Bava Batra 128b – בבא בתרא קכח:‏ – Shas HaMeforash

(1)

תְּיוּבְתָּא דְכוּלְּהוּ תְּיוּבְתָּא.

The Gemara concludes: The refutation of the opinions of all the amora’im who held that a person who became blind after witnessing a matter can, in certain cases, testify about it, is indeed a conclusive refutation.

רי״ףרשב״םראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף בבא בתרא נ״ז.}

{בבלי בבא בתרא קכח ע״ב} שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר׳ יהודה ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן:

שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא בנכסים של-עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן:

שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו¹ שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים לא² מאי טעמא אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואפילו לר׳ עקיבא דאמר משיב אבדה האוי הני מילי היכא דליכא שטרא אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מירתת³ מתקיף ליה מר בר רב אשי אדרבה אפילו לר׳ שמעון בן אלעזר דאמר מודה מקצת⁴ טענה⁵ האוי הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה ודאי משיב אבדה האוי.

{בבלי בבא בתרא קכח ע״ב-קכט ע״א} דרש מר⁶ זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכתא בכל הני שמעתתא כד שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי אמר ליה אין גובין מתנינן⁷ וכן אמר רב נחמן אין גובין ואלא הילכתא לאפוקי מאי אי

{רי״ף בבא בתרא נ״ז:}

לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי לית הילכתא כמר בר רב אשי ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא איתתוב⁸ אמר ליה לאפוקי מדר׳ יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אינו נאמן ולאפוקי נמי מאתקפתא⁹ דמר בר רב אשי דאתקיף על ר׳ אבא בהמוציא¹⁰ שטר חוב:

{רי״ף שבועות י״ח.}

{בבלי בבא בתרא קכח ע״ב¹¹} גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה ר׳ אבא¹² לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולווה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידין אותו [שפרעו]⁠¹³ כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסין משועבדים לאו מאי טעמא אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואפילו לר׳ עקיבה דאמר משיב אבדה הוי הני מילי היכא דליכא שטרא אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מירתת¹⁴:

1. אותו: וכן במקביל ברי״ף שבועות פרק ו (דף יח ע״א), ובר״י מיגאש כאן. חסר ב-ג^יד, דפוסים.

2. מנכסים משועבדים לא: ג^כג: ״לא מנכסים משועבדים״.

3. שלח... מירתת: עד כאן מובא גם ברי״ף שבועות שם.

4. מקצת: וכן ג^יד, כ״י נ לפני הגהה. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״במקצת״.

5. טענה: דפוסים: הטענה.

6. מר: חסר ב-ג^כג.

7. דפוסים מוסיף: לה. וכן כ״י נ אחר הגהה.

8. איתתוב: וכן ג^יד. ג^ז ג^כג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא: ״איתותב״. דפוסים: איתותבו.

9. מאתקפתא: דפוס קושטא: מיהאי תקפתא. דפוסים: מהאי אתקפתא.

10. בהמוציא: כ״י נ לפני הגהה, דפוסים: ״במוציא״.

11. וברי״ף בבא בתרא פרק ח (דף נז ע״א)

12. ר׳ אבא: כ״י הספרייה הבריטית: ״רבא״.

13. שפרעו: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, וכן ברי״ף בבא בתרא שם, ובר״י מיגאש בבא בתרא שם. כ״י סוטרו: ״שפרע״.

14. מירתת: כ״י הספרייה הבריטית: ״אירתת״.

תיובתא דכולהו – שמואל ורב ששת ורב פפא דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פיתח ונסתמא והכא קא פסיל כולהו עדיות מדהדר ותנא זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול דהא מרישא שמעת מינה דאם סופו בפסלות פסול ולמה לי למהדר ולמתני בזה הכלל אי לאו לאתויי כל הני.

¹האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. דהא קמשמע לן שלא אבדה כתובתה באותו החלק אבל נוטלתו יתר על כתובתה ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה הני מילי במחלק נכסיו אבל זה אינו מחלק לטפויי לה קאתי. עוד יש לומר דהא קמשמע לן אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום אפילו הכי כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי כאחד מהבנים ומבטל ליה.

²נשבע וגובה מחצה כמודה במקצת הטענה. ולמה נאמן בשבועתו והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים מעידים שפרעו כולו מבטלים כח השטר ואעדים סמכינן אם כן אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע. ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשים שהוא מכחישן ואפילו לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא אומר שלא פרע אם כן חזרה קושיא למקומה שלא יהא נאמן אפילו בשבועה שהרי השטר בחזקתו. וי״ל שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר אלא יש לומר הכחשה. ויש לומר אינה הכחשה הלכך לגבי לקוחות לא חשבינן לה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן אבל לגבי נפשיה הכחשה הוא דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת ולא משיב אבדה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו.

1. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.

2. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן. פירש רבינו שמואל זצ״ל וקיבלה שנתרצית כדלקמן בפרקין. אי נמי לבד כתובה נותן לה חלק בנכסיו. ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל ידי קנין ובנכסים של עכשיו דאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כי אם באותו שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי׳ לר׳ מאיר נמי דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה״מ במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו לדבר הראוי לו לבוא ולהקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו. הילכך האי אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה ובבנים הבאים לאחר מיכן כלו׳ לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול. אלא אף לפי חשבון הנולדים לאחר מיכן דלא נתכוון זה למעט בנים אשר יוולדו להם אלא לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה. ונראה בעיני דאפילו אם היו עכשיו הבנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלא חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאים לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא תטול כאחד מן הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוון דלפום ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו לא שנא נתמעטו דהא נוטלת אשה כאחד מן הבנים קאמר ר׳ אבא עכ״ל:

סימן קי

ובספר חפץ גרסי׳ האומר תטול בתי כאחד מן הבנים וכו׳ והא נמי הילכתא היא:

[שם]
שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה ומחצה אני חייב והעדים מעידים שפרע כולו נשבע הלוה שפרע מחצה כדין כל מודה מקצת. ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל וכגון דמקמיה עדים דאסהידו דפרע כולה הודה לו דלא הוי כמשיב אבידה וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חודין ולא מצי למיפטר נפשיה בהעדאת עדים לא משבועה ולא מתשלומין דהודאת בעל דין עדיפא מהעדאת עדים אבל ממשעבדי לא גבי דאמרי לקוחות אנן אגב עדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו. וא״ת היכי דמי אם ידוע שיבואו עדים ויעידו שפרע הכל א״כ אית ליה מיגו ומשיב אבידה הוא מתוך שיכול לכפור הכל. ואם אינו ידוע שיבואו עדים למה הוא נשבע וגובה המלוה מחצה הכל יפרע כי למה יש להאמינו בשבוע׳. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דמיירי ודאי שידוע שיבואו עדים שיעידוהו כגון שדיבר להם מקודם לכן שיעידוהו שפרע הכל. מ״מ ליכא מיגו כדמפרש טעמא ואזיל משום דאיכא עדים אירתותי מירתת כי סבור הוא שלא יבואו עדים להעיד כדבריו שיחזרו בהם ויבושו לשקר דסהדי שקרי אאגרייהו נמי זילי וגם לא ידונו לשקר ולכך אין לנו מיגו במה שיכול לכפור הכל מ״מ הוא נאמן בשבועה שלא יפרע אלא מחצה כי אע״פ שהוא מחצה מכחיש את השטר מ״מ כיון שהעדי׳ כאן ומרעי ליה לשטריה הוי כמו מלוה על פה כי אם היה שותק היה השטר פסול מכל וכל ואינו גובה מחצה אלא על ידי הוראה שטוען שלא פרע מחצה. אבל אם היה שותק היה נפסל השטר לכך הוא נאמן בשבועתו במה שפרע מחצה ולא אמרי׳ כיון שהכחיש את העדים הוי כאילו השטר הוי שטרא מעליא אלא חספא בעלמא הוא ולא דמי להא דאמרי׳ באיזהו נשך מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. אע״ג דאילו הלך למדינת הים היינו טוענין ללקוחות וליורשים שהוא מזוייף אפי׳ הכי גובה מנכסים משועבדים משום דכל קיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואין כאן שום הכחשה לשטרא כי הכא שהעדים מכחישין את השטר. ומיהו קשה מדאמ׳ פרק שבועת הדיינין ההוא דא״ל לחבריה הב לי מאה דאוזיפתך א״ל להד״מ אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי פי׳ ונאמן הוא להכחיש את העד א״כ הכא נמי אמאי אינו נאמן להכחיש את העד שאומר שלא פרע אלא מחצה כיון דמכחיש ליה לעדים א״כ השטר הוא טוב ואיך הוא נאמן עוד על ידי שבועתו. ואומר ר׳ דלא דמי דהתם מיירי שהם מעידים שלוה והוא מכחישם מכל וכל שאומר שלא לוה. אבל כאן אינם מכחישם לגמרי שהרי מן המחצה מודה שפרע ומאותו דבר שמודה להם אין העדים מוכחשים כלל. ולכן יש לנו לומר שאין לנו להאמין לגמרי השטר אלא כמלוה על פה חשיבא. ומהאי טעמא נמי נוכל לפרש אפי׳ אין ידוע שיבואו עדים כלל יהא נאמן להכחיש את השטר כיון דאתו עדים ומרעי ליה לשטריה:

סימן קיא

העתקתי לשון רבינו שמשון זצ״ל. והא נמי הילכת׳ היא וליתא לאתקפתא דמר בר רב אשי:

מתני המחלק נכסיו על פיו דהיינו צוואת שכיב מרע דאינה צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה אלא בדיבור פיו בעלמא וכגון שמצווה מחמת מיתה כדאמרי׳ לקמן בפ׳ מי שמת ריבה לאחד ונתן לו כפליים במתנה ומיעט לאחד. זו היא שהשוה להם את הבכור בלשון מתנה דבריו קיימין. ואם אמר בלשון לא אמר כלום. כתב בין בתחילה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. הך מתני׳ דלא כר׳ יוחנן בן ברוקה:

לה. תיובתא דכולהו תיובתא – פירוש: שלכל עדיות שבעולם הוא פסול פתח ונסתמא ואף על פי שראה בעודו פתח שראובן הלוה לשמעון ונסתמא אינו יכול להעיד עליו עכשיו כיון שעכשיו אינו יכול לראות דבענן שיהא כשר בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.

מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי (ונשתפא) [ונשתטה] פסול אבל היה [יודע] לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פתח ונסתמא וחזר ונסתמא וחזר ונתפתח פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר וכל שתחילתו וסופו בפסלות פסול. כלומר וכל שתחילתו או סופו בפסלות פסול, אלמא ידיעה והגדה כהדדי נינהו, ותרויהו בכשרות בעינן. תיובתא דכולהו תיובתא. וש״מ דהלכתא כדשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא:

קיט. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. ואע״פ שמוחזקין בו שאינו בכור. ואמטול הכי נקט תינוק בין הבנים ולא נקט בן בין הבנים, דאף על גב דאמר על תינוק בין הבנים במקום שיש בן גדול ממנו נאמן. ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. וקימא לן כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הלכתא לקמן כוותיה לאפוקי מדרבי יוחנן:

קכ. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תיטול אשתו כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן. כלומר כי אמרי׳ נוטלת כאחד מן הבנים דוקא בנכסים של עכשיו, אבל נכסים שקנה לאחר מכאן לא קנה, דכיון דאינה ראויה ליורשו הויא לה מתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ודוקא נמי אחד מן הבנים, ואפילו בבנים הבאים לאחר מכאן, אפילו נולדו לאחר מיתתו, שאף הן ממעטין בחלקה. והוא הדין דאי מיית חד מהני דקיימי השתא בחיי אביו נתרבה חלקה. כללו של דבר, אין הלשון מוכיח אלא שתיטול בחלק המגיע לאחד מן הבנים העתידין ליורשו, בין שהיו מועטין ונתרבו בין שהיו מרובין ונתמעטו.

ומסתברא דאי אמר תטול כאחד מן בני אלו, ונולדו לו בנים לאחר מכאן, אין ממעטין בחלקה. וכי תימא כיון דלא אקני לה אלא כשיעור מאי דמטי לחד מהני דשכיחי השתא ואהנו הנך דאתו לאחר מכאן למעוטי בחולקא דידה דהא לית לה למשקל טפי מחד מהני, לא ס״ד, דא״כ גבי בכור דקי״ל דבן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט מחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא וכי כתיב פי שנים דמשמע פי שנים באחד כאחד מן הנולדין בחיי האב כתיבי, ואמאי, כיון דההוא דאיתיליד לאחר מיתת האב על כרחיך ממעט בחולקא דכולהו פשוטין הנולדין בחיי האב, ובכור לא שקיל פי שנים אלא פי שנים באחד מן הנולדין, ממילא ממעיט נמי בחולקא דבכור. אלא מאי אית לך למימר, כיון דמעיט רחמנא וילדו לו אהני למעוטי בן הנולד לאחר מיתת האב דאינו ממעט בחלק בכורה, ה״נ כיון דאמר כאחד מבני לא אהני לאפוקי בנים הבאים לאחר מכאן דלא למעוטי בחולקא.

ומנא תימרה דדייקינן לישנא דנותן בכה״ג כי היכי דדייקינן לישנא דקרא, דההוא דאמר לה לדביתיהו נכסי לך ולבניך (לקמן קמג,א) ואמר רב יוסף קנאי פלגא, וא״ר יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. תדע נמי דהא קי״ל כר׳ עקיבא דדייק לישנא יתירא (לעיל סד,א). והכא מדהוה ליה למימר כאחד מבני ותו לא, ואיכפל למימר כאחד מבני אלו, לט⁠(ו)⁠פויי מילתא קאתי, ובחלק הראוי לאחד מאלו בזמן שאין שם יורש אלא הן קאמר, דלא לימעטו בנים הבאים לאחר מכאן בחלקן.

והא דאמרי׳ הכא בבנים הבאים לאחר מכאן לא דמי לההוא דא״ל לדביתהו נכסי לבני דיהוון ליכי מינאי, הדר א״ל לבריה קשישא זיל קני כחד מיניהו, דאסיקנא בפ׳ מי שמת (לקמן קמב,ב) דה״ל קני כחמור ולא קני, דאלו התם קא מקני להו מאי דלא מטי להו בירושה וכיון דליתינהו לא קנו, וכי היכי דאינהו לא קנו איהו נמי לא קני, אבל הכא לא קא מקני להו לבנים הבאים לאחר מכאן ולא מידי אלא ירושה ממילא קאתיא להו, וסיומי הוא דסיימיה לחולקא דקא מקני לה לאיתתיה דהוי כשיעור מאי דמטי לאחד מבניו בירושה ואמטול הכי קניא. וקי״ל כרבי אבא, לא שנא בבריא ולא שנא בשכיב מרע. מיהו בשכיב מרע כיון דאמר תיטול, באמירה בעלמא קניא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אבל בבריא לא קניא עד דקנו מיניה. וכי קנו מיניה מיהת קניא, דלאו קנין דברים בעלמא הוא, דהא ממונא חייב נפשיה כדברירנא בריש פרק השותפין (לעיל ג,א סי׳ כה):

קכא. שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כלו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. כלומר הרי הלוה נשבע שבועת התורה, לפי שהודה במקצת, ומלוה גובה מחצה מנכסים בני חורין, אבל מנכסים משועבדין לא, מ״ט דאמרי׳ לקוחות אנן אעדים סמכינן. דמסהדי דפרע כוליה, והודאת לוה לא מהניא במקום שחב לאחרים. ואפילו לר׳ עקיבא דאמר (וכל) [דכל] היכא דאיכא מאן דמסייע ליה לנתבע למכפר בכוליה וקא מודי במקצת משיב אבידה הוי ופטור משבועה, ה״מ היכא דליכא שטרא דמרע ליה אבל הכא דאיכא שטרא עילויה אירתותי מירתת למטען פרעתי כולו, דאי טעין הכי אמרי׳ ליה שטריך בידיה דמלוה מאי בעי. הילכך כי מודי במקצת על כרחיה מודי ולאו משיב אבידה הוא.

מתקיף לה מר בר אשי אדרבה אפי׳ לרשב״א דאמר מודי במקצת טענה הוי הני מילי היכא דאילו כפר בכוליה ליכא עדים דמסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי ליה ודאי משיב אבידה הוי. וקי״ל כדשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה, ולאפוקיה מאתקפתיה דמר בר רב אשי.

ואי קשיא לך להא דאמרי׳ נשבע הלוה שפרע מחצה וגובה ה⁠[מ]⁠לוה מחצה, אמאי נשבע, הא איכא עדים דקא פטרי ליה. בשלמא לענין גובה מחצה לא קשיא לן, דאע״ג דאיכא סהדי דפרע כוליה, כיון דלוה מודי דלא פרע אלא פלגא, אהודאת לוה סמכינן, דקי״ל דפיו אינו בהכחשה והזמה (ב״מ ג,ב). אלא לגבי ההוא פלגא דקא טעין פרעתי, דלא קא מכחיש להו לסהדי, תהני ליה סהדותא דסהדי למפטריה משבועה. וכי תימא כיון דאסהידו סהדי דפרעיה כוליה ולוה קא מודי דלא פרע אלא מחצה, הא אודי דסהדי שקרי נינהו וממילא איפסילו להו לגביה לגמרי אפילו לההוא פלגא דמסייעי ליה, דלדבריו רשעים נינהו והתורה אמרה אל תשת רשע עד, א״כ לגבי מלוה לגבו ליה בשבועה, דהא סהדותא דהני סהדי לגבי האי מלוה ולוה כמאן דליתא דמיא.

שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דכי ליכא סהדי כלל וקא טעין לוה פרעתי לא גאבי מלוה אלא בשבועה מדרב פפא, השתא דאיכא סהדי דפרע כוליה לא מסרינן ליה שבועה כלל, דאע״ג דסהדותא דהני סהדי לגבי האי לוה כמאן דליתה דמיא, דהא אודי דפסולין נינהו, סהדי גופיהו בין לבי דינא בין לכולי עלמא כשרין נינהו, ואם כן היכי משבעי בי דינא שבועה דאיכא סהדי כשרי דבשקרא קא משתבע, וכיון דהאי שטרא לא מהני ליה למלוה למגבא ביה בלא שבועה, ואיהו לא מצי משתבע, הויא לה כתביעה על פה, ואמטול הכי משתבע עילויה כדין כל מודה במקצת.

ועוד, דאף על גב דסהדותא דהני סהדי לא מהניא למפטריה ללוה כלל לא מממון ולא משבועה כדברירנא, אהניא ליה לבטוליה לשטרא משום מיגו, דמיגו דיכיל למימר פרעתי כולו דהא איכא עדים דמסייעי ליה ולא הוה מהני ליה שטרא למלוה ולא מידי, כי אמר נמי פרעתי מחצה נמי מהימן, ולא מהני ליה האי שטרא למלוה ולא מידי.

ונהי דאהני ליה מיגו למפטריה מממון, אבל משבועה לא מהני, (ולא) [דלא] אמרינן מיגו לאפטוריה משבועה, דא״כ מודה במקצת דאמר רחמנא ישבע היכי משכחת לה, לימא מגו דיכיל למימר אין לך בידי כלום פטור כי מודי במקצת נמי פטור. וכי תימא שאני התם דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובעל כרחיה מודי, אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי ליה מעיז ואיכא מיגו, ה״נ כיון דאיכא שטרא דמסייע ליה למלוה, דאמרינן ליה שטרך בידיה מאי בעי, על כרחיה מודי בפרוטה ודינא הוא דלא נהני האי מיגו למפטריה משבועה. ועוד דעל כרחיך אפי׳ היכא דאיכא מיגו לא מהני מגו לאפטורי משבועה דא״כ שבועת עד אחד היכי משכחת לה, לימא מיגו דיכיל למימר פרעתי ומיפטר לגמרי, דהא אפילו אסהידו ביה תרי דלוה מדאוריתא מהימן לומר פרעתי בלא שבועה, כי טעין לא לויתי נמי ליפטריה משבועה.

אלא לאו שמע מינה לא אמרינן מיגו לאיפטוריה משבועה. ואע״ג דמשכחת לה בקובע זמן לחברו ולא עבר זמנו, דאי הוו תרי סהדי וטעין פרעתי לא מהימן, א״נ בעד אחד בשטר, א״נ דאסהיד ביה דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני במקום ששנים מחייבים אותו, על כרחיך סוגיין בעלמא לאו הכין הוא, אלא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ואע״ג דאיכא למימר מיגו. דאי לא תימא הכין, גבי נסכא דר׳ אבא וגבי חד סהדא ותרתי שנין ולפירי (לעיל לג,ב לד,א), דקאמרינן דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ואי אמרת מיגו הא לא מחוייב שבועה הוא, דאי נמי הוה טעין לא אכלתי ולא חטפתי לא הוה מיחייב שבועה, מיגו דאי בעי טעין פרעתי א״נ לפירות ירדתי. אלא לאו, ש״מ דלא אמרי׳ מיגו לאיפטורי משבועה.

ומסתברא כהדין טעמא בתרא דכתבינן דכי איבטיל האי שטרא משום מיגו הוא דאיבטיל ליה, דאי מטעמא דשבועה דרב פפא, הא קי״ל דהתם זיל שלים אמרינן ליה ולא מחייבינן ליה לתובע שבועה אלא היכא דטעין נתבע לישתבע לי, וא״כ אמאי פסיק הכא ואמר נשבע וגובה מחצה. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום מיגו הוא. ונפק״מ נמי דאפילו היכא דהימניה עילויה נמי אמרי׳ מיגו, דהא קי״ל דאי נמי הימניה עילויה כי אתו סהדי דפרעיה מהמניה, דנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה. אבל ודאי היכא דהימניה כבי תרי (בין) [כיון] דקימא לן דאע״ג דמייתי סהדי דפרעיה לא מהימני לאכחושי למלוה דקא טעין לא נפרעתי איעקר ליה מיגו מהאי דינא לגמרי, דהא א״נ הוה טעין פרעתי כולו לא הוה מהימן ולא הוו מהני ליה הני סהדי לאתכחושי למלוה, הילכך השתא נמי דטעין פרעתי מחצה לא מהימן וגבי ליה מלוה כוליה ממונא דשטרא בלא שבועה.

וש״מ דכי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות היכא דודאי איכא שטרא דמגבו ביה בי דינא, אבל היכא דליכא שטרא, אע״ג דמודי נתבע דהוה איכא שטרא במקצת מאי דתבע ליה תובע אי נמי בכוליה וקא טעין קא פרעתי מחצה, כיון דהשתא מיהת ליכא שטרא בידיה וליכא סהדי דמסהדי ליה בההוא קנין, לאו כפירת שעבוד קרקעות היא אלא כפירת תביעה דעל פה ומשתבע עילוה. דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בממונא דהאי שטרא וקא מודי ליה ללוה דאשתייר ליה גביה מהאי ממונא דהאי שטרא פלגא, דהויא לה הודאה וכפירה תרויהו בהאי שטרא, ואפילו הכי כיון דהאי שטרא נקיט בידיה לאו שטרא דמחייבין ביה בי דינא הוא דהא אסהידו סהדי עלויה דפריעה הוא, איחייב ליה שבועה אההוא פלגא דכפר, וכל שכן היכא דלא אודי לזה דהוה איכא עליה שטרא ולא קנין כלל:

קכב. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רב הונא למר זוטרא הא דרב נחמן דאמר אין גובין מן העבדים מאי אמר ליה אנן להא דשלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא גובין מן העבדים אין גובין מתנינן לה וכן אמר רב נחמן אין גובין. ולאו למימרא דעבדא כמטלטלא דמי לכל מילי, דהא גבי גזל ואונאה ושבועה דחשבינן ליה כקרקע ורחמנא אקשיא לקרקע. אלא כל היכא דמיעט רחמנא קרקע דינא הוא למעוטי עבדים, דהא איתקש לקרקע, וגבי בעל חוב היינו טעמא דלא גבי מיניהו משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויהו, דהא מצי לוה לאברוחינהו מיניה כי היכי דמברח להו לשאר מטלטלי דידיה. דשאני דינא דבעל חוב משאר מילי, דהא גבי ענבים העומדות ליבצר דסבירא להו לרבנן דלאו כבצורות דמיאן אלא הרי הן כקרקע לענין שבועה, ואלו גבי בעל חוב קימא לן דכמטלטלי דמו, דקאמרינן בכתובות בפ׳ נערה שנתפתתה (נא,א) סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי, מאי טעמא, על כרחיך משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויה דהא מצי לוה למשקלינהו לנפשיה, הילכך אע״ג דלא שקלינהו כמאן דשקלינהו דמי. והוא הדין נמי לגבי עבדים דלא חשבינן להו כמטלטלי אלא לגבי בעל חוב. וכן הלכה:

ר״ש בד״ה כל שתחלתו ראיית המעשה הס״ד ואח״כ מה״ד או סופו שעת הגדת עדות הס״ד ואח״כ מה״ד בפסולות כלומר כו׳ כצ״ל ונמחק כל שתחלתו סופו. ונ״ב כל זה שייך להיפוך העמוד:

דף קכט ע״ב ר״ש בד״ה ה״ג כו׳ מהני לשני יחזרו נכסים כו׳ הד״א:

תוס׳ בד״ה חון מע״א כו׳ ועד שימסרנו לע״א ויאכילנו כו׳ כצ״ל. והשאר נמחק:

תיובתא דכולהו [קושיה חמורה על כולם] על שמואל ורב ששת ורב פפא, שהם אומרים שמי שהיה פיתח ואחר כך נסתמא יכול להעיד. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריהם.

The Gemara concludes: The refutation of the opinions of all the amora’im who held that a person who became blind after witnessing a matter can, in certain cases, testify about it, is indeed a conclusive refutation.

מאמרים באתר אסיף

יכיר בממזר / אביעד תפוחי (יוצרות ב, אור יוסף - בית חגי תש״ע)

דין יכיר / אושרי ורהפטיג (מישרים ג, ירוחם תשס״ד)

תחילתו בפסול וסופו בכשרות / אסף אהרונוב (בלכתך בדרך טו, כרם ביבנה תש״ס)

נוגע בעדות שסילק נגיעתו / הרב הלל גפן (משפטי ארץ ב - טענות וראיות, משפטי ארץ תשס״ה)

בדין תחילתו בפסול וסופו בכשרות / הרב משה דימנטמן (אבני משפט ב, יד ברודמן - כולל ללימודי הוראה ודיינות, רחובות תשס״ג)

תחילתו בפסול וסופו בכשרות / הרב צבי שכטר (אבני משפט ג, יד ברודמן - כולל ללימודי הוראה ודיינות, רחובות תשס״ד)

רי״ףרשב״םראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) שְׁלַח ר׳רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים נֶאֱמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ נֶאֱמָן.

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: One who says something concerning one child among his sons is deemed credible, and Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible.

רי״ףר״י מיגשרשב״םראב״ןראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן, ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן. דפירשה רבא הכי האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר׳ יהודה, ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. לא מיתומקא אלא בדמוחזק לן באחר שהוא הבכור, אי נמי מוחזק לן בהאי גופיה דלאו בכור הוא, דבהאי הוא דפליגי ר׳ יהודה ורבנן משום דאינו צריך הכרה. אבל היכא דלא איתחזק לן מידי, בין לר׳ יהודה בין לרבנן נאמן דהא צריך הכרה כדאמרינן לעיל:

שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מן הבנים. אמר רבא ובנכסים של עכשיו, ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן. פי׳ אבל בנכסים הבאין לאחר מכאן אינה נוטלת, שהרי לאו ירושה היא אלא מתנה בעלמא היא ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ואפילו אם הוא שכיב מרע נמי לא קניא אלא בנכסים של עכשיו, דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הני מילי בדבר שבא לעולם שהוא דבר שבא לרשותו, אבל בדבר שלא בא עדיין לעולם שהוא דבר שלא בא לרשותו לא כלום הוא.

האומר על תינוק בין הבנים נאמן – לקמיה מפרש מאי אמר על אותו תינוק.

ועוד שלח לו האומר תטול כאחד מן הבנים שלו נוטלת כאחד מן הבנים ואין לה כתובה דבההיא הנאה דעשאה שותף בין הבנים מחלה לו. ומפרש רבא דהא דקא נוטלת בנכסים שיש לו עכשיו בשעת מתנה, אבל לא בנכסים שקנה לאחר מיכן דאין אדם נותן דבר שלא בא לעולם. ובבנים הבאין לאחר מיכן אם היו לו בנים אחרי המתנה לא תקח היא אלא חלק אחד בכל הבנים דהא כאחד מן הבנים קאמר בכל הבנים שלו.

ועוד שלח לו המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין, דאמ׳ לקוחות אנן אעדים סמכינן דאמרי פרעו כולו ובטל השטר, הלכך הוי הך מחצה דקמודה ביה האי כמלוה על פה וגובה מבני חורין, דאי לאו דמודה הוה פטור על פי עדים, והשתא דאודי ומכחיש לעדים איכא למימר מחמת ביעתותא דעדים דלא הוה ידע דלסיועי קאתי אודי, הילכך נשבע שפרע מחצה ואידך מחצה גובה מלוה מנכסים בני חורין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לו. האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן – כתב רבינו יצחק זצוק״ל וכשם שנאמן על התינוק לומר בכור הוא כך נאמן על אחרים לומר ממזרים הם. ואינו נראה לי כלל דבפרק קמא דכתובות הוכחתי שהאשה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי ואף על פי דקאי אותו פלוני ומכחיש לה והכא נמי אי אמר בעל דהך בני לאו מינאי נינהו אלא זינתה עם אחרים והיא אמרה מיניה איהי מהימנא וכך כתבתי גם בפרק עשרה יוחסין ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בארוסה שעיברה וארוס אמר לא מיעברא מינאי ואיהי אמרה מיניה דרב אמר חוששין לספק ממזר ושמואל אמר איהי מהימנא ודוקא בארוסה פליג רב דסבר כי היכי דאפקירה נפשה גבי ארוס אפקירה נפשה לאחריני אבל בנשואה מודה דאיהי מהימנא ובארוסה נמי קימא לן כשמואל הילכך הכא נמי איהי מהימנא ולא הוא ואף על גב דלא קימ׳ איהי קמן כגון דליתה או מתה כיון שהוא אומר כי אינם בניו מנלן שיהא נאמן לפוסלם לא האמינתו תורה אלא על בניו ולא על אחרים. ומאי דתנן בפרק עשרה יוחסין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ור׳ יהודה אומר נאמן, פירש המורה שם: כגון שהוא אומר באתי על אחת מחייבי כריתות שהוא בנו אבל לא שיאמר אשתי זינתה מאחר שאינו עושה אותו בנו ודוקא בשאין האם מכחישתו כדפרישית התם אבל אם היא מכחישתו היא נאמנת הילכך אין לפרש תינוק בין¹ הבנים אלא תינוק גדול קצת כמו תינוקות של בית רבן והבנים היו כמו כן קטנים ויש לך נער שנראה קטן מחביריו מפני שהוא גוץ בגופו ובאיבריו והוא גדול מהם בשנים ובכי האי גונא אמרינן דהוא נאמן ואף על פי שהיינו מוחזקין עליו שהוא קטן מהם אומר ר׳ יהודה שהאב נאמן לעשותו בכור ולהכחיש החזקה וכך פירשו כל המפרשים רבינו שמואל ורבינו יוסף בן מגש ורבינו ברוך ורבינו שלמה בן היתום זצוק״ל שהוא נאמן האב להכחיש החזקה שהיינו מוחזקים אבל על דבר ברור שיעשה הקטן בכור והגדול ממזר אין אחד מהם שפירש כך ואילו כן היה שהיה ר׳ יהודה מאמינו לעשות הקטן בכור והגדול ממזר אם כן היכי שייך למיתני וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך הוא נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה ואי פירושא הוי דהוא נאמן לעשות הקטן בכור והגדולים ממזרים אם כן מאי איצטריך תו למימר שגם הוא נאמן לומ׳ זה בן גרושה ובן חלוצה הוא. השתא לעשותו ממזר נאמן לעשותו חלל לא כל שכן אלא שמע מינה כשמעיד על בנו שהוא בכור אינו עושה האחרים ממזרים אלא לבד שהוא מכחיש החזקה אבל מכל מקום כולם הם בניו אלא שזה גדול באיברים וזה גדול בשנים.

1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״בן״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומר על בן בין הבנים שיירש כל נכסיו דבריו קיימין כמו שביארנו במשנה אמר על תינוק בין הבנים זהו בכורי אע״פ שהיינו מוחזקים באחר כן על צד מה שראינוהו גדול קומה יותר מזה נאמן ונוטל זה חלק בכורה וחולק עם האחרים בפשיטות ומ״מ אם אמר דבר זה על תינוק בין הגדולים שלא יפלו תחת אומד איזה נולד תחלה שהדבר ניכר על כרחנו שהאחרים נולדו תחלה הרי הוא כמי שאומר שהגדולים אינן בניו ואף חלק פשיטות הופקע מכל אותם שלמעלה הימנו:

שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים או בריא שאמר כן ובקנין ובדרך המועיל שלשון תטול בקנין אינו כלום שאינן אלא כקנין דברים אלא שמקנה לה חלקה באותו ממון במתנה נוטלת כאחד מן הבנים ופרשו גדולי המפרשים שאע״פ שלא הזכיר שיתר על כתבתה נותן לה כן לא הופקעה כתבתה בכך ונוטלת כאחד מן הבנים יתר על כתבתה ואף לדעת האומר כיון שעשאה שתף בין הבנים אבדה כתבתה כמו שיתבאר דוקא במחלק נכסיו אבל זה אינו מחלק ולא בא אלא להוסיף לה וכן השמיענו בזו שאע״פ שעשאה יורשת שהרי אמר כאחד מן הבנים והמוריש אחר במקום בת או בת במקום בן לא אמר כלום מ״מ הואיל ואמר תטול לשון מתנה הוא ומ״מ דוקא בנכסים של עכשו אבל בנכסים שנפלו אח״כ הן בחייו הן בקבר אינה נוטלת בהם כלום שהרי אינה ירושה אלא מתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו שכיב מרע כמו שיתבאר ומ״מ כל שנתרבו אותם הנכסים מחמת עצמן דרך שבח חולקת עמהם ויש אומרים אף בריוח הבא מחמת נכסים של עכשו שזהו כדין דקל לפירותיו והדברים רופפים ומ״מ יראה דוקא בשלא נשתנה הגוף לגוף אחר הא כל שהוא כן אינה חולקת אלא לפי מה שהיה שם באותה שעה ואם אבדו אותם הנכסים ובאו אחרים מצד אחר אינה חולקת נתחדשו לו בנים אח״כ הן שנולדו בחייו הן עוברין שנולדו אח״כ אין האשה טוענת הרי נתן לי כאחד מבניו של אותה שעה אלא אף אותם שנתחדשו ממעטין בחלקה שהרי אינה זוכה אלא לאחר מיתה ובשעת שזכת הרי כלם שוין בירושה ושמא תאמר אם כן הרי זו כאומר שתטול כאחד מן הבנים הבאים ואם כן הרי זה קני כחמור מ״מ אי אתה מפרש אלא כאחד מן הבנים של עכשו והרי בנים של עכשו מתמעטים בחלק הבאים וגאוני ספרד כתבו בחבוריהם אפילו אמר כאחד מן הבאים או שאין לו בנים עכשו ואמר כאחד מן הבנים אין זה קני כחמור שלא נאמר דין קני כחמור אלא בשזיכה לעובר מה שאין ראוי לו בירושה ואמר לזה קני לך כעובר זה אבל זה שאינו מזכה להם אלא מה שראוי להם מצד ירושתם הרי זוכים בה ואינם אצלה חמור וכשאמר על זה שיקנה כמותם אין זה קני כחמור:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד הלכה שלח ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: האומר על תינוק בין הבנים — נאמן. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן.

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: One who says something concerning one child among his sons is deemed credible, and Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible.

רי״ףר״י מיגשרשב״םראב״ןראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מַאי קָאָמַר אָמַר אַבָּיֵי הָכִי קָאָמַר הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים יִירַשׁ כׇּל נְכָסַי נֶאֱמָן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ נֶאֱמָן כְּרַבָּנַן.

The Gemara asks: What is Rabbi Abba saying? Abaye said that this is what Rabbi Abba is saying: One who says concerning one child among his sons: He shall inherit all my property, is deemed credible, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who holds that one can bequeath all his property to one of his heirs (130a). And Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כר׳ יוחנן בן ברוקה – דאמר כשאמר איש פלוני יירשני במקום שיש בת לא אמר כלום לדברי הת״ק וא״ר יוחנן אם על מי שראוי ליורשו אם אותו פלוני שאמר יירשני במקום בת אם הוא ראוי ליורשו אם לא היה לו בת כגון שהוא אחיו כיון דהוה יורשו בשאין לו בת יורשו נמי במקום בת הכי נמי כשאמר על תינוק בין הבנים הואיל וראוי ליורשו אותו תינוק הכי מצי יהיב ליה כל נכסי׳ דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו כחפצו:

ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן – כרבנן ת״ק דר׳ יוחנן בן ברוקה:

כרבי יוחנן בן ברוקה – במתניתין אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקינן לקמן הלכתא כוותיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] באיזה מקרה דיבר ר׳ אבא? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: אב האומר על תינוק בין הבנים ״בן זה יירש כל נכסי״ — נאמן, והרי זה כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה שאמר שיכול אדם להנחיל את נכסיו כולם לאחד מאלו הראויים ליורשו. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן, שהוא סבור כרבנן [כחכמים] החולקים על ר׳ יוחנן בן ברוקה.

The Gemara asks: What is Rabbi Abba saying? Abaye said that this is what Rabbi Abba is saying: One who says concerning one child among his sons: He shall inherit all my property, is deemed credible, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who holds that one can bequeath all his property to one of his heirs (130a). And Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא הַאי נֶאֱמָן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן יִירַשׁ וְלֹא יִירַשׁ מִבַּעְיָא לֵיהּ.

Rava objects to this explanation: According to Abaye’s explanation, this wording: Is deemed credible, and: He is not deemed credible, is not precise; he should have employed the terms: Shall inherit, and: Shall not inherit, as the issue is the ability of the father to specify who will inherit from him, not his credibility.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רבא – לדברי׳ דמפרשת ליה הכי האי נאמן ואינו נאמן יירש ולא יירש מבעיא ליה. כר׳ יהודה דאמר לעיל יכיר יכירנו לאחרים: כרבנן דאמרי בתר חזקה אזלינן: תטול אשתי ירושה בין הבנים לבד מכתובתה נוטלת כאחד מן הבנים משום דמצי למיתן מתנה לכל מאן דבעי:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: לפי פירושו של אביי, האי [זה] הביטוי ״נאמן״ ו״אינו נאמן״ אינו מתאים לפירוש זה, אלא ״יירש״ ו״לא יירש״ מבעיא ליה [נצרכה לו לומר], שהרי אין מדובר כלל בענין של נאמנות!

Rava objects to this explanation: According to Abaye’s explanation, this wording: Is deemed credible, and: He is not deemed credible, is not precise; he should have employed the terms: Shall inherit, and: Shall not inherit, as the issue is the ability of the father to specify who will inherit from him, not his credibility.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָאָמַר ^אהָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים בְּכוֹר הוּא נֶאֱמָן כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ נֶאֱמָן כְּרַבָּנַן.:

Rather, Rava said that this is what Rabbi Abba is saying: One who says about one child among his sons that he is his firstborn is deemed credible, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (127b); and Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda.

א. רמב״ם הלכות נחלות ב׳:י״ד
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט רע״ז:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט רע״ז:י״ב

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות נחלות ב׳:י״ד
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט רע״ז:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט רע״ז:י״ב

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמן – כר׳ יהודה ואע״ג דמוחזק לן באחר שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן והכי הלכתא דהא פסיק הכי לקמן דהלכתא בכולהו כדשלח רבי אבא ואמרינן דלאפוקי רבי יוחנן אצטריך למיפסק הלכתא כותיה דרבי אבא וש״מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אף שלא אמר האב כי בני בכורי הוא נוטל פי שנים שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור והתם אמר רבי יהודה נאמן האב לבטל החזקה אבל אם לא אמר האב על האחר שהוא בכור התם אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה קיימת דאי לא תימא הכי הוה ליה לרבי יהודה למימר הכי רבי יהודה אומר כל בכור שלא הכירו אביו ואמר זהו בכורי אינו נוטל פי שנים אלא מדלא תני הכי שמע מינה כדאמרינן.

אינו נאמן כרבנן – הואיל ומוחזק לן באחר שהוא בכור.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. יש מי שאומר דדוקא בכי הא נאמן, דנאמן לפסול את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור, שהתורה נתנה הבחנה ביד האב על הבחנת הבכור. הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן. דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמר לומר זה בן גרושה זה בן חלוצה, ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור. ועוד שהרי שנינו בקידושין (קידושין עח:) אפילו שניהם אומרי⁠[ים] על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין. והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי, אנן כמאן, אי סבירא לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן, ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכירא, כדאמרינן לעיל. והרב אלפסי ז״ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור, מההיא דיבמות בפרק החולץ (יבמות מו.) דההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואמר לו רבי יהודה לדבריך גוי [אתה] ואין עדות לגוי ונאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך וכולה כדאיתא התם, דאלמא טעמא דאין עדות לגוי, הא בעלמא נאמן לפסול ואפילו שלא על ידי הבחנת הבכור, וכמו שכתב שם בהלכות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: האומר על תינוק בין הבנים ״בכור הוא״ — נאמן, כדברי ר׳ יהודה. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן, כדברי רבנן [חכמים] החולקים עליו.

Rather, Rava said that this is what Rabbi Abba is saying: One who says about one child among his sons that he is his firstborn is deemed credible, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (127b); and Rabbi Yoḥanan says that he is not deemed credible, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda.

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) שְׁלַח לֵיהּ ר׳רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא ^בהָאוֹמֵר תִּטּוֹל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים אָמַר רָבָא ^גוּבִנְכָסִים שֶׁל עַכְשָׁיו ^דוּבְבָנִים הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן.:

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: In a case of one who says: My wife will take a portion of my estate like one of the sons, she takes a portion like one of the sons, as it is considered a gift. Rava says: And this ruling is only with regard to the husband’s current property, which he can give her as a gift. The husband cannot give her a portion of his future property. And furthermore, the calculation of her portion must take into account not only the number of sons the husband has at the time of his statement, but also the sons who come, i.e., who will be born, afterward.

ב. רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

ג. רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

ד. רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

ג רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

ד רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י׳-י״א
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור אבן העזר ק״ח:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״ח:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא ובנכסים שיש לו עכשיו – שהוא מוחזק בהן ונוטלת בהן כאחד מן הבנים הילדים לאחר מכן אבל מכל הנכסים הבאים לאחר מיכן אינה נוטלת לפי שאין אדם מקנה לגבי אשתו דבר שלא בא לעולם והיכי נוטלת חלקה מבנים שיולדו לאחר מיכן שנתן לה הבעל מתנה. משום דעם בניו ראשונים לחודייהו לא מציא למיטען תנו לי חלק עם הבנים שהי׳ באותה שעה בלבד דהא בשעת ירושה יש עוד בנים אחרים שיורשים אלא בעל כרחה אינה נוטלת חלק אלא באותן הנכסים שהיה לה באותה שעה ופלגי להן בין כל הבנים ונוטלת בהן חלק כאחד מן הבנים. והיינו בבנים הבאין לאחר מיכן דאית להו אחים הרבה ואינה יכולה לומר איני רוצה שיחלוקו אותן נכסים אלא לבנים שהי׳ לו באותה שעה ונוטלת אני כאחד מן הבנים לרבות חלקה אלא יחלקום בין כולם משום דכולהו יורשים הוו ונוטלת כאחד מהם באותן נכסים בלבד שהיו לו באותה שעה. אבל נכסים שבאו לו לאחר מיכן יורשין בנים ראשונים ואחרונים בלבד בשוה חוץ ממנה:

ובבנים הבאים אפילו לאחר מכאן. פי׳ שאם היו לו בשעת המתנה שלשה בנים ולאחר המתנה נולדו לו שני בנים אחרים, אינה יכולה לומר איני נוטלת אלא רביע הכל שהוא כאחד מן הבנים שהיו לו בשעת המתנה, והשלשה רביעים יחלקו אותן חמשה הבנים. אלא כאחד מן החמשה הבנים היא שנוטלת שהוא שתות, דהויין לה כולהו בהדה כששה אחים, שהרי לא קאמר לה בשעת המתנה תטול כאחד מן הבנים האלו, אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה דמשמע כאחד מן הבנים שמניח.

ולא דמיא הא לההיא דאמרינן קני כחמור. חדא דהא לא אמר לה קני כאחד מן הבנים הבאים אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה והא אית ליה בנים, והנך למעוטי בחלקה קא אתו. ועוד דאפילו לית ליה בנים השתא ואמר לה תטול כאחד מן הבנים שיהיו לי, לאו קני כחמור הוא, דכי אמרינן קני כחמור היכא דזיכה לעובר מאי דלא מטי ליה בירושה וקאמר לה קני לך כהאי עובר, דכיון דעובר גופיה לא קני ההוא מידי דזכי ליה דהא ליתיה בעולם, איהי נמי לא קניא דהוה ליה קני כחמור. אבל הכא הני בנים דהוו ליה בתר הכי בני ירושה נינהו, ולא קא מזכי להו מידי דלא מטו להו בירושה, וכיון שכן כי אמר לה קני כוותיהו לאו קני כחמור הוא, דהא אינהו גופיהו לאו חמור נינהו דהא זכו בירושה וקנו לה, וכיון דאינהו זכו איהי נמי זכיא.

והאי מתנה אי במתנת שכיב מרע היא, ואע״ג דלית בה קנין וליתא בלשון הקנאה, כיון דלא הדר ביה קניא. ואי במתנת בריא היא, מוקמינן לה בדאית בה קנין ובדאמר לה בלשון הקנאה, אבל תטול לאו לשון הקנאה הוא דהא קנין דברים בעלמא הוא, ומסתברא דהאי מתנה מתנת שכיב מרע היא מדקאמר תטול:

שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידים אותו שפרעו כולו, נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. פי׳ נשבע הלוה שבועת התורה שפרעו מחצה, וגובה מלוה המחצה שהודה בה הלוה מנכסים בני חורין. דכי אמרינן בעלמא היכא דאמר הלוה שטרא פריעא הוא וקאמר לישתבע לי המלוה דמשתבע ליה המלוה דלאו פריעא הוא ושקיל, הני מילי היכא דליכא סהדי דקא מסהדי דפריעא הוא דהוה ליה שטרא מעליא ולאו כל כמיניה דלוה למיטען דפריעא הוא, ומשום הכי כי קאמר לישתבע לי משתבע ליה מלוה דלאו פריעא הוא ושקיל. אבל הכא כיון דאיכא סהדי דמסהדי דפריעא הוא, איבטיל ליה ההוא שטרא והוה ליה חספא בעלמא, והויא לה טענת מלוה כטענת על פה בלא שטר דמשתבע ליה ומפטר. ובדין הוא דלא לישתבע הכא כלל דהא איכא סהדי דמפטרי ליה, אלא כיון דהא קא מודי במחצה דאשתכח דקא מכחיש להו לסהדי, משום הכי לא סמכינן אסהדותיהו לענין אפטוריה משבועה, אלא מחייבינן ליה שבועה כדין מודה במקצת הטענה.

האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים – וקבלה שנתרצית כדלקמן בפירקין אי נמי לבר מכתובתה נתן לה חלק בנכסיו ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל ידי קנין.

ובנכסים של עכשיו – שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כי אם באותן שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה הני מילי במפרש אבל בסתמא אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא להקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו והלכך הך אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה.

ובבנים הבאין לאחר מכן – כלומר לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול אלא אף לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה ונראה בעיני דאפילו אם היה לו בנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלה חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא תטול כאחד מכל הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוין דלפי חלוקת ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו דהא נוטלת אשתו כאחד מן הבנים קאמר רבי אבא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובנכסים ובבנים הבאין אפילו לאחר מיכן – אמר הרב ר׳ שמואל ז״ל שאם היו בנים מרובין ונתמעטו דשקלא כאחד מן הנשארים שלשעת חלוקה כיון, וצ״ע.

ובבנים הבאים לאחר מכאן. ולא דמיא לאותה שאמרו לקמן פרק מי שמת (בבא בתרא קמב:) ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי, אתא [בריה] קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמר ליה קני כחד מינייהו, ואסיקנא דלא קנה, דהוה ליה קני כחמור, ואתמר קני כחמור לא קנה, והיינו טעמא דלא קני משום הקנה לנולדים דלא קנו מצד הקנאתו, דהמזכה (לעבד) [לעובר] לא קנה, והילכך כשאמר לו קני כחד מנייהו הוה ליה כחמור ולא קנה. אבל הכא לא הקנה לבנים כלום ואינן זוכין מצד הקנאתו, אלא ממילא מצד ירושתן, ואמר שתטול אשתו חלק בנכסים כחלק אחד מן הבנים בשעת ירושתן. הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש.

וכתב ר״ש⁠(י) ז״ל, דכמו שאמר שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטינן בחלק מתנתה, כך אם היו מרובין ונתמעטו נוטלת כאחד מהן בשעת חלוקה, שכן אמר לה. והראב״ד ז״ל נסתפק בדינו.

ואם תאמר לעיקר הדין מאי קא משמע לן ר׳ אבא. שאין לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו וכבנים הבאים לאחר מכאן, הא ר׳ אבא לא פירש כן, דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב״ד ז״ל דהא קא משמע לן, שלא אבדה כתובתה באותו החלק, אבל נוטלתו יתר על כתובתה. ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה, הני מילי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק ולטפויי לה קא אתי. עוד [כתב] ז״ל דהא קא משמע לן, אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום, אפילו הכי כי אמר תיטול לשון מתנה הוא, ולא אתי כאחד מן הבנים ומבטל לה. עד כאן.

יראה לגדולי הצרפתים שאם נתמעטו הבנים ונתרבה חלק הנשארים שאף היא נוטלת כאחת מהם שהרי לבנים שבשעת חלוקה נתכון הן נתרבו הן נתמעטו ויש חולקין בה מטעם שיד בעל השטר על התחתונה:

המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ותובע מנה ולוה אומר פרעתי מחצה ומודה בחמשים והעדים מעידים שפרע כלו והרי שאלו היו העדים מכוונים עם הנתבע היה הנתבע פטור ונותן מה שהודה בלא שבועה ונפטר ואלו לא היו שם עדים כלל היה הנתבע חייב לפרוע כתביעת המלוה ואין שבועה מפקיעתו שאין שבועת מודה מקצת לנתבע בשטר אבל בזו הדין משתנה מדרכו ודנין בו כן שישבע הלוה שבועת התורה שמחצה פרע כדין מודה מקצת שהשטר כבר נתבטל בעדות העדים וגובה מקצת האחרים מנכסים בני חורין אבל לא מן המשועבדים שהלקוחות על עדות העדים סמכו וכגון שהעדים אינן נוגעין בדבר מצד הלקוחות ויש שואלין אחר שהודאת בעל דין כמאה עדים הוכחשו העדים ונשאר השטר בחזקתו כמי שאין שם עדים כלל עד שדחקו לומר שאין מעידין אלא על מנה סתם ולא על פרעון חוב זה ואלו טען המלוה שמצד אחר קבלם היה גובה מנכסים משועבדים אלא שהוא מודה שלא נתחייב לו מצד אחר ומ״מ אין הלוה מכחיש העדים שלא על פרעון שטר חוב זה העידו וגדולי המפרשים תירצו שאלו אמר הלוה מחצה פרעתי ולא יותר ודאי הוכחשו אבל פרעתי מחצה לבד אינה הכחשה כאדם שאומר עד כאן זכורני שפרעתי והעדים נזכרים ביתר הימנו ואף הם חוזרים ושואלים לעצמם אחר שאינם מוכחשים כלל למה הלוה צריך שבועה כלל והרי העדים מעידים שפרע חמשים שהרי חמשים בכלל מנה ומפרשים שאין הדבר ברור אם היא הכחשה אם לאו ולענין לקוחות אתה דן לומר שאינה הכחשה ולענין עצמו אתה דן לומר שהיא הכחשה קצת חכמי הצרפתים תרצו שעדות העדים בטל על ידי הודאתו והשטר ע״י עדים ואין הדבר נשאר אלא על פי הודאתו ואפילו הוכחשו העדים לגמרי כגון שהם העידו על פירעון שטר זה ושבפעם אחת פרעו כלו הדין כך וחכמי ההר תירצו בה שאם אמרו הודאת בעל דין כמאה עדים לחייב את עצמו לא אמרו לדון את העדים כמוכחשים שאין שנים מוכחשים על פי אחד ועדותם לא זזה ממקומה אלא שאין בנו כח לפטור את זה בעדותם אחר שהוא מחייב את עצמו ועוד שבמה שהודה אין לעדותם שם עדות שאין עדות אלא הבאה על ידי כפירת בעל דין ואם כן אין עדות אלא במחצה האחר והרי אינם מוכחשים בו ומ״מ נפגם השטר וחזר לדין מלוה על פה ולמודה מקצת והוא הענין שהוא נשבע שאין אומרין שלא להשבע על כח שטר שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא אלא בשטר שיש בו כח שטר:

וגאוני ספרד כתבו בתשובת שאלה על מי שאמר לחברו מנה לי בידך בקנין ועדים ולא הספיקו עדים לכתוב עד שהלכו ואמר אח״כ אין לך בידי אלא חמשים ובקנין חייב בשבועת מודה מקצת ואע״פ שמודה שאותם החמשים בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד והרי הוא כפירת שעבוד קרקעות הואיל ואין יכול לטרוף בהם לקוחות אחר שאין אנו רואין השטר מודה מקצת הוא וראיה לזה בראשון של מציעא בשמועת מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ובשטר שנשבע על סלע שלישי הואיל ואין יכול לטרוף בו לקוחות וכן אם אבד שטרו של זה והודה לו חברו ששטר היה לו אלא שאינה אלא סך פלני אין זה כפירת קרקעות ונשבע ואף בזו הואיל ושטר זה אינו גובה ממשועבדים אין לו תורת שטר וחזר הדין לדין מודה מקצת הגמור ולענין שטר שכתוב בו סילעין סתמא מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אם הוא בדין מודה מקצת או בדין משיב אבדה כבר ביארנו הענין בראשון של מציעא:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. ואם תאמר רבי אבא קמ״ל ואם תאמר לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן והא רבי אבא לא פירש כן דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב״ד ז״ל דהא קמשמע לן שלא אבדה כתובתה באותו החלק אבל נוטלתו יתר על כתובתה ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה הני מילי במחלק נכסיו אבל זה אינו מחלק לטפויי לה קאתי. עוד יש לומר דהא קמשמע לן אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום אפילו הכי כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי כאחד מהבנים ומבטל ליה. עד כאן. הרשב״א ז״ל.

אמר רבא ובנכסים של עכשיו. יש מפרשים שבנכסים שקונה אחר כך אינה נוטלת חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואין זה מחוור דלא אצטריך רבא לאשמועינן הכא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא הכי פירושו שאם קנה נכסים אחר כך אינה נוטלת בנכסים של עכשיו כשיעור שמגיע לאחד מן הבנים בשעת חלוקה בכל הנכסים. מהו דתימא אקנויי אקני לה בנכסים של עכשיו שתטול בהם כשיעור מה שיטול אחד מן הבנים בשעת חלוקה קמשמע לן שלא עלתה דעתו על נכסים שיקנה ולא נתכוון אלא לזכות לה בחלק שיגיע לאחד מן הבנים בנכסים הללו. עליות.

ובנכסים של עכשיו. פירוש אבל בנכסים אבאים לאחר מכאן אינה נוטלת שהרי לאו ירושה היא אלא מתנה בעלמא ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם ואפילו אם הוא שכיב מרע נמי לא קניא אלא בנכסים של עכשיו דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו הני מילי בדבר שבא לעולם שהוא דבר שבא לרשותו אבל בדבר שלא בא עדיין לעולם שהוא דבר שלא בא לרשותו לא כלום הוא.

ובבנים הבאים לאמר מכאן עסקינן. פירוש שאם היה לו בשעת המתנה שלשה בנים ולאחר המתנה נולדו לו שני בנים אינה נוטלת אלא כאחד מן החמשה בנים דהויין להו כולהו בהדה כששה אחים שהרי לא אמר לה בשעת המתנה תטול כאחד מן הבנים אלו אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה דמשמע כאחד מן הבנים שמניח. ולא דמיא להא דאמרינן קני כחמור חדא דהא לא אמר לה קני כאחד מן הבנים הבאים אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה והא אית ליה בנים והנך למעוטי בחלקה קאתו ועוד אפילו לית ליה בנים השתא ואמר לה תטול כאחד מן הבנים שיהיו לי לאו קני כחמור הוא דכי אמרינן קנה כחמור היכא דזיכה לעובר מאי דלא מטא ליה בירושה וקאמר לה קני לך כהאי עובר דכיון דעובר גופיה לא קני ההוא מידי דזכי ליה דהא ליתיה בעולם איהי נמי לא קניא דהוה ליה קני כחמור אבל הכא הני בנים דהוו בתר הכי בני ירושה נינהו ולא קמזכי להו מידי דלא מטו להו בירושה וכיון שכן כי קאמר לה קני כוותייהו לאו קני כחמור הוא דהא אינהו גופייהו לאו חמור נינהו דהא זכו בירושה וקנו לה וכיון דאינהו זכו איהי נמי זכיה. והאי מתנה במתנת שכיב מרע היא ואף על גב דלית בה קנין וליתא בלשון הקנאה כיון דלא הדר ביה קניא. ואי במתנת בריא הוא מוקמי לה דאית בה קנין ודאמר לה בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה הוא דהא קנין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנה מתנת שכיב מרע הוא מדקאמר תטול. הרא״ם ז״ל.

כתב רשב״ם ז״ל דכמו שאמרו שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטים בחלק מתנתה כך אם היו מרובים ונתמעטו הרויחה שעל שעת חלוקה כיון. והראב״ד והרמב״ן ז״ל נסתפקו בדבר דאפשר שהדבר ספק אי על שעת מתנה כיון או על שעת חלוקה ולפיכך בין במרובים ונתמעטו בין במועטים ונתרבו ידה על התחתונה. הרשב״א והר״ן ז״ל. וכן דעת הר״י ז״ל בעליות.

ב ועוד הלכה שלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: האומר ״תטול אשתי בירושה כאחד מן הבנים״ — הרי זו נוטלת כאחד מן הבנים, שהרי רשאי הוא לתת לה מה שירצה כמתנה. אמר רבא: ודברים אלה אמורים רק בנכסים של עכשיו שאותם יכול לתת במתנה, אבל לא במה שיקנה בעתיד, שאינו יכול לתת מה שעדיין לא בא לעולם. וכן מדובר בכל הבנים שיהיו בזמן החלוקה, אף בבנים הבאין לאחר מכאן, שנולדו לו לאחר שנתן לה מתנה זו, כפי מספרם באותו זמן.

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: In a case of one who says: My wife will take a portion of my estate like one of the sons, she takes a portion like one of the sons, as it is considered a gift. Rava says: And this ruling is only with regard to the husband’s current property, which he can give her as a gift. The husband cannot give her a portion of his future property. And furthermore, the calculation of her portion must take into account not only the number of sons the husband has at the time of his statement, but also the sons who come, i.e., who will be born, afterward.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דאור זרוערמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא ^ההַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ מַלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם וְלֹוֶה אוֹמֵר פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפָּרַע כּוּלּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין אֲבָל מִמְּשׁוּעְבָּדִין לָא דְּאָמְרִי אֲנַן אַעֵדִים סָמְכִינַן.

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: In the case of one who produces a promissory note against another, and the creditor says: I was not repaid anything, and the debtor says: I repaid half the debt, and the witnesses testify that the debtor repaid the entire debt, then this debtor takes an oath that he repaid half, as is the halakha with regard to one who admits to a part of a claim, and he is exempt from paying that half. And the creditor collects the second half from unsold property; but not from liened property that was sold after the loan, as the buyers can say: We rely on the witnesses that the debt was repaid in its entirety.

ה. רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״ד:ד׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור חושן משפט פ״ב:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט פ״ב:י״ג

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״הרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״ד:ד׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור חושן משפט פ״ב:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט פ״ב:י״ג

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והעדים מעידים אותו שפרעו כולו – הואיל והוא מודה שהוא חייב מחצה לא אזלינן בתר סהדותייהו דעדים אלא ¹ נשבע המלוה שלא נפרע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים שמכר או שמשכן אחר שלוה לא מצי למיגבי משום דמצו למימר לקוחות אנן כי זבינן אעדים דמסהדי דפרע כולו סמכינן ולית לך גבן כלום. וזה כלל גדול בדין בכל אותו ענין שהלוה רוצה לפטור את עצמו מן המלוה כשתבעו במלוה שבעל פה באותו ענין עצמו שיהיה לחייבו המלוה בשיש לו שטר חוב עליו כגון אם תובעו מלוה על פה וזה אמר אין לך בידי כלום דפטור אפי׳ משבועה דאין מודה לו כלום כך אחרי שכפר זה אם הוציא עליו שהוא חייב לו גובה ממנו אפי׳ בלא שבועה. ואם תבעו במלוה על פה וכפר במקצת והודה במקצת פורע לו מה שהודה ונשבע לו על מה שכפר כך כשכפר לו מקצת והוציא זה עליו שטר חוב שחייב לו וישבע המלוה על מה שכפר לו ונוטל על פה שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין נשבע זה שהשטר בידו ונוטל. הלכך אמרינן הכא נשבע המלוה וגובה ממחצה שכופר לו הואיל והוציא עליו שטר. ואפי׳ לר׳ עקיבא דאמר בב״מ היכא דהוציא מלוה שטר על הלוה וכתוב ביה סלעים סתם מלוה אומר חמש הלויתי לו ולוה אומר שלש ר״ש אומר הואיל והודה במקצת הטענה דמודה עכשיו בסלע אחד יותר שהשטר משמע דבשטר כתב סלעים סתם ושנים נמי משמע סלעים השתא דאמר שלש מודה במקצת הטענה וישבע על השאר שטענו מלוה יותר ר׳ עקיבא אומר מאותו שליש שמודה לו על הכתוב בשטר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור מן השבועה על השאר הואיל דמצי פטר נפשיה משנים האי נמי דאמר לא פרעתי אלא מחצה כמשיב אבידה הוא וכיון דעדים מעידין שפרע כולו והיינו להיות פטור משבועה והואיל וזה פטר עצמו משבועה בדין הוא שהמלוה שמוציא עליו שטר שצריך לגבות בלא שבועה הואיל והלוה רוצה הוא לפטור את עצמו משבועה ומאי טעמא מחייב שבועה למלוה משום דאמרינן היכא אמר ר׳ עקיבא דהוה כמשיב אבידה ופטור הלוה היכא דליכא עדים כגון בשטר שכתוב בו סלעים סתם דלא ידעי׳ אי כדאמר מלוה אי כדאמר לוה אבל הכא דאיכא עדים על האי שטרא מירתת לוה מקמי עדים וחייש דלמא מסהדי עליה דלא פרעו כלל משום הכי קאמר לא פרעתי אלא מחצה ומידה במחצה הלכך לא הוי כמשיב אבידה אלא מודה במקצת הטענה הוי וחייב שבועה והואיל ויש שטר למלוה נשבע וגובה מחצה:

1. כל דברי רבינו בכאן צריך ביאור והבנה ובסוף המסכת יבוא ביאור לדבריו אי״ה.

ולוה אמר פרעתי מחצה – ומחצה אני חייב דהוה ליה מודה מקצת הטענה וישבע כדמפרש לקמיה וכגון דמקמי דאסהידו העדים שפרע לו כולו הודה לו דלא הוה משיב אבדה.

והעדים מעידין – אחר דהודה מחצה.

נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין – נראה לר״י דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבא כמלוה על פה שהרי עדים מעידין שהשטר פרוע ואע״ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואומר שחייב מחצה מכל מקום שטר אינו מתקיים אלא ע״י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה ולא דמי למודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה מנכסים משועבדים אף ע״ג דאינו מקויים אלא על פיו דהתם הוי שטר גמור דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף אבל כשקיימו הוי שטר גמור ואין נאמן לומר פרעתי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נשבע וגובה מחצה. כמודה מקצת הטענה. הקשה הראב״ד ז״ל, ולמה נאמן בשבועתו, והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים שמעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואעדים סמכינן, אם כן אף הוא לא ישבע, דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידין על המקצת שפרע מי נשבע. ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשין, שהוא מכחישן, וכל לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא מודה שלא פרע, אם כן חזרה קושיא לדוכתא, שלא יהא נאמן אפילו בשבועה, שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז״ל, שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין, אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה, אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר, והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת, ומיהו לא בריר לן דהכי קאמר, אלא י״ל הכחשה היא וי״ל אינה הכחשה, הילכך לגבי נפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת, ולאו משיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא, ולא סמכינן עלייהו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נשבע וגובה מחצה כמודה במקצת הטענה. הקשה הראב״ד ז״ל ולמה נאמן בשבועתו והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים מעידים שפרעו כולו מבטלים כח השטר ואעדים סמכינן אם כן אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע. ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשים שהוא מכחישן ואפילו לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא אומר שלא פרע אם כן חזרה קושיא למקומה שלא יהא נאמן אפילו בשבועה שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז״ל שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר אלא יש לומר הכחשה. ויש לומר אינה הכחשה הלכך לגבי לקוחות לא חשבינן לה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן אבל לגבי נפשיה הכחשה הוא דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת ולא משיב אבדה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו. הרשב״א ז״ל.

נשבע וגובה מחצה. תימה לפי מה שפירש רשב״ם ז״ל וכן משמע צורתא דשמעתא שקודם שהעידו העדים ככר טען הלוה היכי חשיב ליה מר בר רב אשי משיב אבדה ורבי אבא אמאי צריך ליתן טעם דלא הוי משיב אבדה לרבי עקיבא ועוד כיון דליכא מגו לרבי אבא משום דאירתותי מרתת שמא לחובתי באים העדים למה נאמן בשבועה לבטל השטר. ואם תאמר השטר בטל על ידי העדאת עדים שמעידים שנפרע כלו דאוקי עדים להדי שטר והוה ליה מלוה על פה הא לאו מלתא דהיאך תועיל עדותן ללוה והלא מקודם שהעידו הכחישם ולא נתקבלה עדותן כלל. העדאת עדים הלכך נאמן הלוה בשבועה על ידי יש לומר דלעולם חשיבא כמלוה על פה על ידי כפירתו אף על פי שקודם שבאו העדים הודה על המחצה שלא פרע ובטל בכך עדותם דלדבריו הן פסולים מכל מקום אין עדותם בטלה לגמרי על ידי הודאתו דאמאי קסמכת לקיומי האי שטרא על ידי הלוה לוה הא קאמר שפרע מחצה להכי לא הוי מחצה של כפירה אלא כמלוה על פה ואף על פי שאין לו מגו ליפטר משבועה לפי שקשה לו לכפור הכל משום דמרתת מכל מקום נתבטל השטר על ידי העדים דהוו להו תרי ותרי ואף על פי שמכחיש העדים ומקיים השטר במה שהוא מקיימו הוי מקוים ובמה שאינו מקיימו אינו מקוים. הרא״ש ז״ל בתוספותיו.

וזה לשון הר״י בעליות: קשיא לן היכי דמי אי כבר העידו העדים בבית דין שפרע כולו הא ודאי משיב אבדה הוא דכיון דאיכא עדים לא מירתת ואם לא העידו עדים מאי טעמא דמר בר רב אשי דאמר משיב אבדה הוא היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה מאי משיב אבדה הוי והלא זה אינו יודע שיש שם עדים שמסייעין אותו. ואומר ר״י ז״ל דאיירי כגון שראינוהו מדבר עם העדים בבית דין אלא שלא העידו עדיין בשעת טענתו ואפילו הכי קאמר רבי אבא דכיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת דכיון שיודע בעצמו שלא פרעו כולו אומר בלבו אף העדים יזכרו ויחזרו בהם ולא יעידו בבית דין. ונראה כי אף על פי שלא ראינוהו מדבר עם העדים ולא באו עדיין לבית דין קסבר מר בר רב אשי שסתמו של דבר מחזר וחוקר הוא אחר עדים שיודעים לו זכות ומידע ידע שיש שם עדים שמעידים שפרעו כולו. ואם תאמר כיון שפסל הלוה עדותן של עדים אלו ולפיכך אין מועילים לו משבועה יגבה המלוה כל השטר כדין כל תובע בשטר ולמה פוסלים אותו בשבועת הלוה. ואין לומר שהלוה נאמן במגו דמצי טעין פרעתיך כולו כיון דאיכא סהדי דמסהדי הכי דהא אמרת דכיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת אלמא ליכא מגו לפי שאינו יודע עדיין שהעדים מעידים כן. יש לומר אף על גב דאמרינן כיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת לא מפקינן ליה מהאי טעמא אלא מתורת משיב אבדה שאין לפוטרו משבועה מפני תקון העולם כי לא יבא לכפור כדי שלא יתחייב שבועה כי טוב לו להודות שמא יזכרו העדים שלא פרעו כולו בפניהם ונמצא מתבדה מתוך השטר דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי הלכך כיון שדעתו להודות לא ימנע מפני השבועה שאנו משביעים אותו ומכל מקום איכא מגו שאם היה חפץ בממון היה יכול לכפור על בטחון עדות העדים שאומרים שפרעו כלו כי יותר הדעת נוטה שלא יחזרו בהם ויעידו כמה שאומרים וכן הא דאמרינן בעלמא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לאו למימרא שאם היינו מחייבים אותו מודה מקצת בתשלומים שלא היה מעיז פניו וכופר בכל כדי שנפטרנו ממון אלא הכי קאמר חזקה לא יעיז כדי להפטר משבועה ונוח לו שישבע ולא יעיז. תדע דאמרינן בהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לטעון לקוחים הם בידי ולא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו לטעון לקוחים כיון שחברו יודע בו שהוא משקר ולפיכך טוען שאכלו חושלא שאין חברו יודע אם אכלו אם לא דהא ודאי אדם מעיז פניו כדי להרויח ממון שהוא בא לטעון ולזכות בו כההוא דאומן דמתרצינן כיון דאיכא שבועת מודה במקצת אומן נשבע ונוטל דבעל הבית טרוד ולא אמרינן ביה מגו. ומהכא שמעינן דמגו לאפטוריה משבועה לא אמרינן מדאמרינן דאינו גובה בשטר אלא מחצה אף על פי שזה פסל את העדים אלמא איכא מגו ואפילו הכי נשבע אלמא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. עד כאן.

ג ועוד הלכה שלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: המוציא שטר חוב על חבירו, המלוה אומר: לא נפרעתי, לא קיבלתי, כלום, ולוה אומר: פרעתי מחצה, והעדים באים ומעידין שפרע את החוב כולו, מה עושים במקרה זה? הרי זה הלווה נשבע שאכן שילם מחצה, כדין כל המודה במקצת הטענה, ופטור מלשלמו, וגובה המלוה מחצה מן החוב. ואולם דווקא מנכסים בני חורין, אבל ממשועבדין (נכסים שמכר הלווה לאחרים לאחר ההלוואה) לא גובה, דאמרי [שאומרים] הקונים: אנן [אנו] על העדים סמכינן [סומכים אנו], והרי העדים מעידים שהחוב נפרע כולו, ואין המלוה רשאי איפוא לקחת מאיתנו לפרעון חובו. ומשווים את הדבר למחלוקת בענין שטר חוב שהיה כתוב בו שחייב הלווה ״סלעים״ (בלי ציון כמה הם), שהמלוה טוען שהיו חמישה, והלווה מודה בשלושה, ושם נחלקו ר׳ שמעון בן אלעזר ור׳ עקיבא האם הלווה חייב להישבע כדין מודה במקצת.

§ Rabbi Abba sent another ruling to Rav Yosef bar Ḥama: In the case of one who produces a promissory note against another, and the creditor says: I was not repaid anything, and the debtor says: I repaid half the debt, and the witnesses testify that the debtor repaid the entire debt, then this debtor takes an oath that he repaid half, as is the halakha with regard to one who admits to a part of a claim, and he is exempt from paying that half. And the creditor collects the second half from unsold property; but not from liened property that was sold after the loan, as the buyers can say: We rely on the witnesses that the debt was repaid in its entirety.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״הרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) ואפי׳וַאֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים אִירְתוֹתֵי אִירְתַת.

The Gemara compares this halakha to the case of a promissory note that states that the debtor owes the creditor: Sela coins, without stating how many. The creditor claims that he lent the debtor five sela and the debtor claims that he borrowed only three. Rabbi Akiva holds that since the wording of the promissory note indicates a minimum debt of two sela, and the creditor could not have collected the third sela without the debtor’s admission, the latter’s admission to a part of the claim cannot render him liable to take an oath. The Gemara states: And even according to Rabbi Akiva, who says that the debtor is not liable to take an oath, as with regard to the third sela his legal status is similar to that of one who returns a lost item, this statement applies only in a case where there are no witnesses to the loan. But where there are witnesses, as is the case in Rabbi Abba’s ruling, the debtor fears denying the entire debt. Therefore he is liable to take an oath that he repaid half, as one who admits to a part of the claim.

רי״ףר״י מיגשרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפילו לר׳ עקיבא דאמר משיב אבדה הוי, הני מילי היכא דליכא שטרא. פי׳ כלומר הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, דהך סלע שלישי דקא מודה ביה ליכא עליה ביה שטרא דהא שטרא סלעים סתם אית ביה דמשמע תרי. אבל הכא דההוא מחצה דקא מודה ביה הא איכא עליה ביה שטרא, אירתותי מירתת ומשום הכי אודי, וליתיה משיב אבדה אלא מודה במקצת הוי ומיחייב שבועה.

ואם תשאל וכיון דטענת מלוה מחמת שטרא הוא דהוה ליה כפירת לוה כפירת שטרא, אמאי משתבע, והא קימא לן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות.

תשובתך כי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים, דכיון דאיכא למימר תרי ואיכא למימר תלתא או ארבעה או חמשה אשתכח דהאי חמשה דקא טעין מלוה איתיה במשמע שטרא, וכיון שכן מאי דקא כפר ביה לוה מהני חמשה דקא טעין בהו מלוה הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות, הואיל והאי שטרא איפשר למהוי חמשה כדקאמר מלוה או תלתא כדקאמר לוה. אבל הכא מכי אסהידו הני סהדי דשטרא פריעא הוא איבטיל ליה ההוא שטרא לגמרי, והוה ליה תביעת מלוה כתביעת ממון על פה וכפירת לוה כפירת ממון שהוא על פה שאינו שעבוד קרקעות.

ונקיטינן מינה דלא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות אלא היכא דודאי איכא עליה שטרא, אבל היכא דליכא שטרא מיהו קא טעין מלוה דשטרא הוה ליה ואירכס, אע״ג דאודי ליה לוה דכתב ליה שטרא, אי נמי אודי ליה דקנו מיניה בההוא ממונא דסתם קנין לכתיבה עומד, כי קא מודה ליה השתא לוה במקצת וכפר ליה במקצת אי נמי דאמר ליה פרעתיך מחצה, כיון דהשתא מיהא הא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי ליה בההוא קנין לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא, אלא כפירת תביעת על פה היא ונשבע עליה. דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בממונא דהך שטרא, וקא מודה ליה לוה דאשתייר ליה גביה מההוא שטרא פלגא דהויא ליה הודאה וכפירה בהך שטרא, אפילו הכי כיון דהאי שטרא דנקיט בידיה לאו שטרא דמחייבי ביה בי דינא הוא דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא הוא, איחייב ליה לוה שבועה אההוא פלגא דכופר ולא אמרינן דכפירת שעבוד קרקעות הוא. וכל שכן היכא דלא אודי ליה לוה לא בשטרא ולא בקנין כלל, דאע״ג דמלוה קא טעין דשטרא הוה ליה ואירכס, אי אודי ליה לוה במקצת וכפר במקצת אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה אההוא ממונא ולוה אמר לא היו דברים מעולם, תביעת על פה היא ומשתבע לוה עלה שבועה דאוריתא, ולא אמרינן דכפירת שעבוד קרקעות הוא:

נשבע – הלוה שפרע ויפטר מלשלם מחצה ומחצה ישלם לפי שכבר הודה דהודאת בעל דין שוה יותר מהעדאת עדים וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חורין שיש לו ללוה אבל לא ממשעבדי דיכלי לקוחות למימר אתון קנוניא עבידתו אהדדי אנן אעדים סמכינן דמסהדי דפרע הכל: פלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בתחלת שנים אוחזין שטר שכתוב בו סלעין או דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור משבועה דסלעין לא משמע טפי משנים דתפסת מרובה לא תפסת ויד בעל השטר על התחתונה ועל השלישי שהודה הוה משיב אבדה ותנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם.

ואפילו לר׳ עקיבא דאמר – התם משיב אבדה הוא בסלע השלישי דאי הוה בעי הוה אמר אינן אלא שנים דסלעין תרי משמע והוה מיפטר משבועה כדמפרש התם משום דקא מסייע ליה שטרא.

הני מילי – דחשבינן ליה משיב אבדה היכא דליכא עדים כי התם שעדי מלוה לא ידעו אלא מה שכתבו דסלעין כתבו סתם ופחות סלעים שנים אבל היכא דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהם איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה.

ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי – אומר ה״ר יעקב דאורליינ״ש דלא גרס רבי עקיבא אלא רבי יעקב גרס ואין להאריך.

אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת – תימה לר״י אמאי תלי טעמא משום מירתת במה שיש עדים שירא שמא יכחישוהו הלא רק שלא יסייעוהו אינו יכול לכפור הכל ולהעיז פניו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל ויש לומר דכיון שהוא סבור שיבאו עדים לסייעו שהרי מביאן והגידו לו דעתן ותו ליכא עזות אם יכפור הכל ואי לאו שירא שמא יחזרו בהן ויכחישוהו היה לו מגו טוב אבל לפי שירא שיכחישוהו אין נוח לו לכפור הכל שלא יראה שקרן יותר מדאי אם יכחישוהו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי מכל מקום היכא דליכא שטרא. כלומר הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהך סלע שלישי דקא מודה ביה ליכא עלה שטרא דהא שטרא סלעים סתם אית ביה דמשמע תרי אבל הכא דההוא מחצה דקא מודה ביה איכא עליה שטרא ארתותי מירתת משום הכי אודי וליתא משיב אבדה אלא מודה מקצת הוי וחייב שבועה. ואם תשאל כיון דטענת מלוה מחמת שטרא הוא הוה ליה כפירת לוה כפירת שטר אמאי משתבע הא קיימא לן דאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות. תשובתך כי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים דכיון דאיכא למימר תרי ואיכא למימר תלתא או ארבע או חמש אשתכח דהאי חמש דקטעין מלוה איתיה במשמע שטרא וכיון שכן הא דקא כפר ביה לוה מהני חמש דקטעין מלוה הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות הואיל והאי שטרא אפשר למהוי חמש כדקאמר מלוה או תלת כדקאמר לוה אבל הכא מכי אסהידו דשטרא פריעא הוא איבטיל ליה שטרא לגמרי והוה ליה תביעת מלוה כתביעת ממון על פה וכפירת לוה כפירת ממון על פה שאינו שעבוד קרקעות.

ונקטינן מיניה דלא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות אלא היכא דודאי איכא עליה שטרא אבל היכא דליכא שטרא מיהו קטעין מלוה דשטר הוה ליה ואירכס אף על גב דאודי ליה לוה דכתב ליה שטרא אי נמי אודי ליה דקנו מיניה בההוא ממונא דסתם קנין לכתיבה עומד כי קא מודי ליה השתא במקצת וכפר ליה במקצת אי נמי דאמר ליה פרעתיך מחצה כיון דהשהא מיהא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי בההוא קנין לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא אלא כפירת תביעה על פה הוא ונשבע עליה דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה ממונא בהאי שטרא וקא מודי ליה לוה דאישתייר ליה גביה מההוא שטרא פלגא דהויא ליה הודאה וכפירה בהך שטרא ואפילו הכי כיון דהאי שטרא דנקט בידיה לאו שטרא דמחייבי ליה בי דינא הוא דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא הוא איחייב ליה לוה שבועה אההוא פלגא דכופר ולא אמרינן דכפירת שעבוד קרקעות הוא וכל שכן היכא דלא אודי ליה לוה לא בשטרא ולא בקנין כלל דאף על גב דמלוה קטעין שטרא הוה לי ואירכס אי אודי ליה לוה במקצת אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה אההוא ממונא ולוה אמר לא היו דברים מעולם תביעת על פה היא ומשתבע ליה עלה שבועה דאורייתא ולא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא. הרא״ם ז״ל.

וכן כתב בתשובותיו עיין סימן ט״ו וסימן כ״ב.

ואומרים: ואפילו לדעת ר׳ עקיבא שאמר שאינו צריך להישבע כדין מודה במקצת, לפי שמשיב אבדה הוי [הוא] בסלע השלישי, שהרי בלא הודאתו לא היה יכול המלוה לגבות יותר משני סלעים, כלשון השטר (״סלעים״), מכל מקום הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין] עדים שהיה חייב לו כסף, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים — יש להניח כי אירתותי אירתת [מפחד] הלווה להכחיש הכל, ולכן הודה במחצה, ומשום כך צריך להישבע, כדין מודה במקצת.

The Gemara compares this halakha to the case of a promissory note that states that the debtor owes the creditor: Sela coins, without stating how many. The creditor claims that he lent the debtor five sela and the debtor claims that he borrowed only three. Rabbi Akiva holds that since the wording of the promissory note indicates a minimum debt of two sela, and the creditor could not have collected the third sela without the debtor’s admission, the latter’s admission to a part of the claim cannot render him liable to take an oath. The Gemara states: And even according to Rabbi Akiva, who says that the debtor is not liable to take an oath, as with regard to the third sela his legal status is similar to that of one who returns a lost item, this statement applies only in a case where there are no witnesses to the loan. But where there are witnesses, as is the case in Rabbi Abba’s ruling, the debtor fears denying the entire debt. Therefore he is liable to take an oath that he repaid half, as one who admits to a part of the claim.

רי״ףר״י מיגשרשב״םתוספותראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי אַדְּרַבָּה אפי׳אֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּאָמַר מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ וַדַּאי מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי.

Mar bar Rav Ashi objects to this: On the contrary; even according to Rabbi Shimon ben Elazar, who disagrees with Rabbi Akiva and says that the debtor is considered one who admits to a part of the claim, this statement applies only in a case where there are no witnesses who support him. But here in the case of Rabbi Abba, where there are witnesses who support him, testifying that he repaid the entire debt, his legal status is certainly that of one who returns a lost item, and he does not need to take an oath that he repaid half.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה מר בר רב אשי – היכי מצית לחייבו שבועה על המלוה אדרבה אפי׳ לרבי שמעון בר פלוגתי׳ דר׳ עקיבא דאמר מודה במקצת הטענה ישבע הני מילי היכא דליכא עדים גבי לוה דקא מסייעי בהדיה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי בהדיה כי הכא בעדים מעידים אותו שפרע כולו ודאי הא דקאמר לא פרעתי אלא מחצה משיב אבידה הוי ופטור משבועה שכנגדו גבי מלוה אמאי נשבע וגובה מחצה הא בדין הוא דבלא שבועה יגבה:

ערך ארב

ארב – ^א(בבא קמא פה.) בגמ׳ דריפוי אי אמר ליה אנא מסינא לך א״ל את דמים עלי כי אריא ארבא. (בבא בתרא קכח:) בגמ׳ רבן שמעון ב״ג לא ניחא לי דתהוי זכותאי גבי זכותך דדמית עלי כאריא ארבא פי׳ כזאב ערבות שהוא בעל מריבות. פירוש אחר כארי אורב.

ערך נסך

נסך – ^ב(שבת נט:) דאנסכא כ״ע לא פליגי פי׳ נסכא חוטין מלשון מסכת רוקתא מטלת קמרא חגור שבמתני׳ מדקאמרה ליה תרי המייני קאמרת ש״מ דקמרא המיינא הוא פירוש כלילא וקמרא חתיכות חתיכות של זהב נקובות ובהן מרגליות ומעמידן בחוטין שמכניסין בנקבין נמצא דאנסכא כגון מלאכת אבנט של מלכים כן מלאכתן להעשות בחוטין רוקתא מטלת שנמצאין בין כלילא בין קמרא חתיכות של זהב נקובות ומרגליות קבועות במטלת שנמצאת מלאכתן כגון מלאכת טלית מוזהבת. ריסקא פירוש חגור של עור. מפרחייתא חתיכות שהן כזרת זרת יוצאת ממנו לשמאלו ולימינו ולאחריו תכשיט הוא ושרי ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי וזה שאמר רבי נחמיא בטבעת הלך אחר חותמה לענין טומאה קאמר דכל כלי וכלי הלך אחר עיקר שלו וטבעת שאין עליה חותם מה צורך יש בה הלכך הלך אחר חותמה ובן בעול ובסולא ובעדשה. (שבת צו:) והא איגודו בידו בניסכא בתרא פירוש חוט הערב שבסוף שאין איגודו בידי האורג: נסך (שבת צב). והא איכא מקום חלאמא דאי בעי מיפקע ושקיל בניסכא (בבא קמא צו): האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדיה זוזי לא קני. (כתובות קי): ואימא נסכא א״ר אלעזר שכתוב בו מטבע. (נזיר כו) אבל ניסכא לא. (בבא בתרא לג) סבור רבנן קמי דאביי למימר היינו ניסכא דרבי אבא: (שבועות לב) דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה. (בבא בתרא קכח) רב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין שקלותיו. (מנחות קו) ודילמא נסכא א״ר אלעזר דאמר מטבע (פירוש חתיכות ובפרט של כסף או זהב):

א. [לאקערן.]

ב. [גאלד זילבער פלאטטען פאדן.]

ודאי משיב אבדה הוי – ואף על גב דלא אתו עדים אלא בתר הודאתו והך אתקפתא לא חיישינן לה כדלקמן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפילו לר׳ שמעון בן אלעזר שאמר שם כי מודה מקצת הטענה הוי [הוא] וצריך להישבע, הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין] עדים דקא מסייעי ליה [שמסייעים לו] ללווה, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים דקא מסייעי ליה [שמסייעים לו] ואומרים שפרע הכל — ודאי משיב אבדה הוי [הריהו] ואינו צריך להישבע שפרע מחצה.

Mar bar Rav Ashi objects to this: On the contrary; even according to Rabbi Shimon ben Elazar, who disagrees with Rabbi Akiva and says that the debtor is considered one who admits to a part of the claim, this statement applies only in a case where there are no witnesses who support him. But here in the case of Rabbi Abba, where there are witnesses who support him, testifying that he repaid the entire debt, his legal status is certainly that of one who returns a lost item, and he does not need to take an oath that he repaid half.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי הִלְכְתָא בְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא כְּדִשְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי דר״נדְּרַב נַחְמָן מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ אֵין גּוֹבִין מַתְנֵינַן לַהּ וְכֵן אר״נאָמַר רַב נַחְמָן.

§ Mar Zutra taught in the name of Rav Shimi bar Ashi: The halakha in all these halakhot is as Rabbi Abba sent to Rav Yosef bar Ḥama. Ravina said to Rav Ashi: What about the statement with which Rav Naḥman disagreed, i.e., that a debt can be collected by taking the slaves the debtor left his heirs? Is the halakha in accordance with this ruling of Rabbi Abba as well, despite the principle that in monetary matters the halakha is in accordance with Rav Naḥman’s opinion? Rav Ashi said to him: We teach a different tradition, that Rabbi Abba’s statement rules that a creditor does not collect the debt from the slaves the debtor left his heirs, and that Rav Naḥman said the same.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןתוספותראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכתא בכל הני שמעתתא דאיירן לעיל כדשלח ליה רבה לר׳ יוסף בר חמא. הא דר״נ דאמר לעיל. אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן. דיין מובהק הוה והלכתא כוותיה:

דרש מר זוטרא משמיה דרב שמעון, הילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא. פי׳ ולפום דקימא לן הילכתא כוותיה דרב נחמן בדיני, קאמר ליה רבינא למר זוטרא הא דרב נחמן דפליג עליה בגובין מן העבדים, וקאמר דאין גובין משום דכמטלטלי דמו, מאי, הילכתא כוותיה או כרב נחמן. אמר ליה אנן אין גובין מתנינן לה. כלומר אנן הכין קא מתנינן, שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא הלכה אין גובין מן העבדים וכן אמר רב נחמן אין גובין וליכא ביניהו פלוגתא. אמר ליה אי הכי מתניתו לה דליכא ביניהו פלוגתא, אם כן האי דפסקת הילכתא כוותיה לאפוקי ממאן. כלומר אי לאפוקי מיהא דרב נחמן, הא אמרינן דלא פליג עליה. אי לאפוקי מדרבא דאמר אף בראשון. מוסיף הוא עליה, ולא קא מפליג עליה בשלישי ובשני דכשר, דהא אף בראשון קאמר וכל שכן בשני. אי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא, הא אמרינן בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי, ואמאי איצטריך תו למפסק הילכתא בהא כר׳ אבא דהוה בר פלוגתיה. אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא דפליגי עליה בענין היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמה ונסתמה, פשיטא דלית הילכתא כוותיהו דהא איתותב. אמר ליה לאפוקי מדר׳ יוחנן, דפליג עליה בענין האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא, וקאמר אינו נאמן כרבנן. ולאפוקי נמי מאתקפתא דרב אשי, דקאמר אדרבה אפילו לר׳ שמעון בן אלעזר דאמר מודה במקצת טענה הוי וכו׳:

דרב נחמן מאי – דפליג עליה גבי עבדים ואמר אין גובין מן העבדים וקיימא לן כרב נחמן בדיני וקשיא הלכתא אהלכתא.

אין גובין מתנינן – בדרבי אבא.

דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכתא ככל הני שמעתתא דשלח ר׳ אבא.

הלכתא ככל הני שמעתתא – וא״ת והא קיימא לן דהילך פטור כדפסק ר״ח בריש בבא מציעא (דף ד. ושם) והכא פסקינן דנשבע וגובה מחצה והא הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך הוא ויש לומר דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא א״ל אין גובין. עי׳ יבמות דף סז ע״ב תוס׳ ד״ה מועטים:

ד דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב שימי בר אשי: הלכתא [ההלכה] בכל הני שמעתתא [השמועות הללו] כפי ששלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ואותה הלכה שחלק עליה רב נחמן שגובים מעבדים, מאי [מה דינה]? האם אף בזאת הלכה כר׳ אבא? והלא ידוע שהלכה כרב נחמן בדינים! אמר ליה [לו]: הלכה זו, בלשון ״אין גובין״ מתנינן לה [שונים אנו אותה] בשם ר׳ אבא, ואנו מוסיפים: וכן אמר רב נחמן. ואם כן אף בזו הלכה כר׳ אבא.

§ Mar Zutra taught in the name of Rav Shimi bar Ashi: The halakha in all these halakhot is as Rabbi Abba sent to Rav Yosef bar Ḥama. Ravina said to Rav Ashi: What about the statement with which Rav Naḥman disagreed, i.e., that a debt can be collected by taking the slaves the debtor left his heirs? Is the halakha in accordance with this ruling of Rabbi Abba as well, despite the principle that in monetary matters the halakha is in accordance with Rav Naḥman’s opinion? Rav Ashi said to him: We teach a different tradition, that Rabbi Abba’s statement rules that a creditor does not collect the debt from the slaves the debtor left his heirs, and that Rav Naḥman said the same.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״ןתוספותראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וְאֶלָּא הִלְכְתָא לְאַפּוֹקֵי מַאי

The Gemara asks: But then what possibility does Mar Zutra exclude in ruling that the halakha is in accordance with Rabbi Abba’s statement?

רי״ףרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא הלכתא לאפוקי מאי – כיון דלא פליג פשיטא דהכי הלכתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן, ואלא מה שדרש מר זוטרא הלכתא [הלכה כר׳ אבא] לאפוקי מאי [להוציא, למעט, ממה]?

The Gemara asks: But then what possibility does Mar Zutra exclude in ruling that the halakha is in accordance with Rabbi Abba’s statement?

רי״ףרשב״םראב״דאור זרוערמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא קכח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא קכח:, רי"ף בבא בתרא קכח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא קכח:, הערוך על סדר הש"ס בבא בתרא קכח:, ר"י מיגש בבא בתרא קכח: – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), רשב"ם בבא בתרא קכח:, ראב"ן בבא בתרא קכח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא בתרא קכח:, ראב"ד בבא בתרא קכח: – מהדורת נתנאל שפירא (עורך), 'שרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 61–119, באדיבות הוצאת תבונות של המכללה האקדמית הרצוג. על הכנת המהדורה עמלו גם: צבי אונגר, אבי אסולין, שגיא אקשטיין, הלל אשכולי, אליעזר באומגרטן, דרור בונדי, יצחק בן דוד, אורי בריליאנט, יהודה גרנות, הרב יובל ואדעי, זיו זליגר, הרב יואל פרידמן, אביחי צור, איתי קצב. על הפירוש, ראו: ד"ר עוזי פוקס, 'מבוא לשרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 53–60., אור זרוע בבא בתרא קכח:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא בתרא קכח:, רמ"ה בבא בתרא קכח:, רמב"ן בבא בתרא קכח:, רשב"א בבא בתרא קכח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא קכח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא בתרא קכח:, שיטה מקובצת בבא בתרא קכח:, גליון הש"ס לרע"א בבא בתרא קכח:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא קכח:, אסופת מאמרים בבא בתרא קכח:

Bava Batra 128b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 128b, Rif by Bavli Bava Batra 128b, Attributed to R. Gershom Bava Batra 128b, Collected from HeArukh Bava Batra 128b, Ri MiGash Bava Batra 128b, Rashbam Bava Batra 128b, Raavan Bava Batra 128b, Tosafot Bava Batra 128b, Raavad Bava Batra 128b, Or Zarua Bava Batra 128b, Tosefot Rid Third Recension Bava Batra 128b, Ramah Bava Batra 128b, Ramban Bava Batra 128b, Rashba Bava Batra 128b, Meiri Bava Batra 128b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Batra 128b, Shitah Mekubetzet Bava Batra 128b, Gilyon HaShas Bava Batra 128b, Steinsaltz Commentary Bava Batra 128b, Collected Articles Bava Batra 128b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון