×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אלַכֹּל מְגַלְגְּלִין בחוּץ מִשָּׂכִיר שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין רַב חִסְדָּא אָמַר גלַכֹּל אֵין מְקִילִּין חוּץ מִשָּׂכִיר דִּמְקִילִּין מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לִפְתּוֹחַ לוֹ.:
Any oath, including one incurred by rabbinic law, may be extended to render the person who takes it liable to take an additional oath, except for the oath of a hired worker, which may not be extended, since the hired worker’s oath was instituted only to alleviate the concerns of the employer. Rav Ḥisda says: For everyone, the Sages are not lenient, in that they extend any oath they incur to impose upon them additional oaths, except for a hired worker, for whom they are lenient. The Gemara asks: What is the difference between the rulings of Rav Huna and Rav Ḥisda? The Gemara answers: There is a practical difference between them as to whether the court initiates extending an oath for him, i.e., even when the other litigant has not suggested it, the court extends the original oath to include an oath about other claims.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין. רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין. איכא בינייהו לפתוח לו כלומר שאע״פ שלא טען טענינן ליה. אוהללו החמשה כולן אם חלקו בטלה שבועה זו מעליהן שהיא שבועת שמאב.
א. משפט זה לכאורה אינו קשור לשלפניו.
ב. אולי כאן מיקום הקטע שלעיל: ולא קשיא שבועת יורשין דהיא טענת שמא, דהא משום שבאין ליפרע מן היתומין נשבעין שבועת יורשין ונפרעין מן היתומין היא. ע״כ. ולכן היא לא דומה לכל אלו שנשבעין בטענת שמא ולכן אחר שחלקו בטלה שבועה.
ערך אי
איאאי דילמא אלא דהא. (בתענית ט ובראש השנה ג ובגיטין צ ובשבועות מט) פירוש כולהו צריכי דלא סגיא דלא לימא כהני לישני דאי מתרגמינן כי יקרא ארי היה משמע דצריך לחזר אחריו ואנן מפרשינן לכשיקרא לו ולא שיחזור אחריו להכי צריך לתרגם אי יערע. כי תאמר בלבבך צריך לתרגם דלמא דאי אמרינן ארי הוה משמע דמצוה להרהר זה הדבר קמ״ל דלמא כלומר הזהר בלבך שלא תאמר זה הדבר. כי פתוח תפתח הכי נמי אי הוה אמר ארי מפתח תפתח הוה משמע כלומר היכי מיתמר הדבר הזה לא תקפוץ את ידך מאחיך מאי כי פתוח תפתח ארי מפתח אדרבה אם מפתח לא הוה קפיצה ואי קפיצה לא הוה פתיחה אלא להכי מתרגם אלא מפתח תפתח דהכי מיתמר לא תקפוץ אלא מפתח תפתח. כי גוע אהרן נמי אי הוה אמר ארי משמע דעדיין לא הוה מית אלא מיית והולך להכי אמר דהא מית אהרן שכבר נסתלקו ענני הכבוד על שכבר מת אהרן ובאלו לשונות פליגי דבית שמאי ובית הלל מתרגמין להאי כי מצא כגון כי גוע אהרן רבי עקיבא הוה מתרגם ליה כמו כי יקרא כך פי׳ תלמיד מגנצ״א מפי המורה ורבינו חננאל פי׳ בית שמאי סברי האי כי מצא בה ערות דבר אלא אם מצא בה ערות דבר ערוה היא וב״ה סברי האי כי אי הוא כלומר אי מצא אי לא מצא. אי שכר או כתיב בויקרא רבה בויהי ביום השמיני (א״ב: בלשון יוני אם):
א. [ווען.]
לכל מגלגלין – על ידי כל שבועה דרבנן מגלגלין חוץ מעל יד שבועת שכיר שאין מגלגלין עליו ע״י שבועה אחרת לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדאמר בכל הנשבעין (לעיל דף מה.).
לכל אין מקילין – אלא מגלגלין והיא היא.
לפתוח לו – אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו בית דין גלגול למאן דאמר מגלגלין ולמ״ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח לו.
אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר – פירוש: שאם יבא לגלגל עליו בשבועה שתקנו לו חכמים שישבע ויטול נמנע ואינו נשבע ונמצא מפסיד שכירותו והולך לביתו בפחי נפש.
ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין – כלומר לכל אין פותחין להן בטענה כדי לפוטרן משבועה שחייבו אותן חכמים אם הם נשבעין ולא משלמין או שתקנו להם חכמים אם הן נשבעין ונוטלין, חוץ משכיר שמקילין עליו ופותחין לו בטענה כדי לפוטרו מאותה שבועה שתקנו לו חכמים ויטול שכירותו בלא שבועה. והיינו דאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו.
לכל מגלגלין חוץ משכיר – פריצב״א דקמא נקט וה״ה כל הנהו דתני בהדיה כיון שהשבועה לטובתם אין לגלגל עליהם ואין נראה דשבועת שכיר אינה לטובתו דמן הדין היה נוטל בלא שבועה ואין נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית אלא אמר ר״י דדוקא נקט שכיר משום דשבועתו אינה אלא להפיס לא חייבוהו כל כך שיכול לגלגל עליו ואע״ג דעד אחד מעידה שהיא פרועה אמר בהכותב (כתובות דף פז:) דאינה אלא להפיס דעתו של בעל (הבית) מ״מ שייך גלגול שבועה דאינה פטורה אלא מגזירת הכתוב דאין נשבעין על הקרקעות וגם שכל הנשבעין נשבעין ולא משלמין.
אר״ה לכל מגלגלין – פירוש על שבועתן דברים אחרים חוץ משכיר פירוש שאין מגלגלין כלום על שבועתן ואפילו על טענת בריא לפי שלא נתקנה שבועתו אלא כדי להפיס דעתו של ב״ה כדאסקינן לעיל וכדפירוש רש״י ז״ל כאן ועוד שאם אנו מגלגלין יהא זה מניח הכל והולך בפחי נפש והפסדת חייו. לכל אין מקילין פי׳ אין מקילין בית דין שלא יגלגלי עליהם בר משכיר שמקילין ואמרינן מאי בנייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפירש״י ז״ל דלר״ה דאמר מגלגלין בית דין פותחין לתובע שאם יש לו שום דבר לגלגל עליו שיגלגל חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפילו בשכיר נמי מגלגל ולר״ח אפילו בעלמא אין בית דין פותחין לו אלא אם מגלגל מעצמו יגלגל ואין מקילין לזה כלום חוץ מן השכיר שמקילין שלא יגלגל עליו אפילו בתובע מעצמו ומיהו אפילו לר״ה דוקא כשידעו בית דין שיש לו לזה עליו שבועת גלגול הא לא״ה אין פותחין לו דלמה עושין בזה עורכי הדיינין ויש שפירש לפתוח לו דלמ״ד שאין מגלגלין לשכיר אין פותחין בית דין אפי׳ לשכיר לומר שלא יגלגל לו אלא אם כן טען לו השכיר מעצמו ולמ״ד שמקילין לשכיר אע״ג דלא טעין שכיר טעני ליה בית דין שלא יגלגל לו וכגון זה פתח פיך לאלם הוא ופי׳ זה מסתבר טפי והלכתא כר״ה לגבי ר״ח ולענין גלגול שבועה קי״ל דכל שגלגל עליו דברים הרבה ובא המחוייב שבועה לפרוע עיקר הממון שעליו נתחייב שבועה אין בידו אלא או ישבע על כל הגלגולין או יפרע את כולם וכן פסק הרמב״ם ז״ל ורבינו אלפאסי ז״ל ויש לוה ראיה מן הירושלמי שאמרו כאן במסכת שבועות חד בר נש אתי למידן קמיה ר׳ זעירא וחייביה שבועה על תרין דינרין א״ל ומלת פלן א״ל לאו תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפון לך כלומר הא נתונים לך א״ל ר׳ זעירא או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע על כל מאי דמגלגל עלך ע״כ וכן כתבתי בפ׳ המפקיד בס״ד. וזה דבר השמיטה אפי׳ דבור משמט וק״ל דהאי קרא הא אוקימניה בפרק השולח לומר שצריך המלוה לומר משמט אני וי״ל דתרווייהו איתנהו דהא כתיב השמטה שמוט וזה דבר קאי אתרווייהו דבר השמטה אתא להא דהכא דשמטה משמטת אפי׳ דבור של שבועה ודבר שמוט שיאמר המלוה משמט אני כההיא דהתם כנ״ל.
פרק שמיני
השומרין זה הכלל – פירוש זה הכלל סימנא בעלמא הוא כההיא דמסכת מגילה ולאו דאתא לרבויי מידי דהא פריט בארוכה כולהו פרטי והיינו דלא בעי בגמרא לאתויי מאי.
תוס׳ בד״ה לכל מגלגלין כו׳ פי׳ ריצב״א דקאמר כו׳ ואין נראה דשבועת כו׳ אלא אור״י דוקא נקט כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה במרדכי ודו״ק:
תוספות בד״ה והעדים וכו׳ ואר״י הא דלא תנא טבח ומכר משלם ד׳ וה׳ כו׳ עכ״ל אע״ג הא דלא תני בהך מתני׳ דהכא טבח ומכר משלם ד׳ וה׳ משני לה התם הב״ע כגון שאכלו נבילה מ״מ לא לישתמיט בשום דוכתא דלא למיתני בכה״ג ולמתני בטוען טענת גנב מכר או טבח שחיטה ראויה דחייב ד׳ וה׳ ואהא תירץ הא דלא תנא כו׳ משום דבקרא לא כתיב כו׳ ודו״ק:
בד״ה ראה עדים כו׳ לשמואל כו׳ צריך לאוקמא מתני׳ כו׳ וכה״ג משני כו׳ עכ״ל הלשון מגומגם דכל זה תלמוד ערוך הוא התם מהך מתני׳ הקושיא והתירוץ ודו״ק:
תוס׳ ד״ה לכל וכו׳. חקרנו למעלה אם גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועה או בחפצא של שבועה. נראה לפי״ז בשיטת הריצב״א שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין אלא במי שמחוייב לישבע וליפטר שסובר שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין מאחר שאין חיוב לישבע אך זכות לישבע וליטול. והר״י חולק כי לדעתו אין דין גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועת הדיינים אלא בחפצא של שבועת הדיינים.
וכתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הלי״ב) ז״ל ועד היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ״ל. דבריו מורים שנשבע שבועה אחת הכוללת את ענין השבועה הראשונה ואת הענין שגלגל. יוצא לפי הרמב״ם שגלגול שבועה חפצא של שבועה א׳ ביחד עם השבועה הראשונה. ואילו הראב״ד (הלי״ג) כתב וז״ל ואם אמר הנתבע על הגלגולין אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו עכ״ל. אליבא דראב״ד ניתן לחלק את השבועה הראשונה משבועת הגלגול. הראב״ד חולק על הרמב״ם וסובר שגלגול שבועה חפצא של שבועה אחרת ואינה נכללת בתוך אותה החפצא של השבועה הראשונה.
(והנה המקור לגלגול שבועה הוא שבועת הסוטה שמגלגלין עליה שלא זנית לא מאיש זה לא מאיש אחר ולא שומרת יבם וכו׳. ולפי הנ״ל יל״ע האם נחשבת הסוטה כמחוייבת שבועה או״ד אינה חייבת אלא שהיא נשבעת כסדר השקאת הסוטה. ועוד יל״ע האם סוטה נשבעת שבועה אחת הכוללת את הכל או״ד נשבעת הרבה שבועות שונות)
בהתאם לשיטת הרמב״ם ששבועת הגלגול מצטרפת עם השבועה הראשונה להוות חלות שבועה אחת, י״ל פירוש אחר בריצב״א שלדעתו החפצא של שבועת נשבע ונפטר אינה ניתנת לצירוף עם החפצא של שבועת נשבעין ונוטלין כי שתי שבועות שונות הן בעצם שמותיהן וחלותיהן ואין לצרפן יחד להוות שבועה אחת.
שם. גמ׳. איכא בינייהו לפתוח לו. עיין ברש״י. וברא״ש פירש שנחלקו רק בנוגע לשבועה דרבנן אבל בגלגול שבועה דאורייתא לדברי הכל אין צריכים טענה שיתבע את שבועת הגלגול. ואילו מהרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען (הלי״ב) שכתב וז״ל כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה ובין של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכו׳ עכ״ל יוצא שצריכים תביעת המשביע בכל אופן. אמנם הרמב״ם יפרש את סוגיין אחרת מפרש״י וכפי שפסק בפי״א מהל׳ שכירות (הל״ט) ז״ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול עכ״ל.
בביאור הנידון אליבא דרש״י נראה לומר, הרי פשוט בנוגע למי שהודה במקצת הטענה שבי״ד מחייבין אותו לישבע שבועה דאורייתא למרות שאין התובע יודע הלכות טוען ונטען ואינו תובע במפורש שישבע; כיון שהתחייב הנתבע לישבע בי״ד משביעין אותו מעצמם ובלי דרישה מפורשת מהתובע שישבע. אך אשר לדין גלגול שבועה עלינו להתבונן אם דין חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה דאורייתא או״ד אינו חיוב שבועה אלא זכות השבעה מיוחדת. י״ל שבכך מבואר הנידון שבסוגיא אליבא דפרש״י. אם ננקוט שגלגול שבועה דין חיוב שבועה, דומה הוא לשאר דיני חיוב שבועה שבתורה ואף בלי דרישה ותביעה מפורשת מצד התובע שישבע מחייבים בי״ד את הנתבע לישבע כי עכ״פ מחוייב שבועה הוא. מאידך אם ננקוט שאין בגלגול שבועה חיוב אלא שמהווה זכות השבעה מיוחדת י״ל שאין בי״ד משביעין את הנתבע מעצמם ורק כשיש דרישה ותביעה מיוחדת מצד התובע.
והנה חלוקים הראשונים בגלגול שבועה אם חל בו דין המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם (עיין בב״מ דף צ״ז). בפשטות נראה שבהכי פליגי: אם גלגול שבועה חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה יחול דין מחוייב שבועה שאי״ל משלם. לעומת זאת, אם גלגול שבועה אינו אלא זכות השבעה מיוחדת מסתבר שאינו נתפס בדין המחוייב שבועה שאי״ל משלם.
ב

כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ טוען הלי״ג) וז״ל מי שנתחייב שבועה אפילו היסת והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם וראה הנתבע כך ואמר איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגלגל עליך מטענות הודאיות או השבע והפטר עכ״ל. מבואר בהרמב״ם שדיני גלגול שבועה חלים אף במקום שאינו רוצה להשבע השבועה הראשונה, ומוכרח שמגלגלין שבועה עקב חיוב שבועה ראשונה ולאו דוקא בתוך החפצא של השבועה הראשונה וכשנשבע אותה. ברם הרמב״ם אף פסק (שם הלי״ב) שמגלגלין שבועה בכל שבועות הנוטלין (חוץ משכיר), ומוכח שסובר שגלגול אינו תלוי דוקא בחיובי שבועה - שהרי בשבועות הנוטלין אין חיוב לישבע אלא זכות לישבע וליטול. עולה מכאן שלשיטת הרמב״ם ישנן שתי הלכות דגלגול:
א) גלגול שבועה ע״י חלות חיוב שבועה לבדו,
ב) גלגול שבועה ע״י חפצא של שבועה לבדו.
אכן צריך עיון בדברי הרמב״ם כי מלשונו משמע שדוקא כשאמר אני רוצה לשלם משום שירא ממה שהתובע מגלגל עליו דברים אחרים, חייב לישבע או לשלם עבור השבועות המגולגלות, ואילו היה אומר לכתחילה - הריני משלם ואיני נשבע - לא היינו מחייבים אותו הגלגולים האחרים, וצ״ע מ״ש.
ונראה שכשאמר בתחילה הריני משלם ואיני נשבע לא חל חיוב השבועה כל עיקר ולכן א״א לגלגל עליו שבועות נוספות. אמנם בציור הרמב״ם שבתחלה רצה לישבע אלא שאח״כ כשראתה שמתחיל לגלגל עליו דברים אחרים שינה את דעתו ורצה לשלם בכה״ג תופסים שהיה חיוב שבועה בשעתה אך לא נתקיימה ולפיכך חל דין גלגול שבועה.
ברם עדיין לא הונח לנו מה שכתב הרמב״ם שישלם דוקא משום השבועות שנתגלגלו מטענות ודאיות, והלא מגלגלין גם בטענת ספק ובדין הוא שאף בגלגול עקב טענת ספק שיחול הדין שמי שאינו רוצה לישבע ישלם, כי מ״ש זו מזו, וצ״ע.
ג

כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען (הלי״ד) וז״ל הטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. נתחייב שתי שבועות על שתי טענות קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה ומגלגלין בה שאר דברים עכ״ל. הרמב״ם פסק שמי שנתחייב שבועת הדיינים הזקוקה לנקיטת חפץ (שבועה חמורה) וגם התחייב לישבע שבועת היסת בלי נקיטת חפץ (שבועה קלה) מגלגלין את ההיסת על שבועת הדיינים כדי שישבע על הכל בנקיטת חפץ. ולכאורה עושים כך כדי להחמיר על הנתבע. ובמגיד משנה ציין וז״ל גם זה בדברי הגאון ז״ל והביא סמך לזה ממה שאמרו היה חייב שתי מיתות נדון על שתיהן בחמורה, ודבר ברור הוא עכ״ל. ועלינו לבאר במה דומה מי שנתחייב שתי שבועות למי שנתחייב שתי מיתות.
ונראה שבדין מי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה - למשל בחנק ובסקילה שנידון בסקילה - יש לדון היאך מתקיימת המיתה הקלה - החנק - בזה שממיתין אותו בחמורה - בסקילה, והרי מיתות חנק וסקילה שונות הן בעצם חלות שמותיהן. וקשה איפוא הלא כשממיתין אותו בסקילה החמורה עדיין חסרה מיתת חנק הקלה. עלינו להסיק מזה שכך היא ההלכה שע״י שהומת במיתה החמורה שפיר מתקיים אף דין המיתה הקלה, וכשנסקל נחשב כאילו קיבל גם מיתת חנק. כה״ג י״ל אף בשתי שבועות סד״א שאם נשבע שבועה אחת חמורה על אף שנשבע השבועה החמורה בכל זאת לא קיים חובתו לישבע שבועת היסת כי שבועת היסת ושבועת הדיינים שתי חלויות שבועה שונות הן בעצם שמותיהן קמ״ל שבדומה למיתות ב״ד שעל - ידי המיתה החמורה מתקיים דין מיתה הקלה ה״ה על - ידי השבועה החמורה מתקיימת אף השבועה הקלה.
שם. גמ׳. והשביעית משמטת את השבועה וכו׳. גזיה״כ ״וזה דבר השמיטה ואפילו דיבור משמטת״. עולה השאלה מאחר ששמיטה משמטת את עיקר החוב פשיטא שפטור לישבע שאין ממון לישבע עליו. עיין בר״ן שהעלה את הקושיה הזאת ותירצה וז״ל ונ״ל דהכא בשתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע״פ שעברה שביעית עליו אין משמט, והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה ונעשית כפרנות אינה משמטת וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהל׳ שמיטה, ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית, וסד״א כיון שתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית, קמ״ל דשביעית משמטת שבועה זו כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל, ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה שכיון שהממון נשמט אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ״ל.
ובחידושי הגר״ח הלוי זצ״ל על הרמב״ם (פ״ט מהל׳ שמיטה ויובל הל״ו) הקשה על הר״ן בשם הגאון בעל מנחת חינוך מצוה תע״ז וז״ל דהרי הא דכופר בכל פטור מן השבועה הוא רק אם בשעת תביעה היה כופר בכל, אבל אם בשעת תביעה היה מודה במקצת לא איכפת לן אם אח״כ נעשה כופר בכל, כמו בהילך דפטור משום דהוי כופר בכל, ומ״מ אם לא אמר הילך ואח״כ פרע המקצת חייב בשבועה הקודמת, וה״נ דכוותה עכ״ל, ותירץ הגר״ח זצ״ל בספרו שהר״ן התכוון להסביר למה לא יתחייב מחדש אחרי שביעית כשתובעו פעם שנית, ולפיכך בא הר״ן ואמר שהממון של ההודאה נשמט בשביעית ובטענה שניה אחרי שביעית כופר בכל. אמנם לע״ד ביאור זה אינו הולם לשון הר״ן כי בפשטות בא להסביר את הדין של השמטת השמיטה של השבועה בשביעית בראשונה ולא את הפטור בטענה חדשה אחרי שביעית.⁠א נוסף לכך, עצם הה״א שיטעון פעם שנית אחרי שמיטה ויחייבנו שבועה קשה להולמה כי מאחר שטענו כבר וחייבו שבועה אלא ששביעית השמיטתה לא מסתבר שיוכל לטעון פעם אחרת לחייבו שוב בשבועה שהרי חל פטור שבועה באותה הטענה עצמה ומאחר שנפטר אין אותה הטענה יכולה לחייב עוד הפעם.
ויתכן לפי הר״ן שכך היא גזיה״כ בשמיטה שאם נפטר מחיוב ההודאה מדין שמיטה ואפילו אחרי שנתחייב כבר בשבועה פקעה חובת השבועה - שלא כדין הילך.
עוד יש ליישב דברי הר״ן לאור מה שכ׳ בספר הגר״ח זצ״ל לבאר עיקר הדין שהשביעית משמטת את השבועה (ואומר שלכך התכוון הראב״ד) וז״ל הרי פשוט דאין שמיטה שייכא אלא בממונא, ותו לא מצינו בענין שמיטה כלל שתשמט דברים אחרים מלבד ממונא, והגע עצמך, הרי שיש לאדם חיובא על חבירו שישבע בדבר שאינו נוגע לממונא, האם תשמט את השבועה הלזו, הרי פשיטא דלא, ומשום דאין שמיטה אלא בממונות לחוד, א״כ הרי גם בשבועת ממונא, אם נימא דאינה משמטת את עצם החוב, א״כ נמצא דהשמטת השבועה הויא רק שמיטת שבועה לחוד, בלא שום סרך שמיטת ממון, ובשבועה לחוד ס״ל להראב״ד דלא שייכא כלל שמיטה, דאין שמיטה אלא בעצם החיוב ממון בלבד וכו׳ עכ״ל. ויתכן שלכך התכוון הר״ן שבא להבהיר כיצד שייכת השמטת שביעית דשבועה והרי דין השמיטה צריך לחול בנוגע לממון ושבועה איננה ממון. והכריע הר״ן שעלינו להניח שאין שמיטה משמטת את השבועה כשהיא בפני עצמה, כגון שבועת עד א׳ שהנתבע כופר בכל ואין השמיטה משמטת את החוב ולפיכך אף אינה משמיטה את השבועה. רק בשבועת מודה במקצת חלה השמיטה להשמיט את השבועה הואיל ובתחילה חלה להשמיט את הממון שהודה עליו המחייב את השבועה. לדעת הר״ן דוקא ע״י השמטת הממון שגרם לחיוב שבועת מודה במקצת חלה גם השמטת השבועה. אין השמטת שביעית חלה במישרין בנוגע לשבועה אלא עקב השמטת את הממון שחייב את השבועה.
ברם הרמב״ם חולק על הר״ן וסובר ששביעית משמטת אפילו שבועת עד אחד ולאו דוקא שבועת מודה במקצת (פ״ט מהל׳ שמיטה הל״ו - ז׳) וז״ל והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ״מ לא לשלם ולא להשבע בד״א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן. אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה״ז ישבע אחר השמיטה עכ״ל. והגר״ח הסביר שלרמב״ם שהשבועה נחשבת מדיני נגישה של החוב, ומאחר שהחוב בר שמיטה (לולי העובדה שכפר בו ולכן אינו נשמט) משמטת שמיטה את השבועה המהווה דין נגישת החוב.
אמנם הראב״ד (פ״ט מהל׳ שמיטה הל״ח) השיג על דינו של הרמב״ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו וז״ל אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא וכו׳ שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה״ז עומד בכפירתו דו״ק ותשכח וכו׳ עכ״ל. והשגתו מתמיהה כי אדרבא המתני׳ אינה מבוארת אם לא כפסק הרמב״ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו שהרי אם נשמט עצם החוב מהו החידוש במשנה שפטור מלישבע.
ועיין בגר״ח זצ״ל שביאר שלשיטת הראב״ד אם כפר בחוב ואין בו חיוב שבועה אינו משתמט - שהרי אינו בר נגישה. רק כשיש חיוב שבועה והוי בר נגישה בשבועה נתפס בהשמטת שביעית, ואף החוב נשמט עם השבועה. לדעתו חולק הראב״ד על הרמב״ם בחוב שיש בו שבועה, אמנם כשאין בו שבועה מקבל את דינו שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו ואין דרך לנוגשו.
ולע״ד, הראב״ד חולק על כל הדין של הרמב״ם בחוב שכפר בו, ואדרבא, מפרש המשנה כך. סד״א שמאחר שקיימת חובת שבועה בחוב זה ויכול הנתבע להשתמט ולכפור בו ולהפטר לכן לא תשמטנו שביעית, קמ״ל, ששביעית משמטת כל חוב כולל חוב שכפר בו ושיכול להפטר ממנו בבי״ד, ועכ״ז בר השמטת שביעית היא.
א. ויתכן להבחין בין הילך לבין שמיטה. הילך אינו חל מדין פוטר אלא פירוש הדבר שכשאמר הילך בשעת ההודאה בראשונה אין צירוף בין ההודאה והכפירה והו״ל שני דיני תורה - דין תורה א׳ על הממון של הילך ודין תורה ב׳ על הממון שכפר בו ויוצא איפוא דהו״ל כופר בכל על הממון שכפר בו ופטור מלישבע. ולכן דין הילך לא חל אם כבר נתחייב בשבועה. מאידך דין שמיטה חל כדין פוטר, ולכן אפילו אחרי שנתחייב כבר בשבועת מודה במקצת חל דין השמיטה הפוטר להפקיע את ההודאה ולפוטרו מחובת השבועה.
לכל כלומר, על ידי כל שבועה מדברי סופרים מגלגלין על הנשבע כל שבועה אחרת, חוץ משכיר שאין מגלגלין שבועה, משום שעיקר שבועתו אינה אלא מפני תקנה. רב חסדא אמר: לכל המחוייב שבועה אין מקילין, אלא מגלגלים עליהם שבועה, חוץ משכיר שמקילין עליו. ושואלים: כיון שמסקנת דבריהם היא אותה מסקנה, מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין רב הונא ורב חסדא? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: לפתוח לו אם לא דרש התובע שיגלגלו שבועה, האם יציעו לו בית דין לגלגל או לא?
Any oath, including one incurred by rabbinic law, may be extended to render the person who takes it liable to take an additional oath, except for the oath of a hired worker, which may not be extended, since the hired worker’s oath was instituted only to alleviate the concerns of the employer. Rav Ḥisda says: For everyone, the Sages are not lenient, in that they extend any oath they incur to impose upon them additional oaths, except for a hired worker, for whom they are lenient. The Gemara asks: What is the difference between the rulings of Rav Huna and Rav Ḥisda? The Gemara answers: There is a practical difference between them as to whether the court initiates extending an oath for him, i.e., even when the other litigant has not suggested it, the court extends the original oath to include an oath about other claims.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כּוּ׳.: מנה״מ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא {דברים ט״ו:ב׳} וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה וַאֲפִילּוּ דִּיבּוּר מְשַׁמֶּטֶת.:

§ The mishna teaches: The Sabbatical Year abrogates the obligation to take an oath about a debt, just like it abrogates a debt. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Giddel says that Rav says: It is derived from the fact that the verse states: “And this is the matter [devar] of the release: Every creditor shall release that which he has lent to his neighbor; he shall not exact it of his neighbor and his brother, because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2). Since the word devar also means statement, this teaches that the Sabbatical Year releases, i.e., abrogates, even a statement, i.e., an oath.
ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והשביעית משמטת את השבועה. שנ׳ וזה דבר השמיטה, אפילו דיבור משמטת.
הדרן עלך כל הנשבעין
פיסקא והשביעית משמט את השבועה. דייקינן בגמרא מנא הני מילי? אמר רב גידל אמר רב דאמר קרא וזה דבר השמיטה שמוט וגומר אפילו דבור משמט – פירוש: ואף על פי שאינו חוב ממון דקרינא ביה לא יגוש אלא חוב שבועה, אפילו הכי משמט דחוב שבועה נמי לא יגוש קרינא ביה דהא קא נקיט ליה ואמר קום אשתבע לי.
סליק פירקא בס״ד.
והשביעית משמטת את השבועה. פירשו בתוס׳ משם רש״י זול דוקא שבועה דמודה במקצת דמלוה אבל שבועת השותפין לא משמט. ירושלמי דברים שהן משה ידו שביעית משמטת אותן ומשמטת שבועתן ושאינן משה יוו אין שביעית משמטת לא אותו ולא את שבועתו כל ששביעית משמטתו משמטת שבועתו וכל שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו, ואני תמיה שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דהא אתיא שביעית אפקעתה למלוה ואם ממון אין כאן שבועה אין כאן ולמה להו קרא דוזה דבר השמיטה, וסבור הייתי לומר דכל ממון שכופר בו אינו משמט לפי שאינו בלא יגוש ולפיכך כיו שכפר זה במקצת ונתחייב שבועה עליו לא תשמטנו שביעית דאילו הודה בו חייב ולפיכך אינה משמטתו שביעית ולא תשמיט את השבועה, אתא קרא להגיד דאף השביעית משמטת השבועה דאף השבועה בכלל לא יגוש דהא אמר ליה קום אשתבע לי, אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין דאתיא שביעית ואפקעתה לשבועה כלומר דממון אין כאן אע״פ שכופר בו, ונוכל לאוקמה כשלא תבעו ולא כפר בו קודם השביעית, וצריך לי עיון [עי׳ בתשו׳ ח״ב סי׳ שע״ג, וח״ד סי׳ ר״ח].
אע״פ שביארנו שמגלגלין על כל השבועות ובלבד שיהיה המגולגל טענת בריא שכיר יצא מן הכלל שאין מגלגלין עליו כלום שמא לא ישבע מתוך שתביעתו מועטת ונמצא הולך לו בפחי נפש ופותחין לו בטענתו לומר לו אל תצער עצמך אם לא נטלת השבע וטול וכן כל כיוצא בזה ויש פוסקין בדרך אחרת וזו עקר:
כשם שמגלגלין על שבועת היסת כמו שביארנו הסכימו כל הגאונים שכך מגלגלין על הפוך השבועה אבל בחרם סתם אין מגלגלין כלל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: והשביעית משמטת לא רק את החוב אלא גם את השבועה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב גידל אמר רב, שאמר קרא [הכתוב]: ״וזה דבר השמטה״ (דברים טו, ב), לומר: ואפילו דיבור משמטת כלומר, אפילו דיבור כגון שבועה, גם כן משמטת השמיטה.
§ The mishna teaches: The Sabbatical Year abrogates the obligation to take an oath about a debt, just like it abrogates a debt. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Giddel says that Rav says: It is derived from the fact that the verse states: “And this is the matter [devar] of the release: Every creditor shall release that which he has lent to his neighbor; he shall not exact it of his neighbor and his brother, because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2). Since the word devar also means statement, this teaches that the Sabbatical Year releases, i.e., abrogates, even a statement, i.e., an oath.
ר׳ חננאלר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ח – ארבעה שומרין
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר.

Chapter 8
MISHNA: There are four types of bailees, to whom different halakhot apply. They are as follows: An unpaid bailee, who receives no compensation for safeguarding the item in his care; and a borrower, who receives an item on loan for his own use without paying a rental fee; a paid bailee, who is paid a salary for safeguarding the deposited item; and a renter, i.e., one who pays a fee for the use of an item or animal.
קישוריםר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ארבעה שומרין הן, שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר.
מתני׳ ארבעה שומרין. נושא שכר – שומר בשכר.
[סימן תקא]
ארבעה שומרין הן ודיניהן שלשה. שומר חנם נשבע על הגניבה ועל האבידה ועל השבורה ועל השבוייה ועל המתה. וכי נשבע על אחת מאילו כגון אי טעין נגנבה, משביעין אותו עם השבועה שלא שלח בו יד להשתמש בפקדון. שאם שלח בו יד חייב על כולן. ומשביעין אותו נמי שלא פשע בו. שאם פשע ונגנב חייב. וכן כולן. ומשביעין אותו נמי שאינה ברשותו דשמא לא נגנבה ולא שלח בו יד ולא פשע בו ועיניו נתן בו ועדיין הוא ברשותוא.
איןב אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. ואם אמר הבעל בשעת מיתה תנו לה בלא שבועה נוטלת בלא שבועהג ככתובה וכמסורה, דמצוה לקיים דברי המת וכמקבלת מתנה הויא. אבל אם ראו אותה מפסדת בממון בעלה אחר מיתתו (שגובה) [שגנבה] או נתנה תשבע להבא.
ושואל חייב בכל טענותיו לבד מטענת מתה מחמת מלאכה אם היא בהמה, ואם הוא כלי שנשבר מחמת מלאכה. וצריך נמי לישבע שלא פשע בהד ושאינה ברשותו.
א. ב״מ ו ע״א וש״נ, אמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו.
ב. מה ע״א.
ד. היינו בטוען ממ״מ. ושבועה שאינה ברשותו גם אשאר טענות כמש״כ ברמב״ם רפ״ו מהל׳ שאלה ובטור רס״י רצה.
מתני׳ ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל – אע״ג דשומר שכר כתיב בתר שומר חנם הכא חשיב החמור יותר אחר הקל יותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק ח

(4) א משנה ארבעה סוגי שומרין הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר (שומר בשכר) והשוכר.

Chapter 8

(4) MISHNA: There are four types of bailees, to whom different halakhot apply. They are as follows: An unpaid bailee, who receives no compensation for safeguarding the item in his care; and a borrower, who receives an item on loan for his own use without paying a rental fee; a paid bailee, who is paid a salary for safeguarding the deposited item; and a renter, i.e., one who pays a fee for the use of an item or animal.
קישוריםר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דשׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל הוְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל.

In the event that one of these bailees is unable to return the deposited item to its owner, the halakha with regard to liability is dependent upon what happened to the item, and upon the type of bailee: An unpaid bailee takes an oath attesting to the fact that he was not negligent with the care of the item and is then exempt from liability for everything, meaning for all types of damage, whether the item was lost, stolen, damaged, or if the animal died. Conversely, a borrower does not have the option of taking an oath, and pays for everything, whether the item was stolen, lost, damaged, or the animal died, even if it was by unavoidable accident.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל,
נשבע על הכל – שלא פשע.
משלם את הכל – כל הנך דמיתנו במתני׳ שבר שבויה ומתה וגניבה ואבידה אבל מתה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקמה בכילתא שיילה.
נושא שכר והשוכר חייב׳ בטענת גניבה ואבידה לשלם, ופטורין על השבורה ועל השבוייה ועל המתה שהן אונסין, בשבועה. ונושא שכר נשבע(ין) נמי שלא שלח בה יד ושלא פשע בה ושאינה ברשותו. וכולן שיש להן עדים בטענת פטור שלהן, צריכין לישבע שלא שלחו יד לבד משואל ושוכר. וכולן שטוענין טענת פטור שלהם שאירע במקום שעדים מצויין, אין נפטרין בשבועה אלא בעדות. דתניא (ב״מ פג ע״א) איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת י״י תהיה בין שניהם הא יש רואהא יביא ראייה ויפטר. וכן הלכה.
סליקא מסכתא
1
א. בכת״י תוקן ראייה. וכ״ה בכת״י אסק׳ של הגמ׳.
1. בסוף המסכת הוסיף ראב״ן ביאור לשבועות מ״ז. שהובא לעיל על סדר הש״ס, וגם ביאור לסוגיית ב״ב קנ״ט. שהובא שם על סדר הש״ס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכללם: שומר חנםנשבע על הכל, שנשבע על שלא פשע, ונפטר בשבועה זו מכל האשמות (נגנב, אבד וכו׳). והשואלמשלם את הכל, שבכל מקרה צריך להחזיר מה ששאל, בין בגניבה ובין באונס.
In the event that one of these bailees is unable to return the deposited item to its owner, the halakha with regard to liability is dependent upon what happened to the item, and upon the type of bailee: An unpaid bailee takes an oath attesting to the fact that he was not negligent with the care of the item and is then exempt from liability for everything, meaning for all types of damage, whether the item was lost, stolen, damaged, or if the animal died. Conversely, a borrower does not have the option of taking an oath, and pays for everything, whether the item was stolen, lost, damaged, or the animal died, even if it was by unavoidable accident.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ונוֹשֵׂא שָׂכָר זוְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.

The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath concerning an injured animal, and concerning a captured one, and concerning a dead animal, attesting to the fact that these mishaps were not caused by negligence, but rather by unavoidable accident, and then are exempt from liability. But they must pay if the deposit cannot be returned due to loss or theft, even if these were not caused by negligence.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נושא שכר והשוכר נשבעים על השברא ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את הגנבה ואת האבידה.
א. כ״ה במשניות כי״ק. לפנינו השבורה.
נושא שכר והשוכר כו׳ – וכולהו מקראי ילפי׳ בהשואל בבבא מציעא והמשנה הזאת כבר שנוייה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גוונא והאי דהדר רבי ותנייה הכא משום דבעי למיתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו לפי שקרבן השבועה דחיובי ופטורי תלוי בכך שאם נשבע על דבר שהוא מחוייב עליו אם הודה ובשבועתו פטר עצמו מלשלם נמצא שכופרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון וחומש ואשם ואם נשבע על שקר על חנם כגון שאם הודה לא היה משלם אינו חייב קרבן שבועה שלא כפרו ממון כדמפרש ואזיל אמר לשומר חנם כו׳ עד פטור שאילו הודה לא היה משלם נמצא שאין כאן כפירת ממון ופטור מקרבן שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נושא שכר והשוכרנשבעין כאשר הם טוענים שאירע לדבר אונס על השבורה או על השבויה ועל המתה ונפטרים, ומשלמין את האבדה ואת הגניבה.
The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath concerning an injured animal, and concerning a captured one, and concerning a dead animal, attesting to the fact that these mishaps were not caused by negligence, but rather by unavoidable accident, and then are exempt from liability. But they must pay if the deposit cannot be returned due to loss or theft, even if these were not caused by negligence.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) חאָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבֵד אָבַד וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר.

The mishna clarifies: If the owner of an ox said to an unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It died, but the truth was that it was injured or captured or stolen or lost; or if the bailee responded: It was injured, but the truth was that it died or was captured or stolen or lost; or if he responded: It was captured, but the truth was that it died or was injured or stolen or lost; or if he responded: It was stolen, but the truth was that it died or was injured or captured or lost; or if he responded: It was lost, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen, in any of the above cases, if the owner of the ox then said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering, despite the fact that he took a false oath. The reason is that his false oath did not render him exempt from liability to pay.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן שורי ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אמר לו אחד מן השוק היכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן אמר לשואל כו׳ – והכי פי׳ אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן ולא כפל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם אשר עשו וגו׳ אמר לו נגנב משביעך כו׳ בהדיא ילפינן לה בפרק מרובה בשומר חנם הפוטר עצמו בטענת אבידה אינו משלם כפל אף בשבועה אבל הפוטר עצמו בטענת גנב ובשבועה ובאו עדים משלם כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב אם לא ימצא כמו שהוא אמר אלא הוא עצמו גנבו כו׳ כדאיתא התם.
גאוני הראשונים כתבו שאין מגלגלין אלא דבר שאם יודה בו יתחייב ממון אבל דבר שאם יודה בו לא יתחייב אלא שבועה אין מגלגלין וכן אין משביעין בה אפי׳ היסת כיצד הרי שטען שלא נשתתף עמו מעולם או שנשתתף וחלקו מכל וכל או שחלקו במקצת ולא נשאר אלא דברים ידועים שאין שם שתוף עליהם על הדרך שביארנו אינו יכול להשביעו אפילו היסת ואפי׳ על ידי גלגול ואם טען לו בודאי שותפי היית ונשאר לי אצלך כך וכך נשבע היסת על מה שהוא טוענו בריא שאין לו בידו ומגלגל עליו שלא גזלו מעולם אבל אינו מגלגל שלא נשתתף עמו או שלא חלקו מן הטעם שהזכרנו ואם הביא התובע עדים שכבר נשתתף עמו וחזר הנתבע ואמר הן אבל חלקנו הוחזק כפרן לשבועה זו ונשבע שבועת השותפין:
ראובן ושמעון שנשתתפו ונטל אחד מן הממון ונשתתף עם לוי כתבו מקצת גאונים שחברו בא ומשביע את לוי ואין יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את וכל שכן אם מסר ראובן אותו ממון לשמעון בתורת עסק ומסר שמעון ללוי ממנו בתורת עסק גם כן שיכול ראובן להשביע את לוי ומ״מ אם כבר נשבע לוי לשמעון נפטר וכמו שאמרו בתלמוד (כתובות צ״ד.) שבועה לאחד שבועה למאה פטר ראובן את שמעון משבועה הרי הוא משביע את לוי אא״כ פטר הוא והבא מכחו:
מקצת גאונים כתבו שהשותף משביע אשת שותפו כדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכמו שאמרו למעלה (שבועות מ״ו:) אשתו של שומר נשבעת שאם לא כן נמצאת אשת השותף גובה לממון השתוף וסוחרת בו ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה ואם התנו מתחלה שלא תהא להם שבועה זה על זה תנאי ממון הוא וקיים ויש חולקין שלא להשביע אשת השותף כלל שאין לשותף עליה יותר מבעלה שאינה משביעה מספק אלא בשתובעת כתובתה כמו שיתבאר במקומו ומגדולי קדמונינו מכריעין בה שאשת השותף עם השותף כדינה עם בעלה כשם שאמרו בה אצל בעלה שאם הושיבה חנונית או מנה אותה אפטרופא יכול להשביעה כך אם נעשית חנונית בנכסי השתוף הרי השותף יכול להשביעה ואם לאו אינו משביעה:
למדת שלא אמרו באשה שפגיעתה רעה אלא בחבלות אבל בגנבה וגזלה משביעין אותה אפי׳ על טענת שמא על הדרכים שכתבנו ומקצת גאונים פוסקים דוקא על טענת בריא ומכאן כתבו גאוני הראשונים שהאשה שיש בידה מלוה או גנבה או גזל אם הוא ברשותה חייבת להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה ואם טענה שאין לה עכשו מה שהלוו או הפקידו לה או שגנבה וגזלה משביעין אותה ואת בעלה עמה שמא עשו קנוניא על נכסיו של זה ואם כפרה בכל משביעין אותה כשאר בני אדם וקצת גאונים כתבו שכל שהפקיד אצל אשה קודם שתנשא ונשאת והזמינוה לדין הבעל יכול לומר איני רוצה שתתבזה אשתי בבית דין אלא שכותבין לו פסק דין שאם תתאלמן או תתגרש ישביעוה אלא שמחרים עכשו בסתם כל שהפקיד אצלו וכופר בו:
כבר ביארנו שכל שהתנו שלא להשבע פטורין מן השבועה מ״מ הסכימו כל הגאונים שאם נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליה את שפטרו הימנה וכן כתבו שאין נאמנות מועיל לחרם סתם אפי׳ התנה עליו בפירוש שלא האמינו לגזול ואם לא גזל אין כאן חרם ומתוך כך אין יכול לומר לו הוציאני מן הכלל:
היה שותף זה שחברו בא להשביעו חשוד על השבועה אין מהפכין אותה לתובע שהרי טענת שמא היא אלא פוטרין אותו וכן הדין לכל מחויבי שבועה מדברי סופרים כגון כל הנשבעים ונוטלים אם נחשדו שכנגדו נשבע ונפטר ואם שניהם חשודים פטור ואם הוא מן השבועות הבאות על הספק כמו שביארנו במשנה פטור שהרי אין שכנגדו יכול לישבע וכן שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל וכבר ביארנו כל זה למעלה בפרק זה ובפרק הדיינין ולא החזרנוה כאן אלא שנתחדש בה לקצת גאונים שהנשבע ונוטל בתביעה שבשטר והוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונפטר אלא נוטל שלא בשבועה כגון פוגם שטרו או עד אחד מעידה שהיא פרועה או בא ליפרע מנכסים משועבדים או של יתומים חוץ מיתומים מן היתומים וכמו שאמרו עליה הבו דלא לוסיף עלה וגדולי הפוסקים והמחברים כתבוה בהפך כמו שפירשנו בפרק הדיינין וכבר כתבנו מה שכללו קצת חכמי הדורות בדינין אלו במשנה ראשונה שבפרק זה:
היה השותף הנתבע חשוד על הדרך שביארנו אלא שחברו טוענו בריא יש אומרים שחברו נשבע ונוטל שהרי לא נמנענו מלהפכה אלא מפני שהיא טענת שמא אבל זה שטוענו בריא נשבע ונוטל ודוקא שנעשה חשוד אחר השתוף שאם קודם השתוף סבר וקביל ועקר הדברים שאין זה נוטל אף בשבועה לא נאמר כן אלא במאי דריע טענתיה כגון במודה מקצת ועד אחד שמן הדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא שעשו בו תקנה להזקיק שבועה לתובע שאם לא כן יטענוהו שיודה חמשים וישלם הכל אבל שבועת השותפין דלא ריעא טענתיה אפי׳ טוענו בריא אינו נשבע ונוטל אלא פטור השותף לא נשבע ולא משלם:
שותף שטען חברו להשביעו והלה אומר איני יודע פטור ואין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי אינו תובעו בבריא ויש אומרים שאפי׳ טענו בבריא כך וכך נשאר לי אצלך מן השתוף וזה אומר איני יודע אינו נשבע אלא שאינו יודע ואין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת התורה אבל לא בשבועת המשנה וכן הדברים נראין:
הסכימו כל הגאונים שכל שטוען הרבה טענות וכלן בנות שבועה אין משביעין אותו על כל אחת מהן אלא שבועה אחת על הכל ואם נתחייב לו קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה ומגלגלין עליו שאר הדברים:
כל שאמרו שאין האיש יכול להשביע את האשה אחר שלא מנה אותה אפטרופיא דוקא בטענת שמא אבל בבריא הרי היא אצלו כאשה דעלמא ומשביעה על הדרך שהוא משביע אשה אחרת וכן היורשים אע״פ שאמרו שלא להשביע את האלמנה אלא בזמן שתובעת כתובתה דוקא בטענת שמא אבל בטענת בריא משביעי׳ אותה על הדרך שמשביעין אשה אחרת:
שותפים שחלקי ובשעה שחלקו פטרו זה את זה שלא יהא להם עסק ותביעה לעולם זה על זה מחמת אותו ממון משביעו על ידי גלגול כמו שביארנו שאין הנאמנות מפקיע ידי גלגול אא״כ הוא מתנה בפירוש אפי׳ ע״י גלגול:
גדולי הפוסקים כתבו שכל השביע את חברו שום שבועה בעולם אפי׳ היסת שהנשבע יכול להחרים סתם על כל שמשביעו בחנם וצריך המשביע לענות אמן ואח״כ ישבע הוא ולמדת בחרם סתם שהחשוד צריך שיהא שם ויענה אמן וכן כתבו הגאונים והמנהג להחרים ביום ספר אחר קריאת התורה ששליח צבור אוחז ספר תורה וקורא בפתק אלה המסורה לו ואע״פ שכתבו מקצת הגאונים שאין מונעין אותו לשום אדם גאוני הראשונים כתבו בתשובת שאלה בנסח זה הוו יודעים שאין אנו ואבותינו רגילין להתיר את הרצועה לכל מי שיבא ויאמר כתובו לי פתקא דלווטאתא להחרים בצבור אא״כ הדבר נראה לנו מדרך סברא ואמתלאות גדולות וכל שאינו כך אנו אומרים לו אם אדם ידוע אתה תובע הרי הדין לפניך ואם לאו מסור על שכנגדך דין בביתך כרצונך ואין מחרימין לך מן הספק אחר שאין הדבר נראה לנו מדרך סברא ואמתלא ומ״מ יתומים או אפטרופסים שלהם שאמרו אין אנו יודעים אם יש מאבינו אצל שום אדם מרחיבין להם את הדרך וכל שכן שאין מונעין להם כלל:
שותפין שחלקו ונמצא טעות בחלק אחד מהם כגון שמצא בחלקו אבנים טמונות ולא ידע בשעת חלוקה בא מעשה לפני ראש ישיבה ודן בה אפי׳ יש ביניהם שטר חלוקה וקנין אינה חלוקה כלל אא״כ התנה לקבל עליו כל מה שימצא לשם:
כבר ביארנו בקמא בפרק הגוזל באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע אפי׳ היסת ובאו עדים חייב לשלם ואין אומרים כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון אלא חוזרין ומשלמין ונעשה חשוד על מה שנשבע וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם בא אחר שבועתו עד אחד והכחישו אינו נעשה חשוד על מה שכבר נשבע עד שיכחישוהו שנים והדברים ברורים:
לקצת מפרשים ראיתי שכל שאמרו במשנתנו שהשותפין משביעין זה את זה קודם חלוקה דוקא כשהשתוף עומד בבית הנתבע שהוא כעין הודאה מקצת כלומר אין לך בידי אלא כך וכך אבל כל שהוא ברשות שניהם או ברשות שאינה של שניהם וכל שכן ברשות התובע אינו נשבע ואין נראה כן שטעם שבועת השותפין אין מדין הודאת מקצת אלא להפיס דעת השותף וכל זמן הוא יכול להשביעו אפי׳ היה ברשות התובע וכשחלקו מחל לו שבועתו ואינו משביעו אלא ע״י גלגול:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שמיני בע״ה:
ארבעה שומרים וכו׳ כבר ביארנו שמיני השבועות חלוקים על שלשה דרכים והם שבועת התורה ושבועת המשנה ושבועת היסת וכן ביארנו ששבועת התורה אינה אלא בשלשה דרכים והם מודה מקצת ועד אחד ודין ארבעה שומרים והתבארו מיני השבועות כלם מלבד שבועת השומרים ולא חשש לבאר ענינם עד שישלמו עניני שאר השבועות מפני שענין השומרים כבר האריכו בהם במקומות אחרים כמו שהתבאר בתלמוד תלתא בבי והוא הענין גם כן שקצר בהם בכאן שלא נתכון לבאר דינים שבהם דרך פרט אלא ענין שבועתם לבד על איזה צד חייב בה חומש ואשם כדין שבועת הפקדון ועל איזה צד נפקעת מהם על הדרך שביארנו וכלל הדברים שכל שמשנה טענתו מחיוב לחיוב ומפטור לפטור וכל שכן מפטור לחיוב פטור שהרי לא היה שנוי טענתו מועיל לו כלל ואין כאן כפירת ממון אבל אם שנה מחיוב לפטור חייב והוא שאמר:
ארבעה שומרים הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את הגנבה ואת האבדה אמר הר״ם דיני הארבעה שומרי׳ שלשה לפי שדין נושא שכר והשוכר אחד והדינין הנזכרים בהם הם לשון התורה ויוקש עליהם כי נושא שכר והשוכר נשבעין על האונס ואינם חייבי׳ לשם כי שבויה ומתה אונס הוא והשואל חייב באונס אלא אם מתה בשעת מלאכה כמו שביארנו בפרק שמיני ממציעאה ושבועת השומרים היא שבועת התורה ואע״פ שהשואל משלם את הכל ישבע קודם לכן שבועת התורה שאותו הדבר שיש לומר שמא עיניו נתן בו ועל הדרך שביארנו בפרק ששי מזאת המסכתא אמר לשומר חנם היכן שורי ואמ׳ לו מת והוא [שנשבר או] נשבה או נגנב או אבד נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד נשבה והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד נגנב והוא שמת או נשבה או נשבר או אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה מבואר לפי שכפר בדבר שאפי׳ הודה בו לא יתחייב לשלם ממון לפי שהשבועה הוא שחייב באיזה ענין שתהיה מזה ועל זה תקיש כל אלה ההלכות וזולתם כי מי שנשבע על דבר שקר שאלו אמ׳ בו אמת לא יתחייב לשלם ממון פטור ואע״פ שנשבע שלא כהוגן כיון שלא הועיל לו שקרותו וכל מי שנשבע על דבר שאלו היה מודה באמתת הדבר היה חייב לשלם הממון הוא חייב על שכפר האמת עד שפטר עצמו מן הממון וכמו כן הדיין אין ראוי להשביע שום אדם על כפירתו בדבר שאלו הודה לא יתחייב לשלם היכן שורי ואמ׳ לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או כשבה או נגנב או אבד משביעכני ואמר אמן פטור היכן שורי ואמ׳ לו אבד משביעכני ואמר אמן והעדי׳ מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן שורי ואמ׳ לו נגנב משביעכני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם שומר חנם כששלח ידו בפקדון ונשבע הוא חייב קרן וחומש ואשם כשהודה מאליו אבל אם העידו עליו בזה והוא כופר אינו חייב חומש ולא אשם וכמו כן כשטען גנבה והוא עצמו שגנבו יתחייב תשלומי כפל כמו שנ׳ אם לא ימצא הגנב וגו׳ כלומר אם ימצא שהוא גנב ישלם שנים אם יש שם עדים ואם הודה מאליו משלם קרן וחומש וכבר קדם פי׳ הלכה זו ועקרה בפרק תשיעי מקמא אמ׳ לאחד מן השוק היכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ראה עדים שממשמשי׳ ובאים ואמ׳ גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן כבר ביארנו פעמים הרבה שבתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה הוא קנס ומן העקרים מודה בקנס פטור ובפי׳ אמרו שאין אדם משלם קנס על פי עצמו אמ׳ לשואל היכן שורי ואמ׳ לו מת והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבר נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד אבר והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה גם כן מבואר לפי שלא פטר עצמו בטענה זו מכלום אבל חייב הוא לשלם על כל פנים ולפיכך הוא פטור על השבועה היכן שורי ואמ׳ לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן חייב כל זה מבואר לפי שאלו הודה חייב לשלם אמ׳ לנושא שכר או לשוכר היכן שורי ואמ׳ לו מת והוא שנשבר או נשבה נשבר והוא שמת או נשבה נשבה והוא שמת או נשבר משביעכני ואמר אמן פטור היכן שורי ואמ׳ לו מת או נשבה או נשבה והוא שנגנב או אבד משביעכני ואמר אמן חייב היכן שורי ואמ׳ לו נגנב או אבד והוא שמת או נשבר או נשבה משביעכני ואמר אמן פטור נגנב והוא שאבד אבד והוא שנגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה פטור מחובה לפטור חייב כל זה מבואר וכבר הקדמנו עקריו וכל שאומרים בזה הפרק חייב ופטור ר״ל חייב משום שבועת הפקדון שחייב על מה שהיקש בה קרן וחומש ואשם כמו שקדם ביאורו ופטור משבועת הפקדון אבל הוא חייב משום שבועת בטוי לפי שנשבע לשקר וכבר נתבאר ששבועת בטוי חייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:
אמר המאירי ארבעה שומרים הם שנזכרו בתורה בשלשה פרשיות בפרשת משפטים שומר חנם ושואל נושא שכר ושוכר שומר חנם נשבע על הכל כלומר בין על גנבה ואבדה בין על אונסין מפני שהוא פטור על הכל אלא שנשבע שבועת השומרים והיא כוללת שלשה שבועות שאינה ברשותו ושלא שלח בה יד ושנגנבה בלא פשיעתו או נאנסה ומ״מ בפשיעה חייב ולא חשש להזכיר חוץ מן הפשיעה מפני שאינה מצויה או מפני שהוא כמזיק בידים ואינו בכלל שמירה פחותה שואל משלם את הכל ר״ל אפי׳ באונסין וכבר פירשו במקומו במציעא (ב״מ צ״ו:) שפטור הוא במתה מחמת מלאכה ומטעם שיכול לומר לאו לאוקמי בכילתא שאילתה ולא חשש להזכירה כאן מפני שאינו מצוי וכן שקצר בענינים אלו בכאן שהרי משנה זו כבר נשנית במקומה במציעא (ב״מ צ״ג.) ולא כוונו בזו אלא דרך הצעה להזכיר חיובים ופטורים של קרבן שבועה שלהם שהם תלויים בחיוב או בפטור ממון שלהם שחיוב השבועה היא כשהיה חייב מן הדין ופוטר עצמו בשבועתו כמו שביארנו ואחר שהזכיר את הקצוות ר״ל שומר חנם ושואל מזכיר את האמצעיים והם שומר שכר ושוכר ושניהם בדבור אחד נאמרו להתחייב בגנבה ואבדה וליפטר באונסין וכמו שאמרו ארבעה שומרים ודיניהם שלשה והשוכר כשומר שכר וזהו שאמרו נשבעין על השבויה ועל השבורה ועל המתה ומשלמין את הגנבה ואת האבדה:
ועכשו הוא מתחיל במה שהיתה בו עקר הכונה והוא שאמר אמר לשומר חנם היכן שורי שהפקדתי אצלך אמ׳ לו מת שהוא אחד מן האונסין ונמצא שפטר עצמו בטענתו ונשבע ונמצאת טענתו שקר שלא מת אלא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד פטור שהרי אף אם נשבע כמו שהיה פטור ולא שנה עצמו מחובה לפטור אלא מפטור לפטור וכן הדין אם נשבע שנשבר והוא מת או נשבה או נגנב או אבד וכן אם נשבע שנשבה והוא מת או נשבר או נגנב או אבד שבכל אלו הוא משנה טענתו מפטור לפטור ונמצאת שבועתו בחנם ואין כאן כפירת ממון והוא שכלל בכלם משביעכני ואמר אמן פטור ר״ל פטור מקרבן שבועה אפי׳ הודה אחר כן ששבועתו לשקר היתה:
וכן אם אמ׳ לו היכן שורי ואמ׳ לו איני יודע מה אתה סח שכפר בפקדונו מכל וכל ונשבע ונמצא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד אף זה פטור שהרי אם הודה בפקדונו ונשבע במה שהיה פטור אבל אם אמ׳ לו היכן שורי ואמ׳ לו אבד או אחת משאר הטענות שהוא פוטר עצמו בהן ונשבע על כך ואחר כך באו עדים שגנבו הוא משלם תשלומי כפל שהטוען טענת גנב ופוטר עצמו בה דינו כגנב כמו שביארנו במקומו ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם והוא הדין אם הודה שפשע שהוא חייב בקרבן שבועה אלא מתוך שהפשיעה אינה מצויה לא חשש להזכירה וכן שרצה ללמד לפי דרכו דין טוען טענת גנב שהוא כגנב:
ואח״כ הזכיר דינים אלו במי שאינו נפקד בדבר ולא נעשה שומר עליו והוא שאמר אמ׳ לאחד מן השוק שורי גנבת והוא כופר ואמר לא גנבתי ובאו עדים שגנבו משלם תשלומי כפל שהרי זה גנב גמור וכן אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הדרכים שהתבארו במקומן ואם אחר שכפר ראה עדים שממשמשין ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אע״פ שלא הודה אלא מחמת יראת העדים שממשמשין ובאים הודאתו הודאה ואינו משלם אלא קרן ששאר הדברים קנס הם ואין אדם משלם קנס על פי עצמו ואע״פ שלא הודה בטביחה ומכירה ובאו עדים על הטביחה והמכירה הואיל ומכל מקום פטור מן הכפל פטור הוא מן הטביחה והמכירה ארבעה וחמשה אמרה תורה ולא שלשה וארבעה כמו שהתבאר במקומו:
אמר לשואל היכן שורי אמ׳ לו מת שהוא אחד ממיני האונסין והרי שהוא מחייב עצמו בטענה זו ונשבע על כך מחמת שזה מזקיקו לישבע שאינה ברשותו אע״פ שמחייב עצמו בטענתו ונמצאת טענתו שקר אלא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד פטור שהרי מ״מ לא שנה עצמו אלא מחיוב לחיוב וכן אם נשבע שנשבר והוא מת או נשבה או נגנב או אבד וכן אם טען שנגנב והוא מת או נשבר או שנשבה או אבד או טען אבד והוא מת או נשבר או נשבה או נגנב בכל אלו פטור כמו שביארנו:
אבל אם אמ׳ לו היכן שורי והוא אומר איני יודע מה אתה סח שכופר בפקדונו מכל וכל ונמצא פוטר עצמו בטענתו והוא מת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד שנמצא מעתיק עצמו מחיוב לפטור בזו שבועת הפקדון חלה עליו וכל שהודה מעצמו חייב בחומש ואשם ואם על ידי עדים משלם את הקרן לבד שאין דין קרבן שבועת הפקדון אלא למודה ושב מרשעו ובא להתכפר:
אמר לשומר שכר או לשוכר היכן שורי ואמ׳ לו מת שהוא אחד ממיני האונסין ונמצא פוטר עצמו והוא נשבר או נשבה או שאמ׳ לו נשבה ומת או נשבר או שאמר לו נשבר ומת או נשבה ונשבע על אחד מאלו פטור שהרי מפטור לפטור הוא משתנה אמ׳ לו היכן שורי ואמ׳ לו נגנב או אבד והרי שמתחייב בטענתו והוא מת או נשבר או נשבה משביעכני ואמר אמן פטור שהרי משנה עצמו מפטור לחובה היכן שורי מת או נשבר או נשבה שנמצא פוטר עצמו בטענתו והוא נגנב או אבד משביעכני ואמר אמן חייב שהרי עכשו משתנה מחובה לפטור טען שאבד והוא נגנב או שנגנב והוא אבד משביעכני ואמר אמן פטור שהרי הוא מחובה לחובה זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור וכל שכן מפטור לחובה פטור אבל אם שנה עצמו מחובה לפטור חייב מעתה שומר חנם אינו חייב לעולם חומש ואשם אא״כ הודה שברשותו היה או שפשע בה שואל אינו חייב לעולם אלא באיני יודע מה אתה סח והודה או במתה מחמת מלאכה והודה שומר שכר ושוכר חייב בטענת אונסין והודה בגנבה ואבדה או בפשיעה:
וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ופרטי הדינים. אמר לשומר חנם: ״היכן שורי״? אמר לו השומר: ״מת״, ומה שבאמת היה הוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו השומר: ״נשבר״, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נשבה״, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נגנב״, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. או אמר לו: ״אבד״, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב. על כל אלה, אם אמר לו בעל השור: ״משביעך אני״ ואמר: ״אמן״ למרות שנשבע לשקר, בכל זאת פטור מקרבן אשם על השבועה, משום שבכל אחד מן המקרים הללו לא נפטר מחיוב תשלום על ידי שבועתו.
The mishna clarifies: If the owner of an ox said to an unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It died, but the truth was that it was injured or captured or stolen or lost; or if the bailee responded: It was injured, but the truth was that it died or was captured or stolen or lost; or if he responded: It was captured, but the truth was that it died or was injured or stolen or lost; or if he responded: It was stolen, but the truth was that it died or was injured or captured or lost; or if he responded: It was lost, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen, in any of the above cases, if the owner of the ox then said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering, despite the fact that he took a false oath. The reason is that his false oath did not render him exempt from liability to pay.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר.

If the owner says to an unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: I do not know what you are talking about, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering, since he would not have been liable to pay in any of these cases.
קישוריםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אם אמר לו לשומר חינם: ״היכן שורי״? ואמר לו השומר: ״איני יודע מה אתה סח״, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד, ואמר לו: ״משביעך אני״ ואמר השומר ״אמן״פטור, שהרי אינו חייב לשלם באף אחד מן המקרים הללו.
If the owner says to an unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: I do not know what you are talking about, but the truth was that it died or was injured or captured or stolen or lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, he is exempt from bringing a guilt-offering, since he would not have been liable to pay in any of these cases.
קישוריםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אָבַד מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן טהוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

But if the owner said to the unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It is lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, and then witnesses testify that the bailee consumed it, he pays the owner the principal, since he took the ox for himself. But if there were no witnesses, but after he took the oath he admitted of his own accord that he stole the ox and took a false oath, then he pays the owner the principal and the additional one-fifth payment, and he brings a guilt-offering to achieve atonement, as in any other case where one takes a false oath with regard to a deposit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם – אבל כפל לא דמודה בקנס הוא.
והעדים מעידים שאכלו – ל״ג שגנבו ול״ג נמי טבח ומכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ דבהגוזל קמא (ב״ק דף קו:) פריך מינה לרב דאמר הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם ד׳ וה׳ והכא קתני שאכלו משלם תשלומי כפל אבל תשלומי ד׳ וה׳ לא אע״ג דא״א לכזית בשר בלא שחיטה משמע שאכלו גרסי׳ וליכא למימר דהתם ברייתא הוא דפריך מינה מדדחיק התם לאוקומיה כר׳ מאיר והיינו משום דסתם מתני׳ ר׳ מאיר היא ואר״י הא דלא תנא טבח ומכר משלם ד׳ וה׳ אף על גב דאמת הוא משום דבקרא לא כתיב ד׳ וה׳ אלא בגנב עצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר לו: ״היכן שורי״? אמר לו ״אבד״. ״משביעך אני״, ואמר השומר: ״אמן״, והעדים מעידים אותו שאכלו — הרי זה משלם למפקיד את הקרן, את מחיר השור, שהרי נטלו לעצמו. אבל אם הודה מעצמו לאחר שנשבע, ששיקר, בלא עדים — משלם כמו כל מי שנשבע שבועת הפקדון לשקר, קרן וחומש לבעלים, ומביא קרבן אשם לכפרה.
But if the owner said to the unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It is lost, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, and then witnesses testify that the bailee consumed it, he pays the owner the principal, since he took the ox for himself. But if there were no witnesses, but after he took the oath he admitted of his own accord that he stole the ox and took a false oath, then he pays the owner the principal and the additional one-fifth payment, and he brings a guilt-offering to achieve atonement, as in any other case where one takes a false oath with regard to a deposit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הֵיכָן שׁוֹרִי וְאָמַר לוֹ נִגְנַב מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ ימְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל כהוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

Similarly, if the owner said to the unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It was stolen, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, and then witnesses testify that the bailee stole it, he pays double the principal. If he admitted of his own accord that he stole it, then he is exempt from double payment for theft, but pays the principal and the additional one-fifth payment, and brings a guilt-offering to achieve atonement.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כבר ידעת שאפי׳ דברים שאין נשבעין עליהן כלל מצד עצמן נשבעין עליהם על ידי גלגול כמו קרקעות עבדים ושטרות אבל הקדשות אין נשבעין עליהם כלל אפי׳ על ידי גלגול ואפי׳ היה זה המגלגל גזבר של הקדש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במקרה דומה, שאמר לו: ״היכן שורי״? ואמר לו השומר: ״נגנב״. אמר לו בעל השור: ״משביעך אני״, ואמר ״אמן״, והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבומשלם השומר תשלומי כפל, ואם הודה מעצמומשלם קרן וחומש ואשם.
Similarly, if the owner said to the unpaid bailee: Where is my ox? And the unpaid bailee said to him: It was stolen, and the owner said: I administer an oath to you concerning your claim, and the unpaid bailee said: Amen, and then witnesses testify that the bailee stole it, he pays double the principal. If he admitted of his own accord that he stole it, then he is exempt from double payment for theft, but pays the principal and the additional one-fifth payment, and brings a guilt-offering to achieve atonement.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ הוּא אוֹמֵר לֹא גָּנַבְתִּי וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ למְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מטָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי נאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן.

If the owner of an ox said to someone in the marketplace, i.e., a stranger who was not a bailee: Where is my ox that you stole? And the accused says: I did not steal it, and then witnesses testify that the accused did steal it, he pays the double payment. If he slaughtered or sold it, he pays the fourfold or fivefold payment. If the accused saw witnesses that were approaching to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole the animal but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחד לאחד מן השוק – הכא לא גרסי׳ משביעך אני דהא בלא שבועה נמי מיחייב כפל שזה גנב ממש הוא ובגנב כתיב (שמות כב) ישלם שנים בלא שבועה.
ראה עדים שממשמשין ובאין – רבותא אשמועינן דאע״ג דמחמת ביעתותא דעדים אודי וחייב עצמו בקרן כשאמר גנבתי אפי׳ הכי הויא הודאה ונפטר מן הכפל וכיון דאין כאן כפל פטור אף מן הטביחה שכפר בה ובאו עדים שגנבו וטבח ומכר דכל היכא דליכא כפל ליכא חיוב טביחה כדאמרינן התם (ב״ק דף עה:) תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה וכיון דכפל ליכא בצר ליה חד.
אמר לאחד שבשוק כו׳ – בקונטרס ל״ג הכא משביעך אני ואמר אמן דבלא שבועה נמי איכא כפל בגנב עצמו ולפ״ז ל״ג הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דחומש ואשם ליכא אלא בשבועה ובהגוזל קמא (ב״ק דף קו.) משמע בהדיא דגר׳ ליה דדייק הודה מפי עצמו אין אחר עדים לא ומוכח מינה דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש ונקט משביעך משום סיפא.
ראה עדים שממשמשין ובאין כו׳ – לשמואל דאמר במרובה (שם דף עה. ושם) מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב צריך לאוקומי מתני׳ כגון שחזרו לאחוריהם וכה״ג משני התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד אמר לאחד בשוק, שאיננו שומר: ״היכן שורי שגנבת״? והוא אומר: ״לא גנבתי״, והעדים מעידים אותו שגנבו — הרי הוא משלם תשלומי כפל כדין המפורש בגנב. אם טבח האיש ומכר את הבהמה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ראה הנאשם עדים שממשמשין ובאין להעיד כנגדו, ואמר: ״גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי״אינו משלם אלא קרן, שהרי הודה מעצמו.
If the owner of an ox said to someone in the marketplace, i.e., a stranger who was not a bailee: Where is my ox that you stole? And the accused says: I did not steal it, and then witnesses testify that the accused did steal it, he pays the double payment. If he slaughtered or sold it, he pays the fourfold or fivefold payment. If the accused saw witnesses that were approaching to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole the animal but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר לְשׁוֹאֵל הֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ

If the owner said to a borrower: Where is my ox? And the borrower said to him:
קישוריםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר לשואל כו׳ – פטור מקרבן שבועה שהרי אף כשנשבע לשקר חייב עצמו בתשלומין ואין בשבועה זו כפירת ממון.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״חייב״ המופיע במהדורתנו בדף מ״ט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה אם אמר בעל הבית לשואל: ״היכן שורי״, אמר לו:
If the owner said to a borrower: Where is my ox? And the borrower said to him:
קישוריםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבועות מט., עין משפט נר מצוה שבועות מט., ר׳ חננאל שבועות מט. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות מט., רש"י שבועות מט., ר"י מיגש שבועות מט., ראב"ן שבועות מט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מט., רשב"א שבועות מט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מט., מהרש"א חידושי הלכות שבועות מט., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מט., אסופת מאמרים שבועות מט.

Shevuot 49a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shevuot 49a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 49a, R. Chananel Shevuot 49a, Collected from HeArukh Shevuot 49a, Rashi Shevuot 49a, Ri MiGash Shevuot 49a, Raavan Shevuot 49a, Tosafot Shevuot 49a, Rashba Shevuot 49a, Meiri Shevuot 49a, Ritva Shevuot 49a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 49a, Reshimot Shiurim Shevuot 49a, Steinsaltz Commentary Shevuot 49a, Collected Articles Shevuot 49a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144