פרק ה – היו בודקין
(1)
Chapter 5
MISHNA: The court would examine the witnesses in capital cases with seven interrogations, i.e., interrogatory questions, and they are: In which seven-year period, that is, in which cycle of seven years within a jubilee did the event occur; in which year of the Sabbatical cycle did the event occur; in which month did the event occur; on which day of the month did the event occur; on which day of the week did the event occur; at which hour did the event occur; and in what place did the event occur. Rabbi Yosei says: The court would examine the witnesses with only three interrogations: On which day did the event occur, at which hour, and in what place.פרק חמישי – היו בודקין
1. אותו: וכן ב-גה , גז , דפוסים. כ״י נ : ״את העדים״.
2. זו: וכן כ״י נ . גה , דפוסים, ר״ח: ״זה״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
3. זו: וכן גה , כ״י נ , דפוסים , רמב״ם פיהמ״ש. דפוס קושטא : ״זה״.
4. זה: גה , גז , כ״י נ , דפוסים, וכן רמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״זו״.
5. זה: גה , גז , כ״י נ , דפוסים, וכן רמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״זו״.
6. זו: גז : ״זה״.
7. זה: גה , גז , כ״י נ , דפוסים, וכן רמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״זו״.
8. וכו׳: עד כאן המשנה ב-גז כ״י נ , דפוסים.
9. זה: גה . כ״י סוטרו : ״זו״.
10. מכירין אתם אותו התריתם בו: חסר ב-גה .
11. ובמה: ניתן לקרוא ב-גה : ״וכמה״.
12. עד כאן העתקת המשנה ב-גה , דפוסים. בכ״י סוטרו המשך המשנה, עד סוף הפרק: ״כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכיי בעוקצי תאנים. ומה בין חקירות לבדיקות אלא שחקירות אמר אחד איני יודע ושנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטילה ובבדיקות אמר אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה:
אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של-חודש וזה לא ידע בעיבורו של-חודש אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלוש ואחד אומר בחמש עדותן בטילה ר׳ יהודה אומר קיימת. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטילה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב:
היו מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהן מכוונין פותחין בזכות אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין ומושיבין אותו עמהן ולא היה יורד משם כל היום כולו [אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד] שיהא ממש בדבריו:
אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר ומזדווגין זוגות זוגות וממעטין במאכל ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה ולמחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה ואם טעו בדבר סופרי דיינין מזכירין אותן. ואם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדים על המניין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכיי שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין או אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. עד כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכיי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אילו כנגד אילו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין״.
אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של-חודש וזה לא ידע בעיבורו של-חודש אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלוש ואחד אומר בחמש עדותן בטילה ר׳ יהודה אומר קיימת. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטילה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב:
היו מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהן מכוונין פותחין בזכות אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין ומושיבין אותו עמהן ולא היה יורד משם כל היום כולו [אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד] שיהא ממש בדבריו:
אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר ומזדווגין זוגות זוגות וממעטין במאכל ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה ולמחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה ואם טעו בדבר סופרי דיינין מזכירין אותן. ואם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדים על המניין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכיי שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין או אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. עד כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכיי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אילו כנגד אילו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין״.
ערך בדק
בדק – אשהנוה היפה בודק (כתובות קי:) פי׳ מי שמלומד לאכול ירק אם יחזור לאכול בשר יבא לידי חולי כדשמואל דאמר שנוי וסת תחילת חולי (אהלות פרק יח) בודקין לעושין פסח ואין בודקין לתרומה כיצד הוא בודק מביא מן העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמא. ג׳ בדקו מיתה נבראו באשה ואמרי לה דבקי מיתה אלו הן נדה וחלה עששית חדא כרבי אליעזר וחדא כרבנן דאמרי יולדת דהתם מבדקי בשעת לידה מאן דאמר דבקי כרבי אליעזר דאמר ילדות דמשמע שהמיתה נדבקת בהן ומתות ילדות והיינו דבק שדובק בה המיתה ובדק שבודקין אותם אם קיימתם (שבת לב. ברכות לא: סנהדרין מ.) היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע וכו׳. (נדה מה) במשנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת י״ב שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל י״ב וכו׳. (בבא בתרא קנו) בודקין לגיטין ולקדושין וכו׳ (א״ב: תרגום וחקרת ודרשת ותתבע ותבדוק).
ערך חקר
חקר – ב(סנהדרין מ.) מנא ה״מ דבעינן שבע חקירות פי׳ מנה הכתוב ז׳ מדות ודרשת א׳ וחקרת ב׳ ושאלת ג׳ והוגד לך ד׳ ושמעת ה׳ ודרשת ו׳ ודרשו השופטים ז׳ ומקשינן כי ז׳ אלו בג׳ פרשיות ג׳ בעיר הנדחת וג׳ בעבודה זרה ואח׳ בעדים זוממין ולמה לא תאמר כל פרשה יש לה חקירות כמניין מה שכתוב בה שהרי היה לו לכותבן כולן כאחת ומפרקינן כיון דדמיין להדדי מהדדי ילפן לפיכך כתב בכל אחת מקצת ואקשינן נמי הא לא דמיין להדדי אלא כל אחת לחודיה סי׳ פצט סוף והתראה והאיך תאמר ילפן מהדדי ופרקינן בהיטב היטב ילפן מהדדי בדיקות במה הרגו בסייף הרגו או בארירן הרגו בדיקות אמר אחד איני יודע ואפי׳ ב׳ אומרים אין אנו יודעין עדותן בטילה מאי שנא פי׳ חקירות כי אמרי ליה באי זה יום וקאמר איני יודע עדותן בטילה דאיכא למימר להכי אומר איני יודע דשקרי נינהו ומסתפי דלא ליתו סהדי ומזימי להו ואמרי והלא ביום פלוני עמנו הייתם והשתא הואיל דאמרי איני יודע במאי מצי איניש להזימן הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה הלכך לא הויא עדות. בדיקות כי אמר אחד איני יודע להכי עדותן קיימת דהוה ליה עדות שאתה יכול להזימה דאע״ג דאמרי אין אנו יודעין אם בסייף הרגו אם בארירן הרגו הא מכל מקום מסהדי יום קטלא ואכתי מצי סהדי למימר להו ביום פלוני עמנו הייתם הלכך הויא עדות שאתה יכול להזימה ועדותן קיימת.
א. [אונטערזאכונג.]
ב. [פורשטין.]
מתני׳ היו בודקין אותן – אסידרא דמתניתין דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן.
בשבע חקירות – בגמרא יליף להו מקראי.
באיזה שבוע – של יובל.
באיזה שנה – של שבוע.
בכמה בחודש – בעשרים או בעשרים וחמשה.
באיזה יום – של שבת אע״פ שאמרו בכך וכך בחודש אעפ״כ שואלין להן באיזה יום בשבת היה לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימם.
באיזו שעה – של יום שמא אין עדים להזימן לכל היום ויש עדים להזימן אותה שעה.
באיזה מקום – שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי.
רבי יוסי אומר כו׳ – טעמיה קאמר בברייתא בגמרא.
[סימן תעח]
היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום הרי ז׳, והם חקירות שבזה מזימין אותו.
תנן פ׳ היו בודקין אחד אומר בשנים בשבת ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש. אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה:
סימן צב
כתב הרב ר׳ אליעזר ממץ זצ״ל רגילין העולם למנות שטרות ולכתובות ולגיטין ולכל דבר מיום שני שחדש שעבר מלא והדין עמהם. שכך שנינו בפ׳ היו בודקין זה אומ׳ בשנים וחד׳ וכו׳ ופרש״י זצ״ל זה אומר בשנים ידע שהחדש שעבר היה מלא והיה שני ימים ראש חדש ונמנה ראשון לחדש שעבר. והמעש׳ אירע בשלי׳ לראשון ושני לשני:
סימן צג
ואמנם יש ללמר שיש למנות מראשון אע״פ שהוא חדש שעבר דבתר לישנא דאינשי אזלינן דקרו ליה ריש ירחא וכתבינן בשטרות וגיטין וגם בתפלה ובברכת המזון קרי׳ ליה ריש ירחא ואינו נמנה לחדש שעבר אלא לענין מועדות. ולשטרות ולגיטין יש לנו ללכת אחר לשון בני אדם. וראיה משלהי קונם יין דתנן התם עד ראש חדש אדר. עד ר״ח אדר הראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר הראשון. ואמ׳ בגמ׳ למימרא דסתם אדר ראשון הוא. לימא מתני׳ ר׳ יהודה היא דתניא אדר הראשון כותב ראשון. אדר דשני כותב סתם ד״ר מאיר ר׳ יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר השני כותב תניין. מדקא מדמי תלמודא נדר לשטרות ש״מ דין אחד להם וטעם אחד להם דבתר לשון בני אדם אזלינן. ובנדרים אשכחן דבתר לישנא דאינשי אזלינן וקרינן ראש לחדש הבא יום ראשון כב׳ ימים ר״ח. דתנן בנדרים פ׳ קונם יין חדש זה. אסור בכל החדש ור״ח להבא. ומקשי׳ פשיטא (וכי) איצטרי׳ לחדש (לחסר). מהו דתימא ר״ח לשעבר קמ״ל כדקרו אינשי ריש ירחא. ופי׳ ר״ת זצ״ל חדש זה. פי׳ היה עומד בר״ח ואמר חדש זה אסור בכל החדש ור״ח להבא פי׳ ור״ח זה שהוא עומד בו נמנה עם החדש הבא ליאסר כמותו אע״פ שעבר מקצתו שהיה לנו לומר אין דעתו עליו. פשיטא כיון שהוא עומד בו נמנה עם החדש הזה היום נאסר עליו. ומשני כי אצטריך לחדש חסר פי׳ לחדש הבא חסר א״כ חדש שעבר מלא שכן הוא הענין אחד מלא ואחד חסר. מהו דתימא ר״ח שהוא עומד בו לשעבר נמנה וכי אמר חדש זה לא ליתסר ביה קמ״ל דאיתסר דאחר לשון בני אדם אזלינן והא קרו ליה ריש ירחא. הילכך כי אמר חדש זה מיתסר אע״פ שהוא לא אמ׳ חדש שעבר. ענין אחר פר״ת זצ״ל היה עומד בעשרה או בי״ג לחדש ואמר חדש זה אסור בכל החדש ור״ח הבא פי׳ ור״ח הבא נמנה בחדש הבא ומותר בו. ומקשי׳ בגמ׳ פשיטא דר״ח הבא בחדש הבא חשבינן ליה כי אמר חדש זה לא מיתסר ביה. ומשני כי איצטריך לחדש חסר. שחדש הבא אחר זה חסר וראש חדש שני ימים והראשון ממלא חדש שעבר. מהו דתימא לחדש שעבר מנינן ליה קמ״ל דבחדש הבא מנינן ליה דהא קרו ליה ריש ירחא:
סימן צד
למדנו מאלו שני פירושים דראשון לחדש הבא נמנה לנדרים ושטרות וגיטין נמי לא שנא כאשר פירשתי דשוים הם. ועוד דאמרי׳ בסוף מי שהיה נשוי ההוא שטרא דהוה כתי׳ ביה בניסן סתמא. אמר ליה רב יוסף דילמא בר כ״ט בניסן אתי מדלא קאמר ליה דילמא בר ל׳ את. ש״מ יום ל׳ דניסן לאייר מנינן. ולא הוה ליה ניסן מלא אלא אייר. וניסן לעולם מלא. אלמא ראשון לחדש הבא מנינן. וההיא דפירקין יש לפ׳ כך (שיש) ידע וכו׳ פי׳ הדבר שאירע בג׳ בשבת זה שקראו שלישי ידע בעיבורא של חדש. ידע שהחדש שעבר היה מלא והיו ב׳ ימים ראש חדש. ובדין קדא בג׳ בשבת שלישי לחדש דמראשון מנינן כדקרו ליה אינשי ריש ירחא. וזה שאמר בב׳ לא ידע שהחדש שעבר היה מלא. והיה סבור שלא היה ראש חדש רק יום אחד. ולא נתן לב לחשבון ימי החדש שעבר היה מלא. והיה סבור שיום א׳ לשבת כ״ט לחדש שעבר היה להכי קרא ג׳ בשבת שני לחדש. ובגמ׳ פי׳ עד כמה יעבר החדש שעומד בו (אתלה) הדבר בטעות כדי לקיים עדותן עד שיעבור רובו. אבל אם עבר רובו כגון זה אומר בי״ח וזה אומר בי״ט אי אפשר אם לא שמע אם היה ראש חדש ומתי וידע שחדש שעבר היה ב׳ ימים ומראש חדש מנינן. אם היה ראש חדש בא׳ וב׳ בשבת זה שאומר י״מ רצה לומר ביום ד׳ שהוא י״ח לחדש אירע ונמצאו מכחישין זה את זה ועדותן בטילה. אף אנן נמי תנינא פי׳ כשרבים הימים עליו אי אפשר שלא יוודע לו מתי היה ראש חדש [אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה] אי לאו הכי אמאי עדותן בטילה כשזה אומר בג׳ וזה אומר בה׳. ואמאי לימא שזה ידע בב׳ עיבורין פי׳ זה שאומר בה׳ ידע בב׳ עיבורין והדבר בג׳ בשבת וקראו חמישי לחדש כדין. והיה ר״ח תשרי ביום ב׳ ומרחשון ביום ג׳ וד׳ וכסליו בה׳ וטבת ביום ו׳ ויום שבת כדין שא׳ מלא וא׳ חסר. נמצא ג׳ בשבת חמישי מיום ששי. דהיינו מר״ח והוא חמישי לחדש כדבריי דמראשון מנינן. וזה שאומר בג׳ בחדש קרא ליום ג׳ בשבת ג׳ לחדש לפי שטעה בב׳ עיבורין פי׳ לא ידע [לא] שהיה סבור ששניה׳ חסרין אלא טעה ביום עיבור׳ מתי היה כי היה סבור שר״ח מרחשון יום ד׳ ויום ה׳ והיה סבור שמרחשון מלא היה ר״ח כסליו יום ו׳ ויום שבת. וכסליו מלא כדין והיה ר״ח טבת יום א׳ וב׳ ומונין לראשון כדבריי. וקרא לג׳ בשבת ג׳ לחדש נמצא שאינם מכחישין זא״ז. אלא מדחשבי׳ להו מכחישין ש״מ כשרבים הימים אמרי׳ אי אפשר שלא שמעו אמת. הכא נמי עד רובו אפשר שלא שמעו. אבל מרובו ואילך שרבו הימים א״א שלא שמעו. ודחי ליה לעולם אימא לך ברובא דלא ידע ושאני הכא שיש כאן טעות ב׳ חדשים שלא ידע מתי עיבורו של תשרי. ומרחשון חסר והוא חשב מלא. ובתרי שיפורי לא טעו אינשי. כי רגילים היו לתקוע בר״ח. וזה לא ידע פי׳ טעה בב׳ בתשרי מתי היה עיבורו. ובמרחשון שהיה סבור שהוא מלא ומתוך שטעותו בשני חדשים קרא לו טעות שני עיבורים אע״פ שאינם בענין אחד. אי נמי יש לתת חילוק בין העדאת עדים לשטרות דלשטרות כתבי׳ לראשון. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם כאשר הבאתי למעלה ראיה. אבל עדים מעידים לשני כדין קביעות מועדים דלשני מנינן. ואמנם פרש״י זצ״ל נוח מזה וקשה לי עליו מנדרים. הילכך טוב בעיני להסב הדבר כאשר פירשתי כדי לקיים ההיא דנדרים ודכתובו׳ ואחרי שיש להסב הדברים לצדדין ירא י״י יצא את כולם ויכתוב בכתובות ושטרות וגיטין ביום פלו׳ ג׳ לראשון שהוא ב׳ לשני. למען לא יכשל בדבר ולא יבואו גיטין להוציא עליה׳ פסול. ויהיה לכותבו שלום. ולפי הנראה לי פירשתי הדבר עכ״ל:
סימן צה
ומורי רבינו אבי העזרי זצ״ל פי׳ הואיל ויש להסב הדבר בראיות לכאן ולכאן כשר הדבר לבלתי לשנות המנהג למנות מיום שני. ואם שני ימים ר״ח ששי ויום שבת וכנסה ביום ששי. אית דאמרי ביום ששי ביום ל׳ לחדש פלו׳ שעבר. ואית דכתבי ראש חדש סתם: וכן דן הרב ר׳ אליעזר דבהם זצ״ל לכתוב ביום עיבור לירח פלוני. והנאהו הדבר:
פרק חמישי בעזרת הצור:
היו בודקין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות הן בחקירת העדים הן בענין הדיינים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם ושזה החלק הותחל באורו בפרק רביעי ולא נשלם גם בהצטרף עמו זה הפרק רק בהצטרף עמהם קצת הששי ואמנם בא זה הפרק בענין חקירת העדים ובדיקתם והנהגת הדיינין אחר שמצאו דבריהם מכוונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר על איזה צד חוקרין ובודקין אותם ומה בין חקירות לבדיקות ואם נמצאת הכחשה ביניהם על איזה צד עדותם בטלה אף בבדיקות ועל איזה צד עדותן קיימת אף בחקירות השני כשנמצאו דבריהם מכוונים על איזה צד נושאין ונותנין בדינו ואם לא היתה במחלקתם הכרעה המספקת לחובה על איזה צד מוסיפין ועד כמה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:
רש״י בד״ה באיזו יום כו׳ ואין מעלין על לבן כו׳. נ״ב ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן להזימן לא יוכלו להזימן אם יאמרו העדים בג׳ בחדש היה המעשה ויבואו המזימין הלא בג׳ בחודש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ביום א׳ או לפניו היה המעשה או לאחריו ובודאי הם פטורים באותה הטענה דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא כדלקמן ומשום הכי צריכין לומר באיזה יום וק״ל. והתוספות פרק קמא דפסחים דף י״ב ע״ש תירצו עוד תירוצים (עיין במהרש״א):
בפירש״י בד״ה באיזו יום כו׳ אע״פ שאמרו בכך וכך בחודש אעפ״כ שואלין להם באיזו יום כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל וא״א אפילו כו׳ אם יאמרו העדים בג׳ בחדש היה המעשה ויבואו המזימין הלא בג׳ בחדש עמנו הייתם יכולין לומר טעינו בעיבורא כו׳ ומש״ה צריכין לומר באיזה יום עכ״ל דבריו תמוהים הם דא״כ אמאי חשיב בכמה בחודש מן ז׳ החקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעיבורא דירחא כדאמרי׳ לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה״ט כיון דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע״כ דמיירו הכא באתו לידי הזמה על כמה בחודש וכגון דיהבינן להו כולהו טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא עמנו הייתם דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דכה״ג אמרינן בפרק קמא דפסחים לרבא בטעות דשעות דיהבינן להו כולה טעותא א״נ דאיירי הכא אחר רובו של חדש דשוב לא יכול לומר טעיתי בעיבורא דירחא כדאמרינן לקמן ואפשר דמשום זה דקדק רש״י לפרש בכמה בחודש בעשרים או בכ״ה כו׳ עכ״ל דאז הוי בכמה בחודש שפיר מן החקירות דאתי לידי הזמה דלא יוכל לומר טעיתי בעיבורא דירחא ועוד נ״ל דאין לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא אלא בב׳ עדים שא׳ אומר בב׳ שעות ואחד אומר בג׳ כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולין שא׳ מהן טעה בעיבורא דירחא אבל בכת א׳ שאומרת בב׳ שעות אין אנו תולין שטעו בעיבורא דירחא ונעשה בג׳ כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה הזה שנעשה בג׳ וזה נ״ל ברור ומוכח מדברי התוספות שכתבו בפרק קמא דפסחים על קושיית רש״י דהכא דלכך שיילינהו באיזה יום דנ״מ לאחד אומר בב׳ וא׳ אומר בג׳ דה״ל עדות מוכחשת אי לאו דקמכווני ליום א׳ דאז תלינן דא׳ מהן טעה בעיבורא דירחא משמע מדבריהם דבכת א׳ שהעידו שהיה בב׳ ליכא נ״מ ובלאו דמכווני ליום אחד אינן יכולין לומר טעינו בעיבורא דירחא ודו״ק:
במתניתן היו בודקין אותן בז׳ חקירות: עיין ברבינו נסים שהביא דעת הרבינו זכריה הלוי דחקירות אלו לא מצרכינן אלא קודם שהעידו העדים ולאיים עליהם והקשה על זה מסוגיא דלקמן (ע״ב) דמוכח דגם מי שבא ואמר אמש הרגו ג״כ מצרכינן ז׳ חקירות לרבנן. ולפענ״ד אין משם ראיה נגד דעת הרב בעה״מ דהא טעמא דז׳ חקירות קודם שיעידו הוא משום הא דר״ש בן אלעזר דלקמן וא״כ היינו דקאמר ר״י לחכמים הרי מי שבא ואמר אמש הרגו למה לן לבדוק באיזו שבוע וכקושית הר״ז הלוי וא״כ למה לן לבדוק קודם שיעידו הא אמש הרגו שכיח ברוב עדיות וא״כ יעידו העדים תיכף עדותן ולא מצרכינן להנך ג׳ חקירות כלל וע״ז השיבו רבנן דמצרכינן כן משום הא דרשב״א וכתירוץ הר״ז הלוי ולכן שפיר הוציא מסוגיא זו אם כבר העידו העדים מעצמם דלא שייך מעתה איום דרשב״א דאז באמת לא מצרכינן לרבנן הנך ג׳ חקירות כלל:
ברש״י ד״ה בכמה בחדש. בעשרים בחדש: הא דפירש כאן יותר מבאחריני דקתני הכא משום דרצה לתרץ דלכאורה הך דבכמה בחדש לא דמי לאחריני דקתני דבכלהו טעות חד הוי טעות דאפילו באיזה שעה שייך טעות שעה אחת דלהוי טעות כגון בתחלת או באמצע או בסוף היום ולענין חדש אחד לא הוי טעות כדאמרינן לקמן במתניתן אחד אומר בב׳ ואחד אומר בג׳ עדותן קיימת לכן פירש כגון בך׳ בחדש או בכ״ה פירוש כל שהוא ביותר מאמצע החדש דלאחר רובו של חדש טעות חד יום גם לענין חדש הוי טעות כדאמרינן לקמן (דף מ״א ע״ב). ועיין מהרש״א:
ד״ה באיזו יום. אעפ״כ שואלין להם באיזו יום: הא דלא קאמר דנפ״מ איכא בשאלת יום באחד אומר בב׳ ואחד אומר בג׳ דמשום חדש עדותן קיימת ואי סתרו גם ביום עדותן בטלה דא״כ לא יחקרו באיזו יום כשכיוונו בימי החדש והרי לכל העדים ז׳ חקירות בעינן. ועיין מש״כ התוס׳ פסחים (דף י״ב):
פרק היו בודקין
משנה. היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום.
עיין בר״ן (דף מ. ד״ה היו בודקין) וז״ל כתב הר״ז הלוי ז״ל דהני שבע חקירות עבדי כשבאין לבדוק כל אחד וא׳ מן העדים קודם שיתחיל לדבר כדי להחמיר עליו העדות כר׳ שמעון בן אלעזר וכדאיתא בגמרא, ומ״מ אם התחיל עדותו לומר בשנה זו או אשתקד אין צריך לפרש באיזה שנה בשבוע ובאיזה שבוע, דכיון דאמר שנה זו הרי פי׳ באיזה שנה היה ואף על פי שאינו יודע שנה זו כמה היא בשבוע מה בכך ולמה תפסל עדותו בשביל כך. וכן אם אמר בחדש זה אצ״ל באיזה שנה דכיון דאמר בחדש זה הרי פירש באיזה שנה, וכן נמי אף על פי שאינו יודע שם החדש אין עדותו נפסלת כך, אי נמי אם אמר אתמול או שלפניו אבל איני יודע כמה ימים עברו מן החדש אין עדותו נפסלת בשביל כך ואין צריך לפרש יותר אלא באיזו שעה ובאיזה מקום. ולא הוצרכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר זמן מרובה הילכך אף על פי שאמרו באותה שבוע עדיין אין אנו יודעים באיזה שנה בשבוע, ואף על פי שפירשו את השנה עדיין אין אנו יודעים באיזה חדש ועדיין אין אנו יודעין בכמה בחדש עד שיפרש, ואעפ״י שפירש בכמה בחדש שואלין לו באיזה יום בשבת שמא מתוך כך יהיו מוזמין כמו שפירש רש״י ז״ל. ונראה שאם אמר זכור אני בכמה בחדש אבל איני זכור באיזה יום בשבת היה אין עדותו נפסלת בכך. אבל אמר יודע אני באיזה יום בשבת היה ואיני יודע בכמה בחדש עדותו פסולה שלא בירר הזמן בהטיב שהרי ארבע שבתות יש בחדש אחד ואינו ידוע באיזה שבת היה וכו׳ ע״כ דבריו ז״ל. והן נראין מסברא מכרעת אבל פשטא דגמרא לא משמע הכי דמדאמרינן בגמרא אמר להם ר׳ יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באיזה שבוע ובאיזה שנה וכו׳, ומסקינן אלא אף על גב דלא צריך רמינן עליה כר״ש בן אלעזר ומשמע לעיכובא בעינן הני שבעה חקירות כיון דילפינן להו מקראי, ומשמע נמי דאע״ג דאמרו העדים אמש הרגו צריכין הן להשיב על ז׳ חקירות ואם הוכחשו בחקירות הקודמות ואפילו אמרו אין אנו יודעין עדותן בטלה. וכן דעת ה״ר דוד ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל עכ״ל.
ומבואר דנחלקו הרז״ה וה״ר דוד והרמב״ם, דלפי הרז״ה אם אמר העד מעצמו שאירע המעשה אתמול אין ב״ד צריכים לשאול אותו את כל הז׳ חקירות כגון באיזו שנה, באיזו חדש וכו׳, ואם אמר על שאלות אלו איני יודע אין עדותו בטלה, משא״כ ה״ר דוד והרמב״ם ס״ל שצריכים להשיב על כל הז׳ חקירות ואם הוכחשו או אמר איני יודע עדותן בטלה. ולכאורה דברי הרז״ה מסתברין מסברא דאם קפץ העד מעצמו ואמר אתמול היה המעשה הכל נכלל כבר בעדותו דידיענן מזה איזו שנה, ואיזו חדש וכו׳ ולכן א״צ לשאול אותו שאר ז׳ חקירות, והו״ל כבדיקות. אמנם פשטות הגמ׳ לקמן (מ:) ״ה״נ אע״ג דלא צריך רמינן עליה כרשב״א״ משמע כרבינו דוד ז״ל והרמב״ם דתמיד שואלין את העדים כל הז׳ חקירות וזה חלק מסדר קבלת העדותא. ועיין ברש״י (שם ד״ה כרשב״א) וז״ל להטריחם דאמר לעיל מסיעין היו את את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן עכ״ל, ונראה דלפי ר׳ דוד והרמב״ם חל דין לשאול את הז׳ חקירות מדין ״והצילו העדה״, דע״י כך שמא יכחישו זה את זה ותבטל עדותן, דמדין והצילו העדה ב״ד מהדרינן בתר זכות לזכות את הנידון ולבטל את העדות וכדכתב רש״י לעיל (דף ט. ד״ה בדיני נפשות) וז״ל דרחמנא אמר (במדבר לה) והצילו העדה דמהדרינן בתר זכותא לבטל העדות, ולא יהרג לא הוא ולא הם עכ״ל.
אמנם יש להעיר דלכאורה דיני הצלה חלין בשעת המשא ומתן בב״ד ולא בשעת קבלת העדות. ועוד צ״ע דלפי״ז תהיה נפ״מ בין ד״נ לדיני ממונות, דבדיני ממונות לא חלין דיני הצלה, ולפיכך אם אמר בד״מ ״אמש לוה״ לא יצטרכו ב״ד לשאול אותו כל הז׳ חקירות של שבוע שנה חודש וכו׳ אפילו לפי הרמב״ם ורבנו דוד, ובמשנה (לב.) איתא ״אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא׳ משפט אחד יהיה לכם״ ולא מחלקינן בינייהו.
ונראה לבאר שיטת הרמב״ם ורבנו דוד באופן אחר, דיש ב׳ דינים בחקירות: א) יש חקירות שהן דין בגוף העדות משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ב) יש דין של חקירות משום ״והנה אמת נכון הדבר״. וי״ל דכשאמר העד ״אמש אירע המעשה״ שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה וא״צ לשאול את העד חקירות דאיזו שבוע ואיזו שנה ואיזו חדש וכו׳ כדי שתהיה העדות בכלל הזמה. אמנם חל דין חקירות מצד דין ״נכון הדבר״, שאם יאמר איני יודע באיזה שבוע או שנה או יום הוי עדותו ״בלתי נכון״ דהו״ל לדעת איזו יום היה אמש, ולכן אם אמר העד על חקירות אלו איני יודע עדותו בטלה כדין הכחשה בבדיקות. ויסוד המחלוקת בין הרמב״ם ורבנו דוד לבעה״מ הוא דהרמב״ם ורבנו דוד ס״ל דאף כשאמר ״אמש היה המעשה״ חל דין של חקירות מדין ״והנה אמת נכון הדבר״. ואילו הרז״ה סובר דבהגדת העד ״אמש היה המעשה״ נכלל כל הפרטים של איזו שבוע ואיזו שנה איזו חדש וכו׳ ואין עוד דין של חקירות מדין ״נכון הדבר״. ולפי הבעל המאור הפסול של איני יודע חל רק באופן שב״ד שאלו את העד הז׳ חקירות לפני שהעיד על שעת המעשה, אבל לאחר שהעיד כבר על שעת המעשה תו לא חל דין של חקירות מפאת ״נכון הדבר״ ומשו״ה אם אמר איני יודע אין עדותו בטלה.
א. ולפי הבעה״מ צריך לדחוק דהגמ׳ מיירי לפני שהעיד אמש אירע דאזי חייבין לשאול את העד כל הז׳ חקירות, אבל אם קפץ מעצמו והעיד אמש אירע ליכא ז׳ חקירות.
Chapter 5
MISHNA: The court would examine the witnesses in capital cases with seven interrogations, i.e., interrogatory questions, and they are: In which seven-year period, that is, in which cycle of seven years within a jubilee did the event occur; in which year of the Sabbatical cycle did the event occur; in which month did the event occur; on which day of the month did the event occur; on which day of the week did the event occur; at which hour did the event occur; and in what place did the event occur. Rabbi Yosei says: The court would examine the witnesses with only three interrogations: On which day did the event occur, at which hour, and in what place.
הכל
(2) במַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ הִתְרֵתֶם בּוֹ גהָעוֹבֵד ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה אֶת מִי עָבַד וּבַמֶּה עָבַד.
They would also ask: Do you recognize him as the man who committed the transgression? Did you warn him? They would then ask the witnesses about the particulars of the incident. For example, in the case of one who is an accused idol worshipper, they ask the witnesses: Whom, i.e., which idol, did he worship, and in what manner did he worship it, and so on.
They would also ask: Do you recognize him as the man who committed the transgression? Did you warn him? They would then ask the witnesses about the particulars of the incident. For example, in the case of one who is an accused idol worshipper, they ask the witnesses: Whom, i.e., which idol, did he worship, and in what manner did he worship it, and so on.
מכירים אתם אותו – את ההרוג שמא נכרי הוא וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כל שאר בדיקות אינו אלא להכחיש שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם והוא והם פטורין אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה כדאמרי׳ בגמ׳.
העובד ע״ז – אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס.
ובמה עבד – למרקוליס בשחיטה או בהשתחואה.
מכירין אתם אותו הנהרג אם היה גוי או ישראל התריתם בהורג וקיבל התראה, ואם העידו באחד שעבד ע״ז את מי עבד פעור או מרקוליס ובמה עבד בזיבוח או בקיטור או בהשתחוייה, כל זה גוף העדות ואינן לא חקירות ולא בדיקות. ו׳כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח׳, לקמן קאי, אמעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהוא בדיקה. וכן במה הרגו בסייף או בארירן כליו שחורים או לבנים, כל כי האי גוונא הוי בדיקות.
והמשנה הראשונה תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר היו בודקין וכו׳ והוא חוזר למה שביארנו בפרק הקודם שהיו מאיימין אותם דרך כלל קודם שיתחילו בדרישה וחקירה ואם אחר שאיימו אותם דרך כלל עמדו בדבריהם היו מתחילין בדרישה וחקירה שעליה באה משנה זו והוא שמכניסין גדול שבהם והיו בודקין אותו בשבע חקירות והם א׳ באיזה שבוע של יובל ב׳ באיזו שנה של שבוע ג׳ באיזה חדש של שנה ד׳ בכמה בחדש ה׳ באיזה יום ואע״פ שמשאמרו בכמה בחדש היה לנו לידע היום מתוך דבריהם שואלין להם איזה יום של אותה שבת שהרי חקירות אלו כלן להביאן לידי הזמה ושמא המזימים יתבוננו בהזכרת יום יותר מבהזכרת בכמה ימים בחדש ו׳ באיזו שעה של יום ז׳ באיזה מקום ודברים אלו כלם הם דברים שהזמה תלויה בהם ומתוך כך שואלין אותם ר׳ יוסי אומר שאין חוקרין אותו אלא בשלש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום שרוב העדיות הם נעשות בקירוב זמן לעבירה ואין צורך בשאלת שבוע ושנה וחדש ולדעת חכמים אפילו אמרו אמש הרגו או עכשיו הרגו שואלין להן כל אלו והלכה כחכמים וכן שואלין אותם מכירין אתם אותו ר״ל ההרוג שמא מעובדי האלילים היה ואפילו במקום שרובו ישראל ושהדברים מוכיחים שישראל היה אין דנין כן מאומד ואע״פ שאמרו בתלמוד המערב נהרג מטבריא לצפורי חזקה ישראל היה אין הלכה כן וכן שואלין אותם התריתם בו וכן התבאר בגמ׳ ששואלין אותו אם קבל ההתראה אלא שהתיר עצמו למיתה וכן אם המית בתוך כדי דבור:
בד״ה ובמה עבד. למרקוליס בשחיטה או בהשתחואה: ק״ק למה לעיל לענין מכירים אתם אותו פירש״י שמא נכרי היה ושמא לא חייב כלל ולענין במה עבד נקט בשחיטה או בהשתחוואה דבתרווייהו חייב אפילו שאינן דרך עבודתו בכך כדאמרינן לקמן (דף ס׳ ע״ב) למה לא נקט בשחיטה או בפעירה למרקוליס או בשחיטה או זריקת אבן לפעור שהוא חד לחיוב וחד לפטור כמו שפירש גבי רוצח. וכן קשה גם אברייתא (לקמן ע״ב). וי״ל דבשלמא לגבי רוצח שייך שפיר לשאול את מי הרג אף שהעדים כבר אמרו פלוני הרג את הנפש דגם אי נכרי הרג אין זה סותר למה שהעידו ולכן אכתי לא נכלל בעדותן שישראל הרג אבל כשאמרו פלוני עבד ע״א הרי כבר נכלל בעדותן שדרך עבודה עבד דאל״כ לא מקרי עבד. ובזה א״ש ג״כ למה דפירש רש״י אמכירין אתם אותו את ההרוג דזה לא שייך רק גבי רוצח וא״כ הוי ליה למתניתן למנקט בפירוש ההורג את הנפש מכירין אתם בו כמו דנקטה לענין העובד ע״א ועוד דלא הוי דומיא דהתריתם בו דקאי ארוצח. וביותר היה נראה לפרש דקאי מכירין אתם אותו ג״כ אעובר עבירה פירש מכירין אתם אותו שזה הוא העובר עבירה שמא נדמה לכם זה האיש שאתם מעידים עליו כאותו שעבר ואינו הוא אכן רש״י לא רצה לפרש כן כיון דכבר העידו על זה שעבר העבירה א״כ אם יחזרו עתה ויאמרו שאין מכירין אותו זה סותר למה שהעידו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
משנה. מכירין אתם אותו התרתם בו העובד עבודה זרה את מי עבד, ובמה עבד.
עיין בר״ן (ד״ה מכירין אתם אותו התריתם אותו וכו׳) וז״ל דעת הר״ז הלוי ז״ל דמכירין אתם אותו התריתם בו הוי עיקר העדות ואם אמר א׳ מהם איני יודע עדותן בטלה, אבל עובד ע״א את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מה עבד ובמה עבד אבל יודע אני בודאי שעבד ע״א עדותן קיימת, כדקתני במתני׳ דאיני יודע בבדיקות עדותן קיימת. אבל ה״ר דוד ז״ל הקשה עליו דאי מכירים אתם אותו התריתם אותו ואמרו אין אנו יודעים עדותן בטילה א״כ נפישו להו חקירות ואנן שבע תנן, ולי אינה קושיא דז׳ חקירות דמנינן מלבד גופה של עדות מנינן והני הוו מגופה של עדות דאלו לא ידעו אם ישראל אם כותי ולא ידעו אם התרו בו פשיטא דלאו כלום הוא. וה״ר דוד ז״ל סובר שהשבע החקירות המנויות במשנתינו אין עדותן מתקיימת זולתם שאם לא שאלו אותם הדיינין אין עדותן כלום, אבל מכירין אתם אותו וכו׳ עובד ע״א וכו׳ אם לא שאלו אותן עדותן עדות, שהעדים כך הם מעידים מעידים אנו באיש פלוני שחייב מיתה שהרג הנפש ויש בכלל דבריהם שהם ידעו שישראל הרג ושהתרו בו ושקבל עליו ההתראה, אלא שיש להן לדיינין לבודקן ולשאול להם על כל דבר ודבר שאין לסמוך עליהם מן הסתם, וכו׳ אבל ודאי אם אמרו אין אנו יודעים אין עדותן כלום אלא שאי אפשר להם לומר כך שהרי אמרו שהוא חייב מיתה, ומאי דמסיימינן במתני׳ אם אמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת לא קאי אמכירין אתם אותו והתרתם בו שא״א כמו שאמרנו, ולא קאי נמי בעובד ע״א את מה עבד ובמה עבד שאף שם א״א להם שיאמרו אין אנו יודעים שכיון שהעידו בו שעבד ע״א היאך יתכן שלא ידעו את מה עבד, אבל מ״מ בכלל הבדיקות הוא לעניין שאם לא שאלו אותן שעדותן קיימת שמספיק הוא להם מה שאמרו שהוא חייב מיתה על שעבר עבירה פלונית. זה דעת ה״ר דוד ז״ל. ולדבריו צריך לחלק בין בסייף הרגו בין בארירן הרגו לע״א איזו עבד ובמה עבד, דאלו אמרו אין אנו יודעים אם בסייף הרגו או בארירן הרגו אבל ידענו שהרגו בגוף אחר שתקע בלבו הן מפץ הן חרב ודאי עדותן קיימת, אבל אלו אמרו שעבד ע״א ולא ידעו איזה עבודה ובמה עבדה אין בדבריהם כלום. והרמב״ם ז״ל לקח לו דרך אחרת בפ״א ובפ׳ ב׳ מהל׳ עדות שסובר דבסייף הרגו וארירן הרגו הוי כע״א דבעינן שיאמר איזה עבד ובמה עבד ואם אמר איני יודע עדותן בטלה. וזה אינו מחוור כלל דבגמרא מוכח דבסייף הרגו וארירן הרגו הוי בדיקות ובבדיקות אם אמר איני יודע עדותן קיימת כדאיתא בהדיא בפרק זה בורר דבסייף וארירן מיקרי בדיקות, ואף הראב״ד ז״ל השיג על הרמב״ם ז״ל גבי ההיא דבסייף הרגו וארירן הרגו דאם אמר איני יודע עדותן קיימת. וכבר כתבתי שהר״ז הלוי ז״ל משוה סייף וארירן את מה עבד ובמה עבד ובשניהם אם אמר איני יודע עדותן קיימת עכ״ל.
ומבואר דלפי הבעה״מ אף אם לא אמר העד במה עבד ואת מה עבד אלא רק העיד שפלוני עבד ע״ז באופן שחייב מיתה עדותו קיימת. ולפי רבנו דוד יש לחלק בין איני יודע בסייף וארירן שעדותן קיימת משום דמעידין שהרגו וחייב מיתה ואין זה משנה באיזה כלי הרגו, משא״כ בע״ז כשאמר איני יודע במה עבד, דבאיזה דרך עבד ע״ז הוא מעיקר מעשה המחייב, ולכן אם אמר איני יודע עדותן בטלה דליכא עדות המחייבת. והרמב״ם סובר דבאמר איני יודע עדותן בטלה בין בסייף וארירן ובין באת מה עבד ובמה עבד, דלהרמב״ם כל מה שנוגע לעצם מעשה העבירה הוי בכלל ״והנה אמת נכון הדבר״, ומשו״ה אם אמר איני יודע עדותן בטלה דהוי ״בלתי נכון״. ואילו הרז״ה סובר שאם אמר איני יודע בסייף וארירן או את מה עבד ובמה עבד עדותן קיימת דרק צריך להעיד בפני ב״ד שפלוני חייב מיתה משום שעשה עבירה פלונית לאחר שהתרו בו, וסייף וארירן ומה עבד ובמה עבד הויין בדיקות ואיני יודע בבדיקות אינה מבטלת את העדות.
ועוד היו שואלים: מכירין אתם אותו שהוא האיש שעשה אותה עבירה? האם התרתם בו? ואחר כך חוקרים בגוף הענין. אם האשימו אותו שהיה עובד עבודה זרה, שואלים את העדים המעידים על כך את מי עבד, ובמה עבד וכיוצא בו.
They would also ask: Do you recognize him as the man who committed the transgression? Did you warn him? They would then ask the witnesses about the particulars of the incident. For example, in the case of one who is an accused idol worshipper, they ask the witnesses: Whom, i.e., which idol, did he worship, and in what manner did he worship it, and so on.
הכל
(3) דכָּל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח המַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים.
With regard to all judges who increase the number of examinations, i.e., who add questions about the details of the event, this is praiseworthy, as this may clarify that the witnesses are lying. An incident occurred and ben Zakkai examined the witnesses by questioning them about the color and shape of the stems of figs in order to unearth a contradiction between the witnesses.
With regard to all judges who increase the number of examinations, i.e., who add questions about the details of the event, this is praiseworthy, as this may clarify that the witnesses are lying. An incident occurred and ben Zakkai examined the witnesses by questioning them about the color and shape of the stems of figs in order to unearth a contradiction between the witnesses.
בעוקצי תאנים – שהיו מעידים עליו שהרגו תחת תאנה ובדק בן זכאי תאנה זו עוקציה גסין או דקין. עוקץ זנב הפרי מקום חיבורו לאילן.
ב כל המרבה בבדיקות, כלומר, שאלות לגבי פרטים, הרי זה משובח, שמא על ידי כך יתברר שהעדים משקרים. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, בצבע או בצורה של קצות התאנים כדי למצוא אם יש סתירה בעדויות.
With regard to all judges who increase the number of examinations, i.e., who add questions about the details of the event, this is praiseworthy, as this may clarify that the witnesses are lying. An incident occurred and ben Zakkai examined the witnesses by questioning them about the color and shape of the stems of figs in order to unearth a contradiction between the witnesses.
הכל
(4) ומָה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת חֲקִירוֹת אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן בְּטֵילָה בְּדִיקוֹת אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין עֵדוּתָן קַיֶּימֶת זאֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה עֵדוּתָן בְּטֵילָה.
The mishna explains: What is the difference between interrogations and examinations? With regard to interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. With regard to examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two say: We do not know the answer, their testimony still stands. Both with regard to interrogations and examinations, at a time when the witnesses contradict one another, their testimony is void.
The mishna explains: What is the difference between interrogations and examinations? With regard to interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. With regard to examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two say: We do not know the answer, their testimony still stands. Both with regard to interrogations and examinations, at a time when the witnesses contradict one another, their testimony is void.
חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה – דשבע חקירות מקראי נפקי לן ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר איני יודע אי אתה יכול להזימו באותה חקירה וכיון דאי אפשר לקיים בה מצות הזמה באותו העד בטלה כל העדות ואפילו הן מאה דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן כדאמרינן במס׳ מכות (דף ה:) מניין שאפילו הן מאה תלמוד לומר עדים.
בדיקות – אפילו אמרו כולם אין אנו יודעין מצות הזמה ראויה להתקיים בהן דאין הזמה תלויה אלא בחקירות לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר.
כל עדותן בטלה שבגמרא הוא והן פטורין.
ועל הז׳ חקירות דרישא ועל הבדיקות דסיפא אמרה המשנה מה בין חקירות לבדיקות, ולא על גוף העדות שהוא ׳מכירין אתם אותו׳. שגוף העדות הוא כמו החקירות, שאם כששואלין להן מכירין אתם אותו ישראל היה או גוי אם יאמרו אין אנו יודעין עדותן בטילה, וכן אם שואלין אותוא את מי עבד ובמה עבד אם אמרו אין אנו יודעין בטלהב. ו׳כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח׳, לאו א׳מכירין אתם אותו׳ קאי שיהא קרוי בדיקה שאם אמר איני יודע שתהא עדותן קיימת, דחס ושלום. ותלתא גווני חקירות קתני מתני׳ וגוף העדותג דין אחד להם שאם אמר אחד איני יודע עדותן בטילה, לעניין ביטול ולא לעניין הזמה, שבגוף העדות לא תלייא הזמה אלא בחקירות, אבל בדיקות אמר אחד איני יודע עדותן קיימת. וכבר דיברתי בזה למעלה בספר זה בשאילת חתני ר׳ יואל הלוי (תשובות ראב״ן ע״ה).
א. אותן.
ב. וכ״כ המאירי בסוגיין. ועי״ש דקרי להנהו דרישות. וכ״ד הרמב״ם רפ״ב מהל׳ עדות. ועי״ש במקו״צ.
ג. בכת״י נוסף: ובדיק׳ ובחקיר׳ וגוף העדות. ואכתי אין לזה פשר. ונדצ״ל: ותלתא גווני קתני מתני׳, חקירות וגוף העדות ובדיקות. וחקירות וגוף העדות דין אחד להם.
ומה בין חקירות לבדיקות שהחקירות אם אמר אחד מהם איני יודע או שאמרו שניהם אין אנו יודעים עדותם בטלה ובדין זה החקירות והם כוון הזמן והמקום וכן הדרישות והם שאר הדברים שאין הזמה תלויה בהם אלא שהם בעיקר המעשה אבל הבדיקות אם אמר אחד איני יודע או אפילו שניהם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת שמא תאמר א״כ מה הועילו בבדיקות תדע שאם היו מכחישין זה את זה אפילו בבדיקות כגון זה אומר שחורים היה לובש וזה אומר לבנים היה לובש עדותן בטלה בדיני נפשות ונמצא חלוק שבין דרישות לחקירות שהחקירות אם הוזמו יתחייבו ואם הוכחשו עדותן בטלה ופטורין והדרישות אין צד הזמה תלויה בהן אלא אם הוכחשו עדותן בטלה ופטורין וכן באמר אחד מהם איני יודע וגדולי המפרשים חולקים לומר שהדרישות כבדיקות ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת אלא שגדולי המחברים כתבוה כשיטתנו:
ואח״כ הזכיר דברים שאפילו הכחישו זה את זה ואפילו בחקירות עדותן קיימת והוא שאמר אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחודש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע ר״ל שזה שאומר שנים בחדש ידע שהחדש שעבר מלא היה ומ״מ דוקא שהסכימו ביום כגון שזה אמר ברביעי בשבת שני לחדש וזה אומר ברביעי בשבת שלישי לחדש ואין טורחים לשאול לו אם ידע בעבור החדש אם לאו שאחר שמסכימין על היום מן הסתם טועה הוא בעבור החדש ושמא לפעמים יתרחק העדות מן המעשה וישכח ופי׳ בגמ׳ דוקא עד חצי החדש אבל אם הכחישו עצמם בזה לאחר חצי החדש כגון שזה אומר בי״ו וזה אומר בי״ז בחדש אע״פ שכוונו יום מימי השבת עדותן בטלה שכבר ידעו הכל אימתי היה ראש חדש אמר אחד בשלשה בחדש ואחד בחמשה עדותן בטלה שאין הטעות מצויה בשני ימים אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שדרך בני אדם לטעות בשעה אחת ומ״מ גדולי הרבנים כתבו בראשון של פסחים דוקא לקיים עדותם כשלא הוזמו אבל אם באו עדים והזימום אפילו הזימום בשתי השעות ר״ל שנית ושלישית עמנו הייתם אין דנין אותם בהזמה הואיל ולא הושוו בעדותם אלא הוא והם פטורין אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה שאין דרך לטעות כל כך ר׳ יהודה אומר קיימת שאף בזו הטעות מצוייה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה פירוש אף לר׳ יהודה שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב ומ״מ מחמש לשש ומשש לשבע אף לרבנן הטעות מצויה שממזרח לאמצע רקיע או מאמצע רקיע למערב כדאי לטעות הוא ויתבאר בגמ׳ שיש צדדין שאף בשעה אחת יש בה הכחשה כגון זה אומר קודם הינץ החמה וזה אומר בהינץ החמה או לאחר הינץ החמה שדבר זה ניכר הוא לכל וכן הדין אם נחלקו בשקיעתה:
ויתבאר בגמרא בדיני משנה זו שאם היו שם כמה עדים ושנים מהם כיונו עדותם והשאר אמרו אין אנו יודעים אפילו בחקירות מתקיים העדות באותן השנים אבל אם הכחיש אחד מן האחרים את השנים אפילו בבדיקות עדותן בטלה:
זהו באור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ומסבירים: מה בין חקירות לבדיקות? — בחקירות, אם אחד מהעדים אומר ״איני יודע באיזה יום ובאיזו שעה ״— הרי עדותן בטילה מיד. בבדיקות, אם אחד אומר ״איני יודע״, ואפילו אם שנים אומרים ״אין אנו יודעין״ — עדיין עדותן קיימת ואינה בטילה. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין העדים זה את זה — עדותן בטילה.
The mishna explains: What is the difference between interrogations and examinations? With regard to interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. With regard to examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two say: We do not know the answer, their testimony still stands. Both with regard to interrogations and examinations, at a time when the witnesses contradict one another, their testimony is void.
הכל
(5) חאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ עֵדוּתָן קַיֶּימֶת שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ.
The mishna clarifies: If one witness says the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month. Their testimony is not considered incongruent.
The mishna clarifies: If one witness says the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month. Their testimony is not considered incongruent.
שזה יודע בעיבורו של חודש – זה שאמר בשנים יודע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון של חדש שהוא יום (של) שלשים מחדש שעבר היה.
אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה, כבר דיברתי בזה למעלה בדין של קולונייא (תשובות ראב״ן מ״ח) ופירשתיו פירוש יפה.
שזה יודע בעבורו של חדש: עיין בתוס׳ פסחים (דף י״א ע״ב) שכתבו דה״ה דהוי מצי למימר שזה יודע בחסרונו של חדש וא״כ באמת צריך טעם למה לא קאמר שזה יודע בקביעות החדש שכולל לתרווייהו ולענ״ד י״ל דבהא דעבורו של חדש רבותא קמ״ל ע״פ מה דאמרינן לקמן (דף מ״א ע״ב) ובשפורא ידע ופי׳ רש״י שופר היו תוקעין בקידוש החדש ביום שהוא מתחיל הן מלא הן חסר עכ״ל. ולכן אי לא קאמר בפירוש דתלינן טעות ג״כ בעבורו של חדש ה״א דדוקא בחסרונו של חדש שייך טעות דאפשר דהעד שטעה ולא ידע שחדש העבר חסר היה האזין כל יום ל׳ ולא שמע קול שופר שתקעו ב״ד ולכן הי׳ סובר ע״כ דחדש שעבר מלא היה דממילא היה ר״ח ביום ל״א אבל באמת טעה שב״ד תקעו ביום ל׳ והוא לא ידע אבל אם שייך טעות שלא ידע שחדש העבר מלא היה הא הוא ע״כ לא שמע קול תקיעת ב״ד ביום ל׳ ומאין יבוא לו הטעות שחדש העבר חסר היה ואף דלא שמע התקיעה גם לא ביום ל״א עכ״פ היה לו לומר אחקירות יום החדש אינו יודע ולכן ה״א דלא תלינן טעות בעבורו של חדש דודאי עדות שקר הוא קמ״ל מתניתן דאפילו בכה״ג תלינן בטעות:
אם אחד מהם אומר שהיה הדבר בשנים בחדש ואחד אומר שהיה הדבר בשלשה בחדש — עדותן קיימת ואין זו סתירה מחוייבת, שאפשר לומר שזה יודע בעיבורו של חדש, שיודע שהחודש הקודם היה חודש מלא, בן שלושים יום, ולפי חשבונו אותו יום היה רק שני בחודש, וזה השני אינו יודע בעיבורו של חדש וסבר שהחודש הקודם היה רק בן עשרים ותשעה ימים, ולפי חשבונו היה זה כבר בשלישי בחודש.
The mishna clarifies: If one witness says the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month. Their testimony is not considered incongruent.
הכל
(6) טזֶה אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה עֵדוּתָן בְּטֵילָה.
By contrast, if this witness says the event occurred on the third of the month and one witness says the event occurred on the fifth of the month, their testimony is void, as this disparity cannot be attributed to a mere error. Therefore, their testimony is not congruent.
By contrast, if this witness says the event occurred on the third of the month and one witness says the event occurred on the fifth of the month, their testimony is void, as this disparity cannot be attributed to a mere error. Therefore, their testimony is not congruent.
By contrast, if this witness says the event occurred on the third of the month and one witness says the event occurred on the fifth of the month, their testimony is void, as this disparity cannot be attributed to a mere error. Therefore, their testimony is not congruent.
הכל
(7) אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת עֵדוּתָן קַיֶּימֶת יאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ עֵדוּתָן בְּטֵילָה.
Similarly, if one witness says that the event occurred at two hours, i.e., the second hour of the day from sunrise, and one witness says that the event occurred at three hours, their testimony stands, as one could reasonably err this amount in estimating the hour of the day. By contrast, if one says that the event occurred at three hours, and one says that the event occurred at five hours, their testimony is void.
Similarly, if one witness says that the event occurred at two hours, i.e., the second hour of the day from sunrise, and one witness says that the event occurred at three hours, their testimony stands, as one could reasonably err this amount in estimating the hour of the day. By contrast, if one says that the event occurred at three hours, and one says that the event occurred at five hours, their testimony is void.
וכן אם אחד אומר בשתי שעות, שבשעה השניה ביום היה הדבר, ואחד אומר בשלש שעות — עדותן קיימת, שאדם יכול לטעות בהערכת שעות היום. ואולם אם אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש — עדותן בטילה.
Similarly, if one witness says that the event occurred at two hours, i.e., the second hour of the day from sunrise, and one witness says that the event occurred at three hours, their testimony stands, as one could reasonably err this amount in estimating the hour of the day. By contrast, if one says that the event occurred at three hours, and one says that the event occurred at five hours, their testimony is void.
הכל
(8) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר קַיֶּימֶת אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע עֵדוּתָן בְּטֵילָה שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב.
Rabbi Yehuda says: Also in this case their testimony stands, as one could reasonably err concerning even this length of time. Rabbi Yehuda adds: But if one says that the event occurred at five hours, and one says that the event occurred at seven hours, their testimony is void. Here the difference is recognizable to all, since at five hours the sun is in the east and at seven the sun is in the west, and one could not err concerning this. Therefore, their testimony is not congruent.
Rabbi Yehuda says: Also in this case their testimony stands, as one could reasonably err concerning even this length of time. Rabbi Yehuda adds: But if one says that the event occurred at five hours, and one says that the event occurred at seven hours, their testimony is void. Here the difference is recognizable to all, since at five hours the sun is in the east and at seven the sun is in the west, and one could not err concerning this. Therefore, their testimony is not congruent.
מתני׳ שבחמש חמה במזרח – בפ״ק דפסחים (דף יב:) פריך בו׳ נמי ניכול ומשני שית יומא בי קרנתא קאי וקשה כיון שאין היכר בין ו׳ לז׳ לאביי דאמר התם לר׳ יהודה אדם טועה חצי שעה ומשהו ותלינן טעות בשניהם א״כ א׳ אומר בה׳ וא׳ אומר בז׳ אמאי עדותן בטילה נימא האי דקאמר ה׳ סוף ה׳ והאי דקאמר ז׳ תחלת ז׳ ומעשה כי הוה בפלגא דשית והאי טעה פלגא שעתא קמיה והאי טעי פלגא לאחוריה וי״ל דהא דקאמר דשית יומא בי קרנתא קאי דטעו בין תחלת ו׳ לז׳ היינו דוקא לענין חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין.
בתוספת ד״ה שבחמשה. וי״ל דהא דקאמר דשית יומא: ובפסחים (דף י״ב ע״ב) תירצו התוס׳ עוד תירוץ אחר דאביי לית ליה הך דשית יומא בי קרנתא קאי ע״ש. וא״ל דלפי תירוץ זה אכתי יקשה לרבא דס״ל הך סברא שם ואית ליה נמי שם דלר״י אדם טועה ב׳ שעות ואם כן כש״כ שטועה חצי שעה ונימא ג״כ דהאי דקאמר ה׳ סוף ה׳ והאי דקאמר ז׳ תחלת ז׳ ומעשה הוי בפלגא דשית וכקושית התוס׳ דרבא לית ליה כלל דתלינן טעות בשני עדים וכמו שהוכיחו התוס׳ שם ולקמן (דף מ״א ע״ב) בד״ה אחד אמר ע״ש ובאחד ליכא למתלי טעות דמסוף ה׳ לתחלת ז׳ לא טעי אינשי דיש היכר בשמש ולכן א״ש ג״כ הא דלא מקשו התוס׳ רק ללישנא קמא דאביי שם. ועוד לרבא בלא״ה א״ש דלא מפרשינן דברי העדים לקיים עדותן כדאמר שם אלו דייקינן בהני סהדי כו׳ ע״ש:
ר׳ יהודה אומר: אף כאן עדותן קיימת, משום שאפשר לטעות גם בשתי שעות. ואולם אם אחד אומר בחמש, כלומר, בשעה החמישית משעות היום היה הדבר, ואחד אומר בשבע — עדותן בטילה, כי כאן ההבדל ניכר לכל, שבחמש שעות החמה עדיין בצד מזרח ובשבע החמה כבר במערב, ואי אפשר לטעות.
Rabbi Yehuda says: Also in this case their testimony stands, as one could reasonably err concerning even this length of time. Rabbi Yehuda adds: But if one says that the event occurred at five hours, and one says that the event occurred at seven hours, their testimony is void. Here the difference is recognizable to all, since at five hours the sun is in the east and at seven the sun is in the west, and one could not err concerning this. Therefore, their testimony is not congruent.
הכל
(9) כואח״כ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכוּוָנִים פּוֹתְחִין בִּזְכוּת לאָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אוֹ מאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶם וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.
The mishna continues: And afterward, after the court examines the first witness, they bring in the second witness and examine him. If the statements of the witnesses are found to be congruent, the court begins to deliberate the matter. They open the deliberations with an appeal to anyone who can find a reason to acquit the accused. If one of the witnesses said: I can teach a reason to acquit him, or if one of the students sitting before the judges said: I can teach a reason to deem him liable, the judges silence him, i.e., both the witness and the student. The reason is that these people are not allowed to offer information such as this. But if one of the students said: I can to teach a reason to acquit him, they raise him to the seat of the court and seat him among them, and he would not descend from there the entire day, but would sit and participate in their deliberations.
The mishna continues: And afterward, after the court examines the first witness, they bring in the second witness and examine him. If the statements of the witnesses are found to be congruent, the court begins to deliberate the matter. They open the deliberations with an appeal to anyone who can find a reason to acquit the accused. If one of the witnesses said: I can teach a reason to acquit him, or if one of the students sitting before the judges said: I can teach a reason to deem him liable, the judges silence him, i.e., both the witness and the student. The reason is that these people are not allowed to offer information such as this. But if one of the students said: I can to teach a reason to acquit him, they raise him to the seat of the court and seat him among them, and he would not descend from there the entire day, but would sit and participate in their deliberations.
נמצאו דבריהם מכוונים – ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר.
פותחין לזכות – אי לא קטלת לא תדחול כדאמרן בפירקא דלעיל (דף לב:).
אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו – וכ״ש אם היה בא ללמד עליו חובה וטעמא אמר בפירקא דלעיל (דף לג:) דעד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה משום דמיחזי כנוגע בעדות.
אמר אחד מן התלמידים – היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו כדאמרן לעיל (דף לד.) דעד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה הא לזכות עונה.
ג ואחר כך, כלומר, לאחר ששאלו את העד הראשון לעצמו, מכניסין את העד השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם של העדים מכוונים שמתאימים זה לזה, מתחילים לשאת ולתת בדבר, ומתחילה פותחין בזכות, שתחילה אומרים דברים שהם לזכותו של הנאשם. אם אמר אחד מן העדים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עשויים ללמד עליו זכות, או אמר אחד מן התלמידים היושבים לפני החכמים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עלולים ללמד עליו חובה — משתקין אותו, שאין רשאים לעשות כן. ואולם אם אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות — מעלין אותו למושב הסנהדרין ומושיבין אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו, אלא יושב ונושא ונותן עמם.
The mishna continues: And afterward, after the court examines the first witness, they bring in the second witness and examine him. If the statements of the witnesses are found to be congruent, the court begins to deliberate the matter. They open the deliberations with an appeal to anyone who can find a reason to acquit the accused. If one of the witnesses said: I can teach a reason to acquit him, or if one of the students sitting before the judges said: I can teach a reason to deem him liable, the judges silence him, i.e., both the witness and the student. The reason is that these people are not allowed to offer information such as this. But if one of the students said: I can to teach a reason to acquit him, they raise him to the seat of the court and seat him among them, and he would not descend from there the entire day, but would sit and participate in their deliberations.
הכל
(10) אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שׁוֹמְעִין לוֹ נוַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת שׁוֹמְעִין לוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.
If the statement of that student has substance, the court listens to him. And if even the accused says: I can teach a reason to acquit me, the court listens to him and considers his statement, provided that his statement has substance.
If the statement of that student has substance, the court listens to him. And if even the accused says: I can teach a reason to acquit me, the court listens to him and considers his statement, provided that his statement has substance.
אם יש ממש בדבריו של אותו תלמיד — שומעין לו. ואפילו הוא, הנאשם, אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות — שומעין לו, ובלבד שיש ממש בדבריו, כלומר, טענה שיש בה טעם.
If the statement of that student has substance, the court listens to him. And if even the accused says: I can teach a reason to acquit me, the court listens to him and considers his statement, provided that his statement has substance.
הכל
(11) סוְאִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לָאו מַעֲבִירִין אוֹתוֹ לְמָחָר וּמִזְדַּוְּוגִין זוּגוֹת זוּגוֹת הָיוּ מְמַעֲטִין מִמַּאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כׇּל הַיּוֹם וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כׇּל הַלַּיְלָה וְלַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לב״ד לְבֵית דִּין .
And if the court found it fit to acquit him during the deliberations, as all or a majority of the judges agreed to acquit him, they excuse him. But if a majority does not find it fit to acquit him, they delay his verdict to the following day, and they then assign pairs of judges to discuss the matter with each other. They would minimize their food intake and they would not drink wine all day. And they would deliberate all night, and the following day they would arise early and come to court and then vote again and tally the votes of the judges.
And if the court found it fit to acquit him during the deliberations, as all or a majority of the judges agreed to acquit him, they excuse him. But if a majority does not find it fit to acquit him, they delay his verdict to the following day, and they then assign pairs of judges to discuss the matter with each other. They would minimize their food intake and they would not drink wine all day. And they would deliberate all night, and the following day they would arise early and come to court and then vote again and tally the votes of the judges.
מעבירין אותו למחר – מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת דין כדאמרינן בפירקא דלעיל (שם).
היו מזדווגין – ביום ראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה היו מזדווגין בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר.
כל הלילה – איש איש לעצמו.
ד״ה כל הלילה. איש איש לעצמו עכ״ל: נראה דהוכיח כן מדלא עריב ותני ומזדווגין זוגות זוגות ונותנין ונושאין כל היום וכל הלילה. והרמב״ם כתב ב׳ פירושים או זוגות זוגות או כל איש לעצמו ע״ש:
ד ואם מצאו לו זכות תוך כדי הדיון, שהסכימו כולם או רובם לזכות זו — פטרוהו, ואם לאו [לא], שרובם אינם מסכימים לזכותו — מעבירין אותו הדין למחר, ואז מזדווגין זוגות זוגות, כלומר, דנים בדבר שנים שנים. היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית הדין, ואז דנים שוב בדעות הדיינים.
And if the court found it fit to acquit him during the deliberations, as all or a majority of the judges agreed to acquit him, they excuse him. But if a majority does not find it fit to acquit him, they delay his verdict to the following day, and they then assign pairs of judges to discuss the matter with each other. They would minimize their food intake and they would not drink wine all day. And they would deliberate all night, and the following day they would arise early and come to court and then vote again and tally the votes of the judges.
הכל
(12) הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי וְהַמְחַיֵּיב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּיב וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי עהַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה פטָעוּ בַּדָּבָר שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין מַזְכִּירִין אוֹתוֹ אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לָאו עוֹמְדִים לַמִּנְיָן צשְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין זַכַּאי.
One who yesterday was of the opinion to acquit the defendant says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable. If they erred in the matter, as one of the judges forgot what he had said the previous day, two judges’ scribes, who recorded the statements of the judges, remind him. If the court then found it fit to acquit him unanimously, they excuse him, and if not all of the judges determine to acquit, they stand to count the vote. If twelve judges vote to acquit him and eleven judges deem him liable, he is acquitted.
One who yesterday was of the opinion to acquit the defendant says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable. If they erred in the matter, as one of the judges forgot what he had said the previous day, two judges’ scribes, who recorded the statements of the judges, remind him. If the court then found it fit to acquit him unanimously, they excuse him, and if not all of the judges determine to acquit, they stand to count the vote. If twelve judges vote to acquit him and eleven judges deem him liable, he is acquitted.
המזכה – אתמול אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו והמחייב אומר אם לא מצאו הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי.
המלמד – אתמול חובה אם מצא לו הלילה זכות מלמד זכות אבל המלמד זכות כו׳.
המזכה אומר: אני מזכה הייתי, ומזכה אני במקומי, כלומר, עומד אני בדברי לזכות. והמחייב אומר: אני מחייב, ומחייב אני במקומי. המלמד חובה יכול אחר כך לחזור בו ויהיה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. טעו בדבר, שאחד הדיינים שינה דעתו ושכח מה שאמר, שני סופרי הדיינין שרשמו דבריהם תחילה מזכירין אותו. אם מצאו לו זכות על דעת כולם — פטרוהו, ואם לאו [לא] היתה דעת הכל לזכות — עומדין למנין (הצבעה). אם היו שנים עשר דיינים מזכין ואחד עשר מחייבין — הרי הוא זכאי.
One who yesterday was of the opinion to acquit the defendant says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable. If they erred in the matter, as one of the judges forgot what he had said the previous day, two judges’ scribes, who recorded the statements of the judges, remind him. If the court then found it fit to acquit him unanimously, they excuse him, and if not all of the judges determine to acquit, they stand to count the vote. If twelve judges vote to acquit him and eleven judges deem him liable, he is acquitted.
הכל
(13) שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וַאֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וַאֲפִילּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין וְכַמָּה מוֹסִיפִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד.
The mishna continues: In a case where twelve judges deem him liable and eleven judges acquit; or even if eleven judges acquit and eleven deem him liable and one judge says: I do not know; or even if twenty-two judges acquit or deem him liable and one judge says: I do not know, the judge who said he does not know is disregarded, and the judges add additional judges to the court until they reach a definitive ruling. And how many judges do they add? They add pairs of two judges each time they do not reach a ruling until there are seventy-one judges, but no more than that.
The mishna continues: In a case where twelve judges deem him liable and eleven judges acquit; or even if eleven judges acquit and eleven deem him liable and one judge says: I do not know; or even if twenty-two judges acquit or deem him liable and one judge says: I do not know, the judge who said he does not know is disregarded, and the judges add additional judges to the court until they reach a definitive ruling. And how many judges do they add? They add pairs of two judges each time they do not reach a ruling until there are seventy-one judges, but no more than that.
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין – והטייתך ע״פ אחד לרעה ליתא הלכך יוסיפו הדיינין אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה בפחות מעשרים ושלשה.
שנים שנים – אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטייה לא לטובה ע״פ אחד ולא לרעה ע״פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד.
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר ״איני יודע״, ואפילו יתר על כן עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר ״איני יודע״, הרי זה שאמר שאינו יודע כאילו לא היה בבית הדין, ויוסיפו הדיינין למניינם דיינים נוספים וכן הלאה עד שיגיעו להכרעה גמורה. וכמה מוסיפין? — שנים שנים בכל פעם שלא הגיעו להכרעה, עד שמגיעים לשבעים ואחד דיינים, ויותר אין מוסיפים, ואז אם
The mishna continues: In a case where twelve judges deem him liable and eleven judges acquit; or even if eleven judges acquit and eleven deem him liable and one judge says: I do not know; or even if twenty-two judges acquit or deem him liable and one judge says: I do not know, the judge who said he does not know is disregarded, and the judges add additional judges to the court until they reach a definitive ruling. And how many judges do they add? They add pairs of two judges each time they do not reach a ruling until there are seventy-one judges, but no more than that.
הכל
(14) שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין זַכַּאי שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּיבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין.:
At that point, if thirty-six judges acquit and thirty-five judges deem him liable, he is acquitted. If thirty-six judges deem him liable and thirty-five judges acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn a defendant to death by a majority of one judge.
At that point, if thirty-six judges acquit and thirty-five judges deem him liable, he is acquitted. If thirty-six judges deem him liable and thirty-five judges acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn a defendant to death by a majority of one judge.
עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין – דאיכא הטייה לטובה ע״פ עד אחד וה״ה אם יראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין דהוו להו שלשים ושבעה מחייבין ואיכא הטייה לרעה ע״פ שלשה ובשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנן הכי משום לישנא מעליא דאזכות קא מהדר והכי תריצנא בפירקא דלעיל (דף לד.).
העובד עבודה זרה את מה עבד ובמה עבד אם פעור או מרקילוס אם בהשתחואה אם בנסוך בזבוח אם בקטור וכן הדין אם העידו בחלול שבת איזו מלאכה עשה וכן בשפיכות דמים במה הרגו אם בסיף אם ברומח וכיוצא באלו ודברים אלו ר״ל שאלות הכרת ההרוג והתראה ועיקר המעשה האיך נעשה אע״פ שאין הזמה תלויה בהם הרי הם מכלל החקירות והם נקראות דרישות שכל שיאמר בהם אחד איני יודע עדותם בטלה שהרי הם בדברים שהם עיקר העדות ובהם יתחייב או יפטר:
ואח״כ הזכיר מין שלישי והוא שאמר כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח והבדיקות הם בדברים שאינם עיקר בעדות ובמעשה כגון מה היה ההורג או ההרוג לבוש יום מעונן היה או יום צח היה וכיוצא באלו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהיו מעידין שתחת התאנה הרגו ושאל על עוקצי התאנים אם גסים אם דקים אם שחורים אם לבנים ואע״פ שבן זכאי לא היה בדיני נפשות שהרי כל ימיו מאה ועשרים ארבעים עסק בפרקמטיא וארבעים למד וארבעים לימד ואותן ארבעים אחרונים מצינו שהיו קצתם אחר החורבן כמו ששנינו משחרב בית המקדש התקין ר׳ יוחנן בן זכאי וכו׳ והדבר ידוע שארבעים שנה קודם חורבן גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ובטלו דיני נפשות פי׳ בגמ׳ שבדיקה זו בעוד שהוא תלמיד היתה ונעשית על פיו וייחסוה על שמו:
משנה. שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין.
כתב הרמב״ם (פ״ט מהל׳ סנהדרין ה״ב) וז״ל הגיעו לשבעים ואחד שלשים וששה אומרים זכאי ושלשים וחמשה אומרים חייב הרי זה זכאי, שלשים וששה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חבירו ומזכין אותו או מחייבין אותו, ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו עכ״ל. יש לעיין האם נזדקן הדין הוי חלות דין פטור דפטור לגמרי או״ד שאין ב״ד יכולין לחייבו מיתה. ונפ״מ האם מחזירין לחובה או לא, דאם נזדקן הדין הוי חלות דין פטור אזי אין מחזירין אותו לחובה, משא״כ אי לא הוי פטור אלא רק דין שאין ב״ד יכולים לחייבו מיתה אזי י״ל דמחזירין אותו לחובה.
שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין — זכאי. שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין — דנין עדיין אלו כנגד אלו, עד שיראה (יקבל) אחד מן המחייבין דברי המזכין, שהרי אין דנים למיתה ברוב של קול אחד.
ה גמרא על האמור במשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שעושים שבע חקירות? אמר רב יהודה: שאמר קרא [הכתוב] בענין עיר הנדחת: ״ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך״ (דברים יג, טו), ואומר בענין עובד עבודה זרה: ״והגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל״ (דברים יז, ד), ואומר בדין עדים זוממים: ״ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו״ (דברים יט, יח), הרי שבע חקירות (ודרשת וחקרת היטב, ודרשת היטב, ודרשו היטב) רמוזות במקראות אלה.
At that point, if thirty-six judges acquit and thirty-five judges deem him liable, he is acquitted. If thirty-six judges deem him liable and thirty-five judges acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn a defendant to death by a majority of one judge.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for these seven interrogations? Rav Yehuda says: It is as the verse states with regard to an idolatrous city: “And you shall inquire, and investigate, and ask diligently” (Deuteronomy 13:15); and it states with regard to one who worships idols: “If it be told to you and you have heard it and inquired diligently” (Deuteronomy 17:4); and it states with regard to conspiring witnesses: “And the judges shall inquire diligently” (Deuteronomy 19:18). Taken together, there are seven interrogations alluded to in these verses by each instance of the terms inquire, investigate, and diligently.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב יְהוּדָה דְּאָמַר קְרָא {דברים י״ג:ט״ו} וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְאוֹמֵר {דברים י״ז:ד׳} וְהוּגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְאוֹמֵר {דברים י״ט:י״ח} וְדָרְשׁוּ הַשּׁוֹפְטִים הֵיטֵב
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for these seven interrogations? Rav Yehuda says: It is as the verse states with regard to an idolatrous city: “And you shall inquire, and investigate, and ask diligently” (Deuteronomy 13:15); and it states with regard to one who worships idols: “If it be told to you and you have heard it and inquired diligently” (Deuteronomy 17:4); and it states with regard to conspiring witnesses: “And the judges shall inquire diligently” (Deuteronomy 19:18). Taken together, there are seven interrogations alluded to in these verses by each instance of the terms inquire, investigate, and diligently.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for these seven interrogations? Rav Yehuda says: It is as the verse states with regard to an idolatrous city: “And you shall inquire, and investigate, and ask diligently” (Deuteronomy 13:15); and it states with regard to one who worships idols: “If it be told to you and you have heard it and inquired diligently” (Deuteronomy 17:4); and it states with regard to conspiring witnesses: “And the judges shall inquire diligently” (Deuteronomy 19:18). Taken together, there are seven interrogations alluded to in these verses by each instance of the terms inquire, investigate, and diligently.
ואמרינן: כדכתיב בעיר הנדחת: ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ובעובדי ע״ז כתיב: והוגד לך ושמעת ודרשת היטב, ועדים זוממין כתיב: ודרשו השופטים היטב – הרי שבע חקירות.
גמ׳ מנא הני מילי – דעבדינן שבע חקירות.
ודרשת וחקרת – משמע יפה יפה (יפה). ושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב היטב בהדיה הא תלתא ובעיר הנדחת כתיבי וביחיד העובד ע״ז כתיב ודרשת היטב הא תרי דאילו ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד מזהירך הכתוב לדרוש היטב את עדים האחרונים המזימין את הראשונים הרי שבע חקירות.
היו בודקין אותו כו׳ סליק מאיום וקא מפרש חקירה דהויא בתריה. היו בודקין אותו בשבע חקירות דמתיאן ליה לידי הזמה דכי מסהיד בשעה פלונית וביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני אתו סהדי ואמרי ליה והלא אותו היום או אותה שעה הייתם עמנו במקום אחר רחוק מזה. באי זה שבוע מן היובל באיזו שנה מן השבוע באיזה חדש מן השנה בכמה בחדש באיזה יום מן השבת ואע״ג דהיינו בכמה בחדש זימנין דמשתלו הנך מזימין ולא ידעי ההוא יומא דהוה האי סהדא גבייהו במקום אחר כמה הוה לירחא וכי אמרי באיזה יום רמו אדעתייהו ומידכרי ואתו ומוזמי להו אי נמי משום דאע״ג דאמר בכמה בחדש עדות שאי אתה יכול להזימה היא כי שמא העד טועה בעיבור החדש ופוחת יום אחד או מוסיף יום אחד לפיכך צריכין לומר בכך וכך לשבת כדי שיבאו לידי הזמה ובאיזו שעה אע״פ שאמרו באיזה יום צריכין לומר באיזה שעה שמא אין שם עדים שיכולין להעיד עמנו הייתם כל אותו היום במקום פלוני רחוק מזה אלא שמעידים עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני רחוק מזה יכולין לומר מעשה שהיה באותו היום היה ולאחר שהיינו עמכם במקום פלוני הלכנו למקום ההורג והנהרג וראינו את המעשה אי נמי קודם לכן ולא קיימא עלייהו הזמה אבל היכי דמסהדי בשעה פלונית יכולין העדים להזימן לאותה שעה ולומר להן והלא אותה שעה עמנו הייתם במקום פלוני ובאיזה מקום והיא עיקר כל החקירות דכולהו לא מייתו להו לידי הזמה אלא על ידי המקום דכי מסהדי הני ביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני יכלי סהדי לאוזומינהו ולמימר להו והלא אותו היום עמנו הייתם במקום אחר רחוק מזה יתר ממהלך יום אחד אבל היכא דלא קאמרי קמאי במקום פלוני לא אתו לידי הזמה דאי נמי אתו סהדי ואמרי עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני יכלי קמאי למימר להו ומעשה שנעשה באותו מקום (שאינו) [שהיינו] עמכם נעשה. והני מילי דמשילינהו באיזה שבוע כמה בשבוע דוקא היכא דאתו ואמרי הרגו סתמא אבל ודאי היכא דאמר בכך וכך שנים ליובל ושיילינן ליה באיזה שבוע בכמה בשבוע ואמר איני יודע לא מיבטלא סהדותי׳ דהכי אמרינן גבי אמש הרגו וגבי עכשיו הרגו כדבעינן למימר קמן מכל מקום כי אמר הרגו סתמא רמינן עליה כל הני חקירות ומתני׳ דקתני גבי חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בחקירות דתליא בהו הזמה קמיירי כגון שעבר לדבר זמן מרובה שנמצא צריך לומר באיזה שבוע ועוד צריך לומר באיזה חדש בשנה ובכמה בחדש ובאיזה יום ובאיזו שעה ואי אינשי חדא מינייהו עדותו בטלה אי נמי חדא חדא כי צריך (לא) [לה] קאמר.
ר׳ יוסי אומר באיזה יום כו׳ האי איזה יום דר׳ יוסי לא דמי לאיזה יום דרבנן דאלו התם קא שיילינן באיזה יום מן השבת ואלו ר׳ יוסי קא באעי איזה יום סתמא כדי שיתברר הכל ממנו שאם עבר לדבר זמן מועט ואנו שואלין אותו באיזה יום נמצא שצריך לברר באיזה יום משנה זו רצה אומר בכך וכך ימים לשנה או בכך ימים מחדש פלו׳ ואם עבר זמן מרובה צריך לומר ביום פלו׳ משנה פלונית וטעמא דר״י מפרש בברייתא לקמן. וכולה מתני׳ בגמרא מפרש לה.
והני בדיקות דמכירין אתם אותו כו׳ לאו רבי יוסי בלחוד קתני להו אלא לרבנן נמי מיבעי להו מיהו הני לאו חקירות דאיירי בהו קרא נינהו דכי איירי קרא בחקירות דמתיאן ליה לידי הזמה אבל הני לא מייתו ליה לידי הזמה אלא מגופה דסהדותא נינהו דבעי מידע אי כותי הרג אי ישראל הרג ואי אתרו ביה אל תעבור עבירה שלא תתחייב מיתה פלונית וקיבל עליו התראה דאמר להו על מנת כן אני עושה שנמצא מתיר עצמו למיתה כדמפרש בברייתא לקמן דאי לאו הכי לא מיחייב ובגמרא יליף לה מקראי וכן אעובד ע״ג את מה עבד לפעור או למרקוליס ובמה עבד בזבוח או בקטור או בניסוך או בהשתחואה כדמפרש לה בברייתא דאי לא פלח בחד מהני אע״ג דעבד גיפוף ונישוק וכיוצא בהן היכא דאין דרך עבודתן בכך לא מיחייב כדמיברר בפרק ארבע מיתות (ס׳:) והא דקתני לקמן גבי בדיקות אפי׳ שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת לאו אבדיקות כי הני קתני אלא אבדיקות דעלמא דומיא דעוקצי תאנים כגון כליו שחורים וכליו לבנים וכיוצא בהן אבל בדיקות כי הני דלעיל אפי׳ אחד אומר איני יודע עדותן בטלה:
ודייקינן בגמרא מנא הני מילי דבעינן שבע חקירות בדיני נפשות אמר רב יהודה אמר קרא בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב מסתברא דכי קא חשיב גמרא שבעה היטב נמי קא חשיב ממנינא לבד מהיטב דעיר הנדחת דכתיב גבי ושאלת דהיטב פירושא דשאלת הוא דאי לאו דכתיב ביה היטב לא הוה משמע לשון חקירה הא כיצד ודרשת וחקרת ושאלת היטב הא תלתא יחידים דע״ג דכתיב ודרשת הא חד והיטב הא תרי ותלתא דעיר הנדחת הא חמשה דאלו והוגד לך ושמעת דיחידים לאו לשון חקירה הוא ותרי דעדים זוממין שהצריך הכתוב לחקור את המזימין דכתיב ודרשו השופטים וכתיב היטב הא שבעה:
בגמרא מנא הני מילי: קשה דהא בעינן הנך ז׳ חקירות דבלא״ה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא מהך טעמא אם אמר א׳ איני יודע בטל העדות משום דהנך חקירות מביאות לידי הזמה וכמו שפי׳ רש״י במתניתן וכמו דאמרינן לקמן (דף מ״א ע״ב) ועוד קשה לפי מה דאמרינן לקמן (ע״ב) אלא אע״ג דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן אלעזר א״כ לימא דז׳ חקירות דמתניתן מהך טעמא הם וכן קשה איפכא אגמרא דלקמן איך קאמר דרמינן עליה כדרשב״א הא ז׳ חקירות דאורייתא הם. וי״ל ע״פ מש״כ רש״י בפסחים (דף י״ב ע״א) בד״ה דהוי ליה עדות וז״ל וא״ת אתה יכול להזימם ע״י היום כו׳ מיהו בצרי לה חקירות השעה ורחמנא רבי ז׳ חקירות בגז״ש דהיטב עכ״ל ע״ש. ולפ״ז שפיר פריך בש״ס מנה״מ דכיון דמוכח ממתניתן דבכל א׳ מהחקירות שאמר א״י העדות בטל אף שאמר א״י על השבוע ואמר אתמול הרגו וא״כ ודאי יכול להזימו הוא אלא ע״כ דז׳ חקירות דוקא בעינן למצוה ולכן פריך מנה״מ דא״ל משום אינו יכול להזימו דהא שפיר משכחת אתה יכול להזימו וכקושית רש״י שם וזה שייך בכל ז׳ חקירות דהא מזימין יכולין לומר דכל השמיטה הייתם עמנו במדי ואיך אתם מעידים שהרג בא״י וגם אי הוי דוקא משום רשב״א להסיע את העדים ג״כ לא הוי שייך פסול אי אמר א״י ולכן הוצרך לומר דז׳ קראי כתיבי אכן אהא דמקשו רבנן לקמן אי אמר אמש הרגו לא היה יכול לומר דבעינן ז׳ חקירות דדאורייתא הם דהא אי אמר אמש הרגו כבר עבדינן חקירות דאיזו שבוע ושנה וחדש ויום דהא לא צותה התורה שנשאול אותן ז׳ שאלות רק שנחקור הז׳ דברים מהם שמביאים אותן לידי הזמה וכיון דכבר אמרו אמש הרגו מה לנו לחקור עוד ולכן הוצרך לומר משום רשב״א שואלין אותן להטריף דעתן:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
סנהדרין מ. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין מ., עין משפט נר מצוה סנהדרין מ., ר׳ חננאל סנהדרין מ. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין מ., רש"י סנהדרין מ., ראב"ן סנהדרין מ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין מ., אור זרוע סנהדרין מ., רמ"ה סנהדרין מ., בית הבחירה למאירי סנהדרין מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מ., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין מ., ערוך לנר סנהדרין מ. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מ. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מ., אסופת מאמרים סנהדרין מ.
Sanhedrin 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 40a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 40a, R. Chananel Sanhedrin 40a, Rif by Bavli Sanhedrin 40a, Collected from HeArukh Sanhedrin 40a, Rashi Sanhedrin 40a, Raavan Sanhedrin 40a, Tosafot Sanhedrin 40a, Or Zarua Sanhedrin 40a, Ramah Sanhedrin 40a, Meiri Sanhedrin 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 40a, Arukh LaNer Sanhedrin 40a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 40a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 40a, Collected Articles Sanhedrin 40a
פרק ה