×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא קידושין ס״ג:גמרא
;?!
אָ
עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק אַבָּא אֵימָא סֵיפָא מֵת הַבֵּן מְלַמְּדִין אֶת הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אַמַּאי וְהָא שְׁתֵיק אֶלָּא אֲמַר לַהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְמַחֶה אַבָּא. רֵישָׁא בְּחַד טַעְמָא וּמְצִיעֲתָא וְסֵיפָא בְּחַד טַעְמָא א״ראָמַר רַבִּי יַנַּאי אִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ ש״משְׁמַע מִינַּהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי דָּחֲקִינַן וּמוֹקְמִינַן מתני׳מַתְנִיתִין בִּתְרֵי טעמא וְאַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא וְלָא מוֹקְמִינַן בִּתְרֵי תַּנָּאֵי וּבְחַד טַעְמָא. רַב יוֹסֵף בַּר אַמֵּי אָמַר לְעוֹלָם חַד טַעְמָא הוּא וּמַאי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא ע״מעַל מְנָת שֶׁלֹּא יְמַחֶה אַבָּא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם.: מתני׳מַתְנִיתִין: אקִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן בזֶה אָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס אֵימָא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ. רַב אַסִּי אָמַר גאַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס וּמוֹדֶה רַב אַסִּי דבְּאוֹמֶרֶת נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר קִידַּשְׁתִּיהָ שֶׁאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס. תְּנַן רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס תְּיוּבְתָּא דְרַב אָמַר לְךָ רַב שָׁאנֵי הָתָם דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא אַחֵר בַּהֲדֵיהּ אִירְתוֹתֵי מִירְתַת. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַסִּי קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר קִידַּשְׁתִּיהָ אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס הכְּנָסָהּ וּבָא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ עָלָיו. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִידַּשְׁתִּי אֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְחַפָּה עָלָיו. אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לִסְקוֹל עַל יָדוֹ רַב אָמַר ואֵין סוֹקְלִין וְרַב אַסִּי אָמַר סוֹקְלִין. רַב אָמַר אֵין סוֹקְלִין כִּי הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְאִיסּוּרָא לִקְטָלָא לָא הֵימְנֵיהּ רַב אַסִּי אָמַר סוֹקְלִין לְכוּלַּהּ מִילְּתֵיהּ הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב אָמַר רַב אַסִּי זוּמוֹדֵינָא בְּאוֹמֶרֶת נִתְקַדַּשְׁתִּי שֶׁאֵין סוֹקְלִים. וְאָמַר רַב אַסִּי הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא דִּידִי מְרַפְּסָן אִיגָּרֵי הַשְׁתָּא וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס כּוֹנֵס אָמַרְתָּ סוֹקְלִים מְקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס אֵין כּוֹנֵס אֵינוֹ דִּין שֶׁסּוֹקְלִין. וְלָא הִיא לְאָב הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְדִידַהּ לָא הֵימְנַהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין סוֹקְלִין וְאַזְדָּא רַב חִסְדָּא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בְּנִי זֶה חבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת ג׳שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקׇרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעוֹנָשִׁין. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא טבְּנִי זֶה בֶּן י״גשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת י״בשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָדמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
משנה. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן.
בענין האומר אני קידשתיה
א) עד א׳ בדבר שבערוה שלא כנגד החזקה
ועיין בר״ן (כז. בדפי הרי״ף ד״ה אמר רב) דהקשה למה אחד מן השוק נאמן לומר דהוא קידש אותה הרי הסוגיא איירי באיסור אשת איש דהוי דבר שבערוה, וז״ל ואע״פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ״ל. כלומר דלפי הר״ן עד א׳ אינו נאמן בדבר שבערוה רק היכא דאיתחזק איסורא, אבל עד א׳ נאמן בדבר שבערוה אם הוא אינו מעיד נגד החזקה. וזה תלוי בב׳ הגירסאות בריש גיטין (ב:), דיש הו״א בגמ׳ שם דעד אחד נאמן להעיד דהגט נכתב לשמה להתיר אשת איש. והגמ׳ שם הקשה לפי גירסתנו וז״ל אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ״ל. לפי גירסתנו הגמ׳ רק הקשה קושיא אחת, דאיירי באיתחזק איסורא באשת איש. אבל הרבה ראשונים גרסו והוי דבר שבערוה (עם ״ו״) במקום ״הוי דבר שבערוה״ ולפי הגירסא הזאת הגמ׳ הקשה ב׳ קושיות שונות: א) דאיתחזק איסורא, ב) דהוי דבר שבערוה. ויש בזה נ״מ גדולה בנוגע לעד א׳ בדבר שבערוה דלא הוי נגד חזקה, דלפי הגירסא הראשונה עד אחד נאמן ולפי הגירסא השניה עד א׳ אינו נאמן בדבר שבערוה אפי׳ בלי חזקה נגדו. וא״כ יוצא דהר״ן גרס כגירסא הראשונה דיש רק קושיא אחת, ולכן נקט דעד א׳ נאמן בדבר שבערוה אם אין כאן חזקה נגדו.⁠א
ולפי הראשונים דחולקים על הר״ן וסברי דעד א׳ אינו נאמן בכל דבר שבערוה לכאורה קשה מסוגייתנו. ונראה לבאר דמי שבא ואמר דהוא קידש אותה אינו נאמן בתורת עד א׳ אלא בגלל דיש חזקה (אומדנא) דאינו משקר בגלל דהוא מירתת מהאב. דהרי הגמ׳ עצמה הזכירה את זה בשיטת רב דסבור דהוא נאמן רק ליתן גט ולא לכונסה. והגמ׳ הקשה מהמשנה דאם ב׳ הגיעו ושניהם אמרו דהם קידשו אותה אז א׳ נאמן וז״ל תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב, אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה אירתותי מירתת עכ״ל. ורואים מזה דלפי רב, האדם השני נאמן יותר ממי שבא לבדו ואמר דהוא קידש אותה, בגלל דהשני אירתותי מירתת. ועיין ברש״י (ד״ה אף נאמן לכנוס) דביאר אף שיטת רב אסי דמי שבא מן השוק נאמן לכנוס ע״פ הטעם דמירתת, וז״ל אף נאמן לכנוס - דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין עכ״ל. וא״כ י״ל דהחזקה הזאת דהוא אינו משקר בגלל דאירתת גם מתרץ את קושיית הר״ן, וזה הטעם דהוא נאמן אע״פ דאיירי בדבר שבערוה.⁠ב
ב) נאמנות הראשון מן השוק נגד השני מן השוק
ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הר״ן דהוא נאמן בתורת עד א׳ ולא רק מטעם אומדנא דמירתת מהברייתא המובא לקמן בסוגיא דאחרי דבא אחד מן השוק ואמר אני קדשתיה וכונסה דשני אינו נאמן לאוסרה על הראשון, וז״ל תניא כוותיה דרב אסי, קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר קידשתיה אף נאמן לכנוס, כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו עכ״ל. ויש לעיין למה השני דאמר אני קדשתיה אינו נאמן כלל. ובשלמא לפי הר״ן דיש להראשון הכח דעד א׳ וחל הדין דעולא דכל מקום דהאמינה תורה עד א׳ הרי כאן שנים (כתובות כב:),⁠ג אזי שפיר מובן דיש לראשון מן השוק הדין דב׳ עדים ומי שבא לאחרי זה אינו נאמן נגד הכח דב׳ עדים. אבל לפי הביאור השני דהבא מן השוק ואמר אני קידשתיה נאמן בגלל החזקה דמירתת, אזי קשה למה הראשון נאמן יותר מהשני דהרי החזקה דמירתת גם שייך לשני. וא״כ כשהשני אמר אני קידשתיה הדין ראוי להיות דהאשה אסורה על שניהם מספק.⁠ד
ונראה לבאר ע״פ הסוגיא בכתובות (כב:) וז״ל ת״ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, רבי מנחם בר יוסי אומר תצא, אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח״כ נשאת, אבל נשאת ואח״כ באו עדים לא תצא, מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, א״ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה, היא גופה באשם תלוי קיימא, באומרת ברי לי עכ״ל. דהיינו, דבמקום תרי ותרי, אם היא נישאת לאחד מעדיה וגם היא אומרת ברי לי הדין הוא שלא תצא. וי״ל דהוא הדין הכא בסוגיא דידן, דאע״פ דיש עד א׳ עם חזקה דמירתת נגד עד א׳ עם חזקה דמירתת ומסברא היינו חושבים דהיא אסורה להשאר עם בעלה, מכיון דהיא נישאת לאחד מעדיה והיא גם אומרת ברי לי דנתקדשתי לו, הדין הוא לא תצא. וא״כ יוצא דיש נ״מ בין ב׳ הביאורים ביסוד הנאמנות של הבא מן השוק היכא דהאשה אומרת איני יודעת. דאם הראשון דבא מן השוק נאמן בתורת עד א׳ נאמן באיסורין והרי דינו כאן כשנים, אזי אין היא צריכה לומר ברי לי, אבל אם הוא נאמן מחמת החזקה דמירתת אזי היכא דיש עד א׳ אחר דסותר לראשון, הדין הוא לא תצא מן הראשון רק אם היא אומרת ברי לי.⁠ה
אבל לכאורה הנחה זו דאם האומר אני קידשתיה נאמן כעד אחד אזי חל עליו הדין דהריהו כשנים, באמת תלוי באשלי רברבי. דהרי הכלל הזה נזכר בגמ׳ רק בשלושה מקומות: א)⁠לגבי עד א׳ במיתת הבעל (כתובות כב:), ב) לגבי עד א׳ בסוטה (סוטה לא:), ג) לגבי עד א׳ בעגלה ערופה (סוטה מז:). ויש לעיין האם הדין דעולא דעד א׳ נאמן כב׳ עדים מוגבל לג׳ המקומות האלו או״ד דהדין דעולא חל על כל היכא דיש נאמנות לעד א׳ כמו בעד א׳ נאמן באיסורין בעלמא. ונחלקו בזה הראשונים. דעיין בנימוקי יוסף (יבמות כח. בדפי הרי״ף ד״ה הרי כאן) דהביא מהריטב״א דהדין דעולא חל רק היכא דמעיקר הדין בעינן ב׳ עדים ואעפ״כ התורה האמינה עד א׳, אבל באיסורין דבעינן רק עד א׳ מעיקר הדין אזי אין טעם לומר דהרי הוא כשנים, וז״ל וכתב הריטב״א ז״ל נראין דברים כדברי ר״י ז״ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינוהו לזה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשיה הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ״ל.⁠ו אבל מאידך המהרי״ק (שורש לג) נקט דהדין דהרי כאן שנים שייך אפי׳ בעד א׳ נאמן באיסורין דעלמא. דהמהרי״ק נשאל היכא דאחד שחט בהמה ואח״כ בא שני ואמר דהשחיטה היתה שלא כהוגן והשוחט עצמו מכחישו ואומר שהוא שחט כהוגן. והוא פסק דהשחיטה כשרה ואנו מאמינים השוחט נגד העד האחר מכמה וכמה טעמים ואחד מהם שייך לעניננו וז״ל עוד נלע״ד דיש להאמין השוחט ולהכשירו מדעולא דבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ״ל. וכן פסק השו״ע ריש יו״ד (סימן א סעיף יד) וז״ל שוחט, שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן, והוא מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום, והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא עכ״ל. ונמצא דפליגי הריטב״א נגד המהרי״ק והמחבר האם הדין דעולא דיש דין ב׳ עדים לעד א׳ שייך רק היכא דמעיקר הדין בעינן ב׳ עדים, או דחל גם בעד א׳ דנאמן באיסורין בעלמא.⁠ז
וא״כ יש להעיר דהביאור הנ״ל בדעת הר״ן תלוי במחלוקת הראשונים. דביארנו דלפי הר״ן דהאומר אני קידשתיה נאמן בתורת עד א׳, דהאדם השני דאומר אני קידשתיה אינו נאמן בגלל דחל על הראשון הדין דעולא והרי כאן שנים. אך זה נכון רק לפי המהרי״ק דהדין דהרי כאן שנים חל אפי׳ בעד אחד שנאמן באיסורין דעלמא. אבל לפי הריטב״א דאין עד א׳ באיסורין נאמן כשנים, אזי עדיין צ״ע בסוגיא דידן, למה לפי הר״ן הראשון דאמר אני קידשתיה נאמן נגד השני המכחישו אם יש לשניהם אותה נאמנות דעד אחד.⁠ח
ועוד יש להעיר דלפי הרמב״ם יש עוד טעם למה הדין דעולא דעד א׳ נאמן כשנים אינו שייך להאומר אני קידשתיה. דהרי הרמב״ם נקט דהדין דעולא חל רק בעד דכשר להעיד בב״ד ולא במי דפסול להעיד, אפי׳ אם הפסול אינו שייך לעד אחד נאמן באיסורין. ולכן הרמב״ם פסק (פרק ט מהלכות רוצח הלי״ג-הלי״ד) דאע״פ דאשה נאמנת באיסורין, לא חל עליה הדין דהרי כאן שנים, וז״ל עד אחד אומר ראיתי ההורג ועד אחד הכחישו ואמר לו לא ראיתה היו עורפין, במה דברים אמורים בשבאו שניהם כאחת אבל אם אמר אחד אני ראיתי את ההורג הרי זה נאמן כשנים לענין זה ואם בא אחר כך עד אחד והכחישו ואמר לו לא ראיתה אין משגיחין על דברי האחרון ואין עורפין וכו׳ אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו עכ״ל. והגר״ח זצ״ל (פרק ט מהלכות רוצח הלט״ו) האריך לבאר את החילוק בין עד כשר דנאמן מדין עדות לבין עד פסול דנאמן באיסורין מדין נאמנות בעלמא ולא חל עליו הדין דהרי כאן שנים.⁠ט ולכאורה הבא מן השוק ואומר אני קידשתיה בסוגיא דידן דומה לאשה דאומרת ראיתי את ההורג. דהרי, אע״פ דיש לו נאמנות בתורת עד א׳ נאמן באיסורין, אך לפי דבריו הרי הוא בעל דבר באישות הזאת ופסול לעדות בב״ד. וא״כ לא חל עליו הדין דעולא והוא אינו נאמן כשנים, וחזרה קושיא לדוכתא דלמה הראשון דאמר אני קידשתיה נאמן יותר מהשני דמכחישו. וצ״ל דס״ל לר״ן דדין הריהו כשנים חל בכל עד א׳ ואפי׳ מי שפסול לעדות דעלמא אך נאמן באיסורין.
ג) עוד נ״מ ביסוד הנאמנות דהאומר אני קידשתיה
ועוד נראה דיש עוד נ״מ בין ב׳ השיטות ביסוד הנאמנות של האומר אני קידשתיה, דהיינו בנוגע למתי חל הדין דהראשון מן השוק נאמן נגד השני. דהרי רהיטת לישנא דהגמ׳ משמע דהראשון נאמן נגד השני רק אם הוא כבר הכניסוה לחופה. אבל עיין ברשב״א (סג: ד״ה כנסה) דלא בעינן כנסה ממש אלא התירוהו לכנסה וז״ל כנסה ובא א׳ ואמר אני קדשתי׳ לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכנסה אע״פ שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כג.) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אע״פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון עכ״ל. וב׳ הדעות האלו הובאו בשו״ע (אה״ע סימן לז סעיף כג) וז״ל בא אחד וכנסה, ואח״כ בא אחד ואמר אני קדשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו. וי״א דאפילו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי עכ״ל.
ונראה דהמחלוקת הזאת תלויה בב׳ הביאורים הנ״ל. דאם הראשון מן השוק נאמן בתורת עד א׳ והוא נאמן נגד השני בגלל הדין דכל מקום שהאמינה התורה עד א׳ הריהו כשנים, אזי י״ל דהדין הזה חל כשב״ד התירה להנשא לו ומהרגע הזה העד השני אינו נאמן כנגדו. מאידך אם הוא נאמן בגלל החזקה דמירתת אזי הטעם דהשני אינו נאמן לאוסרה עליו הוא משום דהיא אומרת ברי לי כמו דין הסוגיא בתרי ותרי ונישאת לאחד מעדיה בכתובות (כב:). וא״כ היא מותרת להשאר עם הראשון רק אם היא באמת נישאת לו בפועל.⁠י
ועיין בשו״ע (אה״ע סימן לז סעיף כא) דאם בא אחד מן השוק ואמר אני קדשתיה אבל האב מכחיש אותו ואומר דהוא לא קידש אותה, דהיא אפי׳ לא צריכה הימנו גט וז״ל אבל אם האב מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט עכ״ל. ולכאורה י״ל דהדין דהאב מכחישו ג״כ תלוי בשני הצדדים הנ״ל. דאם האומר אני קידשתיה נאמן בתורת עד א׳ אזי י״ל דאם האב מכחישו יש כאן עד א׳ נגד עד א׳, ועד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא. ועוד, היכא דשני עדים מכחישים זה את זה, ואחד מהעדים הוי הבעלים, אזי הבעלים נאמן נגד העד אחד מן השוק. דהנה עיין בסוגיא לקמן (סה:) שכשיש הכחשה בעניני טומאה בין עד אחד מן השוק לבין הבעלים, דהבעלים נאמן נגד העד מן השוק וז״ל ותנא תונא עד אחד אומר נטמאו, והלה אומר לא נטמאו פטור עכ״ל. וא״כ גם כאן מסתבר דלפי הר״ן דהבא מן השוק ואומר אני קדשתיה נאמן בתורת עד א׳, דהאב דהוי הבעלים נאמן כנגדו להכחישו מדין בעלים.
מאידך אם האומר אני קדשתיה נאמן בגלל החזקה דמירתת אזי לכאורה קשה להבין היש מי שאומר בשו״ע, דהרי החזקה דמירתת עדיין קיימת כשהאב מכחישו. ומצינו דבר דומה בנוגע לאשה נשואה דאומרת דבעלה גירשה והוא מכחישה ואומר דלא נתן לה גט, דהיא עדיין נאמנת מחמת החזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדמבואר בגמ׳ (כתובות כב:) וז״ל והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה עכ״ל. וא״כ גם הכא, יש להאומר אני קידשתיה חזקה דאינו חציף לשקר בגלל דמירתת מהאב וא״כ למה אינו נאמן בגלל החזקה הזו נגד האב. ונראה לבאר דאם הוא היה נאמן אפי׳ נגד האב דמכחישו אזי כל החזקה דמירתת אינה קיימת. דהרי י״ל דהוא רק מירתת לומר אני קדשתיה בפני האב בגלל דאם הוא משקר והאב מכחישו דהאב נאמן ולא הוא, ומפני דהוא היה מפסיד נגד הכחשת האב הוא מירתת לשקר. וא״כ כל הנאמנות דהאומר אני קדשתיה בנוי על זה דהוא אינו נאמן נגד האב ואז יש לו החזקה דמירתת כשהאב אומר איני יודע.⁠כ
גמ׳. איבעיא להו מהו לסקול על ידו רב אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין.
ונראה לבאר דפליגי בגדר נאמנות האב ובגזה״כ דאת בתי נתתי לאיש הזה. דהרי בלי גזה״כ יתכן דהאב לא היה נאמן משום דהוא עד אחד במקום דבר שבערוה הזקוק לשני עדים. ורב נקט דהגזה״כ דואת בתי נתתי מלמד דבנוגע לעצם הקידושין התורה מאמינה את האב מדין עד אחד שנאמן באיסורין אע״פ דהוא עד אחד המעיד בדבר שבערוה. אבל מכיון דהאב נחשב כעד אחד באיסורין אלא יש גזה״כ דהוא נאמן בקידושין, מסתבר דהוא אינו נאמן לסקול על ידו דהרי אין גזה״כ להאמין אותו ממש כשנים. מאידך, רב אסי סבור דהגזה״כ דואת בתי נתתי מלמד דהאב נאמן כב׳ עדים בנוגע לקידושי בתו ומכיון דהוא נאמן כב׳ עדים בדבר שבערוה סוקלין על ידו.⁠ל
גמ׳. ואמר רב אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי, השתא ומה במקום שאם בא לכנוס כונס אמרת סוקלים, מקום שאם בא לכנוס אין כונס אינו דין שסוקלין, ולא היא לאב הימניה רחמנא, לדידה לא הימנה.
ויש להבין את השו״ט דרב אסי, למה קסבר בהו״א דלא מסתבר דסוקלין היכא דהאב אמר קידשתי ולא סוקלין היכא דהיא אמרה נתקדשתי, ובמסקנא נקט דהתורה האמינה לאב. ונראה לבאר ע״פ דברי הירושלמי בגדר נאמנות הבא מן השוק לכנוס לפי רב אסי. דלעיל ביארנו דהוא נאמן או מדין עדות או מדין אומדנא דמירתת. אבל בירושלמי לכאורה עולה גדר חדש, דהיינו דהבא מן השוק מצורף לנאמנות דהאב ונאמן מכח הגזה״כ דאת בתי נתתי. דעיין בירושלמי (פרק ג הל״ז) דהקשה על השיטה דהבא מן השוק נאמן לכנוס, וז״ל מתניתא פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים, לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידש עכ״ל. פירושו, דהירושלמי הקשה למה הבא מן השוק נאמן לכונסה אם מי שבא ואמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו נאמן לכנוס דהרי בשניהם יש חשש דאולי יצרו תקפו. והירושלמי מבארת דבמשנה דידן היא לא הוחזקה כאשת איש לפני הכל אלא על פי האב (ושני העדים דראו את הקידושין). ועיין בר״ן (כז. בדפי הרי״ף ד״ה ומודה) דביאר את דברי הירושלמי וז״ל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קדש כלומר אין זה אלא שמברר דבורו של אב דשמא כשיבאו עדי הקידושין יאמר שהוא קדשה עכ״ל. ונראה לבאר דכוונת הר״ן דלפי הירושלמי הבא לכנוס נאמן משום דדבריו הוי השלמה לדברי האב, והוא מצורף לנאמנות של האב דחלה מגזה״כ דאת בתי.
ואם כנים הדברים דהבא לכנוס נאמן כהשלמת נאמנות דהאב, יש לחזור לשו״ט דרב אסי. דהרי הא דסוקלין על ידי האב ולא על ידה הוא מפני דהאב נאמן מגזה״כ דאת בתי והאשה עצמה נאמנת רק מדין עד אחד. ולכן בהו״א רב אסי סבר דאם במקום דהאשה עצמה נאמנת מדין עד אחד אמרינן דאם בא לכנוס אינו כונס, כלומר דאין הבא לכנוס מצורף לנאמנות שלה, אזי לכאורה קו״ח דאי אפשר לצרף הבא לכנוס לנאמנות האב דנלמד מגזה״כ מיוחדת דחלה נאמנות לאב דהוא נחשב כב׳ עדים. דהרי מסברא אין צירוף כלל בין אדם מן השוק לבין הנאמנות כב׳ עדים דהתורה העניקה לאב. ואזי רב אסי תירץ דהכל בדיוק הפוך, דהיינו דמכיון דאין לאשה עצמה נאמנות מיוחדת אזי אי אפשר לצרף את האדם מן השוק לנאמנות שלה. אמנם מכיון דהתורה האמינה לאב כב׳ עדים, י״ל דהגזה״כ הזאת חלה אף לכל מי דמשלים את דברי האב כמו האיש הבא מן השוק ואומר אני קידשתיה.
ולפי הגדר הזה בנאמנות של הבא מן השוק י״ל דאם ב׳ עדים אמרו דנתקדשה אשה פלונית לפנינו אבל שכחנו מי המקדש ובא אחד מן השוק ואמר אני קידשתיה דאינו נאמן לכנוס. דהרי לפי רב אסי הבא מן השוק נאמן לכנוס רק בגלל דהוא מצורף לגזה״כ דאת בתי נתתי דהרי הוא משלים ומברר את דברי האב. אמנם אין לנו דין כזה דאדם מן השוק יהא נאמן כל זמן דהוא מברר את דברי ב׳ עדים ולכן י״ל דאפי׳ לפי רב אסי הבא מן השוק במקום עדים אינו נאמן לכנוס.⁠מ
גמ׳. ואזדא רב חסדא לטעמיה וכו׳ נאמן לנדרים, ולחרמים, ולהקדשות, ולערכים, אבל לא למכות ולעונשין.
בענין נאמנות האב לומר דבנו גדול
ויש לעיין דהרי המחלוקת בין רב רב אסי ורב חסדא היתה לגבי נאמנות האב כשאומר קדשתי את בתי, האם הוא נאמן לגבי עונשין או לא. וצ״ע, היאך הגמ׳ השווה בין נאמנות האב לומר קדשתי את בתי דהויא גזה״כ דהאב נאמן בדבר שבערוה לבין נאמנות האב במילתא דאיסורא דבנו הוא גדול דהרי הם ב׳ דינים שונים לגמרי.⁠נ
א) שיטת התוס׳
והתוס׳ (סד. ד״ה נאמן) נקטו במפורש דהאב נאמן בגדלות בנו מדין עד אחד נאמן באיסורין. וא״כ ע״פ השוואת הגמ׳ צ״ל אילבם דגם נאמנות האב לומר קידשתי את בתי חל מדין עד אחד נאמן באיסורין. וביארנו לעיל דזהו הטעם דאין סוקלין על ידו, דהיינו דאת בתי נתתי הוי גזה״כ דהאב נאמן בתורת עד א׳ באיסורין אע״פ דקידושי הבת בעצם מהווה דבר שבערוה, אמנם אין לאב נאמנות כתרי לומר דסוקלין על ידו. ויוצא לפי התוס׳ דרב חסדא לשיטתו דגם בנוגע לקידושי בתו וגם בנוגע לגדלות בנו ובתו יש לאב נאמנות מדין עד א׳ באיסורין לדינים מסויימים אבל אינו נאמן לעונשין.
ב) שיטת הרמב״ם
אמנם בדברי הרמב״ם יש לעיין האם הדין דגדלות הוי דין איסור בעלמא וסגי בעד אחד בלבד כשיטת התוס׳ או״ד דגדלות הוי דבר שבערוה דצריך ב׳ עדים. ולכאורה מצינו חילוק בדברי הרמב״ם בין הבירור דבעינן לקבוע הסימנין לבין הבירור דבעינן לקבוע השנים. דלגבי סימנים כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״כ) וז״ל כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה עכ״ל. הרי פסק הרמב״ם דאפי׳ אשה נאנמת לברר דיש לה סימנים ומשמע דגדלות מהווה דין איסור בלבד ולא דבר שבערוה. אבל בהמשך (שם הלכ״ב-הלכ״ג) פסק הרמב״ם דבעינן ב׳ עדים לקבוע השנים וז״ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת. אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד עכ״ל. ומשמע להדיא דקביעת שנים לגדלות מהווה דבר שבערוה ובעינן ב׳ עדים כשרים. והסתירה הזאת טעונה בירור.
ויש לתרץ דברי הרמב״ם בג׳ אופנים:⁠ס
א) יתכן שהרמב״ם סובר שבין השנים ובין הסימנים הוו דבר שבערוה וזקוקים מעיקר הדין לשני עדים ככל דבר שבערוה, אלא שעד אחד נאמן לסימנים ע״פ הדין ד״כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי״ (ראש השנה כב:, בכורות לו.) ואף עד א׳ נאמן. וכן נימק הרמב״ם את נאמנות של עד א׳ שמת בעלה של אשת איש (פי״ג מהל׳ גירושין הלכ״ט) וז״ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו״ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד וכו׳ שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו׳ עכ״ל. וכן כתב הרמב״ם בנוגע לשלוחים הנאמנים בקידוש החדש (פ״ג מהל׳ קה״ח הלי״ד) וז״ל אין השלוחין צריכין להיות שנים אלא אפילו אחד נאמן, ולא שליח בלבד אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו שדבר זה דבר העשוי להגלות ועד אחד כשר נאמן עליו עכ״ל. אבל כל זה שייך לסימנין דעבידא לגלויי אבל שנים דאינן עבידא לגלויי עדיין צריך ב׳ עדים.
ב) יתכן דהרמב״ם נקט דקביעת גדלות באדם מהווה דבר שבערוה, אך הוא הבחין בין תפקיד של השנים לבין תפקיד של הסימנים בקביעת הגדלות שבגברא. דהיינו, שעיקר הקובע של גדלות הגברא הוא הגיל ולפיכך בירור השנים לגדלות טעון שני עדים כדבר שבערוה. ואילו סימנים אינם הקובעים של הגדלות אלא דהוי תנאי בעלמא בחלות הגדלות, דהיינו דאין השנים קובעות גדלות אלא אם יש גם סימנים. אמנם, בירור הסימנים איפוא אינו דבר שבערוה אלא דבר שבאיסור ועד אחד נאמן באיסורין.⁠ע
ג) יתכן שהרמב״ם נקט דקביעת גדלות אינה בעצם דבר שבערוה ולכן לא בעינן ב׳ עדים לסימנים. אבל יש טעם אחר למה בעינן ב׳ עדים לקביעת השנים. דהרי מהרמב״ם בהל׳ קידוש החדש הנ״ל משמע שמעיקר הדין היינו מצריכים שני עדים להעיד על קביעת הב״ד של החדש אלא שע״א נאמן מדין ״מילתא דעבידא לאגלויי״. ועלינו להבין ע״פ איזה יסוד זקוקה קביעת הב״ד של ר״ח לשני עדים. וכן יש לעמוד על מש״כ הרמב״ם בהל׳ אישות (פ״ב הלכ״א - כ״ב) וז״ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות ע״פ ב״ד כמו שהם קבועין אותן וכו׳ אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים אנשים כשרים להעיד עכ״ל. ומשמעות הרמב״ם שלאו דוקא קביעת גיל הגדלות שבגברא זקוקה לשני עדים, אלא כל בירור שנות אדם ואף בירור שנותיו של אדם לענין ערכין, זקוק לב׳ עדים. והרי ערכין הו״ל דבר שבאיסורין בעלמא והיה בדין איפוא שיהיה עד א׳ נאמן בו כשם שנאמן באיסורין בכל התורה כולה. אך נראה מכאן שלפי הרמב״ם יש גזה״כ שכל בירור זמן ושנים בכהת״כ זקוק להעדאת שני עדים. ובהתאם לכך שנות האדם לענין חלות גדלות, שנות האדם לענין ערכין, ובירור זמן קדוש החדש ע״י שלוחי ב״ד וכדומה כולם זקוקים להעדאת שני עדים, ועד א׳ בעלמא פסול ואינו נאמן. ויתכן שהמקור לכך הוא ראיית הלבנה בקה״ח שצריכה שני עדים (פ״ב מהל׳ קה״ח הל״א וע״פ הגמרא בר״ה כב.) וסובר הרמב״ם דה״ה לבירור זמן בכהת״כ שזקוק לב׳ עדים.
ועכשיו נחזור לסוגיא דידן והשוואת הגמ׳ בין נאמנות האב לומר קדשתי את בתי ובין נאמנות האב לומר דבני זה בן י״ג שנים הוא. דאם חלות גדלות מהווה חלות איסור בעלמא אזי יש להבין השוואת הגמ׳ כמו דהבינו התוס׳ דהבאנו לעיל, דהיינו דהתורה האמינה לאב בקידושין כמו עד א׳ בדבר שבאיסור. אמנם, אם נקטינן דחלות גדלות בגברא מהווה דבר שבערוה כמו חלות קידושין אז יש להבין השוואת הגמ׳ באופן אחר. דהיינו, דגם קידושי הבת וגם גדלות הבת הריהן דבר שבערוה ומסתבר דיש להן דין שוה בנוגע להנאמנות דהתורה העניקה להאב. וא״כ אם האב נאמן כב׳ עדים בקידושין בנוגע לעונשין אזי הו״ה דהוא נאמן כב׳ עדים בנוגע לשנות הגדלות דבנו ובתו לעונשין.⁠פ ולכן הברייתא דקובעת דאין לאב נאמנות לקבוע את גדלות הבן לגבי עונשין ראיה היא לשיטת רב חסדא דאין סוקלין על ידו בקידושי בתו.
ויש להעיר דלפי הביאור הזה ברמב״ם יתורץ את קושיית התוס׳. דהרי התוס׳ (ד״ה נאמן) הקשו דאם נאמנות האב הוי מדין עד א׳ נאמן באיסורין למה הברייתא איירי דוקא היכא דהאב אמר דבנו גדול הרי כל אדם נאמן בתורת עד א׳ להעיד דהוא גדול. אמנם לפי הביאור השני ברמב״ם פשיטא דרק האב נאמן דהרי צריך ב׳ עדים לקבוע גדלות והתורה מאמינה לאב כתרי עדים ולא אדם אחר.
ג) הנאמנות דב׳ עדים וב׳ עדים בגברא
אבל לפי״ז לכאורה צ״ע דהרי אם האב נאמן כתרי עדים למה באמת אין מענישין על ידו כמו דמענישין על פי ב׳ עדים. ונראה לחלק בין גדר הצורך לב׳ עדים בדבר שבערוה לבין הצורך לב׳ עדים בדיני עונשין. דבדבר שבערוה צריך כח הנאמנות דב׳ עדים ולכן כשהתורה העניקה לאב הנאמנות דב׳ עדים הריהו נאמן לדברים שבערוה כמו קידושי בתו וגדלות בניו. אמנם כדי להעניש אינו סגי בכח הנאמנות דב׳ עדים אלא דצריך ב׳ עדים ממש שיעידו ומשו״ה אין מענישין על ידי האב.
והיסוד הזה גם עולה מדיני עדות מיוחדת. דהרי מפורש בגמ׳ (מכות ו:) דב״ד אינו ממית מי שהעיד עליו בעדות מיוחדת דרצח. אמנם הכס״מ (פרק ו מהלכות רוצח הל״ה) נקט דהיכא דיש עדות מיוחדת על רציחה, מותר לגואל הדם להרוג אותו. והביאור בזה הוא דיש לעדות מיוחדת כח הנאמנות דב׳ עדים ולכן גואל הדם יכול להרוג את הרוצח ע״פ עדות כזאת, אמנם כדי שב״ד יעניש צריך ב׳ עדים ממש לראות ולהעיד ולכן לא סגי בעדות מיוחדת.⁠צ
והחילוק הזה הוא לכאורה גם כוונת הריטב״א בסוגיא לקמן (סד. ד״ה נשבית) וז״ל ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי בתי הוה ליה בהא כעדים ואין עד נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פירקא (לעיל מג:), מיהו אע״ג דהוה כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בשני עדים ממש, אבל לגבי איסורא דנפשה נאמן כשני עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים עכ״ל. הרי נקט להדיא דקידושי הבת מהווה דבר שבערוה והאב נאמן כב׳ עדים, אלא דבנוגע לעונשין צריך ב׳ עדים ממש שנצטרפו לכת עדות.
תוד״ה בני זה.
התוס׳ הביאו שיטת רש״י דהברייתא מיירי היכא דכבר יש לבן ב׳ שערות והחידוש הוא דאעפ״כ האב אינו נאמן שהוא בן י״ג שנה לגבי עונשין. ונמצא דלפי הפירוש הזה, יש הו״א דהאב נאמן על השנים כשכבר יש ב׳ שערות והברייתא מחדשת דהאב אינו נאמן על השנים. וצ״ב מה ההו״א ומה הוי חידוש הברייתא. ונראה לבאר דרש״י והתוס׳ נקטו דגדלות תלוי בסימנים בלבד והא דצריך אף שנים הוא כדי שהסימנים לא יהו שומא בעלמא. וא״כ מובן ההו״א דהאב נאמן מדין עד אחד לקבוע דבנו בן י״ג שנים אפי׳ לעונשין, דהרי השנים הריהם תנאי בעלמא והאב אינו מעיד על הגדלות עצמה. והברייתא מחדשת דאע״פ דהאב מעיד על תנאי בעלמא מ״מ מכיון דבלי השנים השערות אינן נחשבות לסימני גדלות, משו״ה הו״ל כאילו האב מעיד על הגדלות עצמה ולכן מכיון דהוא עד א׳ בלבד אינו נאמן להעניש על ידו.
ובדרך הזאת גם אפשר להבין את הגדר דחזקה דרבא (נדה מו.) וז״ל והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין עכ״ל. ולפי רהיטת הגמ׳ משמע דזה חזקה במציאות, דהיינו דמי שהגיעה לי״ב שנה יש חזקה דכבר הביאה ב׳ שערות. ובהמשך הגמ׳ אומרת דרק סמכינן על חזקה דרבא לחומרא אבל לא לקולא, כלומר דבת י״ב שנה בלי בדיקה נחשבת כגדולה לחומרא ואינה יכולה למאן, אמנם היא אינה יכולה לפטור עצמה מזיקה בחליצה עד דבודקין דיש לה ב׳ שערות. ומשמע דהחזקה דרבא הויא חזקה במציאות, דאנו חוששין דמי שהגיעה לכלל שנים כבר יש לה סימנים והרי היא גדולה.
אמנם עיין בלשון הרמב״ם (פרק יא מהלכות גירושין הל״ד) וז״ל ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין עכ״ל. הרי דהרמב״ם כתב דאם בא עליה לאחר דהגיעה לי״ב שנה היא אינה יכולה למאן משום חזקה דרבא דהרי היא גדולה. ולכאורה צ״ב דהרי סמכינן על חזקה דרבא רק לחומרא ולא לקולא כלומר דיש להסתפק האם היא גדולה או קטנה. וא״כ קשה למה הזכיר הרמב״ם את החזקה דרבא, דהרי אפי׳ בלי החזקה היא ספק גדולה וספק קטנה ומספק אינה יכולה להמאן מדין ספק דאורייתא לחומרא דאולי היא מקדושת לבעלה מדאורייתא. ומה הוסיף הרמב״ם בחזקה דרבא דעדיין משאיר אותה בספק.
ונראה לבאר דאה״נ, דבלי חזקה דרבא היא לא היתה יכולה למאן מדין ספיקא דאורייתא. אמנם דין דחזקה דרבא אינו רק אומדנא דעלמא דחוששין לו, אלא דמכיון דבדרך כלל יש סימנים לבת י״ב שנה, אזי חז״ל קבעו דמדרבנן גדלות תלויה בשנים בלבד מדין ודאי. ולכן הרמב״ם הזכיר את החזקה דרבא דזה יוצר דין ודאי דהיא גדולה ומקדושת, לכל הפחות מדרבנן.
ויוצא מזה דאפי׳ לפי הצד דמדאורייתא סימנים הוו עיקר חלות הגדלות והשנים הן רק תנאי לקבוע דהשערות אינן שומא, מ״מ חז״ל קבעו דשנים לבדן גורמין גדלות מדרבנן. וכמו״כ י״ל בתוס׳ דידן, דהאב אינו נאמן בתורת עד א׳ על השנים ואע״פ דסימנים הם עיקר הקובע דגדלות, דהרי סוף כל סוף השערות אינן מהני לבדן בלי השנים, והשנים איפוא קובעים את הגדלות מדרבנן, ולכן צריך ב׳ עדים גם על השנים.
רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
הערות
א עיין בזה ברמב״ן (גיטין ב: ד״ה אבל הכא) ובבית הלוי (חלק ב סימן לז).
ב וכן איתא ברשב״א (כתובות כב. ד״ה אמר), דלפי רב אסי הוא נאמן לכנוס בגלל החזקה דמירתת ולא בגלל הנאמנות דעד א׳ בעלמא וז״ל וי״ל דהתם היינו טעמא משום דאחר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי׳ אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס ופרקינן אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מירתת עכ״ל.
ג א״נ דאחרי שהראשון כונסה איתחזק איסורה באשת איש והשני אינו נאמן במקום דאיתחזק איסורה.
ד ואולי י״ל דלשני ליכא חזקת מירתת דהא השני בא והכחיש את הראשון שהאב לא הכחישו, והראייה מזה דהשני אינו מירתת לא מהראשון ולא מהאב.
ה לכאורה אין הדינים שווים כי שם יש נאמנות דעדות של שנים ולכן יש לה להנשא לאחד מעדיה, משא״כ כאן דליכא חלות עדות אלא אומדנא דמירתת בעלמא דמוכחשת מהאומדנא דמירתת של השני. ואולי י״ל אחרת שלאחר שכבר נשאת לראשון חלה אומדנא נוספת דאין אדם עושה בעילתו ביאת זנות לאשה ולראשון ואומדנא זו אלימתא טפי מהאומדנא דמירתת של השני שבזה שוה לראשון דג״כ מירתת ודו״ק.
ו וע״ע בזה בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (פרק ט מהלכות רוצח הלי״ד).
ז וע״ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (מז: ד״ה חו״מ סי׳ לא, ש״ך סק״א) ולב״ק (עב: תוד״ה דאי).
ח ואולי י״ל דאע״פ דנאמן מדין עד א׳ כיון דאינו מכחיש חזקת אשת איש, מ״מ חלה נאמנות שלו בקידושין דהוי דבר שבערוה ובכן חל עליו דין שנים בדבר שבערוה נגד השני, שלא כדין עד א׳ באיסורין דעלמא.
ט וע״ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (לב. ד״ה בעד טומאה).
י ואם זה משום החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כנ״ל, אזי פשיטא שחייבת להנשא לו בפועל.
כ ועיין בחידושי הגהות על הבית יוסף (שם) וז״ל ומ״ש רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה גט, פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א״כ מאי מירתת איכא עכ״ל.
ל והשווה לדברי השב שמעתתא (שמעתא ו פרק ח) דגם ביאר דנחלקו האמוראים האם האב נאמן כב׳ עדים או לא, וקישר את זה למחלוקת הראשונים האם האב יכול לחזור בו באמתלא, דהיינו האם אמרינן כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד באב.
מ ועיין בשיטה לא נודע למי (סוף סג:) דנסתפק בזה.
נ וכן הקשה הרמב״ן (ד״ה הא דאמרינן) וז״ל לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא הימניה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים ובקרבן עכ״ל.
ס וע״ע בכל זה ברשימות שיעורים לנדרים (סו: בענין גדלות ומופלא סמוך לאיש אות ג׳).
ע רבינו זצ״ל העיר שזה שעיקר חלות הגדלות תלוי בשנים ולא בסימנים יוצא משיטת הרמב״ם לגבי מופלא סמוך לאיש. דהרי מבואר ברמב״ם (פרק יא מהלכות נדרים הל״א-ג) דאפי׳ בלי שערות, בן י״ב שנה הרי הוא מופלא סמוך לאיש דנדרו חל מדאורייתא אם יודע לשם מי נדר, ובן י״ג שנה כבר הגיע לעונת נדרים ונדרו חל מדאורייתא אפי׳ אם אמר דלא יודע לשם מי נדר וז״ל קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, וכו׳ ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י״ג שנה ויום אחד והבת בת י״ב שנה ויום אחד אע״פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע״פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום עכ״ל. ונמצא דלפי הרמב״ם, בן י״ג שנה הרי הוא גדול לענין נדרים אפי׳ בלי סימנים כלל. וא״כ מסתבר לומר דאפי׳ לדינין דבעינן סימנים ביחד עם שנים, דהשנים עצמם הוו עיקר הגורם דחלות גדלות. והשוה לדברי הגר״ח זצ״ל (הובאו דבריו בחידושי הגרי״ז לתמורה ב:) דחקר האם עיקר חלות הגדלות תלויה בעיקר בסימנים אלא דבעינן שנים כדי שיהא בשערות חלות סימנים, או בסימנים ובשנים ביחד. וגם עיין ברשימות שיעורים ליבמות (יב: ד״ה בנים הרי הם כסימנים) דרבינו זצ״ל גם דן בחקירת הגר״ח זצ״ל. וגם עיין בשיעורים לקמן (סד. בא״ד עוד פר״י) דרבינו זצ״ל ביאר בדעת הרמב״ם דשנים וסימנים שניהם הוו גורמי הגדלות.
פ ויש להשוות לדברי השלט״ג (לב. בדפי הרי״ף אות א) דהאב נאמן לגבי גדלות בנו מגזה״כ דיכיר. ולפי זה הגמ׳ השווה הגזה״כ ד״ואת בתי נתתי לאיש הזה״ לגזה״כ ד״יכיר״, דבשתיהן התורה נותנת אותה נאמנות לאב.
צ וע״ע בזה ובגדר עדות מיוחדת ברשימות שיעורים לשבועות (לד. ד״ה ר׳ אחא).
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×