×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְרַבּוֹת אאֶת הַשְּׁחָקִים.
The phrase comes to include worn out garments, teaching that as long as they have not become tattered they may be used for Temple services.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לרבות שחקים – שכשירין לכל עבודה ובלבד שלא יהו מקורעין והכי קאמר בזבחים (דף יח.) ואזדא רבי דוסא לטעמיה לא שייך הכא למימר דהא כולה מלתא אגב גררא נסבה.
כבר ביארנו שבגדי כהונה צריך שיהו נעשים על מדת הלובשים ר״ל שאם היו ארוכים או קצרים יותר מדאי נפסלו מלעבוד בהן וכן ביארנו בסדר לבישתם שאין דבר קודם למכנסים ובגדי כהן גדול טעונין גניזה ואותן ששימש בהן ביום הכפורים טעונין גניזה ואסורים בהנאה וכן ביארנו בשיעור תרומת הדשן שהיא מלא כף מתתה בכל יום ומדכתיב במנחה והרים ממנה מלא קמצו וכאן כתיב והרים את הדשן מה להלן מלא קמצו אף כאן מלא קמצו וקמצו ממש אי אפשר שהרי הגחלים בתוכה אלא במדת קמצו מרווחת אלא שאם בא להוסיף מוסיף והוא מלא מחתה:
לרבות את השחקים בגדים שחוקים במקצת, שכשרים לעבודה כל עוד אינם קרועים.
The phrase comes to include worn out garments, teaching that as long as they have not become tattered they may be used for Temple services.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) {ויקרא ט״ז:כ״ג} וְהִנִּיחָם שָׁם מְלַמֵּד בשֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה ר׳רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר רְאוּיִן הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר וְהִנִּיחָם שָׁם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר.

The Gemara continues with another baraita connected to this debate. With regard to the garments of the High Priest, the Torah states: “And Aaron shall go into the tent of meeting, and he shall take off the linen garments that he had put on when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23). This verse teaches that the linen garments worn by the High Priest during the Yom Kippur service require storing away, i.e., they may not be used again. Rabbi Dosa says: They do not have to be stored away, because although they may not be used again by the High Priest on a subsequent Yom Kippur, they are acceptable for use for a common priest. And what, then, is the meaning when the verse states: “And shall leave them there,” which implies that they are not to be used again? It means that the High Priest himself may not use them on a subsequent Yom Kippur for service in the Holy of Holies; it does not mean that they may not be used at all.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד לענין מחלוקת זו: בשימוש בבגדי כהן גדול נאמר: ״ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם״ (ויקרא טז, כג), פסוק זה מלמד שבגדי הכהן הגדול טעונין גניזה שאין להשתמש בהם שוב. ר׳ דוסא אומר (כשיטתו): אף ששוב אינם ראויים לכהן גדול, מכל מקום עדיין ראוין הן לכהן הדיוט, ומה תלמוד לומר: ״והניחם שם״, שלכאורה משמע מכאן שאינם משמשים עוד — שלא ישתמש בהן הכהן הגדול עצמו ביום הכפורים אחר לעבודה בקודש הקדשים. עתה חוזרים לענייננו בדבר בגדי כהונה בהוצאת הדשן.
The Gemara continues with another baraita connected to this debate. With regard to the garments of the High Priest, the Torah states: “And Aaron shall go into the tent of meeting, and he shall take off the linen garments that he had put on when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23). This verse teaches that the linen garments worn by the High Priest during the Yom Kippur service require storing away, i.e., they may not be used again. Rabbi Dosa says: They do not have to be stored away, because although they may not be used again by the High Priest on a subsequent Yom Kippur, they are acceptable for use for a common priest. And what, then, is the meaning when the verse states: “And shall leave them there,” which implies that they are not to be used again? It means that the High Priest himself may not use them on a subsequent Yom Kippur for service in the Holy of Holies; it does not mean that they may not be used at all.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר עֲבוֹדָה הִיא וּמָר סָבַר לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

The Gemara returns to the question of whether or not the removal of the ashes is considered a bona fide Temple service, requiring all four priestly garments, and whether or not this is the subject of debate between tanna’im. What, is it not with regard to this that Rabbi Yehuda and Rabbi Dosa disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, who derives from the phrase “he shall wear” that all four garments are required, holds that the removal of the ashes is a bona fide service; and one Sage, Rabbi Dosa, who derives a different teaching from “he shall wear,” holds that it is not a bona fide service, and consequently only two of the four garments are required? Their dispute would therefore be identical to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי לאו – רבי יהודה ורבי דוסא בהא פליגי דר״י דדריש ילבש להביא מצנפת ואבנט סבר עבודה היא ובעי מצנפת ואבנט ור׳ דוסא סבר לאו עבודה היא ולא בעי מצנפת ואבנט.
בפרש״י בד״ה מאי לאו ר׳ יודא ור׳ דוסא בהא פליגי דר׳ יודא דדריש ילבש להביא מצנפת ואבנט דסבר עבודה היא ור׳ דוסא סבר כו׳ ובד״ה ד׳ עבודות כו׳ מוזהר עליהן זר אין חייב כו׳ ובד״ה ולוי כו׳ ומרבויא דלכל דריש כו׳ כצ״ל מפי׳ ישן:
מאי לאו [האם לא] בהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים] ר׳ יהודה ור׳ דוסא, דמר [שחכם זה], ר׳ יהודה, שלדעתו פרט לכתונת ומכנסים שנאמרו בפסוק במפורש, צריך הכהן ללבוש גם מצנפת ואבנט, סבר: כי עבודה היא ולכן צריכה ארבעה בגדים ולשם כך צריך הוא את הייתור של ״ילבש״ ומר [וחכם זה] ר׳ דוסא, שלדעתו אינו צריך ללבוש מצנפת ואבנט, סבר: כי לאו עבודה היא ודיה בשנים המפורשים, ו״ילבש״ מלמדנו הלכה אחרת.
The Gemara returns to the question of whether or not the removal of the ashes is considered a bona fide Temple service, requiring all four priestly garments, and whether or not this is the subject of debate between tanna’im. What, is it not with regard to this that Rabbi Yehuda and Rabbi Dosa disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, who derives from the phrase “he shall wear” that all four garments are required, holds that the removal of the ashes is a bona fide service; and one Sage, Rabbi Dosa, who derives a different teaching from “he shall wear,” holds that it is not a bona fide service, and consequently only two of the four garments are required? Their dispute would therefore be identical to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲבוֹדָה הִיא וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר צְרִיכָא קְרָא לְרַבּוֹיֵי וּמָר סָבַר לָא צְרִיכָא קְרָא לְרַבּוֹיֵי.

The Gemara rejects this suggestion: It is possible to say that this is not the subject of debate between these two tanna’im. Rather, everyone agrees that the removal of ashes is a bona fide Temple service requiring all four garments, and here they disagree about a different point, which is this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds that a derivation from the verse is necessary to include the mitre and belt, which are not mentioned explicitly in the verse. And one Sage, Rabbi Dosa, holds that since the removal of the ash is a bona fide Temple service it is obvious that all four garments are required, so a derivation from a verse to include the other two garments is not necessary. Accordingly, both tanna’im are in agreement that the removal of ash is a bona fide service and requires all four priestly garments.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ דוסא סבר לא צריך קרא לרבויי.
צריכא קרא לרבויי – דלא תימא הני דווקא ולמימרא דלאו עבודה.
ומר סבר לא צריכא לרבויי לה מקראי – דכיון דגלי בה כתונת בד קדש ומכנסי קדש אשמעינן דעבודה היא ובעיא כולהו וכי אתא קרא לרבויי לבגדי יוה״כ אתא.
דכולי עלמא עבודה מר סבר צריכה קרא לרבויי – פי׳ דמקרא הוא דשמעי׳ שהיא עבודה ומר סבר דבלאו קרא ידעי׳ שהיא עבודה.
את ההנחה הזו דוחים: אפשר לומר לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עבודה גמורה היא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו]: מר [חכם זה], ר׳ יהודה, סבר: כי צריכא קרא לרבויי [צריכה פסוק מיוחד לרבות] מצנפת ואבנט, ומר [וחכם זה] ר׳ דוסא, סבר: לא צריכא קרא לרבויי [אינה זקוקה לפסוק מיוחד כדי לרבות] והדבר מובן מאליו, שאין עבודה נעשית אלא בכל בגדי כהונה ואין צורך בהדגשה מיוחדת.
The Gemara rejects this suggestion: It is possible to say that this is not the subject of debate between these two tanna’im. Rather, everyone agrees that the removal of ashes is a bona fide Temple service requiring all four garments, and here they disagree about a different point, which is this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds that a derivation from the verse is necessary to include the mitre and belt, which are not mentioned explicitly in the verse. And one Sage, Rabbi Dosa, holds that since the removal of the ash is a bona fide Temple service it is obvious that all four garments are required, so a derivation from a verse to include the other two garments is not necessary. Accordingly, both tanna’im are in agreement that the removal of ash is a bona fide service and requires all four priestly garments.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בָּעֵי ר׳רַבִּי אָבִין תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּכַמָּה מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר יָלְפִינַן לַהּ אוֹ מִתְּרוּמַת מִדְיָן יָלְפִינַן לַהּ תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא נֶאֱמַר כָּאן {ויקרא ו׳:ג׳,ח׳} וְהֵרִים וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {ויקרא ו׳:ג׳,ח׳} וְהֵרִים מָה לְהַלָּן בְּקוּמְצוֹ אַף כָּאן בְּקוּמְצוֹ.

§ Rabbi Avin raised a dilemma: How much ash must be removed in order to fulfill the mitzva of removal of the ashes? Do we derive it from the teruma of the tithe, the portion that the Levite sets aside for the priest, in which case one hundredth of the total is separated, or do we derive it from the donations that were set aside from the spoils of the war with Midian, where one five-hundredth was taken from the spoils of war (see Numbers 31:28)? Come and hear a teaching with regard to this dilemma. As Rabbi Ḥiyya taught in a baraita that it is stated here: “And he shall take up the ashes” (Leviticus 6:3), and it is said elsewhere, with regard to a meal-offering: “And he shall take up a handful of the choice flour of the meal-offering” (Leviticus 6:8). Just as there, the amount he removes is a handful of flour, so too, here, he removes a handful of ash. The amount of ashes removed from the altar is therefore not a fixed percentage of the total ash.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי ר׳ אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה והוא חלק אחד מעשרה כדכתיב והרמותם ממנו תרומת י״י מעשר מן המעשר. או מתרומת מדין כדכתיב אחד אחוז מן החמשים. ופשטנא לא מזה ולא מזה ילפינן אלא מתרומת המנחה וזו תרומת קומץ.
מתרומת מעשר ילפינן לה – דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו (במדבר יח) והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה.
או מתרומת מדין – דכתיב (שם לא) והרמות מכס לה׳ וגו׳ אחד נפש מחמש המאות.
תא שמע – דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דהא ליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ.
מתרומת מעשר ילפינן לה כו׳ – תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה ויש לומר משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצות צוויה לשון הרמה אלא כתיב ראשית דגנך וגו׳ עד תתן לו והא דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה תרימו דכתיב בחלה כתיב וא״ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה יש לומר דוהרים מהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי אי נמי יש לומר דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ״מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמת אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן בהאי גזירה שוה דיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשית דגנך ואפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש״י מתרומת מדין אחד מחמש מאות אע״ג דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לו מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרימו ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מנ׳ כדדרשינן בירושלמי בינונית אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה ולפי מה שפירש דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן ניחא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפרש״י ז״ל דוהרים שהוא מלשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף אי נמי תרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מאי שנא דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקומצו גמרינן דדמיא ליה טפי מכולהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי״ל משום דלא מצינו למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקומצו פן יכוה כמו שפרש״י להכי לא הוה ס״ד למילף מיניה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מיניה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב.
מתרומת מעשר ילפינן לה כו׳. תימה אמאי לא קמיבעיא ליה אי מתרומה גדולה אי מחלה דכתיב בה כן תרימו גם אתם ילפינן לה דאין להם שיעור מן התורה י״ל דאין הכי נמי אלא דלא חשיב אלא אלו אבל תימה לרבי אלחנן דמכל מקום אמאי לא תיפשוט להו מסתמא דלא בעי שיעור כיון דלא כתיב בה שמא הוה ס״ד משום דרשה או משום פסוק שצריך שיעור:
מה להלן בקומצו כו׳. ואינו פושט מכדי בעייתו כלום ומכאן ראיה לשאר מקומות בתלמוד שאינו פושט לא זה ולא זה ממה ששואל:
אף כאן בקומצו. ומ״מ לא דמי למנחה ממש שכאן כשר יותר מקומצו שאי אפשר לו לחפון הרמץ ולקמוץ כדפי׳ בקונטרס:
מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו – עיין מה שהקשיתי על זה בפרשת צו בפסוק והרים את הדשן.
בעי ר׳ אבין תרומת הדשן בכמה – כלו׳ בכמה שיעורא לכל הפחות מתרומת מעשר ילפי׳ לה פי׳ שהיא אחת מעשר. או מתרומת מדין ילפי׳ לה שהיא חלק אחת מחמש מאות.
וא״ת ואמאי לא אמרי׳ תפסת מועט תפסת מרובה לא תפסת כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין גבי הענקה ותו אמאי לא מספקא ליה נמי אי ילפי׳ לה מתרומה גדולה דסגי לה בכל שהוא מן התורה וי״ל דלא כתב רחמנא התם לשון הרמה כדכתיב בדשן וגבי תרומת מעשר ותרומת מדין דבתרומה גדולה נתינה בלחוד כתיבא תתן לו אבל בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו ואע״ג דבתר הכי כתיב תתנו תרומה מ״מ כבר אמר בה בתחלה לשון הרמה ובתרומת מדין כתיב והרמות מכס.
תא שמע דתאני רב חנניה נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים ממנו בקומצו וכו׳. אפשר דגמ׳ גמי׳ לה דמהרמת קומץ ילפי׳ לה אי נמי דמידי דמזבח ממידי דמזבח אית ליה למילף והדר אמרינן מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו פרש״י ז״ל שלא יפחות מאומד מלא קומצו ואם רצה להוסיף מוסיף אבל אין לומר בקומצו ממש כי היאך יקמוץ רמץ גחלים דהא בקומצו ממש פשיטא שלא בא ללמד כאן אלא על השיעור וכן פירשו בבירור.
ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ודוקא לענין חיוב מיתה אבל אזהרה בכל עבודה איכא ואפילו בעבודת סילוק ויש [ואין] אחריה עבודה וקרא דנקטיה לדרשא מיתה כתיב ביה והזר הקרב יומת וכן פרש״י ז״ל.
תוס׳ ד״ה מתרומת מעשר וכו׳ דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר. עי׳ מנחות דף עז ע״ב:
א בעי ר׳ אבין: תרומת הדשן שיעורה בכמה? מהו השיעור שיש להרים מן הדשן כדי לצאת ידי מצוות הרמה? האם מתרומת מעשר ילפינן לה [לומדים אנו אותה] ולכך יש להרים כמותה אחד ממאה, או מתרומת מלקוח השבי ששבו במדין (במדבר פרק לא) ילפינן לה [לומדים אנו אותה] שהיא אחד מחמש מאות? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתני [ששנה] ר׳ חייא: נאמר כאן: ״והרים את הדשן״ (ויקרא ו, ג) ונאמר להלן במנחה: ״והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה״ (ויקרא ו, ח) מה להלן מרים בקומצו — אף כאן מרים בקומצו. ששיעור הרמה הינו קבוע ואינו ניטל כאחוז מסויים מכמות הדשן שעל גבי המזבח.
§ Rabbi Avin raised a dilemma: How much ash must be removed in order to fulfill the mitzva of removal of the ashes? Do we derive it from the teruma of the tithe, the portion that the Levite sets aside for the priest, in which case one hundredth of the total is separated, or do we derive it from the donations that were set aside from the spoils of the war with Midian, where one five-hundredth was taken from the spoils of war (see Numbers 31:28)? Come and hear a teaching with regard to this dilemma. As Rabbi Ḥiyya taught in a baraita that it is stated here: “And he shall take up the ashes” (Leviticus 6:3), and it is said elsewhere, with regard to a meal-offering: “And he shall take up a handful of the choice flour of the meal-offering” (Leviticus 6:8). Just as there, the amount he removes is a handful of flour, so too, here, he removes a handful of ash. The amount of ashes removed from the altar is therefore not a fixed percentage of the total ash.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב גאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת זָר חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִיתָה זְרִיקָה וְהַקְטָרָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם וְנִיסּוּךְ הַיַּיִן וְלֵוִי אָמַר אַף תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ אַף תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן.

§ Rav said: Although a non-priest may not perform any Temple service, there are only four Temple services for which a non-priest is liable to receive the punishment of death by God’s hand for doing so. They are: Sprinkling sacrificial blood on the altar, and burning incense or parts of sacrificial animals on the altar, and pouring out the water libation on the altar on the festival of Sukkot, and pouring out the wine libation on the altar. And Levi said: This is true also for the removal of the ashes. And similarly, Levi taught in his collection of baraitot: The removal of ashes is also included among those services for which a non-priest incurs the death penalty if he performs them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב ד׳ עבודות זר חייב עליהן מיתה. ואלו הן זריקה הקטר נסוך המים ונסוך היין. שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו וגו׳ ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. עבודת מתנה ולא עבודת סילוק על זה כתיב והזר הקרב יומת. הילכך בעינן עבודת (סילוק) [מתנה]. ועבודה תמה שאין אחריה עבודה. ולוי אמר אף זה שהרים תרומת הדשן חייב מיתה שנאמר דבר המזבח. ואפילו זה. ורב כתב רחמנא דבר המזבח ואפילו לרבויי ז׳ הזאות שבפנים ושמצורע כו׳. ופשוטה היא בעיא דרבא לטעמיה דלוי היא דרב לא שנא בפנים ולא שנא בחוץ עבודת מתנה היא דחייב מיתה אבל עבודת סילוק לא.
ארבע עבודות כו׳ – אע״פ שכולן מוזהר עליהן זר אין חיוב מיתה אלא בארבע האלו כדמפרש ואזיל.
וניסוך היין והמים. תימה מאי שנא דחשיב ניסוך יין ומים תרי והקטרה חד אדרבה הוה ליה למיחשב הקטרה תרי שהוא על המזבח החיצון ומזבח הקטורת אבל שני [ניסוכין] הן במזבח החיצון וי״ל דכיון שאין ניסוך המים אלא פעם אחת בשנה וניסוך היין יום יום מחשיב להו תרתי. ה״ר יוסף. אבל אין נראה לומר דלא חשיב אלא הני דעל המזבח החיצון ואם היה בהני דברים של מזבח הפנימי הוה חשיב נמי ה׳ דברים דהא לקמן פריך ולחייב נמי זר שסידר את השלחן אלמא היה לו למנותן אי מחייב אע״ג דבהיכל הוה:
הזר והוא כל שאינו מזכרי כהונה שעבד במקדש חלל עבודתו ולוקה על איזו עבודה [שעבד] שנאמר וזר לא יקרב אליכם ולא עוד אלא שבקצתם חייב מיתה בידי שמים שנ׳ והזר הקרב יומת ומ״מ אינו חייב מיתה בכל העבודות אלא בעבודה שיש בה ב׳ דברים אחד שעובד עבודה שהיא גמר עניינה ואין אחריה עבודת אחרת באותו ענין והאחר שתהא עבודה שאותו ענין שהוא עובד הוא נתינת דבר על המזבח אבל סלוק דבר ממנו או מאיזה מקום שבמקדש כגון הרמת הדשן או דישון מנורה וכיוצא באלו אע״פ שלוקה הוא בכולן אינו חייב מיתה והוא שנאמר בפרשת קרח ואתה ובניך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת ודרשו ועבדתם עבודה תמה ולא שיש אחריה עבודה עבודת מתנה ולא עבודת סילוק מכאן אמרו שאין הזר חייב מיתה אלא בד׳ עבודות והם זריקה והקטרה ניסוך היין שבכל יום וניסוך המים בחג וענין הזריקה הוא שזרק את הדם בין בזריקה בין בהזאה בין בהזאות שבפנים כגון שבעה הזאות שעל הכפרת בפר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח בין לפני לפנים ר״ל בפר יוה״כ שמזה ממנו על בין הבדים בין בהזאות שבחוץ הן הזאות של מצורע אע״פ שאינן במזבח אלא כנגד בית קדשי הקדשים כדכתיב לפני ד׳ שהרי הזריקה נתינת דבר על המזבח הוא וכן שלענין הדמים היא עבודה שהיא גמר הענין ואין אחריה עבודה לענין הדמים שהרי הקבלה וההולכה נעשו קודם הזריקה והוא הדין למזה בחטאת העוף שכתוב בה והזה מדם החטאת על קיר המזבח וכן הממצה והמקטיר בעולת העוף נאמר בה מיצוי והקטרה דכתיב והקטיר המזבחה ונמצה דמו ר״ל שאחר ההזאה ממצה ומתוך כך יש לפרש שאם הזה בעולת העוף פטור הואיל ויש אחריה מצוי וענין ההקטרה כגון שהקטיר איברי עולה או קומץ המנחה על המזבח או הפך באיברים שלא נתעכלו וקרב שריפתן כל שהקטיר כזית מאלו חייב מיתה אפילו הקטרת דברים הפסולים למזבח כל שהן מאותן שאם עלו לא ירדו כגון שהיה פסולן בקדש ר״ל שנפסלו משבאו לעזרה וכן אם הקטיר על מזבח הזהב קטרת בכזית וביום הכפורים בשיעור מלא חפני׳ וכל אלו גמר עבודה בעניינו וכן ניסוך היין שבכל השנה בשלשת לוגין שהוא רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים וניסוך המים בחג אבל היוצק שמן למנחות והבולל והפותת והמולח את הקרבן או המניף או המגיש אינו במיתה שהרי יש אחריהן הקטרה והמסדר את לחם הפנים או בזיכי לבונה שבו על השולחן ג״כ פטור שהרי יש אחריהן סילוק והקטרת בזיכין לשבת הבאה שהלבונה נקטרת בשבת שהלחם מסתלק כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה נקטרת בשעת סילוק הלחם וכן אם סידר את המנורה ר״ל שהטיב את נרותי׳ פטור מן המיתה שהרי יש אחריהן נתינת פתילה ושמן ואפילו נתן פתילה ושמן מ״מ יש אחריהן הדלקה ואף בהדלקה אינו חייב שהדלקה אינה עבודה שאינו נותן דבר שיש בו ממש ואע״פ שמ״מ חייב משום ביאה מקדש אם שגג בביאה מיהא פטור ולא עוד אלא [שאם] (ש) הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן אף לכתחלה כשחיטת קדשים שכשרה בזר אף בקדשי קדשים ואף בקדשי צבור ואע״פ שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ומדכתיב בה אהרן משמע שעבודה היא לא נאמר אלא משום יקטירנה ואע״פ שאינה עבודה מ״מ הואיל ומעשה הצריך הוא הרי הוא מפקיע נתינת פתילה ושמן שלא ליקרא עבודה תמה:
זריקה והקטרה – פי׳ יש בכלל זריקה בין זריקת דם ובין הזאות שבפנים כדלקמן ויש בכלל הקטרה בין הקטרת בשר על המזבח בין הקטרת מנחה או הקטרת קטורת דבפנים דשם הקטרה אחת היא והקשו בתוספו׳ מאי שנא דהני חשיב בחדא ואלו נסוך המים וניסוך היין חשיב תרתי ולא אמרי׳ שם ניסוך אחת הוא ותירצו דכיון דניסוך היין איתיה בכל יום וניסוך המים ליתיה אלא פעם אחת בשנה לא בעי למחשבינהו בחדא עוד י״ל משום דניסוך היין הכשר הזבח ואלו ניסוך המים חובת היום דינא הוא דקאי באנפי נפשיה והא דחשיב זריקת הדם עבודה שאין אחריה עבודה ואע״ג דאיכא בתרה הולכת איברים וסדורם והקטרתם: משום דעבודת הדם לחוד ועבודת הבשר לחוד והזריקה סוף עבודת הדם וההקטרה סוף עבודת הבשר וכדפרש״י ז״ל.
ולוי אמר אף תרומת הדשן – פי׳ שאף היא עבודה שאין אחרי׳ עבודה בענינה דאלו הוצאת הדשן מלתא אחריתי היא דלא חשיבא עבודה כולי האי והיינו דלא פליגי רב ולוי בתרומת הדשן אלא משום דהויא עבודת סלוק הא לאו הכי דכולי עלמא עבודה תמה היא וכן פרש״י ז״ל.
באמר רב: אף שכל עבודות הקודש שהיו במקדש, אסור לזר (מי שאינו כהן) לעשות אותן, מכל מקום רק ארבע עבודות מהן, זר שעשה אותן חייב עליהן מיתה בידי שמים. ואלו הן: זריקה של הדם, והקטרה של קטורת ואיברים וניסוך המים בחג הסוכות וניסוך היין על המזבח. ולוי אמר: אף תרומת הדשן. וכן תנא [שנה] לוי במתניתיה [בקובץ המשניות שלו]: אף תרומת הדשן.
§ Rav said: Although a non-priest may not perform any Temple service, there are only four Temple services for which a non-priest is liable to receive the punishment of death by God’s hand for doing so. They are: Sprinkling sacrificial blood on the altar, and burning incense or parts of sacrificial animals on the altar, and pouring out the water libation on the altar on the festival of Sukkot, and pouring out the wine libation on the altar. And Levi said: This is true also for the removal of the ashes. And similarly, Levi taught in his collection of baraitot: The removal of ashes is also included among those services for which a non-priest incurs the death penalty if he performs them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי טַעְמָא דְרַב דִּכְתִיב {במדבר י״ח:ז׳} וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהוּנַּתְכֶם לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרוֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת דעֲבוֹדַת מַתָּנָה וְלֹא עֲבוֹדַת סִילּוּק וַעֲבַדְתֶּם העֲבוֹדָה תַּמָּה וְלֹא עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה.

The Gemara explains: What is the reason for Rav’s opinion? As it is written: “And you and your sons with you shall keep your priesthood in everything pertaining to the altar and to that within the veil; and you shall serve; I give you the priesthood as a service of gift; and the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 18:7). Rav interprets this verse as follows: “A service of gift” indicates a service that involves giving, i.e., placing something on the altar, and not a service that involves removal from the altar, to the exclusion of removing the ashes. “And you shall serve [va’avadtem]” is interpreted as referring to a service that is complete [avoda tamma] on its own, such as sprinkling the blood, and not a service that is not complete, i.e., a service that is only a preparatory step and has another service after it that completes its purpose, such as slaughtering the animal or collecting its blood, which are only preparatory steps leading up to the sprinkling of the blood on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואתה ובניך אתך וגו׳ – סיפיה דקרא והזר הקרב יומת.
עבודת מתנה – שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן.
עבודה תמה – עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג.
עבודת מתנה ולא עבודת סילוק – פי׳ עבודת מתנה מיותר הוא לדרוש עבודה שאתה נותן דבר במקום קדש ולא עבודה שאתה מסלק משם כגון עבודת תרומת הדשן או הוצאת כף ומחתה וכיוצא בהם.
ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של רב — שנאמר: ״ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת״ (במדבר יח, ז) וכך הוא למד: ״עבודת מתנה״ — עבודה שיש בה נתינה ולא עבודת סילוק, ולכן תרומת הדשן אינה בכלל. ״ועבדתם״ נדרש כמו עבד-תם עבודה תמה גמורה ומשלימה כמו זריקה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת כמו שחיטה וקבלת הדם והולכתו.
The Gemara explains: What is the reason for Rav’s opinion? As it is written: “And you and your sons with you shall keep your priesthood in everything pertaining to the altar and to that within the veil; and you shall serve; I give you the priesthood as a service of gift; and the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 18:7). Rav interprets this verse as follows: “A service of gift” indicates a service that involves giving, i.e., placing something on the altar, and not a service that involves removal from the altar, to the exclusion of removing the ashes. “And you shall serve [va’avadtem]” is interpreted as referring to a service that is complete [avoda tamma] on its own, such as sprinkling the blood, and not a service that is not complete, i.e., a service that is only a preparatory step and has another service after it that completes its purpose, such as slaughtering the animal or collecting its blood, which are only preparatory steps leading up to the sprinkling of the blood on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֵוִי רַבִּי רַחֲמָנָא לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וְרַב הַהוּא לְאֵתוֹיֵי ושֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבִּפְנִים וְשֶׁבִּמְצוֹרָע.

And what is the reason for the opinion of Levi? Why does he include the removal of ashes? According to him, the Merciful One includes this service by adding “in everything pertaining to the altar,” which teaches that all actions performed on the altar, including the removal of ashes, are significant and are prohibited to a non-priest on pain of death. The Gemara asks: And what does Rav learn from the phrase “in everything pertaining to the altar”? The Gemara answers: According to him, the word “everything” in that phrase comes to include the seven sprinklings that are performed inside the Sanctuary, when the blood of certain offerings is sprinkled on the veil of the Holy of Holies, and the seven sprinklings of oil of the leper, which are also performed inside the Sanctuary. Rav learns from the word “everything” that if a non-priest were to perform any of these actions he would be liable to receive the death penalty, despite the fact that they are not performed on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכל דבר המזבח – לרבות עבודת סילוק אם עבודה תמה היא כגון תרומת הדשן.
שבע הזאות שבפנים – שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה״כ ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב (ויקרא יד) והזה מן השמן באצבעו וגו׳ דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל.
ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח – הכא לא הוה מצי למיפרך ומה ראית לרבות עבודת סילוק ולמעוטי עבודה שאינה תמה דיש לומר דעבודת סילוק דבר המזבח היא אבל עבודה שאין תמה אינה במזבח אבל קשה לי אם כן ליחייב אסידור מערכה נמי דהא עבודת מזבח נמי היא ומה ראית למעט אותה ולרבות עבודת סילוק אלא יש לומר תרומת הדשן עדיפא שקודמת לכל.
לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע – תימה הוא דקא חשיב ארבע עבודות שזר חייב עליהם וקא חשיב ניסוך היין וניסוך המים בתרתי ולא חשיב הזאת דם והזאות דשמן לפנים נמי בתרתי וי״ל דניסוך המים והיין חשיבי ומשכחת להו שהן באין בגלל עצמן להכי חשבינהו באנפי נפשייהו אבל הזאות דשמן באות בגלל זבח שיש עמהן מיני דמים ולהכי הוה בכלל זריקה.
רבי רחמנא לכל דבר לרבות עבודת סילוק. וא״ת לרבות עבודה שיש אחריה עבודה י״ל א״כ1 (עבודת מתנה) למאי אתא אבל איכא לאוקמי2 (ועבדתם) בשאר עבודת סילוק כגון הוצאת הדשן וא״ת אמאי לא מוקי ליה לקרא לרבות הוצאת כף ומחתה ודישון מזבח הפנימי והמנורה י״ל שאינן עבודות [חמורות] ואינן חשובות סילוק כתרומת הדשן שהיא על המזבח:
לרבות עבודת סילוק. מכאן קשה לגירסת הספר בסוף פירקין גבי הא דבעי עבודה תמה ליחייב עליה זר והרי תרומת הדשן דלאו עבודה תמה היא וחייב עליה זר ואילו הכא משמע שעבודה תמה היא מדלא מרבינן הכא קבלה והולכה דליחייב בהן זר ואע״פ שיש אחריהם עבודה אלא ש״מ דבעינן דוקא עבודת סילוק שהיא עבודה תמה מיהו יש לדחות דלא בעי לרבויי אלא עבודות חמורות וחשובות שיהו על המזבח כדפי׳ לעיל וכי האי גוונא מפרש בסוף פירקין דפשיטא ליה לתלמוד דאין זר חייב אלא על עבודות שאין נעשות בלילה ואע״ג דלא אשכחן מיעוטא אבל מ״מ קשיא אמאי לא מרבי זר שסידר את השלחן ובזיכין ומערכה כדפריך לקמן אלא ש״מ דלא מרבי אלא שאין אחריהן עבודה אלא תרומת הדשן עבודה תמה היא וה״נ מוכח לקמן3 בסמוך:
ואימא לכל דבר כלל כו׳ עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. משמע דעבודה תמה בעינן מדלא קאמר ולא עבודה שיש אחריה עבודה דלא ממעטינן לה לתרומת הדשן מעבודה שיש אחריה עבודה ופריך נמי בסמוך אי הכי ועבדתם נמי כו׳ הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה ואי תרומת הדשן לאו עבודה תמה היא מאי קא פריך אין ודאי ה״נ דמאי דמרבינן בעבודת סילוק תרומת הדשן ה״נ מרבינן בעבודה שיש אחריה עבודה תרומת הדשן אלא ש״מ דעבודה תמה היא וכן פי׳ בקונטרס לקמן בסוף דעבודה תמה היא אך זו הקושיא דועבדתם יש לדחות דהכי פריך דבשלמא מעבודת סילוק ליכא לרבויי אלא תרומת הדשן דעדיפא מכולהו שהיא על המזבח והוצאת הדשן פחותה משאר עבודות אע״פ שהיא על המזבח שהיא בבגדים פחותים אבל עבודה שיש אחריה עבודה הוה לן לרבויי כל עבודות חשובות כעין תרומת הדשן כגון סידור מערכה ושני גיזרי עצים ואמאי לא מרבינן ביה אלא תרומת הדשן אבל מכל מקום נראה כדפרי׳ ואם תאמר לגירסת הספרים על כרחך תמה היא שאין אחריה עבודה והא דהוצאת הדשן היתה אחריה והרי דשן שהיה מרים לא היה עושה בו עבודות אחרות דהכי נמי זריקה חשובה עבודה תמה ואף על גב דאיכא שפיכת שיריים וכן שבע הזאות שבפנים ואף על פי שאחר כך היה עושה מתן דמים על מזבח החיצון וכן מזה בחטאת דלקמן ואע״פ שהיה אחריו מיצוי ואיכא מאן דאמר בפרק שני דמעילה (דף ח.) דמעכבי יש לומר שההנחה היתה ההרמה דכתיב ושמו וא״ת לפי׳ הקונטרס נמי אינה עבודה תמה שההנחה היתה אח״כ י״ל שזהו הכל עבודה אחת א״נ הנחה היתה כשרה בזר וא״ת ואם צריך על המזבח בכהן למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחריה י״ל כי העיקר הוא הסילוק:
1. צ״ל ועבדתם.
2. צ״ל עבודת מתנה.
3. בסמוך דפריך ואימא לכל כו׳ כצ״ל והד״א.
ולוי רבי רחמ׳ לכל דבר המזבח – פי׳ לרבות עבודת סלוק וכי כתיב עבודת מתנה מוקמי׳ ליה לעבודת סילוק דלמבית לפרוכת דוקא כדמפר׳ ואזיל וא״ת ואמאי לא אמר איפכא דלירבי מדבר המזבח אפי׳ עבודה שאינה תמה ויוציא עבודת סלוק וכי כתיב ועבדתם עבודה תמה היינו מבית לפרוכת. י״ל דהא ליתא כיון דכתיב ועבדתם סמוך לדבר המזבח ולמבית לפרוכת ודאי אתרויהו קאי אבל עבודת מתנה דכתיב בתר הכי בלא ו״ו איכא למדרש דלא קאי אלא או למבית לפרוכת דסמיך ליה ואפשר דלהכי איכא אתנחתא במלת ועבדתם.
תוס׳ בד״ה ולוי רבי כו׳ דהא עבודת מזבח נמי היא ומה ראית למעט אותה כו׳ עכ״ל ר״ל למעט אותה משום דלאו תמה היא אימא אדרבה למעט תרומת הדשן משום דסילוק הוא וק״ל:
ולוי סבור — כי רבי רחמנא [ריבתה התורה] ממה שנאמר: ״לכל דבר המזבח״, ללמד שכל עבודה שעושים על המזבח חשובה היא, ואסורה איסור מיתה לזר, ובכלל זה גם תרומת הדשן. ושואלים: ורב מה לומד הוא מ״לכל דבר המזבח״? ומשיבים: כי לדעתו ההוא [אותו] ביטוי בא לאתויי [להביא] שבע הזאות שבפנים שמזה הכהן מפר העלם דבר של ציבור ומפר כהן המשיח ומפר יום הכיפורים על פרוכת קודש הקדשים, ושבע הזאות שבמצורע שיהא הזר חייב עליהן אף שאינן על המזבח.
And what is the reason for the opinion of Levi? Why does he include the removal of ashes? According to him, the Merciful One includes this service by adding “in everything pertaining to the altar,” which teaches that all actions performed on the altar, including the removal of ashes, are significant and are prohibited to a non-priest on pain of death. The Gemara asks: And what does Rav learn from the phrase “in everything pertaining to the altar”? The Gemara answers: According to him, the word “everything” in that phrase comes to include the seven sprinklings that are performed inside the Sanctuary, when the blood of certain offerings is sprinkled on the veil of the Holy of Holies, and the seven sprinklings of oil of the leper, which are also performed inside the Sanctuary. Rav learns from the word “everything” that if a non-priest were to perform any of these actions he would be liable to receive the death penalty, despite the fact that they are not performed on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְלֵוִי נָפְקָא לֵיהּ מִדְּבַר וְכׇל דְּבַר וְרַב דְּבַר וְכׇל דְּבַר לָא דָּרֵישׁ.

The Gemara asks: And from where does Levi derive these cases? The Gemara answers: He derives them from the superfluous wording of the text. As the entire phrase “pertaining to the altar” is superfluous, he derives from this the inclusion of the removal of the ashes. Additionally, the expression “everything pertaining” implies a further inclusion, from which he derives the internal sprinklings mentioned above. And what does Rav learn from this superfluous wording? Rav does not derive anything particular from the distinction between the expressions “pertaining to the altar” and “everything pertaining to the altar.”
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולוי נפקא להו – כולהו מיניה מדבר לכל דבר דהא דבר המזבח גופיה יתירה הוא ונגמר מיניה תרומת הדשן ומריבויא דלכל דריש ביה הזאה הפנימית.
ורב דבר לכל דבר לא דריש – פי׳ לאו למימרא דלא דריש ליה כלל דהא ליכא בתלמודא מאן דלא דריש לכל או לכללא או לרבוייא אלא דסבי׳ ליה דלהזאות אתא אי נמי דלכללא אתא למעבד כלל ופרט והיינו דפרכי׳ בסמוך ללוי ואימא לכל דבר המזבח כלל וכו׳.
ושואלים: ולוי מהיכן למד הוא הלכות אלה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, למד] מריבוי הכתוב שהרי נאמר: ״דבר המזבח ״ומלשון הריבוי ״וכל דבר״ למד הוא גם את אלה. ושואלים: ורב מה לומד הוא מכאן? ומשיבים: כי הוא את הריבוי ״דבר״ ״וכל דבר״ לא דריש [אינו דורש] ואינו מוצא שיש ללמוד משינוי זה לימוד מיוחד.
The Gemara asks: And from where does Levi derive these cases? The Gemara answers: He derives them from the superfluous wording of the text. As the entire phrase “pertaining to the altar” is superfluous, he derives from this the inclusion of the removal of the ashes. Additionally, the expression “everything pertaining” implies a further inclusion, from which he derives the internal sprinklings mentioned above. And what does Rav learn from this superfluous wording? Rav does not derive anything particular from the distinction between the expressions “pertaining to the altar” and “everything pertaining to the altar.”
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאֵימָא לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ כָּלַל עֲבוֹדַת מַתָּנָה פָּרַט כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט עֲבוֹדַת מַתָּנָה אִין עֲבוֹדַת סִילּוּק לָא אָמַר קְרָא

The Gemara asks about Levi’s position: But say that the verse should be interpreted as follows: “In everything pertaining” is a generalization, and “a service of gift” is a specification, indicating a case of a generalization followed by a specification. One of the principles of hermeneutics states that in such cases, the generalization includes only what is mentioned explicitly in the specification. Following that rule, one would conclude: A service of giving, i.e., placing on the altar, yes, this is included, but a service of removal is not included. This presents a difficulty for Levi. The Gemara responds that the verse states:
תוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין בכלל אלא מה שבפרט – תימה לי א״כ לכל דבר המזבח למה לי כדקאמר דבר לכל דבר [ואפילו אם תמצא לומר דלכל מרבה הזאות שבפנים ושבמצורע מ״מ קשיא כיון דלכל משמע כללא] אדרבה לפרוך לאידך גיסא דהוה לן למימר דלכל דבר המזבח הוה להו שני כללות הסמוכין זה לזה והטל פרט ביניהם ועבדתם עבודת מתנה ודונם בכלל ופרט וכלל ולכל חשיב כלל כמו בכל כדדרשינן בכל אשר תשאלך נפשך כלל והכי אמרינן בפ׳ שור שנגח את הפרה (ב״ק דף נד:) ובר״פ מרובה (שם דף סד.) בכל כללא וא״כ נרבי מכעין הפרט אפילו דבר שאין עבודה תמה ואפילו עבודת סילוק ואע״ג דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא הא דיינינן באלו טריפות (חולין דף סז.) כי האי גוונא ונראה דשמא בכל ולכל לחודיה לא חשיב כללא אלא כשיש שום תיבה מפורשת מאותו ענין אצלו כמו התם דכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכן בדברות דכתיב וכל בהמתך וההיא דפרק שלשה מינין (נזיר דף לה.). חמור או שור או שה פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט י״ל ההיא ר״א היא אי נמי שאני התם דכתיב ברישא חמור או שור והדר וכל אבל הכא דכתיב ברישא דענינא לכל הוה ליה כלל שאינו מלא ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי האי גוונא אמרינן בריש פ״ק דזבחים (דף ד:) אימא יעשה כלל זבח פרט ומשני אי הוה כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח שלמים הוה ליה כלל שאין מלא וכו׳.
לאתויי שבע הזאות שבפנים. וא״ת פשיטא דזר חייב עליהן מיתה משום ביאה ריקנית י״ל כגון ששגג בביאה:
לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. דס״ד דלאו עבודות תמות הן שאחר שהזה ז״פ מן הדם כתיב ונתן מן הדם על קרנות המזבח קטרת הסמים לפני ה׳ וא״כ אין זו עבודה תמה שבאותה שעה עושה עבודה מן הדם קמ״ל דעבודה תמה היא שמאותו דם שהזה אין אחריה עבודה דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקיבל ושזרק והוליך יש אחריו עבודת זריקה ולא דמי נמי לזר שסידר לחם הפנים דלא נגמרה המלאכה עד סידור הבזיכין דכתיב ונתן על המערכת לבונה זכה ולא דמי נמי לסידור בזיכין שעדיין חסרין הקטרה ובהזאות של מצורע נמי כתיב והזה מן השמן באצבעו ז׳ פעמים וגו׳ ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן וגו׳ הלכך איצטריך לאשמועינן דעבודות תמות נינהו ולהכי לא ממעט להו מועבדתם עבודת מתנה פרט עבודת מתנה אין עבודה שיש אחריה עבודה לא אלא ש״מ דעבודות תמות נינהו. ה״ר יוסף. ועוד י״ל שלזה לא הוצרך הפסוק דפשיטא דעבודות תמות הן אלא בא להשמיענו דאע״ג דלא שייכי כולי האי למזבח אפ״ה חשובות הן עבודות כיון שצורך מזבח הן:
לאתויי ז׳ הזאות. ורב לא חשיב להו דכלל זריקה הן:
עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. ותימה א״כ לכל למה לי דהא תרי ריבויי איתא מדבר לכל דבר לרבות עבודת סילוק וז׳ הזאות מדהוה ליה למכתב לישנא אחרינא דלא הוה מרבי מידי אבל השתא דדרשת כלל ופרט חד אתא לז׳ הזאות אבל אידך למאי אתא ושמא השתא אינו דורש מדבר לכל דבר שני ריבויין:
עבודת סילוק לא. בלא כלל ופרט לא מצי לאקשויי מידי עבודת מתנה למאי אתא דאיכא למימר דאתא למעוטי הוצאת הדשן ועבודת סילוק בהיכל דממעט לקמן:
אמר קרא ולמבית לפרוכת כו׳. תימה לר׳ אלחנן לרב אמאי איצטריך למבית לפרוכת י״ל דס״ד כיון שעבד לפני ולפנים יהא חייב דאפי׳ בביאה ריקנית יש לו לזר להתחייב אם היה מזיד וכן פי׳ ה״ר יוסף:
בד״ה אין בכלל וכו׳ כדקאמר דבר לכל דבר ואפילו את״ל דלכל מרבה הזאות שבפנים ושבמצורע מ״מ קשיא כיון דלכל משמע כללא אימא אדרבה כדפריך לאידך גיסא הוה לן וכו׳ וכה״ג אמרינן בריש פ״ק דזבחים אימא יעשה כלל זבח פרט כו׳ כצ״ל ובתוס׳ שלפנינו נתערבו הדברים ודו״ק:
בא״ד או שה פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט כו׳ עכ״ל בכל ספרים שלפנינו בנזיר ליתא הכי אלא דה״ג או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט כו׳ דהשתא הוי שפיר שום תיבה מפורש אצלו מאותו ענין והוי ממש כההיא דוכל בהמתך ותו לא מידי ודו״ק:
ומקשים על לוי: ואימא [ואמור] שכך יש ללמוד את הכתוב: ״לכל דבר המזבח״ — הרי זה כלל, ״עבודת מתנה״ — הרי הוא פרט, אם כן לפנינו כלל ופרט. ולפי כללי מדרש ההלכה אין בכלל אלא מה שבפרט, ויש ללמוד מכאן: עבודת מתנה — אין [כן], עבודת סילוק — לא, וקשה אם כן לדעת לוי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]:
The Gemara asks about Levi’s position: But say that the verse should be interpreted as follows: “In everything pertaining” is a generalization, and “a service of gift” is a specification, indicating a case of a generalization followed by a specification. One of the principles of hermeneutics states that in such cases, the generalization includes only what is mentioned explicitly in the specification. Following that rule, one would conclude: A service of giving, i.e., placing on the altar, yes, this is included, but a service of removal is not included. This presents a difficulty for Levi. The Gemara responds that the verse states:
תוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144