גמרא
פירוש
אָמַר רַבִּי זֵירָא שָׁאנֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אומרין זמן בראש השנה וביום הכפורים ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי׳ בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורים מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמר זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו המברך צריך שיטעום ואם שיתן לתינוק אתי למסרך אלא ודאי אומרו אפי׳ בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:
שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמר זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמר האידנא אמר ליה למחר וליומא אחרי:
זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שבמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר׳ יהודה בן בתירא דאזל בנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו׳ כמו שכתבנוהו במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שאינה ראויה לתפלת המנחה וראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג וצבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור ומ״מ במלאכה מותרים וכתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך ומ״מ אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר״ל מי״א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:
מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי׳ קטן שהרי אמרו אחריה לותביה לינוקא וכו׳:
ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול ליתן אף לקטן דאתי למיסרך והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי׳ בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו ועל דרך זה אמרו במסכת שבת (קל״ט.) שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למיסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו (יומא ע״ז:) מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואע״פ שאין שם סכנה ומה שאמרו (יומא ע״ח:) רחיצה וסיכה דרביתיהו הוא לא גזור פירושו אע״פ שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אע״פ שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא פ״ד דיומא בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר׳ עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שבמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר׳ יהודה בן בתירא דאזל בנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו׳ כמו שכתבנוהו במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שאינה ראויה לתפלת המנחה וראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג וצבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור ומ״מ במלאכה מותרים וכתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך ומ״מ אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר״ל מי״א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:
מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי׳ קטן שהרי אמרו אחריה לותביה לינוקא וכו׳:
ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול ליתן אף לקטן דאתי למיסרך והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי׳ בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו ועל דרך זה אמרו במסכת שבת (קל״ט.) שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למיסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו (יומא ע״ז:) מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואע״פ שאין שם סכנה ומה שאמרו (יומא ע״ח:) רחיצה וסיכה דרביתיהו הוא לא גזור פירושו אע״פ שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אע״פ שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא פ״ד דיומא בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר׳ עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush