×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ארוֹכְבֵי גְמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רוֹכְבֵי גְמַלִּים כּוּלָּם רְשָׁעִים הַסַּפָּנִים כּוּלָּם צַדִּיקִים.
It is prohibited for camel riders to partake of teruma, due to the concern for a seminal emission that might result from the friction. The Gemara notes: This opinion of Abaye is also taught in a baraita: Camel riders are all wicked, as they are suspected of emitting semen for naught. Sailors are all righteous, because they are in a constant state of danger at sea, and therefore their hearts are always turned to God in prayer.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רוכבי גמלים – אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע.
כולם רשעים – כדאמר.
כולם צדיקים – שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים.
רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה – ואע״ג דאמר שמואל בפ׳ יוצא דופן (לקמן דף מג.) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש אינו מטמא הכא דלמא הרגיש כל גופו ולאו אדעתיה.
רוכבי גמלים כולם רשעים החמרים מהן רשעים מהן צדיקים – וא״ת דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פב.) גמלים רובן כשרים חמרים רובן ליסטין וי״ל דהכא מיירי ברוכבים ומשום הרהור והתם לא מיירי ברוכבים אלא בנותנין סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרין [שהם ליסטים משום דבשעה שקונים] עושין רמאות במשא ובמתן.
הא דתניא: רוכבי גמלים כולן רשעים – ובשלהי מסכת קדושיןא אמרינן הגמלים כולן כשרים. התם במילי דעלמא ולבן לשמים, הכא רשעים בדבר הזהב. א״נ הכא רוכבי גמלים ורשעתם משום חמום זה, התם גמלים שמחמרים אחריהםג. והא דמדכר הכא הספנין ואע״ג דליתנהו ברכיבה, לומר שהם כשרים וצדיקים גמורים בכל דבר בחמום ובשאר דברים, ואגב אחריני נקט להו, וכן פי׳ החמרים, יש מהן צדיקים ויש מהן רשעים בדבר הזה קאמר, הא דמיכף הא דלא מיכף, ואלו בשאר דברים רובן רשעים וליסטיםד.
א. פב, א ושם: רובן כשרים.
ב. עי׳ ריטב״א בשם התוספות.
ג. כן כתבו בתוס׳ כאן ד״ה רוכבי.
ד. כדאמרי׳ בקדושין שם החמרין רובן לסטים.
הגמלים כולם רשעים. פירוש רשעים בדבר זה, הא במילי דעלמא צדיקים נינהו, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסים (קידושין פב.) הגמלים כולם צדיקים.
רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה עד שיטבולו ויעריבו שמשן מפני שרגילים לרכוב עליהם בלא אוכף ומתחמם בשרם בסמיכותה על עור הגמל ושמא מתוך חמומם ראו טפה של שכבת זרע ועל זו אמרו רוכבי גמלים כלם רשעים ומה שאמרו באחרון של קדושין הגמלים כלם חסידים גמלים לחוד ורוכבי גמלים לחוד שהגמלים ר״ל שמחמרים אחריהם ואינם רוכבים עליהם ומתוך ריחוק מהלכם נרתעים ושבים בכל לב והוא ענין הספנים גם כן שאמרו עליהם כלם צדיקים אבל רוכבי גמלים נאמר עליהם רשעים מצד שנהנין בחמום של עבירה וכיוצא בה אמרו החמרים יש מהן רשעים ויש מהן צדיקים ואיכא דאמרי הא דמיכף ר״ל שיש עליהן אוכף הא דלא מיכף ורוכבין עליהן בלא אוכף ואיכא דאמרי תרויהו בלא אוכף הא דמטרטון ר״ל שרוכב בפסוק רגלים דרך עמידת המאזנים הנקראות טורטני ונמצא בשרם מתחמם על העור הא דלא מטרטין אלא שרוכב כדרך אשה וכן כל כיוצא בזה:
רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה. דוקא בשעה שהן רוכבין שמא יראה קרי בעוד התרומה בפיו אבל לאחר שירד מותר דלא חיישינן שמא ראה קרי ושכח דאמרי׳ לקמן פרק יוצא דופן כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה אינה מטמאה:
רוכבי גמלים כולם רשעים. והא דאמרי׳ בסוף קדושין הגמלים כולן כשרים בבעלי סחורה מיירי והולכין ברגל ומשאן על הגמלים והולכין לארץ מרחקים לסחורה בדרך מדבריות במקום גדודי חיות ולסטים ומכוונים לבם לשמים ומשאן ומתנן באמונה. והחמרין שאינן מתרחקין כל כך משאם ומתנם ברמאות:
הא דאמרינן גמלים כלם רשעים – פי׳ בתוס׳ שהם רשעים בדבר זה ולא תקשי אמאי דאמר בשלהי פ׳ עשרה יוחסין הגמלים כלם צדיקים וההיא במילי דעלמא.
רש״י בד״ה אפרקיד כו׳ שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד כו׳ כצ״ל:
הספנים כולן צדיקים כו׳. ובמתניתין ספ״י יוחסין הספנים רובן חסידים כו׳ והיינו דהתם לענין גזילה קאמר שגם עושין מדות חסידות עם אותן שעמהן בספינה ולהך מלתא נקט התם בגמלין דרובן כשירים וחמרים רובן ליסטים כמ״ש התוספות אבל הכא לענין הרהור עבירה דחסידים לא הוו דאין אדם ניצול מהרהור עבירה בכל יום כדאמרינן בב״ב אבל צדיקים הוו דאין מתקשין לדעתן משום ביעתותא דמיא וכן אמרינן לעיל גבי רבי יהודה:
משום חשש יציאת זרע כתוצאה מחימום האיבר הנגרם על ידי חיכוכו, כהנים רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה שודאי נטמאים בעת הרכיבה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנינו ברייתא גם כן כך] כדברי אביי: רוכבי גמליםכולם רשעים, מפני שחשודים על הוצאת זרע בשל חיכוך האיבר בבשר הגמל בשעת הרכיבה. הספניםכולם צדיקים, שכיון ששרויים הם בסכנה מתמדת בהיותם בים, ליבם נתון תמיד בתחינה לפני הקדוש ברוך הוא.
It is prohibited for camel riders to partake of teruma, due to the concern for a seminal emission that might result from the friction. The Gemara notes: This opinion of Abaye is also taught in a baraita: Camel riders are all wicked, as they are suspected of emitting semen for naught. Sailors are all righteous, because they are in a constant state of danger at sea, and therefore their hearts are always turned to God in prayer.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הַחַמָּרִים מֵהֶן רְשָׁעִים מֵהֶן צַדִּיקִים אִיכָּא דְאָמְרִי הָא דְּמִכַּף הָא דְּלָא מִכַּף וְאִיכָּא דְאָמְרִי הָא דִּמְטַרְטֵין הָא דְּלָא מְטַרְטֵין.

The baraita continues: As for donkey drivers, some of them are wicked while some of them are righteous. With regard to the difference between wicked and righteous donkey drivers, there are those who say that this donkey driver is righteous, as his donkey is saddled, and therefore his penis does not rub against it, whereas that donkey driver is wicked, as his donkey is not saddled, which can cause a seminal emission. And there are those who say: This donkey driver is wicked, as he spreads [demittartein] his thighs on either side of the donkey, whereas that donkey driver is righteous as he does not spread his thighs in this manner, but rides with both legs on one side of the donkey, so that his penis does not rub against the donkey.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך טרטן
טרטןא(שבת פא.) וכי טרטני יכניס (בבא בתרא קיט) בזמן שהן יושבין והטורטני לפניהם. (בבא בתרא נא) ושל טורטני תלויה. (נדה יד.) החמרין מהן רשעין ומהן צדיקין הא דמיכף אותן שעשימין אוכף ויושבין על גביו צדיקין שהאוכף קשה ואינו מחמם דמטרטן שרוכב כדרך זכר ירך אחד מכאן וירך אחד מכאן רשע שבא לידי חימו׳ אבל אם יושב כדרך אשה שני שוקיו לצד אחד אינו בא לידי חימום מטרטן כמו טורטני יכניס שמשקל א׳ מכאן ומשקל א׳ מכאן. (מנחות פז: פ״ב דמדות) חביתי כ״ג במה מחלק׳ לחלות ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב ואכלתם לחמכם במשקל לאו אורח ארעא. (סוטה לד) אמר רבי בלשון הקדש אמר רבי יצחק טורטני וטורטני דטורטני פי׳ טורטני בלשון יון קנה של מאזנים וכיצד נשאוהו הביאו שנים עמודים של עצים וסורגים בחבלים ונתנו האשכול על גבי החבלים ונתנו מוטות בקצת העמודים המסורגים מוט בחבלים א׳ מן הקצה מזה הראש וכיוצא בו בראש הקצה האח׳ נמצא שני מוטות בראשי העמודים המסורגים בחבלים והאשכול נתון על גבי החבלים ועל כל מוט מאלו המוטות ב׳ מוטות פחותים מהם מוט בראש זה ומוט בראש זה נמצאו ארבע מוטות בראש שני מוטות הנתונים בראש העמודים וכל מוט מאלו ד׳ מוטות היו סובלין אותו ב׳ אנשים נמצאו ח׳ סובלים האשכול וזה פי׳ טורטני וטורטני דטורטני כלו׳ מוטות ומוטות על המוטות (א״ב פי׳ בלשון יוני ורומי פלס וידוע כי בהתרחק המשקל מן המוט יכריע כמה פעמים כמות משקלו ויש מעשה ערמנות לסבול ולהניע אדם אחד משא אנשים רבים בדרך פלס וזה אמרם טרטני וטרטני דטרטני להורות כובד האשכול):
א. [וואגע.]
דמכף – לשון אוכף של חמור. אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם.
דמטרטין – ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם.
דלא מטרטין – רוכב כאשה.
מטרטין – לשון מאזנים כדאמרי׳ במנחות (דף פז:) וכי טורטני יכניס.
החמרים (הרוכבים על חמורים) — מהן רשעים מהן צדיקים. ובהסבר הבחנה זו בין חמרים רשעים לצדיקים, איכא דאמרי [יש שאומרים] כך: הא [זה] החמר שהוא צדיק — דמכף [שיש אוכף על החמור] ולכן אין מתחכך איבר הרוכב עליו בו. ואילו הא [זה] החמר שהוא רשע — שהחמור לא מכף [מאוכף], ומתחכך איברו של הרוכב בבשר החמור, ובא בכך לידי הוצאת זרע. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] הבדל אחר: הא [זה] החמר שהוא רשע — דמטרטין [שפוסק] שני ירכיו משני צידי החמור, ונמצא איברו מתחכך ישירות בגוף החמור. ואילו הא [זה] החמר שהוא צדיק — שלא מטרטין [לא פוסק] ירכיו לשני צדדים, אלא רוכב כאשר שתי רגליו פונות לצד אחד של החמור, ואז אין איברו מתחכך בגוף החמור.
The baraita continues: As for donkey drivers, some of them are wicked while some of them are righteous. With regard to the difference between wicked and righteous donkey drivers, there are those who say that this donkey driver is righteous, as his donkey is saddled, and therefore his penis does not rub against it, whereas that donkey driver is wicked, as his donkey is not saddled, which can cause a seminal emission. And there are those who say: This donkey driver is wicked, as he spreads [demittartein] his thighs on either side of the donkey, whereas that donkey driver is righteous as he does not spread his thighs in this manner, but rides with both legs on one side of the donkey, so that his penis does not rub against the donkey.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בלָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד אִינִי וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף גפְּרַקְדָּן לֹא יִקְרָא קְרִיַּת שְׁמַע קְרִיַּת שְׁמַע הוּא דְּלֹא יִקְרָא הָא מִגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי.

The Gemara further discusses actions that are apt to lead to a seminal emission. Rabbi Yehoshua ben Levi would curse one who sleeps lying on his back [aparkeid], as this might lead to a seminal emission. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Yosef say: One who is lying on his back may not recite Shema? From this it may be inferred that it is only Shema that one may not recite in this position, but to sleep lying in that position is permitted.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פרקד
פרקדא(ברכות יג: נדה יד.) פרקדן לא יקרא קרית שמע פי׳ השוכב על שדרו ופניו כלפי מעלה וכן פי׳ רב האי ז״ל וי״מ הישן על פניו משום דאתי לאיחמומי (נדה שם) מפורש שגזירת חימום הוא ודייקי אפרקדן אפו בקודה ורבי משה בר יעקב בר משה בר אבון מן נרבונא היה מפרש אפוריא קדי (מנחות צט.) ולמאן דאמר מסגרתו למעלה הוא פרקודי הות מפרקדא:
א. [ריקלינגס.]
אפרקיד – פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם.
אפרקיד – פי׳ הקונטרס פניו למעלה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב״ב דף עד.) גבי מתי מדבר דגנו אפרקיד וחליף טייעא תותי ברכייהו ורומחא בידיה ולשון אפרקיד אפורייאה קדל (קדקדא) ולא כפירוש הערוך דפי׳ פניו מטה ולשון אפרקיד אפוי קיד ועוד קשה רי״ש דאפרקיד למה לי. [וע״ע תוספות פסחים קח. ד״ה פרקדן].
לייט אמאן דגני אפרקיד – פי׳ בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם ורשב״ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם ומה שפי׳ עוד שפעמים [מתקשה ומתגלה] לא נראה דבבית סגור או אפל מאי א״ל. [ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי. גליון:]
לייט אמאן דגני אפרקיד. פי׳ שוכב על גביו כי עגבותיו מתחממין על המטה ובא לידי קרי כדאמרינן בפרק הערל מייתינן מיא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פיקרי ומיקרי בי פיקרי היינו עגבותיו כשמניח עליהם דבר חם מתחמם ובא לידי קרי:
ר׳ יהושע בן לוי וכו׳ – מפורשת יפה בהלכות ברכות בס״ד.
בד״ה אפרקיד כו׳ ולשון אפרקיד אפורייאה קדל ולא כו׳ כצ״ל. ונ״ב פירוש נון ולמ״ד מתחלפים ודו״ק:
בא״ד ולשון אפרקיד אפוי קיד נ״ב פירוש פניו בקידה למטה ודו״ק:
תד״ה אפרקיד פ״ה פניו כו׳ אפוריא קדל קדקדא כו׳ עכ״ל נראה מדברי מהרש״ל שמחק מלת קדקדא והנראה לקיים כל הנוסחות ולהגיה מלת או וכצ״ל קדל או קדקדא וכן מפורש (בפרש״י) [בפי׳ תר״י] בפ׳ היה קורא דמלת (קדל) [קדן] מפורש שהוא שוכב על הקדל או שהוא שוכב על קדקדו והכל עולה על ד״א ע״ש גם לפירוש אחד בערוך אפוריא קדי והוא מלשון קדקדו וק״ל:
בד״ה לייט אמאן כו׳ שפעמים מתקשה ומתגלה כו׳ עכ״ל וכצ״ל בפרש״י והוא מפורש בפרש״י בר״פ היה קורא דשמא יתקשה אברו בתוך שינתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי עכ״ל:
א ועוד בענין זהירות מהנהגה העשויה להביא ליציאת זרע, נמסר שר׳ יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד [היה מקלל את מי ששוכב פרקדן, כשפניו למעלה], שכן בכך יכול לבוא לראיית זרע. ושואלים: איני [האמנם כך הוא] והאמר [והרי אמר] רב יוסף: השוכב פרקדן לא יקרא קרית (קריאת) שמע, ומכאן נדייק: קרית שמע הוא שלא יקרא בעודו שוכב כך, הא מגנא [הרי שעצם השכיבה] פרקדן — שפיר דמי [נחשבת ראויה]!
The Gemara further discusses actions that are apt to lead to a seminal emission. Rabbi Yehoshua ben Levi would curse one who sleeps lying on his back [aparkeid], as this might lead to a seminal emission. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Yosef say: One who is lying on his back may not recite Shema? From this it may be inferred that it is only Shema that one may not recite in this position, but to sleep lying in that position is permitted.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דלְעִנְיַן מִגְנָא כִּי מַצְלֵי שַׁפִּיר דָּמֵי הלְעִנְיַן ק״שקְרִיאַת שְׁמַע כִּי מַצְלֵי אָסוּר וְהָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי ק״שקְרִיאַת שְׁמַע ושָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.:

The Gemara answers: With regard to the prohibition against sleeping while lying on one’s back, when one leans slightly to the side it is permitted. But with regard to reciting Shema while lying face upward, even when one leans slightly to the side it is prohibited. The Gemara asks: But wouldn’t Rabbi Yoḥanan lie on his back leaning slightly to the side and recite Shema in this manner? The Gemara answers: The halakha in the case of Rabbi Yoḥanan is different, as he was corpulent, and consequently he could lean only slightly.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצלי – מוטה מעט על צדו.
כי מצלי נמי אסור – אא״כ יושב או שוכב כולו על צדו.
ק״ש כי מצלי אסור – היינו כשהוא קצת אפרקיד אבל על צדו לגמרי שרי כדאמר בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כד.) שנים שהן ישנים במטה זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן וקורין ק״ש.
גמ׳ ק״ש כי מצלי אסור כו׳ ולא משום קישוי אלא שמקבל עול מ״ש דרך גאוה כפרש״י שם:
ומשיבים: לעצם ענין מגנא [שכיבת פרקדן], כי מצלי [כאשר היא נעשית בהטיית מועטה של הגוף]שפיר דמי [נחשבת ראויה], ואולם לענין קריאת שמע בשכיבת פרקדן, אף כי מצלי [כאשר מוטה מעט] גוף השוכב — אסור הדבר. ושואלים: והא [והרי] ר׳ יוחנן מצלי וקרי [היה שוכב פרקדן בהטייה מועטה של הגוף, וקורא כך] קריאת שמע! ומשיבים: שאני [שונה] הוא דינו של ר׳ יוחנן שכן בעל בשר הוה [היה], ולא יכול היה להטות גופו אלא מעט.
The Gemara answers: With regard to the prohibition against sleeping while lying on one’s back, when one leans slightly to the side it is permitted. But with regard to reciting Shema while lying face upward, even when one leans slightly to the side it is prohibited. The Gemara asks: But wouldn’t Rabbi Yoḥanan lie on his back leaning slightly to the side and recite Shema in this manner? The Gemara answers: The halakha in the case of Rabbi Yoḥanan is different, as he was corpulent, and consequently he could lean only slightly.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: זדֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עֵדִים אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ חוְהַצְּנוּעוֹת מְתַקְּנוֹת שְׁלִישִׁי לְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת.

MISHNA: It is the custom of Jewish women that they engage in intercourse with their husbands while using two examination cloths, one for the husband, to see if there is any of the wife’s blood on him after intercourse, and one for her, to ascertain after intercourse whether her menstrual flow has begun. And the modest women prepare a third examination cloth, to examine themselves and prepare the pubic area for intercourse.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ אחד לו ואחד לה – לקנח לאחר תשמיש.
לתקן את הבית – כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. וה״ה לכל הנשים כדתנן בפ״ק (לעיל יא.) ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והא דנקט צנועות כדמפרש בפ״ק צנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר.
המשנה השלישית והכונה בה מענין החלק הראשון ובפרט לידע אם אירעה להם טומאה בשעת תשמיש היאך הוא דינם והוא שאמר נמצא על שלו טמאים כו׳ משנה זו פירושה לענין קרבן וצריך שתדע שפירושה בסמוך לוסתה שאם שלא בשעת וסתה אנוס הוא ולא היה לה לבדוק ושניהם פטורים מן הקרבן אלא שבעל סמוך לוסתה והיה סבור לבעול ולפרוש קודם הוסת ואירע לו שראת ואם הרגישה בראייתה שניהם חייבין ואין צריך בבדיקת העד אלא שלא הרגישה אבל בדק הוא בעד שלו ומצא ומאחר שמצא בעד שלו ודאי בשעת תשמיש נטמאת ושניהם חייבים בקרבן וכן שורפין במגען את התרומה ואין אומרין לחוש לדם מאכלת לחומרא שלא לשרוף את התרומה שאותו מקום אע״פ שאינו בדוק לגמרי אצל מאכלת מ״מ דחוק הוא אצלו ואין חוששין לו ומ״מ אם נמצא שם מאכלת רצוצה ר״ל מעוכה אין אומרין אותו מקום בדוק הוא לגמרי אצל מאכלת ומעלמא אתי אלא שמא דחק ונכנס ואין שורפין אלא תולין ומ״מ היא טמאה נדה אבל אם לא מצא הוא בשלו אלא היא מצאה בשלה אם כשיעור וסיס ר״ל שתיכף שיצא השמש הכניסה העד (שיצא) [שהיה] מוכן בידה בצד הפתח וקנחה ומצאה שניהן חייבין כל כיוצא בזה ודאי כבר היה שם ביציאת השמש ואם אחרה עד אחר זמן פטורין מן הקרבן ואחר זמן זה לא היה העד מוכן בידה שיעורו בכדי שתושיט ידה ותטלהו מתחת הכר או הכסת ותקנח בו ואם הוא בידה אם לא רצת לקנח במטה ושהת בכדי שתרד מן המטה להדיח פניה של מטה ותקנח ושניהן שיעור אחד הוא וכל ששהת כשיעור זה שניהם טמאים טומאת שבעה מספק שדנין אותו כבועל את הנדה אבל פטורין מן הקרבן ר״ל מקרבן חטאת ואף אשם תלוי אין כאן שהרי אין כאן איסור קבוע ואח״כ ר״ל ששהתה יותר משיעור זה ומצאה כתם שהרי היא כרואה מתחלה ואין דנין אותה כמשמשת נדה לטמא את בועלה אלא שהיא מטמאה טהרות מעת לעת אבל בועלה אינו טמא טומאת שבעה כבועל נדה אלא טומאת ערב כנוגע שאין טומאת מעת לעת מטמאה את בועלה כמו שהתבאר ור׳ עקיבא אומר שמטמאה את בועלה ומפני שסובר שמעת לעת שבנדה הואיל ומטמאה משכב ומושב אף היא מטמאה את בועלה ואין הלכה כמותו אלא כחכמים ומודים חכמים לר׳ עקיבא ברואה כתם שאם בא עליה אחר שנמצא הכתם בועלה טמא משום בועל נדה וא״ת פשיטא שאף בשלפניה אם בא עליה אח״כ מטמאה בועלה משום בועל נדה שמא הייתי אומר הואיל וטומאת כתמים דרבנן אף לאחר שנמצא הוה ליה כמעת לעת שבנדה ואף הבועלה לאחר שתמצא לא יהא כבועל נדה וקמ״ל דמאחר שבא עליה לאחר שנמצא מטמאין אותו למפרע:
ב משנה דרך (מנהג) בנות ישראל שהן משמשות (בתשמיש המיטה) עם בעליהן בשני עדים (פיסות בד לבדיקה): אחד לו לבעלה שיבדוק בו לאחר תשמיש אם נמצא עליו מדמה, ואחד לה עצמה. ואילו הנשים הצנועות המוסיפות בטהרתן מתקנות להן עד נוסף, שלישי, כדי לתקן בו בבדיקה את הבית (בית הערווה) לאחר התשמיש.
MISHNA: It is the custom of Jewish women that they engage in intercourse with their husbands while using two examination cloths, one for the husband, to see if there is any of the wife’s blood on him after intercourse, and one for her, to ascertain after intercourse whether her menstrual flow has begun. And the modest women prepare a third examination cloth, to examine themselves and prepare the pubic area for intercourse.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) טנִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ טְמֵאִין וְחַיָּיבִין קׇרְבָּן ינִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אוֹתְיוֹם טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן כטְמֵאִין מִסָּפֵק לוּפְטוּרִים מִן הַקׇּרְבָּן.

If blood was found on his cloth, the woman and her husband are both ritually impure for seven days, in accordance with the halakha of a menstruating woman and of one who engages in intercourse with a menstruating woman, and are each liable to bring a sin offering for unwittingly performing an action punishable with excision from the World-to-Come [karet]. If blood was found on her cloth immediately [otyom] after intercourse, the woman and her husband are likewise ritually impure for seven days and are each liable to bring a sin offering. If blood was found on her cloth after time passed, they are both ritually impure due to uncertainty, as it is possible that the blood appeared only after intercourse, and they are exempt from bringing the sin offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נמצא דם על שלו – ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש.
טמאים – שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה כדכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו.
אותיום – מיד לאחר בעילה.
לאחר זמן – לאחר אותיום טמאים מספק שניהם שבעה ימים ומיהו טומאת ספק הוא לתלות אבל לא לשרוף.
בד״ה אותיום כו׳ נ״ב ולשון יון הוא רש״י בריש יומא:
ומעתה, אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל שניהם טמאין טומאת שבעה, כדין הנדה והבא על הנדה, וחייבין על כך קרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה, יש להבחין בדין אימתי נמצא הדם: אם נמצא אותיום (מיד) לאחר התשמיש — הבעל והאשה שניהם טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאין טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן (חטאת).
If blood was found on his cloth, the woman and her husband are both ritually impure for seven days, in accordance with the halakha of a menstruating woman and of one who engages in intercourse with a menstruating woman, and are each liable to bring a sin offering for unwittingly performing an action punishable with excision from the World-to-Come [karet]. If blood was found on her cloth immediately [otyom] after intercourse, the woman and her husband are likewise ritually impure for seven days and are each liable to bring a sin offering. If blood was found on her cloth after time passed, they are both ritually impure due to uncertainty, as it is possible that the blood appeared only after intercourse, and they are exempt from bringing the sin offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן מכְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ ואח״כוְאַחַר כָּךְ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת נוְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.

What is considered as being: After time passed? It is a period of time equivalent to the time needed for her to descend from the bed and rinse her face, a euphemism for her pubic area. And afterward, she retroactively transmits impurity to all ritually pure items with which she came into contact for the preceding twenty-four-hour period, by rabbinic law, but she does not transmit seven-day impurity to the man with whom she engaged in intercourse. He is impure with this impurity by rabbinic law only until the evening, like one who came in contact with a menstruating woman. Rabbi Akiva says: In the case where blood was found on her cloth after time passed, she even transmits seven-day impurity by rabbinic law to the man with whom she engaged in intercourse.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
את פניה – פניה שלמטה.
ואח״כ – כלומר שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה.
מטמאות מעת לעת – טהרות ואדם במגע טומאת ערב ומדרבנן כדין מעת לעת דאמר בפ״ק ומה היא מטמאה משכבה ומושבה וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם כל שכן דהיא עצמה מטמאה אדם.
ואינה מטמאה את בועלה – טומאת שבעה ימים.
ר״ע אומר אף מטמאה את בועלה – ר״ע לטעמיה דאמר כל מעת לעת מטמאה את בועלה מספק טומאת שבעה בפ״ק (לעיל ו.).
היה לה עד בדוק ר״ל שהוא נקי וקנחה בו לאחר תשמיש ומצאה בו דם או שלא עיינה בו אלא שהניחתו בקופסא או באיזה מקום ולמחר עיינה בו ומצאה בו דם אפילו כל שהוא טמאה ואפילו נמצאת מאכלת רצוצה על הכתם אין תולין בו שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכלת ואפילו היה הכתם עגול שהוא של מאכלת ואין צריך לומר במשוך אבל אם היה בדוק וטחתו בירכה או הניחתו תחת הכר או הכסת ולמחר נמצא עליו דם משוך טמאה בכל שהוא ואין תולין אותו במאכלת אע״פ שאם נמצא בחלוק אף במשוך תולין משום מאכלת שבעד החמירו כמו שיתבאר במשנת פרק הרואה ובעגול מיהא אף בזו תולין במאכלת שנתמעכה תחת הכר או תחת הכסת ואין מטמאין אותה אלא ביתר מכגריס בו אבל אם לא היה העד בדוק לה אם טחתו בירכה או הניחתו תחת הכר או הכסת טהורה לדברי הכל שהרי תרתי ספיקי נינהו שמא בעד עצמו היה קודם תשמיש שהרי לא היה בדוק לה ואם תמצא לומר לאחר תשמיש שמא מיריכה היה או תחת הכר נתמעך בה מאכלת אבל אם הניחתו בקופסא כל שהוא ביתר מכגריס טמאה אבל כגריס טהורה אף במשוך ויש חולקין להקל אף ביתר מכגריס וכן נראה לכאורה כמו שנבאר וא״ת מאי שנא עד שאינו בדוק משלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם שכלן טמאות בזו הויא לה כל חדא וחדא כבאה לישאל עליו ועל חברתה וכענין שני שבילים שבבת אחת טמאין:
בד״ה טהרות כו׳ נמחק טהרות וצ״ל מטמאות מעת לעת טהרות ואדם כו׳:
ובהגדרת פרק זמן זה, איזהו אחר זמן? — שיעור זמן שיש בו כדי שתוכל האשה שתרד מן המטה ותדיח פניה (שלמטה, כלומר, בית הערווה). ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה אחר כך, יותר משיעור זמן זה — האשה עצמה מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן במשך כל מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה, ואינו אלא כנוגע בנדה הנטמא טומאת ערב בלבד. ר׳ עקיבא אומר: אף המוצאת דם על עד הבדיקה לאחר זמן מהתשמיש, מטמאה את בועלה טומאת שבעה.
What is considered as being: After time passed? It is a period of time equivalent to the time needed for her to descend from the bed and rinse her face, a euphemism for her pubic area. And afterward, she retroactively transmits impurity to all ritually pure items with which she came into contact for the preceding twenty-four-hour period, by rabbinic law, but she does not transmit seven-day impurity to the man with whom she engaged in intercourse. He is impure with this impurity by rabbinic law only until the evening, like one who came in contact with a menstruating woman. Rabbi Akiva says: In the case where blood was found on her cloth after time passed, she even transmits seven-day impurity by rabbinic law to the man with whom she engaged in intercourse.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) סמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.:

The mishna concludes: The Rabbis concede to Rabbi Akiva in the case of a woman who sees a blood stain and then engages in intercourse, that she transmits seven-day impurity to the man with whom she engaged in intercourse, although this impurity also applies by rabbinic law.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כתם
כתםא(נדה יד.) מודים חכמים לר׳ עקיבא ברואה כתם (יבמות טו בבא קמא לח:) כל הכתמים הבאים מרקם טהורים ור׳ יהודה מטמא מפני גרים וטעו כתמים הבאים מן הגוים פי׳ שאין כתמי גוים מיטמאין כתם בלעז מק״לא:
א. [פלעק.]
ומודים חכמים לר׳ עקיבא באשה הרואה כתם שמטמאה את בועלה אם בא עליה לאחר מכן, אף שגם טומאה זו מדברי חכמים.
The mishna concludes: The Rabbis concede to Rabbi Akiva in the case of a woman who sees a blood stain and then engages in intercourse, that she transmits seven-day impurity to the man with whom she engaged in intercourse, although this impurity also applies by rabbinic law.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא דַּם מַאֲכוֹלֶת הוּא אָמַר רַבִּי זֵירָא אוֹתוֹ מָקוֹם בָּדוּק הוּא אֵצֶל מַאֲכוֹלֶת וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דָּחוּק הוּא אֵצֶל מַאֲכוֹלֶת.

GEMARA: The mishna states that if blood is found on the husband’s cloth after intercourse the husband and wife are both definitely impure. The Gemara asks: But let us be concerned that perhaps it is the blood of a louse, as it is possible that there was a louse in the woman’s pubic area that was squashed during intercourse, and its blood was found on the husband’s penis. Accordingly, it should be uncertain if they are impure. Rabbi Zeira says: There is no concern for this possibility, as that place, a woman’s genitals, is considered examined [baduk] with regard to the appearance of a louse, i.e., it is clear that no louse was there. And some say a different version of Rabbi Zeira’s statement: That place is too narrow [daḥuk] for a louse to enter, and therefore this is not a concern.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. אאנמצא על שלו פריך].
א. תוספות ד״ה וליחוש, ועוד נראה, וכן פר״ח דפריך אנמצא על שלו, כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין, כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה. ובחידושי הרשב״א כתב, אבל בנמצא על שלה, כיון דשיכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת. וריטב״א הוסיף, דכאן נמצאו וכאן היו, ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פיסקא דנמצא על שלו (בכה״י של הגמרא יש כאן פיסקא: נמצא על שלו וכו׳).
ערך מאכולת
מאכולתא(נדה יד.) נחוש דלמא דם מאכולת הוא פי׳ דם כינה:
א. [לויז.]
גמ׳ מאכולת – כינה. ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו.
בדוק – דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתיא.
דחוק הוא – שאין מאכולת יכולה ליכנס שם.
וליחוש דלמא דם מאכולת הוא – אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך דדלמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה ועוד נראה וכן פר״ח דפריך אנמצא על שלו כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה.
דחוק הוא אצל מאכולת – אין לפרש שאינה יכולה ליכנס אלא בדוחק ולפעמים נכנסת דא״כ הוה ליה למימר בסמוך ללישנא דדחוק הוא אימר איתרמויי איתרמי ולמה צריך להזכיר דשמש רצפה לכך י״ל בדוק הוא שאינה באה כלל סמוך לרחם מפני הזוהמא שיוכל השמש להכניס ודחוק הוא אצל מאכולת היינו דאינה נכנסת בשום פנים מאליה אלא שפעמים שמתקרבת לרחם כ״כ עד שהשמש מכניסה ומרצפה.
וליחוש דילמא דם מאכולת הוא – פי׳ רש״יא ז״ל דעל עד שלו פריך, ומיהו ה״נ קשיא לעד שלה, ולפיכך הקשו מקצת המפרשיםב א״כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקהג.
וי״ל בעלמא ודאי לא חיישינן משום דלא שכיח, אבל מתוך שבדקה מיד לפני תשמיש ומצאה טהור יש לספק, ולא מחוורד.
וי״ל שלא בשעת בעילה ממש ודאי אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת שהוא סתום מלכנוס, ואם נכנסה מתה היא ואין דמה יוצא ממנה, אבל כאן יש לחוש שמא בשעת בעילה דחקה ונכנסה והשמש הרגה ושפך דמה ונדבק בוה. א״נ שמא על השמש היתה מאכולת ועמו נכנסה, ופריק דחוק הוא ואין מאכולת שעל השמש נכנסת עמו וכ״ש בפני עצמה.
ובתוספותו אמרו דעל עד שלו דוקא פריך, משום דכיון שבדקה היא בשיעור וסת ומצאה טהור והוא מצא יש לחוש למאכולת, שאם היה דם נדה בשלו היה נמצא בשלה נמי. אבל בשלה בבדיקה דעדים לא חיישינן למאכולת, דרוב דמים מצויין בנשים, ואין קנוח העד נמי ממעך מאכולת, והורגה, (ובמעורה) [ובמעוכה] דשמש אין לתלותה כיון שלא נמצא [אלא]⁠ז על שלה. אבל עדיין אני תמה על עד שלו דלא יהבו ליה רבנן שיעורא, אלא אע״פ (שיהא) [ששהא הבעל] אחר בעילה זמן מרובה קודם קנוח טמאין, ואמאי ליחוש שמא מאכולת הוא שבאה עליה אחר שבעל שהרי אינו אלא ככתם בעלמאח.
ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוח כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכולת באה עליו, ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו, שדם מאכולת מועט הוא ואינו מתקנח מן הסדין אלא נבלע הוא בו (מה) [מיד] כ״ש שא״א לו להתקנח במקום (ששוכבת עליו לזה) [ששכ״ז עליו לחה]⁠ט.
א. ממה שכ׳ שם: וכשבעל נדבק בו, מיהו ברשב״א וריטב״א כתבו דסתמא קשיא לן ואפילו נמצא על שלה ועי׳ רד״ה רצופה שכ׳ שהרי העד היה בדוק לה. ועי׳ תוה״ב בית ש״ד (יח, ב). ואפשר שגם ברבנו יש לתקן ״על עד שלה״.
ב. עי׳ תוס׳ ד״ה וליחוש. ומדלא אקשי׳ אכל בדיקות ש״מ דניחא להו לגמרא בבדיקות ול״ח שמא ד״מ הוא.
ג. יש להאריך בזה, ובעיקר הדברים נחלקו הראשונים בקושית הגמרא, דרש״י ז״ל פירש דהקושיא דאמאי הוה ודאי להביא קרבן ולהוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי [כ״ה ברש״י וקצ״ע אמאי נקט רש״י אשם תלוי והא לקמן ע״ב אמרי׳ דהאי תנא בעי חתיכה א׳ מב׳ חתיכות]. אבל ברשב״א ור״ן דייק הב״י סוס״י קצ דלטהר לגמרי מקשה, דכתבו דכיון דלא איפסק הילכתא כמאן אזלינן לחומרא וטמאה נדה, ומשמע דלמ״ד דחוק טהורה דתלינן במאכולת, מיהו אפשר דכ״כ רק למסקנא דאיכא רגל״ד דמאכולת לפנינו אבל בקושיא אפשר דהוי ספק השקול, מיהו בתוה״ב מוכח להדיא דהקושיא לטהר לגמרי. ומרבנו שהקשה משאר בדיקות משמע דלטהר לגמרי קמקשינן דאל״ה לא קשה כלל דבדיקות חיישינן, ובסמוך בתי׳ משמע דקושית הגמרא הוא כדי לספק, ועי׳ להלן בד״ה בדקה, ואפשר דרק בהו״א דאיכא לתלות בכל הנשים ושכיחא יש לתלות בד״מ אפילו לטהר, אבל בתי׳ דבעלמא ל״ח לא שכיח, א״כ שפיר אפשר לפרש רק לספיקא.
ד. דמשום דבדקה לפני״ז אין בכך לשלול שלא לתלות בד״מ.
ה. מבואר ברבנו דמאי דאמרי׳ בגמ׳ אימא שמש רצפה הוא בדוקא, אבל בבדיקת עד אין לתלות שעד רצפתו בשעת קינוח, דאין במיעוך העד כדי לרצף המאכולת, וכן כ׳ רבנו בסמוך דאין קנוח העד מרצף מאכולת [ומיהו דוקא באו״מ, אבל בבדיקה ממש ודאי אפשר דמרצף], ובמסקנא ל״ח אפילו בשמש, ועי׳ בסד״ט סי׳ קצ סקנ״ז שכ״כ מן הסברא גם לתוס׳, ובשולי האדרת עמ׳ קמג הסתפקנו בזה.
ו. כ״כ בתוס׳ ד״ה וליחוש בשם הר״ח, וסברת הר״ח פליגי אסברת רש״י ורבנו, דלדעתו אם נמצא על שלה אע״פ שלא נמצא על שלו כיון דשייכי דמים באשה אפילו בלא טעמא דבדוק ודחוק טמאה נדה ולא תלינן בד״מ, וכבר הארכנו בע״ה בזה בשולי האדרת בסוגיא דעד הבדוק.
ז. כך נראה לתקן והכנסנום במרובעים. וקצת סמכנום ע״פ חי׳ הר״א.
ח. בחי׳ הר״א הסביר דברי רבנו דקשה דאמאי לא נתנו חכמים שיעור בבדיקת עד שלו כמו שנתנו שיעור בבדיקת עד שלה וכו׳, ומדלא יהבו ביה שיעורא משמע דאפילו שהא הבעל אחר בעילה זמן מרובה שלא נתקנח ומצא עליה דם לאחר מכאן טמאים וחייבין בקרבן, ואמאי ליחוש שמא דם מאכולת הוא שראה עליו בשמש אחר שבעל ולא דם נדה, וליהוו טמאין טומאת ספק לתלות עליו תרומה ולחייבו אשם תלוי, שהרי אין זה אלא ככתם בעלמא שנמצא עליו אחר זמן מרובה, וכתם אינו מטמא טומאת ודאי לשרוף אלא לתלות, ובזה נתבארו היטב דברי רבנו, ועי׳ בית מאיר יו״ד סי׳ קצ סקל״ט שנתקשה בדברי רבנו.
ט. תקנתי ע״פ חי׳ הר״א, ועי׳ בסד״ט סי׳ קצ ס״ק נז שהביא דברי רבנו ותמה למה לא הביאוה הפוסקים להלכה.
הא דאקשינן: ליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פירש רש״י ז״ל דאנמצא אשלה קאי. ואי ק״ל א״כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, י״ל דבעלמא ודאי חיישינן אבל הכא מתוך דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא. עוד י״ל דהכא שאני כיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה. אבל ר״ח ז״ל פירש דעל שלו דוקא קא פריך וכן פירשו בתוספות וטעמא משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה יש לחוש בדם מאכולת אבל בדידה כיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת.
ופרקינן: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאישתכח מאכולת רצופה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני, נקטינן לחומרא ואפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה.
וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. אבל בדיקה שבדקה ומצאה טמא לא קפדי דמצי למימר דמטמאינן להו מספיקא אבל מתני׳ דקתני חייבין בקרבן אלמא ודאי מגופה אתי ועוד כיון שמצא על שלו ולא על שלה מסתברא כי דם מאכולת הוא:
ודילמא דם מאכלת היא – פירוש וכל היכא דליכא כגריס ועוד והדם נועל דאיכא למיחש בדם מאכלת ניחוש ביה ויהא טמא ספק ואלו מתני׳ סתמא קתני שאפי׳ לא נמצא שם אלא דם טפה כחרדל טמאה ודאי פרש״י ז״ל דסתמא קשיא לן ואפי׳ על נמצא על שלה כשיעור ותיאוס וליכא למימר שא״כ אין לך נדה ודאית בדם טפה כחרדל בבדיקת עד דשאני הכא שיש רגלים לדבר כיון שנמצא על שלה ולא נמצא על שלו וגם לא נמצא על שלה בעד שלפני תשמיש אבל יש שפי׳ דלא קשי לן אלא בנמצא על שלו ולא על שלה דכיון דדם לאו מגופיה הוא ניחוש נמי לדם מאכלת אבל נמצא על שלה כיון דמגופה חזיא דשייכי בה דמים כאן נמצאו וכאן היו. וכן פי׳ ר״ח ז״ל ותוס׳ ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פסקא דנמצא על שלו.
בדוק הוא – כלומר שאין מאכלת נכנס שם כלל.
א״ד דחוק הוא – כלו׳ דמילתא דלא שכיח הוא שיהא שם מאכלת אבל מ״מ דבר שאפשר הוא ואיכא ביניהו להיכא דאשתכח ביה מאכלת רצופה דלמאן דאמר דחוק הוא חוששין דמאכלת הוה תמן ושמש רצפה ואין כאן אלא טומאת ספק. ולימר׳ בדוק הוא טמאה ודאי דודאי האי מאכלת מעלמא אתאי לכאן כשהיא רצופה ודם מגופה הוא וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישנא נקטינן לחומרא ואפי׳ נמצאת מאכלת רצופה טמאה נדה.
ג גמרא שנינו במשנה שאם נמצא דם על עד הבדיקה של הבעל לאחר התשמיש, הרי הבעל והאשה טמאים טומאת ודאי. ושואלים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] דם מאכולת (כינה) הוא, שאפשר היתה כינה בבית הערווה של האשה, ובשעת תשמיש נמעכה, ועבר דמה לאיבר הבעל, ולא תהא זו אלא טומאת ספק! אמר ר׳ זירא: אין חוששים לכך, משום שאותו מקום (בית הערווה) של האשה בדוק הוא אצל (לענין) שתימצא בו מאכולת, וברור הוא שלא היתה שם כינה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בגירסה שונה את דברי ר׳ זירא: אותו מקום דחוק (צר) הוא אצל (לענין) שתיכנס בו מאכולת ולכן אין לחשוש לכך.
GEMARA: The mishna states that if blood is found on the husband’s cloth after intercourse the husband and wife are both definitely impure. The Gemara asks: But let us be concerned that perhaps it is the blood of a louse, as it is possible that there was a louse in the woman’s pubic area that was squashed during intercourse, and its blood was found on the husband’s penis. Accordingly, it should be uncertain if they are impure. Rabbi Zeira says: There is no concern for this possibility, as that place, a woman’s genitals, is considered examined [baduk] with regard to the appearance of a louse, i.e., it is clear that no louse was there. And some say a different version of Rabbi Zeira’s statement: That place is too narrow [daḥuk] for a louse to enter, and therefore this is not a concern.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עדְּאִשְׁתְּכַח מַאֲכוֹלֶת רְצוּפָה לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר בָּדוּק הוּא פהָא מֵעָלְמָא אֲתַאי לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר דָּחוּק הוּא אֵימָא שַׁמָּשׁ רְצָפָהּ.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two versions of Rabbi Zeira’s statement? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where a squashed louse was found on the husband’s cloth, near the blood: According to this version, which states that a woman’s genitals are considered examined with regard to a louse, this louse certainly came from elsewhere, as a louse is never found in her pubic area, so the blood on the cloth is clearly from the woman, and therefore the couple is ritually impure. By contrast, according to that version, which states that the place is too narrow for a louse to enter, one can say that although it is generally too narrow, in this case one did enter and the man’s organ squashed it during intercourse, and therefore their impurity is uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רצופה – מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת. ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת (מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה) וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש.
אימור שמש רצפה. וא״ת כיון דאיכא למיחש לצריפת שמש א״כ משתכחא מאכולת התם א״כ אפי׳ ליכא מאכולת רצופה נמי ניחוש דרצפו שמש ודם מאכולת הוא ואע״ג דמאכולת ליתא קמן דלמא נאבדה המאכולת ונשאר הדם. וי״ל דרציפה של שמש לא שכיח לא תלינן בה אלא היכא דמוכחא מלתא דאשתכח מאכולת רצופה:
בד״ה רצופה כו׳ קודם הקינוח ומאכולת לאחר בעילה אתאי על אברו וללישנא כו׳ כצ״ל והד״א ונ״ב ס״א:
תוס׳ ד״ה רוכבי גמלים אסורים כו׳ צ״ל קודם ד״ה רוכבי גמלים רשעים כו׳:
ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהם, בין שתי גירסות אלו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה דאשתכח [שנמצאה] מאכולת רצופה (מעוכה) על עד הבדיקה של הבעל, ובריחוק מה מהמקום בו נמצא הדם בעד זה. ומעתה, להך לישנא דאמר [ללשון זו שאמרה] שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת — צריך לומר כי ודאי הא מעלמא אתאי [מאכולת זו מהעולם, מהחוץ, באה], ואילו הדם שנמצא על עד הבדיקה של הבעל הוא מן האשה, ולכן טמאים הם טומאת ודאי. ואולם להך לישנא דאמר [ללשון זו שאמרה] שאותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת — אימא [יש לחשוש ולומר] כי השמש (איבר התשמיש של האיש) הוא שרצפה (מעכה) תוך כדי התשמיש, וממנה בא הדם אל עד הבדיקה של הבעל, והם טמאים רק מספק.
The Gemara asks: What is the practical difference between these two versions of Rabbi Zeira’s statement? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where a squashed louse was found on the husband’s cloth, near the blood: According to this version, which states that a woman’s genitals are considered examined with regard to a louse, this louse certainly came from elsewhere, as a louse is never found in her pubic area, so the blood on the cloth is clearly from the woman, and therefore the couple is ritually impure. By contrast, according to that version, which states that the place is too narrow for a louse to enter, one can say that although it is generally too narrow, in this case one did enter and the man’s organ squashed it during intercourse, and therefore their impurity is uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִתְּמַר בָּדְקָה בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ וְטָחַתּוּ בִּירֵכָהּ וּלְמָחָר מצאה עליה דָּם אָמַר רַב צטְמֵאָה נִדָּה א״לאֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא וְהָא חוֹשֶׁשֶׁת אֲמַרְתְּ לַן.

It was stated: If the woman examined herself with a cloth that was examined by her before she used it and found free of blood, and after the examination she pressed it against her thigh, and did not look at the cloth, and on the following day she found blood on her thigh, Rav says: In such a case she is definitely impure as a menstruating woman. Since it is known that the cloth was clear of blood before the examination, the blood on her thigh must be from her examination, and it must have passed onto her thigh after the cloth was pressed there. Rav Shimi bar Ḥiyya said to Rav: But didn’t you say to us with regard to this case that she needs to be concerned for ritual impurity, which indicates that her impurity is uncertain?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ולמחר מצאה עליוא דם].
א. כך גירסת ר״ח (ראשונים).
ולמחר מצאה עליה דם – על הירך.
וטחתו בירכה – פירוש במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם.
ולמחר מצאה עליה דם – ה״ג רש״י פי׳ על ירכה וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך ירכה ולא מעלמא וא״ת ותבדוק העד וי״ל שנאבד העד א״נ שמא דם העד עצמו בא מדם ירכה כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירכה וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת [או שמא כיון שנמצא על ירכה במקום שנגע בעד מוכח מילתא שמחמת העד הוא וטמאה. גליון:] ודוקא בעד הבדוק לה אבל בשאינו בדוק לה הוי ספק ספקא כדפי׳ רש״י ודוקא טחתו בירכה אבל הניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ור״ח גרס ומצאה עליו פירוש על העד וטחתו בירכה היינו בגלוי שלא הניחתו בקופסא דבהניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ופריך והא חוששין אמרת לן דאימר מעלמא אתי.
איתמר {בדקה}1 בעד הבדוק לה וטחתו בין יריכותיה – פירוש: העד בדוק היה לה שלא היה עליו דם וגם קשרתו והדביקתו בין יריכותיה ולא שמתו בקופסא שנסתפק לומר דמעלמא אתא ובודאי לא היה זה הדם אלא מגופה הילכך טמאה נידה בודאי ולא חיישינן לדם מאכולת.
1. כן הושלם בדפוסים. מלת ״בדקה״ חסרה בכ״י ששון 557.
בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאת עליו דם – גרסינן בכולהי נוסחי, וכן מצינו בשם ר״חא. ופירושו שמצאת עליו על העד, דליכא למיתלי אלא דילמא דם בירך הוה, ואי הוה בירך נמי כתם הוא וטמאב. וכיון דאיכא ספיקא דירך גופיה. ועוד דלא שכיחג, קרוב הוא יותר לתלות בעד לטומאת נדה ולא בירך, הילכך בין שנמצא נמי על הירך בין שלא נמצא אלא על העד טמאה נדה.
ורש״י ז״ל גורס ונמצא עליה דם, ופירש על יריכה של אשה. ואין דבריו מחוורים, שאם העד נמצא ואין עליו כלום, נראה ודאי שדם יבש על ירכה היה ואין לטמא אותה נדה, ואם דוקא כשנמצא אף על העד, למה לי מציאת הירך וכי מפני שהוטח ממנו דם נקל. ויש להעמידה בשאבד עדהד.
וי״ל לעולם כשנמצא אף על העד, וכשלא נמצא על הירך כלום פשיטא בעד הוה, שאלמלא על הירך הוה לא נתקנח לגמרי ממנהה, אלא אפילו נמצא על הירך נמי טמאה נדה כיון שנמצא אף בעד. ולדברי הכל אף בזהו צריכה כגריס ועוד, שאלמלא כן חוששין שמא דם מאכולת הוא, שאפילו בקנוח של שיעור וסת ואח״כ שהדבר קרוב ואפילו לחטאת ואשם הקשו למעלה וליחוש דילמא מאכולת הואז. ומיהו כיון דאיכא שיעורא דנפקא ליה מחשש מאכולת טמאה נדה ואפילו לר׳ חייאח. ואם היה משוך טמא בכל שהוא, דלא גרע מהניחתו תחת הכר (וכן) בפרק הרואה כתםט אליבא דהלכתא, וזה דעת הראב״ד ז״לי.
ולפי גרסת ר״ח ז״ל י״ל (כמו) [כיון] שנמצא על העד ולא על הירך כלום [אין לנו לחוש לדם מאכולת] שאם מאכולת נרצפה שם בתחלה על הירך נמי היה נמצא, ומשהוטח העד על הירך מקום דחוק1 הואכ אצל מאכולת, אלא מקנוח היה דם ונבלע בעד ולפיכך לא הוטח ממנו על הירך כלום. וכן נראה מלישנא דגמ׳ דקא מקשה ר׳ חייא בסמוך אף אתה עשיתו כתם, אלמא אין לך שצריכה שיעור כתם וטמאה נדה אלא זו לדברי רביל.
א. כ״כ בשמו התוס׳ והראשונים.
ב. בתוס׳ כתבו דמיירי במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם, ועי׳ סד״ט שתמה דהא הכא דיינינן משום כתם אלא אי טמאה נדה ע״ש מה שכ׳ בזה. ואמנם הכי עדיף לחוש מכתמים דהכא ליכא ריעותא דהרגשה כיון דהוי בקינוח אימא דטעתה בהרגשת עד. ועוד דהכא כיון דבדקה בו בודאי שהיה במקום דאיכא ודאי דמים ויש לתלות בדם המקור, וגם העד היה בדוק ועל הירך ל״ש דמים וכמו שכ׳ רבנו בסמוך, מיהו מרבנו משמע דאיירי אפילו במקום שיכול ליפול ממקורה, וסבר רבנו דאין זה גורע לתלות בכתם, ואדרבא דמצטרף לס״ס דחומרא, ועי׳ חוו״ד קצ סק״כ דלא כ״כ ע״ש.
ג. כלומר דיותר יש לתלות דאתא מהמקור ולא ממק״א, ולכן יש להחמיר כודאי דאתא בשעת בדיקה כיון דהוי במקום הדם, ממה שנאמר דדם אתא על הירך ומשם על העד.
ד. וכ״כ התוס׳, ומבואר ברבנו וכ״ה ברשב״א ור״ן דאי לא נמצא אעד טהורה, דא״א דיתקנח מהעד. מיהו בגליון התוס׳ לא כ״כ.
ה. מיהו ברשב״א משמע [וכ״מ סתימת השו״ע קצ סקל״ה] דאפי׳ לא נמצא על הירך תלינן במאכולת.
ו. וכדין עד שאינו בדוק בסמוך. והרשב״א הסכים כן להלכה, ובבדק הבית כתב שמהגמרא משמע דמפלגינן רק בין טחתו ביריכה או הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בשיעורים משמע דחד שיעורא אית להו.
ז. כ״ז לדעת רבנו דהקושיא לעיל לטהר בודאי, אבל לרש״י דהקושיא דלהוי ספק אין מכאן ראי׳ לטהר לגמרי.
ח. כ״כ גם בתוס׳, ועי׳ מהרש״א שתמה דכיון דבעי כגריס ועוד א״כ לר״ח עשיתו כתם, ואמנם רבנו מסברא זו הסכים לדעת הר״ח. ועי׳ חוו״ד שם.
ט. נז, ב ועי׳ הלכות נדה לרבנו פ״ד אות מה.
י. בעה״נ שער הכתמים ד״ה עתה נפרש באותן וכו׳, וכן בתוה״ב בשמו.
כ. הדברים מבוארים והגהת הגרא״ז צ״ע.
ל. כ״ה במהרש״א על התוס׳, ועי׳ לעיל.
1. הגהת הגרא״ז: נראה דצ״ל רחוק והכונה דרחוק הדבר ותפש לשון הגמ׳ מקום דחוק.
בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה. פירש רש״י ז״ל כגון שנמצא הדם ביריכה. פירש לפיכך שנמצא בעד וביריכה ולרבותא נקטיה כלומר דאע״ג דנמצא ביריכה ואיכא למיתלי דדם ביריכה הוה ולא תהא נדה אלא טמאה משום כתם קמ״ל דכיון דבדוק הוא אצלה היה רגלים לדבר דמגופה אתא ובודאי משוינן ליה. וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן הא פחות מגריס כיון דטחנתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת. ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלי במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלי׳. ועוד דהא משמע דהכא כיון דאיירינן בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן עלייהו בדין טחתו ביריכה והניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בשעורין כלל אלמה תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך אמר לו ר׳ חייא אי אתה מודה לי דצריכה גריס ועוד א״ל אבל א״ל א״כ אף אתה עשיתו כתם דאלמה כל שאתה מצריכו גריס ועוד אינה טמאה נדה אלא טמאה משום כתם וא״כ הכא דמטמאינן לה משום נדה אל תצריכוה גריס ועוד דמדקאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד אלמא בעד שאינו בדוק בלחוד הוא דבעו גריס ועוד אבל בעד הבדוק לה אפילו כל שהו, ל״ק דהא א״ל ר׳ דעל כרחי׳ בעיא גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם.
ועוד י״ל לומר דהכא הכי קאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד ואפילו הניחתו בקופסא הא פחות מכאן תולי׳ להקל דמעיקרא הוה ביה, א״כ אף אתה חושש לעד זה שמתחלה היה בו כתם וכיון שאתה תולה להקל בפחות מגריס מה שאין כן בעד הבדוק שהניחתו בקופסא, אף ביותר מגריס נמי נתלה בו אע״פ שאין כן בעד הבדוק ואם אין אתה תולה להקל ביתר מגריס אף בפחות מכאן תטמאנה בהניחתו בקופסא כדרך שאתה מטמא בעד הבדוק ואמר ליה בעד שאינו בדוק על כרחינו אנו צריכים ליתר מכגריס הואיל ומאכולת מצויה להתמעך בו אבל יותר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחין לפי שאינו מצוי שהעדים המוכנים לבדוק יתעסקו בהן או שיעברו בהם בשוק של טבחין כנ״ל. ור״ח ז״ל פירש ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטיחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אע״ג שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה. ואיפשר דלדבריו אפילו בפחות מגריס מטמנין לה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת והר״ם במז״ל כן כתב והסברא הראשונה יותר נכונה להלכה. ודוקא בעגול הוא דתלינן בדם מאכולת אבל משוך כיון שבדקה בו והעד בדוק לה והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתא וכדתניא העד שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכולת אם משוך טמא מפני שהוא דם קנוח ומייתינן לה לקמן בפרק הרואה (נדה נז:).
אסור לאדם לישן פרקדן והוא שפניו למעלה או פניו למטה אלא שיעמוד מוטה לצד אחד ובשעת קרית שמע אף בהטיה אסור אא״כ לבעל בשר שישיבתו או שכיבתו מן הצד לגמרי קשה לו:
וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליה דם. פרש״י על הירך ותימה ונבדוק בעד עצמו שאי אפשר שלא יהא ניכר רושם על העד וצ״ל דמיירי שאבד העד. ור״ח גרס ומצאה עליו כלומר על העד וקמ״ל דלא חיישינן שמא בא מן הירך על העד:
והא חוששת אמרת לן. תימה דאמרי׳ בריש הרואה כתם על בשרה ודאי טמא דאם איתא דמעלמא אתי על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי וא״כ ה״נ אפי׳ הדם על הירך טמאה ודאי וכ״ת הך דלקמן לפי מסקנא דשמעתין מ״מ קשה דמשמע דרב גופיה לא קאמר אלא דוקא טחתו אבל אם לא טחתו לא. ומצי׳ למימר דה״ה לא טחתו והאי דנקט טחתו לאשמועינן דוקא בדוק אבל אינו בדוק לא ועוד מצינו למימר דמיירי הכא כשיש לה מכה ואי לאו דטחתו הוה תלינן בדם המכה:
אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם – פרש״י ז״ל שנמצא דם על ירכה ופי׳ שנמצא גם על ירכה דאלו לא נמצא על ירכה כלום יהא ודאי מן המקור הוא כי דבר רחוק הוא שידבק מן הירך בעד ולא נשאר בו שום רושם וגם אם נמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום הא ודאי מן העד בא אבל עכשו שנמצא שם בשניהם יש מקום ספק אם נדבק מן הירך בעד או מן העד בירך ולפיכך נחלקו בו ופירשו רבותי לפי שיטה זו דמיירי כשהדם משוך או שיש בו כגריס ועוד דליכא למיחש לדם מאכלת כדאיתא לקמן במכילתין שאל״כ הא ודאי ליכא למ״ד שתהא טמאה ודאי דהא מקום זה אינו דחוק אצל מאכלת וכ״ש בדוק ולעיל מוכח בכל היכא דאינו בדוק ולא דחוק חיישינן לדם מאכלת ומפני שזה הדבר ברור ממקומו לא הוצרכו לפרש וסמכו על הסתם והרי זה כשמעתא דבסמוך דנקטוה בסתם ומתפרש לקמן מתוך הברייתא דמיירי בכגריס ועוד וה״ה לדם משוך כדאיתא לקמן במכילתין גבי עד שיהיה נתון תחת הכר או תחת הכסת שאמ׳ אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכלת ואם משוך טמא ולפי׳ זה הסכים מורי הרשב״א נר״ו והוא הנר׳ נכון אבל י״מ והא דאמ׳ ונמצא עליו דם למחר היינו שנמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום וכן פי׳ ר״ח ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל ונקט טחתו בירכא לרבותא דאפ״ה לא אמר׳ מן הירך אתא והא ודאי לא אתיא אלא כשנמצא פחות מגריס ועוד ואשמועינן דלא חיישי׳ לדם מאכלת דאלו לדם בעלמא פשיטא דליכא למיחש דהיאך יהא דם מרובה על העד ולא יהא על הירך כלום ואין פי׳ זה נר׳ נכון מן הטעם שכתבנו לעיל.
והא חוששת אמרת לן – ושביק רב דידיע בנפשיה דקא הדר ביה השתא מההיא סברא וסבירא ליה דהיא טמאה ודאי וכדמורין ביה מדרשא.
תוס׳ בד״ה ולמחר מצאה כו׳ וכגון שיש גריס ועוד דליכא חשש מאכולת כו׳ עכ״ל יש לדקדק לפי מה שפירשו התוס׳ לקמן דרבי חייא מודה הכא דטמאה נדה תקשי ליה לנפשיה בהך דהכא כיון דעשיתו כתם דצריך כגריס ועוד טומאתו נמי ספק ליהוי ויש ליישב בדוחק דודאי הכא בעד הבדוק וטחתו ביריכה ידע רבי חייא נמי הך סברא כיון דאיכא כגריס ועוד נפק לה מדם מאכולת ובודאי מגופה אתי דליכא למתלי במקמי הכי אבל לקמן דאיירי בעד שאין בדוק ואיכא למתלי במקמי הכי שפיר קאמר רבי חייא כיון דעשיתו כתם ובעי כגריס ועוד נהי דנפיק מדם מאכולת טומאתו נמי ליהוי ספק כיון דאיכא למתלי במקמי הכי:
ד ועוד בענין זה, אתמר [נאמר]: בדקה האשה בעד הבדוק לה שהוא נקי מדם, ולאחר הבדיקה טחתו (דחפתו) בירכה, ולמחר מצאה עליה, על הירך, דם. אמר רב: במקרה כזה הריהי טמאה טומאת נדה ודאית. שכיון שברור שהעד היה נקי מדם קודם הבדיקה, ודאי הדם שנמצא על הירך מן הבדיקה הוא, ועבר אל הירך אחר שהטיחה בו את עד הבדיקה. אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: והא [והרי] בדינה של אשה זו ״חוששת לטומאה״ אמרת לן [לנו], והרי שלדעתך אינה טמאה ודאי אלא מספק!
It was stated: If the woman examined herself with a cloth that was examined by her before she used it and found free of blood, and after the examination she pressed it against her thigh, and did not look at the cloth, and on the following day she found blood on her thigh, Rav says: In such a case she is definitely impure as a menstruating woman. Since it is known that the cloth was clear of blood before the examination, the blood on her thigh must be from her examination, and it must have passed onto her thigh after the cloth was pressed there. Rav Shimi bar Ḥiyya said to Rav: But didn’t you say to us with regard to this case that she needs to be concerned for ritual impurity, which indicates that her impurity is uncertain?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר שְׁמוּאֵל טְמֵאָה נִדָּה וְכֵן מוֹרִין בֵּי מִדְרְשָׁא טְמֵאָה נִדָּה.

In this regard it was also stated that Shmuel says: She is definitely impure as a menstruating woman. And they likewise rule as a practical halakha in the study hall that this woman is definitely impure as a menstruating woman.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טמאה נדה – טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתאי על העד ומשם הוטח בירכה ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא.
אמר שמואל טמאה נדה – אפי׳ ר׳ חייא דמטהר בסמוך מודה הכא דהא ר׳ חייא כר׳ יוסי ס״ל ושמואל גופיה פסיק בהאשה (לקמן נט:) כרבי יוסי והכא קאמר דטמאה נדה.
ועד שאינו בדוק פירשו בתוספות כגון שהזמינה פקולין או צמר לבן ובדקתם ולא הניחתם אח״כ אלא שלא עיינה בהם סמוך לבדיקה אם יש עליו טיפי דמים אם ממאכלת אם משאר דברים הא בבגד שלא בדקה בו כלל או שבדקתו ואח״כ הניחתו טהורה שאם לא כן נטלה בגד מן האשפה וקנחה בו ומצאה בו דם תטמא ומ״מ גדולי הדור משיבין שכשנטלה בגד מן האשפה או אף בלקחה חלוק מן השוק וקנחה בו ודאי טהורה מכלום שאין המחלוקת אלא בבדיקה בעד שסתם עדים מוצנעים הם במקום שאין לתלות בהם לכתמים כגון לעבור בהם בשוק של טבחים וכיוצא בזה אבל מ״מ כל שהכינתו לעד ובדקתו אע״פ שהניחתו טמא עד שידע מאין בא או באיזה דבר יכולה לתלותו וזהו דבר פשוט אצלם בכל המסכתא כמו שאמרו בשלש נשים שלבשו חלוק אחד וכן שלש נשים ישנות במטה אחת או שישבו על ספסל אחד שטמאות ואין תולין במקרה שאינו ידוע וכן בכמה מקומות כיוצא בה:
דברים אלו שכתבנו בין בעד בדוק בין בשאינו בדוק יש חולקין בהן בקצת דברים מתוך כך אני מעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם ר״ל בעד אמר רב טמאה נדה ר״ל לא משום כתם לבד אלא משום נדה גמורה דודאי מגופה אתא ואם משוך טמאה בכל שהוא שדם קנוח הוא אבל אם הוא עגול דוקא ביתר מכגריס שאם כגריס ודאי תולין במאכלת שבירכה אחר שהוא עגול אלא ביתר מכגריס ויש חולקין בזו ומפרשים טמאה נדה אף בעגול ובכגריס או פחות משום דרגלים לדבר הואיל וקנחה בו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מביאין ראיה לדברנו מדתני במתניתין נמצא על שלה בשיעור וסיס טמאין וחייבין בקרבן והקשו וליחוש דלמא דם מאכלת הוא ותירץ אותו מקום בדוק הוא אצל מאכלת אלמא כל היכא דליתא להאי טעמא תולין במאכלת ומתניתין ודאי בעד בדוק היא דאי לאו הכי קרבן למה אלא ודאי הכא ביתר מכגריס אם הוא עגול ולימד שאין תולה בשוק של טבחים שאין דרכה לעבור בשוק של טבחים בעדים הבדוקים ולא נאמר כן אלא בחלוק ואע״פ שאפשר לדחוק שלא הקשו וניחוש דילמא דם מאכלת הוא אלא להחמיר שלא לשרוף עליה תרומה אבל לענין נדה אע״פ שהוא מקום מאכלת כל שנטמא בעד רגלים לדבר וחדא ספיקא במקום רגלים לדבר כודאי הוא מ״מ נראין הדברים כשיטתנו:
בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רב אומר טמאה נדה ור׳ חייא אומר משום כתם ופירשוה בכגריס ועוד דנפק ליה מתורת מאכלת ולדעת ר׳ מדנפק ליה מדין מאכלת ודאי מגופה אתא וחזרו ואמרו על זו ר׳ מטמא ור׳ יוסי מטהר וכן אמרו כשטהר ר׳ יוסי לעצמו טיהר כלומר לשיטתו הלך שמטהר בעושה צרכיה אף בעומדת ור׳ כר׳ מאיר וודאי ר׳ יוסי אף מדין כתם מטהר שהרי בעושה צרכיה טיהר אף לכתחלה כמו שהתבאר שם ומאחר שפסקנו בעושה צרכיה כר׳ יוסי אף בזו הלכה כר׳ יוסי ולטהר בעד שאינו בדוק אף ביתר מכגריס ומ״מ גדולי המפרשים כתבו שאע״פ שהלכה כר׳ יוסי בעושה צרכיה בזו הואיל ורב ור׳ חייא שוים לטמא אי משום נדה אי משום כתם הלכה כדבריהם כל שהוא יתר מגריס ומשום דלא דמי עד לחלוק שאלו חלוק שאינו בדוק כתמו טהור ועד הואיל ובדקה בו ידים מוכיחות הם וכן פסקוה גדולי המחברים ולא עוד אלא שיש סוברים לפסוק שם כר׳ מאיר כמו שיתבאר שם:
בד״ה אמר שמואל טמאה נדה אפילו רב חייא כו׳ עכ״ל לכאורה דרבי חייא אית ליה בהך דהכא נמי טמאה משום כתם וכדסבר רב שימי ב״ח חוששת אמרת לן אלא דמשמע להו דרבי חייא מודה בהך מדלא פליג נמי הכא למימר דלא טמאה אלא משום כתם ואהך סברא הביאו ראיה מדברי שמואל גופיה דאיכא לפלוגי בין הך דהכא להך דרבי חייא ונקטו דברי רבי חייא ולא כתבו כך בפשיטות טפי אמלתא דרבי יוסי גופיה משום דאפשר דר״י טמאה משום כתם אית ליה הכא ובההיא דלקמן מטהר לגמרי אית ליה כמו שכתבו התוספות לקמן:
ובענין זה איתמר נמי [נאמר גם כן] שכך אמר שמואל: אשה זו טמאה טומאת נדה ודאית. וכן מורין הלכה למעשה בבי מדרשא [בית המדרש] שהאשה טמאה טומאת נדה בוודאי.
In this regard it was also stated that Shmuel says: She is definitely impure as a menstruating woman. And they likewise rule as a practical halakha in the study hall that this woman is definitely impure as a menstruating woman.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִתְּמַר בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ וְהִנִּיחַתּוּ בְּקוּפְסָא וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם א״ראָמַר רַב יוֹסֵף כׇּל יָמָיו שֶׁל ר׳רַבִּי חִיָּיא טִימֵּא וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר.

With regard to a similar case, it was stated: If a woman examined herself with a cloth that was not examined by her before its use, and she then placed it in a box without looking at it, and on the following day she found blood on this cloth, the question is whether the blood was on the cloth before the examination and the woman is consequently not impure, or whether the blood is from the examination, and she is impure. Rav Yosef says: All the days of Rabbi Ḥiyya he would deem such a woman impure, but in his old age he would deem her pure.
רש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולמחר מצאה עליו דם – על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה ביה. להכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא״כ הוו להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפילו את״ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה.
בעד שאינו בדוק לה – נראה לפרש דידעה שהיה נקי לפני יום או יומים ועתה בשעת בדיקה נטלתו ממקום המוצנע ולא בדקה העד אבל אין נראה לפרש שלא היה בדוק מעולם דבהא לא היה רבי מחזיק טומאה ודאי.
איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה – שיש להסתפק ולומר מקודם היה בו דם זה ולאו מגופה אתא וגם היניחתו בקופסא שיש לומר מעלמא אתא האי דם.
בדקה בעד שאינו בדוק לה – פירש בתוספותא כגון שהזמינה פקולין או צמר נקי ולבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקתה אם יש עליהם טיפי דמים מן מאכולת או משאר דברים/ב, הא בבגד שאינו בדוק כלל לא אמר ר׳ טמאה נדה, אטו לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו מי מטמא רבי נדה.
(ואי) [ואני] אומר כיון שהצריכוה כגריס ועוד, הרי דינו כסדין וחלוקג, וכל שלא היה בדוק כלל אפילו לרבי טהורה לגמרי אפילו לקחתו מן השוק סתם טהורה לבעלהד. והראב״דה ז״ל סובר דבעד אפילו אינו בדוק כלל טמאה דלא דמי לחלוק, דכיון שבדקה בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצויין בוו.
א. עי׳ תוס׳ ד״ה בעד ותוס׳ הרא״ש, ותוה״ב בית ז ש״ד (יט:) ומ״מ פ״ד הי״ט.
ב. ברשב״א תמה על רבנו משלשה נשים בלבשו חלוק ומעוד מקומות דע״כ אחר שהיה החלוק או העד בדוק ה״ה לעולם בחזקת בדוקים עד שנדע שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שאינה ידוע, ועי׳ בבדה״ב שחילק בזה דחלוק וכדומה כיון שמשתמשת בהם בחזקתם בדוק ע״ש. ובריטב״א הסכים כהרשב״א, ועי׳ טור סי׳ קצ שהביא דברי הרשב״א, ועי׳ מאירי.
ג. לקמן נח, סע״א בדקה חלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחבירתה טמאה ע״ש.
ד. כלומר רבנו חלוק אדעת תוס׳ שהם לא אמרו אלא שלא תטמא נדה ודאי אבל עדיין טמאה מספק, ורבנו ס״ל דאפילו לרבי בעד שאינו בדוק כלל טהורה לגמרי.
ה. שער הכתמים ד״ה עתה נפרש, ועי׳ חי׳ הר״ן.
ו. בס״ט ס״ק ס״ג כתב דהראב״ד לא חלק אדעת רבנו רק בעד שאינו בדוק דהיינו שלא בדקה לפני בדיקתה, אבל בעד מלוכלך שנטלתו מהאשפה גם הראב״ד מודה דטהורה. ובשו״ע הרב ס״ק עב לא כ״כ.
זהו ביאור המשנה וכלו על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ולעת זקנותו טהר מכלום. תימה היכא מצינו למימר טהר מכלום והא אמרינן לקמן בריש הרואה כתם על חלוקה ודאי טהור דאי איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי ומשמע הא על בשרה ועל חלוקה דליכא הוכחה הוי ספיקא והכא כעל בשרה ועל חלוקה דמי דמהכא נמי ליכא הוכחה. וי״ל דהא דלקמן היינו לפי המסקנא דהכא ומיהו [אכתי] קשה דהא תנן לקמן פ׳ האשה ג׳ נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולם טמאין וה״נ כשבדקה בעד שאינו בדוק לה הוי כאילו קינחה בו אשה אחרת קודם דטמאה מספק והיכי הוה בעי למימר דטהר מכלום דא״כ תיקשי ליה מהך מתני׳ וי״ל דשאני התם דממה נפשך צריך לטמאות אחת מהן דדמי לבאו לשאול בבת אחת גבי שני שבילין והי מינייהו מפקת. אבל הכא תלינן שמא הדם היה על העד קודם לכן והתם נמי אילו היתה אחת מהן שומרת יום כנגד יום או בתולה שדמיה טהורין היו שתים האחרות תולות בה:
אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאת עליו דם – ענין זה הוא הפך הענין של מעלה דבההיא דלעיל העד בדוק והספק נפל אחרי כן מפני הירך ובכאן הספק היה בעד ואח״כ לא נולד לו מקום ספק ואף על פי כן למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגריעותא שבו חמור יותר וקולא דחשש וריבה אינו כ״כ מה שאין כן בזה דכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת התר כי אינו מועיל כל כך הנגעת העד שבא אח״כ וזה ברור. והא דאמרינן שלא היה העד בדוק הלשון מוכח שלא נטלתו מן האשפה או ממקום התורפא דא״כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ״ע דיו דיהא כתם וגם פחות מכתם גם אלו היה מוצנע יפה משאר בדיקות אף על פי שלא שלא בדקתו בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואמ׳ שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו כשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום התרופה אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפי׳ נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאלו הוא מקום בדוק או אם נדין אותו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים בעלמא מצויין שם לפעמים ולמסקנא טהרה רבי יוסי לגמרי ועשאו כמקום שאינו בדוק.
ה ועוד בענין מציאת דם על עד הבדיקה אתמר [נאמר]: בדקה האשה בעד שאינו בדוק לה, שלא בדקה קודם לכן שאין בו דם, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו על העד הזה דם. וספק אם דם זה היה בעד לפני הבדיקה, ואין האשה טמאה, או שדם זה הינו מן הבדיקה והריהי טמאה. ובענין זה אמר רב יוסף: כל ימיו של ר׳ חייא טימא במקרה שכזה, ולעת זקנתו טיהר.
With regard to a similar case, it was stated: If a woman examined herself with a cloth that was not examined by her before its use, and she then placed it in a box without looking at it, and on the following day she found blood on this cloth, the question is whether the blood was on the cloth before the examination and the woman is consequently not impure, or whether the blood is from the examination, and she is impure. Rav Yosef says: All the days of Rabbi Ḥiyya he would deem such a woman impure, but in his old age he would deem her pure.
רש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר כׇּל יָמָיו טִימֵּא מִשּׁוּם נִדָּה וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר מִשּׁוּם נִדָּה וְטִימֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם.

A dilemma was raised before the Sages with regard to this statement of Rav Yosef: With regard to what type of impurity status is he speaking? Does he mean that all his days Rabbi Ḥiyya would deem the woman definitely impure as a menstruating woman, and therefore any teruma with which she came into contact required burning; and in his old age he would deem her pure from the definite impurity status of a menstruating woman, but would deem her impure as a woman who discovered a stain, which is an uncertain source of impurity? If so, according to his ruling from his old age any teruma she touches is not burned but may not be eaten.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום נדה – טומאה ודאית דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי.
משום כתם – כלומר טומאת ספק ותולין.
ובדיוק מסורת הלכתית זו של רב יוסף איבעיא להו [נשאלה להם לבני בית המדרש], היכי קאמר [איך בדיוק אמר] רב יוסף, האם אמר שכל ימיו של ר׳ חייא טימא משום נדה טומאה ודאית ששורפים עליה תרומה, ולעת זקנתוטיהר משום טומאה ודאית של נדה, ואולם טימא משום כתם שהיא טומאת ספק, והתרומה שנגעה בה אינה נאכלת ואינה נשרפת,
A dilemma was raised before the Sages with regard to this statement of Rav Yosef: With regard to what type of impurity status is he speaking? Does he mean that all his days Rabbi Ḥiyya would deem the woman definitely impure as a menstruating woman, and therefore any teruma with which she came into contact required burning; and in his old age he would deem her pure from the definite impurity status of a menstruating woman, but would deem her impure as a woman who discovered a stain, which is an uncertain source of impurity? If so, according to his ruling from his old age any teruma she touches is not burned but may not be eaten.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אוֹ דִלְמָא כׇּל יָמָיו טִימֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר מִוְּלֹא כְּלוּם.

Or perhaps does Rav Yosef mean that all his days Rabbi Ḥiyya would deem the woman impure as a matter of uncertainty due to the stain, and in his old age he would deem her pure from any type of impurity status?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
או דלמא [שמא] כך הם דברי רב יוסף: כל ימיו של ר׳ חייא טימא משום כתם טומאת ספק, ולעת זקנתו טיהר מולא כלום (מכל וכל), והריהי טהורה לגמרי?
Or perhaps does Rav Yosef mean that all his days Rabbi Ḥiyya would deem the woman impure as a matter of uncertainty due to the stain, and in his old age he would deem her pure from any type of impurity status?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ וְהִנִּיחַתּוּ בְּקוּפְסָא וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם רַבִּי אוֹמֵר קטְמֵאָה מִשּׁוּם נִדָּה וְרַבִּי חִיָּיא אָמַר טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם

The Gemara suggests: Come and hear a resolution for this dilemma, as it is taught in a baraita: If a woman examined herself with a cloth that was not examined by her before its use, and she placed it in a box, and on the following day she found blood on this cloth, Rabbi Yehuda HaNasi says: She is definitely impure as a menstruating woman, and Rabbi Ḥiyya says: She is impure as a matter of uncertainty due to the stain.
עין משפט נר מצוהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טמאה משום כתם – פי׳ לאו דוקא כתם שהרי אין כאן מקום לכתם כלל אלא או הוא דם מהמקור או דם צפור וכיוצא בו שנדבק בו ממקום אחר לפי שאינו בדוק אלא דין כתם קאמר כלו׳ שהוא טומאת ספק וזהו שא״ל ר׳ חייא אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד פי׳ דע״כ כיון שלא היה בדוק לא סגיא שלא תחוש להקל לתלות בדם מאכלת דעלמא וא״א לך לעשותו כעד בדוק לגמרי ואתה צריך לדם כגריס ויותר להוציא מספק מאכלת וכיון שכן הרי אתה עושה אותו כתם כלו׳ דין כתם דהיינו טומאת ספק וכיון דכן גם יש לך לחוש אפי׳ שהוא כגריס ועוד לדם דעלמא כיון שאין דן אותה כעד בדוק ור׳ סובר דכולי האי לא דיינינן לי׳ בעד שאינו בדוק דבשלמא למאכלת דשכיח בכל מקום ואפי׳ במקום בינוני יש לנו לחוש אבל בדם כגריס ועוד שאינו מצוי במקום שהוא בדוק ואינו בדוק אין לנו לחוש לו שלא נניח דם המקור המצוי מפני דם זה דעלמא שאינו מצוי במקום העד ולגביהו כעד בדוק דיינינן ליה כך פי׳ ברייתא זו.
ומביאים פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: תא שמע [בא ושמע], דתניא כן שנינו בברייתא]: בדקה אשה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, רבי אומר: טמאה משום נדה טומאה ודאית, ור׳ חייא אמר: טמאה משום כתם, והרי זו טומאת ספק.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution for this dilemma, as it is taught in a baraita: If a woman examined herself with a cloth that was not examined by her before its use, and she placed it in a box, and on the following day she found blood on this cloth, Rabbi Yehuda HaNasi says: She is definitely impure as a menstruating woman, and Rabbi Ḥiyya says: She is impure as a matter of uncertainty due to the stain.
עין משפט נר מצוהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה יד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה יד., עין משפט נר מצוה נדה יד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה יד. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה יד., רש"י נדה יד., תוספות נדה יד., תוספות רי"ד נדה יד., רמב"ן נדה יד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה יד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה יד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה יד., ריטב"א נדה יד., מהרש"ל חכמת שלמה נדה יד., מהרש"א חידושי הלכות נדה יד., מהרש"א חידושי אגדות נדה יד., פירוש הרב שטיינזלץ נדה יד., אסופת מאמרים נדה יד.

Niddah 14a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 14a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 14a, R. Chananel Niddah 14a, Collected from HeArukh Niddah 14a, Rashi Niddah 14a, Tosafot Niddah 14a, Tosefot Rid Niddah 14a, Ramban Niddah 14a, Rashba Niddah 14a, Meiri Niddah 14a, Tosefot Rosh Niddah 14a, Ritva Niddah 14a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 14a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 14a, Maharsha Chidushei Aggadot Niddah 14a, Steinsaltz Commentary Niddah 14a, Collected Articles Niddah 14a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144