גמרא בעי רב אחדבוי במתנה היאך ופירש״י היאך מגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים עכ״ל. משמע מזה דעיקר התקנה דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב״ח לא שייך אלא לענין משועבדים בינונית ובנ״ח זיבורית אבל כששניהם בינונית או זיבורית לא הוצרכה התקנה דמדינא לא מצי למיגבי מלקוחות אלא מבני חורין וכן משמע מהא דמסקינן ואיבעית אימא דשוו כולהו אהדדי אלמא דבכה״ג אתי שפיר דמדינא גובה דוקא מהאחרון וצריך ליתן טעם בדבר אמאי הוי הכי מדינא דליכא למימר כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקי״ל לא יתבע מן הערב מש״ה לא מצי לגבות מלקוחות או ממקבלי מתנה כשיש נכסים ללוה גופא דאם כן בבינונית וזיבורית נמי אמאי איצטריכא תקנתא דהא מדינא נמי אם יש ללוה זיבורית ולערב בינונית אפ״ה אינו יכול לתבוע את הערב אע״כ דנכסי דבר איניש עדיפי בהא מערב דעלמא וא״כ אפילו בינונית ובינונית. לכך נראה דבבינונית ובינונית מדינא לא מצי למיגבי מלקוחות כיון דאיהו גופיה מצי למידחי מבינונית לבינונית מאיזה שירצה וא״כ כשמכר ללוקח מכר לו כל זכות שבידו נמצא דהלוקח יכול לדחותו מבינונית שלו לבינונית דבני חורין ומה״ט גופא פשיטא לתלמודא דבמתנה נמי הכי הוא שנתן לו כל זכות שבא׳ לידו דקי״ל נותן בעין יפה נותן טפי ממוכר והשתא אתי שפיר דלמאי דמסיק דשוו כולהו כהדדי שגובה מן האחרון דכיון שקודם שנתן להאחרון לא היה לבע״ח שום שיעבוד על מקבלי המתנה כ״א על אותו בינונית שנשאר ביד הנותן נמצא ששיעבודו הוא ביד האחרון:

גמרא ואע״ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו׳ עיין באריכות בחידושי הרשב״א ז״ל דמשמע ליה דמדינא הכי הוא דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית דכי היכי דאקדמיה לפרעון הכי נמי אקדמיה ליטול מן העידית או בינונית לגבי זיבורית וכתב שבעלי התוספות נסתפקו בזה ולפי׳ התוספות שלפנינו לא מוכח מידי דאיירי מזה ואף שאין אני כדאי לכאורה איפכא מסתברא דכיון שדין מקבלי המתנה על היתומים א״כ לעולם דינם בזיבורית ואם לא הספיקו הזיבורית כנגד כולם א״כ הראשון יפרע מהזיבורית והאחרונים מן הבינונית שכן הוא בלשון הרא״ש ז״ל בפ״ק דבבא קמא בשם הריב״א ז״ל שכל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחלה אפילו הם ניזקין שדינם מהעידית כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה ניזקין מהזיבורית ע״ש אם לא שנאמר דהרשב״א והרמב״ן ז״ל פליגי אשיטת הריב״א אלא דבש״ע סי׳ קי״ט הובא׳ דברי הריב״א ז״ל בלי שום חולק. ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרשב״א ז״ל לפרש כן דפשטא דשמעתין הכי קאמר כיון דקפסיק ותני גובין מהאחרון אלמא דלעולם הדין כן ולא סגי בלאו הכי אף ע״ג דזימנין קמא בינונית ובתרא זיבורית כגון שהיורשים הגבו לקמא בינונית ולבתרא זיבורית דבדידהו תליא כיון דמיתומים לעולם בזיבורית. וא״כ כיון דלפירוש התוספות איירי הכא במתנת שכ״מ במקצת שדינם על היתומים א״כ אתי שפיר כדפרישית וכן העלה הרשב״א ז״ל גופיה דאיירי במתנת שכ״מ במקצת ע״ש ודו״ק:

תוספות בד״ה אע״ג דקמא בינונית קשה קצת כו׳ והא רישא דקתני גובה מכולם ע״כ צריך לפרש דנפסדין כולם כו׳ דהתם פשיטא דשקיל בינונית עכ״ל. ולענ״ד דבר זה צריך עיון דלפמ״ש הרא״ש ז״ל בפ״ק דב״ק גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם כתב שם דאפילו גבי יורשים רשות ביד הב״ח ליקח מאיזה מהם שירצה אם אין לכל אחד שדה שלימה ולא שיטול מכל אחד חצי שדה וכתב שם בשם רבי יהודאי גאון דה״ה לשני לקוחות שלקחו כאחת רשות ביד הבע״ח לגבות מאיזה מהם שירצה ואין ללוקח אחד על חבירו כלום ולא חילק שם בין בינונית לזיבורית וא״כ משמע דדוקא היכא שנתרצו כל הלקוחות כאחד וכן היורשים צריך לגבות כדינו אבל אם לא נתרצו יכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ״כ שם הסמ״ע סי׳ ק״ח וא״כ הא דקתני הכא גובה מכולם מצי לפרש שפיר שגובה מכל אחד מהם שירצה וכן משמע שם בתוספות שכתבו דהא דבא ב״ח וגבה חלקו של אחד מהם היינו כשעשאו אפותיקי ולא ניחא להו לפרש שאחד מהם הוא בינונית ואחד מהם זיבורית דבע״כ גובה מזיבורית ואין יכול לגבות כלל מהבינונית שאין שיעבודו על היתומים בבינונית אע״כ דהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו דוקא כשנתרצו כל היתומים יחד אבל בלא נתרצו לא אלא דהתם משמע להו דאיירי מסתמא שתובע חובו מכולם כאחד ומש״ה הוצרכו לפרש באפותיקי משא״כ הכא מצינן לפרש דהא דקתני גובה מכולם היינו מאיזה מהם שירצה כיון שקנו כולם כאחת וצ״ע ודו״ק:

גמרא אין מוציאין לאכילת פירות מ״ט אמר עולא אמר ר״ל לפי שאינן כתובין כו׳ והא דקתני מפני תיקון העולם אף ע״ג דמדינא נמי אינו גובה ממשעבדי במלוה ע״פ מיהו עולא משמיה דריש לקיש קאמר לה וכן רבי אסי משמיה דרבי יוחנן ורבי יוחנן ור״ל לטעמייהו דסברי בפרק גט פשוט שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע״פ ואחד מלוה בשטר אלא דאכתי איכא למידק כיון דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן כתובין א״כ מאי שנא דנקיט הני טפי משאר מלוה ע״פ דלא גבי ממשעבדי מדרבנן משום פסידא דלקוחות מיהו לפירש״י אתי שפיר דאכילת פירות לאו בע״פ היא אלא בשטר אלא משום תיקון העולם עשאוהו כמידי דלא כתיבא ותדע דהכי הוא דהא קי״ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דמכירה אית לה קלא וא״כ לפ״ז אפשר דמדינא שבח ופירות נמי היה ראוי לגבות ממשועבדים שבשעת המכר יצא הקול שמכר שדהו וקיבל אחריות על השבח ועל הפירות אלא דמפני תיקון העולם עשאוהו כדבר שאין לו קול וכנ״ל:

רש״י בד״ה לפי שאין כתובין כו׳ אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא עכ״ל. נראה מפירוש רש״י ז״ל דאיירי בנגזל שטרף מהלוקח מגזלן השדה עם הפירות וחוזר לגבות הקרן ממשועבדים והפירות ושבח מבני חורין וכ״כ להדיא במשנתינו וכ״כ הרב מברטנורה אלא שהתוספות יום טוב השיג עליו וכתב שאוקימתא זו נדחית בגמרא בפ״ק דב״מ אלא דאוקמוה התם בבא נגזל לגבות פירות מגזלן ע״ש וכתב שכ״כ הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות. ושארי ליה מאריה לבעל תי״ט שכתב שאוקימתא זו שכתב רש״י ז״ל והברטנורה נידחית בגמרא ונהי דהכי הוא לפום ריהטא מהסוגיא דב״מ דף י״ד ע״ב היינו אליבא דשמואל דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אין לו שבח ללוקח ומשום הכי שקיל וטרי התם לאוקמי ההיא דשמעתין בנגזל גופא משא״כ למסקנא שם דף ט״ו דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ממילא דמוקמינן למשנתינו דלאכילת פירות ולשבח קרקעות כפשטיה דאיירי בלוקח מגזלן שבא לטרוף הפירות שטרף הנגזל ממנו ובהכי איירי סוגיא דשמעתין דאמרינן לפי שאינן כתובין ואינן קצובין והיינו דוקא אי איירי בלוקח משא״כ אם נפרש דאיירי בנגזל גופיה מוקמינן לה התם בפ״ק דמציעא דאיירי שעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות ולפי זה לא שייכי כלל הנהו טעמי דאינן כתובין ואינן קצובין כמו שהקשו שם באמת בתוס׳ בד״ה כשעמד בדין ע״ש וכל זה ברור ומה שדקדק בעל התוספות י״ט מדקתני לאכילת פירות כבר כתבתי בזה בחידושי לב״מ ובאמת אתי שפיר שכל הפירות שאכל הלוקח צריך לשלם לנגזל ואח״כ חוזר הלוקח עליהם וכל זה ברור ולשון הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות צ״ע ודו״ק:

בד״ה מעיקרא להכי איתקין כו׳ לפי שאין לך אדם רוצה ליקח כו׳ אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית עכ״ל. נראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה כתובה אמאי תקנו חכמים שיגבה ממשעבדי ולא חששו לתיקון העולם אע״ג שכל אדם יש עליו חוב זה אלא לפי שהוא דבר קצוב לא חששו בכך משא״כ במזון אשה ובנות שחוזרין עליו עולמית הו״ל דבר שאין לו קצבה מש״ה חששו לפסידא דלקוחות. ולפ״ז היה נראה לכאורה דרש״י ז״ל סובר דלרבי יוחנן וריש לקיש כתובין וקצובין בעינן אלא דא״א לומר כן דא״כ אמאי הוצרכו רבי אסי ורבי זירא לומר מעיקרא הכי איתקין הו״ל למימר בפשיטות דמזון האשה ובנות נמי לא גבו מששעבדי לפי שאינן קצובין לכך נראה דודאי אפילו לרש״י סברי ר׳ יוחנן וריש לקיש דבעלמא לא תליא מידי בקצובין או אינן קצובין דאף בשאין קצובין לא חששו לתיקון העולם כיון שכתובין תו לא שייך לומר אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו אלא דוקא במזון האשה ובנות שכל אדם מוטל עליו חוב זה מתנאי ב״ד וא״כ אין לך אדם שקונה שדה מחבירו כיון שאין לדבר קצבה משא״כ כתובה דהוי קצובין עשו תנאי ב״ד לגמרי דליהוי ככתובין ובאכילת פירות ושבח קרקעות אף על גב דאינן קצובין אפ״ה אי הוו כתובין הוי גבי ממשעבדי כיון שאין דבר זה דלוקח שדה גזולה מצוי בכל אדם לא שייך תיקון העולם בזה אלא לפי שאין כתובין כך נראה לי:

תוספות בד״ה כתובין הן כו׳ וא״ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כו׳ וי״ל דהשתא לית ליה האי שינוייא כו׳ עכ״ל. משמע מזה דבמסקנא בטעמא דאימור צררי אתפסה לחוד סגי לענין מזון האשה והבנות דלא גבי ממשעבדי וקשיא לי מאי תיקון העולם דקאמר במתני׳ הא מדינא לא גביא משום חששא דצררי אתפסה וריהטא דכולא סוגיין משמע דתיקון העולם דקתני במתני׳ אכולהו קאי וכן בברייתא דלקמן דקתני מזון האשה והבנות דפליגי ר׳ יוסי ורבנן אי הוי טעמא משום אין כתובין או אין קצובין ובמזון הבנות לא איצטריכו להני טעמי אלא חששא דצררי אתפסה ובשלמא לתירוץ השני שכתבו כאן אתי שפיר דדוקא בקנו מידו שייך טעמא דצררי וא״כ היכא שלא קנו מידו דלא שייך חששא דצררי הוצרכו להנך טעמי דאין כתובין או אין קצובין והיינו נמי תיקון העולם דמתני׳ אבל לתירוצם הראשון קשה מיהו בפרק הנושא כתבו התוספות עוד תירוץ אחר דאיצטריך טעמא דאין כתובין להיכא שהודה האב קודם מותו שלא התפיס צררי ע״ש וכאן לא רצו לפרש כן משום דלכאורה לא מיתסבר לומר דליהני הודאת האב לגבי לקוחות דהא בכל דוכתא פשיטא לן דחיישינן לקנוניא אע״כ דעיקר כוונת התוספות שם לאו לגבי לקוחות שקנו מהאב איירי אלא לענין לקוחות שקנו מהיורשים איירי דבכה״ג ודאי מהני הודאת האב דכיון שהודה האב קודם מותו ממילא אישתעבדי ניכסין ומזונות וכשמכרו היורשים אח״כ הו״ל כמוכר דבר שאינו שלהם אבל בשמעתין דאיירי בטעמא דקצובין משמע דאיירי לענין לקוחות שקנו מהאב כמו שאפרש בסמוך מש״ה לא רצו לפרש כאן דאיירי כשהודה כן נ״ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות יבואר לקמן בד״ה אימר צררי אתפסה ע״ש ודו״ק:

גמרא רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין. הש״ך בח״מ סי׳ ס׳ הקשה מכאן על הוראת הרמב״ם ז״ל ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל לשלם אפילו מבני חורין ואפילו קנין לא מהני. וכבר חלקו עליו כל האחרונים אלא שהש״ך שם כתב דכולהו סוגיא דשמעתין ודפ״ק דמציעא משמע להדיא דלא כהרמב״ם ז״ל ורבותיו ע״ש שהאריך. ולענ״ד כוונתו דמוכח משמעתין ומסוגיא דפ״ק דמציעא דף י״ד דאכילת פירות ושבח קרקעות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חורין גובה והכא אמרינן דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן קצובין ואפ״ה גובה מבני חורין כן נ״ל בכוונת הש״ך ואי משום הא לא איריא דהרמב״ם ז״ל גופא לא קאמר אלא המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והיינו בדבר שלא היה חייב בו והיינו דמדמי ליה הרמב״ם ז״ל למתנה דלא מהני בדבר שאינו מסוים משא״כ אכילת פירות ושבח קרקעות דגובה מב״ח לאו משום דמחייב עצמו הוא דחייב אלא בי דינא הוא דמחייבי ליה תדע דהא איפסקא הלכתא שם בפ״ק דמציעא במוכר שדה ונמצאת שאינו שלו יש לו ללוקח מעות מהמוכר ויש לו שבח אע״פ שלא פירש לו השבח וכן לפירות וכן מבואר בכל הפוסקים בלי חולק ואע״ג שהמפרשים כתבו הטעם בזה דלענין שבח ופירות נמי אחריות ט״ס הוא סוף סוף מהא גופא מוכח שדין גמור הוא שהמוכר מחוייב לשלם ללוקח כל דמי הפירות שנתן הלוקח להנגזל או לבע״ח אי משום תקנת לקוחות או מטעמא אחרינא נמצא דלא דמי כלל למחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאיירי ביה הרמב״ם ז״ל ורבותיו דאינהו איירי שמחייב עצמו דרך מתנה וזה ברור ודלא כהש״ך. (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע ומה שהביא עוד הש״ך דכן משמע בסוגיא דב״מ דף ט״ו מהא דאמר ליה שמואל לרב חיננא וכו׳ אמליך וכתב שופרא ושבחא ופירות וכו׳ ולענ״ד משום הא נמי לא איריא דאע״ג דלשמואל צריך לימלך דלא אמרינן בכה״ג טעות סופר הוא אפ״ה לא דמי למתנה כלל אלא שמחייב עצמו בדבר שהוא חייב שהרי הנגזל בדין טרף ועוד דבלא״ה מצינו למימר בפשיטות דשבח דאיירי ביה שמואל היינו לענין דאם גזל השדה משובחת והכסיפה כמ״ש רש״י שם להדיא וא״כ הוי שפיר דבר קצוב וכדמשמע נמי בש״ס להדיא דלענין פירות לשמואל נמי היינו שגזל שדה מליאה פירות ואין להאריך וכבר הארכתי פרק קמא דבבא מציעא ע״ש וכ״ש דממזון האשה והבנות אין ראיה דמה שגובין מבני חורין היינו מתנאי ב״ד ומנתחייב לזון בת אשתו כבר הרגיש הרמב״ם ז״ל בעצמו וכתב דבשטרי פסיקתא ודאי חייב ע״ש:

תוספות בד״ה רבי חנינא כתובין וקצובין בעי לריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו עכ״ל. כבר כתבתי דודאי א״א לומר דריש לקיש כתובין וקצובין בעי דא״כ מאי איצטריך עולא לאהדורי אטעמא במזון אשה ובנות דמעיקרא הכי אתקין ולא קאמר לפי שאין קצובין אלמא דהכי שמיע ליה לעולא מר״ל גופא דכתיבה לחוד מהני אלא דלאידך גיסא דמספקא ליה לתלמודא דרבי חנינא קצובין אע״פ שאין כתובין קאמר א״כ יש לדקדק נמי אמאי לא מספקא ליה הכי נמי אליבא דר״י ור״ל דנהי דכתיבה לחוד מהני איכא למימר דקצובין לחוד נמי מהני ובסמוך דמקשה הש״ס עליה דעולא ורב אסי מההיא דבנותיהן ניזונות ממשועבדים משמע לפירש״י ותוספות דפשיטא לתלמודא דלר״י ור״ל לא מהני קצובין לחוד ובשלמא לפירש״י בסמוך דהא דמספקא לן לרבי חנינא דקצובין אף על פי שאין כתובין היינו משום דס״ל מלוה ע״פ גובה ממשועבדים א״כ אפשר לומר כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דמלוה ע״פ אינו גובה מלקוחות כדאיתא במשנה בפרק גט פשוט וכמו שאבאר בסמוך ממילא לא ניחא לתלמודא לומר דר״י ור״ל סברי דמע״פ גובה ממשועבדי׳ ודוקא אליבא דרבי חנינא מספקא לן משום דלכאורה פשטא דלישנא הכי משמע דקצובין לחוד מהני אבל לפירוש התוס׳ בסמוך דהא דמספקא לן לר״ח אי קצובין אע״פ שאין כתובין היינו במידי דאית ליה קלא דהו״ל כמוכר שדהו בעדים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלר״י ור״ל נמי יש לומר דמהני קצובין לחוד במידי דאית ליה קול ולא מקשה הש״ס לקמן בשמעתין מידי ושם אבאר עוד בזה ודו״ק: