גמרא
פירוש
שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.
אוְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ קִדּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין וְאִם אֵינָן יוֹדְעִין שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים לָהּ גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
רבא אמר הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת – ראיתי מקשים מהא דתנן בפרק כל היד (נדה י״ד.) נמצא על שלה איותיאום טמאין וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאין בספק ופטורין מן הקרבן. ואמאי נימא מדהשתא הוה דם מעיקרא נמי בשעת תשמיש הוה דם. ולא היא דהא בריש מסכת נדה מקשי ממקוה לשמאי ולהלל דלגבי מקוה מוקמינן ליה בחזקת חסר בודאי ואפילו ברשות הרבים ושמאי אמאי אמר דיין שעתן ולא אמרינן דמשעת פקידה הוא דחזאי. ולהלל נמי אמאי הוי מפקידה לפקידה ספק ואין שורפין עליו תרומה וקדשים. ומסיק דלגבי מקוה איכא תרתי לריעותא ובנדה איכא חדא לריעותא הלכך במקוה דאיכא תרתי לריעותא מחזקינן טומאה בודאי אבל גבי נדה דליכא אלא ריעותא חדא אזלינן לקולא ושמאי מוקי לה בחזקתה ודיה שעתה והלל כיון דמגופה היא רמיא ורגילה בכך ריעא חזקתה ומטמא בספק והכא נמי דליכא אלא חדא ריעותא פליגי רב ושמואל דשמואל סבר אפילו שמאי דאמר גבי נדה דיה שעתה מודה הכא דחיישינן ולא אמרינן דהשתא הוא דבגר וקדושי האב קדושין וקידושיה אינן קדושין דכיון דהוי ביום משלם ששה חדשים דעשויה להשתנות מנערות לבגרות איכא לספוקי דילמא מצפרא אישתנאי והביאה סימני בגרות וכל שכן להלל דמספק בנדה דמספק נמי הכא. ורב סבר כיון דהויא ביום מישלם חזקה יש שביום זה מביאה סימנין הילכך אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ולא דמיא לנדה דההוא למפרע דמספק הלל לית ליה חזקה דדם כי היכא דאית הכא חזקה ליום מישלם ששה חדשים ומ״ה בנדה הוי ספק והכא הוי ודאי ואלו הוה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה להשתנות הוי דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה עכשיו אמרינן דיה שעתה ולא מספקינן למפרע בשום טומאה והילכך ליכא לאקשויי מנדה לרב דהכא איכא חזקה דיום מישלם ששה חדשים ובנדה ליכא חזקה לטמויי למפרע. ולאחר זמן דמספקינן לה בקרבן משום דהוא סמוך לאיותיאום דהויא ודאי טמאה חייבין בקרבן אבל לאחר מכן טומאה מעת לעת מספיקא ככל הנשים יש לה אבל לא שתביא אשם תלוי ולא שתטמא את בועלה. עוד ראיתי שמקשים מהא דמייתינן בשמעתא קמייתא דנדה נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן. אם כן לימא רב ושמואל כתנאי. ונראה לי שאין זה דומה לזה ומפני שאין דומין לא הקשה בהלכה קמייתא להלל ושמאי מינה כמו שהקשה ממקוה וחביות שזו היתה קושי׳ חזקה דאף על גב דאיכא תרתי לטיבותא דלנוגע דאיכא חזקה דטהרה ולאותו שנגע בו נמי איכא חזקה דחיות ואפילו הכי מטמאי רבנן ואמרי כיון דהשתא אשתכח מת מעיקרא נמי מת הוה כל שכן בנדה כי היכי דהשתא מעיקרא חזאי אלא משום דלא דמו דהתם איתליד ספיקא בטומאה גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הות טומאה אי לא והלכך אמרינן כל הטומאות בשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל שהרי גבי מחט שנמצא מליאה חלודה או שבורה 1וסכין שנמצא (שרוף) על גבי זתים מנטלת מההוא אמרינן נמי כל הטמאות כשעת מציאתן להקל. אבל הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא כי הוא טמא ואין בו ספק אלא שלא ידענו מתי ניטמאת האשה ממנו וכן סימני הבגרות ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה הלכך אין לדמות זה לזה וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה.
התם תרתי לריעותא – ראיתי מקשים מפרק המדיר (כתובות ע״ה.) דתנן התם היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדה בה מומין אלו ונסתפחה שדהו. וקאמרינן טעמא דמייתי ראיה אב הא לא מייתי ראיה בעל מהימן מני רבי יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיים משמע שאם היה לרבן גמליאל דאזיל בתר חזקת הגוף אפילו לא מייתי האב ראיה מהימנא והא איכא תרתי לריעותא חדא חזקה דממונא ועוד דהרי היא בעלת מום לפנינו. ולא קשיא דלרבן גמליאל חזקה דממונא כנגד חזקה דגופה לא חשיבא ליה ובתר חזקה דגופה אזיל. והכא נמי במקוה איכא חזקה דטהרות דאיכא למימר אוקמינהו בחזקתיהו ומשום2 דאיכא חזקה דגופיה דטמא לא חשבי׳ לה והם הכי נמי התם.
ועל מאי דאמרינן הכא: אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר – ראיתי מקשים ממאי דאמרינן בפרק בכל מערבין רבא אמר היינו טעמא דר׳ יוסי דקסבר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסרה במקוה שלא נמדד. דאלמא במקוה שלא נמדד איירינן והיכי מצינן למימר העמד מקוה על חזקתה. ולא קשיא ולא מידי דלעולם האי דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר במקוה שנמדד מעיקרא משמע דהות ליה חזקה דכשרות ואחר כן נמדד ונמצא חסר. אבל מיהו ברישא דההיא תנן בפ״ב דמקואות הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק שיש בו ארבעים סאה וספק שאין בו כו׳ עד ספיקו טמא ובתר הכי קתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו׳. ובסיפא קתני במה דברים אמורים בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין בא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק שאין בו כו׳ עד ספקו טהור ור׳ יוסי מטמא שר׳ יוסי. אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שהוא טהור. ומינה מקשינן התם בעירובין דר׳ יוסי אדר׳ יוסי דמטהר גבי עירוב. ומתרץ רבא: העמד טמא בחזקתו ואימור לא טבל. ומקשה: אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר. ומהדר: במקוה שלא נמדד – פירוש: באיזה מקוה פליג ר׳ יוסי דמטמא במקוה שלא נמדד כגון האי דקתני בסיפא ואפילו טבל ספק שיש בו ארבעים סאה וספק שאין בו שלא היתה לו חזקה דכשרות3 לא פליג רבי יוסי ומודה דבטומאה דרבנן אזלי׳ לקולא דאמרינן העמד מקוה על חזקתה כדאמרינן בעירובין דספקא דרבנן לקולא. עוד מקשים ממאי דאמרינן בפרק קמא דחולין (חולין י׳.)א גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה ודרב חסדא אמר כשרה ואקשינן לה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא הי׳ בי קודם לכן כו׳ עד סכין איתרעא בהמה לא איתרעא. והא מקוה דמי לסכין דאיתרע וגברא לא איתרע דדמי לבהמה ואפילו הכי אוקמיה טמא בחזקתו והתם נמי נוקי בהמה בחזקתה. ולא קשיא ולא מידי דלא דמי מקוה לסכין דסכין בדק אותה קודם שחיטה. ובחזקת כשרה הות. אבל המקוה לא מדד בשעה שטבל אלא זמן רב יש שנמדד ועכשיו אחרי שטבל נמצא חסר הילכך יש לומר נחסר4 מאותה שעה שנמדד ובעת טבילתו חסר היה הלכך לא דמו ספק סכין לספק מקוה.
היה בודק את החביות להיות מפריש עליה תרומה כו׳ – פירש המורה: להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו כשבא לשתות מאה לוגין טבל. ובמכאן ואילך ספק פירש דהויא תרומה ויחזור ויתרום. קשיא לי בהאי פירושא דכיון דכבר שתה מאי דהיה הוה ואפילו איגלאי מילתא דשתה טבלים אינו חייב להפריש תרומה עליהן אך אם הן בעין. לפיכך אין לפרשה אלא כגון שהיה מוכר חביות של טבל, בכל יום ללוקחים והיה מתקנן בענין זה ושהיה אומר תרומתן של אילו תהיה באותה החביות וכל החביות של לוקחין עדיין הן בעין. ועיין הפתרון מבואר בפרק המוכר פירות בהלכות מרתף של יין.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א הערת זר זהב: וע״ש בתוס׳.
1 הערת זר זהב: ושרץ שנמצא שרוף על גבי זתים ומעלה המהימרים כלומר הבלמים כצ״ל.
2 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״ומ״ש״
3 הערת זר זהב: לעיל במקוה שנמדד לא פליג ר׳ יוסי כצ״ל.
4 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״נאסר״.
הערות
Gemara
Peirush