^א עיין בזה ברמב״ן (גיטין ב: ד״ה אבל הכא) ובבית הלוי (חלק ב סימן לז).

^ב וכן איתא ברשב״א (כתובות כב. ד״ה אמר), דלפי רב אסי הוא נאמן לכנוס בגלל החזקה דמירתת ולא בגלל הנאמנות דעד א׳ בעלמא וז״ל וי״ל דהתם היינו טעמא משום דאחר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי׳ אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס ופרקינן אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מירתת עכ״ל.

^ג א״נ דאחרי שהראשון כונסה איתחזק איסורה באשת איש והשני אינו נאמן במקום דאיתחזק איסורה.

^ד ואולי י״ל דלשני ליכא חזקת מירתת דהא השני בא והכחיש את הראשון שהאב לא הכחישו, והראייה מזה דהשני אינו מירתת לא מהראשון ולא מהאב.

^ה לכאורה אין הדינים שווים כי שם יש נאמנות דעדות של שנים ולכן יש לה להנשא לאחד מעדיה, משא״כ כאן דליכא חלות עדות אלא אומדנא דמירתת בעלמא דמוכחשת מהאומדנא דמירתת של השני. ואולי י״ל אחרת שלאחר שכבר נשאת לראשון חלה אומדנא נוספת דאין אדם עושה בעילתו ביאת זנות לאשה ולראשון ואומדנא זו אלימתא טפי מהאומדנא דמירתת של השני שבזה שוה לראשון דג״כ מירתת ודו״ק.

^ו וע״ע בזה בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (פרק ט מהלכות רוצח הלי״ד).

^ז וע״ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (מז: ד״ה חו״מ סי׳ לא, ש״ך סק״א) ולב״ק (עב: תוד״ה דאי).

^ח ואולי י״ל דאע״פ דנאמן מדין עד א׳ כיון דאינו מכחיש חזקת אשת איש, מ״מ חלה נאמנות שלו בקידושין דהוי דבר שבערוה ובכן חל עליו דין שנים בדבר שבערוה נגד השני, שלא כדין עד א׳ באיסורין דעלמא.

^ט וע״ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (לב. ד״ה בעד טומאה).

^י ואם זה משום החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כנ״ל, אזי פשיטא שחייבת להנשא לו בפועל.

^כ ועיין בחידושי הגהות על הבית יוסף (שם) וז״ל ומ״ש רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה גט, פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א״כ מאי מירתת איכא עכ״ל.

^ל והשווה לדברי השב שמעתתא (שמעתא ו פרק ח) דגם ביאר דנחלקו האמוראים האם האב נאמן כב׳ עדים או לא, וקישר את זה למחלוקת הראשונים האם האב יכול לחזור בו באמתלא, דהיינו האם אמרינן כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד באב.

^מ ועיין בשיטה לא נודע למי (סוף סג:) דנסתפק בזה.

^נ וכן הקשה הרמב״ן (ד״ה הא דאמרינן) וז״ל לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא הימניה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים ובקרבן עכ״ל.

^ס וע״ע בכל זה ברשימות שיעורים לנדרים (סו: בענין גדלות ומופלא סמוך לאיש אות ג׳).

^ע רבינו זצ״ל העיר שזה שעיקר חלות הגדלות תלוי בשנים ולא בסימנים יוצא משיטת הרמב״ם לגבי מופלא סמוך לאיש. דהרי מבואר ברמב״ם (פרק יא מהלכות נדרים הל״א-ג) דאפי׳ בלי שערות, בן י״ב שנה הרי הוא מופלא סמוך לאיש דנדרו חל מדאורייתא אם יודע לשם מי נדר, ובן י״ג שנה כבר הגיע לעונת נדרים ונדרו חל מדאורייתא אפי׳ אם אמר דלא יודע לשם מי נדר וז״ל קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, וכו׳ ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י״ג שנה ויום אחד והבת בת י״ב שנה ויום אחד אע״פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע״פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום עכ״ל. ונמצא דלפי הרמב״ם, בן י״ג שנה הרי הוא גדול לענין נדרים אפי׳ בלי סימנים כלל. וא״כ מסתבר לומר דאפי׳ לדינין דבעינן סימנים ביחד עם שנים, דהשנים עצמם הוו עיקר הגורם דחלות גדלות. והשוה לדברי הגר״ח זצ״ל (הובאו דבריו בחידושי הגרי״ז לתמורה ב:) דחקר האם עיקר חלות הגדלות תלויה בעיקר בסימנים אלא דבעינן שנים כדי שיהא בשערות חלות סימנים, או בסימנים ובשנים ביחד. וגם עיין ברשימות שיעורים ליבמות (יב: ד״ה בנים הרי הם כסימנים) דרבינו זצ״ל גם דן בחקירת הגר״ח זצ״ל. וגם עיין בשיעורים לקמן (סד. בא״ד עוד פר״י) דרבינו זצ״ל ביאר בדעת הרמב״ם דשנים וסימנים שניהם הוו גורמי הגדלות.

^פ ויש להשוות לדברי השלט״ג (לב. בדפי הרי״ף אות א) דהאב נאמן לגבי גדלות בנו מגזה״כ דיכיר. ולפי זה הגמ׳ השווה הגזה״כ ד״ואת בתי נתתי לאיש הזה״ לגזה״כ ד״יכיר״, דבשתיהן התורה נותנת אותה נאמנות לאב.

^צ וע״ע בזה ובגדר עדות מיוחדת ברשימות שיעורים לשבועות (לד. ד״ה ר׳ אחא).