(1) 
אאֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ אֵלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ מְרוּבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. מֵיתִיבֵי ר׳ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ? ת״ל תִּלְמוֹד לוֹמַר , ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״
אאֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ אֵלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ מְרוּבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. מֵיתִיבֵי A Torah scholar is permitted to stand before his teacher only once in the morning and once in the evening, so that the teacher’s honor should not be greater than the honor of Heaven, as one recites the Shema, which is tantamount to greeting God, once in the morning and once in the evening. The Gemara raises an objection from an aforementioned opinion. Rabbi Shimon ben Elazar says: From where is it derived that an elder should not trouble others to honor him? The verse states: “An elder, and you shall fear” (Leviticus 19:32). The collocation of these words comes to teach that the elder, too, must fear God.
אמ׳ ר׳ ינאי אין תלמיד חכמיםא רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו עדיף מכבוד שמיםב. ירושלמי סוף ביכורים {שם} ר׳ ינאי הוה קאים מקמיה ר׳ יהודה חתניה מלא עיניו, אמרו ליה תלמידיו לא כן אלפן רבי לזקן ארבע אמות, אמ׳ להן אין ישיבה לפני הר סיני. אמ׳ ר׳ אלעזר כל תלמיד חכמים שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנ׳ וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני הא׳. ר׳ אלעזר גמר פני פני כת׳ הכא והדרת פני זקן, וכת׳ התם מלפניג האלהים. טוב זה תורה, וכת׳ וטוב לא יהיה לרשע, כלומ׳ זו התורה לא תהיה אצלו מיכן שתלמודו משתכח, שאין טוב אלא תורה שנ׳ {משלי ד, ב} כי לקח טוב נתתי לכם, ולא יאריך ימים כמשמעו.
א. בכת״י פרגולה: תל׳ חכם. וכן בשאר המקומות בהמשך.
ב. ומשמע מדברי רבינו שפוסק כן להלכה, וכן פסק הרמב״ם בהל׳ תלמוד תורה פ״ו ה״ח. אך יעוין ברא״ש סימן נו שכתב דמדהשמיט הרי״ף מימרא דרבי ינאי משמע דס״ל דאינה להלכה, יע״ש שמבאר הטעם דלא פסק כן. וע״ע בקרבן נתנאל אות צ מש״כ בזה. [ומדברי הר״ן יד,א ד״ה גרסי׳ בגמ׳ משמע שלא דייק כן בדעת הרי״ף, מדהביא שם בסתמא הך מימרא דרבי ינאי להלכה]. ועיין בטור סימן רמב שהביא ב׳ הדיעות. והשו״ע השמיט ג״כ דין זה, והובא ברמ״א בשם יש אומרים. [ועיין עוד בש״ך ס״ק לו]. ומשמע עוד מסתימת דברי רבינו דלא כמ״ש בתוס׳ ישנים ד״ה אין, דהא דאמרינן אינו רשאי פירושו דאינו חייב, ומ״מ רשאי לעמוד, יע״ש הוכחתו, אלא דאינו רשאי כלל, וכ״מ בשאר הראשונים הנ״ל.
ג. בכת״י שם: מפני.
חייבות ותו הרי10 תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן [דמצות]11 עשה שלא12 הזמן גרמה ונשים פטורות אמר ר׳ יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו13 [במקום]14 שנאמר [בהן]15 חוץ:
1. מלפני אלהים: גיד , דפוסים. כ״י נ : ״מלפני האלהים״. כ״י בהמ״ל 695 : ״מפני הﭏ״.
2. זו: גיד , כ״י נ , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״זה״.
3. מאלהיך: וכן גיד , כ״י נ . חסר בדפוסים.
4. אלעזר: כ״י נ : ״אלעזר בר׳ צדוק״.
5. ומה: חסר ב-גיד , כ״י נ , דפוסים.
6. כול׳: וכן גיד . חסר בכ״י נ , דפוסים.
7. שופר: וכן גיד . כ״י נ , דפוסים: ״ושופר״.
8. וכללא הוא: דפוס קושטא : ותו ליכא .
9. שמחה: גיד , כ״י נ , דפוסים: ״ושמחה״.
10. הרי: כ״י נ : ״והרי״.
11. דמצות: גיד , כ״י נ , דפוסים, כדלעיל. כ״י בהמ״ל 695 : ״מצות״.
12. שלא: וכן גיד , כ״י נ . דפוסים: שאין .
13. ואפילו: דפוסים: אפילו .
14. במקום: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״ממקום״.
15. בהן: ספה״ב, כ״י נ . חסר בכ״י בהמ״ל 695 , דפוס קושטא . דפוסים : בו .
מכבוד שמים – שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית.
אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית – תימה למה איקפיד רבא לעיל שמא קמו מפניו שחרית וערבית ולאו אדעתיה ונראה לפרש דדין זה אינו נוהג אלא באותם הדרין בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית אבל תלמידים אחרים חייבין לעמוד אפי׳ מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם ואפילו אותם שדרין בבית הרב נמי אם באו פנים חדשות צריכין לעמוד.
[אין ת״ח כו׳ – תימה וכי כל הני דלעיל מיירי בלא קמו שחרית וערבית וצ״ל אינו רשאי אינו חייב כדפי׳ לעיל] ת״י.
תלמיד היושב לפני רבו ועוסק בתורה אינו זקוק לעמוד מפניו כל זמן שהוא יוצא ובא אלא שתי פעמים ביום דיו שישוה כבודו לכבוד שמים אבל שתי פעמים ביום יעמוד מפני רבו אפילו בשעה שעוסק בתורה הא כל שיושב במקרה ותלמיד חכם עובר עומד אפילו מאה פעמים כמו שביארנו והוא שאמרו בבבא בתרא ר׳ אסי כד הוה חליש מגירסא אמר איקום אפיתחא דבי מדרשא דכי חלפי רבנן אקום מקמיהו ויש מפרשין שמפני אדם אחד אינו רשאי לעמוד אלא שני פעמים ביום אבל להרבה תלמידי חכמים עומד מפני כל אחד מהם שני פעמים והיא היא כונתו של ר׳ אסי ויש מפרשים שכל תלמיד חכם צריך לעמוד כל זמן שיראהו ואפילו תלמיד היושב לפני רבו ושמועה זו פירושה שאינו רשאי להשתדל בכך עד שיכין עצמו לעמוד במקום שתלמידי חכמים מצויים לעבור שם אלא שתי פעמים ביום שהרי אינו מזמין עצמו לכבוד שמים אלא שתי פעמים ביום ויש מפרשים בשמועה זו שאינו חייב ומכל מקום אם רצה להזמין עצמו מאה פעמים לאדם אחד מותר שהרי בכבוד שמים ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ואע״פ שאמרו אינו רשאי פירושו אינו חייב וכן הם מפרשים מה שאמרו אין בעלי אומניות רשאין וכו׳ אלא שאנו מפרשין בה לשון ראשון על מלאכת אחרים כמו שכתבנו:
אין ת״ח רשאי לעמוד מפני רבו וכו׳ – תמי׳ לי כל הני דלעיל שהיו מקפידין אפי׳ בסעודה וכי כולהו מיירי בשלא עמדו שחרית ערבית ואין נראה לחלק בין רבו מובהק דהא מפרש טעמא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ואין לו׳ דוקא קא׳ להשכים לפתחו או ללכת במקום שעתיד רבו לעבור כדי לעמוד מפניו כמו שמשכימים ומעריבין לכבוד שמים לתפילה דא״כ מאי קאמר שלא יטריח ונראה לפ׳ דדוקא קאמר בבית המדרש או במקום הצנוע אבל במקום שיש שם בני אדם ויחשדוהו אם לא יעמוד מפניו חייב ואי הוה מפרשי לשון רשאי חייב ניחא:
גמרא ניטרח חיובא הוא נמחק. נ״ב בס״א אינו:
שם ולא תיחוש ליקרי דידי. נ״ב פי׳ שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ׳ יש נוחלין ר״ן:
שם ר״א ורבי יעקב כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אין תלמיד חכם רשאי לעמוד כו׳ שמא קמו מפניו שחרית וערבית כו׳ עכ״ל ולשון ת״י ותימה וכי כל הני דלעיל איירי כשלא קמו ערבית ושחרית כו׳ וצ״ל אינו רשאי אינו חייב כדפ״ל עכ״ל:
בד״ה אין תלמיד חכם רשאי כו׳ תימה למה איקפד רבא לעיל כו׳ עכ״ל. ולא ניחא להו למימר הכא דנהי דאין רשאין לעמוד אלא שחרית וערבית מ״מ הידור בעי למיעבד ומש״ה איקפד כדשנינן נמי לעיל אלא כיון דיהיב טעמא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים משמע דכלל וכלל לא אבל מה שתירצו דהיכא דאיכא חשדא רשאין וחייבין אתי שפיר ועיין מ״ש לעיל:
גמרא כשהוא אומר ויראת מאלקיך הרי מורא זו קימה ואימא מורא דריבית ומורא דמשקלות. והקשו בתוספות דלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא ונדחקו ליישב ולולי שאיני כדאי היה נ״ל דאף לענין קימה גופא דמסיק לה קרא בהאי לישנא אשר איננו ירא מפני אלקים היינו משום דאיירי בכה״ג דדרשי׳ לעיל יכול יעצים עיניו כמי שלא ראה ת״ל ויראת ומש״ה קרי ליה רשע לפי שהוא כגונב דעת עליון והיינו דמקשה שפיר ואימא מורא ריבית ומורא משקלות דדרשינן נמי בפרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית ובמשקלות והיינו דכתיב בהם אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומסיק דבריבית היינו במי שתולה מעותיו בעכו״ם ובמי שמטמין משקלותיו במלח אמר הקב״ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור כו׳ וא״כ לפ״ז שייך שפיר בריבית ומשקלות האי ענינא דאיננו ירא מלפני אלקים שגונב דעת עליון לתלות מעותיו בעכו״ם ולהטמין משקלותיו במלח ואף על גב דבמשקלות לא כ׳ מורא להדיא כיון דכתיב אני ה׳ ויציאת מצרים שפיר שייך האי לישנא וכמאן דכתיב מורא דמי ועי״ל דס״ד שויראת מאלקיך דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה גופא בקימה מפני שיבה וזקן שייך נמי לדרוש לאחריו דכתיב בהו הכא לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק וגומר ואף על גב דמפסיק בפסוק אונאת גרים בינייהו אין בכך כלום דהכי נמי אשכחן שכתבו התוספות בסוף תמורה דאיתקוש ערלה לכלאים דכתיבי בפרשת קדושים ואף על גב דאפסקו קראי טובא כמו שכתבתי בחידושי פסחים פרק כל שעה וכ״ש הכא דענין מורא גופא דשייך בקימה שייך בהאי ענינא גופא כמו במשקלות והא דקשיא ליה ואימא מורא ריבית ומשקלות ומשמע דלא בעי לאוקמי כלל האי קרא לענין קימה דכתיב מורא בהדיא נראה משום דלא משמע ליה דבמה שעבר על מצות עשה דקימה לקריי׳ רחמנא רשע ומש״ה הוי ניחא ליה טפי לאוקמי בריבית ומשקלות דהוי רשע דחמס כן נ״ל נכון וברור בעזה״י:
הרמב״ן בחידושיו על קידושין ל״ג,ב חישב מצות ספירת העומר כמצות עשה שלא הזמן גרמא, והגאון בעל אבני נזר באו״ח שפ״ד נתקשה מאוד לבאר דבריו, יעו״ש. ולענ״ד הוא פשוט, שמצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה, כמו מצה, לולב וסוכה וכו׳, משא״כ בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחוייב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמאא, ודו״ק כי עמוק הוא, והרבה יש לי להאריך בזה.
ועפי״ז נ״ל שמי שספר יותר ממ״ט ימים אינו עובר על בל תוסיף, שמצות ספירת העומר אינה מצוה למנות ימים סתם, אלא למנות את הימים שבין פסח לשבועות, וא״כ אם מנה אחר שבועות לא עשה מצוה כלל ולא שייך על זה בל תוסיף.
ומענין לענין, האחרונים חקרו האם אשה חייבת בתוספת שבת כשם שחייבת במצות שבת או דנימא דתוספת היא מצוה בפני עצמה וממילא פטורה מטעם זמן גרמא. ואמרתי שמצות תוספת שבת אינה מצות עשה שהזמן גרמא, שהמצוה היא כללית להוסיף מן החול על הקודש (עי׳ יומא פ״א,ב וסמ״ג מצוות עשה ל״ב) והוספה זו היא למעלה מן הזמן, אלא שלקודש יש זמן, כמו שבת ויום טוב ויום הכיפורים, אבל מצות הוספה היא כללית ולמעלה מן הזמן ודו״ק.
ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים על התוס׳ בקידושין ל״ה,א ד״ה משום דהוי שמחה מצה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד, דלאביי שאשה בעלה משמחה א״כ לר׳ יהודה דאמר דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין נילף ממצה והקהל שנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא, עיי״ש. והקשו האחרונים מסוכה כ״ח,ב דיליף מ״האזרח״ דנשים חייבות בתוספת עינוי ביום הכיפורים, ושם קאי הגמ׳ אליבא דאביי, עיי״ש, וא״כ יש ג׳ כתובים. ולפמ״ש אין התוספת מצות עשה שהזמן גרמא, והא דאיצטריך קרא, הוא כמו שאמרה הגמ׳ שם: ״סד״א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ״ל״ ועיי״ש ברש״י (ובמנחת חינוך מצוה שי״ג משמע שהבין דאיצטריך קרא דלא נימא שפטורות מטעם מצות עשה שהזמן גרמא).
ושיטת הרמב״ם ידועה שאין תוספת שבת ויו״ט לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם ביום הכיפורים התוספת היא רק על העינוי ולא על המלאכה (עי׳ הל׳ שביתת עשור פ״א ה״ו ובמגיד משנה שם). וכבר ביארו האחרונים, שהרמב״ם סובר שמצות הוספה היא רק על הדברים שנמשכים מן החול אל הקודש, כמו בעינוי, שע״י העינוי בשעת ההוספה הוא מתענה ג״כ ביום הכיפורים עצמו, וכן החרישה של ערב שביעית נמשכת תועלתה גם בשביעית, אבל לא בשאר דברים. ועי׳ בתוס׳ מועד קטן ג׳,ב ד״ה יכול ילקה על תוספת של ראש השנה, שמוכח דאין התוספת מעיקר הקודש אלא מצות הוספה בלבד.
א. משא״כ בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחוייב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא. לכאורה היה מקום לקשר את דבריו עם מש״כ בטורי אבן מגילה כ׳,ב —הובא ג״כ בתוספות רעק״א ביכורים פ״א מ״ה— שאין מצות ביכורים נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא אעפ״י שנקבע זמן סופי לקריאה ולהבאה כי ״הא דמן חנוכה ואילך אינה זמן הבאה אינו מצד עצמן של הימים שגורמין שאינן בני הבאה אלא דבר אחר גורם להם שאין מצויין על פני השדה ... ואילו הי׳ מצויין על פני השדה הי׳ הימים בני הבאה, וה״נ הא דאחר זמן החג אינו זמן קרייה אינו מצד עצמן של ימים אלא דבר אחר גורם להן דרחמנא אמר ושמחת בכל הטוב דהיינו בזמן שמחה ... וזה אינו אלא בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח במעשיו, ואילו הי׳ זמן קצירה ולקיטה אחר החג נמי הי׳ הימים מצד עצמן בני קרייה, הילכך לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא״ עכ״ל. במילים אחרות, בביכורים לא התאריך הוא הקובע אלא מצב הפירות בשדה והזמן אינו אלא ״ציון״ לעונה הקשורה לטבע. ואף כאן לא התאריך הוא החשוב אלא העונה שבין פסח לשבועות [ועי׳ הגהות חכמת שלמה או״ח תכ״ו, וראה ג״כ דברי יחזקאל סי׳ מ״ה אות ד׳, והגר״י פערלא על הרס״ג ח״א עמ׳ ל׳].
אך אחר העיון בדברי הגריי״ו נראה שדבריו מבטאים רעיון אחר לגמרי מהרעיון הנ״ל בענין מצות ביכורים. שם כאמור לא התאריך הוא החשוב וע״כ לא נחשב לזמן גרמא, בעוד שכאן הדגש ״שהזמן״ כל כך חשוב, שאין הוא רק מסגרת למצוה אלא הוא חלק מהותי מהמצוה, הוא ״עצמותו של המצוה״. אין הוא מגביל את תחום המצוה אלא הוא מגדיר את מעשה המצוה.
ביאור הדברים: זמן גרמא פי׳ שיש חובה המוטלת על האדם מישראל שבעצם היתה יכולה להיות בכל עת, כגון תפילין מצה או סוכה, אלא שהתורה קבעה עת ומועד מיוחד לקיום מצוות אלו והחשיבה מועד זה ליותר מסוגל לקיום המצוה אעפ״י שלכאורה יש ערך ומשמעות למצוות אלו אף בעת ומועד אחר. וכשהתורה צמצמה והגבילה קיום המצוה לזמן פלוני הרי בו בזמן פטרה את האשה מקיום המצוה. היא צמצמה את זמן החיוב ובו בזמן צמצמה את היקף האוכלוסייה המחוייבת במצוה (אא״כ יש לימוד מיוחד המחייבתה בקיום המצוה כגון מצה). אך לספירה של ימים ושבועות אין שום ערך ומשמעות כשלעצמה, כדברי הגריי״ו, ורק המפגש עם אותם ימים שבין פסח ושבועות הוא הוא שיוצר את חיוב הספירה (ואפשר להמחיש את ההבדל: למעשה יכול אדם להניח תפילין, לאכול מצה או לשבת בסוכה גם שלא בשעת מצוה, אך אינו יכול אף למעשה לספור ״ספירת העומר״ בימים שמחוץ לפסח ושבועות!), כי התורה רוצה שימים אלו יהיו ספורים ע״י ישראל, וזאת ע״מ לקשר קשר של קיימא בין קציר שעורים —״מהחל חרמש בקמה״— לקציר חיטים, בין עומר לשתי הלחם, בין יציאת מצרים למתן תורה, וימים אלו הם א״כ חלק בלתי נפרד מהמצוה. ונמצא איפוא שהספירה בימים אלו אינה צמצום של זמן החיוב, כי אין זמן אחר!
ומתוך כך סובר הגריי״ו שבספירת העומר לא שייך ג״כ בל תוסיף, ונראה שהדברים אמורים אף אי נימא שאפשר לעבור על בל תוסיף אף שלא בזמן המצוה, ובפרט אם התכוון לשם מצוה (עי׳ עירובין צ״ה,ב — צ״ו,א), כי היושב יום נוסף בסוכה לשם מצוה, הרי בכוונתו יצר בזה כאילו ״מצוה אריכתא״ וזהו נגד רצון התורה שהגבילה את קיום המצוה לשבעה ימים. משא״כ כשהוסיף לספור מעבר לזמן, הרי תוספת זאת לא נחשבת כלל ל״ספירה״ ואין כאן אפי׳ סרך של ״מעשה מצוה״ כי, כדברי הגריי״ו, אין שום מצוה לספור ימים סתם, ו״ספירה״ אינה אלא של אותם הימים שבין פסח לשבועות. וספירה של יום נוסף הוא כאילו ישיבה, יום נוסף, בצריף במקום בסוכה, או נטילת מקל במקום לולב.
והרב יהודה לייבוביץ (שליט״א) [זצ״ל], תלמידו של הגאון הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ״ל, העיר לי שבספרו ״קונטרסי שיעורים״ על קידושין (תש״ל), שיעור י״ט, כתב הרב גוסטמאן כסברת הגריי״ו —שבספירת העומר הזמן הוא עצם המצוה— בהסבר דעת הרמב״ן. ושני הגאונים כיוונו לדבר אחד.
אך אחר העיון בדברי הגריי״ו נראה שדבריו מבטאים רעיון אחר לגמרי מהרעיון הנ״ל בענין מצות ביכורים. שם כאמור לא התאריך הוא החשוב וע״כ לא נחשב לזמן גרמא, בעוד שכאן הדגש ״שהזמן״ כל כך חשוב, שאין הוא רק מסגרת למצוה אלא הוא חלק מהותי מהמצוה, הוא ״עצמותו של המצוה״. אין הוא מגביל את תחום המצוה אלא הוא מגדיר את מעשה המצוה.
ביאור הדברים: זמן גרמא פי׳ שיש חובה המוטלת על האדם מישראל שבעצם היתה יכולה להיות בכל עת, כגון תפילין מצה או סוכה, אלא שהתורה קבעה עת ומועד מיוחד לקיום מצוות אלו והחשיבה מועד זה ליותר מסוגל לקיום המצוה אעפ״י שלכאורה יש ערך ומשמעות למצוות אלו אף בעת ומועד אחר. וכשהתורה צמצמה והגבילה קיום המצוה לזמן פלוני הרי בו בזמן פטרה את האשה מקיום המצוה. היא צמצמה את זמן החיוב ובו בזמן צמצמה את היקף האוכלוסייה המחוייבת במצוה (אא״כ יש לימוד מיוחד המחייבתה בקיום המצוה כגון מצה). אך לספירה של ימים ושבועות אין שום ערך ומשמעות כשלעצמה, כדברי הגריי״ו, ורק המפגש עם אותם ימים שבין פסח ושבועות הוא הוא שיוצר את חיוב הספירה (ואפשר להמחיש את ההבדל: למעשה יכול אדם להניח תפילין, לאכול מצה או לשבת בסוכה גם שלא בשעת מצוה, אך אינו יכול אף למעשה לספור ״ספירת העומר״ בימים שמחוץ לפסח ושבועות!), כי התורה רוצה שימים אלו יהיו ספורים ע״י ישראל, וזאת ע״מ לקשר קשר של קיימא בין קציר שעורים —״מהחל חרמש בקמה״— לקציר חיטים, בין עומר לשתי הלחם, בין יציאת מצרים למתן תורה, וימים אלו הם א״כ חלק בלתי נפרד מהמצוה. ונמצא איפוא שהספירה בימים אלו אינה צמצום של זמן החיוב, כי אין זמן אחר!
ומתוך כך סובר הגריי״ו שבספירת העומר לא שייך ג״כ בל תוסיף, ונראה שהדברים אמורים אף אי נימא שאפשר לעבור על בל תוסיף אף שלא בזמן המצוה, ובפרט אם התכוון לשם מצוה (עי׳ עירובין צ״ה,ב — צ״ו,א), כי היושב יום נוסף בסוכה לשם מצוה, הרי בכוונתו יצר בזה כאילו ״מצוה אריכתא״ וזהו נגד רצון התורה שהגבילה את קיום המצוה לשבעה ימים. משא״כ כשהוסיף לספור מעבר לזמן, הרי תוספת זאת לא נחשבת כלל ל״ספירה״ ואין כאן אפי׳ סרך של ״מעשה מצוה״ כי, כדברי הגריי״ו, אין שום מצוה לספור ימים סתם, ו״ספירה״ אינה אלא של אותם הימים שבין פסח לשבועות. וספירה של יום נוסף הוא כאילו ישיבה, יום נוסף, בצריף במקום בסוכה, או נטילת מקל במקום לולב.
והרב יהודה לייבוביץ (שליט״א) [זצ״ל], תלמידו של הגאון הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ״ל, העיר לי שבספרו ״קונטרסי שיעורים״ על קידושין (תש״ל), שיעור י״ט, כתב הרב גוסטמאן כסברת הגריי״ו —שבספירת העומר הזמן הוא עצם המצוה— בהסבר דעת הרמב״ן. ושני הגאונים כיוונו לדבר אחד.
אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית (בבוקר ובערב), כדי שלא יהיה כבודו של הרב מרובה מכבוד שמים, שהרי אינו עומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה אלא פעמיים ביום. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח את הבריות לעמוד לפניו על ידי שעובר לפניהם — תלמוד לומר: ״והדרת פני זקן ויראת מאלהיך״ (ויקרא יט, לב), וסמיכות המילים ״זקן ויראת״ באה ללמד שאף על הזקן להיות ירא שמים, ולא להטריח את הבריות.
A Torah scholar is permitted to stand before his teacher only once in the morning and once in the evening, so that the teacher’s honor should not be greater than the honor of Heaven, as one recites the Shema, which is tantamount to greeting God, once in the morning and once in the evening. The Gemara raises an objection from an aforementioned opinion. Rabbi Shimon ben Elazar says: From where is it derived that an elder should not trouble others to honor him? The verse states: “An elder, and you shall fear” (Leviticus 19:32). The collocation of these words comes to teach that the elder, too, must fear God.
הכל
(2) וְאִי אָמְרַתְּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבָד, אַמַּאי לָא נִיטְרַח? חִיּוּבָא הוּא! אֵלָּא, לָאו כּוּלֵּי יוֹמָא! לָא, לְעוֹלָם שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבָד, ואפ״ה וַאֲפִילּוּ הָכִי כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לָא נִיטְרַח.
The Gemara explains the objection: And if you say one may stand only in the morning and evening, why does the baraita say an elder should not trouble others? Standing for an elder only twice a day is an obligation for the people, not an imposition. Rather, is it not correct to say that one is obligated to stand before one’s teacher at any point during the day? The Gemara answers: No; actually one is obligated to stand only in the morning and evening, and even so, as much as it is possible for the elder, he should not trouble the people to stand.
אפ״ה לא נטרח שחרית וערבית.
מקמי אבוך ורב יהודה היה רבו שלמדו כי הוה תני לרמי בריה הנשרפין בנסקלין והוה תני ליה נסקלין בנשרפין כדאי׳ באלו הן הנשרפין ולעיל מייתי לה בגמרא אגב גררא.
כמהלך וחייב לעמוד ופסק הר״ש כפשט המימרא דשמואל דמשמע אפי׳ בנו רבו עומד מפני אביו ואינו עומד מפניו.
שהזמן גרמא כלומ׳ שזמן קבוע לעשות המצוה והזמן גורם עשייתה.
ואי אמרת [ואם אומר אתה] שחרית וערבית בלבד, אמאי [מדוע] לא ניטרח [יטריח]? חיובא [חיוב] הוא על האנשים שלפניו, ואין בכך טירחה יתירה! אלא לאו כולי יומא [האם לא הכוונה היא שכל היום] חייבים לעמוד מפניו! ומשיבים: לא, לעולם שחרית וערבית בלבד, ואפילו הכי [כך] כל כמה שאפשר ליה [לו] — לא ניטרח [יטריח].
The Gemara explains the objection: And if you say one may stand only in the morning and evening, why does the baraita say an elder should not trouble others? Standing for an elder only twice a day is an obligation for the people, not an imposition. Rather, is it not correct to say that one is obligated to stand before one’s teacher at any point during the day? The Gemara answers: No; actually one is obligated to stand only in the morning and evening, and even so, as much as it is possible for the elder, he should not trouble the people to stand.
הכל
(3) אָמַר ר׳ רִבִּי אֶלְעָזָר: כָּל ת״ח תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע, וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי הָאֱלֹהִים״ (קהלת ח׳:י״ג). מוֹרָא זוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ; כְּשֵׁהוּא אוֹמֵר ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא י״ט:ל״ב), הֲרֵי מוֹרָא זוֹ קִימָה.
§ Rabbi Elazar said: Any Torah scholar who does not stand before his teacher is called wicked, and he will not live a long life, and his studies will be forgotten, as it is stated: “But it shall not be well for the wicked, neither shall he prolong his days, which are as a shadow, because he does not fear before [millifnei] God” (Ecclesiastes 8:13). This fear mentioned in the verse, I do not know what it is. When the verse states: “And you shall revere the face [penei] of an elder, and you shall fear your God” (Leviticus 19:32), one can deduce that this fear mentioned in the verse is referring to standing. Consequently, this verse teaches with regard to one who does not stand that he is called wicked, he will not live a long life, and his studies will be forgotten, as indicated by the phrase: “It shall not be well.”
ערך תלמיד
תלמיד – א(קידושין לג:) כל תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע וכו׳.
ערך קם
קם – ב(בבא מציעא מא) שאני הכי כיון דקם קם פירוש כיון שמחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם. (בבא בתרא קנו:) בני רוכל מקיימי קוצים היו ורבי אליעזר לטעמיה דתנן (פרק ה דכלאים) המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש (מכות כא: מועד קטן ב:) המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים פי׳ שרואה כלאים זרוע ואינו עוקרן (מכות טז. חולין קמא) הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאויה פי׳ קיימו קיים עשה שבה פטור לא קיים חייב היינו דאיכא למימר לתקוניה לאויה הוא דאתי אלא למאן דתני ביטלו חייב כיון שהאכיל הנותר לכלבים הוא דחייב דהא לא אפשר למשרפיה אבל הכא אם הנותר כמו שהוא אע״פ שלא שרפו אינו חייב מאי איכא למימר פי׳ התראת ספק כגון שלקח האם על הבנים ומתרין בו לא תקחנה ריש לקיש אמר כגון זו התראת ספק הוא שיתכן לומר אחרי שיקחנה ישלחנה והיכי הוי התראה ודאי כגון שבא לשוחטה והתרו בו אם תשחוט אותה תלקה ושחטה ורבי יוחנן אמר אפי׳ התראה בלקיחה שמה התראה. הקם להן בציץ בין עיניך (קידושין סו) צא וקדש לי פי׳ שים הציץ בין עיניך והעמידם שכך היו עושין כשהיה כהן גדול מניח הציץ היו עומדין הכל בעמידה מפני שם שהיה כתוב בו היינו דתנו בלשון עמידה הקם להן בציץ. במקויי׳ כולי עלמא לא פליגי כבר פירשנו בערך אשר ובערך הנפק. (ברכות מג: קידושין לג) אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ד׳ אמות משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא לא מסגי ד׳ אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי (ברכות לה.) קמה תוכיח פירוש קמה היא התבואה דכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך וחייבת בברכה לאחריה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת. פ״א קמה היינו לחם דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת (בריש והיה עקב תשמעון חולין קלד) אמר קמה אקמה דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן חורי נמלים וכו׳ עד ספק לקט לקט משום דבחזקת חיוב חייב אבל דבחזקת פטור פטורה ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו׳ על ספק חייב אף על גב דבחזקת פטורה קיימא מצינו דעיסה ולחם איקרי קמה.
א. [שיהלער.]
ב. [ערהאלטען.]
וטוב לא יהיה לרשע – אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח ולא יאריך ימים אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני ה׳ ומורא זו קימה היא כדמפרש ואזיל.
וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, אלמא תורתו משתכחת.
לא יאריך ימים. אלא כצל, מ״ט לפי שאינו ירא, ומורא זו קימה.
חוץ מהתרת (מנעל) סנדל והנעלת מנעל. לפי שיעידו הרואים כי עבד הוא, ואתו ואסרי עליה בת ישראל.
אבל מנח תפלי[ן] לית לן בה. לפי שאי איפשר לטעות בו, שעבד אינו מניח תפילין כאשה דמ״ע שהז״ג היא.
לרבות ת״ח. שאדם צריך לירא מהם, שלא ילך בפניהם בגילוי הראש, ושימעך קולו כשידבר בפניהם.
ועושין אותם סניפין. כלומר שמושיב אדם אותם במקום כבוד סמוך לגדולי העיר.
מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר ויראת מאלהיך הרי מורא זו קימה כו׳. והא דלא קאמר מורא זו מוראת שמים גופיה כדכתיב את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ די״ל דא״כ הל״ל אשר איננו ירא מלפני ה׳ אלהים כי התם ולכך מקשה נמי מקרא דמוראת רבית כו׳ דכתיב כה״ג דלא כתיב ביה ה׳ ויש לדקדק אמאי לא פריך מקרא דאונאה דכתיב ביה נמי ויראת מאלהיך מקמי קרא דרבית ויש ליישב דהיינו משקלות שמאנה חבירו במשקל ונקט משקלות משום דמפורש ביה טפי ולא ירא אלהים כמ״ש התוספות וק״ל:
אמר ר׳ אלעזר: כל תלמיד חכם שאין עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר: ״וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים״ (ק הלת ח, יג), מורא זו (״איננו ירא״) שבפסוק איני יודע מהו באיזה מורא מדובר — כשהוא אומר ״והדרת פני זקן ויראת מאלהיך״ (ויקרא יט, לב) — הרי למד אני שמורא זו קימה. ומכאן שאם אינו קם, נקרא רשע ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח (״וטוב לא יהיה״).
§ Rabbi Elazar said: Any Torah scholar who does not stand before his teacher is called wicked, and he will not live a long life, and his studies will be forgotten, as it is stated: “But it shall not be well for the wicked, neither shall he prolong his days, which are as a shadow, because he does not fear before [millifnei] God” (Ecclesiastes 8:13). This fear mentioned in the verse, I do not know what it is. When the verse states: “And you shall revere the face [penei] of an elder, and you shall fear your God” (Leviticus 19:32), one can deduce that this fear mentioned in the verse is referring to standing. Consequently, this verse teaches with regard to one who does not stand that he is called wicked, he will not live a long life, and his studies will be forgotten, as indicated by the phrase: “It shall not be well.”
הכל
(4) וְאֵימָא מוֹרָאַת רִבִּית וּמוֹרָאַת מִשְׁקָלוֹת! ר׳ רִבִּי אֶלְעָזָר פְּנֵי פְּנֵי גָּמַר.
The Gemara asks: But why not say that this is referring to fear of God stated with regard to interest (Leviticus 25:36), or the fear of God stated with regard to weights (Deuteronomy 25:13–16), as the fear of God is mentioned with regard to these prohibitions as well. The Gemara answers: Rabbi Elazar derives this halakha through a verbal analogy of “penei” and “penei,” as explained previously, not from a verbal analogy of the term “fear.”
ואימא מורא משקלות – פירש בקונטרס גבי משקלות כתיב (דברים כה) אבן שלמה וצדק יהיה לך וקשה דלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא בהדיא ויש גורסים מכשולות דכתיב (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת וא״ת א״כ מאי משני פני פני גמר גבי מכשול נמי כתיב לפני עור לא תתן מכשול וי״ל דלא דמי דעמידה מפני זקן שייך לירא מפני השם כדאמר (ב״ק דף מא:) את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח ור׳ יצחק מפרש דמצינו מורא במשקלות כדאמרי׳ במדרש זכור את אשר עשה לך עמלק ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים היינו בשביל המשקלות ועל עון זה בא עמלק דבתר פרשת משקלות כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק בפרשת כי תצא והיינו דכתיב במשלי מאזני מרמה תועבת ה׳ ואבן שלמה רצונו וסמוך ליה בא זדון ויבא קלון כלומר שעל עון זה בא זדון וקלון של עמלק.
ואימא מוראת ריבית ומוראת משקלות – אין כתיב מורא במשקלות לא בפרשת קדושים ולא בפרשת כי תצא ויש גורסין מורא מכשולות דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול ולפי גירסא זו יש עדיין לגמגם כשמתרץ רבי אליעזר פני פני גמר ואימא פני דלפני עור. ויש לומר: כיון דגזירה שוה גמיר כך קיבל דהאי פני זקן אתי׳ לגזירה שוה.
ואימה זו מורא משקלות – וק׳ שלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא ואית דגרסי מכשולות דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול ויראת וי״ל דלא דמי דבעמידה לפני זקן שייך מורא השם טפי כדאמרי׳ ומורא רבך כמורא שמים את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח ור״ת מפרש דבמשקלות כתיב מורא משום דבתרי׳ דלפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך לא תעשו עול במשפט בפ׳ קדושים תהיו ובתר ה״נ כתיב לא תעשו עול במידה במשקל ובמשורה וילפי׳ הך עול מהך עול דכתיב אצל ויראת. ומיהו ק׳ דשבק תלמוד מכשולות דכתיב ביה בהדיא ונקט משקולות וי״מ מוראת משקולות משום דכתיב בפ׳ זכר את אשר עשה לך עמלק ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהי׳ היינו שלא היה זהיר במשקולות ועל עון זה בא עמלק דבתר פר׳ משקלות כתיב בפ׳ כי תצא והיינו דכתיב במשלי מאזני מרמה תועבת ה׳ ואבן שלימה רצונו וסמיך לי׳ בא זדון ויצא קלון כלומר על עון זה בא עמלק זדונו וקלונו:
The Gemara asks: But why not say that this is referring to fear of God stated with regard to interest (Leviticus 25:36), or the fear of God stated with regard to weights (Deuteronomy 25:13–16), as the fear of God is mentioned with regard to these prohibitions as well. The Gemara answers: Rabbi Elazar derives this halakha through a verbal analogy of “penei” and “penei,” as explained previously, not from a verbal analogy of the term “fear.”
הכל
(5) אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי אָבִיו? ת״ש תָּא שְׁמַע , דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, בקוּם מִקַּמֵּי אֲבוּךְ! שָׁאנֵי רַב יְחֶזְקֵאל, דְּבַעַל מַעֲשִׂים הֲוָה, דַּאֲפִילּוּ מָר שְׁמוּאֵל נַמֵי קָאֵים מִקַּמֵּיהּ.
A dilemma was raised before them: With regard to one who is both a man’s son and his teacher, what is the halakha as to whether that son must stand before his father? The Gemara answers: Come and hear, as Shmuel said to Rav Yehuda: Big-toothed one, stand before your father. Although Rav Yehuda was a great Torah scholar and taught his father, he was still required to stand before him. The Gemara answers: Rav Yeḥezkel, Rav Yehuda’s father, is different, as he was a man of good deeds, and even Mar Shmuel himself would stand before him.
והוא רבו – הבן רבו של אביו.
מקמי אבוך – ואע״ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדאמרי׳ לעיל (דף לב.) אבא לא תתנייא הכי.
א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בנו והוא, הבן, רבו של האב, מהו הדין, האם צריך הבן לעמוד מפני אביו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] קום מקמי אבוך [עמוד מפני אביך], משמע שאף על פי שהיה רב יהודה גדול בתורה ומלמד את אביו, מכל מקום חייב הוא לעמוד מפניו. ומשיבים: שאני [שונה] רב יחזקאל אביו של רב יהודה שבעל מעשים הוה [היה], שהיה צדיק במעשיו שאפילו מר שמואל עצמו נמי קאים מקמיה [גם כן היה עומד מפניו].
A dilemma was raised before them: With regard to one who is both a man’s son and his teacher, what is the halakha as to whether that son must stand before his father? The Gemara answers: Come and hear, as Shmuel said to Rav Yehuda: Big-toothed one, stand before your father. Although Rav Yehuda was a great Torah scholar and taught his father, he was still required to stand before him. The Gemara answers: Rav Yeḥezkel, Rav Yehuda’s father, is different, as he was a man of good deeds, and even Mar Shmuel himself would stand before him.
הכל
(6) אֵלָּא, מַאי קָאָמַר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: זִימְנִין דְּאָתֵי מֵאֲחוֹרַי, קוּם אַתְּ מִקַּמֵּיהּ וְלָא תִיחוּשׁ לִיקָרָא דִּידִי.
The Gemara asks: Rather, what is Shmuel saying to Rav Yehuda? If he is not teaching him that one who is his father’s teacher must stand before his father, why did Shmuel say this to Rav Yehuda? The Gemara answers that this is what Shmuel said to him: Sometimes your father comes from behind me and I do not see him or stand before him. Nevertheless, you should stand before him and do not be concerned about my honor.
אלא מאי קאמר ליה – אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מינה הוראה בעלמא דאף על פי שהוא רבו חייב לעמוד מפניו.
קום מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי – לפי שגם אני הייתי עומד אם הייתי רואהו אבל אם לא היה שמואל עומד מפניו גם רב יהודה לא היה לו לעמוד מפניו כדאמרי׳ ביש נוחלין והלכתא חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב והלכתא אין חולקים ול״ק הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה רביה יקרא:
ושואלים: אם כן אלא מאי קאמר ליה [מה אמר לו] שמואל לר׳ יהודה שיקום מפני אביו אם לא לצורך חידוש זה בענין קימת הבן שהוא רבו של אביו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: זימנין דאתי [פעמים שאביך בא] מאחורי ואין אני רואה אותו, ואני איני עומד מפניו, קום את מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי [עמוד אתה מלפניו ואל תחשוש לכבודי שלי].
The Gemara asks: Rather, what is Shmuel saying to Rav Yehuda? If he is not teaching him that one who is his father’s teacher must stand before his father, why did Shmuel say this to Rav Yehuda? The Gemara answers that this is what Shmuel said to him: Sometimes your father comes from behind me and I do not see him or stand before him. Nevertheless, you should stand before him and do not be concerned about my honor.
הכל
(7) אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ שֶׁיַּעֲמוֹד אָבִיו מִפָּנָיו? ת״ש תָּא שְׁמַע , דַּאֲמַר ר׳ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲנִי אֵינִי כְדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְּנִי אֵלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.
Another dilemma was raised before them, with regard to one who is both a man’s son and his teacher, what is the halakha as to whether the father must stand before his son? The Gemara answers: Come and hear, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is not appropriate for me to stand before my son solely due to his greatness in Torah, as I am greater than him. But due to the honor of the household of the Nasi I do stand before him, as his son was a son-in-law of the Nasi.
בנו והוא רבו של אביו חייב לעמוד מפני אביו, אף על פי שהוא רבו של אביו. בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו, ואסיקנא אינו חייבא. והא דהוה קאי ר׳ יהושע בן לוי מפני בנו משום כבוד בית נשיא שנתחתן בהם.
א. ועיין בר״ן יד,ב ד״ה גרסי׳ בגמ׳ שהביא דברי רבינו כאן, ותמה אמאי פסק רבינו בפשיטות דבנו והוא רבו חייב לקום מפני אביו ואביו אין חייב לקום בפני בנו הרי בגמ׳ מסקינן לתרי האיבעיות בספק, וכן תמה על הרמב״ם בהל׳ ממרים פ״ו ה״ד שפסק כן. ותירץ דאע״ג דלא נפשט בגמ׳ דילן נפשט בירושלמי יע״ש. אמנם לכאורה כל תירוצו הוא דוקא לפי הלשון שהביא בשם רבינו: אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו, דבזה יש לומר שפסקינן כן משום הירושלמי, אבל לפי הלשון שלפנינו מבואר שרבינו פוסק כן מכוח הסוגיא דידן כדכתב: ואסיקנא אינו חייב. וצ״ל כמ״ש הרמ״ע מפאנו בסימן עא דאיכא למיפשט מדאמר ר׳ יהושע בן לוי: אני איני כדאי לעמוד מפני בני וכו׳, דבפשטות משמע דבין שהוא תלמידי ובין שלא, מדלא אמר שאיני רשאי לעמוד מפני פלוני בני יע״ש. ועיין בבית יוסף סימן רמב ד״ה וחייב לעמוד מה שתמה עוד על תירוץ הר״ן. אך הרא״ש בסימן נז וכן הטור והשו״ע שם סעיף ז פסקו דכיון דהוה איבעיות שלא נפשטו הוה ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא וכל אחד צריך לעמוד מפני השני. והרא״ש הוסיף שם שאמרו על המהר״מ מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו. וע״ע בש״ך ס״ק י שהביא מתשובת הרמ״ע הנ״ל שכתב שהעיקר כשיטת רבינו והרמב״ם [ויע״ש ברמ״ע שדקדק כן גם מהרי״ף].
אני איני כדאי לעמוד מפני בני – קס״ד דה״ק אני רבו של בני ולא הייתי כדי לעמוד מפניו אלא מפני שנתחתן בנשיא ומדקאמר אני איני כדי ש״מ דאילו היה כדי שהיה תלמידו הוה ליה למיקם.
איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: בנו והוא רבו של האב, מהו שיעמוד אביו מפניו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ר׳ יהושע בן לוי: אני איני כדי (ראוי, צריך), לעמוד מפני בני לפי גדולתו בתורה לפי שאני גדול ממנו, אלא משום כבוד בית נשיא שהבן נעשה חתן לנשיא — עומד אני מפניו.
Another dilemma was raised before them, with regard to one who is both a man’s son and his teacher, what is the halakha as to whether the father must stand before his son? The Gemara answers: Come and hear, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is not appropriate for me to stand before my son solely due to his greatness in Torah, as I am greater than him. But due to the honor of the household of the Nasi I do stand before him, as his son was a son-in-law of the Nasi.
הכל
(8) טַעֲמָא, דַּאֲנָא רַבֵּיהּ, הָא אִיהוּ רַבַּאי, קָאֵימְנָא מִקַּמֵּיהּ! גה״ק הָכִי קָאָמַר , אֲנִי אֵינִי כְדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְּנִי, וַאֲפִילּוּ הוּא רַבַּאי, דְּהָא אֲנָא אֲבוּהּ, אֵלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.
It may be inferred from here that if his son were not in the household of the Nasi he would not stand for him, and the reason was that he could claim: I am his teacher and therefore I am not obligated to stand before him. Accordingly, Rabbi Yehoshua ben Levi is indicating that if he were my teacher I would stand before him. The Gemara rejects this proof: This is what Rabbi Yehoshua ben Levi is saying: It is not appropriate for me to stand before my son, even if he were my teacher, as I am his father. But due to the honor of the household of the Nasi I do stand before him.
ה״ק – כלומר איני כדי דקאמר לאו משום גדולת תורה הוא אלא מפני שהוא אביו קאמר דאין אב כדי לעמוד מפני הבן.
ומכאן נדייק: טעמא דאנא רביה [הטעם, דווקא, מפני שאני רבו] ולכן איני צריך לעמוד מפניו, הא איהו רבאי [הרי אם היה הוא רבי] — קאימנא מקמיה [הייתי עומד מפניו]! ודוחים: אין מכאן ראיה, אלא הכי קאמר [כך אמר]: אני איני כדי לעמוד מפני בני ואפילו היה הוא רבאי [רבי] דהא אנא אבוה [שהרי אני אביו], אלא משום כבוד בית נשיא אקום מפניו.
It may be inferred from here that if his son were not in the household of the Nasi he would not stand for him, and the reason was that he could claim: I am his teacher and therefore I am not obligated to stand before him. Accordingly, Rabbi Yehoshua ben Levi is indicating that if he were my teacher I would stand before him. The Gemara rejects this proof: This is what Rabbi Yehoshua ben Levi is saying: It is not appropriate for me to stand before my son, even if he were my teacher, as I am his father. But due to the honor of the household of the Nasi I do stand before him.
הכל
(9) אִיבַּעְיָא לְהוּ: רָכוּב כַּמְּהַלֵּךְ דָּמֵי אוֹ לָא? אֲמַר אַבַּיֵי: ת״ש תָּא שְׁמַע : דטָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹמֵד, טָמֵא;
A dilemma was raised before them: If one’s teacher is riding on an animal, is that considered like walking, and therefore one must stand before him, or is he not obligated to stand before him, since he is stationary relative to the animal? Abaye said: Come and hear a resolution from a different issue (Nega’im 13:7): If a leper, who is ritually impure and transfers impurity through a tent, i.e., anyone who enters the location of the leper is rendered impure, is sitting under the branches of a tree, which form a tent over him, and a pure person is standing under that tree, the pure person is rendered impure.
איבעיא להו רכוב כמהלך דאמי או לא. אמר אביי תא שמע טמא עומד תחת האילן וטהור עובר טמא שהאהילא, טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור, ואם עמד הטמא האהיל עליו ונטמאב. וכן באבן המנוגעת, פיר׳ אם בידו של אדם אבן מנוגעת והוא עובר תחת האילן ולא עמד לא נטמא הטהור העומד תחת האילן, והנה האבן נשואה בידי אדם כמו האדם נשוי על הבהמה, שמע מינה רכוב כמהלך דאמי. אבן מנוגעת מטמא באהל שנ׳ {ויקרא יד, מו} והבא אל הבית.
א. תיבה זו הושלמה עפ״י כת״י פרגולה הנ״ל.
ב. וכן הגירסא בברכות כה, א. אך לפנינו בגמ׳ כאן הגירסא: טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא, טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור, ואם ישב הטמא הטהור טמא. ועיין ברש״י ד״ה ה״ג שכתב שכן גרסינן לברייתא זו בתורת כהנים, ומשום שאין מצורע מטמא טהור הנכנס עמו, אלא אם כן המצורע יושב. ומדכתב ה״ג משמע שאיכא כאן גירסא אחרת. [ועיין בהגהות הגר״א שציין לעיין בגירסת הגמ׳ בברכות הנ״ל].
רכוב כמהלך דמי – רבו רכוב כמהלך דמי וצריך לעמוד מפניו.
או לאו – כמהלך דמי אלא כיושב דבתריה דידיה אזלינן והא קא יתיב.
ה״ג להך ברייתא בת״כ: טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור ואם ישב הטמא הטהור טמא וכן באבן המנוגעת. ויליף לה מקרא דאין מצורע מטמא טהור הנכנס עמו לאהל אלא א״כ יושב המצורע ורישא דברייתא הכי איתא מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן כו׳.
רכוב כמהלך דמי. דלא בתריה דידיה אזלינן אלא בתר הבהמה, שהבהמה נחשבת כשתי רגליו, דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו.
איבעיא להו רכוב כמהלך דמי – הוה מצי לאוכוחי מאביי דלעיל דקאים מקמיה דרב יוסף מכי הוה חזי אודנא דחמריה אלא דניחא ליה למפשט מברייתא ולא דמי לספינה דאמרי׳ בפ״ק דב״מ (ט׳:) דלא חשיבא כחצר מהלכת דמינח קא ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה דהת׳ טעמא משום דילפי׳ מידה ומינח ניחא ואיהי קא מסגיא תותא תדע דהא בפ״ק דשבת אמרי׳ אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו ולא אמרי׳ דמיא קא ממטו לה:
אבעיא להו רכוב כמהלך דמי כו׳. והני עובדי דלעיל אביי מכי הוה חזי לאודניה דחמרא דרב יוסף כו׳ ואביי הוה רכיב חמרא כו׳ לבתר דמבעיא לן ופשט ליה הכי הני הוי וק״ל:
ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: רבו שהיה רכוב על גבי בהמה האם כמהלך דמי [הוא נחשב] וצריך לעמוד בפניו, או לא צריך לקום מפניו כיון שנחשב הוא כיושב? אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] דברים בשאלה זו: טמא מצורע, שהוא מטמא באהל, שכל הנכנס למקום שהמצורע נמצא בו נטמא, שהיה יושב תחת האילן המאהיל עליו ומטמא, וטהור עומד תחת אותו אילן — הרי הטהור נעשה טמא.
A dilemma was raised before them: If one’s teacher is riding on an animal, is that considered like walking, and therefore one must stand before him, or is he not obligated to stand before him, since he is stationary relative to the animal? Abaye said: Come and hear a resolution from a different issue (Nega’im 13:7): If a leper, who is ritually impure and transfers impurity through a tent, i.e., anyone who enters the location of the leper is rendered impure, is sitting under the branches of a tree, which form a tent over him, and a pure person is standing under that tree, the pure person is rendered impure.
הכל
(10) טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב, טָהוֹר; וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא, הַטָּהוֹר טָמֵא.
If the impure person is standing under the tree and the pure person is sitting there, he remains pure. In this case, as the impure person is not settled there, he does not impart ritual impurity in a tent. But if the impure person sat and established his place there, the pure individual is rendered impure.
המצרע מטמא באהל על הדרך שביארנו בשלישי של ברכות ומכל מקום אין טומאת אהל שבו הולכת על סדר טומאת אהל של מת שהמת מטמא כל המתאהל עמו אע״פ שלא היה המת עומד אלא שהיו מעבירין אותו אבל מצורע אין מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד מעתה היה המצורע יושב או עומד תחת האילן וטהור עובר הרי הטהור טמא שאין קפידא בטהור אם עובר אם עומד או יושב אבל אם היה הטהור עומד או יושב והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן בנושא אבן המנוגעת:
היה טמא עומד תחת האילן וטהור יושב — טהור, שכיון שהטמא שם שלא בדרך קביעות, אינו עושה את המקום לאהל הטומאה, ואם לאחר מכן ישב הטמא וקבע מקומו שם — הטהור טמא.
If the impure person is standing under the tree and the pure person is sitting there, he remains pure. In this case, as the impure person is not settled there, he does not impart ritual impurity in a tent. But if the impure person sat and established his place there, the pure individual is rendered impure.
הכל
(11) וְכֵן בָּאֶבֶן הַמְּנוּגַּעַת. וַאֲמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת הרָכוּב כַּמְּהַלֵּךְ דָּמֵי, ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
That mishna adds: And the same halakha applies with regard to a stone afflicted with a leprous sore (see Leviticus, chapter 14), which also imparts impurity of a tent. If one carrying a stone of this kind sits under a tree, a pure person standing under the tree is rendered impure, whereas if the person carrying the stone stands, he does not render the other individual impure. And Rav Naḥman bar Kohen says: That is to say that riding is considered like walking, as although the stone is stationary relative to the person, it is considered to be moving. Conclude from it that in all cases riding is like walking.
וכן באבן המנוגעת – ואדם נושאה תחת האילן וטהור יושב תחת האילן לא נטמא הטהור עד שישב נושא האבן ואם ישב נושא האבן נטמא הטהור ואפי׳ הוא עומד.
זאת אומרת – מדקתני וכן באבן המנוגעת.
רכוב כמהלך דמי – דלאו בתריה דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו דהא הכא לא בתר אבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה אזלינן דאי בתרה דידה אזלינן אפילו לא ישב נושאה נטמא הטהור דהא איהי מיתב יתבא בחיקו או בכתיפו של זה הנושאה.
ורכוב הרי הוא כמהלך לענין זה ועומדין מפניו על הדרך שעומדין מפני המהלך:
ולענין ביאור זו היא שאמרו ר׳ אלעזר ור׳ יעקב הוו יתבי כלומר והיו עוסקין בתורה חלף ר׳ שמעון וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימי ואנא חבר כלומר ואין הרב זקוק לעמוד מפני תלמיד וזו הלכה היא אלא שאחר כך אמר ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדיה וזה שהוא קורא אותם תורה הענין הוא מצד שהיו עוסקים בתורה והפירוש כלומר ואפילו הייתי רב לכם הואיל ואתם עוסקים בתורה אינכם רשאים להתבטל ולעמוד שאין תלמיד חכם העוסק בתורה רשאי לעמוד לפני רבו העובר לפניו בשעה שעוסק בתורה ועל זו האחרונה אמרו לייט עלה אביי כלומר שמפני תלמיד חכם אחר הוא שאינו רשאי לעמוד הא מפני רבו צריך לעמוד וכן הלכה:
ומוסיפה המשנה שכן הדין באבן המנוגעת (שנטמאה בנגע) צרעת הבית שמטמאה אף היא באהל, ואם ישב הנושא אותה תחת האילן — נטמא הטהור העומד תחת האילן. ואם עמד הנושא אותה — אינה מטמאה. ואמר רב נחמן בר כהן: זאת אומרת רכוב כמהלך דמי [נחשב], שהולכים אנו לפי מצבו של נושא האבן המרכיב אותה עליו, שמע מינה [למד מכאן] לכל ענין שרכוב נחשב כמהלך.
That mishna adds: And the same halakha applies with regard to a stone afflicted with a leprous sore (see Leviticus, chapter 14), which also imparts impurity of a tent. If one carrying a stone of this kind sits under a tree, a pure person standing under the tree is rendered impure, whereas if the person carrying the stone stands, he does not render the other individual impure. And Rav Naḥman bar Kohen says: That is to say that riding is considered like walking, as although the stone is stationary relative to the person, it is considered to be moving. Conclude from it that in all cases riding is like walking.
הכל
(12) אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? ר׳ רִבִּי חִלְקִיָּה ור׳ וְרִבִּי סִימוֹן ור׳ וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי: וקַל וָחוֹמֶר: מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים, מִפָּנֶיהָ לֹא כָל שֶׁכֵּן.
A dilemma was raised before them: What is the halakha as to whether one should stand before a Torah scroll? Rabbi Ḥilkiya and Rabbi Simon and Rabbi Elazar say that this dilemma can be resolved by an a fortiori inference: If one stands before those who study the Torah, is it not all the more so true that one should stand before the Torah itself?
מהו לעמוד מפני ספר תורה, קל וחומר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. אמ׳ ר׳ אלעזר אין תלמ׳ חכמ׳ רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי.
אוהביטו אחרי משה וגו׳, רב אמי ור׳ יצחק נפחא חד אמ׳ לגנאי וחד אמ׳ לשבח, מאן דאמ׳ לגנאי כמה דאיתיהב, ומאן דאמ׳ לשבח כי הא חכם עובר עומד מפניו מלוא עיניו וכיון שעבר יושב, אב בית דין עובר עומד מפניו מלא עיניו וכיון שעברג ארבע אמות יושב. נשיא עובר עומד מפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו, שנ׳ והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה.
א. מכאן נמצא גם בכת״י פריז אוסף האלינאס מס׳ III A קטע 57.
ב. בפרגולה: כמו דאיתא.
ג. בפרגולה נוסף: מפניו.
מהו לעמוד לפני ספר תורה קל וחומר הוא בפני לומדיה עומדין בפני עצמה לא כל שכן.
[לב:-לג.] ומה שנהגו לעמוד אפילו בפני זקן שאינו חכם, כאיסי נהגו, דתניא מפני שיבה תקום איסי אומר כל שיבה במשמע ואמרינן הלכה כאיסי. ואבייא הוה קאי קמי סבי דארמאי.
א. לפנינו ר׳ יוחנן. ואביי יהיב ידא לסבי.
מפני ספר תורה. כלומר כשאדם מעבירה לפניו והוא עוסק בתורה בעל פה.
מפני לומדיה עומדין. בשעה שאדם יושב בבית המדרש וגורס גרסתו, ודוקא שאין ספר לפניו, שאם היה ספר לפניו והוא קורא, אינו רשאי לקום.
מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן – ובפרק אלו הן הלוקין אמרינן אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאלו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרי חדא והכין פירושו כלום למדו ספר תורה אלא מקל וחומר דחכם דכתב בו עשה ובספר תורה לא כתב מידי אלא בקל וחומר קא אתי.
ספר תורה כל זמן שמגביהין אותה או מעבירין אותה ממקום למקום עומדין מפניה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן ומכל מקום דוקא בספר תורה שיש בה קדשה יתירה אבל לשאר ספרים אין עומדין כלל ומה שאמרו במסכת מכות כמה טפשאי הני דקיימי מפני ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה שהרי אמרה תורה ארבעים יכנו והם דרשו ארבעים חסר אחת לא שיהא תלמיד חכם גדול ממנה אלא כך פירושו הואיל והם יודעים את התורה כל כך שמתוך מה שהם דורשים בה נראים כסותרים דבריהם ודאי ראוי לעמוד מפניהם:
מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ״ש – וא״ת והא בפ׳ בתרא דמכות קא עביד ק״ו איפכא דקאמר כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמיה גברא רבא. וי״ל דלעולם ס״ת עדיפא אלא ה״פ התם טפשאי נינהו דקיימי מקמיה ס״ת ולא קיימי מקמיה גברא רבא דס״ת גופו לא ידעי׳ אלא מק״ו דגברא רבא:
שם רבי חלקיה ורבי סימון ור״א אמרי מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ״ש. ושמעתי מקשין כד הווינא טליא דהא בסוף מכות דף כ״ב אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבה אלמא דגברא רבא עדיף והכא משמע איפכא ומתרצין דהתם נמי הכי קאמר דהני טפשאי דכיון דלא קיימי מקמי גברא רבה מנא להו דקיימי מקמי ס״ת מיהו לישנא דתלמודא שם לא משמע הכי והנלע״ד דהכא לא איירי אלא בסתם חכם דאפ״ה חייבין לעמוד מפניהם ושפיר הוו ק״ו לס״ת משא״כ התם איירי בגברא רבה ממש שראוי לישב בסנהדרין דעדיף מס״ת כדמסיק דאתי רבנן ובצרי חדא:
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר׳ חלקיה ור׳ סימון ור׳ אלעזר אמרי [היו אומרים] שקל וחומר הוא: אם מפני לומדיה של התורה עומדים — מפניה עצמה לא כל שכן?!
A dilemma was raised before them: What is the halakha as to whether one should stand before a Torah scroll? Rabbi Ḥilkiya and Rabbi Simon and Rabbi Elazar say that this dilemma can be resolved by an a fortiori inference: If one stands before those who study the Torah, is it not all the more so true that one should stand before the Torah itself?
הכל
(13) ר׳ רִבִּי אִלְעַי ור׳ וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הֲווֹ יָתְבִי; חָלֵיף וְאָזֵיל ר׳ רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּאַתּוּן חַכִּימֵי וַאֲנָא חָבֵר; וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ!
The Gemara relates: Rabbi Elai and Rabbi Ya’akov bar Zavdi were sitting and studying Torah. Rabbi Shimon bar Abba passed before them and they stood before him. Rabbi Shimon bar Abba said to them: You are not obligated to do this, for two reasons. One reason is that that you are ordained scholars and I am only an associate, i.e., he had not been ordained. And furthermore, does the Torah stand before those who study it? Since you are engaged in Torah study at the present moment you are not required to stand before a Torah scholar.
תורה עומדת מפני לומדיה – בתמיה לפי שעסוקים בדבר הלכה היו קרי להו לדידהו תורה עצמה ולדידיה קרי לומדיה.
זה שביארנו שאדם חייב לעמוד מפני תלמיד חכם דוקא מי שאינו עוסק בתורה אבל כל שהוא עוסק בתורה ועבר לפניו תלמיד חכם אינו זקוק לעמוד אלא אם כן היה רבו:
ומסופר: ר׳ אלעי ור׳ יעקב בר זבדי הוו יתבי [היו יושבים] ולומדים תורה. חליף ואזיל [חלף ועבר] על פניהם ר׳ שמעון בר אבא, וקמו מקמיה [ועמדו לפניו]. אמר להו [להם]: אין אתם צריכים לעשות כן מפני שתי סיבות: חדא [סיבה אחת] — דאתון חכימי ואנא [שאתם חכמים סמוכים ני] אינני אלא חבר, שלא נסמכתי. ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה, שהרי אתם עוסקים בתורה, ואינכם צריכים באותה שעה לעמוד מפני לומדי תורה.
The Gemara relates: Rabbi Elai and Rabbi Ya’akov bar Zavdi were sitting and studying Torah. Rabbi Shimon bar Abba passed before them and they stood before him. Rabbi Shimon bar Abba said to them: You are not obligated to do this, for two reasons. One reason is that that you are ordained scholars and I am only an associate, i.e., he had not been ordained. And furthermore, does the Torah stand before those who study it? Since you are engaged in Torah study at the present moment you are not required to stand before a Torah scholar.
הכל
(14) סְבַר לַהּ כר׳ כְּרִבִּי אֶלְעָזָר, דַּאֲמַר ר׳ רִבִּי אֶלְעָזָר: אֵין ת״ח תַּלְמִיד חֲכָמִים רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. זלָיֵיט עֲלַהּ אַבַּיֵי.:
The Gemara comments: Rabbi Shimon bar Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: A Torah scholar may not stand before his teacher when he is studying Torah, because he is engaged in honoring the Torah itself. The Gemara adds: Even so, Abaye cursed anyone who acted in accordance with this ruling, as he would give the appearance of one who disrespected his teacher.
ולייט עלה אביי. (אמאי) [אמי] שעושה.
ובגמ׳ משמע שאינו חייב במצות קימה אלא שני פעמים ביום לת״ח א׳, כדי שלא יהא כבודו גדול מכבוד שמים, שהרי פני יוצרו אינו מקביל אלא שחרית וערבית, משעומד מפני רבו שחרית אין חייב לקום מפניו אלא ערבית, סוף דבר שתי פעמים ביום אחד די לו.
ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר׳ אלעזר. שאמר ר׳ אלעזר: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה, שהרי הוא עוסק בכבוד התורה עצמה. ומעירים: אף על פי כן לייט עלה [היה מקלל על זה] אביי מי שעושה כן, משום שהדבר נראה כזלזול בכבוד הרב.
The Gemara comments: Rabbi Shimon bar Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: A Torah scholar may not stand before his teacher when he is studying Torah, because he is engaged in honoring the Torah itself. The Gemara adds: Even so, Abaye cursed anyone who acted in accordance with this ruling, as he would give the appearance of one who disrespected his teacher.
הכל
(15) ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בּוֹאוֹ הָאֹהֱלָה״ (שמות ל״ג:ח׳). ר׳ רִבִּי אַמֵי ור׳ וְרִבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, חַד אָמַר לִגְנַאי וְחַד אָמַר לְשֶׁבַח; מַאן דְּאָמַר לִגְנַאי, כִּדְאִיתָא; מ״ד מַאן דְּאָמַר לְשֶׁבַח, אֲמַר חִזְקִיָּה:
§ The Gemara continues to discuss the mitzva of standing before a Torah scholar. With regard to the verse: “And they looked after Moses until he was gone into the tent” (Exodus 33:8), Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disputed its correct interpretation. One said that this is stated unfavorably, and one said that it is meant favorably. The one who said it was stated unfavorably explains the verse as it is interpreted in the midrash. The one who said it was stated favorably interprets the verse in accordance with that which Ḥizkiyya says.
כדאיתא – משום דדבר מגונה הוא לא רצה לפרסמה והרי הוא מפורש במדרש רבי תנחומא ראו כמה עבים שוקיו כמה צוארו שמן הכל משלנו.
ועוד בענין מצות קימה: מה שנאמר ״והביטו אחרי משה עד באו האהלה״ (שמות לג, ח), ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא נחלקו בפירוש הדברים. חד [אחד מהם] אמר כי דבר זה נאמר לגנאי, וחד [ואחד מהם] אמר שדבר זה נאמר לשבח. מאן דאמר [מי שאומר] לגנאי — כדאיתא [כמו שיש] בענין זה במדרש, מה היו מדברים בגנותו. מאן דאמר [מי שאומר] לשבח, כפי שאמר חזקיה:
§ The Gemara continues to discuss the mitzva of standing before a Torah scholar. With regard to the verse: “And they looked after Moses until he was gone into the tent” (Exodus 33:8), Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disputed its correct interpretation. One said that this is stated unfavorably, and one said that it is meant favorably. The one who said it was stated unfavorably explains the verse as it is interpreted in the midrash. The one who said it was stated favorably interprets the verse in accordance with that which Ḥizkiyya says.
הכל
(16) אֲמַר לִי ר׳ רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דר׳ דְּרִבִּי אַבָּהוּ א״ר אֲמַר רִבִּי אַבָּהוּ א״ר אֲמַר רִבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָא: חחָכָם עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו ד׳ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר ד׳ אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. ט אָב ב״ד בֵּית דִּין עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר ד׳ אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. י נָשִׂיא עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בּוֹאוֹ הָאֹהֱלָה.:
As Ḥizkiyya says: Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Abbahu, said to me that Rabbi Abbahu says that Rabbi Avdimi of Haifa says: If a Torah scholar is passing, one stands before him if he passes within four cubits of him, and once he passes four cubits from him he sits. If the president of the court is passing, one stands before him as soon as he comes within his range of vision. And once he passes four cubits from him, he sits. If the Nasi is passing, one stands before him as soon as he comes within his range of vision, and he does not sit until the Nasi sits in his place, as it is stated: “And they looked after Moses until he was gone into the tent,” and only afterward did they sit. According to this interpretation, the verse is praising the behavior of the Jews.
עומד מלפניו – משמתחיל ליכנס לתוך ארבע אמות ואינו יושב עד שיעבור הימנו ארבע אמות השניות.
שנאמר והביטו אחרי משה – ומשה נשיא היה.
אע״פ שבחכם אינו עומד עד שיהא סמוך לו בארבע אמות וכיון שעבר יושב באב בית דין עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שיעבור מלפניו ארבע אמות ובנשיא עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או שיתכסה מעיניו וגאוני הראשונים כתבו שכך הדין ברבו מובהק ומה שאמרו במסכת הוריות שכשאב בית דין עובר עושין לו שתי שורות אחת מלפניו ואחת מלאחריו פירושו בשעה שנכנס לבית המדרש:
חכם עובד עומד מלפניו ד׳ אמות – במס׳ הוריות מפ׳ סדר אחר וי״ל דהתם מיירי בבית המדרש שהיו יושבים שורות שורות והכא בר״ה כי ההוא מעשה דמשה:
הא דאמרינן חכם עובר עומד מלפניו ד״א – פי׳ ר״י ז״ל שלא נאמרו דברים אלא שלא בבהמ״ד אבל בבהמ״ד סדר אחר יש בדבר כדאיתא בהוריות וכמו שהבי׳ רבינו אלפסי ז״ל בהלכיותיו ותו לא מידי.
נשיא עובר עומד כו׳ ואינו יושב כו׳ שנאמר והביטו אחרי משה עד וגו׳. ארישא דקרא קסמיך דכתיב וקמו כל העם ונצבו וגו׳ וק״ל:
אמר לי ר׳ חנינא בריה [בנו] של ר׳ אבהו, אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ אבדימי דמן חיפא: אם היה חכם עובר — עומד מלפניו בתוך ארבע אמות שלו, וכיון שעבר ארבע אמות ממנו — יושב. היה אב בית דין עובר — עומד מלפניו כשרואה אותו במרחק מלא עיניו, וכיון שעבר ממנו ארבע אמות יושב. אם נשיא עובר — עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב הנשיא במקומו, שנאמר: ״והביטו אחרי משה עד באו האהלה״ ורק אחר כך ישבו, הרי שדרשו זאת לשבח.
As Ḥizkiyya says: Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Abbahu, said to me that Rabbi Abbahu says that Rabbi Avdimi of Haifa says: If a Torah scholar is passing, one stands before him if he passes within four cubits of him, and once he passes four cubits from him he sits. If the president of the court is passing, one stands before him as soon as he comes within his range of vision. And once he passes four cubits from him, he sits. If the Nasi is passing, one stands before him as soon as he comes within his range of vision, and he does not sit until the Nasi sits in his place, as it is stated: “And they looked after Moses until he was gone into the tent,” and only afterward did they sit. According to this interpretation, the verse is praising the behavior of the Jews.
הכל
(17) ככָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, וְכוּ׳.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן : אֵיזוֹהִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא? סוּכָּה וְלוּלָב, שׁוֹפָר וְצִיצִית
§ The mishna teaches that women are exempt from all positive, time-bound mitzvot. The Sages taught: What is a positive, time-bound mitzva? Examples include residing in a sukka, and taking the lulav, and blowing the shofar on Rosh HaShana, all of which can be performed only at specific times of the year. And another example is donning ritual fringes, as the mitzva applies only during the daytime due to the verse which states: “Fringes, that you may look upon them” (Numbers 15:39), indicating that the fringes should be seen.
איזהו מצות עשה שהזמן גרמא וכו׳ וציצית – ואיכא נסחי דלא כתיב בהו ציציתא משום דרבנן סברי מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא דלילה זמן מצות ציצית הוא כדאיתא במסכת מנחות (מ״ג.), ובתוספתאב נמי הכי תני לה איזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמאג (דתניא)1 אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית, רבי שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. ונסחי דכתיב בהו מצות עשה שהזמן גרמא ציצית משום דקיימא לן כרבי שמעוןד. ואיכא דקשיא ליה נשים אמאי פטורות מן הציצית והא איתקש לכלאים דכתיבה לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, ונימא כל שישנו בבלו תלבש שעטנז ישנו בקום לבושז ציצית, כדאמרינןח במצה וחמץט. וניחא ליה כיון דתרי קראי נינהו לא אמרינן כל שישנו בזה ישנו בזה. וליתא אלא עיקר טעמא משום דגבי מצה וחמץ לא איצטריך היקשא אלא להכי, אבל לגבי כלאים וציצית איצטריך להתיר כלאים בציציתי. ואין אומרים בכיוצא בזה הואיל ואיתקוש איתקוש שאין היקש למחצה, שכן הדין נותן זו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בה וזו מצות לא תעשה ונשים חייבות בהם בכל מקום, והכי נמי אמרינן לקמן בכה״ג2 ואי משום גזירה שוה להכי הוא דאתא, ואמרי׳ נמי3 תפילין גופייהו מהכא גמיר להוכ:
והוי יודע דהאי תנא כי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה, ותנא ושייר במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות, ואי נמיל סבר שאין הזמן גרמא שייר ראיה, ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא, מורא וכבוד בכוריםמ חלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומרנ פריקה טעינה פדיון פטר חמור ורוב המצות כן, אלא לא בא לפרשס ולמנות את כולם שאם בא לפרטן בפרט הוה ליה למיתניע אלו הןפ מצות עשה וכו׳, מדקתני איזוהי שמע מינה כגון קתני, וכן בירושלמי ברישא וסיפא. ויש מי שטעה בזה ולכך כתבתי:
א. וכ״ה בריטב״א.
ב. פ״א ה״ח.
ג. רא״ז הגיה: כגון. ואינו בכת״י.
ד. ובתוד״ה ותפילין וציצית הוכיחו שהלכה כר״ש.
ה. דברים כב, יא - יב.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: מאן דאיתיה בלא.
ז. ע״פ כת״י. ובנדפס: עשה.
ח. פסחים מג ע״ב.
ט. וכן הקשו התוס׳ בשבועות כ׳ ע״ב ד״ה כל שישנו ונשארו בקושיא. וביבמות ד׳ ע״א ד״ה לא תלבוש כתבו שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא דילפינן מהקישא לתפילין, והיקש עדיף מסמוכין.
י. אך השער המלך חמץ ומצה פ״ו ה״א העיר שגם ההיקש של חמץ ומצה צריך לדברים אחרים, כגון לדברים הבאים לידי חימוץ, ושאינו יוצא בטבל לר׳ שמעון ולר״י לקובעו חובה. והביא בשם ספר תומת ישרים בהגהות הרי״ף דף ד׳ ע״ד שכתב תירוץ זה בשם רבינו והקשה עליו דאע״ג דמהקישא דלא תאכל עליו ילפינן שמצה צריכה להיות רק מחמשת המינים אפשר דעיקר הקישא לא בא רק לחייב נשים, שדין ה׳ המינים אף בלא הקישא נדע משום שכתוב לחם עוני ולא נקרא לחם אלא חמשת מינים. והעיר עליו שגם נצרך לר׳ שמעון שאינ יוצא במצה של טבל עיין שם מה שכתב. מתחייבים אלא בהשחתה שעל ידי גילוח, וכיון שאפשר להעמיד את הפאת להשחתה שעל ידי גילוח לא דורשים משם למעט בנות.
כ. היינו שאין ללמוד מגזירה שוה קרחה לפטור נשים מקרחה כי נצרכה ללמד על מקום תפילין. וכוונת רבינו שגם שם יש להקשות שנלמד גם לפטור נשים מגזירה שוה זו, וכן הקשה רבינו שם ותירץ כיון שגזירה שוה הוצרכה ללמד על הלכות תפילין עצמן אין חוזרים ולומדים קרחה מתפילין לפטור נשים, שזו מצות עשה וזו מצות לא תעשה שהן לעולם חייבות בהן, וכל שאין הגזירה שוה מופנה שלא נצרכה לדבר אחר לא לומדים זה מזה לסתור כלל גדול שהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אך הרא״ז ציין לתוס׳ שם ד״ה תפילין, שפירשו הגמ׳ שאין ללמוד מגזירה שוה קרחה למעט נשים מקרחה כי נצרך ללמוד על מקום תפילין, ולא אומרים אין גזירה שוה למחצה משום שלא נגמרה הגזירה שוה רק ללמדנו מקום הנחת תפילין.
ל. נוסף ע״פ כת״י.
מ. מבואר שבכורים חשוב מצות עשה שאין הזמן גרמא, ובטורי אבן מגילה כ׳ ע״ב שלא חשוב מצות עשה שהזמן גרמא אף שמהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא ואחר חנוכה אינו מביא כלל, כי זמן גרמא הוא כשאינו נוהג בכל זמן מצד עצמו כמצוות שיש ימים מיוחדים לעשייתם או שאין נוהגים בלילות, אבל מחנוכה ואילך שאינו מביא אינו מצד שהימים אינן בני הבאה אלא דבר אחר גורם להם שאין מצויין על פני השדה, וכן מהחג אינו קורא אינו מצד עצמן של ימים, אלא שכתוב ושמחת בכל הטוב דהיינו בזמן שמחה והיינו בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח במעשיו, ואילו היו זמן קצירה ולקיטה אחר החג היו קוראים בהם. אך במנחת חינוך מצוה צ״א אות י׳ כתב בטעם הרמב״ם שנשים פטורות מביכורים משום שהוי מצות עשה שהזמן גרמא. והמקנה ל״ו ע״א על תוד״ה הקבלות כתב שנשים חייבות מביכורים משום שהרמב״ם בפ״א מביכורים כתב שביכורים שהפריש אחר חנוכה מניחים עד אחר העצרת אם כן החיוב מוטל על כל הז׳ מינים להפריש מהם בכורים ולהביאם אלא שאינם כשרים להביא אלא בזמן שמחה.
נ. אך הרמב״ם תמידין ומוספין פ״ז הכ״ד כתב שנשים פטורות מספירת העומר, ומבאר הכסף משנה בטעמו משום שהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכן כתב החנוך מצוה ש״ו והמג״א סי׳ תפ״ט סק״א. ובאבני נזר או״ח סי׳ שפ״ד כתב כיון שספירת העומר תלוי ממחרת השבת דהיינו מחרת יום טוב של פסח אין יום ט״ז ניסן גורם כי אם מחרת יום ט״ו, ואף שיום ט״ו גורם כיון שחייבות בכל מצות הפסח חייבות גם בספירת העומר. אך רבינו כתב שספירת העומר היא מצוה שאין הזמן גרמא, ובדברי יחזקאל סי׳ מ״ה אות ד׳ ובמקראי קודש פסח ח״ב סי׳ ס״ז בשם הגר״י פלרא מתרצים שבספירת העומר אין הזמן מחייב המצוה אלא שתלוי בקרבן העומר, ואילו היה קרבן העומר בזמן אחר היו סופרים בזמן אחר, ואין הזמן גורם למצוה שתבוא. ועיין עוד בקונטרסי שיעורים סי׳ י״ט אות ב׳.
ס. ע״פ כת״י. ובנדפס: לא לפרש בא.
ע. ע״פ כת״י. ובנדפס: למימר.
פ. נוסף ע״פ כת״י.
1. הגהת הגרא״ז: כגון
2. הגהת הגרא״ז: דל״ה ע״ב עיין רש״י ד״ה מיבעי לי׳
3. הגהת הגרא״ז: דל״ו ע״א עיין תוס׳ ד״ה תפילין
וציצית – אר״ת דהיינו כר״ש בפ׳ התכלת דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא ופוטר נשים מציצית והלכתא כוותיה וסתמא דתלמודא בפ׳ במה מדליקין כוותיה דמפ׳ טעמיה דסדין פטורה מן הציצית גזירה משום כסות לילה והיינו דוקא לר״ש והוה מצי למימר טעמא גזירה שמא יקרע כסותו בתוך ג׳ ויתפרנו דהוי אליבא דכ״ע אלא לא חשש כיון דהלכתא כר״ש וכן בפ״ב דברכות דבמערב׳ אין אומרים פ׳ ציצית בלילה ומסיק דקא׳ אביי אנן מתחילינן מדמתחלי׳ במערבא וכיון דמתחלי׳ גמרי׳. עוד אמרי בפ״ק דסוכה י״א.) רב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזמא דאינשי ביתיה [* מיהו רש״י פי׳ שם דסבר כמ״ד לילה זמן ציצית וע׳ תוס׳ שם אי״ק ס״ט| משמע דכ״ע לא עבדי כן. תי׳ היכי חשיבא ציצית מ״ע שהזמן גרמא למ״ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופסא חייבים בציצית א״כ כסות יום חייבת וכסות לילה פטורה וצריך להטיל ציצית לכל כסות יום אפי׳ יתעטף בו בלילה וכסות לילה פטור אפי׳ יתעטף בו ביום ומ״ד נמי חובת גבר׳ הוא ק׳ דאמרי׳ וראיתם אותו פרט לכסות לילה משמע דכסות לילה פטורה אפילו כשלובשה ביום (וא״ת) וגבי כסות יום חייבת כשלובשה בלילה ואין הזמן גורם לחייב האדם ביום יותר מבלילה ויש לומר דאפילו הכי כיון דלבישת יום גורם החיוב חשיב שפיר הזמן גרמא וילפי׳ שפיר מתפילין לפטור נשים אע״ג דלא הוו ממש כעין תפילין ולא ידענא מהיכא יש לו לר׳ סברא זו שחיוב הציצית תלוי במה שהכסות מיוחד ליום אי משום דדרשי׳ אותו פרט לכסות לילה נר׳ דה״פ לכסות שאתה לובשו בלילה דלא הוי בכלל וראיתם אותו ונקט כסות לילה לישנא דקרא נקט כסותך אשר תכסה בה אבל כשמתעטף ביום אפי׳ בכסות המיוחד ללילה חייב למ״ד חובת גברא הוא:
תנו רבנן איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ולולב ושופר ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבדה ושלוח הקן – פי׳ לאו דוקא הני דהא איכא נמי אחריני דבמצות עשה שהזמן גרמא איכא תפילין וראיה ובמצוות עשה שלא הזמן גרמא איכא מורא וכיבוד ביכורים חלה כסוי הדם ואחריני טובא אלא דתנא ברא תנא ושייר והיינו דלא קתני אלא דמשמע דוקא אלא כגון קתני דמשמע דאיכא נמי אחריני והא דלא קתני ציצית לא ברישא ולא בסיפא משום דהוי בפלוגתא דר״ש ורבנן דלרבנן דסבירא להו דלילה נמי הוי זמן ציצית הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עלה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא והוי מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ובפלוגתא לא קא מיירי. מיהו בתוספתא חשיב לה בהדי מצות שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עליה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דאמרינן דסבר לילה לאו זמן ציצית והוי מ״ע שהזמן גרמא ונשים פטורות.
ואיכא נוסחי בגמרא דילן דחשביה לה ברישא ואתיא כרבי שמעון דהלכתא כוותיה בסוגיין בכולן תלמודא כוותיה כדאמרינן התם גבי הא דתניא סדין בציצית בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים מאי טעמא דבית שמאי גזיר׳ משום כסות לילה והכי נמי מוכח בכמה דוכתי.
וקשה לן אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לרבי שמעון דהא דרשינן סמוכים דציצית וכלאים למיפטר כלאים בציצית וא״כ טמא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך וכל שאינו בבל תלבש שעטנז אינו גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש שעטנז דהא מצות לא תעשה היא איתנהו נמי בגדילים תעשה לך דהא דכותה דרשינן גבי מצה דאע״ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל עליו חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים. ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכותא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ובהא רהטא שמעתין כדבעינן למימר קמן. והא דמחייב נשים באבדה ומעקה ושליח הקן משום דהוה מצות עשה שלא הזמן גרמא.
ג שנינו במשנה שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא — כגון ישיבה בסוכה, ונטילת לולב, תקיעת שופר בראש השנה שהן מצוות החלות רק בזמן מסויים בשנה, ולבישת ציצית (שמצוותה רק ביום)
§ The mishna teaches that women are exempt from all positive, time-bound mitzvot. The Sages taught: What is a positive, time-bound mitzva? Examples include residing in a sukka, and taking the lulav, and blowing the shofar on Rosh HaShana, all of which can be performed only at specific times of the year. And another example is donning ritual fringes, as the mitzva applies only during the daytime due to the verse which states: “Fringes, that you may look upon them” (Numbers 15:39), indicating that the fringes should be seen.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.