גמרא
פירוש
אִיקְּלַע רַבְנַאי אֲחוּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים כו׳ עד שלא וכו׳ אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא. מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא דהוה קס״ד דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא, אבל מקמי הכי לא מיחזי כשיקרא, והיינו דקשיא לן מקמי הכי איכא למיחש לשיקרא כדרב, ומתרצינן לה דמקמי כתיבה וחתימה קאמר. ותמה דהא קיימ׳ לן דליתא כדאיתא בהדיא לקמן בפרק הכותב (פה, א) ובמסכת גיטין בפרק כל הגט (כו, ב), וכיון דליתא לדרב פפי וקיי״ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב, ואשכחן להו לכולהו ז״ל דפסקו כוותיה. ואפשר לומר דוודאי טעמא דסוגיין משום הכי הוא משום דמיחזי כשקרא, מיהו כיון דקיימ׳ לן דליתא לדרב פפי, איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא היינו טעמא משום דכיון דחתמו עד שלא העידו בפניו, אם כן אשתכח דלאו מותב תלתא כחדא הוי, שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן, והיינו דכתבו רבוותא ז״ל לישנא קמא דרב הונא דדווקא משחתמו, ולאו אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו, ומיהו סוגיין דהכ׳ נקטו ליה להאי דרב פפי אליבא דרב, ובפרק (המגרש) [כל הגט] (שם) משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב, ולאו דאיתמר בהדיא ואההיא סמכינן כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי.
ש״מ עד נעשה דיין. כלומר אחר שהעיר, שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר כמו שפי׳ רש״י ז״ל (ד״ה מעידין), ואעפ״כ מצטרפין לקיים השטר, והכי מוכח בגיטין בפ׳ ראשון (ה, ב) כההיא דאמרי׳. וש״מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם. דטעמא משום דשלישי זה לא היה מכיר, הוא שהוצרכו אותן שנים אחרים להעיד בפניו, אבל אם היה אף אותו שלישי מכיר לא היו צריכין לעדות כלל, אלא מקיימין ע״פ עצמן.
וש״מ דיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. לומר שאע״פ שהשנים יודעין בדבר, וכיון דתרי ידעי וודאי הימנותא גבייהו, אפילו הכי אינו סומך עליהן, אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות, וכ״ת הא מאי למימרא פשיטא, ואפשר דאטעמא דמסקנא סמיך משום דקיום שטרות דרבנן.
מתקיף לה רב אשי בשלמא עד נעשה דיין וכו׳, דלמא לעולם אימא לך צריכין ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד. נראה דהכי קאמר דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת והיינו דאמרינן באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, לומר דליכא הגדה כלל. ואפשר לפרש דהא מיקיימא הגדה בחד, דאמטו האי חד מיקיימא הגדה בכולהו, שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה, והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן, וכיון שהעידו נתקיימא הגדה בכולן. ותמה היאך מתקיימת עדותן בפני שלישי, והא שלשה בעינן, ואפילו ביחיד מומחה שראוי לדון דיני ממונות יחידי, נראה שאין קיומו קיום, מהא דאמרי׳ לקמן (כב, א) ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר׳ להו. ויש לומר שיושיבו מחבריהן אצל היחיד.
אמר ליה רב ספרא לר׳ אבא ועד נעשח דיין והתנן ראוהו שלשה והן ב״ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד וכו׳ עד בדוכתיה וליקדשה. קשיא לן עלה בדוכתא (ד״ה כה, ב) ולא תהא שמיעה גדולה מראיה, ומפרקינן ליה כשראוהו בלילה, כלומר דכיון דראוהו בלילה בשעה שאינה ראויה לדין, חשיבו להו כעד המעיד, ואין עד נעשה דיין אחר שהעיד, ומיהו כי חשיבי להו כעד המעיד דווקא השנים שהן צריכין לעדות, דלא סגיא בלאו הכי, מה שאין כן בשלישי, ולפיכך השלישי מצטרף עם חבריהם. ויש מפרשים דהיינו טעמא דראוהו בלילה, משום דעד הבא לדון על פי ראיתו, אם כן קיימא ליה ראיתו במקום קבלת עדות, ואין מקבלין עדות בלילה, ולפיכך אינן יכולין למחר לדון על פי ראיתן, ואותו השלישי אינו דן על פי הגדת חביריו, ולדברי כולן אם היו חמשה שנים מהן נעשין עדים ושלשה דיינין, כדאמר ר׳ טרפון בהחובל (צ, ב) מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, ואפילו לרבי עקיבא, דעד כאן לא פליג ר׳ עקיבא אלא בדיני נפשות דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, אבל בדיני ממונות מודה.
הכא אתינן למפשט מינה דאין עד נעשה דיין, והתם בהחובל אתינן למפשט מינה דעד נעשה דיין, ולא קשיאן אהדדי, דהכא איירינן בעד המעיד שיעשה דיין לאחר שהעיד, והתם איירינן בעד הרואה, והיינו דאתינן למיפשט מיניה דנעשה דיין כיון ששלישי זה מצטרף עם שאר חביריהם, שהרי עד הרואה הוא. וקשיא לן הא דאמרינן ואי ס״ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ומאי קושיא שאני הכא דלא מקיימא הגדה כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר אם איתא דעד נעשה דיין למה מקדשין החדש על פי אחרים ולא על פי עצמן, וכגון שיושיבו אחד מחביריהם אצל שנים מהן, ואח״כ מעידין השנים כל אחד מהן בפני שלשה כל אחד ואחד, ואחר כך מקדשין את החדש הם עצמן שראוהו בלא צירוף אחרים שכבר שמעו עדות בדבר. ומיהו לישנא לא נהיר דקאמר וליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ואפשר לומר דנקיט ליה האי לישנא סתמא משום דאכתי קשיא ללישנא קמא דלאו דרב אשי נמי קשיא כדאמרן, אי נמי איכא למימר דשאני הכא גבי קידוש החדש אם אית׳ דעד נעשה דיין תו לא צריך, דלא בעינן הגדה אלא בדיני ממונות, דבממון הוא דכתיב (ויקרא ה, א) אם לא יגיד, אבל בקידוש החדש לא אמרו אלא כזה ראה וקדש, וכן כתב הרב רבינו שלמה והרב רבינו אברהם אב בית דין ז״ל. ובהאי תירוצא נמי מיפרקן לן הא דקאמר רב אשי בדיינין המכירין חתימות ידי עדים שצריכין להעיד בפניהן, ולית ליה דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דבממון הגדה בעינן, ומיהו מחוורתא דמילתא דלית לן לישנא דרב אשי דאמר שאני הכא דלא מקיימ׳ הגדה כלל, דדחייה בעלמא הוא ולאו הילכתא.
אמר ליה אף לדידי וכו׳ עד דרבנן ובקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין ואפילו לאחר שהעיד, וכל שכן דייני קיום שיכולין להיות דיינין על עיקר המלוה.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא איכא מאן דאמ׳ דהילכתא כלישנא קמא דרב אשי, דהא דרב אשי דחיאתא בעלמא נינהו, ואם איתה ללישנא קמא אשתכח דלא בעינן הגדה כלל ואפילו בממון, ואתיא כי ההוא לישנא דהחובל (צ, ב) דמוקמינן לההיא דתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין כשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום כולן נעשין דיינין. ואיכא מאן דאמר אע״ג דקיימא לן כלישנא קמא דרב אשי דווקא בקיום שטרות דרבנן, אבל בעלמא בעינן הגדה, ולא נהיר, דלא שני לן בהא בין קיום שטרות לשאר דיני ממונות. אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם, עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, משחתמו אין מעידין עליו וחותם. פי׳ רבינו חננאל ז״ל אין מעידין עליו אפי׳ אחרים, משום דכי קרא ערער על אחד מהם אחר שחתמו נתבטל מושב שלשתן, והיינו דאמרינן ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסלי בהכי, דאמרי׳ אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, וכיון שלא יצא זה מעולם מחזקת הכשר שלו אינו דין שיתבטל מושב שלשתן.
אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר וכל דכן הוא דלא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.
ומהדרינן לעולם ערער דגזלנותא, וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעבד תשובה. כלומ׳ דלא קא מכחשי אפסול דמסהדי קמאי דלא הואי, אלא דאמרי אנן ידעינן ביה דבתר הכי עבד תשובה, ולפיכך דין הוא שיתבטל מושב שלשתן. ולפי זה נראה מכאן שאין הכשרו של אדם אחר שנפסל משעה שעושה תשובה, אלא משעה שהעידו לו בב״ד עליה, דאי לא תימא הכי, אם כן אכתי מאי אהני לן דהא וודאי כבר עשה תשובה קודם שימנה עמהן, ואפשר לידחוק דאפ״ה כיון דהאי פסולא דקא מסהדי עליה קמאי קושטא הוה, וקושטא הוא דהוה ליה שעת פסול ומודו עליה אידך נמי, דין הוא שנתבטל מושב שלשתן, וקמאי עיקר. אבל רבינו שלמה (ד״ה משחתמו) ורבינו אלפסי ז״ל פירשו דטעמא דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם, משום דכיון דחתמו הוי להו כנוגעין בעדותן, והיינו דאמרי׳ ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי הוא, כלומר וכיון דכן תרי ותרי מספיקא פסול הוא ואפי׳ קודם שחתמו נמי אין נאמנין להכשירו, דכל תרי ותרי לא מוקמינן ליה לגברא אחזקתיה, אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר בהא ודאי כשר הוא, דכיון דאכולה משפחה קא מסהדי בהא אזלינן בתר חזקה, ובהא אפילו משחתמו ראוי שיהו נאמנין דגילויי מילתא בעלמ׳ הוא, ואמרינן לעולם ערער דגזלנותא וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעביד תשובה, כלומר לאו דקא מכחשי אהדדי, דבהא הוי פסול כדאמרן, אלא דקא מודו להו דוודאי איפסיל אלא דעבד תשובה, ובהא דינא הוא דמיהימני, ומיהו משחתמו אין מעידין עליו דהוו להו כנוגעין בעדותן. ואיכא מאן דאמר נמי דהוא הדין לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואחר כך הוכשרו לאותה עדות, דאין נאמנין עליה דחשיבי להו כנוגעין בעדותן, כיון שכבר העידו. והביא ראיה הרב ז״ל לפירושו למימרא דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, מהא דאמרינן לעיל (יט, ב) אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו, ומאי קושיא נוקמינהו לקמאי אחזקתייהו דלא הוי פסולין, ותמהים דבריו דגבי עדים גופייהו לא שייך למימר הכי דמאי חזית דמוקמת להו לקמאי אחזקתייהו דלאו פסולין, אדרבה אוקמינהו להנך בתרא אחזקתייהו דלא מסהדי עדות שקר, ולא אמרינן אוקמי אחזקה אלא כשמעידין על איש אחד אלו אומרים פסול ואלו או׳ כשר, דאיכא למימר אוקי הני לבהדי הני ואוקי גברא אחזקתיה, אבל גבי עדים גופייהו ליכא למימר חזקה דלאידך נמי איכא חזקה, ותו דהא פרישנא לעיל דפסולין דאמרינן התם לאו פסול דגזלנותא, אלא לומר קרובים היו ונתרחקו, וכיון שכן בהאי ליכא למימר חזקה דגברא, וכי תימא דטעמיה דרבינו אלפסי ז״ל לאו אפסולין היו אלא אקטנים היו ולא אמרינן אוקמינהו לקמאי אחזקתיהו כריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, הא נמי ליתה, דלא אילימא להו לרבנן האי חזקה במקום עדים ולא במקום מגו ואין אומר בחזקות זו דומה לזו, ותו דדילמא לא סברי לה רבנן לדריש לקיש אלא בעדים גדולים שיש לומר עליהן חזקה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו הלוה והמלוה גדולים, אבל כשהן קטנים אין לומר עליהן חזקה דלאו בני דעת נינהו.
ויש מביאין ראיה לפר״ח ז״ל מהא דאמרינן התם בבבא בתרא (לא, ב) שתי כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, מאי טעמ׳ לאו משום דמוקמינן להו לכל חדא וחדא אחזקתייהו, וליתא דהתם לאו היינו טעמא אלא משום דכיון דבאין זה אחר זה אמרינן לאו הני הוא דפסולה, ודכוותה דההיא דאמרינן התם בפסחים (י, א) לענין טומאה אם באו לישאל שניהם בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים, ומיהו כרבינו חננאל ז״ל קיימ׳ לן דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה, והכי מוכח לקמן (כו, ב) גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד, והא דאמרינן ביבמות (צג, ב) תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, הא אסיקנא התם דמדינא וודאי מוקמינן, אלא מדרבנן בלחוד ומשום חומרא דרבנן, ומסתברא דדווקא נמי באשת איש.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הכא אתינן למפשט מינה דאין עד נעשה דיין, והתם בהחובל אתינן למפשט מינה דעד נעשה דיין, ולא קשיאן אהדדי, דהכא איירינן בעד המעיד שיעשה דיין לאחר שהעיד, והתם איירינן בעד הרואה, והיינו דאתינן למיפשט מיניה דנעשה דיין כיון ששלישי זה מצטרף עם שאר חביריהם, שהרי עד הרואה הוא. וקשיא לן הא דאמרינן ואי ס״ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ומאי קושיא שאני הכא דלא מקיימא הגדה כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר אם איתא דעד נעשה דיין למה מקדשין החדש על פי אחרים ולא על פי עצמן, וכגון שיושיבו אחד מחביריהם אצל שנים מהן, ואח״כ מעידין השנים כל אחד מהן בפני שלשה כל אחד ואחד, ואחר כך מקדשין את החדש הם עצמן שראוהו בלא צירוף אחרים שכבר שמעו עדות בדבר. ומיהו לישנא לא נהיר דקאמר וליתבו בדוכתייהו וניקדשוה, ואפשר לומר דנקיט ליה האי לישנא סתמא משום דאכתי קשיא ללישנא קמא דלאו דרב אשי נמי קשיא כדאמרן, אי נמי איכא למימר דשאני הכא גבי קידוש החדש אם אית׳ דעד נעשה דיין תו לא צריך, דלא בעינן הגדה אלא בדיני ממונות, דבממון הוא דכתיב (ויקרא ה, א) אם לא יגיד, אבל בקידוש החדש לא אמרו אלא כזה ראה וקדש, וכן כתב הרב רבינו שלמה והרב רבינו אברהם אב בית דין ז״ל. ובהאי תירוצא נמי מיפרקן לן הא דקאמר רב אשי בדיינין המכירין חתימות ידי עדים שצריכין להעיד בפניהן, ולית ליה דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דבממון הגדה בעינן, ומיהו מחוורתא דמילתא דלית לן לישנא דרב אשי דאמר שאני הכא דלא מקיימ׳ הגדה כלל, דדחייה בעלמא הוא ולאו הילכתא.
אמר ליה אף לדידי וכו׳ עד דרבנן ובקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין ואפילו לאחר שהעיד, וכל שכן דייני קיום שיכולין להיות דיינין על עיקר המלוה.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא איכא מאן דאמ׳ דהילכתא כלישנא קמא דרב אשי, דהא דרב אשי דחיאתא בעלמא נינהו, ואם איתה ללישנא קמא אשתכח דלא בעינן הגדה כלל ואפילו בממון, ואתיא כי ההוא לישנא דהחובל (צ, ב) דמוקמינן לההיא דתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין כשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום כולן נעשין דיינין. ואיכא מאן דאמר אע״ג דקיימא לן כלישנא קמא דרב אשי דווקא בקיום שטרות דרבנן, אבל בעלמא בעינן הגדה, ולא נהיר, דלא שני לן בהא בין קיום שטרות לשאר דיני ממונות. אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם, עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, משחתמו אין מעידין עליו וחותם. פי׳ רבינו חננאל ז״ל אין מעידין עליו אפי׳ אחרים, משום דכי קרא ערער על אחד מהם אחר שחתמו נתבטל מושב שלשתן, והיינו דאמרינן ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסלי בהכי, דאמרי׳ אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, וכיון שלא יצא זה מעולם מחזקת הכשר שלו אינו דין שיתבטל מושב שלשתן.
אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר וכל דכן הוא דלא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.
ומהדרינן לעולם ערער דגזלנותא, וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעבד תשובה. כלומ׳ דלא קא מכחשי אפסול דמסהדי קמאי דלא הואי, אלא דאמרי אנן ידעינן ביה דבתר הכי עבד תשובה, ולפיכך דין הוא שיתבטל מושב שלשתן. ולפי זה נראה מכאן שאין הכשרו של אדם אחר שנפסל משעה שעושה תשובה, אלא משעה שהעידו לו בב״ד עליה, דאי לא תימא הכי, אם כן אכתי מאי אהני לן דהא וודאי כבר עשה תשובה קודם שימנה עמהן, ואפשר לידחוק דאפ״ה כיון דהאי פסולא דקא מסהדי עליה קמאי קושטא הוה, וקושטא הוא דהוה ליה שעת פסול ומודו עליה אידך נמי, דין הוא שנתבטל מושב שלשתן, וקמאי עיקר. אבל רבינו שלמה (ד״ה משחתמו) ורבינו אלפסי ז״ל פירשו דטעמא דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם, משום דכיון דחתמו הוי להו כנוגעין בעדותן, והיינו דאמרי׳ ערער דמאי, אי ערער דגזלנותא תרי ותרי הוא, כלומר וכיון דכן תרי ותרי מספיקא פסול הוא ואפי׳ קודם שחתמו נמי אין נאמנין להכשירו, דכל תרי ותרי לא מוקמינן ליה לגברא אחזקתיה, אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר בהא ודאי כשר הוא, דכיון דאכולה משפחה קא מסהדי בהא אזלינן בתר חזקה, ובהא אפילו משחתמו ראוי שיהו נאמנין דגילויי מילתא בעלמ׳ הוא, ואמרינן לעולם ערער דגזלנותא וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעביד תשובה, כלומר לאו דקא מכחשי אהדדי, דבהא הוי פסול כדאמרן, אלא דקא מודו להו דוודאי איפסיל אלא דעבד תשובה, ובהא דינא הוא דמיהימני, ומיהו משחתמו אין מעידין עליו דהוו להו כנוגעין בעדותן. ואיכא מאן דאמר נמי דהוא הדין לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואחר כך הוכשרו לאותה עדות, דאין נאמנין עליה דחשיבי להו כנוגעין בעדותן, כיון שכבר העידו. והביא ראיה הרב ז״ל לפירושו למימרא דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, מהא דאמרינן לעיל (יט, ב) אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו, ומאי קושיא נוקמינהו לקמאי אחזקתייהו דלא הוי פסולין, ותמהים דבריו דגבי עדים גופייהו לא שייך למימר הכי דמאי חזית דמוקמת להו לקמאי אחזקתייהו דלאו פסולין, אדרבה אוקמינהו להנך בתרא אחזקתייהו דלא מסהדי עדות שקר, ולא אמרינן אוקמי אחזקה אלא כשמעידין על איש אחד אלו אומרים פסול ואלו או׳ כשר, דאיכא למימר אוקי הני לבהדי הני ואוקי גברא אחזקתיה, אבל גבי עדים גופייהו ליכא למימר חזקה דלאידך נמי איכא חזקה, ותו דהא פרישנא לעיל דפסולין דאמרינן התם לאו פסול דגזלנותא, אלא לומר קרובים היו ונתרחקו, וכיון שכן בהאי ליכא למימר חזקה דגברא, וכי תימא דטעמיה דרבינו אלפסי ז״ל לאו אפסולין היו אלא אקטנים היו ולא אמרינן אוקמינהו לקמאי אחזקתיהו כריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, הא נמי ליתה, דלא אילימא להו לרבנן האי חזקה במקום עדים ולא במקום מגו ואין אומר בחזקות זו דומה לזו, ותו דדילמא לא סברי לה רבנן לדריש לקיש אלא בעדים גדולים שיש לומר עליהן חזקה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו הלוה והמלוה גדולים, אבל כשהן קטנים אין לומר עליהן חזקה דלאו בני דעת נינהו.
ויש מביאין ראיה לפר״ח ז״ל מהא דאמרינן התם בבבא בתרא (לא, ב) שתי כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, מאי טעמ׳ לאו משום דמוקמינן להו לכל חדא וחדא אחזקתייהו, וליתא דהתם לאו היינו טעמא אלא משום דכיון דבאין זה אחר זה אמרינן לאו הני הוא דפסולה, ודכוותה דההיא דאמרינן התם בפסחים (י, א) לענין טומאה אם באו לישאל שניהם בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים, ומיהו כרבינו חננאל ז״ל קיימ׳ לן דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה, והכי מוכח לקמן (כו, ב) גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד, והא דאמרינן ביבמות (צג, ב) תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, הא אסיקנא התם דמדינא וודאי מוקמינן, אלא מדרבנן בלחוד ומשום חומרא דרבנן, ומסתברא דדווקא נמי באשת איש.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush