פליגי בשעת נפילה. כתבו בתוספות ולא בעי לאוקמי פלוגתייהו דלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו׳. וקשה מה שמקשים עתה מקשים בסמוך שאומר בסמוך אבל לאחר שכבר הפקיר התקלה פוטר רבי מאיר אף על גב דפושע הוא כאן דפטור בור ברשות הרבים פירוש קמשמע לן דאף לאחר נפילה מחייב רבי מאיר דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואין דרך התוספות שמקשים קושיא אחת שתי פעמים. ויש לומר שעתה מקשים קושיא יותר גדולה ממה שמקשים לקמן דעתה רוצים לומר כגון ששהה שלא הפקיר נזקיו כשיעור שהיה יכול לסלקם ואחר כך הפקירם וסלקא דעתך אמינא הואיל ושהה כל כך אף על פי שהזיק לאחר שהפקיר נימא דחשיב ממונו ויהיה חייב אליבא דרבנן קמשמע לן כיון דמתחילה היה על ידי נפילת אונס והזיק לאחר שהפקיר פטור דמפקיר נזקיו פטור. גליון.

ופליגי אחר נפילה במפקיר נזקיו. פירוש שהוזק לאחר שהיה לו שהות לסלקו ולא סלקו והפקירן. לכאורה משמע דאחר נפילה דנתקל קאמר ורבי מאיר לטעמיה דאמר נתקל פושע הוא ולכך מחייב דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ורבי יהודה לטעמיה דאמר לאו פושע הוא ואם כן היינו לאחר נפילת אונס. מיהו לא נהירא דאם כן לאו היינו בתרתי פליגי דחדא טעמא הוא שעת נפילה ואחר נפילה. ועוד דבסמוך פריך מפקיר נזקיו מאי מכוון איכא וכו׳. תלמיד הר״פ ז״ל.

ועוד מדקאמר סבר אביי כרבי אלעזר משמע בהדיא דפליגי אחר נפילת פשיעה דאי אחר נפילת אונס אדרבה רבי יוחנן הוי כאביי. גליון תוספות.

לכך נראה דאחר נפילת פשיעה קאמר כגון במתכוון לשבר ואפילו הכי פטר רבי יהודה משום דסבר בור ברשות הרבים פטור וחיוב דבור ברשותו ולישנא נמי משמע כן מר סבר מפקיר נזקיו חייב כרבי ישמעאל דאמר בור ברשות הרבים חייב ומר סבר מפקיר נזקיו פטור כרבי עקיבא דאמר בור ברשות הרבים פטור דמשמע דבכל נזקים פליגי אף בפשיעה וממאי מדקתני תרתי וכו׳. וא״ת אכתי היכי דייק מינה אביי דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אימא דהא דפליגי אחר נפילה היינו אחר נפילה דנתקל ולכך פוטר רבי יהודה דאזיל לטעמיה דנתקל לאו פושע אבל לאחר נפילת פשיעה מודה רבי יהודה דמחייב. וכי תימא ואם כן למה לי פלוגתא דאחר נפילה מרישא משמע מפלוגתא דשעת נפילה שמעינן לה שפיר. יש לומר איצטריך לאשמועינן דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו דבור ברשות הרבים חייב והא לא הוה שמעינן מפלוגתא דשעת נפילה דהתם בלא אפקריה מיירי כדפירשתי. ויש לומר משום דרבי מאיר לא איצטריך דממתניתין דפרק הפרה שמעינן לה דקתני החופר בור ברשות הרבים חייב והתם מתניתין רבי מאיר ומשום רבי יהודה נמי לא איצטריך דפשיטא דפטור דמפקיר נזקיו דאחר נתקל כיון דלאו פושע הוא כדשמעינן ליה מפלוגתא דשעת נפילה אלא שמע מינה מדקתני תרתי לאשמועינן פלוגתא דלאחר נפילה שמע מינה דלאחר נפילת פשיעה היא והשתא איצטריך משום רבי יהודה דפטור במפקיר נזקיו אף כי פשע משום דבור ברשות הרבים פטור. והשתא לאביי הא דקתני בברייתא ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וסכינו וכו׳ ועל כרחך לא מצי קאי אפלוגתא דלאחר נפילה וכגון דאפקרינהו דאם כן לא הוו מודו רבנן לרבי מאיר דחייב אף על גב דנפלו ברוח מצויה דהא פטרי רבנן כל מפקיר נזקיו אף אחר נפילת פשיעה כדפרישית אלא בדלא אפקרינהו מיירי וקאי אפלוגתא דבשעת נפילה דפליגי בלא אפקרינהו כדפרישית ואשמועינן דאף על גב דפטרי בשעת נפילה גם בלא אפקרינהו היינו דוקא בנתקל ומשום דסברי דנתקל לאו פושע הוא אבל אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה מודו דחייב גם בשעת נפילה דלא היה לו פנאי לסלק משום דפשע בנפילתם כשהניחן בראש גגו ברוח מצויה. וברייתא מוכחא נמי דאשעת נפילה קאי ולא אחר נפילה ובלא אפקרינהו מדנקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקר להו כי נפלו לפי שאינם מתקלקלים בנפילתם ולא נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלי לפי שנשברים. והא דקתני סיפא ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו׳ אפלוגתא דאחר נפילה קאמר וכגון שהפקירן והיה לו פנאי לסלקו ולהכי נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלו ואשמועינן דאף על גב דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו היינו דוקא בפשיעה אבל בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה פטור אף על גב דהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ודוקא נקט קנקנים דמפקיר להו ולהכי מיפטר ברוח שאינה מצויה אף כי היה לו שהות אחר כך לסלק אבל אבנו וסכינו דלא מפקיר להו כי נפלו מחייב כיון שהיה לו שהות לסלקן אף על גב דנפלו ברוח שאינה מצויה דכיון דדידיה נינהו עליה רמי לסלוקינהו ואף אם נתנם שם אחר כדאמרינן בפרק הפרה בעל החצר חייב בנזקי הבור כדפ״ל ועל כרחך אאחר נפילה קאי כדפרישית דאי אשעת נפילה קאי שלא היה לו שהות לסלק מאי איריא קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו מיפטר כיון שהנפילה באונס ברוח שאינה מצויה וגם אין לו פנאי לסלק. והשתא איכא למידק נמי מגופא דברייתא לכאורה משמע דפליגי בתרתי לאחר נפילת פשיעה במפקיר נזקיו מדנקט קנקנים כדפרישית. ועוד מדנקט לא סלקה ולא העמידה משמע שהיה לו פנאי לסלק ובדאפקריה מיירי דאי בדלא אפקריה ליכא מאן דפוטר כיון שיש לו פנאי לסלק ומיירי נמי לאחר נפילת פשיעה על כרחיה דאי לאחר נפילה דנתקל מיירי והתם דוקא פטרי רבנן משום דסברי אנוס הוא אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודו רבנן דחייב אם כן הוי ליה למיתני ומודים חכמים לרבי מאיר במעלה קנקנים ונפלו ברוח מצויה שהוא חייב דאף על גב דעבידא דמפקיר להו לקנקנים כי נפלי מכל מקום מיחייב כיון דפשע דרבנן מודו במפקיר נזקיו דפשיעה דחייב ואמאי נקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקיר להו דמודים חכמים לרבי מאיר אלא שמע מינה דרבנן פטרי כל המפקיר נזקיו אף בפשיעה הילכך לא משכחת דמודים חכמים לרבי מאיר רק במידי דלא אפקר כגון אבנו. ואיכא למידק נמי דפליגי בשעת נפילה בנתקל מדנקט ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו׳ דעל כרחך האי ומודים אשעת נפילה קאי בדלא אפקר דבהכי פליגי בשעת נפילה כדפ״ל דליכא לאוקמי האי מודים אאחר נפילה ובדאפקר דאם כן מאי איריא מאי דנקט אבנו ולא נקט קנקנים כדפירשתי. ולאחר נפילה בדלא אפקר נמי ליכא לאוקמי דאם כן מאי איריא ברוח מצויה אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב כיון דאחר נפילה הוא שהיה לו פנאי לסלקן ולא אפקרינהו. ע״כ לשון תלמיד הר״פ ז״ל.

וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל בתרתי פליגי. נראה דמוכחא מילתא קצת דבתרתי פליגי דחד ומודים קאי אחד פלוגתייהו ואידך אאידך מדקתני ברישא ומודים חכמים באבנו וכו׳ ושבק קנקנים דאיירי בהם בברייתא דהא קתני נשברה כדו ודאי משום דלא מפקר להו דלא מקלקלי בנפילה נקטה והוי פלוגתייהו בשעת נפילה ובנתקל פושע ועלה קאי ומודים בהני דממונו נינהו דברוח מצויה מחייב דפשיעה גמורה היא אבל ברוח שאינה מצויה מיפטר. דאין לפרש לאחר נפילה ובהיה לו לסלקה דאם כן אפילו ברוח שאינה מצויה כיון דלא אפקרינהו והיה לו לסלקה הוה מחייב רבי יהודה כדאיתא בפרק הפרה גבי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בור דמחייב בעל החצר בנזקי הבור אף על גב דאיהו לא כרייה דכיון דהוי ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי. ואידך ומודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה דמדשבק אבנו וסכינו ונקט קנקנים שמע מינה משום דמפקר להו דמתקלקלים בנפילתם ופליגי בלאחר נפילה דאי בשעת נפילה למה לי קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו פטר רבי מאיר דאנוס הוא כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה. ומכל מקום לאו הוכחה גמורה היא דבתרתי פליגי דודאי לאחר נפילה שמעינן מינה מדקתני ולא סלקה אבל בשעת נפילה לא שמעינן מינה דילמא הא דנקט אבנו וסכינו לאו משום דלא מפקר להו אלא אורחא דמילתא נקט דאבנו וסכינו אינו מקפיד להניחן במקום דנפלו ברוח מצויה דלא מקלקלים בנפילה אבל קנקנים קפיד. ע״כ.

והראב״ד ז״ל כתב גבי ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנים דהוא הדין לאבנו וסכינו אלא דבעי למיתנא פיטורא גבי היתרא וחיובא גבי איסורא. ע״כ.

מדקתני תרתי הוחלק וכו׳. דליכא למימר דלא פליג רבי יהודה אלא בהוחלק במים ולקה בחרסיה נקט משום דרבי מאיר שלא תאמר בשעת נפילה הוא דמחייב משום דנתקל פושע אבל במפקיר נזקיו אף על גב דפשע כשנתקל לא מחייב כמאן דאמר בור ברשות הרבים פטור דאי משום הא לא איצטריך דמתניתין היא החופר בור ברשות הרבים חייב וסתם מתניתין רבי מאיר וכי איצטריך לרבי יהודה איצטריך לומר דפליג אמתניתין ובעי בור דאית ליה בעלים. ע״כ לשון ה״ר ישעיה ז״ל.

וזה לשון הראב״ד ז״ל בתרתי פליגי ומאי מתכוון מתכוון ממש. אי נמי שמתכוון להורידה מכתפו ונפלה שהיא פשיעה גמורה שאין מתכוון כגון שנתקל ורבי מאיר מחייב בנתקל דקסבר פושע הוא. מתכוון דחרסין כגון שנתכוון לזכות בחרסין דלא מפקר להו אבל אינו מתכוון לזכות בחרסין פטור דקסבר רבי יהודה מפקיר נזקיו על ידי אונס כגון זה שנתקל פטור אבל מפקיר נזקיו שלא על ידי אונס כגון החופר בור ברשות הרבים פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר כדאיתא לקמן. והא דאמר רב לעיל לא שנו אלא שנטנפו כליו במים וכו׳ אבשעת נפילה בלחוד קאי דלגבי נזק גופו קרקע עולם נמי אהני ליה כדאמרינן לעיל ופטור מחצי נזק. מיהו קשיא לי לרבי יהודה דפטר אפילו הזיק בשעת נפילה משום דנתקל אנוס הוא כיון דמכחו מזיק הוי ליה כגופו וקיימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס ואי אמרת לן דשני בין כחו לגופו היכא דאזיק באונס והא אמרינן באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם שהוא חייב בנזק והלא כחו באונס הוא. איכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא דאיבעי ליה למשמושי מאניה אבל נתקל אנוס הוא לגמרי. וההיא דבבא מציעא דאמרינן במעביר חבית ממקום למקום ושברה דאמר רבי יהודה שומר חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר האי נמי אונס הוא שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו. ע״כ לשונו.

וזה לשון הרב המאירי ז״ל בתרתי פליגי חדא שהזיק בשעת נפילה וחדא שהזיק לאחר נפילה. ומחלוקת הראשונה הכי פירושה נשברה כדו על ידי שנתקל ונפל מעל גבו ובשעה שנפל קודם שיגיעו המים והחרסים לארץ נפל על האדם והפילו או מחמת דחייה או מחמת שהוחלק במים שנפלו על גופו ומגופו לרגליו והוחלק בהם לאלתר והוזק תיכף שהגיעו לארץ שאין לחייבו עדיין משום בור הואיל ולא הספיק עדיין לסלקן לתנא קמא חייב משום דנתקל פושע ולא עוד אלא שהוא נזק אדם שהרי אינו עדיין בור וחייב בה אף בכלים בנזק אם נתקלקלו במים ולרבי יהודה אנוס הוא. וגדולי המפרשים טרחו בזה ואפילו יהא אנוס והלא נזקי גופו או כחו הם ואדם מועד לעולם וכו׳ עד שפירשו שאבן המונחת בחיקו קרוב לפשיעה הוא וכו׳ אבל בזו אנוס הוא לגמרי. וכן מה שאמרו בפרק האומנין במעביר חבית וכו׳ הוא שמכיון שאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו וכל שהוא אונס גמור לא רבתהו תורה אף בנזקי אדם. ומכל מקום אנו מפרשים שמאחר שאין הנתקל פושע אינו נזק של אדם אלא נזק בור ואף על פי שבשעת נפילה מיהא שהוא מזיק אינו עדיין מונח ברשות הרבים הואיל ונפל מעל גבו והזיק בור הוא אלא שאין זה בור המחייב את האדם שכל בור שתחילת עשייתו באונס אינו מחייב בהיזק שיעשה באותה שעה אלא אחר שיונח בקרקע בדרך שנתכוון הוא לזכות בהן ושלא להפקירן ושהיה יכול לסלקן כמו שיתבאר ונמצא שבשעת נפילה מיהא פטור ואינו חייב אלא אם כן מתכוון לשבור שבזו בשעת נפילה מיהא הוי ליה נזק אדם וחייב אף בכלים וכן הלכה. ומחלוקת שנייה היא שאחר שנפל ונשבר לא סילק את החרסים ובא אחר ונתקל בהם והוזק תנא קמא מחייב שזהו בור ברשות הרבים ואף על פי שהוא סובר נתקל פושע הוא והרי הניזק פשע לא אמרו נתקל פושע הוא אלא כשנתקל שלא מצד תקלה ורבי יהודה פוטר אף בזו והואיל והוא לא עשה הבור ברצון אלא באונס אין זה הבור נקרא שלו אלא אם כן מתכוון ולא אמרו בשאר תקלות ברשות הרבים שהוא חייב בשמירתן אף על פי שהפקירן אלא כשבאה תקלתו שלא באונס כגון מניח והלכה כרבי יהודה. ע״כ.

מדקתני תרתי. כתוב בתוספות וי״ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו וכו׳. ואם תאמר נימא שלא הוזכר רבי יהודה אלא משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא אבל מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי״ל אם כן למה הזכיר רבי מאיר תרתי הוחלק אחד או שלקה בחרסיה ומדהזכיר תרתי שמע מינה גם רבי יהודה פליג עליו בתרתי בשעת נפילה ואחר נפילה ואפילו אחר נפילת פשיעה. אבל קשה נימא האי דנקט תרתי לאשמועינן דלא נימא דרבנן סברי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב קמשמע לן דלאחר נפילת אונס פטור אבל לעולם לאחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי״ל אם כן לא יאמר הוחלק אחד במים אלא נשברה כדו ולא סלקה לבד שזהו לאחר נפילה. וכי תימא אם כן הייתי אומר כולי עלמא מודו דנתקל פושע ולא פליגי בנתקל פושע כלל אם כן יאמר נשברה כדו ולא סלקה או שלקה בחרסיה שאז הייתי יודע דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ולאחר נפילה במפקיר נזקיו דרבנן פטרי ורבי מאיר מחייב הילכך ליכא לאקשויי כמו שהקשינו בראשונה ועל כן צריכים לתרץ התוספות התירוץ שלהם. גליון.

הוחלק במים בשעת נפילה. תימה אימא איפכא. וי״ל משום דסתם לקה בחרסיה הוי לאחר נפילה שמיד הוא יכול לסלקם וסתם מים אינו יכול לסלקם מיד. תלמיד הר״פ ז״ל.

וזה לשון הר״ר ישעיה ז״ל ולקה בחרסיה לאחר נפילה. הא דלא אמר איפכא משום דאורחא דמילתא הוא להפקיר החרסים יותר מן המים. אי נמי משום דרב אוקמה לעיל הכי דמחייב נטנפו כליו משום דלא אפקר מיא.

הוחלק במים. בשעת נפילה דוקא פליגי דאי לאחר נפילה כיון דלא אפקרינהו אפילו רבי יהודה מחייב הואיל והיה לו לסלקה כדפרישנא וכדאשכחנא לקמן גבי חצר וכדאמר לקמן גבי ההופך את הגלל לפחות משלשה דהיכא דלא נתכוון לזכות בה פטור דלא מידי עבד וכי מתכוון לזכות בה חייב משום דעליה רמי לסלוקי. או שלקה בחרסיה הא ודאי פליגי בה אפילו בשעת נפילה דרבי יהודה לא פטר ליה דנתקל לאו פושע הוא ולרבי אלעזר מחייב דאמאי ליפטר אי משום דנתקל לא היה לו פנאי לסלק הא סבר נתקל פושע ואי משום דלית ליה בעלים הא סבר מפקיר נזקיו חייב. והא דנקט לאחר נפילה לומר דאף לאחר נפילה פטר רבי יהודה. ע״כ לשון הר״ר ישעיה ז״ל.

ודמתניתין בתרתי. פירוש בתרתי מתרי טעמי בשעת נפילה בנתקל ובלאחר נפילת פשיעה במפקיר. וא״ת מברייתא גופה איכא למידק דפליגי בתרתי מתרי טעמי כדפירשתי. וי״ל דנהי דמשמעות הברייתא אתי טפי שפיר בהכי כדפירשתי מכל מקום ראיה גמורה אינה דאיכא למידחי דלעולם לא פליגי אלא בחדא טעמא בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה דנתקל פושע הוא דלאחר נפילה דנתקל דוקא פליגי והא דאמר ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו׳ לאחר נפילה ובאדפקרינהו מיירי ואשמועינן דמודו רבנן במפקיר נזקיו לאחר פשיעה דחייב. וכי תימא אמאי לא נקט קנקנים וכן קשה בסיפא אמאי לא נקט באבנו וסכינו כיון דנקיט להו ברישא לענין היכא דאפקרינהו. יש לומר דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט דגבי רוח מצויה נקט אבנו דאין אדם מקפיד אם תפול ולכך רגילות הוא להניחם ברוח מצויה וכו׳ דהכי נמי צריכין לפרש לרבי יוחנן דאמר דפליגי להו בחדא טעמא לאחר נפילת דנתקל בסמוך הילכך ליכא הוכחה גמורה מגוף הברייתא כדפירשתי ולכך נקט מכח מתניתין מדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי ובתר דאסיקנא מכח מתניתין דברייתא נמי בתרתי יש לפרש דוקא נקט ברישא אבנו ובסיפא קנקנים כדפרישנא. תלמיד הר״פ ז״ל.

וזה לשון הרשב״א ז״ל: ומדמתניתין בתרתי וכו׳. ואם תאמר לידוק מברייתא גופה דהא מדקתני נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר שהיה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני כדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו׳ דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעיה לרבי מאיר דבכדו וגמלו מחייב אפילו בשעת נפילה. וי״ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעת עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע. ע״כ.

מדמתניתין בתרתי. אבל לא דק מדקתני תרי לישני כדו וגמלו דאו האי או האי קאמר דכל חד הזיק בפני עצמו אבל מתניתין בין מים בין חרסים אתו משבירת הכד איכא למידק מתרי לישני. ה״ר ישעיה ז״ל.

וכן כתב הר״ש ז״ל מדמתניתין בתרתי. ואין להקשות והא מברייתא גופה איכא למידק דבתרתי פליגי מדאיצטריך למיתני תרתי נשברה כדו ונפלה גמלו. וי״ל דהא לא מקרי תרתי דאורחיה למיתני גווני נפילות אבל בנפילה אחת תרתי גווני כמו מתניתין לאו אורחיה. ע״כ.

אלא גמלו בשלמא לאחר וכו׳. כתבו בתוספות אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפליגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל. תימה משמע דלא קשיא ליה גמלו היכי משכחת לה בשעת נפילה אלא משום דאמרינן דבתרתי פליגי ובתרי טעמי אבל אי פליגי בתרתי ובחד טעמא הוה ניחא ליה והא אכתי איכא לאקשויי בשעת נפילה היכי משכחת לה. וי״ל דבשלמא אי פליגי בתרתי ובחד טעמא דהיינו בנתקל פושע ניחא משכחת לה גמלו בשעת נפילה כגון דאתקל ואתקלה ביה גמליה ואף על פי שהוא אנוס בתקלת גמלו כי הגמל היה לו לעיין ולילך למקום אחר מכל מקום פושע הוא בשעת נפילה בשביל אחר נפילה דהיינו במה שהזיק אחר נפילה כיון דאחר נפילה נמי הוי טעמא משום דנתקל פושע הוא כיון דחד טעמא לתרווייהו שזה התירוץ דאתקיל וכו׳ כבר ידע אותו שזה דבר ידוע לכל אבל אי פליגי בתרתי ובתרי טעמי אם כן גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה בשלא תוכל לומר פושע הוא אלא מטעם מפקיר נזקיו ואם כן כשנתקל בשעת נפילה אנוס הוא בתקלת גמלו לפי שגמלו היה לו לעיין כדפרישית ואם כן היכי משכחת לה בשעת נפילה שהיה הוא פושע במה שנתקלה גמלו. ומשני כגון דאתקיל ואתקלא ביה גמלו שהפשיעה באה ממנו כי הגמל אין לו דעת לילך לצד אחר. אבל קשה על תירוץ זה דהוי ליה כמו מהן ללאו דמעיקרא סלקא דעתך שהגמל היה לו לעיין והשתא אמרינן לא היה לו לעיין. גליון.

וזה לשון הרשב״א ז״ל אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה כעין פלוגתייהו דלמר תיחשב פשיעה ולמר לא תיחשב פשיעה דנתקל פושע ולאו פושע לא שייך בבהמה אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או הויא פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר. ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו. ע״כ.

וזה לשון הראב״ד ז״ל אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה פושע דרבי מאיר לא אמר נתקל פושע אלא באדם. דרך שרעתא פירוש חלקלקות. אלא דאתקיל ואתקיל ביה גמלו ואם פושע הוא בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו. ע״כ.

והרב המאירי ז״ל כתב וז״ל ומקשינן דהאיך נמצא מפקיר גמלו בשעת נפילה והרי עדיין לבו עליו. ותירצו בשהעבירו בשטף הנהר בלא ידיעה ובשהכיר בכך הפקירו. והקשה לו אי דאפקריה וכו׳. ותירץ בדאיתקל ואיתקל ביה גמליה דתנא קמא סבר נתקל פושע הוא ופשיעתו גרמה ומר סבר נתקל לאו פושע. ע״כ.

במתכוון לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן. הרשב״א ז״ל.

אלא מאי דברי הכל חייב הא איכא רבנן וכו׳. כתבו בתוספות הוה מצי לדחויי דלא פטרי וכו׳ עד לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר וכו׳. וקשה נימא דפליג רבי יוחנן ארבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור. ועוד קשה לחזק קושיא דלעיל על התירוץ שתירצו התוספות אי לאו שרבי יהודה בא לחלוק וכו׳ והיה קשה לנו לומר דהוזכר רבי יהודה משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא. ותירצו אם כן למה הזכיר תרתי. ועתה קשה נימא דהזכיר תרתי לאשמועינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס כי ההצעה כך היא כי היכי דלרבי יהודה נפילת פשיעה לא הוזכרה בברייתא שכל מה שהוזכר בברייתא הוא נפילת אונס ומכח דקתני תרתי ידעינן דמחייב רבי יהודה אפילו אחר נפילת פשיעה הכי נמי לרבי מאיר נפילת אונס לא הוזכרה בברייתא דהכל לרבי מאיר נפילת פשיעה כיון דסבירא ליה נתקל פושע הוא ומכח דקתני תרתי ידעינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס מעתה נתחזק הקושיא דנימא דפליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר אחר נפילת אונס פטור. וי״ל בשלמא רבי יהודה הזכיר לשון שיש לדקדק דפטר אפילו אחר נפילת פשיעה מדקאמר במתכוון חייב דהיינו שנתכוון לזכות בחרסיה דהוה ליה ממונו וחייב משמע שלא מצא רבי יהודה צד שיהיה חייב אלא במתכוון דהוה ליה ממונו אבל מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה פטור אבל רבי מאיר לא הזכיר שום לשון שיש להוכיח מתוכו דסבירא ליה אחר נפילת אונס חייב הילכך ליכא למימר הכי. גליון.

והאיכא רבי מאיר דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וכו׳ על כרחך לאחר נפילה כלומר שהיה לו פנאי לסלקן דאי לא אמאי חייב בדיני שמים ומדמחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם בכהאי גוונא הוא דמחייב רבי מאיר. הרשב״א ז״ל.