המניח
{שמעתא דנשברה כדו, בדין הנתקל ונזקיו}
כתוב בספר המאור, אלא אמר אביי, בתרתי פליגי, כדדייק ממתני׳ וכו׳, ומר דהוא ר׳ יהודה דמתני׳ ורבנן דברייתא, סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס, הלכך לאו נזקי אדם הוא.
אמר הכותב: אילו שתק מי שלא ידע בטלו המחלוקות. ואי מכחו קא אזיל הוה ליה אדם ואפילו באונס חייב. דאדם מועד הוא לעולם בין באונס בין ברצון, ואפילו היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה, לענין נזקין חייב
(בבלי ב״ק כ״ו:). וטרח כל הטורח הזה מפני שהוקשה לו טעמו של רבי יהודה. אמאי פטור, והלא הוא אדם המזיק.
ומה שכתב עוד לרבי יהודה דלאו נזקי אדם הוא אלא בור, ובורו באונס פטור, לפי פירושו קשיא עליה כולי פירקין קמא. דאמרינן
(בבלי ב״ק ג׳:) גבי אבנו סכינו ומשאו, אי בהדי דקא אזלי קא מזקי היינו אש ולא דמו לבור, שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעומד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו. אלא ודאי לא סלקא שמעתין בהכי.
ואנן הכי קאמרינן. דבשעת נפילה, אפילו לרבי מאיר, דאמר נתקל פושע הוא, לאו היינו אדם המזיק, דלאו מכחו קא אזיל, שהקרקע שנתקל בה דחפתו. ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה, דלאו מכחו דידיה מזיק. ומיהו, כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב.
ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו. דהתם, כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה, הוה ליה כחו, ואדם המזיק הוא. אבל הכא, כיון שנתקל, על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו, ולא מכחו נפלה, אלא ממילא נפלה.
ומכל מקום, כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל, הוה ליה כאשו, דבעידנא דקא אזלי קא מזקי, וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים. דומיא דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח, ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב. הכא נמי באותה נפילה אנוס הוא, שהרי נתקל ועל כרחו יפול. אבל באותה תקלה פשע וחייב.
היינו דקתני ברייתא: מודים חכמים לרבי מאיר באבנו סכינו ומשאו וכו׳. דמשום דרבי מאיר מדמי לה לאבנו סכינו ומשאו ורבנן פטרי, הוצרכו להודות לו באבנו סכינו ומשאו. ורבי יהודה דפטר סבר כיון דאנוס הוא הוה ליה דומיא דנפלו ברוח שאינה מצויה, דפטור בין באש בין באלו שהם תולדה דאש. ולפיכך הודה רבי מאיר באלו.
ועוד אפרש בזה פירוש אחר.
וכתב ומסתברא עוד,1 לי דרב יהודה דאמרה לשמעתיה דרב ושמואל כו׳, דאי כאביי, הא אוקמא לרישא דהוחלק אחר במים בשעת נפילה וקאמר דנזקי אדם הוא וכדפרישנא.
ואינו נכון, דאי הכי קשיא הא דגרסינן בפרק הגוזל
(בבלי ב״ק צ״ט:): אמר שמואל – טבח אומן שקלקל חייב, מזיק הוא פושע הוא. ואמר שמואל גופיה – לרבי מאיר קאמינא, דאמר, איבעי ליה למירמא אנפשיה. ואסיקנא – הא רבי מאיר, נשברה כדו ולא סלקו וכו׳, וקיימא לן בנתקל פושע הוא פליגי. אלמא כאביי סבירא ליה ובשעת נפילה פליגי. ובפרק האומנין
(ב״מ פ״ב:) נמי מקשינן מינה בגמ׳ בהדיא מדקיימא לן בנתקל פושע הוא פליגי, אלמא, מילתא פשיטא היא גבייהו דבנתקל פושע הוא פליגי.
וכרבי שמעון2 במתניתין, דדיקא טפי דפלוגתייהו בשעת נפילה, כדאמרינן בגמרא. דאי סבירא ליה מתניתין לאחר נפילה ומוקי לה בדלא אפקריה כדאמרינן לעיל, אפילו תימא לאו פושע הוא מחייב, הואיל ומתכוין לזכות בחרסיה ולא הפקיר, וליכא מאן דפטר.
ועוד, ממתניתין גופא תברא. דאי לאחר נפילה מוקי לה רב ובדלא אפקריה, כדאמר לעיל, דבדאפקריה ליכא למימר, דהוחלק במים ואפקרינהו פטור לרב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, אדם, דקרקע עולם הזיקתו, כלים, שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים, וכיון שכן, מאי טעמיה דרבי יהודה דפטר.
אי סבירא ליה דבור הוא, לחייב משום בור, בין מתכוין להורידה למטה מכתפו בין שאינו מתכוין, דהוה ליה בור ברשותו, דחייב משום דהוה ליה לכסוייה אע״ג דברשות כרה. הכא נמי, אע״פ שאינו מתחייב על עסקי כרייה, דבאונס נפל, מכל מקום היה לו לסלק כדאמרינן השתא לאביי, במתכוין לזכות בחרסיה חייב משום דהוה ליה לסלוקה, אע״פ שהנתקל אנוס הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. דכל היכא דאית ליה בעלים היה להם לסלק הנזק אע״פ שנפל שם באונס, כדמוכחא שמעתין בהדיא וכדמוכח נמי בפרק שור שנגח את הפרה
(בבלי ב״ק מ״ח.).
ואי שור הוא, ליחייב משום שור, דהואיל ולא אפקריה ה״ל לסלוקה. כדאמרינן גבי שור שנפרצה בלילה
(בבלי ב״ק י״ד.), הא ביום חייב. ואמרינן נמי בהדיא
(בבלי ב״ק כ״ג.) – כגון שהיה לו לגדרו ולא גדרה, דשורו הוא דלא טפח באפיה וחייב.
ואם תאמר דרבי יהודה אלקה בחרסיה קאי, ותנא קמא מחייב אפילו הפקירן ורבי יהודה פוטר בשהפקיר, ומתכוין לזכות קאמר, הרי הורית דסבירא ליה לתנא קמא נתקל פושע הוא ולרבי יהודה נתקל אנוס הוא, ובהא פליגי. שאם אנוס הוא והפקיר ודאי פטור, ולא חייב רבי מאיר מעולם, כדקתני, מודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים לגג וכו׳. ולרבי יהודה נמי לא פטר אלא משום דקא סבר אנוס הוא, כדקתני ברייתא, מודים חכמים וכו׳. דבשלמא כי אמרינן דפליגי נמי בשעת נפילה, אפשר דפליגי לאחר נפילה אפילו במפקיר ניזקין דעלמא, ומאי מודה ומודים, אשעת נפילה. אבל בלאחר נפילה דוקא ליכא למימר, מדקתני מודים ומודה כדפרישנא. ואע״ג דלא אקשינן הכי לרבי יוחנן, משום דמירמא דידיה אדידיה עדיפא ליה.
ועוד, שאין כן דרך הסוגיא, אלא בין לרב בין לשמואל תרתי קתני, ולא אפשר לאוקומה כולה לאחר נפילה ובדלא אפקריה. וכולהו אית להו דוקיא דאביי, דאמר, תרי דיני קתני, מדקתני תרתי.
והכי פירושא דמילתיה דאביי. מדקתני תרתי, שמעינן ממשנה יתירתא דבתרתי פליגי. ומיהו, כי קתני, הוחלק אחר במים, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה קאמר. וברייתא נמי, דקתני, נשברה כדו ולא סלקה ונפלה גמלו ולא העמידה, כל חדא וחדא בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה, כדאמרינן בגמרא.
וסבירא ליה לרב דהא דקתני מתניתין, הוחלק אחר במים, בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה חייב, בדלא אפקרינהו. דבדאפקרינהו לאחר נפילה פטור, בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, כמו שכתבתי, וסופה דלקה בחרסיה נמי, בין דאפקרינהו בין דלא אפקרינהו חייב תנא קמא,3 בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה. וקא מהדר ליה רבי יהודה: במתכוין לזכות בהן לאחר נפילה חייב, בין במים בין בחרסים, משום דהוה ליה שורו לרב. אבל אינו מתכוין לזכות בהן פטור לעולם. דבשעת נפילה ליכא חיוב, דלאו פושע הוא, לאחר נפילה, במים, פטור לדברי הכל, בחרסים, משום דמפקיר נזקיו באונס פטור. ולפיכך אמר רב: הא דאמרת לאחר נפילה בדלא אפקרינהו במים חייב, בין לרבי יהודה בין לתנא קמא, דוקא כליו, אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתהו.
ושמואל סבר בדלא אפקרינהו נמי בורו הוא וחייב בנזקי עצמו ופטור בנזקי ממונו של ניזק, ומחייב היה רבי מאיר בין בדאפקרינהו במים בין לא אפקרינהו. ובדאפקר פליג עליה רבי יהודה משום דהוה ליה אנוס. וכולה כדאביי מוקים לה שמואל.
וליכא מאן דפליג אדאביי בעיקר אוקימתא דיליה. והיינו דקאמרינן, וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי, אלמא, כולי עלמא מודו כפירוקיה דאביי. וזה פי׳ נכון.
ומה שאמרו בגמרא, הוחלק אחר במים בשעת נפילה, לאו משום דליתא בלאחר נפילה, אלא סיומי מסיימא ליה מלתא. אי נמי, מפלוגתא דרב ושמואל דמוקמי לה בדלא אפקרינהו, משום הכי קאמר המחלוקת שחלקו בהוחלק אחר במים בשעת נפילה הוא, שהרי לא חייב תנא קמא אלא בשלא הפקירם לדעת רב ואף רבי יהודה מודה לו. ויש מפרשים דמאי שעת נפילה דקאמרינן בשמעתין, מיד שנשברה כדו ולא היה יכול לסלקה. ולפיכך קראוהו שעת נפילה מפני שלא נתחייב זה אלא על פשיעת שעת נפילה. ולרב הוה ליה שור ולשמואל הוה ליה בור. ולפי פירוש זה אין כאן מקום לנזקי אדם, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, ונדחה כל מה שכתב בעל המאור ז״ל בזה. וכן נדחה מכלל מה שפירשנו למעלה.
מה שכתב בדברי רבי יהודה במתכוין חייב, דתרין פירושי אית ליה, במתכוין להורידה למטה מכתפו, לשעת נפילה, ובמתכוין לזכות, לאחר נפילה, וזה אינו4 הגון, שאין לשון מתכוין כולל שתי כוונות שאין ענין זו לזו. אלא כמו שפירשתי עיקר.
ובר מן דין, דמתכוין להורידה למטה מכתפו אינו מתחייב אלא לדברי רבי מאיר, דאמר בנתקל
(בבלי ב״ק צ״ט:), איבעיא ליה למירמא אנפשיה, כענין שאמרו בטבח אומן שקלקל. הא לדברי רבי יהודה דפטר בנתקל ובטבח אומן אף זה ודאי פטור. וכדאקשי ליה אביי לרבא: מכלל דמחייב רבי מאיר אפילו נפשרה. ואי סלקא דעתך מתכוין להורידה פושע גמור, מאי כללא. רבי יהודה מחייב בפושע זה ורבי מאיר מחייב אפילו נתקל. ואביי נמי מפירכא דפריך לרבה מתרץ על כרחיה דבתרתי פליגי, והדר מפרש לה במתניתין מדקתני תרתי, ולא מתרץ לה לדרבה ובנתקל פושע הוא פליגי, דרבי יהודה לא מחייב אלא מתכוין להורידה ורבי מאיר אמר אפילו נתקל. שמע מינה דמתכוין להורידה לרבי יהודה פטור הוא ולא מחייב בשעת כלים,
5 ובלאחר נפילה הוא דאמר חייב במתכוין לזכות בחרסים בלחוד. וכן דעת רבינו הגדול ז״ל בהלכותיו.
ורש״י ז״ל גם כן כתב במתכוין להורידה למטה מכתפיו למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא פטור. אלא שהוא ז״ל מפרש במתכוין דרבי יהודה תרין מילי, במתכוין לשברה והזיק בשעת נפילה, ומתכוין לזכות בחרסים לאחר נפילה. ומה שפירשתי מחוור מן הכל.
{שמעתא דתקלה שהיא ממונו ודין החבטא – ב״ק כ״ח., מ״ט:, נ׳:}
ועוד כתב, ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בדלא אפקרינהו וכו׳, עד ושמואל ס״ל כמ״ד בור שחייבה עליו תורה בין ברה״י בין ברה״ר, הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו.
אמר הכותב: אלו דברי רבינו שלמה ז״ל. שאף הוא כתב בפירושיו כך, דשמואל סבר בור שחייבה עליו תורה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד הוא, כאשר כתב בעל המאור הזה ז״ל.
וכבוד רבינו שלמה ז״ל יהא מונח במקומו, אבל הדברים לא נראו כן. מפני שאמרו בגמרא בפרק כיצד הרגל
(בבלי ב״ק כ״א.), לימא בבור ברשותו קא מיפלגי, דרב סבר חייב ושמואל סבר פטור, ואי הכי, קסלקא דעתין לומר כן. הא אמרן כמה זימני בגמרא
(בבלי ב״ק כ״א.), אי לשמואל היינו בור ואי לרב היינו שור, ומרגלא היא בפומא דגמרא, והיכי קסלקא דעתין למימר איפכא. וכי דחינן לה בגמרא נמי בדרך דלמא דחינן לה, ואמרינן: לעולם אימא לך וכו׳.
ולרב נמי אשכחן דקאמר
(בבלי ב״ק נ״ג.): מודה רב בבור ברשותו דחייב אפילו אחבטא. והך חבטא דכתב ביה בעל המאור ז״ל לא נהירא כלל, דלא אידכר התם רבי עקיבא, והוה ליה למימר: הכא בבור ברשותו עסקינן ורבי עקיבא הוא.
ועוד, דאי סלקא דעתך דרב ושמואל בפלוגתא דתנאי פליגי, היכי קאמרינן, אי לרב אי לשמואל. הא הך פלוגתא לאו דרב ושמואל בלחוד היא אלא באשלי רברבי מינייהו מתליא. והיכי אפשר נמי דלא מדכרו בגמרא, נימא כתנאי, ולא אתליא כלל בתנאי.
אלא שמע מינה דלא שייכא פלוגתייהו דפלוגתא דבור ברשותו. ולעולם אימא לך דשמואל סבר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור, משום דאמר ליה: האי בירא ברשות כריתיה, וכי אפקרנא רשותי ויהיבנא משלי לרשות הרבים לאו לאיחיובי נפשאי עבדית ואינהו הוו להו לעיוני. הא זה
6 דומה, למפקיר נזקיו באונס, דפטור, דלא אמרינן, היה לו לסלק, הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב. הכי נמי לא אמרינן, היה לו לכסות, הואיל וברשות כרה או משום דאמר ליה: תורך ברשותי מאי בעי. והיינו טעמא דחופר לאושין דפטרינן לקמן בפרק הפרה
(בבלי ב״ק נ׳.). ומאן דמחייב אמר לך, הואיל וממונו הוא חייב לסלק נזקו כשהוא מפקירו, דלאו אנוס.
ומכל מקום, באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים מודה דחייב, דלאו ברשותיה אנחינהו וכורה נמי בור ברשות הרבים הוא, ובחומרו של זה ושל זה, שהוא ברשות הרבים ושהוא בור שלו. לפיכך, לכולי עלמא חייב, בין למאן דפטר בור ברשות הרבים בין למאן דפטר בור ברשותו, כולהו באבנו וסכינו ברשות הרבים מחייבי ומתורת בור מחייב ליה שמואל. ואע״ג דלא אשכחן בור דהוי ממונו, כדאמרת, בור ברשותו פטור, לא איכפת לן. וכיון דתקלה קבועה ועומדת היא, לבורו מדמינן לה ולא לשורו, שדרכו לילך ולהזיק.
הדין היא סברא דשמואל. ומשום הכי לא מסיימא מלתיה אי סבירא ליה גבי בור ברשותו פטור או חייב. תדע, שהרי הם אמרו דלרב בור ברשותו פטור (סוף כ״א.), ואם כן אבנו סכינו ומשאו נדמייה לבור ברשותו וליפטר. אלא שמע מינה אין זו דומה לזו.
אבל רב סבירא ליה לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא. ואע״ג דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא, אבנו סכינו ומשאו איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהו לבור, הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם.
ויש לומר שטעמו של רב דהואיל ולא חייבה עליו תורה אלא להבלו, והבלא לית בה מששא, לא ממונו הוא, כדאמרינן גבי אש
(בבלי ב״ק כ״ב.). ואפילו כשתמצא לומר התם ממונו הוא, משום דגחלת עיקר ואית בה מששא, אבל הבלא ודאי לאו ממונא הוא. הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור. הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה. ולפי זה הטעם הא דאמרינן
(בבלי ב״ק נ״ג.), אי בחבטה מיית חבטה דידך הוא, איכא למימר הכי קאמר, וחייב משום שורו ולא מדין בור, אלא שור הוא וחייב אפילו על נזקי כלים. וסבירא ליה כרבי ישמעאל אליבא דרבה.
ומצינו לזה סעד בירושלמי. דגרסינן התם
(ירושלמי ב״ק ה׳:ז׳) אמתניתין דתנן בפרק הפרה – נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים: שמואל אמר – בשהתריפו מחמת אוירו, אבל אם נחבט בקרקעו חייב. רבי יוחנן וריש לקיש תרויהון אמרין – אפילו נחבט בקרקע פטור, דרך נפילה פטרה תורה, ונפל שמה שור או חמור; שור ולא שור וכליו, חמור ולא חמור וכליו וכו׳. הא למדנו שיש מי שאומר דבור שחייבה עליו תורה להבלו, ולא פטר כלים אלא מהבלא, אבל חבטו של בור ברשותו מדין שור נתרבה וחייב על עסקי כלים. והיינו סבריה דשמואל בירושלמי וסבריה דרב בגמרא דילן.
ואפשר לפי גמרתנו לומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור, שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה, מה שאין כן בבור, שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר. הלכך, היכא דלא אפקרינהו, לשור המועד מדמינן ליה וחייב על הכל, משום דדמי ליה טפי מבור. ושמואל מדמי ליה לבור, דלאו בעלי חיים ואין דרכו לילך ולהזיק. והיכא דאפקרינהו ליכא לדמוינהו לשור, הלכך מדמינן ליה לבור, דלא גרעי מבור. ומכל מקום חייב אפילו בחבטא, דחבטא דידיה הוא. אבל בור ברשותו, אע״ג דממונו הוא וחייב בחבטא, לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא, שאינו בגוף הנזק אלא גורם, ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים.
והא דאקשינן התם
(בבלי ב״ק נ״ד.) לרב דאמר הבלו ולא לחבטו, כלים בני הבלא נינהו, ולא מפרקינן, בבור ברשותו ולחבטו, משום דלא שמעינן ליה לרב דלימא בהדיא בור ברשותו חייב, ואם תמצא לומר פטור היכי משכחת לה. ועוד, דכי מרבינן בור ברשותו מדכתיב, בעל הבור ישלם, מרבינן ליה, וכי כתוב, חמור ולא כלים, אבור ברשות הרבים כתיב, והתם להבלו ולא לחבטו. ועוד, דבהבלו כתיב. דדרשינן, ונפל – עד שיפול כדרך נפילה. ואמר רחמנא, ולא כלים. אלמא מהבלא ממעט להו.
וזהו הטעם הנכון לפי גמרתינו. ודרך הירושלמי בחליפין. ושייך במאי דאמרינן, להבלו ולא לחבטו, משום דהבלא שוי איהו התם וחבטא לאו דידיה הוא אלא גרמא הוא שגרם שיהיה שם חבט כשסלק משם עפר ושוייה בור, והחבטא לאו קרקעו היא אלא קרקע עולם.
ומשום הנך טעמי דפרישית לא מסיימא מלתיה דרב. דאיכא למימר דסבירא ליה, בור ברשות הרבים חייב, להבלו, בור ברשות היחיד פטור בין להבלו בין לחבטו, ואיכא למימר בתרוייהו חייב, ולא מסיימי. ומפני הטעם שפירשנו חייבו מניח אבנו וסכינו ברשות הרבים והפקירן לדברי הכל. ולא חייבו חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו, כדמוכח בפרק הפרה. דאקשינן
(בבלי ב״ק נ״א.), בור של שני שותפין היכי משכחת וכו׳, ולא מפרקין במפקירין רשותן ובורן. אלמא ההוא ודאי פטור משום שאינו חייב לא על עסקי כרייה ופתיחה, דברשות כרה, ולא משום ממונו, מה שאין כן במניח ברשות הרבים, שעל עסקי הנחה הוא חייב, כמו שכתבנו. וכך כתב בזה הרב אב״ד ז״ל. ואף זו שלא כדברי רבינו שלמה ז״ל. והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה.