בעי רבי אלעזר. איכא למידק מאי שייכא הכא כיון דלא פשטינן לה ממתניתין. התם בפרק המוכר הוי דכותה ויש לומר דדכוותה איכא למיבעי גבי מציאה ומשום הכי קבע לה תלמודא הכא ולא כפשטא ומוקמינן לה בכפות הילכך אם מצא בהמת חברו כפותה ועליה מציאה ומשך אותה לקנות המציאה שעליה אם בא אחר ונטלה זכה בה. דבשלמא גבי מקח וממכר איכא דפסיק דמוקמינן לה אחזקת מרה קמא ולא קנה אבל במציאה ליכא למימר הילכך זה שנטלה קנה ודאי וזה שמשכה הוי ספק ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. מ״ה נר״ו.

אמר רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני. איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרינן ולאו משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים. ויש לומר דמשום משיכה לא אפשר למקני שהרי הכלים מונחין ועומדים הן ובהמה הוא דמסגי וכיון שכן ליכא משיכה בכלים. ובפרק המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה. ואוקימנא אלא הכי מיבעיא ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא ואמר ליה רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה. דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי. ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלומר בשאינה מהלכת דאי לא תימא הכי בהמתו היכי דמי לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן. הרמב״ן.

וזה לשון הר״ן: מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. ליכא לפרושי דמספקא ליה אי מהניא משיכה לכלים משום דלא קני לה לבהמה והוה ליה משיכה בכליו של מוכר ולא מהניא או דילמא מהניא לפי שאף הבהמה קנויה לו למשוך כלים שעליה. דאם כן מאי קאמר ליה רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קני חצר מהלכת היא דהא איהו לאו מדין חצר קא מיבעיא ליה אלא מדין משיכה בכליו של מוכר ואי אמר ליה קני בהמה אף על גב דלא קני כלים שעליה מדין חצר אי משיך לה בהדייהו קנה מדין משיכה בכליו של לוקח. ועוד דהא ודאי לא מספקא לן דמשיכה בכליו של מוכר מהניא כדמוכח בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין דקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקימנא התם מעיקרא בכליו דמוכר דאלמא במשיכה מיהא קני דעד שיוציאנה מרשותו משיכה היא. והכי נמי מוכח בשבת פרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת. דבמשיכת הכיס קנה המעות אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו או דרך חלמא כדאיתא התם אלמא מילתא פשיטא היא דמשיכה בכליו של מוכר קנה והכי נמי מוכח בפרק בתרא דעבודה זרה דאמרינן אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. לפיכך פירשו בתוספות דהכא הכי קמיבעיא ליה אי מהניא משיכה דבהמה לכלים או לא משום דלא דמו משיכות להדדין דמשיכה דבהמה בהנהגה וכו׳. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקט קני. פירוש על כרחך הא דמיבעיא ליה משוך בהמה זו לא איירי בכפות אם כן הוי כמו משוך קופה ופשיטא דקני אלא ודאי לא איירי בכפות אם כן ליבעי נמי קני ואי משום דסבירא ליה דרבי אלעזר פליג אדרבא וקסבר חצר מהלכת קנה ולכך לא בעי קני אם כן משוך לא תיבעי. ומתרצינן תחילה אם תמצא לומר דקסבר חצר מהלכת קנה אפילו בעי משוך משום דלא השאילה לו להיות חצרו. אי נמי פירש אפילו אם תמצא לומר דקסבר דחצר מהלכת לא קנה כרבא מכל מקום אי הוה מיבעי ליה בקני והיה משיב דקנה אז שמא היה סבור הפושט דבעיא בכפות ולכך השיב דקני ולא ידע עדיין איך הדין במשוך אבל כי בעי משוך אם ישיב לו דקנה כל שכן קני ואם ישיב לו דלא קנה אז ממילא יודע הדין בקני דבמהלכת לא קנה דחצר מהלכת היא ובכפות קנה בכל ענין. כן נראה לי ביאור התוספות. גליון.

וזה לשון הרשב״א ז״ל: בעי רבי אלעזר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה וכו׳. ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קני חצר ומהלכת היא וכו׳. שמע מינה דכליו של אדם מדין חצר הוא קונה דאי לא מאי קמשני מחצר מהלכת דילמא כליו שאני. ואיכא למידק ולקני כלים מדין משיכה דהא אמשיכו להו כלים במשיכת הבהמה דאטו אי משיך כלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קנו להו. ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה. לקנות ולדותיה לא קנה. לקנות היא וולדותיה לא קנה. ואקשינן התם אלא האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה. ובפרק המצניע מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות וכו׳ ובפרק הספינה תניא ארבע מדות במוכרים וכו׳ אלמא אף על גב דמונחים בכלי שאינה שלו קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמרינן התם פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד וכו׳ דמשמע דמדידה מהניא ולא משיכה דפריקה התם בשפרק עד שלא פסק וכו׳ וכן פירש שם ר״ש. וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר דהכא היינו טעמא משום דאמר לו נותן משוך בהמה וקנה כלים שעליה ולא אמר לו משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה אלא מחמת הבהמה דלקני לה מדין כליו. ואכתי קשיא לן מאי שנא בהמה דנקט אי משום דלא מקני בהמה לגמרי קאמר וקמיבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל או לא תיבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא בפרק הספינה ארבע מדות במוכרים וכו׳ משנתמלאת המדה שניהם אינם וכו׳ ואוקימנא במדה דסרסור וכו׳ אלמא קונין בכלי מושאל. ונראה לי רבי אלעזר חדא מיגו חדא קמיבעיא ליה ובמשיכת בהמה כפותה קמיבעיא ליה במסקנא והכי קמיבעיא ליה משיכת בהמה כפותה מקניא או לא דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותים אלא להנהיגן ברגליהם לא קני או דילמא קני ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונים ואיירינן במושך בחמור ומנהיג בגמל קמיבעיא ליה הכא גרירא אי קניא או לא ואם תמצא לומר קניא היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי אבל היכא דלא אקני בהמה בגרירה זו אלא להיותה בכליו לקנות עליה כלים אלו מהניא משיכה בזו לקנות כלים עליה או לא. והא דאמרינן והלכתא דכפותה הכי קאמר בכפות קמיבעיא ליה והלכתא דקניא והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה ובהכי קמיבעיא לן. כן נראה לי. אלא דהיא גופה קא קשיא לן בהמה בגרירה היכי מקניא מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או משיכה בחמור דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום שאין דרכן בכך והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפיתה לעולם. ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה ולעולם בהמה גופא לא מקניא בגרירה דהא משוך וקני כלים קאמר דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם היינו משום דעיקר הליכתן מעצמן היא וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתה אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי אפילו בגרירה קני. כן נראה לי. ע״כ.

וזה לשון הריטב״א ז״ל: אלא אי אמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו. פירוש דגופה דבהמה לא מיקני ליה אלא שתהא שאולה לו שיקנה בה כלים שעליה מדין חצר. והראיה דמדין חצר הוא מדפרכינן עלה דתיפוק ליה דהוה חצר מהלכת. וקשיא לן וממאי דרבי אלעזר מדין חצר קאמר כי היכי דניקשי עליה מחצר המהלכת דילמא הכי קא בעי אם הוא זוכה בכלים מדין משיכה לגבי כלים או לא. ויש אומרים דהא פשיטא דלא הוה משיכה כיון דכלים לא נפקא מרשות מוכר ולעולם עמדו על גבי בהמתו וזה אינו שכבר בררנו בראיות מגמרין ומהירושלמי בפרק הספינה דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה ואדרבה יש לתרץ דמשמע לן דהא לא מיבעיא ליה לרבי אלעזר דהא פשיטא דקנה וכי קמיבעיא ליה אם קונה בו מדין חצר ולשונו של רבי אלעזר מוכיח דהיינו בעיא מדלא נקיט משוך כלים על גבי בהמה זו ונקיט משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה דאלמא לבהמה הוא דלעביד בה משיכה ושיקנה אחר כך כלים שעליה מדין חצר. ואם תאמר ואכתי מאי קא בעי דהא ודאי כיון דמשאיל לו בהמתו לקנות בה קנה דלדין חצר סגי אפילו בחצר או כלים מושאל או מושכר וכדאמרינן לקמן ומקומו מושכר לו וקא סלקא דעתין דמדין חצר קאמר וכדאמרינן נמי בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין משנתמלאת המדה ללוקח ואוקמוה במדה דסרסור דאלמא קונין בכלי מושאל. ויש לומר דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו ממשיכו לו אלא בקנין זה בלבד מספקא לן. ובעיין לא איפשיטא והא דמשך חמריו ופועליו שבפרק הספינה אינו ענין לזה וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ולענין הלכה בעיא דרבי אלעזר לא איפשיטא. וכיון שכן נראה לי דאי משיך בכהאי גוונא לא מפקינן מיניה דהוה ליה תופס ברשות דומיא דכור בשלשים סאה בסלע וכמו שכתבנו למעלה. וראיתי מחלקים ביניהם דהתם בכור בשלשים משיכה גמורה עבד אבל הכא דספיקא בגופה דקנייה ודילמא לא קני כלל מפקינן מיניה ואין זה כלום אצלי דהתם נמי איכא לספוקי דילמא מוכר לא נתכוון להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור וכלישניה קמא דאמר כור בשלושים ומשיכה דלא מקניא היא. הר״ן.

הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בתלמוד חצר מהלכת היא וכו׳. תמיה לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא לקמן וכן פסק הריא״ף ושליח הא נייד דבשלמא חצר דאשה דאיתרבי משום יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח אבל גברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן. הרשב״א.

והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: וחצר מהלכת לא קנה. פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפילו למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכל שכן למאן דאמר משום ידה איתרבאי עד כאן. ועיין בפסקי הרא״ש בפרק הזורק.

והלכתא בכפות. איכא למידק אמאי מתרץ בלשון הלכתא כיון דלא איפשיט בעיין ויש לומר משום דידע תלמודא דאיכא אמוראי דסבירי להו דחצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה וידה מהלכת היא והיינו רב פפא ורב הונא ורבינא דמקשו אלא מעתה משמע דסבירי להו דחצר המהלכת קונה ובעיא דרבי אלעזר לפי סברת הני אמוראי בבהמה המהלכת היא ומשום הכי הוצרך לומר והלכתא דבעיא דרבי אלעזר בכפות היא אבל במהלכת לא קנה.

אלא מעתה היה מהלך וכו׳. פירוש בשלמא אי חצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה מה ידה מהלכת אף כל חצר המהלכת קונה והיינו דלא בעי רבי אלעזר אלא במשוך בהמה וקני כלים שעליה. מורנו הרב נר״ו.

ואקשינן אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו׳. הכי נמי דלא קני לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכת לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינה מהלכת וכן בקלתה. ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרינן גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר כלי אזלינן ולא נייח לאו קושיא היא דאין הכי נמי דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מכל מקום אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה. הרמב״ן.

וזה לשון הראב״ד ז״ל: אמר להו ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. קשיא לן הא דאמר רבא במסכת שבת פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתם וכו׳ ולימא נמי אגוז מינת נייחא ומיא קא ממטו לה. ומתרצינן הכא לגבי חצר מהלכת היא כל היכא דלא סגיא מנפשה לאו מהלכת היא הילכך ספינה וקלתה לאו מנפשייהו ניידי אבל לגבי שבת הנחה ממש בעינן דאלו קיימי באויר כגון שערבן הרוח ולא הניחן לנוח והוציאן אחד משם לחוץ אינו חייב דהנחה על גבי משהו מיהת בעינן ומיא כאוירא בעלמא דמו ולא משום ניידא ממש קפדינן אלא משום דהוו כאוירא בעלמא דהא הדר איבעיא ליה לרבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח כלומר הרי אינו עומד באויר ומהניא ליה ההוא הנחה או דילמא בתר כלי אזלינן והכל באויר. עד כאן.

אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו׳. פירוש ולא דמיא הא לספינה שעל מים דפריש רבא דשאני הכא שהאשה מדעתה ניידא מה שאין כן במים. הריטב״א.

קשיא לי דהא קיימא לן דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים ואם כן אף על גב דקלתא מינח ניחא מאי הוי אטו משום קלתה מגרשה והא לא מגרשה אלא משום לתא דידה שהקלתה מונחת על ראשה והכי נמי אמרינן בגיטין שאפילו בחצרו של בעל מתגרשת בקלתה אם היתה מונחת בין ירכותיה ואף על גב דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות מוכר אלא משום לתא דידה הוא דמגרשא והכי נמי משום לתא דידה היא מגרשה ואיהי הא קא מהלכת ונייח דקלתה לא מעלה ולא מוריד. ועוד תיפוק ליה משום ארבע אמות דידה כדאמרינן בגיטין היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת ואמרינן התם לתוך ארבע אמות שלה הוו קרוב לה. ונראה לי דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד אבל מהלך לא וקלתה בין ירכותיה נמי משום במקום עצמה אם קלתה קנויה לה וכליו של לוקח הם ולעולם משום כליו הוא דמגרשא דמקום קלתה קנוי לה הואיל ובין ירכותיה היא. מיהו ברשות הרבים ליכא למימר הכי משום הכי איתחזי לי דהאי ברשות הרבים דקאמר הכא לאו רשות הרבים ממש אלא בסימטא ואיכא דוגמתיה בבתרא ובסימטא ודאי משום כליו הוא דקני דאיהי הא קא מהלכת והא קלתה מינח נייחא. הראב״ד.

ואין צריך לכך אלא יש לומר דטעמא דברשות הרבים לא קני משום דאין לו רשות להניחו ברשות הרבים אבל קלתה בכל מקום יש לה רשות לשאת אותה. עוד הקשה תיקני לה ארבע אמות דידה. ונראה לי דאין ארבע אמות קונות אלא בעומדת אבל במהלכת לא. הרשב״א והר״ן.

וכתוב בתוספי תוספות להרא״ש ז״ל וזה לשונו: הקשה הראב״ד תיפוק לי משום ארבע אמות דידה וכו׳. ומתוך קושיא זו פסק דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד וכו׳. ונראה לי שהקושיא אינה קושיא גם מה שפסק מכח קושיא זו ליתיה דארבע אמות קונות לו לאדם אפילו מהלך אם היה מונח על גבי קרקע אבל מה שנתון תוך קלתה לא קנתה דקלתה מבטלת כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ארבע אמות תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לה וקלתה הויא חצר מהלכת. עד כאן.

מתניתין: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו׳. קשיא לי למה לי למתני היה רוכב ליתני ראה את המציאה וכו׳. ויש לומר דטעמא קא יהיב למה ראה זה יותר מחברו מפני שהיה רוכב והגבוה מחברו רואה יותר מחברו. אי נמי דאם שנים מהלכים יטלנה הוא ולא יכניס עצמו לבית הספק כי שמא יזכה לעצמו אלא מפני שהוא רוכב לא היה יכול ליטלה. ואם תאמר ירד ויטול אותה. אדהכי והכי יזכה בה אחר. אם כן לרבותא דסיפא נקט רוכב דהוה אמינא דמצי למימר כיון שאתה רוכב ואני מהלך אני הייתי פוגע בה תחילה ודידי היא קמשמע לן כיון דיהבה ניהליה קני ממה נפשך כדפירש רש״י.

ואמר אני זכיתי בה וכו׳. לא מצינא לפרושי דאיירי כדפריש בהדיא בשעת הגבהה לצורך פלוני אני מגביה דאם כן כי דחינן לקמן מתניתין דאמר תחילה ופירש רש״י מתחילה הגבהתי לצרכי ולא לצרכך היכי מצי למימר הכי והלא בשעת הגבהה פירש לצורך חברו וסבירא ליה להאי דדחי הכי המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא ודאי הכי פירושו כי בשעת הגבהה לא פירש והשתא פירש מתחלה זכיתי בה לצרכי ואם כן קשיא טובא מאי למימרא וכי מי שאומר לחברו תן לי מציאה זו והגביה אותה לצורך עצמו צריכא ליה לתנא למימר דקנה הזוכה. וקושיא זו דחקתיה לרב נחמן לפרושי מתניתין דהא דקתני אני זכיתי בה אני רוצה לזכות בה עכשיו אף על פי דאין מלשון והענין מתפרש יפה לדעתו. ויש לתרץ דהא קמשמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר לו תנה לי ועני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע והוא הגביה סתם ולא פירש בשעת הגבהה לצרכי אני מגביהן מסתמא לצורך חברו הגביה ולא נאמינהו במה שאומר עתה מתחילה הגבהתי לצרכי קמשמע לן דנאמן ולא נקרא רשע כיון שהיא מציאה דלא מצינן למימר ליה תלך ותמצא אחרת ומה שלא פירש בשעת הגבהה מימר אמר כיון שהדבר הוא בידי למה אפרש סתמו כפירשתי כל מי שיערער עלי אומר בתחילה לצרכי הגבהתיה. ונמצינו למדין דלרב נחמן מתפרשא מתניתין בתרי גווני אפילו היכא דאמר לצורך ראובן אני מגביה מצי למהדר ביה ויאמר אני רוצה לזכות בה עכשיו דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וכל שכן מן הסתם. ולמאי דמפרש תלמודא דאני זכיתי בה מתחילה קאמר מתפרשא מתניתין בחדא גוונא במגביה סתם.

אם משנתנה לו וכו׳. ואם תאמר מאי למימרא דהא קנה ממה נפשך. ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר ותקפה ממנו דמפקינן לה מיניה משום דזכה ואכתי לא ניחא ויש לומר דסלקא דעתך אמינא מצי למימר לא נתכוונתי לזכות לחברי אלא לעצמי והא דיהבתה ליה מתנה בטעות היא דאמרי משעת ראיה קני לה דהכי קרו אינשי מציאה משעת ראיה כדאמרינן לעיל קמשמע לן דלא מצי טעין הכי אלא כיון דיהבה ניהליה קנה דלא מפקי אינשי מידייהו מילתא דלא פסיקא להו דלאו דידהו והרי זה נכון. מ״ה נר״ו.

גמרא: מי שליקט את הפאה. פירש רש״י ז״ל אדם מעלמא שאינו בעל השדה. יש להקשות מי הכריחו בזה והקושיא שעושה אינה לדעת מי שאומר בגמרא תרי מיגו אמרינן דלהאי טעמא אף על פי שהוא עשיר להוי זוכה לנפשיה מיגו דאי בעי מפקר לנפשיה וכו׳. לזה נאמר כיון דהכתוב אומר לא תלקט לעני ולגר וגו׳ ואם ההערמה שאמרנו היא אמתית הצוואה הזאת אין לה מקום כלל שבכל אחד ואחד נאמר מיגו. וזהו גם כן מה שכוון רש״י להלן באמרו חד מיגו מעני לעני דרצונו לומר דהאי דאמרינן חד מיגו היינו לשיהיה זוכה עני אחד לחברו אבל לא שנאמר דמיגו שהיה יכול להפקיר נכסיו חזי ליה שתהיה עכשיו זאת הפאה לעצמו. מהר״י אבוהב.

והרא״ש כתב וזה לשונו: מי שליקט את הפאה וכו׳. פירש רש״י דוקא בשדה אחר אבל בשדה שלו וכו׳. ונראה לי דבעיקר מחלוקתן דפליגי אליבא דעולא דמעשיר לעני מיירי אפילו בשדה שלו דכיון דלא זכי ליה אליבא דרבי אליעזר אלא מטעם דאי בעי מפקר נכסיה ולאחר שיפקירם אין השדה שלו. אלא בשביל דמעני לעני הוצרך רש״י לפרש דבשדה אחר מיירי. עד כאן.

והריטב״א כתב וזה לשונו: תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני וכו׳. פירש רש״י דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה והיינו דאמרינן דאלו מפקיר לנכסיה חזיא ליה ואי בבעל השדה אפילו הוא עני לא חזיא ליה דהא קיימא לן שאף העני מוזהר על שלו. ובתוספות דחו ראיה זו דאנן הכי אמרינן דאי בעי מפקר נכסיה ושדה זו בכלל הפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה. ואף על פי שאמרו שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה התם הוא לפי שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו. ונראה לי כי רש״י סובר דגזירת הכתוב היא שיהא העני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פאה דהא תלמודא הוא דמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו שורת הדין שיהא פטור מן הפאה דהא הפקר פטור מן הפאה אלא דכתב רחמנא תעזב יתירה כדאיתא פרק הגוזל להזהירו וגזירת הכתוב היא שלא להפקיע תורת פאה הכא נמי לא שנא. ובתוספות סייעו פירוש רש״י מדאמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דחד מיגו אמרינן ואי בבעל השדה אכתי איכא תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דחזיא ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה. ומיהו בירושלמי משמע דמתניתין סתמא בין בבעל השדה ובין באיניש דעלמא דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה דהא (תלמוד) ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנא חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינו למימר דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני. עד כאן.

וזה לשון מ״ה נר״ו: מי שליקט את הפאה וכו׳. כתב רש״י אדם בעלמא שאינו בעל השדה דאי בעל השדה ליכא מיגו דעני נמי מחייב בפאה. ואם תאמר אפילו בבעל השדה מצינן לאוקמה מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים זכי נמי בהאי לצורך עניים אחרים והכי איתא בירושלמי. ויש לומר שרש״י לא רצה לפרש כן משום דלא אמרינן מיגו מענין לענין דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים יזכה בפאה זו לצורך עניים אחרים.

אבל אכתי קשה לי דאפילו בבעל השדה משכחת מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה ואפילו קרקע זו ונמצא שאין פאה זו של שדהו ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני. ויש מי שכתב דמשום מעני לעני כתב רש״י כן דאמרינן דליכא אלא חד מיגו ואלו בעני בעל השדה תרי מיגו איכא מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דאית ליה ומצי זכי לנפשיה ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני ונכון הוא אבל לא משמע לי כן מדברי רש״י אלא לעולם לא מצינן לאוקומי בבעל השדה דכיון דבשעת שלקט אותו וקרא עליו שם פאה של שדהו שוב לא מצי זכי לנפשיה אפילו אי מפקר לכולהו נכסיה שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ואזלינן בתר זמן לקיטתו ולא בתר זמן אכילתו. עד כאן.

לימא מר מעני לעני מחלוקת. כתוב בתוספות אית ליה פרק קמא דגיטין דבתופס לבעל חוב פליגי וכו׳. פירוש מהכא שמעינן שפיר דמאן דאית ליה לא קנה דכל שכן דקסבר דתופס לבעל חוב לא קנה אבל מאן דאית ליה קנה מצי למימר דתופס לבעל חוב לא קנה ושאני מציאה דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה זה הביאו מפרק קמא דגיטין דליתיה קל להבין. גליון.

לימא מר מעני לעני מחלוקת. יש לומר שזו הקושיא לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה שממה שהתחיל ולימא מר ולא אמר ורמינהי או כיוצא בזה נראה שאין זו קושיא עצומה ובסוף הקושיא אמר אי אמרת בשלמא וכו׳. ואפשר לומר דהאי דקאמר ולימא משום דבהקדמה יש לנו לומר שאין ראוי שנשים בין שני תנאים מחלוקת מן הקצה אל הקצה כל שנוכל לאוקומי פלוגתייהו מן הקצה אל האמצעי ואם נאמר מעני לעני מחלוקת היינו מן הקצה אל הקצה אבל זה כבר תירץ רש״י במה שאמר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו שכוונתו לפרש שמה שאנו מחדשים בזו האוקמתא אינו שרבי אליעזר סבר דאפילו מעשיר לעני קונה שרבי אליעזר יודה בזה דלא קנה אלא החידוש הוא ברבנן ואם כן בכאן יש מחלוקת מן הקצה אל האמצעי אבל החולשא שמצא זה המקשה בקושייתו היא בהקדמה שבנה עליה קושייתו והוא מסופק בה אם היא אמתית אם לאו והוא דהא מציאה הכל עניים אצלה וזה נוכל לדחותו ולומר שהפרש גדול בין מציאה לפאה שענין פאה מצות התורה שתהא לעני בהכרח ובעל השדה אין לו רשות כלל בזה אבל גבי מציאה צוותה התורה בהיפך שמי שמצא אבידה שיטרח בעל כרחו להחזירה לבעליו ובשביל זאת החולשא אמר ולימא מר פירוש אם אתה מודה לי זו ההקדמה שמציאה ופאה שוין אני אקשה לך קושיא עצומה. מהר״י אבוהב.

ומ״ה נר״ו כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני וכו׳. איכא למידק דהיכי פריך הכי בפשיטות לאפושי פלוגתייהו והלא לרבי יהרשע לא פליגי אלא בחדא ואיהו פריך דליפלגו בתרווייהו. וראיתי מי שפירש דהכי פריך ולימא מר מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני מודה רבי אליעזר דתרי מיגו לא אמרינן ואמר דהכי דאיק לשון רש״י שכתב ולימא מר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו. ולדידי מי שהוא רגיל בלשון רש״י יכיר שהוא כוון היפך זה ממש וטעמא דמילתא משום דעל כרחך מעשיר לעני פליגי והיינו דקתני מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני משמע מי שלקט לאו עני הוא דאם מן הסתם משמע עני דפאה עניים הוא דלקטי לה ליתני הכי מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני ותו לא ואנא ידענא דלפלוני עני הוא אלא ודאי אפילו מעשיר לעני פליג רבי אליעזר ופריך ולימא מר וכו׳ ואף על גב דהשתא מפיש פלוגתייהו בהכי ניחא טפי דאתיא מתניתין בכל גוונא בין מעשיר לעני בין מעני לעני. עד כאן.

והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני מחלוקת. כלומר ובתרווייהו פליגי דרבי אליעזר סבר דאמרינן אפילו תרי מיגו ורבנן סברי אפילו חד מיגו לא אמרינן. ורש״י גורס כגירסא ראשונה אלא שפירש הוא ולימא מר דאפילו מעני לעני פליגי רבנן ונראה שהוא נוטה כפי הגירסא האחרונה ובמסכת גיטין הארכתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן. וחסרון יש בלשון הריטב״א זה הנזכר.

ותנן היה רוכב על גבי בהמה. ואם תאמר והיכי אסיק אדעתיה לומר דמתניתין דעני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר דהא קתני אני זכיתי ומשמע בשעת הגבהה. ויש לומר דמתניתין קשיתיה דאי אני זכיתי בה בתחילה קאמר מאי למימרא כדכתיבנא לעיל והא דקתני זכיתי בה ולא קתני אני זוכה בה לאפוקי אי תקפה אחר דאם היה אומר אני רוצה לזכות בה עכשיו קנה התוקף דחברו לא קנה דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיהו לא קני אם כן מי קנה אלא ודאי התוקף קנה משום הכי הוצרך לומר אני זכיתי בה תחילה קודם שתקפת אותה ונמצא ניצול בטענה זו מחברו ומן התוקף. מ״ה נר״ו.

אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת וכו׳. קשיא לי מעני לעני מודו רבנן דמיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני אבל מיהו לא זכה בפועל לנפשיה וזכי לאחריני במיגו אבל במציאה אמר שרוצה לזכות לעצמו ומשום הכי לא קנה חברו ומאי קושיא. ויש לומר. דכיון דבשעה שהגביהה הגביהה לצורך חברו ובאותה שעה שייך לומר מיגו אם איתא דאמרינן מיגו שוב לא היה יכול לזכות לעצמו דהא קנה חברו בשעת הגבהה אם איתא דאמרינן מיגו אלא ודאי לא אמרינן מיגו ומשום הכי מצי לזכות לנפשיה. וכן הבנתי מלשון רש״י מ״ה נר״ו.