בשפת אמת (ד״ה כדי) הקשה דממ״נ אי אית ביה טעמא דחבוב מצוות כהך דאיתא דסוכה
(דף מא,ב) דאנשי ירושלים היו נוטלין הלולב כל היום למה לי טעמא דערבוב שטן. וי״ל דאה״נ אלא דר״י אמר טעם על שקבעוהו חובה לכל ישראל אפלו לפשוטים וע״ז אמר כדי לערבב השטן הנהיגו חיבובא דמצוה לכולם.
מלשון רבינו משמע דישמעאל עצמו סופו להרשיע. אמנם ברש״י (ד״ה שנאמר) כתב ומצינו בבראשית רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא וכו׳.
וכעי״ז פרש״י (ד״ה קיר) שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק. ובר״ח פי׳ שכיון שסומך בזכויותיו להנצל אומרים מה זכויותיו של זה שעושה כך הלא יש בידו עון כך וכך. ובמאירי כתב וז״ל מי שמתחסד בפני הכל ומתראה לפניהם כסומך על הנס וכראוי להשמע לפני ב״ד של מעלה הוא גורם לעצמו להיות עונותיו נזכרים והוא שאמרו שלשה דברים מזכירין עוותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חברו לשמים.
וכעי״ז פרש״י (ד״ה ועיון) סומך על תפלתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו וכ״כ הר״ח והר״ן (דף ג,ב ד״ה ועיון). אמנם בתוס׳ (ד״ה ועיון) הביאו פר״ת דעיון תפלה היינו שאין מכון לבו בתפלתו ומתוך שאדם מתפלל ואינו מכון עברותיו נזכרים. ועיין שם בתוס׳ שדחו דברי ר״ת וכתבו כפרש״י. ובמאירי כתב וז״ל ועיון תפלה פירושו בכאן שמעיין בתפלתו אם נענה אם לאו ואומר בעצמו שיענה שדבר זה מביאו שאם אינו נענה מהרהר אחר מדותיו של הקב״ה.
וכן פרש״י (ד״ה ומוסר דין) ובתוס׳ (ד״ה ועיון) פי׳ שבוטח בזכותו שיענש חברו על ידו וכעי״ז כתב הר״ח.
וכן פרש״י (ד״ה שלשה). ועיין שפת אמת לגמ׳ (ד״ה ג׳ ספרים) דכתב דמשמע מדברי רש״י דבג׳ הספרים לא כותבים וחותמים אלא מעשה הבריות כל השנה נכתבים בג׳ ספרים. והיינו מעשה בן אדם שהגיע לכלל צדיק נכתבים בספר מיוחד וכמו כן מעשה הרשעים ובר״ה נפתחים לראות מעשיהם והא דאמרינן לקמן דספרי חיים ומתים פתוחים בר״ה י״ל ג״כ ספרי בני חיים ובני מתים א״נ י״ל דאה״נ דגם על זה איכא ספרים או שהכתיבה היא באותו ספר שנכתב מעשיו.
כתבו התוס׳ (ד״ה ונחתמין) דפעמים שצדיקים נחתמין למיתה ורשעים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ומאי דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים היינו לחיי העולם הבא. ולדברי רבינו א״ש מאי דמצינו דרשעים נחתמין לחיים דאפשר דהיינו חיי צער. ובר״ן (דף ג,ב ד״ה צדיקים) הביא בשם ר״י הזקן דכתב דצדיקים ורשעים היינו בדין זה, שאותם בני אדם שזוכים בדין מחמת איזה זכות נקראים צדיקים גמורים שצדיקים גמורים הם בדין זה ואע״פ שעונותיהם מרובין מזכויותיהם כיון שהם זוכים בדין לפי שמדתו של הקב״ה נותנת לשלם בעולם הזה איזה זכות שעשו. וכן צדיקים שזכויותיהן מרובין מעונותיהן כיון שהם מתחייבין בדין ואפילו מפני עברה קלה שעשו לגבי דין זה רשעים מיקרו וכדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר. ועיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ תשובה ה״ב דכתב אדם שעונותיו מרובין על זכויותיו מיד מת ברשעו שנאמר על רוב עונך. ובראב״ד שם כתב א״א לא כמו שהוא סובר כשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם לשני הדור שנגזרו עליו ועיקר דבר זה ביבמות עכ״ל הראב״ד.
מבואר מדברי רבינו דאם הוסיף מצוה אחת ועי״ז נעשו זכויותיו מרובין נקרא בינוני. והנה אמרינן במתני׳
(קידושין דף לט,ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו וכו׳. ואמרינן בגמ׳ ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו׳ הני אין מידי אחרינא לא אמר רב יהודה ה״ק כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה מכלל דהנך אפילו בחדא נמי אמר רב שמעיה לומר שאם היתה שקולה מכרעת. ופרש״י דהא דקתני אלו דברים דמחצה עונות ומחצה זכויות ויש במחצה זכויות אחת מאלו המצוות מכרעת את הכף כאילו רובו זכויות ואינו צריך למצוה יתירא וכי לית בה חדא מהני צריך למצוה יתירה. והקשו התוס׳ שם דבלאו הכי אמרינן בר״ה
(דף יז,א) ורב חסד מטה כלפי חסד כשהן שקולין. וי״ל דבשאר מצוות כשמעשיו שקולים הוי כבינוני אבל בהני חשיב צדיק גמור עכ״ד התוס׳ [ועיין תוי״ט קידושין פ״א מ״י מש״כ בדברי התוס׳]. ולפ״ז צ״ב למאי בעינן בשאר מצוות זכויותיו מרובין דהא אמרינן בר״ה דאף בשקולין מטה כלפי חסד. ולכאו׳ צ״ל דכמוש״כ התוס׳ גבי אלו דברים דבשקולין הוי צדיק גמור משא״כ בשאר מצוות הוי בינוני שמא ה״ה בזכויותיו מרובין בשאר מצוות נמי הוי צדיק גמור. אמנם לפ״ז צ״ב דהא רבינו כתב הכא דבזכויותיו מרובין הוי בינוני. ועיין במצפ״א לקידושין שם דכתב דבהא דר״ה לא איירי בדין של ר״ה דבדין של ר״ה ל״א מטה חסד ולכך בעינן אחת ממצות אלו בשקולין. ועיין רש״ש שם מש״כ בזה.
מימרא דרשב״י
(קידושין דף מ,ב) אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד הראשונות והביאו הרי״ף כאן.
כלומר ארישא דמימרא גבי צדיק וכדמפרש ואזיל.
ברש״י לקידושין (דף מ,ב ד״ה ניהוי) פי׳ וניהוי צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכויות ולמה איבד את הראשונות. ובמקנה שם כתב להקשות מאי ס״ד שבעברה אחת יהיה כמחצה על מחצה. ותירץ דקושית הגמ׳ וניהוי כמחצה על מחצה דאמרינן ביה עשה עבירה אחת הכריע אותו ואת כל העולם לכף חובה ולא אמרינן איבד כל זכויותיו. ולפמש״כ רבינו לכאו׳ הבאור דליהוי כ״ש ממחצה על מחצה דהתם לא נטרד מן העולם וכ״ש הכא.
וכ״כ התוס׳ (ד״ה ליום הדין) ליום הדין כשיחיו המתים כדמוכח קרא ואע״פ שכבר נדונו אחר מיתתן בג״ע או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם ומתוך כך שמא יזכו. וכ״כ הר״ן (דף ג,ב ד״ה והתניא) שהוא שכתוב עליו יום ה׳ הגדול והנורא.