קללת חכם אפילו על חנם כו׳. עיקר הך מילתא בפ׳ אלו הן הגולין גבי דוד ואחיתופל ע״ש:

מאי בשער על עסקי שער כו׳ ויהיה שער מלשון יצא השער ובשער הגבוה דפ׳ איזהו נשך שהיה מלעיג השליש כן על דברי אלישע שאמר כעת מחר סאה סולת וגו׳ בשקל בשער שומרון דהיינו במקח ושער היוצא בשומרון וק״ל:

שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן כו׳ והלא לא נכנס אהרן לארץ ישראל כו׳ מכאן לתח״ה מן התורה כו׳. ונרמז דבר זה בתרומת מעשר שהלוי נותן מעשר לכהן ממעשר דגן שקיבל מישראל שהוא קדש מן הקדש ראוי שיקבלו אהרן שהוא קדש קדשים כדאמרי׳ בסוף הוריות בעולם הבא שהוא כולו קדש קדשים וק״ל:

כל המחזיק בתורת כו׳. נ״ל לפרש דלמען יחזקו וגו׳ קאי על הנותן המנה כדרך שאחז״ל עץ חיים היא למחזיקים בה לעוסקים בה לא נאמר אלא מחזיקים בה דהיינו המסייעים ומחזיקים לתורה ונותנין ללומדי תורה כגון המעשרות ללוי ולכהן ולזה הזהיר על הנותן להחזיק בתורת ה׳ בנתינתו שיתן כדי שילמדו הכהנים ולוים על ידו וק״ל:

מה ארי ספק דורס. עפירש״י והנראה הדמיון בזה שהדריסה היא עיקר מסימני טומאה כמפורש פ׳ א״ט והאריות רובן דורסין כדאמרינן שם ולזה אמר מה ארי ספק דורס ואוכל כו׳ אבל יש לילך אחר הרוב שדורסין לאכול בטומאה אף כהן ע״ה ספק אוכלה בטהרה כו׳ ורובן ודאי דאין נזהרין ואוכלין בדרך דריסה שהוא סימן טומאה ואזלינן בתר רובן שלא ליתן להם:

והשיאו אותם עון וגו׳ דהשתא יתפרש המקרא כפשטיה שאחרים שהם הנותנים להם הם משיאים אותם עון גו׳ ולא כדרשה דר״י שזה אחד משלשה אתין שנדרשים על עצמם כפירש״י בפרשה וזאת הברכה בפסוק ויקבור אותו וגו׳ ע״ש. וכינה עון הזה לאשם הזה שהוא הקרבן הבא על הספק ברוב מקומות שזה הנותן לו תרומה בספק עבירה נותן לו כדקאמר לעיל ספק אוכלה בטהרה כו׳ וק״ל:

וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו׳. לכם לא נאמר אלא להם כו׳. נראה אע״ג דהאי קרא עם משה ידבר ושפיר מצינן לפרושי כינוי דלהם אבני ישראל מ״מ משמע להו טפי לפרש כינוי דלהם אאבות כמו כינוי דאותם דשב על האבות אבל בני ישראל לא הוזכרו כאן שיהיה שב כינוי דלהם עליהם ועוד נראה דסמך בהך דרשה אקרא דמייתי לקמן בפרשת עקב דכתיב ביה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם דהתם כיון דעם ישראל ידבר בלשון נוכח לאבותיכם ע״כ דכינוי דלהם לשון נסתר אינו שב על בני ישראל רק על האבות ור׳ סימאי מייתי האי קרא שהוא מוקדם בתורה וסמך עצמו אההוא קרא דכינוי דלהם בין הכא ובין הכא אאבות ומהא דכתיב באברהם קום התהלך וגו׳ כי לך אתננה וביעקב כתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו׳ משום דהתם באברהם נתנה לו במתנה בכח ולא בפועל דהיינו שיחזיק בה בהילוכו בה לרוחב ולאורך וכן ביעקב לא נתנה לו בפועל רק בכח שנתכפלה לו הארץ כדי שתהא נוחה לבניו ליכבש כדאמרי׳ בפרק ג״ה ומ״ה קאמרינן לקמן בפרקין שהיה להם לאבות מקום להרהר על שלא נתקיימה המתנה בהם בפועל אבל האי קרא והקמותי את בריתי וגו׳ נאמר על קיום הברית ועל המתנה שנתקיימה בהם בפועל ולכן יקשה וכי להם נתנה בפועל והלא לבניהם נתנה אלא מלמד שעתידים כו׳ ומיהו לקמן בפרקין מוקמי ליה להאי קרא והקמותי וגו׳ נמי אמתנה שלא נתקיימה וכבר כתבנו דהך דרשה דהכא עיקרה סמוכה אהאי קרא דפרשת עקב אשר נשבע לאבותיכם לתת להם שהוא נאמר על קיום השבועה ועל המתנה שתתקיים בהם בפועל ולא נתקיימה אלא שעתידין כו׳ ותו לא מידי וק״ל:

צר״ק ק״ם נש״ם ג״ם סימן כצ״ל מספר ישן והוא סימן לחמשה כופרים ששואלין בענין תחיית המתים וחמשה חכמים המשיבים להם והם ה׳ הכופרים צר״ק ק״ם צדוקים רומיים קלפטרא קעזאר מינא וה׳ חכמים משיבים גש״ם ג״ם גמליאל יהושע מאיר גמליאל אמי ודו״ק:

ודלמא וקם העם הזה גו׳. ביומא פ״ה חשיב ליה וקם בהנהו ה׳ מקראות שאין להם הכרע והם שאת משוקדים מחר ארור וקם ואפשר דר״ג השיב להם כיון דאין לו הכרע הוא סובל שני הפירושים ומשמע נמי דקאי אדלעיל עם אבותיך וקם והכופרים השיבו לו דיש לו הכרע ודלמא וקם העם וגו׳ והוא מבואר לפי תשובת ר״ג שהמקרא הזה אין לו הכרע שבא הרמז בזה שמיתת צדיקים אינו העדר והפסד להם אלא שהם העדר והפסד לדורות וזהו שאמר שוכב עם אבותיך וקם שאין אתה העדר לך במיתתך לפי שאתה קם לזמן התחייה אבל אתה העדר גדול לדורך וקם העם הזה וזנה וגו׳ דלא יהיה להם מוכיח ועומד בפרץ כמו שעשית אתה להחזירן למוטב ולהדריכן בדרך ישרה כמה פעמים אחר שחטאו גם להתפלל עליהן וק״ל:

יחיו מתיך נבלתי יקומון וגו׳. עי׳ פרש״י ואיכא למ״ד התם נבלתי יקומון מתים שבחו״ל ולפי ב׳ הדרשות יהיה כינוי דמתיך לא״י אבל כינוי דנבלתי לא יתפרש לפי הדרש וי״ל כינוי דמתיך להקב״ה דהיינו המתים שמתו בידי שמים יחיו ע״י ית׳ ב״ה אף אותן שלא מתו בידי שמים ונהרגו יחיו ויקומו ע״י ית׳ ב״ה וזה שכלל ישעיה את עצמו עמהן שגם הוא נהרג ע״י מנשה וכינוי דנבלתי על עצמו שאמר שיקום נבלתי שיהרג ע״י מנשה עם שאר הנהרגים ואמר הקיצו ורננו גו׳ כי טל אורות טלך כלפי שאמרו שם בכתובות שמתים שבח״ל יחיו בגלגול ע״י מחילות על זה אמר שהתחייה תהיה ע״י אורות של טל התחייה וילכו הצדיקים במחילות תחת הקרקע עד לא״י וז״ש וארץ רפאים שהיא ארץ עוג שנקרא מיתר רפאים ששם קבור משה שעמו יחיו מתים שבחוץ לארץ אותה ארץ תפיל במחילות שיבאו מתים שבח״ל עם משה לארץ ישראל כדאמרי׳ במדרשות וק״ל:

וחכך כיין הטוב הולך לדודי וגו׳. דריש ליה על התחייה ואמר במעלת עולם הבא אחר התחייה וחכך יתענג כיין הטוב הוא היין המשומר לעתיד מששת ימי בראשית ואמר שזה היין אינו יין המשכר בעולם הזה אבל הוא הולך את המתים לדודי למישרים בעומק מחילות עד שעולים בארץ ישראל ומסיים עוד במעלתו שאינו כיין של העולם הזה המשכר ומביא השינה לאדם אלא אדרבה הוא דובב שפתי הישנים להקיצם משנתם ולדבר בשפתם דברי אלהים חיים:

אמרו לו דילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא כר״י כו׳. ר״ל בעלמא בעוה״ז מלתא דר״י מפורש ביבמות פ׳ האשה רבה ע״ש:

אפילו ביום שכולם מתים אתם חיים וגו׳. וה״ק קרא לפי שאתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים החיים נדבקים גם בכם להיותכם נצחים וקיימים לעתיד כהיום בעוה״ז:

מניין שהקב״ה מחיה מתים ויודע כו׳. הפילוספים הם מן הכופרים בידיעה ובתחיית המתים והם שאלו על שניהם מנין מן התורה. ואמר להו נקוט מיהא פלגא בידייכו וכו׳. יש לדקדק לכאורה בהאי לישנא דהוה ליה למימר נקוט מיהא חדא בידייכו דהיינו הידיעה ואפשר לפרש דהכי קאמר נקוט מיהא פלגא בשאלת תחיית המתים בידייכו שהרי הכתוב הזה וקם אין לו הכרע כדלעיל והוי הראיה כמחצה על מחצה. ונקיט נמי בידייכו הך כולה מלתא דיודע מה כו׳ וק״ל:

זייפתם תורתכם כו׳. נראה לפרש זייפתם תורתכם דהיינו מקראות שמפורש בהם ת״ה שהביאו לעיל אשר נשבע לאבותיכם לתת להם וקרוב היה זה להזדייף לכתוב לכם תחת להם ועשו כן לפי שנתיישבו בארץ ישראל ואמרו שלא יצא הארץ מידם לעולם וזה הכתוב לאבותיכם לתת להם כבר נתקיימה לתת לכם אבל לא יתקיים לעולם לתת להם בעצמם לעתיד וע״ז א״ל זייפתם תורתכם להכחיש עולם הבא לכתוב לכם תחת להם שלא העליתם בידכם כלום שלא הועיל זה לכם שהרי כתיב תכרת תכרת עונה בה שאחר שאדם נכרת בעולם הזה בידי שמים קודם זמנו מאי עונה בה אלא על העתיד נאמר שיהיה עונה נשאר בה לדון עליו ולזה דקדק הכתוב לומר בלשון נקבה עונה בה ולא עונו בו שעל דין הנשמה לעתיד אמר כן ודו״ק:

ויציצו וגו׳ עומדין ערומין כו׳. נראה דמהאי קרא קא מספקא ליה שדומה תחייתם לעתיד כעשב הזה העולה מן הארץ ערום בלא לבוש ודבר גנאי הוא שיהיו עומדין ערומין וא״ל ק״ו מחטה ומה חטה כו׳ ועשב הנאמר בהאי קרא הוא עשב החטה שנקברה ערומה כו׳ ודו״ק:

ועפרא מי קא חיי כו׳. השר הזה מין היה ולא האמין גם מה שנאמר בתורה וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו׳ והאמין בקדמות העולם וע״כ השיבה לו מתוך היצירה שעינינו רואין מטיפה סרוחה שהיא כמים וכן בההוא מינא ששאל לר׳ אמי נמי הכי ועפרא מי קא חיי יש לפרש כן דע״כ לא האמין בתחלת יצירה של אדם הראשון וא״ל במקום שאין מים ועפר כו׳ היינו כפירוש ראשון שפרש״י שהקב״ה יוצר את האדם מטפה שאין בה ממש כו׳ אבל פירוש שני שפירש רש״י א״נ כל העולם יצר בתוהו עכ״ל לא יתכן להשיב למין הזה שלא האמין בתורה בבריאת אדם מן האדמה וק״ל: