself, so that people learn not to take the halakha lightly.
The Gemara explains: But Mar, son of Rav Aḥa, maintains: An important person is different. Even if strictly speaking something is permitted, an important person must be more rigorous with himself, so that people learn not to take the halakha lightly.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מועד קטן יא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מועד קטן יא:, עין משפט נר מצוה מועד קטן יא:, ר׳ חננאל מועד קטן יא:, רי"ף מועד קטן יא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן יא:, מיוחס לרש"י מועד קטן יא:, תוספות מועד קטן יא:, ר"י מלוניל מועד קטן יא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מועד קטן יא: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה מועד קטן יא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., תוספות רי"ד מועד קטן יא:, רמב"ן מועד קטן יא:, בית הבחירה למאירי מועד קטן יא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן יא:, גליון הש"ס לרע"א מועד קטן יא:, פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן יא:, אסופת מאמרים מועד קטן יא:
Moed Katan 11b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Moed Katan 11b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 11b, R. Chananel Moed Katan 11b, Rif by Bavli Moed Katan 11b, Collected from HeArukh Moed Katan 11b, Attributed to Rashi Moed Katan 11b, Tosafot Moed Katan 11b, Ri MiLunel Moed Katan 11b, R. Yehuda Almadari Moed Katan 11b, HaHashlamah Moed Katan 11b, Tosefot Rid Moed Katan 11b, Ramban Moed Katan 11b, Meiri Moed Katan 11b, Ritva Moed Katan 11b, Gilyon HaShas Moed Katan 11b, Steinsaltz Commentary Moed Katan 11b, Collected Articles Moed Katan 11b
פרק ב