גמרא
פירוש
יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ גְּדוֹלִים כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״ד:א׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ד
טור אבן העזר צ״ו:ט״ז
טור חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר צ״ו:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ז
סמ״ג מצוות עשה ס״ד
טור אבן העזר צ״ו:ט״ז
טור חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר צ״ו:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ז
ב רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור חושן משפט ק״ח:י״ח
טור חושן משפט תי״ט:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט תי״ט:ג׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור חושן משפט ק״ח:י״ח
טור חושן משפט תי״ט:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט תי״ט:ג׳
לפי שאינן כתובין – פי׳ רש״י ז״לא שאין קול לכתיבתן, ויפה פירשב. ויש לשון אחרג שמעמידה בשלא כתב ליה אינון ועמליהון ושבחיהון, וקרן גובה בלא כתיבה כלל, דקיימא לןד המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. והא דאקשינן ממזון האשה והבנותה ולא משנינן כדלקמןו כיון דבתנאה ב״ד קא אכלה אימא צררא אתפסי, משום דעיקר קושיין מזון האשה, ולא עביד איניש דמתפיס צררי לאשתו, דלא ידע אי תבעה כתובתה או דספקא נמי ממעשה ידיה. והכי נמי מוכח בפרק ב׳ דייני גזרותז.
ואיבעי׳ לן לר׳ חנינאח כתובים וקצובין בעי, פירושט משום דמוסיף הוא על דברי ר׳ יוחנן לומר דקצובין נמי בעינן, או דילמ׳ טעמ׳ דנפשיה קאמר, וקצובין אע״פ שאינן כתובין. ומיהו ליכא למיבעי כתובים אע״פ שאינן קצובין מהוי, דאס״ד מהני, לא קאי אדר׳ יוחנן והוה ליה למימר תרווייהוכ, ולא מחוור.
ויש לפרשל דהכי מיבעי ליה, ר׳ יוסי בר חנינ׳ אמזון אשה ובנות דמתני׳ קאי, ואמר אע״פ שהם כתובים מפני שאינן קצובין אינן גובין, אלמא קצובין וכתובין בעי, או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין, אבל אם היו קצוביןמ אע״פ שאינם כתובים גובין, ולר׳ יוחנןנ קצובין ואינן כתובי׳ ודאי לא מהני, דא״כ היה לו לומר מפני שאין קצובין. ופי׳ רש״י ז״לס דלהאי לישנ׳ דאמרת קצובין אע״פ שאינן כתובין, מלוה על פה גובין מנכסים משועבדים. ואיכ׳ למידקע, והא תנןפ המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין בפרק גט פשוט. א״לצ, מוקי לה בשיש לחוש לפרעון ולקנוניא, כגון שחייב מודה, אבל שמתנה מעיקרא ואח״כ מכר נכסיו, א״נ דלא מטא זימניה דלא עביד איניש דפרעיה בגו זימניהק, גובה ממשועבדים, ואינו מחוור.
ויש לפרשר דנפקא מינה להיכא דקצב שבח ופירות וקבל אחריות עליהן עד כדי אותה קצבה, והכי מיבעי ליה, מי אמרי׳ כיון דקצב הוה ליה כמעות המקח עצמו דקיימא לןש המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דכי זבין איניש בפרהסיא זבין ונפיק קלא אגוף ואפירות, או דילמא קצובין וכתובין נמי בעי בהו, אבל מלוה ע״פ לדברי הכל אינו גובה, דכי יזיף איניש בצנעא יזיף, ומשום הכי קס״ד לדמוייה לפרנסה דקיצא ולא כתיבא ואעפ״כ גובה משום דלאו מילתא דבצנעא היא, ודמיא למכר ולא להלואה. ופריק, שאני פרנסה דקלא אית לה טפי משבח ומפירות אע״ג דקיצי, שהכל יודעין שכל המניח בת עם הבן נוטלת פרנסה, וזה פי׳ יפה ובתוספותת מצאתיו.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
ואיבעי׳ לן לר׳ חנינאח כתובים וקצובין בעי, פירושט משום דמוסיף הוא על דברי ר׳ יוחנן לומר דקצובין נמי בעינן, או דילמ׳ טעמ׳ דנפשיה קאמר, וקצובין אע״פ שאינן כתובין. ומיהו ליכא למיבעי כתובים אע״פ שאינן קצובין מהוי, דאס״ד מהני, לא קאי אדר׳ יוחנן והוה ליה למימר תרווייהוכ, ולא מחוור.
ויש לפרשל דהכי מיבעי ליה, ר׳ יוסי בר חנינ׳ אמזון אשה ובנות דמתני׳ קאי, ואמר אע״פ שהם כתובים מפני שאינן קצובין אינן גובין, אלמא קצובין וכתובין בעי, או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין, אבל אם היו קצוביןמ אע״פ שאינם כתובים גובין, ולר׳ יוחנןנ קצובין ואינן כתובי׳ ודאי לא מהני, דא״כ היה לו לומר מפני שאין קצובין. ופי׳ רש״י ז״לס דלהאי לישנ׳ דאמרת קצובין אע״פ שאינן כתובין, מלוה על פה גובין מנכסים משועבדים. ואיכ׳ למידקע, והא תנןפ המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין בפרק גט פשוט. א״לצ, מוקי לה בשיש לחוש לפרעון ולקנוניא, כגון שחייב מודה, אבל שמתנה מעיקרא ואח״כ מכר נכסיו, א״נ דלא מטא זימניה דלא עביד איניש דפרעיה בגו זימניהק, גובה ממשועבדים, ואינו מחוור.
ויש לפרשר דנפקא מינה להיכא דקצב שבח ופירות וקבל אחריות עליהן עד כדי אותה קצבה, והכי מיבעי ליה, מי אמרי׳ כיון דקצב הוה ליה כמעות המקח עצמו דקיימא לןש המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דכי זבין איניש בפרהסיא זבין ונפיק קלא אגוף ואפירות, או דילמא קצובין וכתובין נמי בעי בהו, אבל מלוה ע״פ לדברי הכל אינו גובה, דכי יזיף איניש בצנעא יזיף, ומשום הכי קס״ד לדמוייה לפרנסה דקיצא ולא כתיבא ואעפ״כ גובה משום דלאו מילתא דבצנעא היא, ודמיא למכר ולא להלואה. ופריק, שאני פרנסה דקלא אית לה טפי משבח ומפירות אע״ג דקיצי, שהכל יודעין שכל המניח בת עם הבן נוטלת פרנסה, וזה פי׳ יפה ובתוספותת מצאתיו.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ד״ה לפי.
ב וכ״ה בחי׳ הר״ן והמאירי. ובמש״כ ברש״י ובמאירי דמה שכתב לו אהני לבני חורין דבלא כתובה לא היה גובה, עיין רמב״ם פכ״א ממלוה ה״ג ובש״ך חו״מ קטו ס״ק יג. ועיין בהערה הבאה.
ג כן פירש תוס׳ רי״ד בסוגיין, ולדבריו מבני חרי גבי אף דלא כתב לו. וברשב״א הביא שיטה זו ודחאה. ועיין ש״ך חו״מ סימן ס׳ ס״ק יב שפי׳ מדעת עצמו כך בגמ׳ וכתב דבזה פליגי ר׳ חנינא בסוגיין ורבא בב״מ, עיי״ש. ועיין בחידושי רבינו לב״מ טו א ובשיטמ״ק שהכריח פי׳ רש״י בסוגיין והק׳ על פי׳ תוס׳ רי״ד. ובמאירי בסוגיין הביא דיש מי שסובר דאם כתב לו בפירוש על השבח גובה אף השבח מנכסים משועבדים.
ה וכן הקשו תוס׳ ד״ה כתובין, ריטב״א ורשב״א, ותי׳ כרבינו. ועיי״ש שהק׳ דלרש״י ותוס׳ דבשבח אינו גובה ממשועבדים משום שלא היה בעולם, א״כ מה ק״ל ממזון הבנות.
ו נא א.
ז כתובות קז א. וכן כתבו הראשונים בסוגיין להוכיח מכתובות. ונראה דראיית הראשונים ממה שאמרה הגמ׳ דלרב פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן לצררי, וכ״ה בביאור הגר״א סי׳ צג ס״ק מ׳, ועיין תוס׳ כתובות קב ב ד״ה אימר, ובתוס׳ בסוגיין ד״ה כתובין דלא כתבו כן.
ח להלן הזכיר רבינו בדבריו ר׳ יוסי בר׳ חנינא. וכ״ה במ״מ פכ״א ממלוה ה״א.
ט רבינו מבאר מדוע הסתפקו כלל בגמ׳ בדברי ר׳ חנינא והרי לא הזכיר בדבריו רק לפי שאין קצובין, ולזה פי׳ בפירוש הראשון דהספק אי מוסיף על דברי ר׳ יוחנן או דטעמא דנפשיה קאמר. ובטעם זה ניחא למה הסתפקו רק בדברי ר׳ חנינא ולא בדברי ר׳ יוחנן. וכ״כ המהר״ם ומהר״ם שיף בדברי התוס׳ בסוגיין.
י קושית רבינו היא על הספק בדברי ר׳ חנינא מדוע אין צד איפכא שיועיל גם כתובין לבד, וכן הק׳ ברשב״א בסוגיין. ואין זה קושית התוס׳ ד״ה רבי חנינא והריטב״א שביארו מדוע לא הסתפקה הגמ׳ בדברי ר׳ יוחנן וכן בתוס׳ הרא״ש. ולהלן מתייחס רבינו לדברי ר׳ יוחנן בקצובין וודאי לא מהני.
כ נראה דכוונת רבינו דאם לר׳ חנינא מועיל כתובין לבד וקצובין לבד, א״כ היה לו לומר תרוויהו ומדוע הזכיר רק קצובין, שהרי לפי זה לא קאי אדר׳ יוחנן.
ל וכן פי׳ הרשב״א ובריטב״א.
מ והיינו כגון היכא שקצב לפירות ולשבח, כ״כ הריטב״א.
נ עיין לעיל הערה 109, והיא קושית התוס׳ ד״ה רבי חנינא, ועיין מהר״ם מהר״מ שיף ובחת״ס.
ס נא א ד״ה קצובין.
ע כן הק׳ בתוס׳ ד״ה או דילמא, ובשאר ראשונים. וברש״ש הקשה דהא ר״י ור״ל ס״ל דמלוה ע״פ גובה מן הלקוחות, וא״כ מה יענו לדברי המשנה שהביא התוס׳.
פ ב״ב קעה א.
צ עיין פנ״י בסוגיין וברש״ש בב״ב שם, שתירצו כן מנפשיהו על שיטת רש״י, וכן על הקושיא מהמשנה שם על ר״י ור״ל שס״ל דמלוה ע״פ גובה מן הלקוחות.
ק ב״ב ה ב.
ר וכ״כ הרשב״א בשם התוס׳ והריטב״א, ועיין תוס׳ נא א ד״ה או דילמא דפי׳ דפסק לזון בת אשתו חמש שנים, והביאו רבינו להלן.
ש ב״ב מא ב.
ת תוס׳ בסוגיין ד״ה או דילמא, ועיין ספר הישר (שלזינגר) סי׳ קיח.
הערות
Gemara
Peirush