גמרא
פירוש
בַּר קְטָלָא הוּא אֶלָּא דְּלָא גְּמַר דִּינֵיהּ וּבָעֵי לְאֵתוֹיֵיהּ לְבֵי דִינָא וְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ {דברים י״ג:ו׳} וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ.
הָנֵי מוּקְדָּשִׁין הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דַּהֲוָה לֵיהּ קֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאַקְדְּשֵׁיהּ מִי מִיחַיַּיב {דברים כ״ב:ו׳} כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר פְּרָט לִמְזוּמָּן.
אֶלָּא דַּחֲזָא קֵן בְּעָלְמָא וְאַקְדְּשֵׁיהּ וּמִי קָדוֹשׁ {ויקרא כ״ז:י״ד} אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ אָמַר רַחֲמָנָא אמָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ.
אֶלָּא דְּאַגְבְּהִינְהוּ לְאֶפְרוֹחִים וְאַקְדְּשִׁינְהוּ וַהֲדַר הדרינהו הַאי אֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מִיחַיַּיב דִּתְנָא בנָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לַקֵּן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואלא דאגבהה לאם ואקדשה. איא קשיא לך היכי אגבהה, והתנןב הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייבג. ואיכא למימר שנטלה שלא על מנת ליטלה לעצמו ולא ליטול את הבנים אלא על מנת להקדישה, וכיון שכן איחייב ליה בשלוח מעיקרא.
הא דאמרינן כיון דמרדו פקעא לה קדושתיהו. טעמאד דמלתא משום דהקדש דמים אינו קנין הגוף אלא שעבוד ממון שיש לו עליו, וכיון שנתיאש הגזבר או המקדישה משום שמרדו הוה ליה כהפקר ופקע ליה שעבוד ממון שהיה לו לגבוה עליו. אי נמי אפילו בקנין הגוף ממש כי האי גונא הפסידו בעלים, כדאמרינןו לענין נשברה חבית של דבש ושטף נהר חמורו של חברו, וכן לענין שיירה שעמד עליה גייס לטורפהז דכל היכא דאין יכולין להציל יכול למימר מהפקירא קא זכינא, אלמא יצא מרשות בעלים והפקר הוא, אף זו כיון שמרדה ואי אפשר לגזבר להחזירה יצאת מרשות גבוהח ונעשת חולין ושל הפקרט. אלא דאמרינן לד׳ הארץ ומלואה. והיינו דאמרינן הא דאמר הרי עלי הא דאמר הרי זו, כלומר כשאמר עלי הואיל ומכיון שמרדו נתחייב הלה לשלם הרי הוא כחלולי ויצא לחולין, אבל אמר הרי זו אע״פ שמרדה עדיין קדושתה עליהכ.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א תוכן דיבור זה הובא בחידושי הריטב״א בשם רבינו.
ב להלן קמא, א.
ג מבואר מדברי רבינו שיש איסור לאו על נטילת האם לבדה. ועי׳ מנ״ח מצוה תקמה שדן בזה אם יש בו לאו או מצות עשה של שילוח בלבד. ועיי״ש שהוכיח מרש״י עה״ת דברים כב, ו שכתב לא תקח האם על הבנים, בעודה על בניה. אכן, עי׳ רא״ם שם, שפירש כוונה אחרת בדברי רש״י. ועי׳ שו״ת חכ״צ סי׳ פג שכתב שאינו אלא עשה, ו׳חייב׳ היינו חייב לשלח. וכן נראה לשון הרמב״ם: ׳האומר הריני נוטל וכו׳ חייב לשלח את האם׳. ועי׳ פי׳ הגרי״פ לסה״מ לרס״ג ל״ת קלז (ד״ה ומעתה לפי זה ואילך). ועי׳ ריטב״א הערה 36.
ד תוכן דיבור זה הובא בחידושי הרשב״א, הריטב״א והר״ן.
ה תיבות אלו ליתא בחידושי הרשב״א. ובאפיקי ים ח״ב סי׳ ח (דף לב) תמה (על דברי הריטב״א) מאי מהני ייאוש המקדיש שאינו בעלים כלל. וביאר ע״פ לשון רש״י ד״ה דמיחסר ׳דהכל גזברין הן׳ דהיינו שגם הבעלים קודם שמסר להקדש מיקרי גזבר.
ו ב״ק קטו, ב.
ז שם קטז, ב.
ח בכי״פ: ׳בעלים גבוה׳, וכן העתיקו במהדורות שונות. אבל באמת על התיבה בעלים נרשם סימן למחיקה.
ט ראה חידושי חתם סופר. וראה עוד אפיקי ים שם, דבר אברהם ח״ב סי׳ יט אות ז, קובץ הערות יבמות נב, אותיות ו-ט.
י כי״ל: כחולין.
כ וכ״פ הריטב״א ד״ה הא דאמר. וראה עוד חידושי הרשב״א והערות שם ואפיקי ים שם, ואחיעזר ח״ב סי׳ מו בהג״ה.
הערות
Gemara
Peirush