ור׳ יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת כו׳ – ודברין פשוטין הן.
(1) 
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת.And Rabbi Yoḥanan says: The dispute is with regard to a situation where the damage occurred after the fall.
מצויה והזיקו שהוא פטור וקאמר [אביי]3 בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בניתקל פושע הוא ר׳ מאיר סבר ניתקל פושע הוא ורבנן סברי נתקל לאו פושע הוא ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו ר׳ מאיר סבר מפקיר נזקיו חייב ורבנן סברי מפקיר נזקיו פטור ואם נתכוין לזכות בחרסיה חייב והינו דקא אמר ר׳ יהודה במתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור דסבירא ליה כרבנן דאמרי ניתקל לאו פושע הוא ואפילו לאחר נפילה נמי פטור דכיון דאנוס הוא בשעת נפילה הוו [להו] הנך4 מים
1. אנוס: דפוסים: אונס .
2. ברשות הרבים: וכן ספה״ב, כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : בראש הגג ונפלו ברוח מצויה .
3. אביי: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 .
4. להו הנך: ספה״ב, כ״י נ . כ״י אוקספורד מארש 590 : ״ליה הנך״. דפוסים:להו להנך .
5. דממילא: דפוסים: דאתי ממילא .
6. בחרסיה: דפוסים : בחרסים .
7. בדפוסים נוסף: מאן דאמר פטור כרבנן .
8. בדפוסים נוסף: דאמר ר״י הלכה כסתם ותנן החופר בור ברה״ר ונפל שור לתוכו או חמור ומת חייב תסתיים .
ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי ד״ה פטור כו׳ – הו״מ למפרך מברייתא גופה כיון דבשעת נפילה פטור משום דאנוס הוא א״כ לאחר נפילה מחייב ר״מ אף על גב דהוו לאחר נפילת אונס וא״כ היכי קתני ומודה ר״מ במעלה קנקנים כו׳ אמאי פטור והא ר״מ לאחר נפילת אונס נמי מחייב וליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דא״כ מה לו להזכיר קנקנים לא הוה ליה למימר טפי אלא ומודה ר״מ בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא.
בד״ה כי פליגי אליבא כו׳ וכי פליגי ר״י ור״א במפקיר נזקיו דאונס כו׳ עכ״ל פירוש דודאי בשעת נפילה נמי פליגי ר״מ ור״י ולר״מ חייב דנתקל פושע הוא אבל מפקיר נזקיו דעלמא פטור משום דאנוס הוא וח״א במפקיר נזקיו דעלמא נמי מחייב ר״מ אע״ג דאנוס הוא והשתא הא דקתני דמודה ר״מ בקנקנים דפטור משום דאנוס הוא איירי שפיר בשעת נפילה דלמאי דקיימינן השתא דפליגי נמי בנתקל בשעת נפילה ור״מ מחייב ליה משום דפושע הוא לא ה״מ למינקט דמודה ר״מ באונס בשעת נפילה אלא במלתא אחריתא דהיינו קנקנים ברוח שאינה מצויה גם בזה דברי מהרש״ל אין ברורים לנו ודו״ק:
אם אחד חפר בור ובא אחר וכיסהו ואח״כ גילהו, מי חייב החופר הראשון או המגלה האחרון — היא גמרא מפורשת בבבא קמא כ״ט,ב: המוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו חייב הראשון דלא איסתלקו מעשיו עיי״ש, ואם אחד מצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה חייב השני, דאיסתלקו מעשה הראשון. וחקרתי אם אחד גילה בור מכוסה ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו מי חייב הראשון או השני, ולכאורה הדבר פשוט דבזה חייב השני דהא איסתלקו מעשה הראשון.
ובזה יש ליישב הקושיא המפורסמת על התוס׳ בריש בבא קמא (ב׳,א) בד״ה ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים, שהביאו את המכילתא (משפטים פרשה י״א) על הפסוק (שמות כ״א, ל״ג) וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וכו׳: כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. ועיי״ש בתוס׳ שתירצו את קושיית המכילתא דאיצטריך קרא לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכריה באה לו (בבא קמא מ״ט,ב) או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון (דף נ״א,א). והנה על תירוץ המכילתא מקשים, הלא בכלל כריה יש פתיחה, דמי שכרה ממילא הוא פותח ג״כ וא״כ יהא חייב משם פותחב. ולפי הנ״ל מתורץ, דאי לא כתב התורה דין דכריה והיינו צריכים ללמוד כריה מפתיחה ולומר שכריה הוא בכלל פתיחה ולא יותר, א״כ היינו אומרים דגם בכורה אם בא אחר וכיסהו וחזר וגילהו חייב השני דאיסתלקו מעשה הראשון, אבל עכשיו שכתבה התורה דין דכריה וכתבה ולא יכסנו לומר שצריך לסתום את הבור שכרה, וכל זמן שלא סתם חייב הראשון, דע״י כיסוי השני לא איסתלקו מעשה הראשון וחייב הראשון ולא השני, גם לא השלישיג.
א. *) מתוך מכתב שכתב הגריי״ו להגאון הרב שמואל יעקב רובינשטיין זצ״ל, שהתפרסם בהקדמה לספר ״שארית מנחם״ ח״ג של הגאון הנ״ל, שיצא לאור בפאריס בשנת התשי״ד (ועי׳ בהקדמה לחידושי בעל ״שרידי אש״ על הש״ס ח״א, ציון 50 מובאה של קטע אחר של אותו מכתב, בו הוא מספר על יחסו לספרי החסידות, ומובא להלן בנספח ג׳, בהערה על מאמרו של הגריי״ו על הישיבות ברוסיא).
ב. והנה על תירוץ המכילתא מקשים, הלא בכלל כריה יש פתיחה, דמי שכרה ממילא הוא פותח ג״כ וא״כ יהא חייב משם פותח. וז״ל המהרש״א במהדורא בתרא בבא קמא מ״ט,ב: ואם לדין יש תשובה דכאן אין שייך לומר שהוא קל וחומר דהא גבי כריה גם עושה פתיחה רק שעושה עוד דבר אחר אל הפתיחה דהיינו שכורה וגם פותח, וא״כ אף אם לא נפתח מהיכי תיתי שיהיה פטור הלא עכ״פ עושה פתיחה. והיכן שייך לומר על זה קל וחומר שכל אחד הוא ענין אחר רק שהוא יותר מסתבר לחייב על זה אמרינן אין עונשין, משא״כ כאן, וכי בשביל שעשה עוד דבר אחר שכרה ג״כ יפטור מן הפתיחה שעשה, עכ״ל (ועי׳ בקובץ ביאורים להגאון ר׳ אלחנן בונם וסרמן זצ״ל, בבא קמא ל״ח,א דהוכיח מתוס׳ ד׳,ב ד״ה ועדים זוממין, דגם בכהאי גוונא דיש בכלל מאתיים מנה אין עונשין מן הדין).
ולכאורה הוא פלא גדול, דלמה לא התעורר המהרש״א להקשות על הגמ׳ עצמה מכות ה׳,ב דאמרו שם בברייתא: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו (ויקרא כ׳, י״ז), אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר ערות אחותו גילה. עד שלא יאמר יש לי בדין, אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן, הא למדת שאין עונשין מן הדין, ע״כ. ובכלל קשה, דמהגמ׳ שם מוכח דהכלל אין עונשין מן הדין אינו מצטמצם דווקא לאופן ״שכל אחד הוא ענין אחר״!
ונראה דהמהרש״א לשיטתו בסנהדרין ס״ד,ב דכתב בטעם דאין עונשין מן הדין, דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה. וא״כ גם אם בכלל מאתיים מנה עדיין יש לומר דלא די בעונש המפורש בקל. אך זה נכון בעונשין שעניינם הוא עונש, ותכלית העונש הוא גם כפרה, אך לא בתשלומי נזק שעיקר עניינם הוא לפצות את הניזק [ואמנם בחידושי הגרנ״ט בבא קמא סי׳ קט״ו כתב דאדרבה בזה שאליבא דמכילתא גם בממון אין עונשין מן הדין, חזינן דממונות עניינם הוא עונש, עיי״ש. ולכאורה זהו דוחק, דאף אם נאמר דתשלומי נזיקין הם חובה על המזיק לתקן ולא רק זכות של הניזק לקבל (ראה בהערות לסוגיית ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ — סי׳ י״ג, פ״ג, על רעיון המחלוקת בין ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא), מהותו של התיקון הוא לסלק את הנזק והחיסרון שנגרם לזולת, והוא החינוך שעליו להתחנך, וכיצד נאמר שאם הנזק הוא גדול יותר, אז ייפטר מלתקן?!]
ובע״כ עליך לומר שאם גם בממון אין עונשין מן הדין הרי זה מטעם אחר שהובא אצל בעלי הכללים: כיון דאדם דן קל וחומר בעצמו, שמא יש פירכא על הקל וחומר (עי׳ בספר הליכות עולם שער ד׳, בכללי התלמוד מאת רבנו חיים בנבנשת זצ״ל מספרו שיירי כנסת הגדולה, בקרבן אהרן — במדת אהרן פרק שני חלק י״ג. ועי׳ ברש״ש לבבא קמא ב׳,א דציין לרש״י סנהדרין ע״ג,א ד״ה הקישא הוא), וגם בממון י״ל דאין להוציא ממון מספק (ואמנם בס׳ הליכות עולם הנ״ל כתב דבממון עונשין מן הדין). אך זה נכון אם באנו ללמוד ענין אחר שנראה יותר חמור, אך אם הענין החמור גם כלול בענין הקל, תיפוק ליה דיתחייב מהדין הקל, וזוהי תמיהת המהרש״א.
[ועי׳ בספר גינת ורדים לבעל הפרי מגדים, כלל א׳ בד״ה נמצינו למדים, דלטעם שמא יש פירכא יתחייב היכא שהקל וחומר בכלל מאתיים מנה, משא״כ לטעם דאין עונשין כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה. ועי׳ ג״כ מה שכתב בספרו שושנת העמקים כלל א׳, ובספרו תיבת גמא פרשת וארא אות ב׳, פרשת בא אות א׳, פרשת משפטים אות ב׳, פרשת בהעלתך אות ב׳. ובספר לקח טוב כלל ב׳ בד״ה ואולם בהסברת המחלוקת, כתב דהטעם דלא די להלמד בכפרת המלמד לא שייך לגבי ממון, משא״כ לטעם דשמא יש פירכא על הקל וחומר. ועי׳ עוד בספר בית האוצר להגאון ר׳ יוסף ענגיל, כלל נ״ו.]
ולכאורה הוא פלא גדול, דלמה לא התעורר המהרש״א להקשות על הגמ׳ עצמה מכות ה׳,ב דאמרו שם בברייתא: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו (ויקרא כ׳, י״ז), אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר ערות אחותו גילה. עד שלא יאמר יש לי בדין, אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן, הא למדת שאין עונשין מן הדין, ע״כ. ובכלל קשה, דמהגמ׳ שם מוכח דהכלל אין עונשין מן הדין אינו מצטמצם דווקא לאופן ״שכל אחד הוא ענין אחר״!
ונראה דהמהרש״א לשיטתו בסנהדרין ס״ד,ב דכתב בטעם דאין עונשין מן הדין, דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה. וא״כ גם אם בכלל מאתיים מנה עדיין יש לומר דלא די בעונש המפורש בקל. אך זה נכון בעונשין שעניינם הוא עונש, ותכלית העונש הוא גם כפרה, אך לא בתשלומי נזק שעיקר עניינם הוא לפצות את הניזק [ואמנם בחידושי הגרנ״ט בבא קמא סי׳ קט״ו כתב דאדרבה בזה שאליבא דמכילתא גם בממון אין עונשין מן הדין, חזינן דממונות עניינם הוא עונש, עיי״ש. ולכאורה זהו דוחק, דאף אם נאמר דתשלומי נזיקין הם חובה על המזיק לתקן ולא רק זכות של הניזק לקבל (ראה בהערות לסוגיית ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ — סי׳ י״ג, פ״ג, על רעיון המחלוקת בין ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא), מהותו של התיקון הוא לסלק את הנזק והחיסרון שנגרם לזולת, והוא החינוך שעליו להתחנך, וכיצד נאמר שאם הנזק הוא גדול יותר, אז ייפטר מלתקן?!]
ובע״כ עליך לומר שאם גם בממון אין עונשין מן הדין הרי זה מטעם אחר שהובא אצל בעלי הכללים: כיון דאדם דן קל וחומר בעצמו, שמא יש פירכא על הקל וחומר (עי׳ בספר הליכות עולם שער ד׳, בכללי התלמוד מאת רבנו חיים בנבנשת זצ״ל מספרו שיירי כנסת הגדולה, בקרבן אהרן — במדת אהרן פרק שני חלק י״ג. ועי׳ ברש״ש לבבא קמא ב׳,א דציין לרש״י סנהדרין ע״ג,א ד״ה הקישא הוא), וגם בממון י״ל דאין להוציא ממון מספק (ואמנם בס׳ הליכות עולם הנ״ל כתב דבממון עונשין מן הדין). אך זה נכון אם באנו ללמוד ענין אחר שנראה יותר חמור, אך אם הענין החמור גם כלול בענין הקל, תיפוק ליה דיתחייב מהדין הקל, וזוהי תמיהת המהרש״א.
[ועי׳ בספר גינת ורדים לבעל הפרי מגדים, כלל א׳ בד״ה נמצינו למדים, דלטעם שמא יש פירכא יתחייב היכא שהקל וחומר בכלל מאתיים מנה, משא״כ לטעם דאין עונשין כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה. ועי׳ ג״כ מה שכתב בספרו שושנת העמקים כלל א׳, ובספרו תיבת גמא פרשת וארא אות ב׳, פרשת בא אות א׳, פרשת משפטים אות ב׳, פרשת בהעלתך אות ב׳. ובספר לקח טוב כלל ב׳ בד״ה ואולם בהסברת המחלוקת, כתב דהטעם דלא די להלמד בכפרת המלמד לא שייך לגבי ממון, משא״כ לטעם דשמא יש פירכא על הקל וחומר. ועי׳ עוד בספר בית האוצר להגאון ר׳ יוסף ענגיל, כלל נ״ו.]
ג. אבל עכשיו שכתבה התורה דין דכריה וכתבה ולא יכסנו לומר שצריך לסתום את הבור שכרה, וכל זמן שלא סתם חייב הראשון, דע״י כיסוי השני לא איסתלקו מעשה הראשון וחייב הראשון ולא השני, גם לא השלישי. הגריי״ו תפס כאן לשון קצרה. לכאורה לא ברור למה הגריי״ו הוסיף את הפיסקה ״וכתב ולא יכסנו לומר שצריך לסתום את הבור שכרה״, גם בלאו הכי הרעיון ברור, דאם כריה היא בכלל פתיחה ולא יותר הרי נסתלק מעשה ראשון ע״י שבא מישהו וכיסה, אך אם כריה הוא דין בפני עצמו והוא חייב מטעם כורה ולא מטעם פותח, אז ע״י הכיסוי לא נסתלק מעשה ראשון כל זמן שלא טממה, וכדאיתא בדף כ״ט,ב.
ועוד יש לשאול, דלכאורה פיסקה זאת היא גם לא נכונה, דמי שכרה לא חייב לסתום ודיו אם כיסה את הבור. וכן הוא להדיא בדף נ׳,א דאמרו שם אליבא דר׳ עקיבא: דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכיסוי כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים ליה וכו׳. ואי אפשר שהמכילתא תחלוק על דין זה, דהא קרא מפורש הוא: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וכו׳, ומכאן דבכיסוי גרידא סגי.
ונראה דדווקא השאלה השניה היא שהניאה את הגריי״ו להוסיף את הפיסקה הנ״ל, ובכך תיושב גם השאלה הראשונה. דהנה לכאורה גם אם נימא דכריה הוא דין בפני עצמו, עדיין לא כלולה בזה ההלכה דאם בא אחר וכיסה ושוב פתח — לא נסתלק מעשה ראשון, דאדרבה עפ״י התורה סגי בכיסוי כדי לפטור את הכורה ולא בעינן דטאים ליה בעפרא, וא״כ גם כשבא אחר וכיסה נימא דאסתלק מעשה ראשון?!
והתשובה לדבר דהמכילתא למד ד״ולא יכסנו״ הוא כדברי הגריי״ו חובה על הכורה ״שצריך לסתום את הבור שכרה״. וכאן פרשת דרכים בין ר׳ עקיבא והמכילתא. לר׳ עקיבא ״ולא יכסנו״ בא לפטור את הכורה מלטממו בעפר, כלומר בא להקל עליו. ולא כן המכילתא, דהרי לימודו של ר׳ עקיבא בנוי על ההנחה דלא יכרה יתרה היא, דאם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן, ועל כן דורש יתורא דקרא דגם בכורה דיו אם כיסה. אך למכילתא אין כאן יתורא דלישנא, ואדרבה מהכא אנו למדים דאין עונשין ממון מן הדין, וע״כ א״א לומר דנכתב כדי ללמדנו את הקולא דגם כורה דיו אם כיסה, ולדעת המכילתא אין צורך בקרא להכי דזה פשיטא, דמהיכי תיתי שיתחייב אם כיסה, סוף סוף במציאות אין כאן מכשול!
[וזה גופא קשה על ר׳ עקיבא. ואם נאמר דיש כאן הוה אמינא שיתחייב הכורה גם אם בא אחר וגילה, זה לא ייתכן דהא קרא מפורש הוא: וכי יפתח איש בור וכו׳ ולא יכסנו וכו׳, דהאחריות היא על הפותח (בדוחק יכולנו לומר דהה״א שיתחייבו שניהם, הכורה והפותח, כמו חפר י׳ ובא אחר והשלימה לכ׳, עי׳ בבא קמא נ״א,א ובתוס׳ שם ד״ה בור י׳. ועוד יכולנו לומר דהה״א שבכורה בעינן כיסוי מעולה בהרבה, שעומד גם ברוח שאינה מצויה וכדומה, ועי׳ בבא קמא נ״ה,ב בתוס׳ ד״ה הא כסהו פטור. וגיסי הרה״ג ר׳ גבריאל יוסף לוי שליט״א הוסיף להטעים דגם בשור אילולא דחידש קרא ״ולא ישמרנו בעליו״ —שמות כ״א, ל״ו— הייתי מחייב את הבעלים אעפ״י שנעל בפניו כראוי, ועי׳ בבא קמא נ״ה,ב ותוס׳ ד״ה נפרצה בלילה, ואף כאן אילולא דחידש קרא ״ולא יכסנו״ — דקאי גם על כורה, הייתי מחייבו).
ונראה להסביר את הה״א של ר׳ עקיבא עפ״י תוס׳ ו׳,א ד״ה לאתויי בור המתגלגל, עיי״ש דאם אחד הניח אבן ברשות הרבים ובא אחר וגלגל אותו למקום אחר והאבן הזיק בשעת הגלגול, יתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה, משום דהוא בר דעת, תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חברו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חברו אין סברא שיתחייב בעל האש או בעל הבור, אך אם התגלגל ברגלי בהמה יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה. וגם כאן י״ל דאם חפר וכיסה ובא אחר וגילה, הוי כמו בור המתגלגל ברגלי אדם ויתחייב המגלה הכל, משום דהוא בר דעת. אך אם בא כלב ופתח את הכיסוי, וקיי״ל כי יכרה איש בור ולא שור בור (בבא קמא מ״ח,א), או אף אם נפתח מעצמו ע״י רוח שאינה מצויה, יתחייב הכורה הכל עפ״י הה״א דלא סגי בכיסוי והוי כמו שהשאיר את הבור פתוח.]
וע״כ לדעת המכילתא ״ולא יכסנו״ לא בא לפטור אלא אדרבה הוא בא להטיל חיובים, דחייב הוא לסלק את הנזק, אלא שהתורה קובעת דאם כיסה יצא ידי חובה. אך אין פירושו של דבר שהכיסוי סילק את הבור. ומהו א״כ גדרו של אותו כיסוי? והנראה בזה עפ״י הסוגיא בדף נ״ה,ב: תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל, בור דכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור, וברש״י שם ד״ה הא כסהו: ״אפילו פורתא ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא״. וא״כ כיסוי הינו בגדר שומר, והוי כאילו העמיד שומר ליד הבור שלא יפלו אל תוכו, אך בזה לא סילק את הבור! וזהו מה שחידשה תורה ״ולא יכסנו״ דמי שפתח או כרה מתחייב לפחות להעמיד שומר שלא יינזקו בו. וע״כ אם הוא עשה מה שהתורה דרשה ממנו וכיסה, אין עליו יותר אחריות אם בא אחר וסילק את ה״שומר״, וזהו פטור ולא סילוק מעשיו, וזה כמו מי שהכניס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ופרצוה לסטים דפטור (משנה ריש הכונס, בבא קמא נ״ה,ב) [ואמנם שם גם הלסטים שפרצו פטורים בדיני אדם, עיי״ש בגמ׳, משום דגרמא בניזקין פטור (רש״י שם ד״ה הפורץ גדר), וכאן מי שהוריד את הכיסוי חייב — דזהו חידוש גדול שחידשה תורה בהלכות בור דגם הפותח בור, אעפ״י דאינו אלא גרמא, מתחייב. וסוף סוף כל עצמותו של בור חידוש הוא. והשווה עם מש״כ הרשב״א בחידושיו לבבא קמא ב׳,ב —שלא כתוס׳ שהסיקו מן המכילתא דאין עונשין בממון מן הדין— וז״ל: ״מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חידוש וליכא בכולהו נזיקין דכוותייהו לפי שאין דרכו לילך ולהזיק, ועוד שאינו שלו, אפילו הכי עשאו הכתוב כשלו, ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חידושו, אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין״, ואכמ״ל.] וע״כ נזקק הגריי״ו לרעיון של חיוב המוטל על הכורה, דרק בגלל אותו חיוב אנו מבינים את המורכבות של הענין, דאעפ״י שמעשה הכיסוי כשלעצמו לא מסלק את מציאות הבור, הוא עצמו נפטר ע״י שעשה את המוטל עליו. וכוונת הגריי״ו בפיסקה ״שצריך לסתום את הבור שכרה״ היא לאו דווקא שמחוייב לסתום בעפר, אלא לסתום בכל דרך שהיא (או שכוונתו דאם רוצה לסלק לגמרי את מעשיו, עליו לסתום ממש בעפר).
[ובדמיון מילתא למילתא, עי׳ ר״ן ריש פסחים, דאם בדק כראוי, הבדיקה מועילה גם לגבי חמץ שלא מצא בזמן הבדיקה, ורק אם ימצא אח״כ גלוסקא וישתהה מלבערה יעבור עליה מכאן ולהבא, ולא למפרע, וטעם הדברים, כי הוא עשה מה שמוטל עליו, וכל שבדק אותם מקומות שרגיל להימצא בהם חמץ יצא ידי חובתו. ואף הכי אם עשה מה שהתורה דרשה ממנו נסתלקה אחריותו, והבור אמנם עדיין קיים, אך כבר לא נחשב ברשותו לענין נזקיו.]
אך אם לא כיסה ולא העמיד שומר אז עדיין הבור שלו הוא, ואם בא אחר וכיסה ואח״כ גילה, הרי זה כאילו שבא אחד ועמד זמן מסויים ליד הבור והתנדב לשמור שלא יפלו אל תוכו, ואח״כ קם והלך, דלא עולה על הדעת לחייבו, ופשיטא שהאחריות חוזרת אל בעל התקלה. ונמצא לפי״ז דהאחריות על הכורה הוא מפני שבמעשה הכריה נטל על עצמו חיוב שמירה, וחיוב זה רביע עליה ואינו עוזבו כל עוד לא העמיד שומר ועדיין קיימת המציאות של הבור. אך אם הבור נסתם בעפר הן על ידו הן על ידי אחר, נתבטל הבור לגמרי וחיוב שמירה מסתלק מאליו.
והנה מי שבא וגילה בור מכוסה, לכאורה גם עליו מוטל חיוב לכסות ולהעמיד שומר, דהא ״לא יכסנו״ קאי גם על כי יפתח איש בור, והוא אותו חיוב ממש כחיוב שמוטל על מי שכרה בור, וכיצד איפוא מסתלק חיובו כשבא אחר וכיסה ושוב גילה? וי״ל דברגע שהבור חזר להיות שמור, בכל דרך שהיא, גם אם בא קוף וכיסה, בע״כ נסתלק מעשה ראשון, דהמציאות שיצר נמחקה. ובשיעור העירוני להמתקת הדברים, דמי שפתח את המכסה לא יצר בור אלא רק סילק שומר, וזהו המכשול שהוא יצר, וא״כ הכיסוי מוחק את מעשיו כי הוא מעמיד שומר מחדש, וזה ממש דומה למי שחפר בור ובא אחר וטממו, דבזה מסלק במציאות את המכשול שיצר הראשון, משא״כ אם רק יכסנו, הכיסוי אינו מוחק את מציאות החלל, ומציאות זאת נשארת לעולם ואינה נמחקת גם אם יבוא שלישי או רביעי ויכסה (והגריי״ו הבליט את הרעיון בפיסקה ״גם לא השלישי״)
[והשווה עם מש״כ הפני יהושע והקקיון דיונה לבבא קמא נ׳,א בהסבר ההוה אמינא של ר׳ עקיבא דאילולא הקרא ״ולא יכסנו״ היינו אומרים דמי שכרה בור אינו נפטר עד דטאים ליה, ולכאורה נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ותירצו דה״א דמחוייב לתקן כמו שהיה בתחילה, ואם הפותחו מחוייב לכסות ממילא הכורה מחויב לסתום בעפר. והם כתבו זאת שם כהסבר לה״א ההלכתית מה עליו לעשות ולתקן כדי שלא יתחייב, וכאן הדברים באים רק לתאר מציאות — מתי מוגדר מעשה הראשון כמחוק.]
ושמא תאמר אדרבה אם בא השני וכיסה ושוב פתח הרי החזיר את המצב לקדמותו, ובגילוי מחק את הכיסוי, ויחזור החיוב למי שפתח תחילה. זה אינו, דאם סילוק ה״שומר״ על ידו מחזיר את המצב לקדמותו, ההגיון מחייב דגם העמדת ה״שומר״ על ידו החזיר את המצב לקדמותו, דהיינו לבור שהיה מכוסה טרם בא הראשון וגילה.
וכל המהלך הנ״ל נכון הוא אם כריה הוא דין בפני עצמו, דאז אנו מתייחסים למציאות של כריה והכיסוי אינו יכול למחוק את המציאות שנוצרה. אך אם התורה היתה כותבת רק וכי יפתח איש בור, והכריה היא בכלל פתיחה ולא יותר, אז בע״כ עלינו לראות את הכריה רק כפתיחה במובן ההלכתי, וא״כ הכיסוי שבא אחריו, גם אם נעשה ע״י קוף, מוחק את אותה ״מציאות הלכתית״. ונמצא דרק מפני שהתורה כתבה כי יכרה אני יכול להתייחס אל הכריה כפי שהיא באמת. ואין בקרא שום קביעה בדרגת החומרה בין שני המעשים של פתיחה וכריה, אלא כיון ששניהם נכתבו, הדרך למחוק את מציאותם היא שונה. ולגבי מחיקת המציאות אין זה משנה ע״י מי היא באה, דהיא עצמה מציאות! משא״כ אם הפטור מטעם שעשה את מה שמוטל עליו, הרי אם לא הוא שעשה, ממילא מתחייב, וכנ״ל.
והנה כל האמור לעיל מיוסד איפוא על הרעיון ד״לא יכסנו״ הוא, עפ״י המכילתא, בבחינת חיוב דרמי על הכורה. אך עפ״י גמ׳ דידן לכאורה ״לא יכסנו״ לא בא ללמדנו חיוב, ואדרבה אליבא דר׳ עקיבא הוא בא רק לפטור את הכורה מטימום בעפר, וא״כ גם אם נימא דעונשין מן הדין ולומדים כורה מפותח, סוף סוף הדין הוא דגם כורה סגי ליה בכיסוי, ומה לי אם הוא כיסה או שאחר בא וכיסה! ויתר על כן, כיון שביסוד הדברים, הכריה נלמדת מגילוי, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וכשם שאם הוא רק גילה, הכיסוי שבא אח״כ, פוטרו מכל אחריות, הוא הדין אם כרה ובא אחר וכיסה, וצ״ע.
[ועי׳ מש״כ לעיל בשם הפני יהושע והקקיון דיונה, והם כתבו את הדברים רק בהסבר הה״א של ר׳ עקיבא, דכורה לא סגי ליה בכיסוי, אך למסקנא דמילתא אדרבה חזינן דלא אמרינן דמחוייב לתקן כמו שהיה בתחילה.
ואמנם מש״כ הפני יהושע והקקיון דיונה יכול לשמש כהסבר משלים למכילתא. דגם אם באנו ללמוד כריה מפתיחה בקל וחומר היה נשאר כל אחד כפי המציאות המיוחדת לו (כעין הכלל דון מינה ואוקיה באתרה, עי׳ יבמות ע״ח,ב), ובפתיחה סגי בכיסוי כדי לסלק מעשה ראשון ובכריה בעינן טימום בעפר. אלא שאין עונשין ממון מן הדין ויש קרא לפתיחה וקרא לכריה, וממילא עלינו ג״כ להתייחס אל כל אחד כפי המציאות המיוחדת לו. אך לפי מסקנת גמ׳ דידן, המקראות לא נכתבו כדי לחלק ביניהם אלא אדרבה כדי ללמוד שהם באותו דין ובשניהם סגי בכיסוי, ומהיכי תיתי דבכרה ובא אחר וכיסה לא ייפטר הראשון מכל אחריות.]
ומצאתי בדברי אליעזר להגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר, בבא קמא סי׳ א׳, דחקר אם פטורא דכיסוי הוא משום דנסתלקה התקלה או משום שמירה, כמ״ד ולא ישמרנו בשור המזיק (וברוך שזכיתי לכוון במקצת לדבריו הקד׳ בהגדרת כיסוי כ״שומר״. ומעין זה ראיתי אח״כ בברכת שמואל בבא קמא סי׳ כ״ג בהסבר שיטת הרמב״ם פי״ב הל׳ נזקי ממון ה״ו, דאם בא אחר וכסה וחזר וגילה מתחייב הכורה אף שלא נודע לו שהתגלה שוב), וכתב דאחר שכתבה התורה כריה בפירוש וגילתה דסגי בכיסוי, בע״כ דאפילו אין בזה סילוק מעשיו פטור בכיסוי משום שמירה. ומדבריו עולה דיש בכיסוי שתי הבחינות, שמירה, אם מתחילה כרה, וגם סילוק מעשיו אם מתחילה רק פתח. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו כיצד נוצר דין חדש של כורה, עם השלכות הלכתיות שונות, כשאדרבה כל הלימוד של ולא יכסנו בא להשוות בין כורה לפותח. ועיי״ש בהמשך דבריו דמתרץ עפ״י דרכו את הקושיא על המכילתא, ובעיקר הדברים שני האריות, הגריי״ו והגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל, שמשחר ילדותם נקשרו זה לזה באהבת נפש, ו״בחייהם ובמותם לא נפרדו״ (ראה בהקדמה לחידושי בעל ״שרידי אש״ ח״א, בפתיחה לפרק ״על דרך לימודו״, ועיי״ש ג״כ בהערה 53 כיצד תיאר רבי יחזקאל סרנא זצ״ל את היחס בין הגריי״ו ור׳ אליעזר יהודה פינקל), זכו גם כאן להתקשר זה לזה ולכוון זה אל זה (נציין שתירוצו של הגריי״ו התפרסם במכתב שנדפס בספר ״שארית מנחם״ שיצא לאור בשנת תשי״ד —ראה הערת הפתיחה לסוגיא— והספר ״דברי אליעזר״ יצא לאור רק בשנת תשכ״ד), אלא שהגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל לא עמד על הרעיון של חובה המוטלת על הכורה, שהוא המפתח לכל המהלך, עפ״י המבואר.
[ובקונטרס יונת אלם סי׳ ט״ז להרה״ג ר׳ יונה קרפילוב זצ״ל ממינסק שיצא לאור ע״י אחיו בשנת תש״י בפתח תקוה, כתב ליישב את הקושיא על המכילתא בכיוון דומה, אלא שהוא מבסס את הדברים על הלימוד של ר׳ עקיבא: הקרא דלא יכסנו, דקאי גם על כורה, מחדש דין דלא מחוייב לסלק מעשיו ולטמם בעפר, ומתוך כך אנו למדים דע״י כיסוי פקע ממנו דין בעל הבור. וזה רק אם כיסה בעצמו ולא אם כיסה אחר. ודין זה נוהג אף בפתיחה (שלא כדברי הגריי״ו דפשיטא ליה דבפתח ובא אחר וכיסה נסתלקו מעשה ראשון, ועל הנחה זאת בונה הגריי״ו את תירוצו). אך אם לא היה בתורה רק דין פתיחה, אין זה חידוש שע״י כיסוי פקע מיניה דין בעל הבור וא״כ אין נפקא מינא אם כיסה מעצמו או שאחר כיסה, וע״י כיסוי אחר נמי איסתלקו מעשיו.
ומלבד שהוא דוחק גדול לתרץ את המכילתא על סמך דרשתו של ר׳ עקיבא, קשה דמנין לו דבלא הקרא דכורה הייתי אומר דגם ע״י כיסוי של אחר איסתלקו מעשיו, והא גם אם לא כתיב כריה עדיין כתיב ולא יכסנו, וכי רק מפני שחידש הקרא דגם כורה סגי ליה בכיסוי אנו למדים להבחין בין כיסה מעצמו וכיסה אחר, אתמהה. ואם כוונתו דמן החידוש אנו למדים דלא בעינן סילוק מעשיו ורק שהוא יעשה מעשה שימנע נזק — מהו ההגיון דמן הקולא שאתה מקיל עליו בתחילתו אתה מחמיר עליו בסופו ומחייבו בכיסה אחר?]
ועוד יש לשאול, דלכאורה פיסקה זאת היא גם לא נכונה, דמי שכרה לא חייב לסתום ודיו אם כיסה את הבור. וכן הוא להדיא בדף נ׳,א דאמרו שם אליבא דר׳ עקיבא: דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכיסוי כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים ליה וכו׳. ואי אפשר שהמכילתא תחלוק על דין זה, דהא קרא מפורש הוא: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וכו׳, ומכאן דבכיסוי גרידא סגי.
ונראה דדווקא השאלה השניה היא שהניאה את הגריי״ו להוסיף את הפיסקה הנ״ל, ובכך תיושב גם השאלה הראשונה. דהנה לכאורה גם אם נימא דכריה הוא דין בפני עצמו, עדיין לא כלולה בזה ההלכה דאם בא אחר וכיסה ושוב פתח — לא נסתלק מעשה ראשון, דאדרבה עפ״י התורה סגי בכיסוי כדי לפטור את הכורה ולא בעינן דטאים ליה בעפרא, וא״כ גם כשבא אחר וכיסה נימא דאסתלק מעשה ראשון?!
והתשובה לדבר דהמכילתא למד ד״ולא יכסנו״ הוא כדברי הגריי״ו חובה על הכורה ״שצריך לסתום את הבור שכרה״. וכאן פרשת דרכים בין ר׳ עקיבא והמכילתא. לר׳ עקיבא ״ולא יכסנו״ בא לפטור את הכורה מלטממו בעפר, כלומר בא להקל עליו. ולא כן המכילתא, דהרי לימודו של ר׳ עקיבא בנוי על ההנחה דלא יכרה יתרה היא, דאם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן, ועל כן דורש יתורא דקרא דגם בכורה דיו אם כיסה. אך למכילתא אין כאן יתורא דלישנא, ואדרבה מהכא אנו למדים דאין עונשין ממון מן הדין, וע״כ א״א לומר דנכתב כדי ללמדנו את הקולא דגם כורה דיו אם כיסה, ולדעת המכילתא אין צורך בקרא להכי דזה פשיטא, דמהיכי תיתי שיתחייב אם כיסה, סוף סוף במציאות אין כאן מכשול!
[וזה גופא קשה על ר׳ עקיבא. ואם נאמר דיש כאן הוה אמינא שיתחייב הכורה גם אם בא אחר וגילה, זה לא ייתכן דהא קרא מפורש הוא: וכי יפתח איש בור וכו׳ ולא יכסנו וכו׳, דהאחריות היא על הפותח (בדוחק יכולנו לומר דהה״א שיתחייבו שניהם, הכורה והפותח, כמו חפר י׳ ובא אחר והשלימה לכ׳, עי׳ בבא קמא נ״א,א ובתוס׳ שם ד״ה בור י׳. ועוד יכולנו לומר דהה״א שבכורה בעינן כיסוי מעולה בהרבה, שעומד גם ברוח שאינה מצויה וכדומה, ועי׳ בבא קמא נ״ה,ב בתוס׳ ד״ה הא כסהו פטור. וגיסי הרה״ג ר׳ גבריאל יוסף לוי שליט״א הוסיף להטעים דגם בשור אילולא דחידש קרא ״ולא ישמרנו בעליו״ —שמות כ״א, ל״ו— הייתי מחייב את הבעלים אעפ״י שנעל בפניו כראוי, ועי׳ בבא קמא נ״ה,ב ותוס׳ ד״ה נפרצה בלילה, ואף כאן אילולא דחידש קרא ״ולא יכסנו״ — דקאי גם על כורה, הייתי מחייבו).
ונראה להסביר את הה״א של ר׳ עקיבא עפ״י תוס׳ ו׳,א ד״ה לאתויי בור המתגלגל, עיי״ש דאם אחד הניח אבן ברשות הרבים ובא אחר וגלגל אותו למקום אחר והאבן הזיק בשעת הגלגול, יתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה, משום דהוא בר דעת, תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חברו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חברו אין סברא שיתחייב בעל האש או בעל הבור, אך אם התגלגל ברגלי בהמה יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה. וגם כאן י״ל דאם חפר וכיסה ובא אחר וגילה, הוי כמו בור המתגלגל ברגלי אדם ויתחייב המגלה הכל, משום דהוא בר דעת. אך אם בא כלב ופתח את הכיסוי, וקיי״ל כי יכרה איש בור ולא שור בור (בבא קמא מ״ח,א), או אף אם נפתח מעצמו ע״י רוח שאינה מצויה, יתחייב הכורה הכל עפ״י הה״א דלא סגי בכיסוי והוי כמו שהשאיר את הבור פתוח.]
וע״כ לדעת המכילתא ״ולא יכסנו״ לא בא לפטור אלא אדרבה הוא בא להטיל חיובים, דחייב הוא לסלק את הנזק, אלא שהתורה קובעת דאם כיסה יצא ידי חובה. אך אין פירושו של דבר שהכיסוי סילק את הבור. ומהו א״כ גדרו של אותו כיסוי? והנראה בזה עפ״י הסוגיא בדף נ״ה,ב: תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל, בור דכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור, וברש״י שם ד״ה הא כסהו: ״אפילו פורתא ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא״. וא״כ כיסוי הינו בגדר שומר, והוי כאילו העמיד שומר ליד הבור שלא יפלו אל תוכו, אך בזה לא סילק את הבור! וזהו מה שחידשה תורה ״ולא יכסנו״ דמי שפתח או כרה מתחייב לפחות להעמיד שומר שלא יינזקו בו. וע״כ אם הוא עשה מה שהתורה דרשה ממנו וכיסה, אין עליו יותר אחריות אם בא אחר וסילק את ה״שומר״, וזהו פטור ולא סילוק מעשיו, וזה כמו מי שהכניס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ופרצוה לסטים דפטור (משנה ריש הכונס, בבא קמא נ״ה,ב) [ואמנם שם גם הלסטים שפרצו פטורים בדיני אדם, עיי״ש בגמ׳, משום דגרמא בניזקין פטור (רש״י שם ד״ה הפורץ גדר), וכאן מי שהוריד את הכיסוי חייב — דזהו חידוש גדול שחידשה תורה בהלכות בור דגם הפותח בור, אעפ״י דאינו אלא גרמא, מתחייב. וסוף סוף כל עצמותו של בור חידוש הוא. והשווה עם מש״כ הרשב״א בחידושיו לבבא קמא ב׳,ב —שלא כתוס׳ שהסיקו מן המכילתא דאין עונשין בממון מן הדין— וז״ל: ״מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חידוש וליכא בכולהו נזיקין דכוותייהו לפי שאין דרכו לילך ולהזיק, ועוד שאינו שלו, אפילו הכי עשאו הכתוב כשלו, ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חידושו, אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין״, ואכמ״ל.] וע״כ נזקק הגריי״ו לרעיון של חיוב המוטל על הכורה, דרק בגלל אותו חיוב אנו מבינים את המורכבות של הענין, דאעפ״י שמעשה הכיסוי כשלעצמו לא מסלק את מציאות הבור, הוא עצמו נפטר ע״י שעשה את המוטל עליו. וכוונת הגריי״ו בפיסקה ״שצריך לסתום את הבור שכרה״ היא לאו דווקא שמחוייב לסתום בעפר, אלא לסתום בכל דרך שהיא (או שכוונתו דאם רוצה לסלק לגמרי את מעשיו, עליו לסתום ממש בעפר).
[ובדמיון מילתא למילתא, עי׳ ר״ן ריש פסחים, דאם בדק כראוי, הבדיקה מועילה גם לגבי חמץ שלא מצא בזמן הבדיקה, ורק אם ימצא אח״כ גלוסקא וישתהה מלבערה יעבור עליה מכאן ולהבא, ולא למפרע, וטעם הדברים, כי הוא עשה מה שמוטל עליו, וכל שבדק אותם מקומות שרגיל להימצא בהם חמץ יצא ידי חובתו. ואף הכי אם עשה מה שהתורה דרשה ממנו נסתלקה אחריותו, והבור אמנם עדיין קיים, אך כבר לא נחשב ברשותו לענין נזקיו.]
אך אם לא כיסה ולא העמיד שומר אז עדיין הבור שלו הוא, ואם בא אחר וכיסה ואח״כ גילה, הרי זה כאילו שבא אחד ועמד זמן מסויים ליד הבור והתנדב לשמור שלא יפלו אל תוכו, ואח״כ קם והלך, דלא עולה על הדעת לחייבו, ופשיטא שהאחריות חוזרת אל בעל התקלה. ונמצא לפי״ז דהאחריות על הכורה הוא מפני שבמעשה הכריה נטל על עצמו חיוב שמירה, וחיוב זה רביע עליה ואינו עוזבו כל עוד לא העמיד שומר ועדיין קיימת המציאות של הבור. אך אם הבור נסתם בעפר הן על ידו הן על ידי אחר, נתבטל הבור לגמרי וחיוב שמירה מסתלק מאליו.
והנה מי שבא וגילה בור מכוסה, לכאורה גם עליו מוטל חיוב לכסות ולהעמיד שומר, דהא ״לא יכסנו״ קאי גם על כי יפתח איש בור, והוא אותו חיוב ממש כחיוב שמוטל על מי שכרה בור, וכיצד איפוא מסתלק חיובו כשבא אחר וכיסה ושוב גילה? וי״ל דברגע שהבור חזר להיות שמור, בכל דרך שהיא, גם אם בא קוף וכיסה, בע״כ נסתלק מעשה ראשון, דהמציאות שיצר נמחקה. ובשיעור העירוני להמתקת הדברים, דמי שפתח את המכסה לא יצר בור אלא רק סילק שומר, וזהו המכשול שהוא יצר, וא״כ הכיסוי מוחק את מעשיו כי הוא מעמיד שומר מחדש, וזה ממש דומה למי שחפר בור ובא אחר וטממו, דבזה מסלק במציאות את המכשול שיצר הראשון, משא״כ אם רק יכסנו, הכיסוי אינו מוחק את מציאות החלל, ומציאות זאת נשארת לעולם ואינה נמחקת גם אם יבוא שלישי או רביעי ויכסה (והגריי״ו הבליט את הרעיון בפיסקה ״גם לא השלישי״)
[והשווה עם מש״כ הפני יהושע והקקיון דיונה לבבא קמא נ׳,א בהסבר ההוה אמינא של ר׳ עקיבא דאילולא הקרא ״ולא יכסנו״ היינו אומרים דמי שכרה בור אינו נפטר עד דטאים ליה, ולכאורה נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ותירצו דה״א דמחוייב לתקן כמו שהיה בתחילה, ואם הפותחו מחוייב לכסות ממילא הכורה מחויב לסתום בעפר. והם כתבו זאת שם כהסבר לה״א ההלכתית מה עליו לעשות ולתקן כדי שלא יתחייב, וכאן הדברים באים רק לתאר מציאות — מתי מוגדר מעשה הראשון כמחוק.]
ושמא תאמר אדרבה אם בא השני וכיסה ושוב פתח הרי החזיר את המצב לקדמותו, ובגילוי מחק את הכיסוי, ויחזור החיוב למי שפתח תחילה. זה אינו, דאם סילוק ה״שומר״ על ידו מחזיר את המצב לקדמותו, ההגיון מחייב דגם העמדת ה״שומר״ על ידו החזיר את המצב לקדמותו, דהיינו לבור שהיה מכוסה טרם בא הראשון וגילה.
וכל המהלך הנ״ל נכון הוא אם כריה הוא דין בפני עצמו, דאז אנו מתייחסים למציאות של כריה והכיסוי אינו יכול למחוק את המציאות שנוצרה. אך אם התורה היתה כותבת רק וכי יפתח איש בור, והכריה היא בכלל פתיחה ולא יותר, אז בע״כ עלינו לראות את הכריה רק כפתיחה במובן ההלכתי, וא״כ הכיסוי שבא אחריו, גם אם נעשה ע״י קוף, מוחק את אותה ״מציאות הלכתית״. ונמצא דרק מפני שהתורה כתבה כי יכרה אני יכול להתייחס אל הכריה כפי שהיא באמת. ואין בקרא שום קביעה בדרגת החומרה בין שני המעשים של פתיחה וכריה, אלא כיון ששניהם נכתבו, הדרך למחוק את מציאותם היא שונה. ולגבי מחיקת המציאות אין זה משנה ע״י מי היא באה, דהיא עצמה מציאות! משא״כ אם הפטור מטעם שעשה את מה שמוטל עליו, הרי אם לא הוא שעשה, ממילא מתחייב, וכנ״ל.
והנה כל האמור לעיל מיוסד איפוא על הרעיון ד״לא יכסנו״ הוא, עפ״י המכילתא, בבחינת חיוב דרמי על הכורה. אך עפ״י גמ׳ דידן לכאורה ״לא יכסנו״ לא בא ללמדנו חיוב, ואדרבה אליבא דר׳ עקיבא הוא בא רק לפטור את הכורה מטימום בעפר, וא״כ גם אם נימא דעונשין מן הדין ולומדים כורה מפותח, סוף סוף הדין הוא דגם כורה סגי ליה בכיסוי, ומה לי אם הוא כיסה או שאחר בא וכיסה! ויתר על כן, כיון שביסוד הדברים, הכריה נלמדת מגילוי, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וכשם שאם הוא רק גילה, הכיסוי שבא אח״כ, פוטרו מכל אחריות, הוא הדין אם כרה ובא אחר וכיסה, וצ״ע.
[ועי׳ מש״כ לעיל בשם הפני יהושע והקקיון דיונה, והם כתבו את הדברים רק בהסבר הה״א של ר׳ עקיבא, דכורה לא סגי ליה בכיסוי, אך למסקנא דמילתא אדרבה חזינן דלא אמרינן דמחוייב לתקן כמו שהיה בתחילה.
ואמנם מש״כ הפני יהושע והקקיון דיונה יכול לשמש כהסבר משלים למכילתא. דגם אם באנו ללמוד כריה מפתיחה בקל וחומר היה נשאר כל אחד כפי המציאות המיוחדת לו (כעין הכלל דון מינה ואוקיה באתרה, עי׳ יבמות ע״ח,ב), ובפתיחה סגי בכיסוי כדי לסלק מעשה ראשון ובכריה בעינן טימום בעפר. אלא שאין עונשין ממון מן הדין ויש קרא לפתיחה וקרא לכריה, וממילא עלינו ג״כ להתייחס אל כל אחד כפי המציאות המיוחדת לו. אך לפי מסקנת גמ׳ דידן, המקראות לא נכתבו כדי לחלק ביניהם אלא אדרבה כדי ללמוד שהם באותו דין ובשניהם סגי בכיסוי, ומהיכי תיתי דבכרה ובא אחר וכיסה לא ייפטר הראשון מכל אחריות.]
ומצאתי בדברי אליעזר להגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר, בבא קמא סי׳ א׳, דחקר אם פטורא דכיסוי הוא משום דנסתלקה התקלה או משום שמירה, כמ״ד ולא ישמרנו בשור המזיק (וברוך שזכיתי לכוון במקצת לדבריו הקד׳ בהגדרת כיסוי כ״שומר״. ומעין זה ראיתי אח״כ בברכת שמואל בבא קמא סי׳ כ״ג בהסבר שיטת הרמב״ם פי״ב הל׳ נזקי ממון ה״ו, דאם בא אחר וכסה וחזר וגילה מתחייב הכורה אף שלא נודע לו שהתגלה שוב), וכתב דאחר שכתבה התורה כריה בפירוש וגילתה דסגי בכיסוי, בע״כ דאפילו אין בזה סילוק מעשיו פטור בכיסוי משום שמירה. ומדבריו עולה דיש בכיסוי שתי הבחינות, שמירה, אם מתחילה כרה, וגם סילוק מעשיו אם מתחילה רק פתח. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו כיצד נוצר דין חדש של כורה, עם השלכות הלכתיות שונות, כשאדרבה כל הלימוד של ולא יכסנו בא להשוות בין כורה לפותח. ועיי״ש בהמשך דבריו דמתרץ עפ״י דרכו את הקושיא על המכילתא, ובעיקר הדברים שני האריות, הגריי״ו והגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל, שמשחר ילדותם נקשרו זה לזה באהבת נפש, ו״בחייהם ובמותם לא נפרדו״ (ראה בהקדמה לחידושי בעל ״שרידי אש״ ח״א, בפתיחה לפרק ״על דרך לימודו״, ועיי״ש ג״כ בהערה 53 כיצד תיאר רבי יחזקאל סרנא זצ״ל את היחס בין הגריי״ו ור׳ אליעזר יהודה פינקל), זכו גם כאן להתקשר זה לזה ולכוון זה אל זה (נציין שתירוצו של הגריי״ו התפרסם במכתב שנדפס בספר ״שארית מנחם״ שיצא לאור בשנת תשי״ד —ראה הערת הפתיחה לסוגיא— והספר ״דברי אליעזר״ יצא לאור רק בשנת תשכ״ד), אלא שהגאון ר׳ אליעזר יהודה פינקל לא עמד על הרעיון של חובה המוטלת על הכורה, שהוא המפתח לכל המהלך, עפ״י המבואר.
[ובקונטרס יונת אלם סי׳ ט״ז להרה״ג ר׳ יונה קרפילוב זצ״ל ממינסק שיצא לאור ע״י אחיו בשנת תש״י בפתח תקוה, כתב ליישב את הקושיא על המכילתא בכיוון דומה, אלא שהוא מבסס את הדברים על הלימוד של ר׳ עקיבא: הקרא דלא יכסנו, דקאי גם על כורה, מחדש דין דלא מחוייב לסלק מעשיו ולטמם בעפר, ומתוך כך אנו למדים דע״י כיסוי פקע ממנו דין בעל הבור. וזה רק אם כיסה בעצמו ולא אם כיסה אחר. ודין זה נוהג אף בפתיחה (שלא כדברי הגריי״ו דפשיטא ליה דבפתח ובא אחר וכיסה נסתלקו מעשה ראשון, ועל הנחה זאת בונה הגריי״ו את תירוצו). אך אם לא היה בתורה רק דין פתיחה, אין זה חידוש שע״י כיסוי פקע מיניה דין בעל הבור וא״כ אין נפקא מינא אם כיסה מעצמו או שאחר כיסה, וע״י כיסוי אחר נמי איסתלקו מעשיו.
ומלבד שהוא דוחק גדול לתרץ את המכילתא על סמך דרשתו של ר׳ עקיבא, קשה דמנין לו דבלא הקרא דכורה הייתי אומר דגם ע״י כיסוי של אחר איסתלקו מעשיו, והא גם אם לא כתיב כריה עדיין כתיב ולא יכסנו, וכי רק מפני שחידש הקרא דגם כורה סגי ליה בכיסוי אנו למדים להבחין בין כיסה מעצמו וכיסה אחר, אתמהה. ואם כוונתו דמן החידוש אנו למדים דלא בעינן סילוק מעשיו ורק שהוא יעשה מעשה שימנע נזק — מהו ההגיון דמן הקולא שאתה מקיל עליו בתחילתו אתה מחמיר עליו בסופו ומחייבו בכיסה אחר?]
ור׳ יוחנן אמר: לאחר נפילה מחלוקת.
And Rabbi Yoḥanan says: The dispute is with regard to a situation where the damage occurred after the fall.
הכל
(2) אֲבָל בִּשְׁעַת נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין ר״מ רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב.
The Gemara asks: But at the time of the person’s fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later (31a), with regard to another mishna in this chapter: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that Rabbi Meir deems one who stumbles liable to pay damages. Evidently, it is not unanimously agreed upon that he is exempt.
והא מדקאמר רבי יוחנן. הקשה ר״י ולוכח מגופה דאי בשעת נפילה דברי הכל פטור ואפילו לרבי מאיר נתקל אנוס אם כן לאחר נפילה היכי מחייב והא מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס קיימא לן דפטור. ואין לתרץ דאי לא רמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן הוה מוקמינן פלוגתייהו בלאחר פשיעה אבל נתקל גופה לכולי עלמא אנוס הוא דהא מדאמר רבי יוחנן לאחר נפילה מחלוקת כולי עלמא דומיא דהכי דייקינן שעת נפילה כאותה נפילה עצמה. הר״ש ז״ל.
וזה לשון הר״פ ז״ל ונראה למורי שיחיה דהשתא סלקא דעתיה דלאחר נפילת פשיעה כלומר כגון מתכוון לשבר דומיא דלאחר נפילה דרבי אלעזר ואביי והשתא לא פריך מידי. מיהו התוספות סוברים דומיא דשעת נפילה הוי לאחר נפילה. ע״כ.
וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל אלא בשעת נפילה מאי פטור הוה מצי למיפרך דמשמע דמחייב בה רבי מאיר דהא כי מחייב רבי מאיר לאחר נפילה היינו מטעם דנתקל פושע דליכא למימר דאף לאחר נפילת אונס מחייב רבי מאיר ומשום דהיה לו לסלקה מדקתני ומודה רבי מאיר בקנקנים וכו׳. אלמא לאחר נפילת אונס פטור. וליכא לפרושי דההוא ומודים בשעת נפילה קאמר דאם כן למה הזכיר קנקנים לימא מודה רבי מאיר שאם נפלו ברוח שאינה מצויה דפטור. ויש לומר כיון דבעי למיפרך בסמוך מסיפא דמילתיה דרבי יוחנן דלא סגי דלא למיפרך מינה ניחא ליה השתא למיפרך מרישא דמילתיה. ע״כ.
והרא״ש ז״ל כתב דניחא ליה להקשות מרבי יוחנן לרבי יוחנן. ע״כ.
גמרא אבל בשעת נפילה מאי וכו׳ לכאורה יש לדקדק מנ״ל להש״ס לדקדק כן דלמא הא דקאמר ר״י לאחר נפילה מחלוקת היינו אף לאחר נפילת פשיעה וקמ״ל כדאביי וא״ל דא״כ היינו ר״א שהרי כתבו התוס׳ בסמוך בד״ה אלא מאי שלולי דברי ר״י היינו מפרשים דהא דקאמר ר״א בשעת נפילה מחלוקת בא למעט דלא פליגי באחר נפילת פשיעה אלא דתקשי א״כ היינו ר״י וא״כ למה לא נפרש באמת הפלוגתא להיפך אלא שיש ליישב לפי שאין זה בכלל דברי ר״י דסתמא קאמר לאחר נפילה מחלוקת ובזה לא חידש שום דבר שזהו מפורש בברייתא דקתני ולא סלקה ולא העמידה אלא שעיקר חידושיה דפליגי אפילו לאחר נפילת פשיעה וא״כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש כיון שזה אין מפורש בברייתא אלא דלפ״ז לא היו התוס׳ צריכים לעיל לומר דהא דלא מפרשינן דברי ר״א שבא למעט לאחר נפילת פשיעה דא״כ היינו ר״י אלא דבלא״ה א״א לפרש כן דברי רבי אליעזר שאין זה בכלל דבריו ולא הו״ל לסתום וכו׳ ויש ליישב וק״ל:
תוספות בד״ה תסתיים דר״א אמר וכו׳ והא דלא פריך מהאי דר״א דלעיל וכו׳ ומיהו מרבי יוחנן קשה וכו׳ עכ״ל. ולפמ״ש בסמוך יתיישב יותר שאין להוכיח כלל מהאי דלעיל לפי שיש לדחות דפליגי להיפך אף שהלשון דחוק קצת וק״ל:
ושואלים: אבל בשעת נפילה מאי [מה הדין] — דברי הכל פטור? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר׳ יוחנן לקמן [לפנינו] על משנה אחרת בפרקנו: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] שיטת ר׳ מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד כי הוא סבור שר׳ מאיר מחייב, ואין כאן דברי הכל!
The Gemara asks: But at the time of the person’s fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later (31a), with regard to another mishna in this chapter: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that Rabbi Meir deems one who stumbles liable to pay damages. Evidently, it is not unanimously agreed upon that he is exempt.
הכל
(3) אֶלָּא מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב וְהָא מִדְּקָאָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין ר״מ רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן.
Rather, what is the halakha in this case? Does he say that everyone agrees that he is liable? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that the Rabbis deem him exempt.
ומשיבים: אלא מאי [מה] תאמר — דברי הכל חייב? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר׳ יוחנן לקמן [לפנינו]: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] ר׳ מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] ואינם סבורים שפושע הוא!
Rather, what is the halakha in this case? Does he say that everyone agrees that he is liable? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that the Rabbis deem him exempt.
הכל
(4) אֶלָּא הָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן אדְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא הוּא דְּפָטְרִי רַבָּנַן דְּאָנוּס הוּא אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא מְחַיְּיבִי.
The Gemara answers: Rather, this is what Rabbi Yoḥanan teaches us: That the circumstance in which the Rabbis deem one who renounces ownership of his hazardous property exempt is only the situation stated here, i.e., where he stumbled, as he is the victim of circumstances beyond his control. But in the general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable to pay for damage caused by it.
ואסיק׳ אלא הא קא משמע לן מפקיר נזיקין דהכא פטרי רבנן משום דהוא אנוס. אבל מפקיר נזיקין דעלמא חיובי מחייבי.
אלא הא קמ״ל – ר׳ יוחנן.
דמפקיר נזקיו דהכא – דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי וה״ק לאחר נפילה מחלוקת כלומר האי מחלוקת דפליגי ר״מ ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא שתחילתו ע״י נפילה אבל ע״י השלכה לא פליגי ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי.
אלא הקמ״ל מפקיר נזקיו פטרי רבנן משום דאנוס הוא – והינו דקאמר לאחר נפילה מחלוקת, כלומר במפקיר נזקיו שעל ידי נפילה פליגי רבנן משום דעל ידי אונס הוה ולא הוו כנזקין, אלא נזקין מימילא נינהו, אבל מפקיר נזקיו בכונה או על ידי פשיעה חייב. ולדעתיה דר׳ יוחנן, דמפליג במפקיר נזקין, לא הוה צריך למימר לעיל במתכוין לזכות בחרסיה ויכול למימר הכא מתכוין לשוברה ונשאר שם הנזק חייב, שאין מתכוין אלא שנתקל פטור, אלא בין פושע לנתקל כדאמרינן בשעת נפילה, אלא לתרוצי מתני׳ אפילו לר׳ אלעזר.
אלא הא קמשמע לן דוקא מפקיר נזקיו וכו׳. וא״ת אמאי לא משני מאי לאחר נפילה אף לאחר נפילה דכהאי גוונא משני לעיל לרבי אלעזר. וי״ל דהכא ודאי ליכא לשנויי הכי דהא מגוף הברייתא בהדיא שמעינן דפליגי לאחר נפילה כדקתני ולא סלקה ולא העמידה ואם כן לא איצטריך לאשמועינן דפליגי גם בלאחר נפילה אבל לעיל שפיר איצטריך לאשמועינן דפליגי גם בשעת נפילה אף על גב דמשמעות הברייתא לא משמע כן. ולא מצי לשנויי הכא אף לאחר נפילת פשיעה פליגי דמגוף הברייתא לא שמעינן לה משום דהאי מילתא ליכא למשמע מדברי רבי יוחנן דהא לא קאמר רק לאחר נפילה מחלוקת ולא פירש אי בנפילה דנתקל אי בנפילה דפשיעה. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר״פ ז״ל.
ולענין פסק כתב הרב מסרקסטה ז״ל וזה לשונו נשברה כדו ברשות הרבים והפקירה דברי הכל בין שהזיקה בשעת שבירה בין שהזיקו השברים אחר שהפקירם פטור כיון שדרך העולם להפקירם ואף על פי שלא הפקירם בפירוש סתמייהו הפקר נינהו ואם נתקלו בחרסיה אחר שנתכוון לזכות בחרסיה חייב המשבר אף על פי שנשברה באונס. וכן נמי אם הוחלק אחר במים בשעת נפילה שזה חייב דוקא אליבא דרבי מאיר דסבר נתקל פושע הוא ולית הלכתא כוותיה נמצא עכשיו אליבא דהלכתא שאין חיוב החלקות המים תלוי בהפקר חרסים ובחרסים ודאי מהני בהו הפקרא כיון דסתמייהו דסלק הוא עצמו מן החרסים. וצריך עיון. מפקיר נזקיו בעלמא היכא דאין תחילתן באונס חייב וכן ודאי בנשברה כדו והפקיר שבריה ובא אחר ועמד אצלן והגביהן לזכות בהן שהוא חייב בנזקיהן דהא אין תחילתו באונס והוא לא הפקירן. ע״כ.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל כל תקלה ברשות הרבים בור הוא בין הפקירה בין לא הפקירה אם נעשה הבור שלא באונס חייב הן שהניחה הוא לשם הן שהניחה במקום שבפשיעתו באה לשם כגון שהניח אבנו וסכינו ברשות הרבים או שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו אבל בור שנעשה באונס אינו בור אלא אם כן מתכוון לזכות בו אחר שנעשה ושהיה יכול לסלקו ולא סלקו וכל שלא נתברר לנו אם מתכוון לזכות בו אם לאו הולכין בו אחר אומדן הדעת לפי ענין הדבר. מעתה אבנו וסכינו שנפלו מן הגג ברוח שאינה מצויה ולא סלקן אף על פי שנפלו באונס בור הוא שהרי מן הסתם אינו מפקירן הואיל ואינו דבר המשתבר אלא אם כן הפקירן בפירוש אבל אם העלה קנקנים לגג וכו׳ ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו ונשברו מן הסתם מפקיר הוא את החרסים ואינו חייב בתקלתם ואם נתכוון לזכות בהם חייב. ע״כ.
אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שמפקיר נזקיו דהכא [של כאן] הוא דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] כיון שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל], שלא מחמת אונס — הרי הם מחייבי [מחייבים].
The Gemara answers: Rather, this is what Rabbi Yoḥanan teaches us: That the circumstance in which the Rabbis deem one who renounces ownership of his hazardous property exempt is only the situation stated here, i.e., where he stumbled, as he is the victim of circumstances beyond his control. But in the general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable to pay for damage caused by it.
הכל
(5) אִיתְּמַר מַפְקִיר נְזָקָיו רַבִּי יוֹחָנָן ור״א וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר בחַיָּיב וְחַד אָמַר פָּטוּר.
§ It was stated: With regard to one who renounces ownership of his hazardous property that he left in the public domain, there is a dispute between the amora’im Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar. One said that he is liable, and one said that he is exempt.
והיכא דאפקיר נזקיו ברשות הרבים שלא על ידי אונס, וכגון שהניחן שם מדעת והפקירן, פליגי בהו ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור, ואמרינן במסקנא דר׳ יוחנן דאמר חייב. ונראה לי דהלכה כר׳ יוחנן. חדא דהוא רביה דר׳ אלעזר והיכא דלא איפסק הילכתא כתלמיד עבדינן כרביה. ועוד דמתני׳ דיקא כוותיה דתנן (בבא קמא ל ע״א) השופך את המים ברשות הרבים והוזקוא בהן אחרים חייב בנזקו, וסתם שופך מפקיר הוא וקתני חייב.
וכל אילו חייובים גובין אותן בבבלב.
א. בכת״י והוזק.
ב. משמע דקאי גם על אחר נפילה. וצ״ב בשלמא שעת נפילה אע״ג דהוי נזקי אדם באדם ס״ל לרבינו (לעיל עמ׳ כא ולהלן ר״ע ל) דבאינו מתכוין גם נזקי אדם באדם גובין. אבל אחר נפילה דין בור הוא ובבור כתב רבינו בריש מכילתין דאין גובין בבבל דלא שכיח.
א איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים במפורש בבעיה זו: מפקיר נזקיו, כלומר, אדם שהשאיר דבר המזיק ברשות הרבים והפקירו, ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.
§ It was stated: With regard to one who renounces ownership of his hazardous property that he left in the public domain, there is a dispute between the amora’im Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar. One said that he is liable, and one said that he is exempt.
הכל
(6) לֵימָא מַאן דִּמְחַיֵּיב כר״מ כְּרַבִּי מֵאִיר וּמַאן דְּפָטַר כְּרַבָּנַן.
The Gemara suggests: Shall we say that the one who deems him liable holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and the one who deems him exempt holds in accordance with the opinion of the Rabbis?
The Gemara suggests: Shall we say that the one who deems him liable holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and the one who deems him exempt holds in accordance with the opinion of the Rabbis?
הכל
(7) אַלִּיבָּא דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר כ״ע כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן מַאן דְּפָטַר כְּרַבָּנַן וּמַאן דִּמְחַיֵּיב אָמַר לָךְ אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳ אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן עַד כָּאן לָא פָּטְרִי רַבָּנַן אֶלָּא בְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא מְחַיְּיבִי.
The Gemara responds: No; in accordance with the opinion of Rabbi Meir, everyone agrees that one who renounces owner-ship over his hazardous property is liable. Rather, when they disagree it is in accordance with the opinion of the Rabbis. They disagree as to what the opinion of the Rabbis is. The one who deems him exempt holds that his opinion is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the one who deems him liable could have said to you: I maintain that what I say is correct even according to the opinion of the Rabbis; the Rabbis deem one who renounces ownership over his hazardous property exempt only in the situation here, because he is a victim of circumstances beyond his control. But in a general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable.
כי פליגי אליבא דרבנן – לא בעי למימר איפכא דפליגי אליבא דר״מ ומאן דפטר אמר לך דע״כ לא מחייב ר״מ אלא משום דפושע הוא וכי פליגי ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר במפקיר נזקיו דאונס דקים ליה דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי.
שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב לחיובו כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה כמו שהתבאר במקומו:
כי פליגי אליבא דרבנן. כתבו בתוספות לא בעי למימר איפכא וכו׳ עד ומאן דפטר אמר לך דע״כ לא מחייב רבי מאיר משום דפושע הוא וכו׳. וקשה אם כן מאן דמחייב סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס. וקשה אם כן היכי קתני מודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו׳ דהוי אחר נפילת אונס ופטור ויתרצו מטעם זה ולמה תירצו מטעם דקים להו וכו׳. וי״ל דמאן דמחייב יפרש ומודה רבי מאיר במעלה קנקנים היינו בשעת נפילה. וכי תימא אם כן יאמר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה דפטור ולא יזכיר קנקנים כמו שאמרו התוספות לעיל דאיכא למימר בשלמא לעיל דקא אמרינן אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור הוי לן למימר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה כיון דלא הוי פושע כלל אבל השתא דסבירא ליה לרבי מאיר דסבר נתקל פושע הוא לא הוי מצי למימר מודה רבי מאיר בשעת נפילה דהא פושע ממה נפשך על כן הזכיר קנקנים ולעולם בשעת נפילה הוא ופוטר רבי מאיר משום דהוי אונס כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס למאן דאמר דמחייב חייב. גליון.
וזה לשון הר״ש ז״ל מאן דמחייב אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן. הקשה ר״י אמאי לא אמר איפכא דאמוראי פליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ומאן דמחייב כרבי מאיר ומאן דפוטר סבר דלא קאמר רבי מאיר אלא בלאחר נפילת פשיעה. וקשה להבין דאי בלאחר נפילת אונס ממש היכי קאמר מאן דמחייב כרבי מאיר והא ברייתא לעיל דקנקנים פירש רבי יוחנן גופיה לעיל דמשמע דמודה רבי מאיר בלאחר נפילת אונס ואם רצה לומר דלאחר נפילת נתקל פליגי מאן דמחייב כרבי מאיר ומאן דפוטר אמר לך עד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא אחר נפילת נתקל דסבירא ליה איהו דפושע הוא אבל אי הוה סבירא ליה אנוס הוא הוה מיפטר ליתא דמכל מקום בלאחר נפילת נתקל על כרחיה פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ואם רצה לומר רבי יוחנן דמאן דפוטר אמר לך ע״כ לא מחייב רבי מאיר אלא בלאחר נפילת פושע דאיהו לא מוקי פלוגתא בלאחר נפילת נתקל אלא בלאחר פשיעה גמורה אבל נתקל גופה אפילו לרבי מאיר אנוס הוא גם זה לא יתכן דזו היתה דעת שלישית דלאביי אליבא דרבי מאיר נתקל פושע ואליבא דרבה אפילו אליבא דרבי יהודה נתקל פושע הוי. ועוד דהיכי הוה מצינן למימר הכי והא במסקנא מסיים דמאן דפוטר היינו רבי אלעזר ואם כן היכי לימא הכא אליביה דבשעת נפילה נתקל אפילו רבי מאיר מודה והא רבי אלעזר אמר לעיל בשעת נפילה מחלוקת. ושמא רצה לומר רבי יוחנן דמאן דפוטר סבר דרבי מאיר לא מחייב אלא במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה גמורה דומיא דכי יכרה בור אבל לאחר נתקל לא ואף על גב דנתקל גופיה חשבינן ליה פושע במה שהזיק גופו בשעת נפילה מכל מקום במפקיר נזקיו אחריו לא יחשב בור אבל סברא זו אינה מפורשת בתלמוד וגם לקמן בשמעתין דקדרין לא משמע הכי. ע״כ.
וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל וא״ת ואמאי לא אמר איפכא וכו׳. ויש לומר דקים להו דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי כך פירשו בתוספות. ויש להוסיף דעל כרחך לא במפקיר נזקיו דאונס פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר דאונס כולי עלמא מודו דפטור כדמוכח בברייתא דלעיל דקתני במעלה קנקנים וכו׳ ומינה אותיב אביי לרבה כדפרישנא לעיל. כך נראה למורי שיחיה. ע״כ.
ודוחים: לא, אליבא [לשיטת] ר׳ מאיר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שמפקיר נזקיו חייב. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים]. מאן דפטר [מי שפוטר] סבור בפשטות כדעת רבנן [חכמים], ומאן דמחייב אמר [ומי שמחייב יכול לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאומר אני] את דברי אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אני אומרם, כיצד? עד כאן לא שמעת כי פטרי רבנן [פוטרים חכמים] אלא במפקיר נזקיו דהכא [של כאן] במקרה שלנו, משום שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל] — מחייבי [מחייבים הם].
The Gemara responds: No; in accordance with the opinion of Rabbi Meir, everyone agrees that one who renounces owner-ship over his hazardous property is liable. Rather, when they disagree it is in accordance with the opinion of the Rabbis. They disagree as to what the opinion of the Rabbis is. The one who deems him exempt holds that his opinion is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the one who deems him liable could have said to you: I maintain that what I say is correct even according to the opinion of the Rabbis; the Rabbis deem one who renounces ownership over his hazardous property exempt only in the situation here, because he is a victim of circumstances beyond his control. But in a general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable.
הכל
(8) תִּסְתַּיֵּים דר״א דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר חַיָּיב דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁנֵי דְּבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵלּוּ הֵן גבּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים ד וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ [שָׁעוֹת] וּלְמַעְלָה תִּסְתַּיֵּים.
The Gemara suggests: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable, as Rabbi Elazar says in the name of Rabbi Yishmael: There are two entities that are not in a person’s legal possession and nevertheless the verse rendered them as though they were in his possession with regard to certain halakhic responsibilities. And these are: A pit that he dug in the public domain and leavened bread remaining in his possession on the eve of Passover from six hours, i.e., noon, onward. Although deriving any benefit from the bread is prohibited, and it is therefore no longer in its owner’s legal possession, nevertheless he is commanded to destroy it. The Gemara concludes: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable.
תסתיים דר׳ אלעזר דאמר חייב, דאמר ר׳ אלעזר משום ר׳ ישמעאל: שני דברין אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ מו׳ שעות ולמעלה – הנה בור זה אמר ר׳ אלעזר אינו ברשותו מכלל שהוא מופקר וחייבין בעליו, שמע מינה מפקיר נזקיו חייב.
בור ברה״ר – אלמא סבירא ליה לר״א דחיובא דבור ברה״ר היא.
משש שעות ולמעלה – אין חמץ ברשותו (דאע״ג) דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
תסתיים דר׳ אלעזר הוא דאמר חייב – במסקנא לא קיימא הכי והא דלא פריך מההיא דרבי אלעזר דלעיל משום דאין להוכיח ממילתיה דר״א לחודיה דפטרי רבנן במפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת פשיעה אם לא מכח דפליג אדרבי יוחנן כדפ״ל ומיהו מר׳ יוחנן קשה אמאי לא פריך מההיא דלעיל דאית ליה מפקיר נזקיו דעלמא חייב לרבנן וי״ל משום דלא מפרשא בהדיא אלא מתוך קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן להכי שביק לה ומייתי מילתא דמפרשא טפי בהדיא.
שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כו׳ – תמהתי שלשה הן דהא איכא ע״ז של גוי שזכה בה ישראל אינה ברשותו של ישר׳ שהרי אסורה היא בהנאה ועשאה הכתוב כאילו היא ברשותו, והא בע״ז של ישראל שאין (להבטילה) [לבטלה] עולמית1.
1. קו׳ זו מצינו שהק׳ בשו״ע הגר״ז חלק השו״ת [אחר חו״מ] ססי״ד, ובמחזה אברהם או״ח סע״ח, וע״ע בחת״ס או״ח סקע״ט.
תוס׳ בד״ה ור׳ יוחנן כו׳ אלא ומודה ר״מ כו׳ נ״ב לא קשה אדברי גליון דלעיל דמפרש דשפיר מצינו לאוקמי ומודים ר״מ לחכמים בקנקנים דאיירי בשעת נפילה כל היכא דלא מפרשינן האי ומודים דחכמים לר״מ באבנו סכינו ומשאו דפליגי בשעת נפילה ול״ק א״כ ליתני ומודה רבי מאיר לחכמים בשעת נפילה משום דנוכל לומר דשמא ר״מ לא ס״ל דנתקל אנוס הוא ופטור בשעת נפילה אלא פושע הוא אבל עיקר פלוגתייהו מיירי במפקיר נזקיו לאחר נפילה ויכול להיות דהיינו טעמא דמחייב רבי מאיר משום דמפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה או אפילו אחר נפילת אונס ומש״ה בעי לאשמועינן דמודה ר״מ בקנקנים שנפלו באונס בשעת נפילה דעד השתא לא הוה איירי ר״מ בהדיא במידי דאונס אבל אי אמרינן דבשעת נפילה כ״ע מודים דפטור בנתקל משום דהוי אונס א״כ בע״כ הא דפליג ר״מ בלאחר נפילה היינו דמחייב מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת אונס רק בשעת נפילה הוא דפטר ר״מ אונס א״כ לא ה״ל למימר אלא ומודה ר״מ לחכמים דפטור בשעת נפילה ודו״ק:
בד״ה כי פליגי כו׳ ורבי אליעזר במפקיר נזקיו דאונס כו׳ נ״ב וליכא לאקשויי הא מודה ר״מ באונס שהרי קתני בברייתא ומודה ר״מ לחכמים בקנקנים דפטור כו׳ ל״ק מידי משום דבע״כ מאן דחייב אליבייהו דרבנן מפקיר נזקיו אחר נפילה דעלמא בע״כ לא ס״ל דבתרתי פליגי לעיל דא״כ פטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ה״ה נמי אי פליגי אליבא דר״מ באחר נפילת אונס ס״ל נמי דפליגי בברייתא במפקיר נזקיו אחר נפילה וסיפא דקנקנים איירי בשעת נפילה דמודה ר״מ דפטור אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס מחייב ר״מ כדברי הגליון וכדפרישית לעיל:
בד״ה תסתיים כו׳ ומיהו מר׳ יוחנן קשה כו׳ נ״ב ול״נ דלק״מ דבודאי סתמא דתלמודא מוקי לעיל דברי ר׳ אליעזר דפטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ור׳ יוחנן מחייב אליבא דרבנן כפי האמת דלקמן אבל האי סוגיא דבעי למימר תסתיים דר״א מחייב ור׳ יוחנן פוטר א״כ לא מוקי פלוגתייהו דר״א ור׳ יוחנן לעיל בכה״ג דפריך תלמודא אלא מפרש דברי ר״א דאמר בשעת נפילה מחלוקת כלומר דלא פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה אלא פליגי בשעת נפילה אי נתקל פושע כו׳ וממילא אף לאחר נפילה והיינו בתרתי בחד טעמא כדלעיל ור׳ יוחנן סבר איפכא דפליג אף לאחר נפילה כלומר בפלוגתא אחריתא דמפקיר נזקיו אחר נפילה פטור אף בפשיעה והיינו בתרתי פליגי כדברי אביי ודו״ק [עיין במהרש״א]:
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר חייב וכו׳. תימה אם כן קשה דרבי אלעזר אדרבי אלעזר דהכא אמר רבי אלעזר דלא פטרו רבנן אלא במפקיר נזקיו דאונס ולעיל אסיקנא לרבי אלעזר דבתרתי פליגי בדאביי וכן קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. ויש לומר דהא דקאמר השתא תסתיים דרבי אלעזר וכו׳ לא קאי במסקנא. מיהו תימה אדפריך תלמודא ומי אמר רבי אלעזר הכי וכו׳ וכן לקמן דפריך ומי אמר רבי יוחנן הכי וכו׳ אמאי לא פריך מדרבי יוחנן ומדרבי אלעזר דלעיל. וי״ל משום דהנהו דלעיל לא מפרשי בהדיא דההיא דרבי אלעזר ליכא הוכחה דרבנן פטרי אף במפקיר נזקיו דפשיעה אלא מכח מילתיה דרבי יוחנן דמשמע דפליגי אהדדי כדפרישנא לעיל. וההיא דרבי יוחנן נמי לא מפרשא אלא על ידי קושיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולהכי שבק להנהו דלעיל ומייתי מילי דרבי אלעזר ודרבי יוחנן דמפרשי בהדיא טפי דאף על גב דההיא דאותיב מדרבי אלעזר לא קאי מכל מקום ההיא דרבי יוחנן קאי ומדרבי יוחנן שמעינן לרבי אלעזר. ובשיטה פירשו דהנהו דרבי אלעזר ורבי יוחנן דלעיל איכא לתרוצינהו במאי דסברי השתא דרבי אלעזר הוא דאמר חייב ורבי יוחנן הוא דאמר פטור דרבי אלעזר איכא למימר דוקא שעת נפילה אבל לאחר נפילת פשיעה חייב לדברי הכל ופלוגתא דברייתא מוקי לה בלאחר נפילה דנתקל כדפרשינן לעיל. וכי תימא אם כן היינו דרבי יוחנן. וי״ל דרבי יוחנן גופה מפרשים לה איפכא מאי לאחר נפילה אף לאחר נפילה ובתרתי פליגי כדאביי כך פירשו בשיטה. מיהו קשה דהא ליכא לפרושי הא דרבי יוחנן גם לאחר נפילה כדפרשינן לעיל. ונראה שיטת התוספות יותר מחוורת. תלמיד הר״פ ז״ל.
שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכו׳. והקשה ה״ר יצחק מווינא דאמאי לא קא חשיב שור המועד גם כן דאף על גב דאסור בהנאה אף על פי כן עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. וצריך עיון. מהר״י כ״ץ ז״ל.
בפרש״י בד״ה בור בר״ה אלמא ס״ל לר״א דחיובא דבור בר״ה היא עכ״ל. הכוונה בזה מבואר בפרש״י באריכות דמאן דמחייב בבור בר״ה מחייב ג״כ במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דדא ודא א׳ היא וכ״כ רש״י עוד בסמוך ע״ש:
גמ׳. בור ברה״ר וחמץ מו׳ שעות ולמעלה. אשר להגדרת החיוב דבל יראה ובל ימצא שאע״פ שהחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו עשהו הכתוב כאילו ברשותו חלוקים הראשונים. יש סוברים שהתורה חידשה שחל קנין ממון בחמץ לענין ב״י וב״י. וזה הולם את שיטת הר״י שביטול חמץ הוי הפקר כי איסורי ב״י וב״י תלויים בקנין ממון הבעלים, ומאחר שהפקירו אין החמץ שלו ואינו עובר. ואם לא יפקירנו לפני זמן איסורו החמץ הוא שלו לענין ב״י וב״י, ולכן עובר. עיין בתוס׳ למס׳ פסחים (דף ד:) ד״ה מדאורייתא. ואילו שיטת רש״י (עיי״ש בתוס׳ הנ״ל) והרמב״ן (בחידושיו לריש מס׳ פסחים ועיין בר״ן) היא שביטול חמץ אינו הפקר אלא השבתה בלב שחושב שהחמץ הוא כעפר ואינו רוצה בקיום החמץ. ביטול איפוא אינו מטעם הפקר אך הוא ע״פ גזיה״כ דתשביתו. אליבא דשיטה זו אין האיסורים דב״י וב״י תלויים בקנין ממון הבעלים אלא בהלכה מיוחדת דרוצה בקיום חמץ. ויתכן אליבא דרש״י שאם מצוי ברשותו של ישראל א׳ חמץ של ישראל שני והוא רוצה בקיום החמץ של השני, יעבור הראשון בב״י וב״י אע״פ שאינו שלו מאחר שהחפצא של החמץ הוא של ישראל והראשון רצה בקיום החמץ.א
א. עיין ברש״י למס׳ פסחים (דף ד. ד״ה חובת הדר) וברמב״ן לריש מס׳ פסחים לענין מקיים חמצו של אחר ושל הפקר ברשותו. וכן עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות חלק א׳ דף קע״ח. ואליבא דרש״י המקיים את החמץ ברשותו יעשה הביטול ולא בעל הממון, ואכמ״ל.
במחלוקת זו לא היה ברור מי הוא זה שאמר חייב ומי אמר פטור, ומציעים: תסתיים [תוגדר] כי ר׳ אלעזר הוא שאמר חייב. שאמר ר׳ אלעזר משום [בשם] ר׳ ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם מצד דיני הקניינים, ובכל זאת עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, שיש לו אחריות הלכתית עליהם, ואלו הן: בור שחפר אדם ברשות הרבים, וחמץ שנשאר ברשותו של אדם משש שעות ולמעלה (כלומר, מחצות היום של ערב פסח), שאף שחמץ זה אסור בהנאה, ואם כן אין לו ערך והופקע מרשות בעליו, בכל זאת הוא מצווה בביעורו מן העולם. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן הוא.
The Gemara suggests: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable, as Rabbi Elazar says in the name of Rabbi Yishmael: There are two entities that are not in a person’s legal possession and nevertheless the verse rendered them as though they were in his possession with regard to certain halakhic responsibilities. And these are: A pit that he dug in the public domain and leavened bread remaining in his possession on the eve of Passover from six hours, i.e., noon, onward. Although deriving any benefit from the bread is prohibited, and it is therefore no longer in its owner’s legal possession, nevertheless he is commanded to destroy it. The Gemara concludes: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable.
הכל
(9) וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִיפְּכָא דִּתְנַן הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ וְאָמַר ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן פָּטוּר אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר.
The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable? But didn’t Rabbi Elazar say the opposite? As we learned in a mishna (30a): In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, he is liable to pay for his damage. And Rabbi Elazar says: They taught this ruling only in a case where the one who turned over the dung intended to acquire it, but in a case where he did not intend to acquire it he is exempt. Apparently, according to Rabbi Elazar, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt, since he is liable only if he intends to take possession of the dung, even if he moved it significantly.
ואקשי׳ עלה והתנן ההופך את הגלל לרשות הרבים – כגון שהוציא ראובן גלל, ובא שמעון והפכה. פי׳ גלל – זבל כדכתיב בגלל צואת אדם והוזק בהן אחר חייב בנזקו.
ואמר ר׳ אלעזר: מלא שנו אלא שנתכוון לזכות – בגלל להוציאה לגנו ולזבל, בה, אבל לא נתכון לזכות בה פטור. אלמא ר׳ אלעזר מפקיר נזקיו פטור סבירא ליה.
ההופך את הגלל – זבל המופקר ברה״ר והפכו ממקום למקום.
חייב בנזקו – דקנייה בהגבהה וממונו הוא.
שנתכוין לזכות בו – כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע״פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן.
אבל לא נתכוין לזכות בה – לכשהגביהו.
פטור – ואע״ג דכרה בור ברה״ר כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה אלמא לר״א בור ברה״ר פטור והוא הדין למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור ברה״ר יליף לה שלא היתה שלו מעולם.
ההופך את הגלל ברשות הרבים אם הגביהו בשעת הפיכה בשיעור שלשה טפחים זכה בו הואיל ואין לו בעלים ונעשה שלו אע״פ שלא נתכוין לזכות בה ואם הוזק בו אחר חייב ואפילו החזירו למקום שהיה שם תחלה למה זה דומה למי שמצא בור חפורה וסתמה מכל וכל ואח״כ חפרה כשהיתה שנסתלקו מעשי ראשון מכל וכל ונכנס השני לחיוב ואין זה כמוצא בור חפורה וכסה אותה וחזר והסיר כסוי שהוא פטור שהרי בזו לא נסתלקו מעשי ראשון:
בד״ה פטור ואע״ג דכרה בור וכו׳ וה״ה למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור בר״ה יליף וכו׳ עכ״ל. כוונתם ליישב הש״ס דלא תקשי מנ״ל באמת למקשה להוכיח מכאן דס״ל דמפקיר נזקיו פטור דלמא שאני הכא שלא היה שלו מעולם משא״כ במפקיר נזקיו שלא הפקירו אלא לאחר התקלה לכך הוצרך להאריך ולכתוב דהא בהא תליא כיון דע״כ בבור בר״ה תליא מילתא וק״ל:
ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך] שמפקיר נזקיו חייב? והא [והרי] אמר ר׳ אלעזר איפכא [היפך] הדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ההופך את הגלל (זבל בהמות) ברשות הרבים והוזק בהן אחר — ההופך חייב בנזקו. ואמר ר׳ אלעזר: לא שנו אלא שנתכוין הופך הגללים לזכות בהן, אבל אם לא נתכוין לזכות בהן — פטור. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו — פטור, שהרי מתחייב רק כאשר זכה בגללים הללו, ונעשו קניינו!
The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable? But didn’t Rabbi Elazar say the opposite? As we learned in a mishna (30a): In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, he is liable to pay for his damage. And Rabbi Elazar says: They taught this ruling only in a case where the one who turned over the dung intended to acquire it, but in a case where he did not intend to acquire it he is exempt. Apparently, according to Rabbi Elazar, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt, since he is liable only if he intends to take possession of the dung, even if he moved it significantly.
הכל
(10) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה שֶׁהֶחְזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ אָמַר רָבִינָא מָשָׁל דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלֶּה וְכִסָּהוּ וְחָזַר וְגִילָּהוּ.
Rav Adda bar Ahava said: Rabbi Elazar was referring to a case where he returned the dung to its prior place. Therefore, he is exempt unless he intended to acquire it. Ravina said: This can be explained by means of a parable: To what is the statement of Rav Adda bar Ahava comparable? To one who finds an uncovered pit in the public domain and covers it, and then uncovers it again. Since he left the pit as he found it, he is exempt from paying damages, and the liability lies with the one who dug the pit.
ופירק רב אדא בר אהבה: כשהחזיר גלל זה למקומה ולא הפקירה. אמר רבינא משל דרב אדא למה הדבר דומה? למוצא בור מגולה כו׳.
רב אשי אמר: כגון שהפכה פחות מג׳ טפחים – פי׳ כגון שהוציא ראובן גלל לרשות הרבים ובא שמעון והפכו בפחות מג׳. ונמצא שלא הגביהה ולא קנה בהגבהה ולא קמה1 ברשותו, דפחות מג׳ סמוך לארץ כארץ דמי. [והלכך]2 אם נתכוון לזכות בה בזה ההיפוך חייב ואם לאו פטור. וכי האי גוונא פטור אבל המפקיר נזקיו חייב.
1. בדפוס וילנא תוקן: ״קיימי״. בכ״י לונדון: ״רמה״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון חסר: ״והלכך״.
אמר רב אדא בר אהבה שהחזירה למקומה – וכשנתכון לזכות בה נזקיו הם, וכשלא נתכוין לזכות בה כיון שהחזירה למקומה לא אסתלקו מעשה ראשון ונזקין דראשון נינהו.
משל דרב אדא בר אהבה וכו׳ – מי דמי? הכא לא אסתלקו מעשה ראשון אף על פי שהחזירה למקומה.
אלא כגון שהפכה בפחות משלשה סמוך לקרקע – יש מפרשים: אף על פי שלא הגביהה שלשה, כי נתכון לזכות בה זכה אפילו בהגבהת טפח – כדאיתה בעירובין בענין זכוי הערוב, דאמרינן ומזכה להן על ידי בנו ובתו וכו׳. ואמרינן עלה וצריך להגביהה מעל הקרקע טפח, וכשלא נתכון לזכות בה, כיון שלא עקר אותה מן הקרקע לא עשה ולא כלום. ויש אומרים כל לענין זכיה בנכסי הפקר בעינן שלשה טפחים. אי נמי, לענין זכיה בנכסי חברו שלא מדעת חבירו בענן שלשה טפחים, ובעיניין ערוב הוא דאקילו בה רבנן. אי נמי: מפני שדעת אחרת מקנה אותן שאני, והכא לענין זכיה בעינן שלשה טפחים, דאקילו בה רבנן.1 מיהו, דנתכון לזכות בה, אף על גב דלא זכה בה הוה ליה כמפקיר נזקיו וחייב, אבל בשלא נתכון לזכות בה ולא זכה בה, כיון שלא עקר אותה מן הקרקע מעשיו דידיה לא מנכרי כלל ופטור, דלאו נזקיו2 נינהו ולאו כמפקיר נזקיו נמי לא הוי. ולאו מילתא היא, דהא תניא לקמן בענין ההופך את הגלל ואסורה משום גזל, דאלמא אותו ההופך קנאו, אלא מאי אית לך למימר? או שהגבהה קונה בכל מקום אפילו פחות משלשה או נכסי הפקר שאני, וגבי עירוב נמי משום דרבנן הוא. עוד יש מפרשים בעירוב דלאו משום הקנאה הוא, אלא מושיבו על טפח כי היכי דליהוי מינכר בעירוב. מצמצם מאי טעמא פטור? לאו משום דהוה ליה בור ברשותו? כלומר, כמי שהפקיר רשותו לילך בצדו ולא הפקיר בורו. ואם כן בור שחייבה עליו תורה היכי משכחת לה? על כרחיך בור ברשות הרבים דהיינו מפקיר נזקיו. ואיכא דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה בהדיא ממפריח שהוא חייב, דהוה ליה כמפקיר נזקיו? ולאו קושיא היא, דמפריח לאו מפקיר נזקיו הוא אלא כשורו דלא טפח באפיה הוא, דאזיל ואתי ברשות הרבים ומזיק.
1. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד חסר: ״דאקילו בה רבנן״.
2. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: ״נזקין״.
אמר רב אדא בר אהבה: כשפטר ר׳ אלעזר את זה שהפך את הגלל בלא להתכוון לזכות בו, הרי זה במקרה שהחזירה, את הגלל, למקומה שהיה בו מתחילה. אמר רבינא: משל של דברי רב אדא בר אהבה למה הדבר דומה — למוצא בור מגולה ברשות הרבים, וכסהו, וחזר וגילהו, שהאחריות אינה מוטלת עליו, כיון שרק החזיר את מצב הדברים לקדמותו, ונשארה האחריות על מי שפתח תחילה את הבור.
Rav Adda bar Ahava said: Rabbi Elazar was referring to a case where he returned the dung to its prior place. Therefore, he is exempt unless he intended to acquire it. Ravina said: This can be explained by means of a parable: To what is the statement of Rav Adda bar Ahava comparable? To one who finds an uncovered pit in the public domain and covers it, and then uncovers it again. Since he left the pit as he found it, he is exempt from paying damages, and the liability lies with the one who dug the pit.
הכל
(11) א״ל אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא מִי דָּמֵי הָתָם הלָא אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן הָכָא אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן.
Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: Is this comparable? There, in the case of the pit, the result of the initial act of digging the pit was not removed, since even when he covered the pit, the pit itself still existed. But here, the result of the initial act was removed, since once the dung was moved from its prior place, there was no longer any hazardous object there. Therefore, by returning it to its place, the hazard is created anew.
והנה סוגיין השוה את דין החמץ לדין בור ברה״ר. ויש להתבונן בהשוואתם, דבשלמא אליבא דרש״י והרמב״ן שב״י וב״י אינם תלויים בדיני ממונות ה״ה לענין כריית בור ברה״ר שהכורה חייב למרות שאין הבור שלו. והוא דין מחודש של אחריות עקב אשר עשה המזיק דבור אע״פ שאינו שלו. אך לדעת הר״י שהחמץ הוא שלו לענין ב״י וב״י הרי שונה דינו מבור ברה״ר שכן חיוב בור ברה״ר הוא מחמת חלות עשיית המזיק ולא משום קנין ממון שלו.
ויתכן להסבירה בהתאם לשיטת רש״י והרמב״ן הנ״ל (יעויין בשיעורים לדף כט. בתוס׳ ד״ה פליגי) שאם התחייב בעל הבור לא מחמת עשיית המזיק (כגון שנפלה כדו באונס) אלא משום ממונו (כגון שהיה לו פנאי לפנותו ולא פינהו) ואח״כ הפקיר למזיק שעדיין חייב. ויש כאן חידוש דין שלענין בעלות דנזקין אין ההפקר מועיל והבור עדיין נחשב כשלו. ובכך דומה לדין החמץ שהתורה עשתהו שלו לענין ב״י וב״י.
גמ׳. התם לא אסתלק להו מעשה ראשון הכא אסתלק להו מעשה ראשון. מהגמרא נראה בעליל שבור מכוסה עדיין שם בור עליו אלא שהוא שמור. ואילו טממה לבור אסתלק להו ואינו בור כלל. ומסתבר שבמה דברים אמורים בכיסוי בור שאינו קבוע ועלול ליפול לאחר זמן ומשום כך גם בשעת כיסוי הבור עדיין חפצא דמזיק הוא. אולם אם יכסהו בכיסוי של ברזל שיעמוד לעולם דינו כבור שטממה. ונ״מ תהיה לגבי דין הסוגיין של בור מגולה שכסהו וחזר וגילהו.א
ב.
התורה חידשה שסילוק שמירת הבור מחייב ע״פ גזיה״כ כי יפתח איש בור. ונחלקו הראשונים אם חל דין זה אף בשאר מזיקים. הרמב״ם פסק בפ״ד מהל׳ נ״מ (הל״ב) שה״ה מזיק שור חייב. וז״ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב עכ״ל. אך הראב״ד (שם) השיג עליו וז״ל זה שאמר חייב לא ידענו מהו כו׳ ואם על הנזק אמר אינו כן אא״כ הכישה עכ״ל. ועיי״ש במגדל עוז שהביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוני״ל לפיה הפורץ גדר חייב עבור נזקי הבהמה. (ואילו לסטים שהוציאוה פטורים אם לא הכישו אותה א) אמנם מהרמב״ם משמע שסילוק השמירה (פריצת הגדר) מחייב בשור כבבור כי מאחר שהפורץ סלק את השמירה מהשור נעשה הוא לבעל המזיק דהשור בדומה למי שפתח את כיסוי הבור שנעשה לבעל הבור משום סילוק שמירתו. ואילו הראב״ד שהשיג סובר שסילוק שמירה מחייב בבור בלבד ע״פ גזיה״כ דוכי יפתח ולא בשאר נזקין.
התורה חידשה שסילוק שמירת הבור מחייב ע״פ גזיה״כ כי יפתח איש בור. ונחלקו הראשונים אם חל דין זה אף בשאר מזיקים. הרמב״ם פסק בפ״ד מהל׳ נ״מ (הל״ב) שה״ה מזיק שור חייב. וז״ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה אם היה גדר חזק ובריא חייב עכ״ל. אך הראב״ד (שם) השיג עליו וז״ל זה שאמר חייב לא ידענו מהו כו׳ ואם על הנזק אמר אינו כן אא״כ הכישה עכ״ל. ועיי״ש במגדל עוז שהביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוני״ל לפיה הפורץ גדר חייב עבור נזקי הבהמה. (ואילו לסטים שהוציאוה פטורים אם לא הכישו אותה א) אמנם מהרמב״ם משמע שסילוק השמירה (פריצת הגדר) מחייב בשור כבבור כי מאחר שהפורץ סלק את השמירה מהשור נעשה הוא לבעל המזיק דהשור בדומה למי שפתח את כיסוי הבור שנעשה לבעל הבור משום סילוק שמירתו. ואילו הראב״ד שהשיג סובר שסילוק שמירה מחייב בבור בלבד ע״פ גזיה״כ דוכי יפתח ולא בשאר נזקין.
ונראה שהראב״ד מחלק בין בור למזיקים אחרים כי בבור קיים מחייב מיוחד של תקלה ובסילוק השמירה הריהו יוצר תקלה שלא היתה בעולם עד שפתח את הבור, משא״כ בשאר מזיקים. ועוד שלפי שמואל יש מחייב בבור אף משום החבטה בקרקע עולם. ולמרות שקרקע עולם גם בלי כרייה מהוה חפצא של מזיק, עכ״ז חייב הכורה על כריית הבור משום שהכשיר את המזיק דקרקע עולם, כלומר, שהגדיל את יכולתה להזיק מאשר בלי הכרייה. ואליבא דשמואל הוא גופו של המחייב דבור - הכשר הנזק המאפשר יותר שהבור יזיק. ה״ה במסלק את הכיסוי דהוי השמירה מע״פ הבור, שמאפשר יותר את ההיזק שהבור עלול לעשות, והוא מחייב מיוחד בבור. ואילו במזיקים אחרים עשיית החפצא דמזיק ממש מחייבת ולא הכשר המזיק להזיק יותר, ולכן לראב״ד סילוק שמירת שור אינו מחייב.
ג.
פסק הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נ״מ (הל״ו) וז״ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור כו׳ עכ״ל. והשיג הראב״ד ז״ל בכדי שיעשה עכ״ל. וכ׳ ה״ה ז״ל דימה הר״א ז״ל דין זה לבור של שני שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפי׳ ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו, ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו, ואם לא כיסהו משלו ובא אחר וגלהו חייב, משא״כ בבור של שותפין, שהראשון היה לו לסמוך על כיסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע עכ״ל. ונראה שלפי ביאור המגיד משנה חל השיעור בכדי שידע כשיש קיום חובת השמירה ע״י כסויו של האחרון, אבל אם אין קיום לחובת השמירה בעל הבור חייב מיד. ובכך חלוקים הרמב״ם והראב״ד. אליבא דהראב״ד יש קיום חובת שמירה דבעל הבור ע״י כסויו של האחרון, ולפיכך בעל הבור פטור עד זמן בכדי שיעשה. מאידך אליבא דהרמב״ם כל עוד שהכסוי של האחרון על הבור והוא שמור במציאות שניהם פטורים. ועכ״ז אין בכסוי של האחרון קיום לחובת שמירה המוטלת על בעל הבור. ולפי׳ משנטל האחרון את כסויו חייב השני מיד.
פסק הרמב״ם בפי״ב מהל׳ נ״מ (הל״ו) וז״ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור כו׳ עכ״ל. והשיג הראב״ד ז״ל בכדי שיעשה עכ״ל. וכ׳ ה״ה ז״ל דימה הר״א ז״ל דין זה לבור של שני שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפי׳ ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבא הלה ויטול כסויו, ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו, ואם לא כיסהו משלו ובא אחר וגלהו חייב, משא״כ בבור של שותפין, שהראשון היה לו לסמוך על כיסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע עכ״ל. ונראה שלפי ביאור המגיד משנה חל השיעור בכדי שידע כשיש קיום חובת השמירה ע״י כסויו של האחרון, אבל אם אין קיום לחובת השמירה בעל הבור חייב מיד. ובכך חלוקים הרמב״ם והראב״ד. אליבא דהראב״ד יש קיום חובת שמירה דבעל הבור ע״י כסויו של האחרון, ולפיכך בעל הבור פטור עד זמן בכדי שיעשה. מאידך אליבא דהרמב״ם כל עוד שהכסוי של האחרון על הבור והוא שמור במציאות שניהם פטורים. ועכ״ז אין בכסוי של האחרון קיום לחובת שמירה המוטלת על בעל הבור. ולפי׳ משנטל האחרון את כסויו חייב השני מיד.
ויש לעיין בבור שכסהו וחזר וגלהו שהמכסה שגלהו פטור ובעל הבור חייב, מדוע לא נחייב גם את האחרון שגלהו על פתיחת הבור ע״פ דין וכי יפתח איש בור. ונראה שחיוב הבעלים עבור בורו מונע חלות חיוב על הפותח. אמנם כל זה ניחא אליבא דהרמב״ם שהבעלים חייבים מיד כשלקח המכסה את הכסוי מהבור. אך אליבא דהראב״ד שהבעלים חייבים רק בכדי שיעשה ולא קודם לכן, מסתבר שכל הזמן שאינו בכדי שיעשה, זה האחרון שכיסהו וחזר וגילהו חייב על פתיחתו, ורק אחרי זמן בכדי שיעשה בעל הבור חייב והאחרון פטור.
א. עיין בתוס׳ לקמן (דף נה:) ד״ה הא.
אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מי דמי [האם דומה] המשל? התם [שם] בענין הבור לא אסתלק להו [הסתלק לו] מעשה ראשון שהרי גם כשכיסה את הבור, הבור עצמו נשאר במקומו. הכא אסתלק להו [כאן הסתלק להם] מעשה ראשון, שהרי כאשר סילק את הגלל ממקומו שוב לא היה שם ״בור״ (דבר הגורם לנזק) וכאשר החזירו — יצר מחדש דבר המזיק.
Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: Is this comparable? There, in the case of the pit, the result of the initial act of digging the pit was not removed, since even when he covered the pit, the pit itself still existed. But here, the result of the initial act was removed, since once the dung was moved from its prior place, there was no longer any hazardous object there. Therefore, by returning it to its place, the hazard is created anew.
הכל
(12) הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלָּה וּטְמָמָהּ וְחָזַר וַחֲפָרָהּ ודְּאִסְתַּלִּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן וְקָיְימָא לַהּ בִּרְשׁוּתוֹ.
Rather, it is comparable only to one who finds an uncovered pit and fills it with dirt and then digs it up again, as in this case the result of the initial act is removed, and the new pit therefore exists in his possession and he is liable. Likewise, one who moves dung in the public domain and then restores it to its prior place is deemed liable whether or not he intends to acquire it.
וקמה ליה ברשותיה – ומחייב והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה.
הא לא דמי [זה אינו דומה] אלא למוצא בור מגולה וטממה (סתמו, ומילאוהו עפר) וחזר וחפרה, דאסתלקו להו [שהסתלק לו] המעשה של החופר הראשון וקיימא לה [ועומד הוא] ברשותו של החופר השני, ואם כן צריך להיות חייב באופן שהעמיד רב אדא בר אהבה את דברי ר׳ אלעזר!
Rather, it is comparable only to one who finds an uncovered pit and fills it with dirt and then digs it up again, as in this case the result of the initial act is removed, and the new pit therefore exists in his possession and he is liable. Likewise, one who moves dung in the public domain and then restores it to its prior place is deemed liable whether or not he intends to acquire it.
הכל
(13) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי כְּשֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה.
Rather, Rav Ashi said that Rabbi Elazar was referring to a case when he turned it over at a height of less than three handbreadths, which is not considered removal of the dung from its place.
אלא אמר רב אשי כשהפכה בפחות מג׳ – מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג׳ טפחים דכי מתכוין קני בהגבהה פחות מג׳ דשאני הכא משום דאפילו חבטה בהפקר קני א״נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו א״נ כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג׳ וכך איתא בריש אלו נערות (כתובות דף לא.) והא דאמר בפרק חלון (עירובין דף עט: ושם) גבי חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה טפח שאני שתופי מבואות דרבנן תדע דהתם לא להשמיענו דין הגבהה בכל מקום קאתי.
הא דאמרינן בשהפכה בפחות מג׳. הוא הדין בשלא הרחיקה ממקומה ג׳ דאם כן הוה לי בורו בשהפכה לפחות מג׳ מכאן דקדק ר״ת ז״ל דהגבהה במתכוין לקנות אינה צריכה ג׳ אלא טפח שלא כדברי רש״י ז״ל שכתב בפרק קמא דקדושין גבי פיל במאי קני ליה ואמרינן בחבילי זמורות ופרש״י ז״ל דלהכי נקט בחבילי זמורות ולא כלים לפי שסתם כלים אינם גבוהים ג׳ טפחים והגבהת ג׳ טפחים בעינן ומכאן קשה לפירושו ועוד דבמסכת עירובן פרק חלון גבי חביות של שתופי מבואות אמרינן וצריך להגביה מן הקרקע טפח אלמא בטפח סגי ומיהו מההיא דעירובין אין ראיה כ״כ דדלמא משום דשתופי מבואות דרבנן הקלו בקנייתן. וא״נ טפח דהתם לאו משום הגבהה קנייה אלא צריך שיגביהנה משאר החביות שבאוצר. טפח להיכר בעלמא שיהא ניכר שהוא של שתופי המבואות והא דהכא נמי אפשר משום דנכסי הפקר שאני ואפ״ה כי לא נתכוון לזכות בה לא קנה עד שיגביה הגהת שלשה טפחים.
(יג-יד) כשהפכה בפחות משלשה סמוך לקרקע. יש מפרשים אף על פי שלא הגביהה שלשה כי נתכוון לזכות בה זכה בה אפילו בהגבהת טפח כדאיתא בעירובין בענין זיכוי העירוב ובשלא נתכוון לזכות בה כיון דלא עקר אותה מן הקרקע לא עשה ולא כלום. ויש אומרים כל לענין זכייה בנכסי הפקר בעינן שלשה טפחים. אי נמי לענין זכייה בנכסי חבירו שלא מדעת חבירו בעינן שלשה טפחים ובענין עירוב הוא דאקילו בה רבנן. אי נמי מפני שדעת אחרת מקנה אותם שאני והכא לענין זכיה בעינן שלשה טפחים. מיהו כיון שנתכוון לזכות בה אף על גב דלא זכה בה הוי ליה כמפקיר נזקיו וחייב אבל בשלא נתכוון לזכות בה ולא זכה בה כיון שלא עקר אותה מן הקרקע מעשיו דידיה לא מינכרי כלל ופטור דלאו נזקיו נינהו וכמפקיר נזקיו נמי לא הוי. הראב״ד ז״ל.
אלא אמר רב אשי: כאן מדובר כשהפכה לפחות משלשה, שלא הגביה את הגלל אלא פחות משלושה טפחים, שאין זו נקראת הזזה, והרי זה כמו שלא שינה כלל את המצב הקודם.
Rather, Rav Ashi said that Rabbi Elazar was referring to a case when he turned it over at a height of less than three handbreadths, which is not considered removal of the dung from its place.
הכל
(14) וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דר״א דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְאוֹקֹמַיהּ כְּגוֹן שֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מג׳ מִשְּׁלֹשָׁה וְטַעְמָא דְּכִי נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ הָא אֵין מִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ לָא לוֹקְמַהּ לְמַעְלָה מג׳ מִשְּׁלֹשָׁה ואע״ג וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ חַיָּיב.
The Gemara asks: But according to this explanation, what forced Rabbi Elazar to interpret the mishna as referring specifically to the unique case where he turned over the dung at a height of less than three handbreadths, and consequently the reason he is liable is that he intended to acquire it, but if he does not intend to acquire it he is not liable? Let him interpret the mishna as referring to a case where he turned over the dung at a height above three handbreadths, in which case even if he did not intend to acquire it, he is liable.
כשהפכה לפחות מג׳ – דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו דאיכא למ״ד חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (ב״מ דף קיח.).
ואע״ג דלא נתכוין – הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב.
הפכה בלא הגבהת שלשה אם נתכון לזכות בה חייב ואם לאו פטור ומכאן אתה למד דמה שכתבו גדולי הרבנים בראשון של קדושין (כ״ו.) בענין פיל לר׳ שמעון במה יקנה ואוקמה בחבילי זמורות דלהכי נקט חבילי זמורות ולא כלים משום דסתמן אין גבוהים שלשה אינו נראה שהרי כל שמתכוין לזכות דיו בטפח:
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדריו בקוצים אם במפריח ואם במצמצם וגדר שנפל לרשות הרבים והזיקו יתבאר ענינם למטה:
גדולי המפרשים פסקו שהבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו כמו שיתבאר ופסקי שמועה זו משתבשין לדעת זה אלא שהרבה ראו לפרש שלא נאמר להבלו ולא לחבטו אלא בבור שלא נתקל להדיא במעשי ידיו אלא ממילא אבל הוחלק במים או נתקל באבן ונישוף בקרקע הואיל ונתקל במעשי ידיו חייב אף בחבטו ומ״מ עיקר הדברים בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו כמו שיתבאר והרבה מפרשים בלבלו פסקים שבסוגיא זו וחדשו בה דברים ללא צורך:
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 13]
(יד) כגון שהפכה בפחות משלשה. והוא הדין כשלא הרחיקה ממקומה שלשה דאם כן הוה ליה בורו. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון תוספות שאנץ וכל ענין שנפרש ראוי לגרוס אלא דבין קאי פחות משלשה אהגבהה לחודה בין קאי אהרחקה שלא הרחיקה שלשה ממקומה אין שייך להזכיר כלל תירוץ של החזירה למקומה. מכאן דקדק רבינו תם דכי מתכוון קני בהגבהה אפילו פחות משלשה וכו׳ ויש לדחות כמו שכתוב בתוספות. ע״כ לשון תוספות שאנץ.
ושואלים: ולהסבר זה, ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר׳ אלעזר לאוקמיה [להעמיד] את המשנה במקרה המיוחד הזה כגון שהפכה לפחות משלשה, וטעמא [והטעם, דווקא] דכי [כאשר] נתכוין לזכות בה חייב, הא [הרי] אין מתכוין לזכות בה — לא? לוקמה [שיעמידנה את המשנה] במקרה שהפכה למעלה משלשה, ואף על גב [ואף על פי] שלא נתכוין לזכות בה — חייב?
The Gemara asks: But according to this explanation, what forced Rabbi Elazar to interpret the mishna as referring specifically to the unique case where he turned over the dung at a height of less than three handbreadths, and consequently the reason he is liable is that he intended to acquire it, but if he does not intend to acquire it he is not liable? Let him interpret the mishna as referring to a case where he turned over the dung at a height above three handbreadths, in which case even if he did not intend to acquire it, he is liable.
הכל
(15) אָמַר רָבָא מתני׳ מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ מַאי אִרְיָא הָפַךְ לִתְנֵי הִגְבִּיהַּ אֶלָּא ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ כֹּל הָפַךְ לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה הוּא.
Rava said: What forced him was that the mishna was difficult for him. Why does it state specifically that he turned over the dung? Let it teach that he lifted the dung. Rather, learn from the fact that the mishna does not use the term: Lifted, which generally is referring to the act of lifting an object three handbreadths for the purpose of acquisition, that whenever the term turned over is used, it is referring to an act in which the object is lifted to a height of under three handbreadths from the ground.
אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו עצמה היתה קשה לו], והקושי הזה הוא שגרם לו להגיע למסקנה זו. כי מאי אריא [מה שייך] לשון ״הפך״? לתני [שישנה] ״הגביה״! אלא כיון שלא אמר ״הגביה״, שמשמעו סתם שהגביה לשם קנין ולמעלה משלושה טפחים, שמע מינה [למד מכאן] כי כל ״הפך״ למטה משלשה הוא.
Rava said: What forced him was that the mishna was difficult for him. Why does it state specifically that he turned over the dung? Let it teach that he lifted the dung. Rather, learn from the fact that the mishna does not use the term: Lifted, which generally is referring to the act of lifting an object three handbreadths for the purpose of acquisition, that whenever the term turned over is used, it is referring to an act in which the object is lifted to a height of under three handbreadths from the ground.
הכל
(16) וּמִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר חַיָּיב ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר.
The Gemara concludes: And from the fact that Rabbi Elazar was evidently the one who said that one who renounces ownership of his hazardous object in the public domain is still liable to pay for any damage it causes, Rabbi Yoḥanan is clearly the one who said he is exempt.
ומעירים: כיון שהוכחנו שר׳ אלעזר אמר כי המפקיר נכסיו ברשות הרבים והזיקו חייב, אם כן ר׳ יוחנן הוא שאמר פטור.
The Gemara concludes: And from the fact that Rabbi Elazar was evidently the one who said that one who renounces ownership of his hazardous object in the public domain is still liable to pay for any damage it causes, Rabbi Yoḥanan is clearly the one who said he is exempt.
הכל
(17) וּמִי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָתְנַן הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ.
The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that if one renounces ownership of his object he is exempt from liability for any damage it causes? But didn’t we learn in a mishna (30a): With regard to one who conceals a thorn or a piece of glass, or who puts up a fence of thorns, or who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and another person incurred damage due to any of these, he is liable to pay for this person’s damage.
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית – ברה״ר.
והגודר גדרו בקוצים – שעשה גדר של קוצים דסתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה (משלי כד).
וגדר – אבנים שנפל לרה״ר כו׳.
ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך] שהמפקיר נזקיו פטור? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית, וכן הגודר גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן בכל אחד ממקרים אלה אחר — הרי זה חייב בנזקו.
The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that if one renounces ownership of his object he is exempt from liability for any damage it causes? But didn’t we learn in a mishna (30a): With regard to one who conceals a thorn or a piece of glass, or who puts up a fence of thorns, or who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and another person incurred damage due to any of these, he is liable to pay for this person’s damage.
הכל
(18) וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַפְרִיחַ אֲבָל בִּמְצַמְצֵם פָּטוּר מְצַמְצֵם מַאי טַעְמָא פָּטוּר לָאו מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לֵיהּ בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ מִכְּלַל דְּחִיּוּבָא דְבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּיב.
And Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who puts up a fence of thorns, they taught that he is liable only in a case where he projects the thorns out into the public domain, but in a case where he restricts them to his own property, he is exempt. The Gemara infers: In a case where he restricts them, what is the reason that he is exempt? Is it not because it is considered a pit on his own property? By inference, the liability in the category of Pit, according to Rabbi Yoḥanan, is in the public domain, where a pit generally does not belong to the one who dug it. Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable.
ואמר ר׳ יוחנן לא שהוא1 חייב אלא מי שהוא מפריח – ומרחיבם ברשות הרבים, אבל המצמצם2 אותן בכותל פטור. ודייקי׳ מינה מצמצם אמאי פטור? דהוה להו כי בור ברשותו מכלל – שהמפריח מפני שעשה בור ברשות הרבים חייב. שמע מינה מפקיר נזקיו חייב.
ודחינן להאי דוקיא ואמרי׳ מאי טעמא מצמצם פטור? – לא מפני שהוא בור ברשותו, אלא מפני שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.
1. כן בכ״י לונדון. בעדי נוסח של הבבלי: ״שנו״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון: ״המצמם״.
לא שנו – דגודר בקוצים חייב.
אלא במפריח – ראש קוצותיה ברה״ר דה״ל בור ברה״ר.
אבל צמצמן – לתוך שלו דה״ל בור ברשותו ואע״ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה״ר פטור.
מצמצם מאי טעמא פטור וכו׳. וא״ת אמאי לא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהו״ל כמפקיר נזקיו לא היא דמפריח לאו מפקיר נזקיו היא אלא כשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה וא״ת אמאי לא אקשי ליה מההוא דא״ר יוחנן לעיל מחלוקת לאחר נפילה דע״כ בלאחר נפילה דהכא דבאונס הוא אליבא דרבנן הוא דפליגי יש לומר דהא עדיפא ליה דמפרשא ליה אבל אידך דלעיל לאו בפירוש אמרה ר׳ יוחנן דאנן הוא דאמרינן הכי מתוך מה שהקשינו מדבריו לדבריו.
בור ברשותו של אדם אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב אבל אם הפקיר רשותו ובורו פטור ואע״פ שמפקיר נזקיו חייב הואיל ובור זה ברשות כרהו ואח״כ הפקירו אין בו חיוב אבל מי שעשאו שלא ברשות אפי׳ הפקירו חייב שכל מפקיר נזקיו חייב:
מצמצם מכל מקום פטור לאו משום וכו׳. כלומר כמי שהפקיר רשותו לילך בצדו ולא הפקיר בורו ואם כן בור שחייבה עליו תורה היכי משכחת לה על כרחך בור ברשות הרבים דהיינו מפקיר נזקיו. והא דלא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהוה ליה כמפקיר נזקיו משום דמפריח לאו מפקיר נזקיו הוא אלא בשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה הוא דאזיל ואתי ברשות הרבים ומזיק. הרשב״א והראב״ד ז״ל.
ותלמיד הר״פ ז״ל כתב וז״ל דהא דלא מוכח ממפריח משום דאיכא למימר דמפריח מחייב מטעם ממונו דמיירי בדלא אפקר. ע״כ.
בד״ה אבל צמצמן לתוך שלו דהו״ל בור ברשותו ואע״ג דהפקיר רשותו פטור עכ״ל. כוונתו מבואר דאי לאו הכי לא הוי מקשה הש״ס מידי דדילמא ס״ל לר״י בור בר״ה פטור וברשותו הוא דחייביה רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו אבל במאי דפטר במצמצם היינו כשלא הפקיר רשותו דמצי אמר ליה ברשותי מאי בעית לכך כתב רש״י ואף ע״ג דהפקיר רשותו פטר ר״י וע״כ דהכי הוא ודאי דבלא הפקיר רשותו מאי קמ״ל פשיטא דפטור כיון דלא הפקיר רשותו ע״כ שלא הפקיר ג״כ בורו דהא המצניע קתני וכן הגודר גדרו ומהיכי תיתי יתחייב בזה א״ו דאיירי כשהפקיר רשותו וק״ל:
ואמר ר׳ יוחנן: לא שנו בגודר גדרו בקוצים שחייב אלא במפריח, כלומר, שהיו קוצי הגדר יוצאים בתוך רשות הרבים, אבל במצמצם את הקוצים ברשותו — פטור. ומעתה נברר: מצמצם מאי טעמא [מה טעם] פטור — לאו [האם לא] משום דהויא ליה [שהרי הוא] כבור ברשותו שלו? ומכלל הדברים אתה לומד דחיובא [שחיוב] של בור ברשות הרבים הוא. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו חייב! שהרי קוצים אלה בוודאי הפקירם.
And Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who puts up a fence of thorns, they taught that he is liable only in a case where he projects the thorns out into the public domain, but in a case where he restricts them to his own property, he is exempt. The Gemara infers: In a case where he restricts them, what is the reason that he is exempt? Is it not because it is considered a pit on his own property? By inference, the liability in the category of Pit, according to Rabbi Yoḥanan, is in the public domain, where a pit generally does not belong to the one who dug it. Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable.
הכל
(19) לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר וּמְצַמְצֵם מ״ט מַאי טַעְמָא פָּטוּר מִשּׁוּם דְּאִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים.
The Gemara answers: No, actually I could say to you that in principle, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt. Nevertheless, one who puts up a fence of thorns is liable, because he does not renounce ownership of the thorns that protrude into the public domain. And in a case where he restricts the thorns to his own property, what is the reason he is exempt? The reason is not that he is not liable to pay for the damage of a pit in his own property, but rather because it was stated about this case that Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: He is exempt because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a small distance from them. Therefore, if a pedestrian is injured by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.
להתחכך בכתלים – וזה שנתחכך והוזק משונה הוא ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם.
ודוחים: לא, לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: מפקיר נזקיו בדרך כלל פטור, ומצמצם את הגדר לרשותו מאי טעמא [מה טעם] פטור? לא משום שהוא בור ברשותו, אלא משום דאתמר עלה [שכבר נאמר עליה], אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים אלא להרחיק קצת מהם, ולכן אם אדם נתקל בקוצים של הגדר, אין זה נחשב למעשה רגיל אלא כיוצא דופן, ולכן אין בעל הגדר חייב על כך.
The Gemara answers: No, actually I could say to you that in principle, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt. Nevertheless, one who puts up a fence of thorns is liable, because he does not renounce ownership of the thorns that protrude into the public domain. And in a case where he restricts the thorns to his own property, what is the reason he is exempt? The reason is not that he is not liable to pay for the damage of a pit in his own property, but rather because it was stated about this case that Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: He is exempt because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a small distance from them. Therefore, if a pedestrian is injured by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.
הכל
(20) וּמִי אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן הַחוֹפֵר בּוֹר ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת חַיָּיב.
The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say that one who renounces ownership of his hazardous objects is exempt? But didn’t Rabbi Yoḥanan say that in general, the halakha is in accordance with an unattributed mishna, and we learned in an unattributed mishna (50b): In the case of one who digs a pit in the public domain and an ox or a donkey fell into it and died, he is liable. This mishna is referring to one who digs a pit in the public domain, where it is not owned by the one who dug it, yet the mishna deems him liable.
ואקשי׳ והאמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: החופר בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת חייב – והא בור ברשות הרבים נזקיו מופקרין הוא, ואמר ר׳ יוחנן חייב.
ושואלים עוד: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר׳ יוחנן כלל גדול: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנה]: החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב, משמע שחייב על נזקים בדבר שאינו קניינו!
The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say that one who renounces ownership of his hazardous objects is exempt? But didn’t Rabbi Yoḥanan say that in general, the halakha is in accordance with an unattributed mishna, and we learned in an unattributed mishna (50b): In the case of one who digs a pit in the public domain and an ox or a donkey fell into it and died, he is liable. This mishna is referring to one who digs a pit in the public domain, where it is not owned by the one who dug it, yet the mishna deems him liable.
הכל
(21) אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב.
The Gemara concludes: Rather, Rabbi Yoḥanan is actually the one who said that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable.
אלא ר׳ יוחנן דאמר חייב – מ״מ איצטריך לפרש לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים לפרש מתניתין אפילו כמאן דמחייב בור ברשותו ושמא רבי יוחנן בבור ברשותיה נמי מחייב דאיכא דסבר הכי בפרק הפרה (לקמן דף נ.).
אלא לרבי יוחנן הוא דאמר חייב. וא״ת אם כן אמאי איצטריך לפרושי טעמא במצמצם משום דאין דרכן של בני אדם וכו׳ תיפוק ליה משום דהוי בור ברשותו ומדאמר רבי יוחנן דבור ברשות הרבים חייב מכלל דבור ברשותו פטור. וי״ל דרבי יוחנן נמי אית ליה דבור ברשותו חייב דסתם משנה היא לקמן בפרק הפרה דבין בור ברשות הרבים בין בור ברשותו חייב ורבי יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה. תלמיד הר״פ ז״ל.
וה״ר ישעיה ז״ל כתב לקמן וז״ל מצמצם אמאי פטור הוי מצי למימר משום דהוי ליה בור ברשותו דפטור לרבי יוחנן כדאמרינן לעיל אלא דבעי לאוקומי מילתיה דרבי יוחנן אף למאן דאמר בור ברשותו חייב. ע״כ.
The Gemara concludes: Rather, Rabbi Yoḥanan is actually the one who said that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable.
הכל
(22) וּמִדְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פָּטוּר וְהָאָמַר ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר
The Gemara asks: And from the fact that Rabbi Yoḥanan said that he is liable, is it evident that Rabbi Elazar said that he is exempt? But doesn’t Rabbi Elazar say
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.