אי דגמר דינא בר קטלא היא פירש״י ז״ל ומהיכן נמלט – ולא נהירא דדילמא בשברח אלא מסתבר ליה דהכי פירושו בר קטלא הוא ואסור בהנאה דכיון דנגמר דינו למיתה נאסר כדדרשי׳ בב״ק מסקול יסקל השור וכיון שכן לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא עוד אלא שכל המוציא מחויב להמיתו: והיכי אמר בי׳ רחמנא לשלחו אלא דבעי לאתויי׳ לבי דינא לקיומ׳ ביה ובערת הרע מקרבך פי׳ באדם כן כ״ש בבעלי חיים.

ואלא דחזא לן בעלמא ואקדש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו – פי׳ לאו דוקא ברשותו אלא כל שהוא כמו ביתו. ומיהו הכא אלו היה ביצים שלו אף על פי שאינה בחצר שלו פטור מלשלוח דחשיב מזומן אע״ג דהוי בחצר משתמרת שלא לדעתו והכי מוכח בפ׳ השואל. אלא הכא בשאינן שלו ולהכי אמרינן דלא מצי לאקדושינהו הא אם היה שלו אף על פי שאינ׳ ברשותו יכול הוא להקדישו כל היכא דאידך דהוי ברשותא לא גזלי׳ מיניה דאלו גזלי ההיא שעתא לא מצי לאקדושינהו מדברי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. אלא דאגבה לאם וקדשה. וכ״ת וכי אפשר דאגבה׳ לאם והא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב וא״ל דמיירי בשנטלן שלא ע״מ ליטלה לעצמו ולא יטיל ג״כ את הבנים אלא ע״מ להקדישה וכיו׳ שכן איחייב לי׳ בשילוח מעיקרא. רבי׳ הגדול ז״ל. ורב מוקי ליה במקדיש פירות שובכו פי׳ להכי נקט פירות שובכו משום דיונים אינם ראוים למזבח אלא בעודם קטנים. ופרכינן בשלמא שמואל לא מוקי לה כרב דמוקי׳ מתני׳ בבדק הבית פי׳ ובהא אשמעי׳ רבותא טפי כדמפרש ואזיל דאשמועינן דאע״ג דמרדו כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא. אלא רב מ״ט לא אמר כשמואל פי׳ דקס״ד דמודה רב כשמואל בעיקרא דדינא וא״כ ה״ל למימר כדשמואל דהוי רבותא טפי ואמרי׳ דרב פליג עליה דדוקא קדשי מזבח דקדושת הגוף נינהו אע״ג דמרד׳ לא פקעי קדושתייהו אבל קדשי בדק הבית דקדוש דמים נינהו. כיון דמרדו פקעי קדושתייהו ונפקא לחולין לגמרי וחייב לשלח. איכא למידק ובקדשי בדק הבית נמי קדושה שבהם להיכי הלכה וא״ל דכיון דהקדש דמים אין בו קדושת הגוף אין להקדש בו קנין הגוף אלא שיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגיזבר או המקדיש מפני שמרדו הוה ליה כהפקר ופקע ליה שיעבוד ממון שהיה לו עליו דבעלמא אפי׳ במידי דהוה ביה קנין הגוף לבעלים מפסדו ליה בכה״ג כדאמרינן לקמן נשברה חביות של דבש ולענין שטף נהר חמור חבירו וכן לענין שיירה שעמד עליהם גייסות שכל זמן שאיו הבעלים יכולין להציל יכול כל אדם ליטול לעצמו ולומר מהפקר׳ קא זכינ׳ לפי שכבר יצא מרשות בעלים והפקר הוא. אף זו כיון שמרדה וא״א לגזבר להחזיר יצאת מרשות גבוה ונעשית חולין של הפקר ואליבא דרב אפי׳ בקדשי מזבח הוי נמי אמרינן הכי כדאמרינן בעלמא בקנין הגוף. אי לאו דמיעטיה קרא משילוח הקן ואשמועינן דקדשי מזבח דהוה קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו. ולית הלכתא כוותי׳ דרב ואע״ג דקייל״ן דרב ושמואל הלכ׳ כרב באיסורי שאני הכא דר״י ס״ל כשמואל והילכתי׳ כוותיה הלכך אף בקדשי בדק הבית שמרדו לא יצאו לחולין ופטור מלשלח.

הא דאמר עלי הא דאמר זו – פי׳ כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה״ל כחילול ומפקי׳ לחולין אבל אמר הרי זה שלא נתחייב זה המקדיש באחריותן אף על פי שמרדה דין קדושת׳ עליה משום דלה׳ הארץ ומלואה ופטור מלשלם.

א״ל והאדמה על ראשו – פי׳ מדלא קרי׳ ליה עפר שמעינן שאף על פי שהוא בראש אדם עדיין שם אדמה עליה והשתא נמי על הארץ קרינא ביה.