תוס׳ ד״ה לכל וכו׳. חקרנו למעלה אם גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועה או בחפצא של שבועה. נראה לפי״ז בשיטת הריצב״א שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין אלא במי שמחוייב לישבע וליפטר שסובר שאין מגלגלין בשבועת הנוטלין מאחר שאין חיוב לישבע אך זכות לישבע וליטול. והר״י חולק כי לדעתו אין דין גלגול שבועה תלוי בחיוב שבועת הדיינים אלא בחפצא של שבועת הדיינים.
וכתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הלי״ב) ז״ל ועד היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ״ל. דבריו מורים שנשבע שבועה אחת הכוללת את ענין השבועה הראשונה ואת הענין שגלגל. יוצא לפי הרמב״ם שגלגול שבועה חפצא של שבועה א׳ ביחד עם השבועה הראשונה. ואילו הראב״ד (הלי״ג) כתב וז״ל ואם אמר הנתבע על הגלגולין אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו עכ״ל. אליבא דראב״ד ניתן לחלק את השבועה הראשונה משבועת הגלגול. הראב״ד חולק על הרמב״ם וסובר שגלגול שבועה חפצא של שבועה אחרת ואינה נכללת בתוך אותה החפצא של השבועה הראשונה.
(והנה המקור לגלגול שבועה הוא שבועת הסוטה שמגלגלין עליה שלא זנית לא מאיש זה לא מאיש אחר ולא שומרת יבם וכו׳. ולפי הנ״ל יל״ע האם נחשבת הסוטה כמחוייבת שבועה או״ד אינה חייבת אלא שהיא נשבעת כסדר השקאת הסוטה. ועוד יל״ע האם סוטה נשבעת שבועה אחת הכוללת את הכל או״ד נשבעת הרבה שבועות שונות)
בהתאם לשיטת הרמב״ם ששבועת הגלגול מצטרפת עם השבועה הראשונה להוות חלות שבועה אחת, י״ל פירוש אחר בריצב״א שלדעתו החפצא של שבועת נשבע ונפטר אינה ניתנת לצירוף עם החפצא של שבועת נשבעין ונוטלין כי שתי שבועות שונות הן בעצם שמותיהן וחלותיהן ואין לצרפן יחד להוות שבועה אחת.
שם. גמ׳. איכא בינייהו לפתוח לו. עיין ברש״י. וברא״ש פירש שנחלקו רק בנוגע לשבועה דרבנן אבל בגלגול שבועה דאורייתא לדברי הכל אין צריכים טענה שיתבע את שבועת הגלגול. ואילו מהרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען (הלי״ב) שכתב וז״ל כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה ובין של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכו׳ עכ״ל יוצא שצריכים תביעת המשביע בכל אופן. אמנם הרמב״ם יפרש את סוגיין אחרת מפרש״י וכפי שפסק בפי״א מהל׳ שכירות (הל״ט) ז״ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול עכ״ל.
בביאור הנידון אליבא דרש״י נראה לומר, הרי פשוט בנוגע למי שהודה במקצת הטענה שבי״ד מחייבין אותו לישבע שבועה דאורייתא למרות שאין התובע יודע הלכות טוען ונטען ואינו תובע במפורש שישבע; כיון שהתחייב הנתבע לישבע בי״ד משביעין אותו מעצמם ובלי דרישה מפורשת מהתובע שישבע. אך אשר לדין גלגול שבועה עלינו להתבונן אם דין חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה דאורייתא או״ד אינו חיוב שבועה אלא זכות השבעה מיוחדת. י״ל שבכך מבואר הנידון שבסוגיא אליבא דפרש״י. אם ננקוט שגלגול שבועה דין חיוב שבועה, דומה הוא לשאר דיני חיוב שבועה שבתורה ואף בלי דרישה ותביעה מפורשת מצד התובע שישבע מחייבים בי״ד את הנתבע לישבע כי עכ״פ מחוייב שבועה הוא. מאידך אם ננקוט שאין בגלגול שבועה חיוב אלא שמהווה זכות השבעה מיוחדת י״ל שאין בי״ד משביעין את הנתבע מעצמם ורק כשיש דרישה ותביעה מיוחדת מצד התובע.
והנה חלוקים הראשונים בגלגול שבועה אם חל בו דין המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם (עיין בב״מ דף צ״ז). בפשטות נראה שבהכי פליגי: אם גלגול שבועה חיוב שבועה הוא כשאר חיובי שבועה יחול דין מחוייב שבועה שאי״ל משלם. לעומת זאת, אם גלגול שבועה אינו אלא זכות השבעה מיוחדת מסתבר שאינו נתפס בדין המחוייב שבועה שאי״ל משלם.
ב
כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ טוען הלי״ג) וז״ל מי שנתחייב שבועה אפילו היסת והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם וראה הנתבע כך ואמר איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגלגל עליך מטענות הודאיות או השבע והפטר עכ״ל. מבואר בהרמב״ם שדיני גלגול שבועה חלים אף במקום שאינו רוצה להשבע השבועה הראשונה, ומוכרח שמגלגלין שבועה עקב חיוב שבועה ראשונה ולאו דוקא בתוך החפצא של השבועה הראשונה וכשנשבע אותה. ברם הרמב״ם אף פסק (שם הלי״ב) שמגלגלין שבועה בכל שבועות הנוטלין (חוץ משכיר), ומוכח שסובר שגלגול אינו תלוי דוקא בחיובי שבועה - שהרי בשבועות הנוטלין אין חיוב לישבע אלא זכות לישבע וליטול. עולה מכאן שלשיטת הרמב״ם ישנן שתי הלכות דגלגול:
א) גלגול שבועה ע״י חלות חיוב שבועה לבדו,
ב) גלגול שבועה ע״י חפצא של שבועה לבדו.
אכן צריך עיון בדברי הרמב״ם כי מלשונו משמע שדוקא כשאמר אני רוצה לשלם משום שירא ממה שהתובע מגלגל עליו דברים אחרים, חייב לישבע או לשלם עבור השבועות המגולגלות, ואילו היה אומר לכתחילה - הריני משלם ואיני נשבע - לא היינו מחייבים אותו הגלגולים האחרים, וצ״ע מ״ש.
ונראה שכשאמר בתחילה הריני משלם ואיני נשבע לא חל חיוב השבועה כל עיקר ולכן א״א לגלגל עליו שבועות נוספות. אמנם בציור הרמב״ם שבתחלה רצה לישבע אלא שאח״כ כשראתה שמתחיל לגלגל עליו דברים אחרים שינה את דעתו ורצה לשלם בכה״ג תופסים שהיה חיוב שבועה בשעתה אך לא נתקיימה ולפיכך חל דין גלגול שבועה.
ברם עדיין לא הונח לנו מה שכתב הרמב״ם שישלם דוקא משום השבועות שנתגלגלו מטענות ודאיות, והלא מגלגלין גם בטענת ספק ובדין הוא שאף בגלגול עקב טענת ספק שיחול הדין שמי שאינו רוצה לישבע ישלם, כי מ״ש זו מזו, וצ״ע.
ג
כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען (הלי״ד) וז״ל הטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. נתחייב שתי שבועות על שתי טענות קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה ומגלגלין בה שאר דברים עכ״ל. הרמב״ם פסק שמי שנתחייב שבועת הדיינים הזקוקה לנקיטת חפץ (שבועה חמורה) וגם התחייב לישבע שבועת היסת בלי נקיטת חפץ (שבועה קלה) מגלגלין את ההיסת על שבועת הדיינים כדי שישבע על הכל בנקיטת חפץ. ולכאורה עושים כך כדי להחמיר על הנתבע. ובמגיד משנה ציין וז״ל גם זה בדברי הגאון ז״ל והביא סמך לזה ממה שאמרו היה חייב שתי מיתות נדון על שתיהן בחמורה, ודבר ברור הוא עכ״ל. ועלינו לבאר במה דומה מי שנתחייב שתי שבועות למי שנתחייב שתי מיתות.
ונראה שבדין מי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה - למשל בחנק ובסקילה שנידון בסקילה - יש לדון היאך מתקיימת המיתה הקלה - החנק - בזה שממיתין אותו בחמורה - בסקילה, והרי מיתות חנק וסקילה שונות הן בעצם חלות שמותיהן. וקשה איפוא הלא כשממיתין אותו בסקילה החמורה עדיין חסרה מיתת חנק הקלה. עלינו להסיק מזה שכך היא ההלכה שע״י שהומת במיתה החמורה שפיר מתקיים אף דין המיתה הקלה, וכשנסקל נחשב כאילו קיבל גם מיתת חנק. כה״ג י״ל אף בשתי שבועות סד״א שאם נשבע שבועה אחת חמורה על אף שנשבע השבועה החמורה בכל זאת לא קיים חובתו לישבע שבועת היסת כי שבועת היסת ושבועת הדיינים שתי חלויות שבועה שונות הן בעצם שמותיהן קמ״ל שבדומה למיתות ב״ד שעל - ידי המיתה החמורה מתקיים דין מיתה הקלה ה״ה על - ידי השבועה החמורה מתקיימת אף השבועה הקלה.
שם. גמ׳. והשביעית משמטת את השבועה וכו׳. גזיה״כ ״וזה דבר השמיטה ואפילו דיבור משמטת״. עולה השאלה מאחר ששמיטה משמטת את עיקר החוב פשיטא שפטור לישבע שאין ממון לישבע עליו. עיין בר״ן שהעלה את הקושיה הזאת ותירצה וז״ל ונ״ל דהכא בשתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע״פ שעברה שביעית עליו אין משמט, והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה ונעשית כפרנות אינה משמטת וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהל׳ שמיטה, ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית, וסד״א כיון שתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית, קמ״ל דשביעית משמטת שבועה זו כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל, ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה שכיון שהממון נשמט אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ״ל.
ובחידושי הגר״ח הלוי זצ״ל על הרמב״ם (פ״ט מהל׳ שמיטה ויובל הל״ו) הקשה על הר״ן בשם הגאון בעל מנחת חינוך מצוה תע״ז וז״ל דהרי הא דכופר בכל פטור מן השבועה הוא רק אם בשעת תביעה היה כופר בכל, אבל אם בשעת תביעה היה מודה במקצת לא איכפת לן אם אח״כ נעשה כופר בכל, כמו בהילך דפטור משום דהוי כופר בכל, ומ״מ אם לא אמר הילך ואח״כ פרע המקצת חייב בשבועה הקודמת, וה״נ דכוותה עכ״ל, ותירץ הגר״ח זצ״ל בספרו שהר״ן התכוון להסביר למה לא יתחייב מחדש אחרי שביעית כשתובעו פעם שנית, ולפיכך בא הר״ן ואמר שהממון של ההודאה נשמט בשביעית ובטענה שניה אחרי שביעית כופר בכל. אמנם לע״ד ביאור זה אינו הולם לשון הר״ן כי בפשטות בא להסביר את הדין של השמטת השמיטה של השבועה בשביעית בראשונה ולא את הפטור בטענה חדשה אחרי שביעית.א נוסף לכך, עצם הה״א שיטעון פעם שנית אחרי שמיטה ויחייבנו שבועה קשה להולמה כי מאחר שטענו כבר וחייבו שבועה אלא ששביעית השמיטתה לא מסתבר שיוכל לטעון פעם אחרת לחייבו שוב בשבועה שהרי חל פטור שבועה באותה הטענה עצמה ומאחר שנפטר אין אותה הטענה יכולה לחייב עוד הפעם.
ויתכן לפי הר״ן שכך היא גזיה״כ בשמיטה שאם נפטר מחיוב ההודאה מדין שמיטה ואפילו אחרי שנתחייב כבר בשבועה פקעה חובת השבועה - שלא כדין הילך.
עוד יש ליישב דברי הר״ן לאור מה שכ׳ בספר הגר״ח זצ״ל לבאר עיקר הדין שהשביעית משמטת את השבועה (ואומר שלכך התכוון הראב״ד) וז״ל הרי פשוט דאין שמיטה שייכא אלא בממונא, ותו לא מצינו בענין שמיטה כלל שתשמט דברים אחרים מלבד ממונא, והגע עצמך, הרי שיש לאדם חיובא על חבירו שישבע בדבר שאינו נוגע לממונא, האם תשמט את השבועה הלזו, הרי פשיטא דלא, ומשום דאין שמיטה אלא בממונות לחוד, א״כ הרי גם בשבועת ממונא, אם נימא דאינה משמטת את עצם החוב, א״כ נמצא דהשמטת השבועה הויא רק שמיטת שבועה לחוד, בלא שום סרך שמיטת ממון, ובשבועה לחוד ס״ל להראב״ד דלא שייכא כלל שמיטה, דאין שמיטה אלא בעצם החיוב ממון בלבד וכו׳ עכ״ל. ויתכן שלכך התכוון הר״ן שבא להבהיר כיצד שייכת השמטת שביעית דשבועה והרי דין השמיטה צריך לחול בנוגע לממון ושבועה איננה ממון. והכריע הר״ן שעלינו להניח שאין שמיטה משמטת את השבועה כשהיא בפני עצמה, כגון שבועת עד א׳ שהנתבע כופר בכל ואין השמיטה משמטת את החוב ולפיכך אף אינה משמיטה את השבועה. רק בשבועת מודה במקצת חלה השמיטה להשמיט את השבועה הואיל ובתחילה חלה להשמיט את הממון שהודה עליו המחייב את השבועה. לדעת הר״ן דוקא ע״י השמטת הממון שגרם לחיוב שבועת מודה במקצת חלה גם השמטת השבועה. אין השמטת שביעית חלה במישרין בנוגע לשבועה אלא עקב השמטת את הממון שחייב את השבועה.
ברם הרמב״ם חולק על הר״ן וסובר ששביעית משמטת אפילו שבועת עד אחד ולאו דוקא שבועת מודה במקצת (פ״ט מהל׳ שמיטה הל״ו - ז׳) וז״ל והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ״מ לא לשלם ולא להשבע בד״א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן. אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה״ז ישבע אחר השמיטה עכ״ל. והגר״ח הסביר שלרמב״ם שהשבועה נחשבת מדיני נגישה של החוב, ומאחר שהחוב בר שמיטה (לולי העובדה שכפר בו ולכן אינו נשמט) משמטת שמיטה את השבועה המהווה דין נגישת החוב.
אמנם הראב״ד (פ״ט מהל׳ שמיטה הל״ח) השיג על דינו של הרמב״ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו וז״ל אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא וכו׳ שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה״ז עומד בכפירתו דו״ק ותשכח וכו׳ עכ״ל. והשגתו מתמיהה כי אדרבא המתני׳ אינה מבוארת אם לא כפסק הרמב״ם שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו שהרי אם נשמט עצם החוב מהו החידוש במשנה שפטור מלישבע.
ועיין בגר״ח זצ״ל שביאר שלשיטת הראב״ד אם כפר בחוב ואין בו חיוב שבועה אינו משתמט - שהרי אינו בר נגישה. רק כשיש חיוב שבועה והוי בר נגישה בשבועה נתפס בהשמטת שביעית, ואף החוב נשמט עם השבועה. לדעתו חולק הראב״ד על הרמב״ם בחוב שיש בו שבועה, אמנם כשאין בו שבועה מקבל את דינו שאין השמיטה משמטת חוב שכפר בו ואין דרך לנוגשו.
ולע״ד, הראב״ד חולק על כל הדין של הרמב״ם בחוב שכפר בו, ואדרבא, מפרש המשנה כך. סד״א שמאחר שקיימת חובת שבועה בחוב זה ויכול הנתבע להשתמט ולכפור בו ולהפטר לכן לא תשמטנו שביעית, קמ״ל, ששביעית משמטת כל חוב כולל חוב שכפר בו ושיכול להפטר ממנו בבי״ד, ועכ״ז בר השמטת שביעית היא.