×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אפָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך טויס
טויס – (שבת קל. חולין קיז.) לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבה לא אכיל. (בבא קמא כט) אמר ריש לקיש כאן שנה רבי תרנגול ופסיוני וטוום כלאים זה בזה: (בראשית רבה כט) הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול הכלב עם הזאב תרנגול עם הטווס הה״ד כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (ובפ״ז) ואת כל עוף כנף למינהו זה הטווס. וקופים ותוכיים תרגום וכופין וטווסין. קרנות שן והבנים תרגום ושן דפיל וטווסין (א״ב פי׳ בל׳ יוני מין עוף אשר זנבה נעלם מלא עינים מגוונים שוני׳).
פטור מדיני אדם – כדמפרש לקמן.
וחייב בדיני שמים – משום דלא סליק.
בד״ה פליגי בשעת נפילה כו׳ והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי כו׳ עכ״ל נראה דרצונם לומר דהשתא דפליגי בתרתי ולא בחד טעמא יתיישב דשינה התנא לשונו דנקט בהאי ומודים אבנו כו׳ ובהאי מודים קנקנים משום דהאי ומודים דרוח מצויה דוקא דחייב ליכא לאשכוחי אלא בכה״ג דאבנו דלא אפקריה ובשעת נפילה דוקא אבל בדאפקריה בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה פליג ר״י ופוטר אפי׳ אחר נפילת פשיעה וכ״ש במפקיר נזקיו בשעת נפילה כמ״ש התוספות לקמן בפלוגתא דמפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אפילו לאחר נפילה כו׳ ובאידך ומודים ברוח שאינה מצויה נקט קנקנים דאפקריה דאע״ג דה״מ למנקט נמי האי ומודים בדלא אפקריה ודוקא בשעת נפילה ניחא לן למימר דאיירי בדאפקרינהו אתרתי פלוגתייהו בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אע״פ שהיה לו פנאי לסלק פטור כיון דבאונס נעשה אבל אי הוו פליגי בחד טעמא אם כן במודים דרוח מצויה ברישא ה״מ למנקט נמי אתרתי פלוגתייהו קנקנים דאפקרינהו דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה מודה ר״י דחייב דלא פטר אלא בנתקל דהוי נפילת אונס אבל ליכא למימר דלא ה״מ למנקט במודים דרוח שאינה מצויה בשעת נפילה ולא אפקרינהו דהא מרישא שמעת מינה דמודים באבנו וסכינו ברוח מצויה דחייב הא באינה מצויה דפטור וכה״ג כתב מהרש״ל בשם תוספות ארוכים דאין כאן הכרעה דאימא רוח מצויה חייב לכ״ע הא באינה מצויה פליגי ומש״ה איצטריך למתני באינה מצויה דפטור לכ״ע וליכא למימר דהך מלתא מפלוגתייהו שמעינן לה דלא מחייב ר״מ אלא משום דנתקל פושע אבל ברוח שאינה מצויה מודה דא״כ מודים דרישא נמי לא איצטריך דהא לא פליג ר״י ופוטר אלא בנתקל דאנוס הוא אבל ברוח מצויה חייב ודברי מהרש״ל בזה לפי התוספות ארוכים ואין כאן מקומם ודברינו ברורים לדברי התוספות שלפנינו דעיקר דבריהם הוא דלאביי דפליגי בתרתי יתיישב שינוי לשון דהני תרי ומודים ומזה שהוצרכו לקמן התוס׳ למימר למאן דמפרש לפלוגתייהו בחד טעמא דאורחא דמלתא דנקט הכא אבנים והכא קנקנים ואין מקום לתמיהת מהרש״ל שם ודו״ק:
בד״ה מדמתני׳ בתרתי כו׳ דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א״כ במאי פליגי כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דבשעת נפילה לא פליגי כלל א״כ בלאחר נפילה נמי כיון דמודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור במאי פליגי דאם נאמר בשעת נפילה לכ״ע פטור משום דנתקל אנוס הוא א״כ לאחר נפילה דמחייב ר״מ אע״ג דהוי לאחר נפילת אונס תקשי לך מודים דסיפא דקתני מודה ר״מ בקנקנים כו׳ דפטור משום דהוי אונס דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה מה לו להזכיר מלתא אחריתא רוח שאינה מצויה בקנקנים בהך גופא דנתקל לישמעינן הך מלתא דמודה ר״מ בנתקל בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא כמ״ש התוס׳ כל זה לקמן בד״ה ור״י אומר לאחר כו׳ וכן בהיפך אם נאמר דבשעת נפילה לכ״ע חייב משום דנתקל פושע הוא אם כן לאחר נפילה דפוטר ר״י אע״ג דהוי לאחר נפילת פשיעה ותקשי לך רישא דקתני מודים חכמים באבנו כו׳ דחייב משום דפושע הוא דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דמה לו להזכיר מלתא אחריתי רוח מצויה באבנו כו׳ בהך גופא דנתקל לשמעינן הך מלתא דמודה ר״מ בנתקל בשעת נפילה דחייב משום דפושע הוא ודברי מהרש״ל בזה אינן ברורים ואין מקום לדקדוקו שכתב ואין כאן להאריך ודו״ק:
ענין נתקל פושע.
פטור מדיני אדם, שאין זה בגדר בור, וחייב בדיני שמים על שלא סילקם.
he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמוֹדִים חֲכָמִים לר״מלְרַבִּי מֵאִיר בְּאַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ שֶׁהוּא חַיָּיב וּמוֹדֶה ר״מרַבִּי מֵאִיר לְרַבָּנַן בְּמַעֲלֵה קַנְקַנִּין עַל הַגָּג ע״מעַל מְנָת לְנַגְּבָן וְנָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ שֶׁהוּא פָּטוּר.

The Gemara comments: And the Rabbis concede to the opinion of Rabbi Meir in the cases of one’s stone, one’s knife, or one’s load, that if he placed them on top of his roof and they fell as a result of being blown off by a typical wind, i.e., one of ordinary force, and they caused damage, that he is liable. And Rabbi Meir concedes to the opinion of the Rabbis in the case of one who puts pitchers [kankanin] on the roof in order to dry them, and they fell as a result of being blown off by an atypical wind, i.e., one of unusual force, and they caused damage, that he is exempt. Evidently, even Rabbi Meir concedes that if one’s property causes damage due to circumstances completely beyond his control, he is exempt.
ר׳ חננאלרש״יראב״דרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקתני סיפא ומודה ר׳ מאיר לחכמים במעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור לאו מכלל דסבר אנוס הוא ואנוס אפילו בנזיקין פטור.
ופריק אביי ר׳ מאיר ור׳ יהודה בתרתי פליגי – בנתקל פושע הוא, ובמפקיר נזקיו.
ברוח שאין מצויה – דאנוס הוא.
הא דקתני בבריתא באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפל והזיקו חייב – והוא הדין לקנקנים,⁠1 וסופא נמי דקתני בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה פטור, הוא הדין לאבנו וסכינו ומשאו, אלא דבעא למתנא פטורא גבי היתרא וחיובא גבי איסורא.
1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י לונדון 852: ״לנזקנים״.
באבנו ובסכינו ובמשאו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר משום אשו.
ומודה ר״מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. הא דנקט לדברי חכמים אבנו וסכינו ובדר׳ מאיר קנקנים אורחא דמלתא נקט דבקנקנים שאם נפלו עשויין להשתבר אורחייהו לשמרן שלא יפלו ברוח מצויה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומודים חכמים לר׳ מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקושהוא חייב, ומודה ר׳ מאיר לרבנן [לחכמים] במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן (לייבשם) ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקושהוא פטור. משמע שאפילו ר׳ מאיר המחמיר בדבר זה, מודה שאם נגרם היזק באונס הריהו פטור!
The Gemara comments: And the Rabbis concede to the opinion of Rabbi Meir in the cases of one’s stone, one’s knife, or one’s load, that if he placed them on top of his roof and they fell as a result of being blown off by a typical wind, i.e., one of ordinary force, and they caused damage, that he is liable. And Rabbi Meir concedes to the opinion of the Rabbis in the case of one who puts pitchers [kankanin] on the roof in order to dry them, and they fell as a result of being blown off by an atypical wind, i.e., one of unusual force, and they caused damage, that he is exempt. Evidently, even Rabbi Meir concedes that if one’s property causes damage due to circumstances completely beyond his control, he is exempt.
ר׳ חננאלרש״יראב״דרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי בְּתַרְתֵּי פְּלִיגִי פְּלִיגִי בִּשְׁעַת נְפִילָה וּפְלִיגִי לְאַחַר נְפִילָה.

Accordingly, Abaye rejects Rabba’s explanation of Rabbi Yehuda’s statement, that he deems the owner of the jug liable even if he merely attempted to take it off his shoulder and it broke, and offers another explanation. Rather, Abaye said that Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree with regard to two different situations. They disagree with regard to a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, and they disagree with regard to a situation where the damage was caused after the person’s fall.
רש״יראב״ןבעל המאורראב״דראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר אביי בתרתי פליגי – במתני׳ כשהזיק הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסי׳ לאחר נפילה.
ומוקי לה אביי בתרתי פליגי בפושע ובמפקיר נזקיו. תנא קמא דהוא ר׳ מאיר סבר נתקל פושע הוא, והכי קאמר, נשברה כדו שנתקל, פושע הוא ואם היזיק בשעת נפילה חייב. ואם הפקיר המים והחרסים ולקה בהן אדם קסבר ר׳ מאיר דחייב, והכי קאמר ר׳ מאיר, הפקירן והחליק אחר במים או שלקה בחרסים לאחר נפילה חייב. ור׳ יהודה סבר במתכוין לשבר ולא נתקל חייב, דנתקל לאו פושע הוא. וכן אם נתכוין לזכות בחרסים ובמים שלא הפקירן, חייב, אבל אם הפקירן שלא נתכוין לזכות בהן או לא נתכוין לשבר אלא שניתקל ושיבר פטור.
והלכה כר׳ יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומפקיר נזקיו כי הכא דנתקל ואנוס הוא פטור מדיני אדם, מדקרי ליה לר׳ יהודה בברייתא חכמים. דתניא נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמיד⁠[ה], וכגון דאיתקיל ואיתקילה ביה גמליה, ר׳ מאיר מחייב בהיזיק׳ וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
{שמעתא דנשברה כדו, בדין הנתקל ונזקיו}
אלא אמר אביי: בתרתי פליגי. כדדייק ממתניתין, מדקתני תרתי. פליגי בשעת נפילה. מר – דהוא רבי מאיר וסתם מתניתין, סבר נתקל פושע הוא – כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה. ומכחו קא אתי להאיך נזק. ולא שנא לטנפן כליו במים ולא שנא הוא עצמו, כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל, אדם חייב בכל. ומר – דהוא רבי יהודה דמתניתין ורבנן דברייתא, סבר נתקל לאו פושע הוא – אלא אנוס, הלכך, לאו נזקי אדם הוא אלא בור, ובורו באונס פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין חייב. כלומר, במתכוין להורידה למטה מכתפו, הוא דהוה ליה פושע, והוו להו נזקי אדם בשעת נפילה, ושאינו מתכוין להורידה למטה מכתפו, אלא נתקל, פטור בכל. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. אי סבירא להו בור ברשות הרבים חייב, פליגי במפקיר נזקיו דהכא, כרבי יוחנן, אי נמי פליגי בכל מפקיר נזקיו והוא הדין לבור ברשות הרבים. מר – דהוא רבי מאיר, סבר חייב – בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו. אי לא אפקרינהו, חייב כדיני שור או כדיני בור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה; לרב בשנטנפו כליו ודלא אפקרינהו לחרסין כדיני שור, ולא בשהוזק הוא עצמו בהחלקתו במים ובקרקע, דקרקע עולם הזיקתו; ולשמואל, בשהוזק הוא עצמו, ואע״ג דלא אפקרינהו, דכל תקלה בור הוא, ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו מאחר שהוא התקינו לכך, אבל בשנטנפו כליו פטור דכתיב (שמות כ״א:ל״ד): חמור, ולא כלים. ומר – דהוא רבי יהודה, סבר מפקיר נזקיו פטור. וקאמר אמטו להכי במתכוין לזכות בחרסיה חייב לרב ושמואל, כל חד וחד כדאית ליה, ושאין מתכוין לזכות פטור, דמפקיר נזקיו פטור.
ומימרא דרבי יהודה במתכוין ושאין מתכוין תרין פירושי אית ליה. בשעת נפילה, במתכוין להורידה, ולאחר נפילה, במתכוין לזכות בחרסיה. אבל היכא דנפשרה כולי עלמא מודו דאנוס הוא ופטור, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה.
ומסתברא לי דרב יהודה דאמריה לשמעתיה דרב ושמואל לעיל (בבלי ב״ק כ״ח.), ואמר, לא שאנו אלא שנטנפו כליו במים, לית ליה הך אוקימתא דאביי ולא דוקא דיליה, דדייק ממתניתין מדקתני תרתי, וכולה מתניתין מוקים לה רב יהודה לאחר נפילה. מדקא מפליג בין כליו להוא עצמו בין לרב בין לשמואל, ומדקאמר, לא שנו אלא שנטנפו כליו במים, לרב הוה ליה שור ולשמואל בור. אלמא, כולה מתניתין לאחר נפילה מוקים לה, דאי כאביי, הא אוקמה לרישא דהוחלק אחר במים בשעת נפילה וקאמר דנזקי אדם הוא, וכדפרישנא.
{שמעתא דתקלה שהיא ממונו ודין החבטא – דף כח., מט:, נ:}
ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בלא אפקרינהו, היינו טעמייהו משום דסבירא ליה לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד מצי אמר ליה, תורך ברשותי מאי בעי, אע״ג דהפקיר רשותו, כיון דלא הפקיר בורו. ואע״ג דאמרינן לקמן (בבלי ב״ק נ״ג.), מודה רב בבור ברשותו, לטעמיה דרבי עקיבא דמחייב ביה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ואע״ג דסבירא ליה לרב להבלו ולא לחבטו (בבלי ב״ק נ׳:), באבנו וסכינו שהפקירן מודה, דחביטא דידיה הוא. וכן פירש הרב ר׳ אפרים ז״ל.
מיהו, איסתברא לי שאין הלכה כרב אלא כשמואל, דאמר, כל שכן לחבטו, דמשמע ליה קראי, וכברייתא (בבלי ב״ק נ״ג.), דבבור בין מלפניו בין מלאחריו, כפשוטה מסייע ליה. ורב אשי דבתרא הוא כוותיה סבירא ליה, דהא אמר (בבלי ב״ק נ״א:), אי בחבטא מית הרי קרב היזקא. וכל מאי דאמרינן בגמרא לענין הבלא (בבלי ב״ק נ״א:), אע״פ שכתב ה״ר אברהם ז״ל דסוגיא כרב, לא פ״ל משמע לי הכי. דהא שמואל נמי אית ליה להבלו ופעמים שיש הבל בלא חבט, במלא ספוגין של צמר. וכן נראה מדברי ה״ר אפרים ז״ל דהלכתא כשמואל.
הלכך לרב כל תקלה דאפקריה למדנו מבורו; ואי לא אפקריה למדנו משורו, דמבורו ליכא למילף כטעמא דפרישנא.
ושמואל סבירא ליה כמאן דאמר בור שחייבה עליו תורה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו.
בתרתי פליגי וכו׳ – ומאי מתכוין? מתכוין ממש. אי נמי, שנתכון להורידה מכתפו ונפלה מידו, דהיא פשיעה גמורה. שאין מתכוין כגון שנתקל, ור׳ מאיר מחייב בנתקל, דקסבר פושע הוא. ומתכוין דחרסים כגון שנתכון לזכות בחרסיה, דלא מפקר להו, אבל שאין מתכוין לזכות בהן פטור, דקסבר ר׳ יהודה מפקיר {נזקיו}⁠1 על ידי אונס כגון זה שנתקל פטור, אבל מפקיר נזקיו2 {שלא}⁠3 על ידי אונס, כגון החופר בור ברשות הרבים פלוגתא דר׳ יוחנן ור׳ אלעזר,⁠4 כדאיתה לקמן. והא דאמר רב לעיל לא שנו אלא שנטנפו5 כליו במים, אבל הוא עצמו פטור וכו׳ אבשעת נפילה בלחוד קאי, דלגבי נזק גופו קרקע עולם נמי אהני ביה,⁠6 כדאמרינן לעיל ופטור מחצי נזק. ואפשר דרב סבירא ליה כאביי, דבתרתי פליגי. מיהו שמואל לא סבירא ליה הכי, דאם הוחלק אחר במים בשעת נפילה קאמר כדאביי מאי בור איכא הכא? אלא שמע מינה לאחר נפילה קאמר, דהוו בור. והא דאמר רב הני מילי היכא דאפקרינהו, לאו מקושיא דשמואל קאמר, אלא סברא דנפשיה קאמר. מיהו, קשיא לי לר׳ יהודה דפטר אפילו הזיק בשעת נפילה משום דנתקל אנוס הוא. כיון דמכוחו קא מזיק הוה ליה כגופו וקימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס. ואי אמרת דשני ליה בין כחו לגופו היכא דאזיק באונס, והא אמרינן באבן מונחת לו בחקו ולא הכיר בה מעולם שהוא חייב באונס נזק, והלא כחו באונס הוא. ואיכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא, דאיבעי ליה למשמושיה במאניה, אבל נתקל אנוס הוא לגמרי. וההיא דבבבא מציעא, דאמרינן במעביר חבית ממקום למקום ושברה, דאמר ר׳ יהודה נושא חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר, ההיא נמי לאו כחו7 הוא, שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו, וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטא שלו. אי נמי, כיון דנתקל באבן או בגבשישות מחמתו נפל אמרינן בה האבן היא {שגרמה}⁠8 הנזק ההוא והאבן דחפו, ודמי שדחפו אדם אחר דמו.
1. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״נזקיו״.
2. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: ״נזקין״.
3. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״שלא״.
4. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: (במקום ״ור׳ אלעזר״) ״וריש לקיש״.
5. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: ״שנשטפו״.
6. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד: ״ליה״.
7. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד (במקום ״לאו כחו״): ״אונס״.
8. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י לונדון 852 חסר: ״שגרמה״.
פרק המניח
[במאור דף יג. ד״ה אלא אמר אביי. לרי״ף סי׳ נה (בבא קמא דף כט.)]
[כתוב שם:] אלא אמר אביי בתרתי פליגי וכו׳ ומפרש ואזיל. ומיהו ר׳ יהודה דמתניתין ורבנן דברייתא סברי נתקל לאו פושע הוא אלא [אנוס]⁠1 הוא, הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בורו ובורו באונס פטור.
אמר אברהם: גם זה תמה. דבשעת נפילה הוא מזיק כחו הוא ואין כאן בור, שאין תורת בור אלא היכא דאתזק ביה מידי בתר דניח, ואי בתר דניח אתזק בהו או בחרסיה לאו בשעת נפילה הוא. והנה הוא בכאן כבורח מפני הארי [כי פחד מדברי] ר׳ יהודה שאמר נתקל אנוס הוא ופטור. וקשיא לן כיון דמכחו הוא מזיק הוה ליה נזקי גופו וקיימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס וקשיא על דר׳ יהודה. אבל צריך הוא למודעי בזה2.
1. כן הוא במאור הנדפס, ובשני הכ״י: אשם.
2. עיין בחידושי הראב״ד לב״ק דף כט: ד״ה בתרתי פליגי
(3-5) אלא אמר אביי בתרתי פליגי. פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע. מר סבר נתקל פושע הוא. ומר סבר נתקל לאו פושע הוא. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומר סבר מפקיר נזקיו פטור – פירש המורה: בתרתי פליגי במתניתין כשהזיקה הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסיה לאחר נפילה ובמפקיר. הנה המורה פירש בשעת נפילה כגון דבהדי דקא אזלא מזקא בעבור זה פירש שהיזיקה הכד בשעת נפילה. ולאחר נפילה פירש כשהוזק בחרסיה לאחר נפילה. ואינו נראה בעיני לפרש בשעת נפילה שהיזיקה הכד בהדי דקאזלא חדא דלישנא דמתניתין דקא תני תרתי לא משמע הכי דקתני והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה ואנו מעמידים והוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסיה לאחר נפילה והוחלק דרך מכשול משמע ולא בהדי דקא אזיל מזיק. ותו דפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בהוחלק אחד במים בור עבידי ליה ולשמואל פטר בהן את הכלים. ולרב חייב בהן את הכלים בעבור שלא הפקירן ואי בהדי דקאזלי מזקי היכי יהבי עליהו דין בור. מהני מוכח דבין בשעת נפילה בין לאחר נפילה מעשה בור קא עבדי שנתקל בהן אלא בשעת נפילה הוי קודם שהיה לו פנאי לסלקם ובשעת נפילה פליגי בנתקל פושע. ואף על פי שלא הפקירם פטרי רבנן משום דנתקל אנוס הוא ועל נפילתו לא תוכל לחייבו דאונס רחמנא פטריה וכך דומה הנתקל כמו נפשרה על כתיפו מאיליה דאמרן דהוי אונס ולסלקו לא היה לו פנאי ולאחר נפילה שהיה לו לסלקם ולא סילקם פטרי רבנן משום דהפקירם.
המניח
{שמעתא דנשברה כדו, בדין הנתקל ונזקיו}
כתוב בספר המאור, אלא אמר אביי, בתרתי פליגי, כדדייק ממתני׳ וכו׳, ומר דהוא ר׳ יהודה דמתני׳ ורבנן דברייתא, סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס, הלכך לאו נזקי אדם הוא.
אמר הכותב: אילו שתק מי שלא ידע בטלו המחלוקות. ואי מכחו קא אזיל הוה ליה אדם ואפילו באונס חייב. דאדם מועד הוא לעולם בין באונס בין ברצון, ואפילו היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה, לענין נזקין חייב (בבלי ב״ק כ״ו:). וטרח כל הטורח הזה מפני שהוקשה לו טעמו של רבי יהודה. אמאי פטור, והלא הוא אדם המזיק.
ומה שכתב עוד לרבי יהודה דלאו נזקי אדם הוא אלא בור, ובורו באונס פטור, לפי פירושו קשיא עליה כולי פירקין קמא. דאמרינן (בבלי ב״ק ג׳:) גבי אבנו סכינו ומשאו, אי בהדי דקא אזלי קא מזקי היינו אש ולא דמו לבור, שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעומד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו. אלא ודאי לא סלקא שמעתין בהכי.
ואנן הכי קאמרינן. דבשעת נפילה, אפילו לרבי מאיר, דאמר נתקל פושע הוא, לאו היינו אדם המזיק, דלאו מכחו קא אזיל, שהקרקע שנתקל בה דחפתו. ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה, דלאו מכחו דידיה מזיק. ומיהו, כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב.
ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו. דהתם, כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה, הוה ליה כחו, ואדם המזיק הוא. אבל הכא, כיון שנתקל, על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו, ולא מכחו נפלה, אלא ממילא נפלה.
ומכל מקום, כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל, הוה ליה כאשו, דבעידנא דקא אזלי קא מזקי, וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים. דומיא דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח, ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב. הכא נמי באותה נפילה אנוס הוא, שהרי נתקל ועל כרחו יפול. אבל באותה תקלה פשע וחייב.
היינו דקתני ברייתא: מודים חכמים לרבי מאיר באבנו סכינו ומשאו וכו׳. דמשום דרבי מאיר מדמי לה לאבנו סכינו ומשאו ורבנן פטרי, הוצרכו להודות לו באבנו סכינו ומשאו. ורבי יהודה דפטר סבר כיון דאנוס הוא הוה ליה דומיא דנפלו ברוח שאינה מצויה, דפטור בין באש בין באלו שהם תולדה דאש. ולפיכך הודה רבי מאיר באלו.
ועוד אפרש בזה פירוש אחר.
וכתב ומסתברא עוד,⁠1 לי דרב יהודה דאמרה לשמעתיה דרב ושמואל כו׳, דאי כאביי, הא אוקמא לרישא דהוחלק אחר במים בשעת נפילה וקאמר דנזקי אדם הוא וכדפרישנא.
ואינו נכון, דאי הכי קשיא הא דגרסינן בפרק הגוזל (בבלי ב״ק צ״ט:): אמר שמואל – טבח אומן שקלקל חייב, מזיק הוא פושע הוא. ואמר שמואל גופיה – לרבי מאיר קאמינא, דאמר, איבעי ליה למירמא אנפשיה. ואסיקנא – הא רבי מאיר, נשברה כדו ולא סלקו וכו׳, וקיימא לן בנתקל פושע הוא פליגי. אלמא כאביי סבירא ליה ובשעת נפילה פליגי. ובפרק האומנין (ב״מ פ״ב:) נמי מקשינן מינה בגמ׳ בהדיא מדקיימא לן בנתקל פושע הוא פליגי, אלמא, מילתא פשיטא היא גבייהו דבנתקל פושע הוא פליגי.
וכרבי שמעון2 במתניתין, דדיקא טפי דפלוגתייהו בשעת נפילה, כדאמרינן בגמרא. דאי סבירא ליה מתניתין לאחר נפילה ומוקי לה בדלא אפקריה כדאמרינן לעיל, אפילו תימא לאו פושע הוא מחייב, הואיל ומתכוין לזכות בחרסיה ולא הפקיר, וליכא מאן דפטר.
ועוד, ממתניתין גופא תברא. דאי לאחר נפילה מוקי לה רב ובדלא אפקריה, כדאמר לעיל, דבדאפקריה ליכא למימר, דהוחלק במים ואפקרינהו פטור לרב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, אדם, דקרקע עולם הזיקתו, כלים, שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים, וכיון שכן, מאי טעמיה דרבי יהודה דפטר.
אי סבירא ליה דבור הוא, לחייב משום בור, בין מתכוין להורידה למטה מכתפו בין שאינו מתכוין, דהוה ליה בור ברשותו, דחייב משום דהוה ליה לכסוייה אע״ג דברשות כרה. הכא נמי, אע״פ שאינו מתחייב על עסקי כרייה, דבאונס נפל, מכל מקום היה לו לסלק כדאמרינן השתא לאביי, במתכוין לזכות בחרסיה חייב משום דהוה ליה לסלוקה, אע״פ שהנתקל אנוס הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. דכל היכא דאית ליה בעלים היה להם לסלק הנזק אע״פ שנפל שם באונס, כדמוכחא שמעתין בהדיא וכדמוכח נמי בפרק שור שנגח את הפרה (בבלי ב״ק מ״ח.).
ואי שור הוא, ליחייב משום שור, דהואיל ולא אפקריה ה״ל לסלוקה. כדאמרינן גבי שור שנפרצה בלילה (בבלי ב״ק י״ד.), הא ביום חייב. ואמרינן נמי בהדיא (בבלי ב״ק כ״ג.) – כגון שהיה לו לגדרו ולא גדרה, דשורו הוא דלא טפח באפיה וחייב.
ואם תאמר דרבי יהודה אלקה בחרסיה קאי, ותנא קמא מחייב אפילו הפקירן ורבי יהודה פוטר בשהפקיר, ומתכוין לזכות קאמר, הרי הורית דסבירא ליה לתנא קמא נתקל פושע הוא ולרבי יהודה נתקל אנוס הוא, ובהא פליגי. שאם אנוס הוא והפקיר ודאי פטור, ולא חייב רבי מאיר מעולם, כדקתני, מודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים לגג וכו׳. ולרבי יהודה נמי לא פטר אלא משום דקא סבר אנוס הוא, כדקתני ברייתא, מודים חכמים וכו׳. דבשלמא כי אמרינן דפליגי נמי בשעת נפילה, אפשר דפליגי לאחר נפילה אפילו במפקיר ניזקין דעלמא, ומאי מודה ומודים, אשעת נפילה. אבל בלאחר נפילה דוקא ליכא למימר, מדקתני מודים ומודה כדפרישנא. ואע״ג דלא אקשינן הכי לרבי יוחנן, משום דמירמא דידיה אדידיה עדיפא ליה.
ועוד, שאין כן דרך הסוגיא, אלא בין לרב בין לשמואל תרתי קתני, ולא אפשר לאוקומה כולה לאחר נפילה ובדלא אפקריה. וכולהו אית להו דוקיא דאביי, דאמר, תרי דיני קתני, מדקתני תרתי.
והכי פירושא דמילתיה דאביי. מדקתני תרתי, שמעינן ממשנה יתירתא דבתרתי פליגי. ומיהו, כי קתני, הוחלק אחר במים, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה קאמר. וברייתא נמי, דקתני, נשברה כדו ולא סלקה ונפלה גמלו ולא העמידה, כל חדא וחדא בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה, כדאמרינן בגמרא.
וסבירא ליה לרב דהא דקתני מתניתין, הוחלק אחר במים, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה חייב, בדלא אפקרינהו. דבדאפקרינהו לאחר נפילה פטור, בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, כמו שכתבתי, וסופה דלקה בחרסיה נמי, בין דאפקרינהו בין דלא אפקרינהו חייב תנא קמא,⁠3 בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה. וקא מהדר ליה רבי יהודה: במתכוין לזכות בהן לאחר נפילה חייב, בין במים בין בחרסים, משום דהוה ליה שורו לרב. אבל אינו מתכוין לזכות בהן פטור לעולם. דבשעת נפילה ליכא חיוב, דלאו פושע הוא, לאחר נפילה, במים, פטור לדברי הכל, בחרסים, משום דמפקיר נזקיו באונס פטור. ולפיכך אמר רב: הא דאמרת לאחר נפילה בדלא אפקרינהו במים חייב, בין לרבי יהודה בין לתנא קמא, דוקא כליו, אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתהו.
ושמואל סבר בדלא אפקרינהו נמי בורו הוא וחייב בנזקי עצמו ופטור בנזקי ממונו של ניזק, ומחייב היה רבי מאיר בין בדאפקרינהו במים בין לא אפקרינהו. ובדאפקר פליג עליה רבי יהודה משום דהוה ליה אנוס. וכולה כדאביי מוקים לה שמואל.
וליכא מאן דפליג אדאביי בעיקר אוקימתא דיליה. והיינו דקאמרינן, וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי, אלמא, כולי עלמא מודו כפירוקיה דאביי. וזה פי׳ נכון.
ומה שאמרו בגמרא, הוחלק אחר במים בשעת נפילה, לאו משום דליתא בלאחר נפילה, אלא סיומי מסיימא ליה מלתא. אי נמי, מפלוגתא דרב ושמואל דמוקמי לה בדלא אפקרינהו, משום הכי קאמר המחלוקת שחלקו בהוחלק אחר במים בשעת נפילה הוא, שהרי לא חייב תנא קמא אלא בשלא הפקירם לדעת רב ואף רבי יהודה מודה לו. ויש מפרשים דמאי שעת נפילה דקאמרינן בשמעתין, מיד שנשברה כדו ולא היה יכול לסלקה. ולפיכך קראוהו שעת נפילה מפני שלא נתחייב זה אלא על פשיעת שעת נפילה. ולרב הוה ליה שור ולשמואל הוה ליה בור. ולפי פירוש זה אין כאן מקום לנזקי אדם, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, ונדחה כל מה שכתב בעל המאור ז״ל בזה. וכן נדחה מכלל מה שפירשנו למעלה.
מה שכתב בדברי רבי יהודה במתכוין חייב, דתרין פירושי אית ליה, במתכוין להורידה למטה מכתפו, לשעת נפילה, ובמתכוין לזכות, לאחר נפילה, וזה אינו4 הגון, שאין לשון מתכוין כולל שתי כוונות שאין ענין זו לזו. אלא כמו שפירשתי עיקר.
ובר מן דין, דמתכוין להורידה למטה מכתפו אינו מתחייב אלא לדברי רבי מאיר, דאמר בנתקל (בבלי ב״ק צ״ט:), איבעיא ליה למירמא אנפשיה, כענין שאמרו בטבח אומן שקלקל. הא לדברי רבי יהודה דפטר בנתקל ובטבח אומן אף זה ודאי פטור. וכדאקשי ליה אביי לרבא: מכלל דמחייב רבי מאיר אפילו נפשרה. ואי סלקא דעתך מתכוין להורידה פושע גמור, מאי כללא. רבי יהודה מחייב בפושע זה ורבי מאיר מחייב אפילו נתקל. ואביי נמי מפירכא דפריך לרבה מתרץ על כרחיה דבתרתי פליגי, והדר מפרש לה במתניתין מדקתני תרתי, ולא מתרץ לה לדרבה ובנתקל פושע הוא פליגי, דרבי יהודה לא מחייב אלא מתכוין להורידה ורבי מאיר אמר אפילו נתקל. שמע מינה דמתכוין להורידה לרבי יהודה פטור הוא ולא מחייב בשעת כלים,⁠5 ובלאחר נפילה הוא דאמר חייב במתכוין לזכות בחרסים בלחוד. וכן דעת רבינו הגדול ז״ל בהלכותיו.
ורש״י ז״ל גם כן כתב במתכוין להורידה למטה מכתפיו למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא פטור. אלא שהוא ז״ל מפרש במתכוין דרבי יהודה תרין מילי, במתכוין לשברה והזיק בשעת נפילה, ומתכוין לזכות בחרסים לאחר נפילה. ומה שפירשתי מחוור מן הכל.
{שמעתא דתקלה שהיא ממונו ודין החבטא – ב״ק כ״ח., מ״ט:, נ׳:}
ועוד כתב, ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בדלא אפקרינהו וכו׳, עד ושמואל ס״ל כמ״ד בור שחייבה עליו תורה בין ברה״י בין ברה״ר, הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו.
אמר הכותב: אלו דברי רבינו שלמה ז״ל. שאף הוא כתב בפירושיו כך, דשמואל סבר בור שחייבה עליו תורה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד הוא, כאשר כתב בעל המאור הזה ז״ל.
וכבוד רבינו שלמה ז״ל יהא מונח במקומו, אבל הדברים לא נראו כן. מפני שאמרו בגמרא בפרק כיצד הרגל (בבלי ב״ק כ״א.), לימא בבור ברשותו קא מיפלגי, דרב סבר חייב ושמואל סבר פטור, ואי הכי, קסלקא דעתין לומר כן. הא אמרן כמה זימני בגמרא (בבלי ב״ק כ״א.), אי לשמואל היינו בור ואי לרב היינו שור, ומרגלא היא בפומא דגמרא, והיכי קסלקא דעתין למימר איפכא. וכי דחינן לה בגמרא נמי בדרך דלמא דחינן לה, ואמרינן: לעולם אימא לך וכו׳.
ולרב נמי אשכחן דקאמר (בבלי ב״ק נ״ג.): מודה רב בבור ברשותו דחייב אפילו אחבטא. והך חבטא דכתב ביה בעל המאור ז״ל לא נהירא כלל, דלא אידכר התם רבי עקיבא, והוה ליה למימר: הכא בבור ברשותו עסקינן ורבי עקיבא הוא.
ועוד, דאי סלקא דעתך דרב ושמואל בפלוגתא דתנאי פליגי, היכי קאמרינן, אי לרב אי לשמואל. הא הך פלוגתא לאו דרב ושמואל בלחוד היא אלא באשלי רברבי מינייהו מתליא. והיכי אפשר נמי דלא מדכרו בגמרא, נימא כתנאי, ולא אתליא כלל בתנאי.
אלא שמע מינה דלא שייכא פלוגתייהו דפלוגתא דבור ברשותו. ולעולם אימא לך דשמואל סבר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור, משום דאמר ליה: האי בירא ברשות כריתיה, וכי אפקרנא רשותי ויהיבנא משלי לרשות הרבים לאו לאיחיובי נפשאי עבדית ואינהו הוו להו לעיוני. הא זה6 דומה, למפקיר נזקיו באונס, דפטור, דלא אמרינן, היה לו לסלק, הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב. הכי נמי לא אמרינן, היה לו לכסות, הואיל וברשות כרה או משום דאמר ליה: תורך ברשותי מאי בעי. והיינו טעמא דחופר לאושין דפטרינן לקמן בפרק הפרה (בבלי ב״ק נ׳.). ומאן דמחייב אמר לך, הואיל וממונו הוא חייב לסלק נזקו כשהוא מפקירו, דלאו אנוס.
ומכל מקום, באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים מודה דחייב, דלאו ברשותיה אנחינהו וכורה נמי בור ברשות הרבים הוא, ובחומרו של זה ושל זה, שהוא ברשות הרבים ושהוא בור שלו. לפיכך, לכולי עלמא חייב, בין למאן דפטר בור ברשות הרבים בין למאן דפטר בור ברשותו, כולהו באבנו וסכינו ברשות הרבים מחייבי ומתורת בור מחייב ליה שמואל. ואע״ג דלא אשכחן בור דהוי ממונו, כדאמרת, בור ברשותו פטור, לא איכפת לן. וכיון דתקלה קבועה ועומדת היא, לבורו מדמינן לה ולא לשורו, שדרכו לילך ולהזיק.
הדין היא סברא דשמואל. ומשום הכי לא מסיימא מלתיה אי סבירא ליה גבי בור ברשותו פטור או חייב. תדע, שהרי הם אמרו דלרב בור ברשותו פטור (סוף כ״א.), ואם כן אבנו סכינו ומשאו נדמייה לבור ברשותו וליפטר. אלא שמע מינה אין זו דומה לזו.
אבל רב סבירא ליה לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא. ואע״ג דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא, אבנו סכינו ומשאו איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהו לבור, הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם.
ויש לומר שטעמו של רב דהואיל ולא חייבה עליו תורה אלא להבלו, והבלא לית בה מששא, לא ממונו הוא, כדאמרינן גבי אש (בבלי ב״ק כ״ב.). ואפילו כשתמצא לומר התם ממונו הוא, משום דגחלת עיקר ואית בה מששא, אבל הבלא ודאי לאו ממונא הוא. הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור. הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה. ולפי זה הטעם הא דאמרינן (בבלי ב״ק נ״ג.), אי בחבטה מיית חבטה דידך הוא, איכא למימר הכי קאמר, וחייב משום שורו ולא מדין בור, אלא שור הוא וחייב אפילו על נזקי כלים. וסבירא ליה כרבי ישמעאל אליבא דרבה.
ומצינו לזה סעד בירושלמי. דגרסינן התם (ירושלמי ב״ק ה׳:ז׳) אמתניתין דתנן בפרק הפרה – נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים: שמואל אמר – בשהתריפו מחמת אוירו, אבל אם נחבט בקרקעו חייב. רבי יוחנן וריש לקיש תרויהון אמרין – אפילו נחבט בקרקע פטור, דרך נפילה פטרה תורה, ונפל שמה שור או חמור; שור ולא שור וכליו, חמור ולא חמור וכליו וכו׳. הא למדנו שיש מי שאומר דבור שחייבה עליו תורה להבלו, ולא פטר כלים אלא מהבלא, אבל חבטו של בור ברשותו מדין שור נתרבה וחייב על עסקי כלים. והיינו סבריה דשמואל בירושלמי וסבריה דרב בגמרא דילן.
ואפשר לפי גמרתנו לומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור, שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה, מה שאין כן בבור, שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר. הלכך, היכא דלא אפקרינהו, לשור המועד מדמינן ליה וחייב על הכל, משום דדמי ליה טפי מבור. ושמואל מדמי ליה לבור, דלאו בעלי חיים ואין דרכו לילך ולהזיק. והיכא דאפקרינהו ליכא לדמוינהו לשור, הלכך מדמינן ליה לבור, דלא גרעי מבור. ומכל מקום חייב אפילו בחבטא, דחבטא דידיה הוא. אבל בור ברשותו, אע״ג דממונו הוא וחייב בחבטא, לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא, שאינו בגוף הנזק אלא גורם, ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים.
והא דאקשינן התם (בבלי ב״ק נ״ד.) לרב דאמר הבלו ולא לחבטו, כלים בני הבלא נינהו, ולא מפרקינן, בבור ברשותו ולחבטו, משום דלא שמעינן ליה לרב דלימא בהדיא בור ברשותו חייב, ואם תמצא לומר פטור היכי משכחת לה. ועוד, דכי מרבינן בור ברשותו מדכתיב, בעל הבור ישלם, מרבינן ליה, וכי כתוב, חמור ולא כלים, אבור ברשות הרבים כתיב, והתם להבלו ולא לחבטו. ועוד, דבהבלו כתיב. דדרשינן, ונפל – עד שיפול כדרך נפילה. ואמר רחמנא, ולא כלים. אלמא מהבלא ממעט להו.
וזהו הטעם הנכון לפי גמרתינו. ודרך הירושלמי בחליפין. ושייך במאי דאמרינן, להבלו ולא לחבטו, משום דהבלא שוי איהו התם וחבטא לאו דידיה הוא אלא גרמא הוא שגרם שיהיה שם חבט כשסלק משם עפר ושוייה בור, והחבטא לאו קרקעו היא אלא קרקע עולם.
ומשום הנך טעמי דפרישית לא מסיימא מלתיה דרב. דאיכא למימר דסבירא ליה, בור ברשות הרבים חייב, להבלו, בור ברשות היחיד פטור בין להבלו בין לחבטו, ואיכא למימר בתרוייהו חייב, ולא מסיימי. ומפני הטעם שפירשנו חייבו מניח אבנו וסכינו ברשות הרבים והפקירן לדברי הכל. ולא חייבו חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו, כדמוכח בפרק הפרה. דאקשינן (בבלי ב״ק נ״א.), בור של שני שותפין היכי משכחת וכו׳, ולא מפרקין במפקירין רשותן ובורן. אלמא ההוא ודאי פטור משום שאינו חייב לא על עסקי כרייה ופתיחה, דברשות כרה, ולא משום ממונו, מה שאין כן במניח ברשות הרבים, שעל עסקי הנחה הוא חייב, כמו שכתבנו. וכך כתב בזה הרב אב״ד ז״ל. ואף זו שלא כדברי רבינו שלמה ז״ל. והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה.
1. נראה דצ״ל: וכתב עוד, ומסתברא
2. נראה דצ״ל: וכ״ש. אך בדפ״ר כתוב מלא: וכר׳ שמעון
3. נראה דצ״ל: לתנא קמא
4.
5.
6. נראה דצ״ל: למה זה
בשעת נפילה על הדרך שבארנו במשנתנו ובאחר נפילה ובמפקיר נזקיו דעלמא שלא מחמת אונס תנא קמא סבר מפקיר נזקיו חייב דבור של תורה ברשות הרבים הוא ולר׳ יהודה פטור דבור של תורה במפקיר רשותו ולא בורו ומקשי ליה מבריתא דהיאך נמצא מפקיר גמלו בשעת נפילה והרי עדיין לבו עליו ותריץ בשהעבירו בשטף הנהר בלא ידיעה וכשהכיר בכך הפקירו והקשה לו אי דאפקריה וכו׳ ותירצה בדאיתקיל ואיתקיל ביה גמליה דתנא קמא סבר נתקל פושע ופשיעתו גרמה ומר סבר נתקל לאו פושע ושאר השמועה פשוטה היא ולענין פסק כבר בארנו הכל:
פליגי בשעת נפילה. כתבו בתוספות ולא בעי לאוקמי פלוגתייהו דלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו׳. וקשה מה שמקשים עתה מקשים בסמוך שאומר בסמוך אבל לאחר שכבר הפקיר התקלה פוטר רבי מאיר אף על גב דפושע הוא כאן דפטור בור ברשות הרבים פירוש קמשמע לן דאף לאחר נפילה מחייב רבי מאיר דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואין דרך התוספות שמקשים קושיא אחת שתי פעמים. ויש לומר שעתה מקשים קושיא יותר גדולה ממה שמקשים לקמן דעתה רוצים לומר כגון ששהה שלא הפקיר נזקיו כשיעור שהיה יכול לסלקם ואחר כך הפקירם וסלקא דעתך אמינא הואיל ושהה כל כך אף על פי שהזיק לאחר שהפקיר נימא דחשיב ממונו ויהיה חייב אליבא דרבנן קמשמע לן כיון דמתחילה היה על ידי נפילת אונס והזיק לאחר שהפקיר פטור דמפקיר נזקיו פטור. גליון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה כו׳ ולכאור׳ יש לתמוה בהך סוגיא דנהי דאביי מדייק מילתיה שפיר דפליגי בתרתי מדוקיא דמתני׳ וברייתא אפ״ה לא שייך שפיר לישנא אלא אמר אביי דהא מהך קושיא דהקשה עליה דרבה דאין לפ׳ מתכוין דמתני׳ במתכוין להורידה לא הוה צריך אביי לכל אריכות הזה אלא לפ׳ מתכוין דמתני׳ במתכוין לשבר או במתכוין לזכות בחרסי׳ ומזה לא הוזכר כלום א״כ העיקר חסר מן הספר ומכ״ש דקשה טפי לשיטת התוס׳ שכתבו לעיל דרבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבר משום דמשמע ליה דר׳ יהודה אנשברה דר״מ קאי ואביי על כרחך לא איכפת ליה בהך דוקיא א״כ כ״ש דעיקר התירוץ חסר. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בלשון התוס׳ דהא דקאמר רבה ה״ד מתכוין היינו משום דהוי קשיא ליה דליתני סתמא ר״י פוטר וממילא שמעינן דאנשברה דר״מ קאי ובמתכוין לשבר פשיטא דחייב והשתא א״ש דעיקר שינויא דאביי דהא דלא קתני סתמא ר״י פוטר היינו משום דפליגי בתרתי וכיון דר״מ איירי בתרי מיני חיובי הוצרך ר״י לומר במתכוין חייב פירוש דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה לעולם אי אפשר לחייב אלא במתכוין דבשעת נפילה לא מחייב אלא במתכוין לשבר ולאחר נפילה לא מחייב אלא במתכוין לזכות בחרסי׳ והיינו לפי שיטת התוספות בד״ה פליגי בשעת נפילה אמנם לשיטת הרי״ף ז״ל א״ש טפי לפי מה שמפרש דהנך תרתי דהיינו חדא דאית ביה תרתי וא״כ עיקר שינוייא דאביי היינו במאי דמסיק דמתכווין היינו מתכווין לזכות וממתכוין לשבר לא איירי כלל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:
בפרש״י אלא אמר אביי בתרתי פליגי במתני׳ כשהזיק הכד בשעת נפילה וכו׳ עכ״ל. הא דלא נקט כלישנא דגמר׳ והיינו שהוחלק במים בשעת נפילה משום דעיקר לשון שעת נפילה שייך יותר בכד דשם נעשה הנזק תיכף בשעת נפילה קודם שהגיע לארץ משא״כ גבי והוחלק א׳ במים א״א שהיה זה בשעת נפילה ממש אלא לבתר דנייחי אבל באמת ג״ז מיקרי בשעת נפילה כגון שלא היה לו פנאי כדמשמע בגמ׳ בסמוך אלא דרש״י עיקרא דמלתא נקט וק״ל:
גמ׳. בשעת נפילה. מצויות שלש שיטות בראשונים בביאור דין נתקל פושע שהזיק בשעת נפילה כשהחרסית נפלה על מישהו והזיקתו.
אלא אמר אביי: יש לדחות מה שפירש רבה, שנחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה במשנתנו במתכוון להוריד את החבית מעל כתיפו, ולפרש אחרת: בתרתי פליגי [בשני דברים נחלקו], ואלו הם: פליגי [נחלקו] כאשר גרמה החבית נזק בשעת נפילה, ופליגי [ונחלקו] כאשר גרמה החבית נזק לאחר נפילה.
Accordingly, Abaye rejects Rabba’s explanation of Rabbi Yehuda’s statement, that he deems the owner of the jug liable even if he merely attempted to take it off his shoulder and it broke, and offers another explanation. Rather, Abaye said that Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree with regard to two different situations. They disagree with regard to a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, and they disagree with regard to a situation where the damage was caused after the person’s fall.
רש״יראב״ןבעל המאורראב״דראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) פְּלִיגִי בִּשְׁעַת נְפִילָה בְּנִתְקָל פּוֹשֵׁעַ מָר סָבַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא ומ״סוּמָר סָבַר בנִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא.

They disagree in a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, with regard to whether or not one who stumbles, thereby causing his jug to break, is considered negligent. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who stumbles is considered negligent, as his carelessness caused him to stumble. Therefore, he is liable to pay for damage caused by the shards of the jug, which broke as result of his stumbling. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one who stumbles is not considered negligent.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע – דלר״מ דפושע הוא חייב כל כמה דלא הוה ליה פנאי לסלק קרי שעת נפילה ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו ואפי׳ לאחר נפילת פשיעה כגון ששיבר במתכוין דרבנן דפטרי ס״ל דלא חייבה תורה אלא בור דאית ליה בעלים כגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או חפר בור סמוך לרה״ר וכן משמע לישנא מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומ״ס מפקיר נזקיו פטור משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי׳ לאחר נפילת פשיעה ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא האיכא לפרש במתכוין ושיבר כמו שפירש על שעת נפילה ולא בעי לאוקמי אביי פלוגתייהו בלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ולרבנן דלאו פושע הוא פטור דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכן אית ליה לר׳ יוחנן בסמוך משום דמתני׳ מוכחא דבתרתי פליגי ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי אשעת נפילה דמודים חכמים לר״מ באבנו וסכינו ומשאו דנפלו ברוח מצויה שהוא חייב אע״פ שלא היה לו פנאי לסלק אבל ברוח שאין מצויה היה פטור אע״ג דלא אפקריה דסתם אבנו כו׳ לא מפקר להו כי נפלו שאין מתקלקלין בנפילתם ומשום דלא היה לו פנאי לסלק מיפטר דאי היה לו פנאי לסלק הוה מחייב אפי׳ ברוח שאין מצויה דכיון דלא אפקרינהו עליה דידיה לסלוקינהו כדאמר בסמוך דמתכוין לזכות בחרסין ואפי׳ נתנו אחר שם כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מז: ושם) בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ובשמעתין אמר גבי גלל דאם הפכה בפחות מג׳ אם נתכוין לזכות בה חייב אע״פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו ואידך מודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין ונפלו ברוח שאין מצויה דפטור אע״פ שהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ומצי אמר האי בירא לאו אנא כריתיה כיון דבאונס נעשה ולכך נקט קנקנין שמשתברין בנפילתם וסתמא מפקר להו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא. כל שאין לו פנאי לסלקן קרי שעת נפילה דר״מ סבר נתקל פושע הוא ואם הזיקו בשעת נפילה דהיינו בשעת נפילתן ממש וכן אחר נפילה תוך זמן שאין לו פנאי לסלקן חייב ור׳ יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ועד שיתכוין אינו חייב והיכי דמי מתכוין לא מתכוין להורידה דכל נתקל לאו פושע הוא אלא כששברה בכונה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה פליגי בשעת נפילה וכו׳ כל כמה דלא הו״ל פנאי וכו׳ והיינו מדנקט והוחלק במים בשעת נפילה כמ״ש בסמוך:
התוס׳ (דף כח: בד״ה והתניא) סוברים שחייב מדין אדם המזיק; ב) הרמב״ן סובר שחייב משום אש; ג) בעה״מ סובר שאם נתקל פושע הו״ל אדם המזיק וחייב ואם נתקל לאו פושע הו״ל בור באונס שפטור.
בסוגיא מבואר שלמ״ד נתקל פושע חייב בשעת נפילה ולמ״ד נתקל לאו פושע פטור. והתוס׳ מפרשים שחייב מדין אדם המזיק וזה תואם את שיטתם שאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור ואילו באונס כעין אבידה חייב (לעיל דף כז: בד״ה ושמואל אמר כו׳). אך לשיטת הרמב״ן (בב״מ (דף פ״ב ב) ועיין בשיעורינו על המשנה (דף כו.) אדם מועד לעולם) שאדם המזיק באונס גמור חייב, א״א לפרש שחייב משום שפשע בשעת נפילה מדין אדם המזיק שהרי אדם המזיק חייב גם בשלא פשע ובאונס.
כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ וז״ל דבשעת נפילה אפי׳ לר״מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק, ומיהו כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב, ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה״ל כחו ואדם המזיק הוא, אבל הכא כיון שנתקל על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו ולא מכחו נפלה אלא ממילא נפלה, ומ״מ כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל ה״ל כאשו דבעידנא דקא אזלי קא מזקי וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, דומיא דאסו״מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב, ה״נ באותה נפילה אנוס הוא שהרי נתקל ועל כרחו יפול אבל באותה תקלה פשע וחייב כו׳ עכ״ל. ביאור דבריו שבנתקל אין הנזק נעשה מכח האדם לבדו אלא גם עקב הקרקע שהפילתו והתערבות כח הקרקע בנפילת האדם מפקיעה את מעשה האדם מהנזק ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. עכ״ז יש חיוב של אש המזיק וכדין אסו״מ שהניחן בראש גגו החייבים כשהזיקו דרך הילוכם ע״י כח אחר שמעורב בם.
אמנם עולה השאלה, מ״ש נתקל שאינו אדם המזיק אליבא דהרמב״ן משום שהקרקע הפילתו והאדם לא הזיק מכחו מאדם שנפל מראש הגג ברוח מצויה שחייב בד׳ דברים מדין אדם שחבל (לעיל דף כז.) ואע״פ שכח אחר של הרוח הפילו, ואין אומרים שכח אחר של הרוח שגרם לנפילתו מפקיע את החיוב של אדם המזיק או של אדם החובל.
ונראה להבחין בין אדם שהזיק בגופו עם כח אחר מעורב בו לבין אדם שהזיק בכחו עם כח אחר מעורב בו. אדם שהזיק בגופו נחשב לאדם המזיק אפילו נפל משום כח אחר מעורב בו וזהו אופן הנזק כשנפל מראש הגג והזיק וחבל. ואילו אדם שהזיק בכחו כגון נתקל שהפיל מידו כד והזיק מכח אדם אינו חייב מדין אדם המזיק משום שכח אחר מעורב עם כחו. על כן נתקל אינו חייב מדין אדם המזיק אלא משום אש.
התוס׳ לעומת זאת סוברים שבכל אופן חשוב לאדם המזיק אפילו יש כח אחר המעורב עם כח האדם. ונראה שתהיה נ״מ אף לענין שחיטה ונטילת ידים הזקוקות לכח גברא. אם יהיה כח אחר מעורב עם כח האדם אליבא דתוס׳ ייחשב לכח גברא ואליבא דהרמב״ן תפקע חלות דין כח גברא כי כח אחר מעורב עם כח האדם.
וכתב בעל המאור וז״ל ר״מ וסתם מתני׳ סבר נתקל פושע הוא כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה ומכחו קא אתי כו׳ כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל אדם חייב בכל, ומר דהוא ר״י דמתני׳ ורבנן דברייתא סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור כו׳ עכ״ל. נראה שדעת הרז״ה כרמב״ן שיש כאן חסרון במעשה אדם שכן כח אחר מעורב עם כחו אך סובר שיהיה תלוי בפשיעת האדם. אם האדם פשע, נחשב המעשה למעשה אדם וחייב מדין אדם המזיק, הגם שכח אחר מעורב בו. מאידך אם לא פשע הנתקל ונפל מחמת כח הקרקע אז פקע מעשה האדם מהנפילה ונחשב לבור ולא לאדם המזיק.
ועל מש״כ בעה״מ שאם לא פשע הו״ל בור השיג הרמב״ן וז״ל ולא דמי לבור שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעמד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו עכ״ל. ויתכן שבעה״מ סובר כי הואיל והכח האחר המעורב בשעת הנפילה הוא כח הכובד של הקרקע אינו אש אלא בור. אך נראה יותר לפי״מ שכתב הנ״י כאן וז״ל מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ״ל. נ״י חידש שאם הוזק הניזק כשהלך אל המזיק מופקעים כל דיני נזקין האחרים והו״ל הנזק של בור. עיקר הגדר של בור הוא שהניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק, וה״ה כאן. משום כך אף לבעה״מ אין כאן המזיק של אש אלא מזיק בור שהרי הניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק.
תוס׳ ד״ה פליגי כו׳. נתבאר לקמן בתוס׳ (דף מח. ד״ה וטינפו) שחלוקים רש״י ותוס׳ במפקיר בורו שהיה שלו אלא שלא כרהו דלרש״י הואיל והתחייב מדין ממונו נשאר בעל הבור אפילו לאחר שהפקירו. ואילו התוס׳ סוברים שאם הפקירו פטור כי מאחר שאינו ממונו פקעה אחריות דבעל הבור. אמנם לכ״ע אם יפקירנו לאחר נפילת אונס ולא יהיה לו פנאי לסלקו פטור לפי שלא התחייב כלל באחריות הבור - לא מדין ממונו ולא מדין עשיית המזיק כי רק אם היה לו פנאי לסלקו לפני שהפקירו הו״ל בורו המחייבו משום ממונו. ואם יפקירנו לאחר נפילת פשיעה לכ״ע חייב שהרי בעל הבור חייב משום עשיית המזיק, וחיובו אינו תלוי כלל בממונו.
בא״ד. דמתכוין לזכות בחרסין ואפי׳ נתנו אחר שם כו׳ אע״פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו כו׳ עכ״ל. התוס׳ סוברים שלמרות שאחר עשה את הבור עכ״ז בזכיית הממון שלו בבור נעשה השני לבעל הבור וחייב באחריות נזקיו. וכן מבואר בתוס׳ לקמן (דף מח. בד״ה אע״ג) שאפילו יחפור אדם בור בחצר חבירו סמוך לרה״ר בעל החצר חייב ולא הכורה. מאידך הרמב״ן במלחמות בסוגיא דב׳ קדרים (דף טו. ברי״ף דפוס וילנא) כ׳ וז״ל למה זה דומה לאסו״מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה״ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואע״פ שהיה להם לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו כו׳ עכ״ל, מפורש ברמב״ן שסובר דבכה״ג בעל הממון דבור פטור ומי שעשה את הבור לבדו חייב, שלא כשיטת התוס׳.
ומסבירים: פליגי [נחלקו] בשעת נפילה בשאלה האם הנתקל פושע (רשלן) הוא או לא. מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור]: נתקל פושע הוא, כלומר, אדם שנתקל בדבר — רשלנותו היא שגרמה לו להיתקל, וחייב בנזקים שנגרמו עקב כך. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יהודה, סבור]: נתקל לאו [לא] פושע הוא.
They disagree in a situation where the damage was caused at the time of the person’s fall, with regard to whether or not one who stumbles, thereby causing his jug to break, is considered negligent. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who stumbles is considered negligent, as his carelessness caused him to stumble. Therefore, he is liable to pay for damage caused by the shards of the jug, which broke as result of his stumbling. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one who stumbles is not considered negligent.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) פְּלִיגִי לְאַחַר נְפִילָה בְּמַפְקִיר נְזָקָיו מָר סָבַר מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּיב וּמָר סָבַר פָּטוּר.

They disagree in a situation where the damage was caused after the person’s fall, with regard to one who renounces ownership of his hazardous property. Presumably, the owner of the jug has no interest in keeping the shards, and it is considered as though he renounced his ownership of them. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable to pay restitution for damage caused by it, despite the fact that it no longer belongs to him. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that he is exempt from paying restitution, as it does not belong to him anymore.
רש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במפקיר נזקיו – כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ור״מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה״ר דהפקר הוא חייבה ור׳ יהודה דסבר פטור [ס״ל] דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ולקמן (דף מט:) פליגי ר׳ ישמעאל ור״ע בהא מילתא וה״ק רבי יהודה במתכוין לשוברה והזיק בנפילה חייב ובשאין מתכוין אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ובהיזק דלאחר נפילה נמי לקמן מפרש מאי מתכוין איכא.
ר׳ מאיר סבר מפקיר נזקיו – פיר׳ והזיקו חייב.
ורבנן סברי מפקיר נזקיו – פיר׳ והזיקו פטור.
ומפקיר נזקיו דעלמא דלאו אנוס וכול׳ – פיר׳ כגון מי שהניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים והפקירן והזיקו.
קימא לן כשמואל דאמ׳ כולן מבור למדנו וכול׳ – פיר׳ כולם מבור למדנו חיובם שכשם שהבור ברשות הרבים חייב כן אלו חייבין ובכולן אני קורא בהן שור ולא אדם, פיר׳ שאם ניתקל אדם באבנו סכינו ומשאו ומת פטור הוא כאשר פטור בעל הבור. חמור ולא כלים פיר׳ שפטור על הכלים. והני מילי לענין קטלא פיר׳ אם מת אדם פטור ממנו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. כלומר בניזקין דעלמא שבאו שלא מחמת אונס דמר סבר מפקיר נזקיו חייב ובור שחייב עליו תורה אפילו בור ברשות הרבים ור׳ יהודה סבר לא זהו בור שחייבה תורה אלא כשהפקיר רשותו ולא בורו. א״נ בחופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים וא״ת ומי הזקיקו לאביי למימר הכי לימא דהפקיר נזקיו דעלמא כ״ע לא פליגי דחייב אלא לא פטר ר״י אלא בנזיקין דהכ׳ דבאו מחמת אונס וכדאמר ר׳ יוחנן לקמן יש לומר דכיון דס״ל לאביי דבתרתי פליגי ודייק לה ממתניתין ע״כ איצטריך ליה לאוקמה בנזקין דעלמא דאין בנזקין דהכא לאו בתרתי פליגי דתרוייהו חדא נינהו דהא עיקר מלתא משום דלמר נתקל פושע והוה ליה כמפקיר נזקיו בעלמא ולמר נתקל לאו פושע הוא והו״ל כמפקיר נזקיו דאונס.
ופליגי אחר נפילה במפקיר נזקיו. פירוש שהוזק לאחר שהיה לו שהות לסלקו ולא סלקו והפקירן. לכאורה משמע דאחר נפילה דנתקל קאמר ורבי מאיר לטעמיה דאמר נתקל פושע הוא ולכך מחייב דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ורבי יהודה לטעמיה דאמר לאו פושע הוא ואם כן היינו לאחר נפילת אונס. מיהו לא נהירא דאם כן לאו היינו בתרתי פליגי דחדא טעמא הוא שעת נפילה ואחר נפילה. ועוד דבסמוך פריך מפקיר נזקיו מאי מכוון איכא וכו׳. תלמיד הר״פ ז״ל.
ועוד מדקאמר סבר אביי כרבי אלעזר משמע בהדיא דפליגי אחר נפילת פשיעה דאי אחר נפילת אונס אדרבה רבי יוחנן הוי כאביי. גליון תוספות.
לכך נראה דאחר נפילת פשיעה קאמר כגון במתכוון לשבר ואפילו הכי פטר רבי יהודה משום דסבר בור ברשות הרבים פטור וחיוב דבור ברשותו ולישנא נמי משמע כן מר סבר מפקיר נזקיו חייב כרבי ישמעאל דאמר בור ברשות הרבים חייב ומר סבר מפקיר נזקיו פטור כרבי עקיבא דאמר בור ברשות הרבים פטור דמשמע דבכל נזקים פליגי אף בפשיעה וממאי מדקתני תרתי וכו׳. וא״ת אכתי היכי דייק מינה אביי דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אימא דהא דפליגי אחר נפילה היינו אחר נפילה דנתקל ולכך פוטר רבי יהודה דאזיל לטעמיה דנתקל לאו פושע אבל לאחר נפילת פשיעה מודה רבי יהודה דמחייב. וכי תימא ואם כן למה לי פלוגתא דאחר נפילה מרישא משמע מפלוגתא דשעת נפילה שמעינן לה שפיר. יש לומר איצטריך לאשמועינן דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו דבור ברשות הרבים חייב והא לא הוה שמעינן מפלוגתא דשעת נפילה דהתם בלא אפקריה מיירי כדפירשתי. ויש לומר משום דרבי מאיר לא איצטריך דממתניתין דפרק הפרה שמעינן לה דקתני החופר בור ברשות הרבים חייב והתם מתניתין רבי מאיר ומשום רבי יהודה נמי לא איצטריך דפשיטא דפטור דמפקיר נזקיו דאחר נתקל כיון דלאו פושע הוא כדשמעינן ליה מפלוגתא דשעת נפילה אלא שמע מינה מדקתני תרתי לאשמועינן פלוגתא דלאחר נפילה שמע מינה דלאחר נפילת פשיעה היא והשתא איצטריך משום רבי יהודה דפטור במפקיר נזקיו אף כי פשע משום דבור ברשות הרבים פטור. והשתא לאביי הא דקתני בברייתא ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וסכינו וכו׳ ועל כרחך לא מצי קאי אפלוגתא דלאחר נפילה וכגון דאפקרינהו דאם כן לא הוו מודו רבנן לרבי מאיר דחייב אף על גב דנפלו ברוח מצויה דהא פטרי רבנן כל מפקיר נזקיו אף אחר נפילת פשיעה כדפרישית אלא בדלא אפקרינהו מיירי וקאי אפלוגתא דבשעת נפילה דפליגי בלא אפקרינהו כדפרישית ואשמועינן דאף על גב דפטרי בשעת נפילה גם בלא אפקרינהו היינו דוקא בנתקל ומשום דסברי דנתקל לאו פושע הוא אבל אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה מודו דחייב גם בשעת נפילה דלא היה לו פנאי לסלק משום דפשע בנפילתם כשהניחן בראש גגו ברוח מצויה. וברייתא מוכחא נמי דאשעת נפילה קאי ולא אחר נפילה ובלא אפקרינהו מדנקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקר להו כי נפלו לפי שאינם מתקלקלים בנפילתם ולא נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלי לפי שנשברים. והא דקתני סיפא ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו׳ אפלוגתא דאחר נפילה קאמר וכגון שהפקירן והיה לו פנאי לסלקו ולהכי נקט קנקנים דעביד דמפקר להו כי נפלו ואשמועינן דאף על גב דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו היינו דוקא בפשיעה אבל בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה פטור אף על גב דהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ודוקא נקט קנקנים דמפקיר להו ולהכי מיפטר ברוח שאינה מצויה אף כי היה לו שהות אחר כך לסלק אבל אבנו וסכינו דלא מפקיר להו כי נפלו מחייב כיון שהיה לו שהות לסלקן אף על גב דנפלו ברוח שאינה מצויה דכיון דדידיה נינהו עליה רמי לסלוקינהו ואף אם נתנם שם אחר כדאמרינן בפרק הפרה בעל החצר חייב בנזקי הבור כדפ״ל ועל כרחך אאחר נפילה קאי כדפרישית דאי אשעת נפילה קאי שלא היה לו שהות לסלק מאי איריא קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו מיפטר כיון שהנפילה באונס ברוח שאינה מצויה וגם אין לו פנאי לסלק. והשתא איכא למידק נמי מגופא דברייתא לכאורה משמע דפליגי בתרתי לאחר נפילת פשיעה במפקיר נזקיו מדנקט קנקנים כדפרישית. ועוד מדנקט לא סלקה ולא העמידה משמע שהיה לו פנאי לסלק ובדאפקריה מיירי דאי בדלא אפקריה ליכא מאן דפוטר כיון שיש לו פנאי לסלק ומיירי נמי לאחר נפילת פשיעה על כרחיה דאי לאחר נפילה דנתקל מיירי והתם דוקא פטרי רבנן משום דסברי אנוס הוא אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודו רבנן דחייב אם כן הוי ליה למיתני ומודים חכמים לרבי מאיר במעלה קנקנים ונפלו ברוח מצויה שהוא חייב דאף על גב דעבידא דמפקיר להו לקנקנים כי נפלי מכל מקום מיחייב כיון דפשע דרבנן מודו במפקיר נזקיו דפשיעה דחייב ואמאי נקט אבנו וסכינו דלא עביד דמפקיר להו דמודים חכמים לרבי מאיר אלא שמע מינה דרבנן פטרי כל המפקיר נזקיו אף בפשיעה הילכך לא משכחת דמודים חכמים לרבי מאיר רק במידי דלא אפקר כגון אבנו. ואיכא למידק נמי דפליגי בשעת נפילה בנתקל מדנקט ומודים חכמים באבנו וסכינו וכו׳ דעל כרחך האי ומודים אשעת נפילה קאי בדלא אפקר דבהכי פליגי בשעת נפילה כדפ״ל דליכא לאוקמי האי מודים אאחר נפילה ובדאפקר דאם כן מאי איריא מאי דנקט אבנו ולא נקט קנקנים כדפירשתי. ולאחר נפילה בדלא אפקר נמי ליכא לאוקמי דאם כן מאי איריא ברוח מצויה אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב כיון דאחר נפילה הוא שהיה לו פנאי לסלקן ולא אפקרינהו. ע״כ לשון תלמיד הר״פ ז״ל.
וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל בתרתי פליגי. נראה דמוכחא מילתא קצת דבתרתי פליגי דחד ומודים קאי אחד פלוגתייהו ואידך אאידך מדקתני ברישא ומודים חכמים באבנו וכו׳ ושבק קנקנים דאיירי בהם בברייתא דהא קתני נשברה כדו ודאי משום דלא מפקר להו דלא מקלקלי בנפילה נקטה והוי פלוגתייהו בשעת נפילה ובנתקל פושע ועלה קאי ומודים בהני דממונו נינהו דברוח מצויה מחייב דפשיעה גמורה היא אבל ברוח שאינה מצויה מיפטר. דאין לפרש לאחר נפילה ובהיה לו לסלקה דאם כן אפילו ברוח שאינה מצויה כיון דלא אפקרינהו והיה לו לסלקה הוה מחייב רבי יהודה כדאיתא בפרק הפרה גבי הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בור דמחייב בעל החצר בנזקי הבור אף על גב דאיהו לא כרייה דכיון דהוי ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי. ואידך ומודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה דמדשבק אבנו וסכינו ונקט קנקנים שמע מינה משום דמפקר להו דמתקלקלים בנפילתם ופליגי בלאחר נפילה דאי בשעת נפילה למה לי קנקנים דמפקר להו אפילו אבנו וסכינו דלא מפקר להו פטר רבי מאיר דאנוס הוא כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה. ומכל מקום לאו הוכחה גמורה היא דבתרתי פליגי דודאי לאחר נפילה שמעינן מינה מדקתני ולא סלקה אבל בשעת נפילה לא שמעינן מינה דילמא הא דנקט אבנו וסכינו לאו משום דלא מפקר להו אלא אורחא דמילתא נקט דאבנו וסכינו אינו מקפיד להניחן במקום דנפלו ברוח מצויה דלא מקלקלים בנפילה אבל קנקנים קפיד. ע״כ.
והראב״ד ז״ל כתב גבי ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנים דהוא הדין לאבנו וסכינו אלא דבעי למיתנא פיטורא גבי היתרא וחיובא גבי איסורא. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן פליגי [נחלקו] כאשר נגרם נזק לאחר נפילה, בשאלה של מפקיר נזקיו, מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור]: המפקיר נזקיו, כלומר, מפקיר חפץ שלו שגורם לנזק — חייב, שאף שאין עוד החפץ קניינו, מכל מקום לא פקעה אחריותו לגבי נזקים. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יהודה, סבור]: המפקיר נזקיו לגמרי — פטור, שלאחר שהפקירם שוב אינו חייב באחריות על דבר שאינו שלו.
They disagree in a situation where the damage was caused after the person’s fall, with regard to one who renounces ownership of his hazardous property. Presumably, the owner of the jug has no interest in keeping the shards, and it is considered as though he renounced his ownership of them. One Sage, Rabbi Meir, holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable to pay restitution for damage caused by it, despite the fact that it no longer belongs to him. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that he is exempt from paying restitution, as it does not belong to him anymore.
רש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמִמַּאי מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי הוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחַרְסִית הַיְינוּ הָךְ אֶלָּא לָאו ה״קהָכִי קָאָמַר הוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם בִּשְׁעַת נְפִילָה אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחַרְסִית לְאַחַר נְפִילָה.

And from where is this interpretation derived? It is derived from the fact that the mishna teaches two possible cases of damage, stating: Another person slipped in the water or was injured by the shards. This case, slipping in the water, is seemingly identical to that case, injured by the shards. Rather, is it not necessary to explain that this is what the mishna is saying: Another person slipped in the water at the time of the person’s fall, or was injured by the shards after the person’s fall?
ר׳ חננאלתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודייק ממתני׳ דקתני: הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב.
הוחלק אחד במים בשעת נפילה – ובהא פליגי ר׳1 מאיר [סבר]2 נתקל פושע הוא – לפיכך חייב. ור׳ יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא – ופטור.
או שלקה בחרסיה לאחר נפילה – ר׳ מאיר סבר נשברה כדו ולא סילקה אלא הפקירה מפקיר נזיקין חייב, ור׳ יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור – ואם נתכוון לזכות בחרסיה חייב.
ולדברי הכל אנוס אפילו בנזיקין פטור. ואי קשיא לך הא דתני דבי חזקיה: פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון. התם בנזקי גופו, אבל הכא דבנזקי ממונו לא.⁠3
ומדמתני׳ בתרתי פליגי, בריתא נמי בתרתי פליגי.
1. בכ״י לונדון נכפל: ״ר׳⁠ ⁠⁠״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון חסר: ״סבר״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון: ״לה״.
מדקתני תרתי – וא״ת והיכי דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפי׳ אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע הוא אי לא איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר״מ משום דנתקל פושע הוא והתקלה היתה שלו עדיין אבל אחר נפילה שכבר הפקיר התקלה פטר ר״מ אע״ג דפושע הוא כמאן דפטר בור ברשות הרבים וי״ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו כיון דבהדיא תנן סתמא לקמן דבור ברשות הרבים חייב.
הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסי׳ אחר הנפילה – ה״ה דמ״ל איפכא אלא דנקט הכי משום דסתם חרסים מפקיר להו כדמוכח ההיא דקנקנים ומים לא מפקר להו כולי האי ועוד דרב אוקי למים דמתניתין בדלא אפקרינהו וכי פליגי בדלא אפקרינהו דוקא בשעת נפילה פליגי דלאחר נפילה מודה ר״י שעליו לסלק כיון שהם שלו ויש לו פנאי לסלק אבל בפלוגתא דלאחר נפילה במפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אף לאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק פוטר ר״י משום דהוי בור דלית ליה בעלים ור״מ מחייב אף בשעת נפילה כיון דסבר דנתקל פושע הוא ומפקיר נזקיו חייב.
מדקתני תרתי הוחלק וכו׳. דליכא למימר דלא פליג רבי יהודה אלא בהוחלק במים ולקה בחרסיה נקט משום דרבי מאיר שלא תאמר בשעת נפילה הוא דמחייב משום דנתקל פושע אבל במפקיר נזקיו אף על גב דפשע כשנתקל לא מחייב כמאן דאמר בור ברשות הרבים פטור דאי משום הא לא איצטריך דמתניתין היא החופר בור ברשות הרבים חייב וסתם מתניתין רבי מאיר וכי איצטריך לרבי יהודה איצטריך לומר דפליג אמתניתין ובעי בור דאית ליה בעלים. ע״כ לשון ה״ר ישעיה ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל בתרתי פליגי ומאי מתכוון מתכוון ממש. אי נמי שמתכוון להורידה מכתפו ונפלה שהיא פשיעה גמורה שאין מתכוון כגון שנתקל ורבי מאיר מחייב בנתקל דקסבר פושע הוא. מתכוון דחרסין כגון שנתכוון לזכות בחרסין דלא מפקר להו אבל אינו מתכוון לזכות בחרסין פטור דקסבר רבי יהודה מפקיר נזקיו על ידי אונס כגון זה שנתקל פטור אבל מפקיר נזקיו שלא על ידי אונס כגון החופר בור ברשות הרבים פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר כדאיתא לקמן. והא דאמר רב לעיל לא שנו אלא שנטנפו כליו במים וכו׳ אבשעת נפילה בלחוד קאי דלגבי נזק גופו קרקע עולם נמי אהני ליה כדאמרינן לעיל ופטור מחצי נזק. מיהו קשיא לי לרבי יהודה דפטר אפילו הזיק בשעת נפילה משום דנתקל אנוס הוא כיון דמכחו מזיק הוי ליה כגופו וקיימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס ואי אמרת לן דשני בין כחו לגופו היכא דאזיק באונס והא אמרינן באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם שהוא חייב בנזק והלא כחו באונס הוא. איכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא דאיבעי ליה למשמושי מאניה אבל נתקל אנוס הוא לגמרי. וההיא דבבא מציעא דאמרינן במעביר חבית ממקום למקום ושברה דאמר רבי יהודה שומר חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר האי נמי אונס הוא שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו. ע״כ לשונו.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל בתרתי פליגי חדא שהזיק בשעת נפילה וחדא שהזיק לאחר נפילה. ומחלוקת הראשונה הכי פירושה נשברה כדו על ידי שנתקל ונפל מעל גבו ובשעה שנפל קודם שיגיעו המים והחרסים לארץ נפל על האדם והפילו או מחמת דחייה או מחמת שהוחלק במים שנפלו על גופו ומגופו לרגליו והוחלק בהם לאלתר והוזק תיכף שהגיעו לארץ שאין לחייבו עדיין משום בור הואיל ולא הספיק עדיין לסלקן לתנא קמא חייב משום דנתקל פושע ולא עוד אלא שהוא נזק אדם שהרי אינו עדיין בור וחייב בה אף בכלים בנזק אם נתקלקלו במים ולרבי יהודה אנוס הוא. וגדולי המפרשים טרחו בזה ואפילו יהא אנוס והלא נזקי גופו או כחו הם ואדם מועד לעולם וכו׳ עד שפירשו שאבן המונחת בחיקו קרוב לפשיעה הוא וכו׳ אבל בזו אנוס הוא לגמרי. וכן מה שאמרו בפרק האומנין במעביר חבית וכו׳ הוא שמכיון שאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו וכל שהוא אונס גמור לא רבתהו תורה אף בנזקי אדם. ומכל מקום אנו מפרשים שמאחר שאין הנתקל פושע אינו נזק של אדם אלא נזק בור ואף על פי שבשעת נפילה מיהא שהוא מזיק אינו עדיין מונח ברשות הרבים הואיל ונפל מעל גבו והזיק בור הוא אלא שאין זה בור המחייב את האדם שכל בור שתחילת עשייתו באונס אינו מחייב בהיזק שיעשה באותה שעה אלא אחר שיונח בקרקע בדרך שנתכוון הוא לזכות בהן ושלא להפקירן ושהיה יכול לסלקן כמו שיתבאר ונמצא שבשעת נפילה מיהא פטור ואינו חייב אלא אם כן מתכוון לשבור שבזו בשעת נפילה מיהא הוי ליה נזק אדם וחייב אף בכלים וכן הלכה. ומחלוקת שנייה היא שאחר שנפל ונשבר לא סילק את החרסים ובא אחר ונתקל בהם והוזק תנא קמא מחייב שזהו בור ברשות הרבים ואף על פי שהוא סובר נתקל פושע הוא והרי הניזק פשע לא אמרו נתקל פושע הוא אלא כשנתקל שלא מצד תקלה ורבי יהודה פוטר אף בזו והואיל והוא לא עשה הבור ברצון אלא באונס אין זה הבור נקרא שלו אלא אם כן מתכוון ולא אמרו בשאר תקלות ברשות הרבים שהוא חייב בשמירתן אף על פי שהפקירן אלא כשבאה תקלתו שלא באונס כגון מניח והלכה כרבי יהודה. ע״כ.
מדקתני תרתי. כתוב בתוספות וי״ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו וכו׳. ואם תאמר נימא שלא הוזכר רבי יהודה אלא משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא אבל מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי״ל אם כן למה הזכיר רבי מאיר תרתי הוחלק אחד או שלקה בחרסיה ומדהזכיר תרתי שמע מינה גם רבי יהודה פליג עליו בתרתי בשעת נפילה ואחר נפילה ואפילו אחר נפילת פשיעה. אבל קשה נימא האי דנקט תרתי לאשמועינן דלא נימא דרבנן סברי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב קמשמע לן דלאחר נפילת אונס פטור אבל לעולם לאחר נפילת פשיעה כולי עלמא מודו דחייב. וי״ל אם כן לא יאמר הוחלק אחד במים אלא נשברה כדו ולא סלקה לבד שזהו לאחר נפילה. וכי תימא אם כן הייתי אומר כולי עלמא מודו דנתקל פושע ולא פליגי בנתקל פושע כלל אם כן יאמר נשברה כדו ולא סלקה או שלקה בחרסיה שאז הייתי יודע דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ולאחר נפילה במפקיר נזקיו דרבנן פטרי ורבי מאיר מחייב הילכך ליכא לאקשויי כמו שהקשינו בראשונה ועל כן צריכים לתרץ התוספות התירוץ שלהם. גליון.
הוחלק במים בשעת נפילה. תימה אימא איפכא. וי״ל משום דסתם לקה בחרסיה הוי לאחר נפילה שמיד הוא יכול לסלקם וסתם מים אינו יכול לסלקם מיד. תלמיד הר״פ ז״ל.
וזה לשון הר״ר ישעיה ז״ל ולקה בחרסיה לאחר נפילה. הא דלא אמר איפכא משום דאורחא דמילתא הוא להפקיר החרסים יותר מן המים. אי נמי משום דרב אוקמה לעיל הכי דמחייב נטנפו כליו משום דלא אפקר מיא.
הוחלק במים. בשעת נפילה דוקא פליגי דאי לאחר נפילה כיון דלא אפקרינהו אפילו רבי יהודה מחייב הואיל והיה לו לסלקה כדפרישנא וכדאשכחנא לקמן גבי חצר וכדאמר לקמן גבי ההופך את הגלל לפחות משלשה דהיכא דלא נתכוון לזכות בה פטור דלא מידי עבד וכי מתכוון לזכות בה חייב משום דעליה רמי לסלוקי. או שלקה בחרסיה הא ודאי פליגי בה אפילו בשעת נפילה דרבי יהודה לא פטר ליה דנתקל לאו פושע הוא ולרבי אלעזר מחייב דאמאי ליפטר אי משום דנתקל לא היה לו פנאי לסלק הא סבר נתקל פושע ואי משום דלית ליה בעלים הא סבר מפקיר נזקיו חייב. והא דנקט לאחר נפילה לומר דאף לאחר נפילה פטר רבי יהודה. ע״כ לשון הר״ר ישעיה ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה כו׳ ועוד דקאמר לקמן כו׳ האיכא לפרש במתכווין לשבר כו׳ עכ״ל. כתבו כן לפי שיטת רש״י דלאביי מתכווין דר״י היינו מתכווין לשבר וכדפרישית בלשון הגמרא וכבר כתבתי דלשיטת הרי״ף ז״ל לא פליגי כלל במפקיר דלאחר פשיעה כ״א במפקיר לאחר שנתקל וא״כ לא תיקשי מהא דקאמר בגמרא מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא דהא להרי״ף ז״ל לא משמע כלל לאוקמי מתכווין דר״י במתכווין לשבר דהא אנשברה דר״מ קאי כמ״ש התוס׳ אליבא דרבה ומה שלא הכריחו התוס׳ עיקר פירושם דפליג ר״י אפי׳ במפקיר דלאחר פשיעה מהא דקתני ברישא דברייתא אבנו סכינו ומשאו ובסיפא נקיט קנקנים כמ״ש בסמוך לפרש הדיבור הנך תרי ומודים בכה״ג דע״כ אין זו ראיה מוכרחת דהא ר״י לקמן בשמעתין מוקי לפלוגתייהו בחדא דאית ביה תרתי א״כ ע״כ לא משמע ליה האי דיוקא דקנקנים ולפ״ז מצינן למימר דאביי נמי לא נחית להאי דיוקא לכך הוכרחו התוס׳ להוכיח מלישנא דגמרא גופא דע״כ היינו סברא דאביי דאפי׳ אחר נפילת פשיעה פליג ר״י אבל אי קשיא לי הא קשיא לי למה לא הכריחו התוס׳ פירושם ממימרא דאביי גופיה דדייק ממתני׳ דבתרתי פליגי מדקתני תרתי וא״כ ע״כ אפי׳ אחר נפילת פשיעה פליגי דאל״כ לא הוה צריך למיתני תרתי כמ״ש תוס׳ בסמוך בד״ה מדקתני תרתי ומה שנראה לע״ד ליישב בזה יבואר בסמוך בלשון התוס׳ בד״ה מדקתני תרתי:
גמ׳ מדקתני תרתי. קשה לי למאי דמבואר בתוס׳ ד״ה והתני׳ דלקה בחרס אפשר דבדרך הלוכו נפל החרס עליו בכח והוחלק במים משמע דתקלת מימיו אם כן הוצרך למנקט תרתי והיינו דהוחלק דמדין בורו הוא מזה נשמע דר״מ ס״ל דנתקל פושע הוא וחרסים דמיירי דבדרך הלוכו נפל על האדם דבזה אף אם לאו פושע הוא ראוי לחייב מדין אדם המזיק דכל שהוא בכלל אבידה חייב ומדפטר ר״י מוכח דס״ל נתקל הוא כעין גניבה כדס״ל לר״י באמת בספ״ו דב״מ וא״כ מוכרח למתני תרווייהו לאשמעי׳ דלר״מ הוי פושע גמור ולר״י הוי אונס בדרך כעין גניבה וצלע״ג:
וממאי [ומניין] מסיק אתה מסקנה זו — מדקתני תרתי [ממה ששנה במשנה שנים, שני מקרים]: הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ולכאורה היינו הך [זהו כך אותו דבר] ומה ההבדל בין זה לזה? אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], וכך יש להבין: הוחלק אחד במים בשעת נפילה, או שלקה בחרסית לאחר נפילה.
And from where is this interpretation derived? It is derived from the fact that the mishna teaches two possible cases of damage, stating: Another person slipped in the water or was injured by the shards. This case, slipping in the water, is seemingly identical to that case, injured by the shards. Rather, is it not necessary to explain that this is what the mishna is saying: Another person slipped in the water at the time of the person’s fall, or was injured by the shards after the person’s fall?
ר׳ חננאלתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמִדְּמַתְנִיתִין בְּתַרְתֵּי בָּרַיְיתָא נָמֵי בְּתַרְתֵּי.

The Gemara infers: And since the dispute in the mishna is with regard to two situations, the dispute in the baraita between Rabbi Meir and the Rabbis must also relate to two situations, as there too, two cases are mentioned, a case where one’s jug broke and a case where one’s camel fell. Apparently, the dispute is with regard to damage caused both at the time of the fall and after the fall. Rabbi Meir holds that one who stumbles and breaks his jug, causing damage to others, is considered negligent and that one who renounces ownership of his hazardous property is liable, and the Rabbis disagree with regard to both issues.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומדמתניתין בתרתי כו׳ – גמרא קפריך לה.
מדמתני׳ בתרתי ברייתא נמי בתרתי – וא״ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי דמדקתני ולא סלקה ולא העמידה משמע דלאחר נפילה פליגי ועוד דאי לא פליגי אלא בשעת נפילה אמאי חייב בדיני שמים לרבנן דאית להו נתקל אנוס הוא ובשעת נפילה נמי פליגי מדנקט מודים חכמים באבנו סכינו ומשאו דלא מצי קאי אלא אשעת נפילה דאי לא פליגי אלא לאחר נפילה במפקיר נזקיו א״כ אפי׳ נוקי בהפקיר אבנו סכינו ומשאו לא יתיישב דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א״כ לא פליגי כלל וי״ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא כדפרישית לעיל והא דנקט בהאי מודים אבנו כו׳ ובהאי מודים קנקנים אורחא דמילתא נקט דאין אדם מקפיד באבנו אם תפול ברוח מצויה ובקנקנים כדי שלא ישברו מניחם בענין שלא יפלו ברוח מצויה.
ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי. ואם תאמר למה לי למידק ממתניתין לידוק מברייתא גופא דהא מדקתני נשבר כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר נפילה ולאחר שהיה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני בדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לר״מ באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעת לר״מ דבכדו וגמלו חייב אפילו בשעת נפילה. וי״ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע.
רש״י בד״ה לזכות כו׳ חייב ובשאין כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה פליגי כו׳ ואפי׳ לאחר נפילת פשיעה כו׳ נ״ב פי׳ דלא תימא דוקא בנתקל פליגי וחד טעמא הוא כדלקמן ואח״כ מפרשים התוספות אביי גופא אמאי לא מוקי בהכי ודו״ק וכן מצאתי בתוספות ארוכים נ״ל:
בא״ד דמודים חכמים לר״מ באבנו וסכינו כו׳ נ״ב דהשתא ומודים חכמים לר״מ באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב היינו בשעת נפילה ולא הפקירן דסתם סכינו ומשאו אינו מפקיר דאי מיירי אחר נפילה והפקירם אמאי חייב לר׳ יהודה הלא פירשתי לעיל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור מכח מתניתין ומודה ר״מ בקנקנים ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור איירי לאחר נפילה והפקירו והזיקו דסתם קנקנים שנשברו אינן ראוין והפקירן ועוד אי לא הפקירן יהיה חייב אע״ג שנפלו באונס כיון שהיה לו שהות לסלקו דהיינו לאחר נפילה כדאמרי׳ בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אלמא האי בור שכראו שור דעלמא בהאי חצר דהיינו אונס דבעל חצר חייב בנזקי הבור כיון דעליה למלויה כמאן דכרייה דמי ואי איירי הנך קנקנים שהזיקו בשעת נפילה ולא הפקירן מרישא שמעת מיניה דמודים באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה חייב הא באינה מצויה פטור דאיירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל והשתא מודים קמא קאי על פלוגתא דשעת נפילה ומודים בתרא קאי על פלוגתא דלאחר נפילה כדפרישית ע״ש תוספות ארוכים [עיין במהרש״א]:
בד״ה מדמתני׳ בתרתי כו׳ אורחא דמילתא נקט כו׳ נ״ב תימה אף אם יהיה חד טעמא מ״מ פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה וא״כ למאי צריכא לטעמא דאורחא דמילתא כו׳ הלא שפיר נקט ברישא אבנו סכינו כו׳ שאין דרכן להפקירן משום דאיירי פלוגתא בשעת נפילה וסיפא שפיר נקט קנקנים משום דאיירי באפקרינהו ולאחר נפילה ומה בכך דחד טעמא הוא ונראה בעיני היכא דחד טעמא הוא א״כ הנך תרתי הודאות דחד בשעת נפילה וחד לאחר נפילה לא צריכא לן אלא לאשמועינן בחד דוכתא או בשעת נפילה או לאחר נפילה דמודים חכמים לר׳ מאיר בפשיעה דחייב ור״מ מודה לחכמים באונס דפטור מאחר דחד טעמא הוא ועיקר פלוגתייהו בנתקל פושע הוא או אונס ואי מודים זה לזה בשעת נפילה ה״ה לאחר נפילה והוא הדין איפכא וק״ל. והוא הדין דהוי מצי למדחי דמברייתא ליכא למידק דאיכא למימר דפליג במפקיר נזקיו לאחר נפילה ומשום הכי מודים שפיר חכמים לר׳ מאיר באבנו סכינו ומשאו דחייב משום דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה וסיפא דקתני ומודים ר״מ לחכמים בקנקנים איירי בשעת נפילה כדפרישית לעיל בגליון אלא דלא צריכא לתוס׳ לאדחוקי בכך הלא אפי׳ הוה פליגי בתרתי מ״מ לא הוה שמעינן שפיר מברייתא בלי מתני׳ והוה אמינא דבחדא פליגי ודו״ק [עיין במהרש״א]:
ודמתניתין בתרתי. פירוש בתרתי מתרי טעמי בשעת נפילה בנתקל ובלאחר נפילת פשיעה במפקיר. וא״ת מברייתא גופה איכא למידק דפליגי בתרתי מתרי טעמי כדפירשתי. וי״ל דנהי דמשמעות הברייתא אתי טפי שפיר בהכי כדפירשתי מכל מקום ראיה גמורה אינה דאיכא למידחי דלעולם לא פליגי אלא בחדא טעמא בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה דנתקל פושע הוא דלאחר נפילה דנתקל דוקא פליגי והא דאמר ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו׳ לאחר נפילה ובאדפקרינהו מיירי ואשמועינן דמודו רבנן במפקיר נזקיו לאחר פשיעה דחייב. וכי תימא אמאי לא נקט קנקנים וכן קשה בסיפא אמאי לא נקט באבנו וסכינו כיון דנקיט להו ברישא לענין היכא דאפקרינהו. יש לומר דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט דגבי רוח מצויה נקט אבנו דאין אדם מקפיד אם תפול ולכך רגילות הוא להניחם ברוח מצויה וכו׳ דהכי נמי צריכין לפרש לרבי יוחנן דאמר דפליגי להו בחדא טעמא לאחר נפילת דנתקל בסמוך הילכך ליכא הוכחה גמורה מגוף הברייתא כדפירשתי ולכך נקט מכח מתניתין מדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי ובתר דאסיקנא מכח מתניתין דברייתא נמי בתרתי יש לפרש דוקא נקט ברישא אבנו ובסיפא קנקנים כדפרישנא. תלמיד הר״פ ז״ל.
וזה לשון הרשב״א ז״ל: ומדמתניתין בתרתי וכו׳. ואם תאמר לידוק מברייתא גופה דהא מדקתני נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר שהיה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני כדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לרבי מאיר באבנו וכו׳ דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעיה לרבי מאיר דבכדו וגמלו מחייב אפילו בשעת נפילה. וי״ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעת עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע. ע״כ.
מדמתניתין בתרתי. אבל לא דק מדקתני תרי לישני כדו וגמלו דאו האי או האי קאמר דכל חד הזיק בפני עצמו אבל מתניתין בין מים בין חרסים אתו משבירת הכד איכא למידק מתרי לישני. ה״ר ישעיה ז״ל.
וכן כתב הר״ש ז״ל מדמתניתין בתרתי. ואין להקשות והא מברייתא גופה איכא למידק דבתרתי פליגי מדאיצטריך למיתני תרתי נשברה כדו ונפלה גמלו. וי״ל דהא לא מקרי תרתי דאורחיה למיתני גווני נפילות אבל בנפילה אחת תרתי גווני כמו מתניתין לאו אורחיה. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד וכן משמע לישנא וכו׳ משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי׳ לאחר נפילת פשיעה וכו׳ עכ״ל. אין הכוונה בזה דפליגי במכ״ש בלאחר נפילת אונס דהא ודאי ליתא אלא לאחר נפילת אונס אפילו ר״מ מודה דפטור כמ״ש תוס׳ בסוף הדיבור וכן הוא בהדיא בברייתא אלא כוונת התוס׳ דלא תימא דדוקא במפקיר נזקיו דהכא פליגי והיינו משום דר״מ סבר דמקרי לאחר נפילת פשיעה ורי״ס דמיקרי לאחר נפילת אונס וא״כ במלתא דהוא ודאי פשיעה יודה ר״י דחייב לאחר נפילה לכך כתבו התוס׳ דליתא להאי פירושא אלא אפילו בודאי פשיעה פליגי וק״ל:
ומעירים: ומדמתניתין בתרתי [ומכיון שמשנתנו עוסקת בשתים, בשני מקרים], ברייתא שנחלקו בה ר׳ מאיר וחכמים בנשבר כדו ונפל גמלו נמי בתרתי [גם כן בשתים, בשני מקרים] נחלקו: בתקלה שאירעה בשעת נפילה — בשאלה האם נתקל פושע הוא, ובתקלה שאירעה לאחר שהפקיר נזקיו.
The Gemara infers: And since the dispute in the mishna is with regard to two situations, the dispute in the baraita between Rabbi Meir and the Rabbis must also relate to two situations, as there too, two cases are mentioned, a case where one’s jug broke and a case where one’s camel fell. Apparently, the dispute is with regard to damage caused both at the time of the fall and after the fall. Rabbi Meir holds that one who stumbles and breaks his jug, causing damage to others, is considered negligent and that one who renounces ownership of his hazardous property is liable, and the Rabbis disagree with regard to both issues.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בִּשְׁלָמָא כַּדּוֹ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אוֹ בִּשְׁעַת נְפִילָה אוֹ לְאַחַר נְפִילָה אֶלָּא גְּמַלּוֹ בִּשְׁלָמָא לְאַחַר נְפִילָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּמַפְקִיר נִבְלָתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת נְפִילָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.

The Gemara asks: Granted, with regard to the case where one’s jug broke, you find these circumstances either at the time of the fall or after the fall. But with regard to the case where his camel fell, granted, you find this circumstance after the fall, when he renounces his ownership of the carcass, not considering it worth keeping, but how can you find these circumstances at the time of the fall? How can the camel’s falling be considered to be due to the owner’s negligence, possibly rendering him liable to pay for injuries caused by it?
ר׳ חננאלרש״יתוספותראב״דרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקש׳ בשלמא כדו משכחת לה בשעת נפילה – שהוזק במימיה, לאחר נפילה – משכחת לה במפקיר נבלתו. אלא הוזק בשעת נפילה היכי משכחת לה? – ואמר כגון שהעביר גמלו, פי׳: על שפת הנהר דהוא בשרעתא דנהרא, ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מן הנהר וטינף בגדים.
ונדחת האי פירוקא. ופרקי׳ פירוק אחד כגון דליכא [דרכא]⁠1 אחריתי, וכגון דנתקל – הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים, ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם לא היה נופל. לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון חסר: ״דרכא״.
אלא בשעת נפילה – היכי איכא למימר נתקל פושע הוא מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו דבשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל אלא גמלו מי איכא למימר הכי.
אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה – דפליגי כגון שהפקיר נבלתו אחר נפילתה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל וא״ת ולוקי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתניתין דהוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה וי״ל חדא משום דסתם חרסית מפקר להו וסתם נבילה לא מפקר לה כחרסית ועוד מדקתני ולא סלקה משמע דכדו נמי היה לו פנאי לסלק והואיל וכן הוא אי מוקמינן לכדו בשעת נפילה א״כ מיירי כדו בתרתי ומדכדו בתרתי גמלו נמי בתרתי.
אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה – שיהא פושע, דר׳ מאיר לא אמר נתקל פושע הוא אלא באדם.
משכחת לה שהעבירה במים דרך שרעתה – פירוש: חלקלקות. אלא דאתקיל ואתקילא ביה גמלא, דהוא גרם ליה, ואם פושע הוא בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו.
אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול.
אלא בשעת נפילה היכי משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דלמר תחשב פשיעה ולמר לא תחשב פשיעה דנתקל פושע ולא שייך אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקיט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או היה פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו דלמר פשיעתו שנתקל גרמא ומר סבר לאו פושע וא״ת מאי קושיא לימא ליה בשעת נפילה משכחת לה בכדו ולאחר נפילה או שלקה בחרסיה יש לומר מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה משמע שיש לו פנאי לסלק ולהעמיד דהיינו לאחר נפילה וכיון שכן אי מוקמת לה לבד בשעת נפילה אית לך לאוקמי בתרתי כלומר אף בשעת נפילה ומדכר בתרתי אף גמלו בתרתי.
אלא גמלו בשלמא לאחר וכו׳. כתבו בתוספות אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפליגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל. תימה משמע דלא קשיא ליה גמלו היכי משכחת לה בשעת נפילה אלא משום דאמרינן דבתרתי פליגי ובתרי טעמי אבל אי פליגי בתרתי ובחד טעמא הוה ניחא ליה והא אכתי איכא לאקשויי בשעת נפילה היכי משכחת לה. וי״ל דבשלמא אי פליגי בתרתי ובחד טעמא דהיינו בנתקל פושע ניחא משכחת לה גמלו בשעת נפילה כגון דאתקל ואתקלה ביה גמליה ואף על פי שהוא אנוס בתקלת גמלו כי הגמל היה לו לעיין ולילך למקום אחר מכל מקום פושע הוא בשעת נפילה בשביל אחר נפילה דהיינו במה שהזיק אחר נפילה כיון דאחר נפילה נמי הוי טעמא משום דנתקל פושע הוא כיון דחד טעמא לתרווייהו שזה התירוץ דאתקיל וכו׳ כבר ידע אותו שזה דבר ידוע לכל אבל אי פליגי בתרתי ובתרי טעמי אם כן גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה בשלא תוכל לומר פושע הוא אלא מטעם מפקיר נזקיו ואם כן כשנתקל בשעת נפילה אנוס הוא בתקלת גמלו לפי שגמלו היה לו לעיין כדפרישית ואם כן היכי משכחת לה בשעת נפילה שהיה הוא פושע במה שנתקלה גמלו. ומשני כגון דאתקיל ואתקלא ביה גמלו שהפשיעה באה ממנו כי הגמל אין לו דעת לילך לצד אחר. אבל קשה על תירוץ זה דהוי ליה כמו מהן ללאו דמעיקרא סלקא דעתך שהגמל היה לו לעיין והשתא אמרינן לא היה לו לעיין. גליון.
וזה לשון הרשב״א ז״ל אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה כעין פלוגתייהו דלמר תיחשב פשיעה ולמר לא תיחשב פשיעה דנתקל פושע ולאו פושע לא שייך בבהמה אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או הויא פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר. ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו. ע״כ.
וזה לשון הראב״ד ז״ל אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה פושע דרבי מאיר לא אמר נתקל פושע אלא באדם. דרך שרעתא פירוש חלקלקות. אלא דאתקיל ואתקיל ביה גמלו ואם פושע הוא בנפילת עצמו גם הוא פושע בנפילת גמלו. ע״כ.
והרב המאירי ז״ל כתב וז״ל ומקשינן דהאיך נמצא מפקיר גמלו בשעת נפילה והרי עדיין לבו עליו. ותירצו בשהעבירו בשטף הנהר בלא ידיעה ובשהכיר בכך הפקירו. והקשה לו אי דאפקריה וכו׳. ותירץ בדאיתקל ואיתקל ביה גמליה דתנא קמא סבר נתקל פושע הוא ופשיעתו גרמה ומר סבר נתקל לאו פושע. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא האיכא לפ׳ במתכווין ושבר וכו׳ עכ״ל. הכוונה בזה שאם נאמר דהא דפליגי ר״מ ור״י בשעת נפילה ופליגי נמי לאחר נפילה כולה חדא פלוגתא היא דלר״מ דס״ל נתקל פושע לעולם חייב ור״י ס״ל נתקל לאו פושע לכך ס״ל דפטור לעולם בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל בודאי פשיעה מודה ר״י דלעולם חייב וא״כ לפ״ז יש לפ׳ שפיר דהא דקאמר ר״י במתכווין חייב קאי אכולי מילתא דאם היתה השבירה בכוונה חייב בכל בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה ובשאין מתכווין היינו שהשבירה לא היתה בכוונה פטור מכל וא״כ מאי מקשה הש״ס מאי מתכווין איכא א״ו דס״ל להש״ס דפלוגתא לאחר נפילה לא תליא בכוונה דשעת נפילה דאפילו היכא שנתכווין לשבר בידים דהוי פושע אפילו הכי פטרו ר״י לאחר נפילה כשהפקיר נזקיו והיינו כמ״ש תוס׳ וק״ל:
בא״ד ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא עכ״ל. הכוונה בזה דבאמת מוכח דבתרתי טעמי פליגי כמ״ש בדיבור הסמוך וק״ל:
בגמרא וממאי מדקתני תרתי כו׳ לפי השיטה שכתבתי לעיל דהא דאיתותב רבה ע״כ היינו מרישא דברייתא למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי במפקיר נזקיו כיון דלרבה בור ברה״ר לכ״ע חייב ואם כן לפ״ז יש להקשות כיון דהשתא לאביי פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה והיינו במפקיר נזקיו אכתי מצינן למימר דלרבה נמי פליגי בתרתי דנהי דלרבה בור ברה״ר לכ״ע חייב אפילו הכי משכחת שפיר דפליגי בתרתי דלר״מ דתחילת בור חייב אפילו כשנעשה באונס ממילא מפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס נמי חייב מהאי טעמא גופיה דבור ברה״ר מפקיר ליה ואפ״ה מחייב באונס משא״כ לר״י דתחילת בור כשנעשה באונס פטור ולא מחייב בבור ברה״ר אלא כשקרוב לפשיעה ממילא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי פטור דמהי תיתי חייב והשתא א״ש לרבה דהא דקתני ברישא דברייתא חייב בידי שמים היינו כיון שהיה לו פנאי לסלק והא דקאמר בסיפא מודה בקנקנים ברוח שאינה מצויה דפטור היינו כדפרישית דשאני התם דלא הוי בור גמור כיון שהניחם בראש גגו דלא אתיא לחיובא אלא במה הצד מאש ומבור כמו שהארכתי בזה:
בד״ה מדקתני תרתי וא״ת והיכי דייק אביי וכו׳ איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר״מ וכו׳ עכ״ל. יש לדקדק דהא איכא לאקשויי נמי איפכא דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר הא דפטר ר״י בשאינו מתכווין היינו דוקא בשעת נפילה משום דס״ל דנתקל לאו פושע הוא אבל לאחר נפילה אפי׳ ר״י מודה דחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נמי חייב כיון שבידו לסלקו וע״ז לא הוי משני התוספות מידי ונ״ל ליישב דודאי לא ס״ד דמתני׳ בא להשמיענו הדין דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור משום דמלתא דפשיטא היא דאלת״ה אלא שהמשנה רוצה לגלות דבר זה א״כ עכשיו נמי דקתני תרי בבי דאשמעינן מיניה דר״י פוטר באונס אפילו לאחר נפילה אכתי לר״מ לא ידעינן מה אומר בזה די״ל דר״מ מחייב אפילו לאחר נפילת אונס והאמת דאפי׳ ר״מ פוטר בה כדמצינן בברייתא גבי ומודים דקנקנים דרוח שאינו מצויה ומדלא השמיענו במשנה לר״מ משמע דמלתא דפשיטא היא ואם כן מכ״ש לר״י אבל באמת אין זה תירוץ מספיק דלעולם אימא לן שהמשנה בא לגלות דין זה ומדר״י נשמע לר״מ דכיון דר״י ודאי פוטר בה מהיכי תיתי נוציא מלבנו פלוגתא חדשה לכך נ״ל ליישב בדרך אחר והוא זה שהרי לעולם יקשה לנו אי איתא דלא פליגי אלא בנתקל פושע ול״ל למיתני תרתי בבי לא ליתני אלא והוחלק א׳ במים לחוד וע״כ נוכיח מזה דר״י פוטר אפי׳ לאחר נפילה שהרי והוחלק במים א״א לפ׳ דאיירי בשעת נפילה ממש כמ״ש התוספות לעיל א״ו דאיירי לבתר דנייחי וא״כ אי איתא דהא דפטר ר״י באינו מתכווין היינו דוקא כשלא היה לו פנאי אבל כשיש לו פנאי ולא סלקה מודה דחייב לא הו״ל לסתום אלא לפרש דכיון דוהוחלק אחד במים משמע לאחר נפילה לא נראה מסתמא דלישנא לחלק וא״כ היה לר״י לפרש דבריו א״ו מדנקט סתמא באינו מתכווין פטור משמע דלעולם פטור אפי׳ לזמן מרובה כיון דתחילתו לא הוי בפשיעה וא״כ לא שייך להקשות כן לכך מקשין תוס׳ להיפך דאיצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר״מ אבל לאחר נפילה מודה דפטור וכו׳ וכאן לא שייך לומר מדנקט והוחלק אחד במים לחוד נוכיח כל זה דאי איתא דר״מ פוטר לאחר נפילה לא הו״ל לסתום אלא לפרש דלעולם אימא לך דהא דמחייב ר״מ היינו משום דלא איירי מהפקיר נזקיו אלא כשלא הפקירן איירי לכך סתם ונקט דלעולם חייב בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה אבל כשהפקיר נזקיו אפשר דסובר רבי מאיר דפטור לכך איצטריך תרי בבי לאשמעינן דאפ״ה פטור ודוק היטב:
בתוספות בד״ה מדמתני׳ בתרתי וא״ת מברייתא נמי יש להוכיח וכו׳ דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאינו מצויה דפטור א״כ ל״פ כלל וכו׳ עכ״ל. והכוונה בזה דאם נאמר דכ״ע ס״ל דנתקל פושע הוא אלא דפליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה א״כ אמאי נקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה דא״ל דאיירי בדלא אפקרינהו דא״כ אפילו ברוח שאינו מצויה נמי חייב כמו שהוכיחו התוס׳ לעיל מההיא דמהפך בגלל ואי איירי בדאפקרינהו היאך נקיט ומודים דאי מודים בהא במאי פליגי דהא עיקר הפלוגתא הוא בזה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל א״א דפליגי בתרתי א״כ דההיא דאבנו וסכינו ומשאו דרוח מצויה איירי כשלא הפקירן ונקט רוח מצויה משום שעת נפילה כמ״ש התוספות לעיל ועמ״ש בסמוך:
בא״ד וי״ל וכו׳ דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא וכו׳ עכ״ל. פי׳ דעיקר פלוגתא הוא אי נתקל פושע הוא והקשה מהר״ם דא״כ אכתי תקשי ל״ל להש״ס לומר מדמתני׳ בתרתי ואז מקשי גמלו היכי משכחת ליה תיפוק ליה דמברייתא גופא מוכח דפליגי עכ״פ אי נתקל פושע הוא וא״כ ליקשו גמלו ה״ד עכ״ל מהר״ם. ונ״ל ליישב דבאמת יש לתרץ קושית התוספות בענין אחר ולומר דלא מוכח מברייתא כלל דפליגי בנתקל פושע אלא דאיירי בענין דהוא ודאי פושע דכל נתקל פושע היא ובגמל איירי שהעבירה במקום שיש לחוש שתפול אלא עיקר הפלוגתא הוא במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה והא דנקט ומודים באבנו סכינו ומשאו דרוח מצויה היינו משום דהנך סתמא לא מפקר להו כמ״ש התוס׳ לעיל וא״כ איירי בדלא אפקרינהו ואי משום דתקשי אי בדלא אפקרינהו מאי איריא רוח מצויה אפילו שאינו מצויה נמי י״ל דהא דנקט רוח מצויה היינו משום דמלתא דפסיקא היא דבזה חייב לעולם בין כשהיה לו פנאי לסלקו ובין לא היה לו פנאי לסלקו אבל אי הוה נקט רוח שאינו מצויה היה צריך לחלק בכך דכשלא היה לו פנאי ודאי פטור דהוא אונס גמור ועוד דמסתמא אין הבעלים אצלם בשעת הנפילה וא״כ היה צריך התנא דברייתא להאריך ולומר דבעינן שידע דוקא בנפילה ויש לו פנאי לכך נקט בקיצור דברוח מצויה בכל ענין חייב וא״כ ליכא למידק מברייתא כלום והא דלא משני התוס׳ כן היינו משום דעדיפא מיניה משני לפי האמת שפירוש זה מרווח לפי סוגיא דשמעתין אבל בלא השקלא וטריא ודאי הוי מפרשינן הברייתא כמ״ש כי היכי דלא תקשי גמלו ה״ד אם כן נתיישב קושית מהר״ם ובזה נתיישב ג״כ לשיטת רש״י אליבא דרבא בסוגיא דקדרים שפירש שם דס״ל לכ״ע נתקל פושע:
בפרש״י ד״ה אלא בשעת נפילה וכו׳ איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל וכו׳ עכ״ל. ואע״ג דאסקינן לעיל אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו אליבא דר״י דקי״ל הלכתא כוותיה והכא אליבא דר״מ קיימינן:
ומעתה יש לשאול: בשלמא [נניח] לענין כדו משכחת לה [מוצא אתה אותה] מחלוקת מתקיימת או בשעת נפילה או לאחר נפילה. אלא גמלו, בשלמא [נניח] לאחר נפילה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות זו שיפקיר נזקיו — במפקיר נבלתו, שלא כדאי לו לטפל בנבילה ומפקירה. אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] מציאות שנאמר בה שעצם נפילת הגמל היא ענין של פשיעה של בעליו?
The Gemara asks: Granted, with regard to the case where one’s jug broke, you find these circumstances either at the time of the fall or after the fall. But with regard to the case where his camel fell, granted, you find this circumstance after the fall, when he renounces his ownership of the carcass, not considering it worth keeping, but how can you find these circumstances at the time of the fall? How can the camel’s falling be considered to be due to the owner’s negligence, possibly rendering him liable to pay for injuries caused by it?
ר׳ חננאלרש״יתוספותראב״דרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב אַחָא כְּגוֹן דְּעַבְּרַהּ בְּמַיָּא דֶּרֶךְ שְׂרַעְתָּא דְנַהֲרָא.

Rav Aḥa said: For example, in a case where the camel crossed through water, through the inundation [serata] of a river that overflowed its banks, and it stumbled there, the owner was negligent, as he should not have gone this way.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שרעתא דנהרא – שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו.
שרעתא – לשון שרוע וקלוט (ויקרא כב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אחא: כגון שעברה הבהמה במיא [במים] דרך שרעתא דנהרא [התרחבות הנהר בזמן הגאות] ושם נתקל הגמל, שמעבר זה עצמו היה פשיעה, שלא היה לו לעבור שם.
Rav Aḥa said: For example, in a case where the camel crossed through water, through the inundation [serata] of a river that overflowed its banks, and it stumbled there, the owner was negligent, as he should not have gone this way.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ה״דהֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא פּוֹשֵׁעַ הוּא וְאִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא אָנוּס הוּא.

The Gemara asks: What are the circumstances? If there was another route, and he nevertheless chose this one, he is clearly negligent according to all opinions. And if there was no other route, he is a victim of circumstances beyond his control, and he is exempt from liability according to all opinions.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פושע הוא – ואין לו דין נתקל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא דרכא אחרינא [אם במקרה שיש דרך אחרת] לעבור והוא עובר דווקא בדרך זו — פושע הוא לכל הדעות, ואי דליכא דרכא אחרינא [ואם במקרה שאין דרך אחרת] — הרי אנוס הוא ופטור לדברי הכל!
The Gemara asks: What are the circumstances? If there was another route, and he nevertheless chose this one, he is clearly negligent according to all opinions. And if there was no other route, he is a victim of circumstances beyond his control, and he is exempt from liability according to all opinions.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאִתְּקִיל וְאִתְּקִילָה בֵּיהּ גַּמְלָא.

Rather, you find this circumstance in a case where the owner stumbled and the camel then stumbled on him. In this case, the Sages engage in a dispute whether or not one who stumbles is considered negligent.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאתקיל – בדרך יבשה ונתקל ביה בהמתו והוי ליה איהו פושע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא משכחת לה [מוצא אתה אותה] מציאות בה נחלקו אם נתקל פושע הוא, במקרה דאתקיל [שנתקל] הוא, בעל הבהמה, ואחר כך אתקילה ביה גמלא [נתקל בו הגמל] שאז חוזרים אנו לבעיה אם אדם נתקל נחשב כפושע.
Rather, you find this circumstance in a case where the owner stumbled and the camel then stumbled on him. In this case, the Sages engage in a dispute whether or not one who stumbles is considered negligent.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַפְקִיר נְזָקָיו מַאי מִתְכַּוֵּין אִיכָּא.

The Gemara asks: According to Abaye’s explanation that the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to a situation where the owner of the jug renounces ownership of his hazardous property after it falls, what is the meaning of Rabbi Yehuda’s statement that if the owner of the jug acted with intent he is liable? What intention is there after the jug fell and broke?
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולפי פירושו של אביי, שנחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה גם במפקיר נזקיו, מאי [מה] מתכוין איכא [יש בו]? שהרי שנינו שר׳ יהודה מחלק וסבור שהמתכוון חייב, ומה עניינו של מתכוון כאן, לאחר שנשבר הכד?
The Gemara asks: According to Abaye’s explanation that the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to a situation where the owner of the jug renounces ownership of his hazardous property after it falls, what is the meaning of Rabbi Yehuda’s statement that if the owner of the jug acted with intent he is liable? What intention is there after the jug fell and broke?
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב יוֹסֵף גבְּמִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי בְּמִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ.

Rav Yosef said: It is a situation where he intends to acquire the shards of the broken jug, and he does not renounce his ownership of them. It is specifically in that case that Rabbi Yehuda holds him liable to pay for damage caused by the shards. And similarly, Rav Ashi said: It is a situation where he intends to acquire the shards.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לזכות בחרסיה – שלא הפקירן חייב ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן פטור דמפקיר נזקיו פטור.
במתכוין לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן.
במתכוון לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן. הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: במתכוין לזכות אחר כך בחרסיה של החבית השבורה. ולפי זה לא הפקיר נזקיו, ודווקא אז לדעת ר׳ יהודה חייב הוא. וכן אמר לרב אשי: במתכוין לזכות בחרסיה.
Rav Yosef said: It is a situation where he intends to acquire the shards of the broken jug, and he does not renounce his ownership of them. It is specifically in that case that Rabbi Yehuda holds him liable to pay for damage caused by the shards. And similarly, Rav Ashi said: It is a situation where he intends to acquire the shards.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁעַת נְפִילָה מַחְלוֹקֶת.

§ Rabbi Elazar says: The dispute in the baraita is with regard to a situation where the damage occurred at the time of the person’s fall.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אלעזר אמר לגבי פירוש הברייתא: בשעת נפילה מחלוקת.
§ Rabbi Elazar says: The dispute in the baraita is with regard to a situation where the damage occurred at the time of the person’s fall.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲבָל לְאַחַר נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא אִיכָּא ר״מרַבִּי מֵאִיר דִּמְחַיֵּיב אֶלָּא מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב וְהָא אִיכָּא רַבָּנַן דְּפָטְרִי.

The Gemara asks: But after the fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But isn’t there Rabbi Meir, who deems him liable, since he did not remove the shards? Rather, what is the halakha? Does everyone agree that he is liable? But aren’t there the Rabbis, who deem him exempt?
רש״יתוספותרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאיכא ר״מ דמחייב – מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה מכלל דבהיזק דלאחר נפילה פליגי.
אבל לאחר נפילה מאי – כי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מאי דברי הכל פטור הא איכא רבי מאיר דמחייב ע״כ אפילו הפקיר דאם לא הפקיר לא פטרי רבנן דעליה רמי לסלוקי.
אלא מאי ד״ה חייב הא איכא רבנן דפטרי – הו״מ לדחויי דלא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס הוא אבל לאחר נפילת פשיעה מחייבי אבל היה קשה דא״כ רבי יוחנן דאמר בסמוך לאחר נפילה מחלוקת לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק על רבי אלעזר.
והא איכא ר״מ דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומדחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם. וכהאי גוונא הוא דמחייב ר׳ מאיר אלא מאי בשעת נפילה דברי הכל חייב והאיכא רבנן דפטרי וא״ת לימא ליה לעולם לאחר נפילה פשיעה ודברי הכל חייב דעד כאן לא פליגי רבנן אלא לאחר נפילת אונס דמר סבר נתקל פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דעלמא ומר סבר לאו פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר אונס ומתוך הלשון משמע דפליגא אדר׳ אליעזר.
אלא מאי דברי הכל חייב הא איכא רבנן וכו׳. כתבו בתוספות הוה מצי לדחויי דלא פטרי וכו׳ עד לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר וכו׳. וקשה נימא דפליג רבי יוחנן ארבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס פטור. ועוד קשה לחזק קושיא דלעיל על התירוץ שתירצו התוספות אי לאו שרבי יהודה בא לחלוק וכו׳ והיה קשה לנו לומר דהוזכר רבי יהודה משום שבא לחלוק על רבי מאיר על שעת נפילה לומר דנתקל לאו פושע הוא. ותירצו אם כן למה הזכיר תרתי. ועתה קשה נימא דהזכיר תרתי לאשמועינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס כי ההצעה כך היא כי היכי דלרבי יהודה נפילת פשיעה לא הוזכרה בברייתא שכל מה שהוזכר בברייתא הוא נפילת אונס ומכח דקתני תרתי ידעינן דמחייב רבי יהודה אפילו אחר נפילת פשיעה הכי נמי לרבי מאיר נפילת אונס לא הוזכרה בברייתא דהכל לרבי מאיר נפילת פשיעה כיון דסבירא ליה נתקל פושע הוא ומכח דקתני תרתי ידעינן דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס מעתה נתחזק הקושיא דנימא דפליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר בהא דרבי יוחנן סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס ורבי אלעזר סבר דלרבי מאיר אחר נפילת אונס פטור. וי״ל בשלמא רבי יהודה הזכיר לשון שיש לדקדק דפטר אפילו אחר נפילת פשיעה מדקאמר במתכוון חייב דהיינו שנתכוון לזכות בחרסיה דהוה ליה ממונו וחייב משמע שלא מצא רבי יהודה צד שיהיה חייב אלא במתכוון דהוה ליה ממונו אבל מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה פטור אבל רבי מאיר לא הזכיר שום לשון שיש להוכיח מתוכו דסבירא ליה אחר נפילת אונס חייב הילכך ליכא למימר הכי. גליון.
והאיכא רבי מאיר דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וכו׳ על כרחך לאחר נפילה כלומר שהיה לו פנאי לסלקן דאי לא אמאי חייב בדיני שמים ומדמחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם בכהאי גוונא הוא דמחייב רבי מאיר. הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבררים את שיטת ר׳ אלעזר: לפי דבריו אבל לאחר נפילה מאי [מה] יהיה הדין — דברי הכל פטור? והא איכא [והרי יש] ר׳ מאיר שמחייב, שהרי מדובר שם שלא סילקו את השברים! אלא מאי [מה] תפרש שלאחר נפילה דברי הכל חייב? והא איכא רבנן דפטרי [והרי יש חכמים שפוטרים]!
The Gemara asks: But after the fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But isn’t there Rabbi Meir, who deems him liable, since he did not remove the shards? Rather, what is the halakha? Does everyone agree that he is liable? But aren’t there the Rabbis, who deem him exempt?
רש״יתוספותרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֶלָּא מַאי בִּשְׁעַת נְפִילָה אַף בִּשְׁעַת נְפִילָה וְקָמַשְׁמַע לַן כִּדְאַבָּיֵי

The Gemara answers: Rather, what is the explanation of the phrase: At the time of the person’s fall? It means even at the time of the person’s fall, and it teaches us that the dispute is referring to a situation where the damage occurred after the fall and also to a situation where it occurred at the time of the fall, in accordance with Abaye’s explanation of the mishna.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אף בשעת נפילה – ומשום דלישנא דברייתא לא משתמע בשעת נפילה אצטריך לרבי אלעזר לאשמועינן דדייקינן לה ממתניתין דקתני תרתי כדאמר אביי לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מאי [מה פירוש] ״בשעת נפילה״ — כוונתו: אף בשעת נפילה מחלוקת, וקמשמע לן [והשמיע לנו] כדברי אביי בפירוש משנתנו, שהמחלוקת היא בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה.
The Gemara answers: Rather, what is the explanation of the phrase: At the time of the person’s fall? It means even at the time of the person’s fall, and it teaches us that the dispute is referring to a situation where the damage occurred after the fall and also to a situation where it occurred at the time of the fall, in accordance with Abaye’s explanation of the mishna.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא קמא כט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא כט., ר׳ חננאל בבא קמא כט., הערוך על סדר הש"ס בבא קמא כט., רש"י בבא קמא כט., ראב"ן בבא קמא כט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא קמא כט., בעל המאור בבא קמא כט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד בבא קמא כט., ראב"ד כתוב שם בבא קמא כט. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר בבא קמא כט. – בתוך: אהל ישעיהו, ירושלים תשס"א, באדיבות הרב הלל מן (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא כט., רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא כט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא קמא כט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא קמא כט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא כט., שיטה מקובצת בבא קמא כט., מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא כט., פני יהושע בבא קמא כט., גליון הש"ס לרע"א בבא קמא כט., רשימות שיעורים לגרי"ד בבא קמא כט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא כט., אסופת מאמרים בבא קמא כט.

Bava Kamma 29a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 29a, R. Chananel Bava Kamma 29a, Collected from HeArukh Bava Kamma 29a, Rashi Bava Kamma 29a, Raavan Bava Kamma 29a, Tosafot Bava Kamma 29a, Baal HaMaor Bava Kamma 29a, Raavad Bava Kamma 29a, Raavad Katuv Sham Bava Kamma 29a, Sefer HaNer Bava Kamma 29a, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 29a, Ramban Milchamot HaShem Bava Kamma 29a, Rashba Bava Kamma 29a, Meiri Bava Kamma 29a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 29a, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 29a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 29a, Penei Yehoshua Bava Kamma 29a, Gilyon HaShas Bava Kamma 29a, Reshimot Shiurim Bava Kamma 29a, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 29a, Collected Articles Bava Kamma 29a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×