×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְאָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר אֲבָל לֹא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר אָסוּר אַלְמָא זֶה וְזֶה גּוֹרֵם אָסוּר.
until there is enough of the prohibited leaven to cause the dough to become leavened bread. And Abaye said: Rabbi Eliezer taught that when the permitted leaven fell in last, the mixture is permitted only when he first removed the prohibited leaven before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. However, if he did not first remove the prohibited leaven, the dough is prohibited even if the permitted leaven fell in last. Apparently, when both this and that cause the dough to become leavened bread, it is prohibited.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לא שנו – דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר אלא שקידם את האיסור וסילקו מכיון שנפל בו היתר מיד דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ בטל והלך לו ואע״ג דהועיל בה קצת שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו אעפ״כ כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו אבל לא קדם וסילק ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל אסור אלמא זה וזה גורם אסור.
עד שיהא בו כדי להחמיץ – פי׳ באיסור דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נראה לרשב״א דשרי דהא בפ׳ בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה סח.) תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו אסור ור׳ שמעון מתיר והשתא הוי ר׳ שמעון כרבנן דהכא והא דתנן בסוף פ״ק דתמורה (דף יב.) אין מחמץ אחר מחמץ [אוסר] אלא לפי חשבון שבה שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחימצה וחזרה ונפלה לעיסה אחרת גדולה מזאת אם יש בשאור כדי להחמיץ השניה אסורה אע״פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי עיסה ראשונה שהיה של היתר ומוקמינן לה התם כרבנן דהכא אור״י מצי למימר דהתם מיירי כגון שאין בעיסה כדי להחמיץ ובשאור של תרומה יש כדי להחמיץ.
נתערבה באחרות כולן אסורות ול״ג ואחרו׳ באחרות דספק ספקא אפי׳ בע״ז שרי דבמס׳ זבחים אמר רב טבעת של ע״ז שנפלה לתוך מאה טבעות כולן אסורות ושמואל א׳ טבעת של ע״ז שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא כולן אסורות ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דאם כן לשמואל דאמר התם ספק ספקא אסור בע״ז ואותבי׳ עליה ואצטריך לפרוקי אנא דאמרי כר׳ שמעון לימא מתני׳ היא אלא ודאי לא גרסי׳ לה:
ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח פי׳ הנאת העצים וכן פירש רבינו חננאל ז״ל והראב״ד ז״ל והכי משמע לשון הולכת הנאה ובתוספות פירשו דמי כל הפת וכן פירש הרמב״ם ז״ל:
רש״י בד״ה דאחר אחרון כו׳ ואפילו קדם וסילק את האיסור נמחק:
תוס׳ בד״ה עד שיהא כו׳ דהא בפרק בתרא כו׳. נ״ב אבל אין להביא ראיה מזה דאי הוה אף בהיתר כדי להחמיץ א״כ הוה זה וזה גורם וקשרו רבנן משום דלא נקל זה וזה גורם אלא היכא שאי אפשר לגרום לחד בלא חבירו אבל הכא מאי חזית דהאי דהיתירא קגרם דילמא האי דאיסורא נגרם ומש״ה אסור ועל כן צריכים להביא ראיה ממקום אחר. ותימה שהתוס׳ בסוף פרק כל הצלמים פירשו דאיירי אפי׳ יש גם בהיתר כדי להחמיץ אפי׳ הכי אסורה ע״ש ודו״ק:
תוס׳ בד״ה עד שיהא בו כו׳ פי׳ באיסור דאי כו׳ נראה לרשב״א דשרי והא דבפ״ב דע״ז כו׳ והשתא הוי ר״ש כו׳ עכ״ל כצ״ל משום דלכאורה דפלוגתא דהתם ביש בכל אחד מהם כדי להחמיץ לא הוה בזה וזה גורם כי הכא דאין בכל אחד מהם כדי להחמיץ רק ע״י צירוף וע״כ דקדק לפרש בו דקאמר הכא בלשון יחיד ולא קאמר עד שיהא בכל אחד מהם כדי להחמיץ ומכ״ש ביש באיסור לחוד אבל אמר בו בלשון יחיד דדוקא ביש באיסור לחוד כדי להחמיץ אבל אי יש בכ״א מהם כדי להחמיץ נראה לרשב״א דשרי ליה תנא דהכא ומה״ט דהוי זה וזה גורם ושרי וא״כ השתא דר״ש דמתיר התם בהכי היינו כרבנן דהכא זהו סברת רשב״א הכא אבל התוס׳ שם פרק כל הבשר לא דקדקו בו בלשון וכתבו שם דאסור אפילו ביש בהיתר נמי כדי לחמץ כת״ק דר״ש ואין זה תימ׳ שהתוס׳ כתבו כן במקום אחד ובמקום אחר לא כתבו כן שכן דרכם בכמה מקומות וקצת ראיה מדבריהם דלעיל דאם יש בכ״א כדי לגרום מקרי זה וזה גורם שכתבו בתנור ישן דה״ל זה וזה גורם אע״ג דאפשר [ב] שהפת נאפה ע״י האבוקה שכנגדו לחוד בלא תנור כלל ויש לדחות ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו׳ נראה לרשב״א דשרי כו׳ עס״ה. ובתוס׳ בפ׳ כל הצלמים כתבו להיפוך דאפילו אם יש באיסור ובהיתר בכל א׳ מהם כדי להחמיץ אפ״ה אסור. וכבר הרגיש בזה מהרש״א ז״ל ועיין בפי׳ המשניות במס׳ תרומות פ״ה בל׳ הר״ש שהוא הרשב״א שהביאו התוס׳ כאן ושם תמצא דשיטת התוס׳ דהכא ודפ׳ כל הצלמים שסותרין זה את זה תליא בפירושי המשניות דהתם ובפי׳ המשנה דסוף תמורה שהביאו התוס׳ כאן ומפרשי לה כפי׳ ר״י בס״ה אבל לפירוש רש״י מצינו דמפרש דהא דאין מחמץ לאחר מחמץ בענין אחר ולפ״ז היינו כשיטת התוס׳ דפ׳ כל הצלמים דוק ותמצא ואין להאריך כאן יותר:
עד שיהא בו באיסור לבדו כדי להחמיץ. ואמר אביי: לא שנו בדברי ר׳ אליעזר שאם נפל ההיתר אחרון שמותר, אלא באופן שקדם וסילק את האיסור קודם נפילת ההיתר לתוך העיסה, ועדיין לא הספיק להחמיצה. אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור אפילו נפל ההיתר אחרון, אלמא [מכאן] שזה וזה גורם אסור.
until there is enough of the prohibited leaven to cause the dough to become leavened bread. And Abaye said: Rabbi Eliezer taught that when the permitted leaven fell in last, the mixture is permitted only when he first removed the prohibited leaven before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. However, if he did not first remove the prohibited leaven, the dough is prohibited even if the permitted leaven fell in last. Apparently, when both this and that cause the dough to become leavened bread, it is prohibited.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִמַּאי דְּטַעְמָא דר׳דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּאַבָּיֵי דִּילְמָא טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּאַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא לָא שְׁנָא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר לָא שְׁנָא לֹא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר אֲבָל בְּבַת אַחַת ה״נהָכִי נָמֵי דִּשְׁרֵי.

The Gemara rejects this statement: And from where is it apparent that the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is in accordance with Abaye’s explanation? Perhaps the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is due to the following, which Rabbi Eliezer said explicitly: I follow the final element. And it is no different if he first removed the prohibited item and it is no different if he did not first remove the prohibited item. However, if they both fell in at once it should be permitted, because where both this and that cause the dough to become leavened bread Rabbi Eliezer rules that the mixture is permitted.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאחר אחרון אני בא – וטעמא משום דאזל בתר גמר מעשה גמרו בהיתר מותר ואפי׳ לא קדם וסילק דאיכא זה וזה גורם גמרו באיסור אסור (ואפילו קדם וסילק את האיסור).
אבל בבת אחת – אם נפלו כאחת דליכא גמרו באיסור הכי נמי דשרי דזה וזה גורם מותר.
בגמרא וממאי דטעמיה דר״א כדאביי וכו׳ ולכאורה לשון הסוגיא תמוה אמילתא דאביי גופא הו״ל לאקשויי מנ״ל הך מילתא ועוד דהא במס׳ ע״ז דף ע״ג ע״ב מקשה הש״ס בפשיטות מימרא דאביי בל׳ ותסברא ומסקנא דשמעתין דהתם כולה אליבא דאביי מיתוקמא. והנלע״ד משום דבלא״ה יש לדקדק באמת אמימרא דאביי דקאמר ל״ש ומפיק לישנא דר״א מפשטיה דל׳ אחר אחרון אני בא סתמא משמע אפי׳ לא קדם וסילק את האיסור ול״ל דמסברא דנפשיה משמע ליה לאביי הכי דהא ודאי ליתא דהא לפי האמת קי״ל כחכמים דלעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ דאפילו זוז״ג מותר ואם כן מה״ת נאמר מסברא דר״א פליג פלוגתא רחוקה עלייהו דחכמים עד שיחמיר כ״כ דאפי׳ אם נגמר בהיתר יהא אסור אם לא קדם וסילק האיסור אע״כ דטעמא דאביי היינו לבתר דקים לן דאשכחן לר״א בעלמא דס״ל זוז״ג אסור ולא אמרינן אחר אחרון אני בא והיינו לפי המסקנא דהכא דאשכחן ברייתא דר״א אוסר בכל איסורין שבתורה והיינו משום דזה וזה גורם דמה״ט מוקמינן נמי ברייתא דהכא בערלה דחדש יותץ כר״א דאל״כ אמאן תרמייה. נמצא דלפ״ז כל כמה דלא קים לן הך מילתא דאשכחן שום תנא שיסבור בפי׳ דזוז״ג אסור והא דאמר ר׳ הפת אסורה היינו משום דיש שבח עצים בפת אם כן ממילא אית לן לאוקמי מילתא דר״א כפשטא דלישנא דאחר אחרון אני בא ואם כן זהו קושיית המקשה בעצמו כיון דהשתא משמע לו דהאי דחדש יותץ לאו משום זוז״ג הוא אלא משום שבח עצים ומשמע נמי דר״א דאמר יותץ היינו דוקא בעצי אשירה א״כ ממילא ליתא לדאביי מטעמא דפרישית כן נ״ל ודו״ק:
ודוחים: וממאי דטעמא [וממה יודע אתה שהטעם] של ר׳ אליעזר כאביי? דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר׳ אליעזר כפי שאמר במפורש משום שאחר מעשה אחרון אני בא, שהכל הולך אחר גמר המעשה: אם היה בהיתר — הרי זה מותר, ואם היה באיסור — הרי זה אסור. לא שנא [שונה] אם קדם וסילק את האיסור, לא שנא [שונה] אם לא קדם וסילק את האיסור. אבל אם נפלו בבת אחת, הכי נמי [כך גם כן] יהא הדין דשרי [שמותר] כי זה וזה גורם — מותר.
The Gemara rejects this statement: And from where is it apparent that the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is in accordance with Abaye’s explanation? Perhaps the reason for Rabbi Eliezer’s opinion is due to the following, which Rabbi Eliezer said explicitly: I follow the final element. And it is no different if he first removed the prohibited item and it is no different if he did not first remove the prohibited item. However, if they both fell in at once it should be permitted, because where both this and that cause the dough to become leavened bread Rabbi Eliezer rules that the mixture is permitted.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דַּעֲצֵי אֲשֵׁירָה דִּתְנַן נָטַל הֵימֶנָּה עֵצִים אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר חָדָשׁ יוּתַּץ יָשָׁן יוּצַן.

Rather, the reference is to the opinion of Rabbi Eliezer with regard to wood from an asheira. As we learned in a mishna: If one took wood from an asheira, it is prohibited to derive benefit from it. With regard to one who lit an oven with the wood, if it was a new oven, it must be broken. If it was an old oven, it may be cooled.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הימנה – מן האשירה.
כבר ידעת שהאשרה אסורה בהנאה אף אם נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן כמו שפסקנו בקליפי ערלה אפה בו את הפת בחדש בהצנה הפת מותרת ובישן בלא הצנה אסור מצד שבח עצים ובשאבוקה כנגדו ואין הולכת הנאה לים המלח מועלת בו כמו שכתבנו נתערבה אותה הפת באחרות יוליך הנאה לים המלח ופירשו גדולי הרבנים הולכת הנאת העצים ואין צריך להוליך דמי הפת וגדולי הפוסקים מצריכים להוליך דמי הפת ואם נתערבה אחת מן הספקות באחרות כלן מותרין שספק ספיקא הוא ומותר אף בעבודה זרה ומ״מ אם נתערבו כלן באחרות כלן אסורות והוא ענין מה שגורסין במקצת ספרים ואחרות באחרות:
אשרה זו רוב מפרשים ראיתי שפירשוה באשרה סתם ואף אשרה של גוי במשמע ואני תמה והרי נטילת עצים שבה הויא לה ביטול ואע״פ שאמרו דוקא בנוטל לצרכו אבל נוטל לצרכה ר״ל לתיקון האילן אינה בטלה הרי מ״מ שפאיה מותרין ומתוך כך אני מפרשה באשרה דישראל שאין לה בטילא עולמית והיא ושפאיה אסורין:
אלא ר׳ אליעזר וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל הגירסא נתערבה באחרות ולא גרסי׳ ואחרות באחרות דהא בפ׳ התערובות איפלגו רב ושמואל בספק ספיקא דע״ז דשמואל אסר ורב שרי ולא אסתייע שמואל ממתניתין דהכא משמע דלא גרסי׳ והלכתא כרב דשרי מיהו אם נתערבו רוב מן הראשונות באחרות אסורות דחיישינן דאתי איסורא בהדי רובא. אבל אין מתירין הראשונות שאין ספק מוציא מידי וודאי וכן אמר הרא״ה ז״ל שמוכח פ׳ התערובות.
ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח – פירש״י ז״ל וכן הראב״ד ז״ל דמי הנאת עצים ופר״ת ז״ל שכר אפיה וכתב הרב החסיד דלישנא מסייע להו מדלא קתני הנאת הפת אלא הנאה סתם. אבל הרמב״ם ז״ל כתב יוליך דמי הפת לים המלח וכן דעת קצת רבני צרפת וכן דעת הרא״ה ז״ל וכתב הרי״ט ז״ל ואף על פי שאינו מחוור נקטינן מעשה לחומרא ודעת רש״י ז״ל דיוליך הנאה לים המלח דאמר ר׳ אליעזר אפי׳ ארישא קודם שנתערבה קאי דיש להתירה בהולכת הנאה לים המלח. וכן נראה מפר״ח ז״ל אבל רבני צרפת והרמב״ן ז״ל הסכימו דלא שרי ר״א אלא לאחר שנתערבה שאין האיסור ידוע ומפורסם אבל כל זמן שלא נתערב שהרי איסורו ידוע אין לו פדיון כתב הרי״ט ז״ל כי כן הדברים מוכרעים ממקומם. ויש שהקשו דהא קיל״ן כר׳ אליעזר כדאיפסקא הלכתא בהדיא פ׳ כל הצלמים והא תנן אילו דברים אסורין ואוסרין בכל שהו י״נ וע״ז וכו׳ ואמרינן בפ׳ התערובות אמר שמואל טבעת של ע״ז שנתערבה בק׳ טבעות כולן אסורות ורב גופיה דפסק כר״א מודה בההיא דחדא ספיקה ואמאי אסורות לימכר וכ״ת שמא ימכרם גוי לישראל יוליך הנאה לים המלח וי״ל שלא אמר ר״א אלא בחדא מתרתי או בתערובת איסורין דרבנן בסתם יינם חבית דחבית ואף על פי שיש שם תערובת מגופו של איסור או בתערובת איסורי תורה שאין כאן גופו של איסור כגון בגד שארגו בצמר של ע״ז ונתערב באחרים או פת שאפאו בעצי איסור ונתערב אבל באיסור של תורה שנתערב גופו של איסור לא אמר וזה דעת הרב החסיד רבי׳ יונה ז״ל וכתב הרי״ט ז״ל והם דברים שלא מצינו עליהם תשובה. אמנם הרא״ה ז״ל חולק עליו לומר דבכל ענין שרי ר׳ אליעזר והרשב״א ז״ל כתב יותר במסכת ע״ז פ׳ כל הצלמים: והא תקנתא דר׳ אליעזר נחלקו בה גדולי הראשונים ז״ל י״א שלא התירו בתקנה זו אלא בהנאה לבד אבל לא לאכילה ושתייה וכן דעת הר״ז הלוי וכן דעת הרא״ה ז״ל בשם רבו הרמב״ן ז״ל וכל רבותי הגאונים ז״ל דבריהם סתומים לא פירשו באכילה ושתי׳ היתר אבל קצת מרבני צרפת אומרים ודאי היכא שיש כאן גופו של איסור שייך ביה בעיניה איסור אכילה ושתי׳ לא שרינן בתקנה זו באכילה ושתיה אבל כשאין בהם אלא שבחו כגון הני מתנייתא בעצים שאין אסורין אלא מדין הנאה כיון שהוליך הנאה לים המלח אין כאן הנאת איסור כלל ולמה לא יהא מותר אפי׳ באכילה ע״כ וכתב הרי״ט ז״ל ובודאי שדברים מוכרעין בעצמן למודה על האמת, ובהא הלכה כר׳ ואפי׳ מחבירו פי׳ הרי״ט ז״ל לאו משום דזוז״ג אסור דהא קיל״ן זה וזה גורם מותר אלא משום דשבח עצים בפת: והא אסי׳ דלפי׳ זה קערות וכוסות וצלוחיות חדשות שהסיקן בעצי אשירה אסירי דהוי דומיא דפת וללישנא בתרא אפי׳ קדרה נמי אסורה. ופי׳ הרמב״ם ז״ל דהאי קדירה לשון תבשיל הוא כלומר תבשיל שבשלו בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור. וכתב הרי״ט ז״ל דאין פירושו מחוור. והנכון כפרש״י ז״ל והגאונים דמיירי בקדירה של חרס שעשאה והסיקה מתחלה בעצי איסור ועצי היתר ואסורא משום דדמיא לפעולה לתנור שהרי משתמש בה בחד גורם דאסור בלא גורם מותר שהרי נותנין בה התבשיל קודם שיתנו תחתיה עצים של היתר ודמיא לכוסות משא״כ בתנור ואסי׳ דלא אסרו בפת אלא כשאבוקה כנגדו אבל בשלו על גבי גחלים דברי הכל מותר הפת: ואיפליגו בגמרא שמואל ור׳ יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורה וחד אמר אפי׳ לוחשות מותרת. ופי׳ הרי״ט ז״ל לוחשות שמניחין בהם קיסם ודולקת מאיליה. ולענין הדין רבינו אלפסי ז״ל לא הביא מכל זה המחלוקת כלום נ״ל דס״ל הלכתא כמאן דשרי בכל ענין בגדולים וכן פסק הרמב״ם ז״ל והר״ז הלוי ז״ל פסק כמאן דאסר והביא ראיות בספר המאור והשיב עליו הרמב״ן ז״ל בס׳ המלחמות גם הרא״ה ז״ל השיב על הר״ז ז״ל.
בפירש״י בד״ה הימנה מן כו׳ רבנן היא דפליגי עליה דרבי ואמרי הפת כו׳ עכ״ל וה״ה דהמ״ל רבנן דשאור אבל רבי לא פסיקא ליה דאימא דפליגי בזה וזה גורם כדס״ד מעיקרא ולמאי דמסיק נמי דפליגי בשבח עצים מ״מ אפשר דאוסר נמי בזה וזה גורם ולרבותא דרבנן פליגי בחד גורם ודו״ק:
אלא הכוונה היתה לשיטת ר׳ אליעזר בענין עצי אשירה, דתנן הרי שנינו במשנה]: נטל הימנה מן האשירה עצים — הרי הם אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם היה זה תנור חדש — יותץ, ישן — יוצן.
Rather, the reference is to the opinion of Rabbi Eliezer with regard to wood from an asheira. As we learned in a mishna: If one took wood from an asheira, it is prohibited to derive benefit from it. With regard to one who lit an oven with the wood, if it was a new oven, it must be broken. If it was an old oven, it may be cooled.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה נִתְעָרְבָה בְּאַחֲרוֹת וַאֲחֵרוֹת בַּאֲחֵרוֹת כּוּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר איוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח (אָמַר) לוֹ אֵין פִּדְיוֹן לע״זלַעֲבוֹדָה זָרָה.

If one baked bread with asheira wood as the fuel, it is prohibited to derive benefit from it. If this bread was mixed together with other bread, and that other bread was mixed with other bread, it is prohibited to derive benefit from all of this bread. Rabbi Eliezer says: He casts the benefit into the Dead Sea [Yam HaMelaḥ]. In other words, one is not required to destroy the entire mixture when the prohibited bread is mixed with a large quantity of other bread. Instead one should designate money equal in value to the value of the original wood from the asheira, and he should destroy this money to offset the benefit he derived from the prohibited wood. The first tanna said to him: Idolatry cannot be monetarily redeemed. Once the bread becomes prohibited, it cannot be redeemed by having its value cast into the Dead Sea. Apparently, the opinion of both Sages, including Rabbi Eliezer, is that when both this permitted object and that prohibited object cause a change to another item, the latter item is prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יוליך הנאה לים המלח – דמי עצים מכל מקום שמעינן ליה כל כמה דלא ממטי הנאה לים המלח מודה הוא לת״ק בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת אלמא כיון דקתני חדש יותץ אית ליה זה וזה גורם אסור והא דתניא לעיל חדש יוצן רבנן היא דפליגי עליה דר׳ ואמרי הפת מותרת משום דלא חשיבא להו הנאת היסק ואפילו בגורם אחד לבדו משום דליתיה לאיסורא בעיניה וכל שכן בתנור שאינו נאכל הוא בעצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא קא שרו לאפות בהיסק איסור ולקמן פריך עצים דאיסור לרבנן היכי משכחת לה דאסירי מדאורייתא והוא הדין דמצי לאוקמא להא דחדש יותץ דלעיל כתנא קמא דר׳ אליעזר אלא משום דלא ידעינן מנו וניחא ליה למינקט ר׳ אליעזר והוא ומחלוקתו קאמר.
נתערבו באחרות – אור״ת דלא גרסי׳ ואחרות באחרות דבסדר המשנה לא גרס ליה לא במסכת ע״ז ולא בסדר זרעים.
אפה בו את הפת אסורה בהנאה – פירוש: דוקא כשהיסיקו בעצי אעשרה שמכח העצים נאפית הפת אבל בחדש שנצטנן והיסיקו בעצי היתר ואפה בו את הפת אין הפת אסורה שמחמת תשמיש בעלמא שנשתמש בתנור לא נאסרה הפת דאטו אם ימלא התנור פירות נאסרו הפירות בהנאה בעבור שימוש בעלמא לא ייאסר בהנאה אלא הבגד שנארג מכח הכרכר וכך הוא היסק עצי אשרה לרבנן כמו כרכר בבגד דאף על גב דלית להו לרבנן שבח עצים בפת ובעצי ערלה וכלאי הכרם שרו הכא אסר כיון דמכח עצי עשרה נאפת. והילכך אין להקשות מה שהקשיתי בפרק כל הצלמים במהדורה קמא על מאי דפסיק הלכה כר׳ אליעזר דמה צורך והרי כבר פסק לעיל הלכה כר׳ יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ובלי שום פידיון מותרת ולא היא דהוה סברנא דהאי דקתני אפה בו את הפת אתנור חדש קאי ומשום תשמיש בעלמא היא אסורה ואין הדבר כן דלא קאי אסורה בהנאה אלא אישן יוצן דליכא אלא חד גורם באפיית הפת ואפילו לר׳ יוסי אסורה ואיצטריך למיפסק הלכה כר׳ אליעזר שיש לה תקנה על ידי פדיון.
ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח – פירוש: דוקא כשנתערבה הפת באחרות דאיכא הכשר טובא הוה שרי ר׳ אליעזר על ידי פידיון אבל בפת ראשונה או בתנור חדש לא הוה שרי על ידי פידיון ומשום הכי אמרינן חדש יותץ והפת נמי אסורה בהנאה ואין להן תקנה.
בא״ד וא״ת לרבנן יוצן למה לי כו׳ ה״מ דיעבד אבל לכתחלה לא קשרו לאפות בהיסק כו׳ עכ״ל רוצה לומר אפילו בהיסק איסור על ידי זה וזה גורם ודו״ק:
בא״ד וה״ה דמצי לאוקמא כו׳ כת״ק דרבי אליעזר אלא משום כו׳ עכ״ל היינו לשינויא דקאמר א״כ אמאן תרמייה אבל למאי דמסיק דתניא ר״א אוסר בכל האיסורין ניחא דמצינן למימר שפיר דת״ק דר״א לא מחמיר אלא בע״ז וק״ל:
אפה בו בעצים אלה את הפת — אסורין כל הנאפים בהם בהנאה. נתערבה פת אסורה זו באחרות ואחרות באחרותכולן אסורין בהנאה. ר׳ אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, כלומר אם נתערבה פת זו בהיתר מרובה, אין משמידים הכל, אלא יקח מעות כדי שווי עצי האשרה בהם הסיק, ואת הסכום הזה יאבד. אמר לו: אין פדיון לעבודה זרה, ואם נאסרה פת משום כך, אי אפשר לפדותה ורק להשליך את דמיה לים המלח. ומדברי שני החכמים החולקים נלמד שזה וזה גורם — אסור.
If one baked bread with asheira wood as the fuel, it is prohibited to derive benefit from it. If this bread was mixed together with other bread, and that other bread was mixed with other bread, it is prohibited to derive benefit from all of this bread. Rabbi Eliezer says: He casts the benefit into the Dead Sea [Yam HaMelaḥ]. In other words, one is not required to destroy the entire mixture when the prohibited bread is mixed with a large quantity of other bread. Instead one should designate money equal in value to the value of the original wood from the asheira, and he should destroy this money to offset the benefit he derived from the prohibited wood. The first tanna said to him: Idolatry cannot be monetarily redeemed. Once the bread becomes prohibited, it cannot be redeemed by having its value cast into the Dead Sea. Apparently, the opinion of both Sages, including Rabbi Eliezer, is that when both this permitted object and that prohibited object cause a change to another item, the latter item is prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בע״זבַּעֲבוֹדָה זָרָה דַּחֲמִיר אִיסּוּרַהּ בִּשְׁאָר אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ אֶלָּא אִם כֵּן אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ וְעוֹד הָא תַּנְיָא בְּהֶדְיָא וְכֵן הָיָה ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר בְּכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

The Gemara rejects this conclusion: Say that you heard that Rabbi Eliezer and the first tanna are stringent in this matter with regard to idolatry, whose prohibition is stringent. However, with regard to other prohibitions in the Torah, which are less stringent, did you hear him express this opinion? The Gemara responds to this question: Rather, if it is so that Rabbi Eliezer does not hold the same opinion with regard to other prohibitions, to whom will you attribute this baraita? If it is not Rabbi Eliezer who says this, then who is it? And furthermore, wasn’t it taught explicitly in a baraita: And, similarly, Rabbi Eliezer would prohibit these types of mixtures with regard to all prohibitions in the Torah.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'מהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשי׳ אימור דשמעת ליה לר׳ דיש שבח עצים בפת כלומר שבח עצי האיסור שרוי בפת והוא אפיית הפת היה הוא ידוע בפת לפיכך שנה הפת אסורה אבל עצי היתר אסורה חדש [בתנור של איסור] שנמצאו עצים של היתר והתנור [של] איסור [שטעון] נתיצה גורמין אפיית הפת [מי] שמעת לרבי שאוסר בזה ואתינן לאוקמינהו לר׳ אליעזר ורבנן דפליגי בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה ואין באחד מהן שיעור לחמץ הוא לבדו העיסה ונצטרפו וחימצו ר׳ אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף לעולם אין אסור עד שיהא בשאור של תרומ׳ כדי לחמץ ואמר אביי לא שנו שאם יהיה האחרון שאור של חולין שהעיסה מותרת אלא שקדם וסלק את האיסור שיחמיץ אבל לא קדם וסלק את האיסור אף על גב שהאחרון חולין אסור שמע מינה לר׳ אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי׳ וממאי דכדאביי היא דלמא טעמא דר׳ אליעזר דסבר הכל אחר גמרו אי גמר באיסורא אסור אי גמר בהיתרא מותר בין סלקו בין לא סלקו לא שנא לפיכך שנה אחר אחרון אני בא אבל הכא שנתערבו שבח עצים ושבח תנור ובבת אחת הן באין על הפת דברי הכל שרי אלא הא ר׳ אליעזר דתנן בע״ז פ״ג נטל הימנה מן האשרה עצים והסיק בה התנור (כו׳) עד ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח כו׳ פי׳ כשיעור שכר אפיית הפת יפדה הפת ויוליך דמיה לים המלח קתני מיהת הפת אסורה שמע מינה לר׳ אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי׳ שאני התם משום חומרא דע״ז. אם כן הערלה וכלאי הכרם לאיזה איסור נדמה אותם ועוד תניא בהדיא וכן היה ר׳ אליעזר אומר בכל איסורין שבתורה אליבא דמאן דאמר דלרבי זה וזה [גורם] מותר והכא בפת אמאי אסר משום דיש שבח עצים בפת סבירא ליה ומשום הכי קתני הפת אסורה.
א״כ – דפרכת דילמא שאני ליה אמאן תרמייה להא דתניא לעיל גבי ערלה יותץ על כרחיך כיון דלא משכחת תנא דאמר זה וזה גורם אסור אלא רבי אליעזר ומחלוקתו במסכת ע״ז וחזינא סתמא דתני בשאר איסורי נמי הכי רבי אליעזר קאמר לה ולא שני ליה.
וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה – השתא משמע דבכל מקום אית ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור ותימה לרשב״א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (דף ל: ושם) כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותניא עלה ר״א אוסר וקאמר רב הונא בר חיננא מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד״ה מותרין אלמא לרבי אליעזר זה וזה גורם מותר.
{שמעתא דתנא דס״ל דתנור חדש שהסיקו באיסורי הנאה יותץ}
אלא אמאן תרמייה. ועוד, הא תניא בהדיא וכו׳ – ואיכא דקשיא ליה. מאי חזית דמוקמת לה כר׳ אליעזר ומפקת לה מדרבי. הא לא שמעי׳ ליה לר׳ אליעזר דאית ליה חדש יותץ אלא משום דקתני ליה רבנן ולא פליג עלה ר׳ אליעזר. כ״ש הכא דסמיכא לדרבי.
ויש להשיב משום דאמסקנא סמיך, דאשכח תנא דתאני בהדיא: וכן היה ר׳ אליעזר אוסר בכל אסורים שבתורה. ולפום הכי ניחא ליה לאוקומה בדר׳ אליעזר.
ועוד, דרבי לא הוזכרו דבריו מפורשים אלא בפת, ויש להעמיד טעמו משום דיש שבח עצים בפת. אבל בתנור לא הוזכרו דבריו. מה שאין כן בדברי רבי אליעזר, שהוא נתן כלל לכל משנתינו ואמר: יוליך הנאה לים המלח. כל הנאה במשמע, בין בפת בין בתנור. ולהכי ניחא לן לאוקומה כדר׳ אליעזר.
{שמעתא דדעת רבי אליעזר לענין פדיון איסורי הנאה}
ואף ע״פ שפירשה הרי״ף ז״ל להא דר׳ אליעזר במסכת ע״ז (בבלי ע״ז מ״ט:) אעירוב פת ובגד, נראה בעיני כי הוא הדין לתנור ולפת עצמו, והרב ז״ל חדא ותרתי מתלת וארבע נקט.
והא דתניא: וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה – ש״מ דאזה וזה גורם קאי. ולא קי״ל בהא כותיה, דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בע״ז (בבלי ע״ז מ״ט.) כרבי יוסי, דאמר, זה וזה גורם מותר. וה״מ דיעבד, אבל לכתחלה אפילו רבי יוסי מודה. כההיא דתניא1 (משנה ערלה א׳:ט׳): רבי יוסי אומר, נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי.
ותנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה, כדאיעבד דמי לגבי נפשיה. דכיון דלא סגיא ליה בלא נתיצה, אם היה נאסר הפסד מרובה הוא. ולהצין התנור, בין בחדש בין בישן, אין חוששין, לפי שהוא הפסד מועט.
ויש ספרים שכתוב בהן: וכן היה ר׳ אליעזר נוהג בכל איסורין שבתורה. ונראה מן הנוסחאות הללו דאפדיון קאי, ובפדיון קי״ל כר״א. ונראה2 שעל גירסא זו סמך ה״ר שמואל ז״ל, שהתיר כל איסורי הנאה בפדיון. ואנו אין אנו מורין כן. וכבר כתבנו דעתינו בזה במסכת ע״ז (בבלי ע״ז מ״ט:).
וכיון דמסקנא הלכתא כרבי, דאמר, יש שבח עצים בפת, קערות וכוסות וצלוחיות וקדירות כולן אסורות, ואע״פ שנתבשלו בתנור ישן. כיון דיש שבח עצים בפת, כמאן דאיתיה לאיסורי׳ בעיניה דמי. ולא אמרי׳ בהא, זה וזה גורם מותר, שהרי רואה אני את הפת כאילו הוא עצים דאיסורא. אבל תנור שהסיקו בקליפי ערלה, בין חדש בין ישן יוצן.
1. צ״ל: דתנן
2. בכתי״ס: ונראה סיוע
[במאור דף ו: ד״ה ויש ספרים. לרי״ף סי׳ תשיב (פסחים דף כז.)]
כתוב שם: ונראה מן הנוסחאות הללו דאפדיון קאי, ובפדיון [קי״ל כר״א] כו׳.
אמר אברהם: גם בזה טעה, דכל שכן אזה וזה גורם אסור.
[במאור דף ו: ד״ה ופת שבשלה. לרי״ף סי׳ תשי״ב (פסחים דף כו:)]
כתוב שם: ופת שבשלה על גבי גחלים לוחשות הפת אסורה וכו׳.
אמר אברהם: גם בזה טעה דכיון דלא ידעינן מאן אסר נקיטינן כפשטיה דמתניתן להיתרא בכולהו. ועוד דאמוראי מפרשי הכא [פסחים דף כז.] טעמא דמאן דשרי. ועוד דהא התם [שם דף עה.] נמי לדברי האומר בגחלת קא מיבעיא ליה אלמא לא קיימא לן כותיה.
{שמעתא דדעת רבי אליעזר לענין פדיון איסורי הנאה}
ועוד, ואע״פ שפירשה הרי״ף ז״ל להא דרבי אליעזר במסכת ע״ז אעירוב פת ובגד, נראה בעיני כי הוא הדין לתנור ופת עצמו, והרב חדא ותרתי מתלת וארבע נקט.
אמר הכותב: לא. כי אלא בעירוב פת ובגד דוקא, אבל פת ותנור עצמן אין להם תקנה.
שהרי שנינו (ע״ז ע״ד.): יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהנאה. רשב״ג אומר, ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ואתמר עלה: אמר רב נחמן: הלכה למעשה. יין נסך, יין ביין, אסור, חבית בחבית, מותר. וכיון שאף למכור לגוים חוץ מדמי יין נסך אסרו, ואע״פ שאינו נהנה מן האיסור כלל, כ״ש שא״א לנו להתירו בהולכת הנאתו לים המלח, מפני שעירובו כמותו ונאסר הכל בהנאה.
וא״ת שכבר נפדה, א״כ, שיש פדיון לאיסורי ע״ז לדעת ר׳ אליעזר, אפילו לא נתערבו יפדו. ועוד, אפילו באכילה נמי נשתרו. ועוד, מאן דאמר התם, לא התיר ר׳ אליעזר אלא פת אבל חבית לא, מ״ט. הא כבר נפדו והותרו. אלא ודאי, לא עלה על דעת שיהא פדיון לע״ז, כדמפיק לה מקראי בפ׳ רבי ישמעאל (בבלי ע״ז נ״ד:). ולא התיר ר׳ אליעזר אלא מפני שאינו נהנה ממנו, כיון שהוליך הנאתו לים המלח. ואמרו לו: זו כעין פדיון הוא, והכל מודים שאין פדיון לע״ז.
ומתני׳ נמי הכי משמע כפשטה, דלא אמר ר״א, יוליך הנאה לים המלח, אלא כשנתערבה באחרות, דהוה כחבית בחבית, ואילו ארישא, דקתני, הפת אסורה בהנאה, לא פליג. שכיון דאיסור והיתר מעורבים בה, ה״ל כיין נסך ויין ביין, שאין לו היתר עולמית.
ובודאי דר״א קילא מדרבי שמעון בן גמליאל, אלא דרבי שמעון בן גמליאל אמרה אפילו יין ביין, ור׳ אליעזר דוקא בכעין חבית בחבית, כדפרישית.
ולרשב״ג דשרי אפי׳ יין ביין, גבי תנור ופת ובגד נמי בדין היה שימכרו חוץ מדמי איסור שבהן. אבל טעמו של דבר מפורש במס׳ ע״ז וישנו במסכת ערלה. דתנן (משנה ערלה ג׳:א׳): בגד שצבעו בקליפי ערלה, ידלק. נתערב כולן, ידלקו וכו׳. ואתמר עלה בירושלמי (ירושלמי ערלה ג׳:א׳): אמר ר׳ חגאי: כד נחתית מן אלפא שמעית קלי דר׳ יעקב בר אחא. מתניתין, בגד שצבעו בקליפי ערלה - ידלק. ותנינן (ע״ז מ״ט:), נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד - אסור בהנייה. ותנינן (ע״ז ע״ד.), יין נסך שנפל לבור - כולו אסור בהנייה. ותנינן (ע״ז ע״ד.), רשב״ג אומר - ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. א״ר יעקב בר אחא: חגאי קשיתי׳ חגאי קימיה. מאי כדון. תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי. זו היא גרסא ירושלמית. ולפי זו הסברא, זו ששנינו נמי, תבשיל שבשלו בעצי ערלה ידלק, בכל שנאכל כמות שהוא חי מתוקמה. הא בשאר דברים, מוכרין לגוי, כדברי רשב״ג.
ודברים הרבה למדנו מגמ׳ זו. למדנו שכל דבר שאין לוקחין אותו מן הגוי, מוכרין אותו חוץ מדמי איסור שבו. ולמדנו שבכל איסורין שבתורה מתירים כן, כרשב״ג. וה״ה להוליך הנאה לי״ה, כר״א, ק״ו מאיסורי ע״ז. ולמדנו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד ושבח קליפין בצביעה חשוב איסור בעיני׳, שיהא הכל נחשב כאיסור עצמו, כמו שעלה על דעת רבים. שאילו כן, היאך נתיר אותן במכירה חוץ מדמי איסורין. והלא הוא עצמו אסור ליתן אותו לגוי, בין במכר בין במתנה, ומן הנשרפין הוא.
ויש כאן מקום ספק לדידן בגמרין, דקי״ל, יין נסך, יין ביין אסור, ולא התרנו אלא חבית בחבית. האפוין בעצי ערלה, שאנו רואין אותן בתערובת1 גמור של יין ביין, מהו. והדבר קרוב לומר שחומר זה באיסורי עבודה זרה נאמר, שהחמירו בהן יותר בכמה מקומות. אבל בשאר איסורין כדין סתם יינן הוא, שאפי׳ יין ביין מתירין למכור. שהרי לא מצינו צד חמור לכל האיסורין יותר מסתם יין. חמור2 מרובן, שבמינו במשהו, והכא בפסחים (בבלי פסחים ל׳:) אתמר עליה, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.
הילכך, קערות וכוסות וצלוחיות וכן בגד של צביעה, אסורין במכירה, מפני שניקחין מן הגוים. ופת נמי אסורה, שהרי היא מהלכות של עמעום (ירושלמי שבת א׳:ד׳, דלהכי ניקחין מן הגוים). ושאר המבושלים, כל שאינו ניקח מהן מותר למוכרו להם. משא״כ באיסורי ע״ז, כדפרישית.
מ״מ, להוליך הנאה לים המלח לא שמענו. שאין לנו מדברי ר׳ אליעזר אלא תערובת פת בפת וחבית בחבית, אבל יין, אפילו בסתם יינן, לא. והיינו דאתמר עלה (ע״ז מ״ט:): ורב חסדא אמר, אפי׳ חבית בחבית, לא3.
אלא כיון רבינו הגדול ז״ל במסכת ע״ז בההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא בחמריה, שהיא סתם יינן (רי״ף פסחים כ״ב:). נראין הן דבריו שבא להתיר סתם יין ביין להוליך הנאה לים המלח, כמו שהתירו מכירה, כרשב״ג. וכן רמז עוד בפרק השוכר שם (רי״ף ב״מ ל״ז:). ולפי זה, אף אנו נאמר בשאר איסורים שבתורה, כגון ערלה וכלאי הכרם, כן, שהרי השוינו כל שאר איסורין [להם סתם]⁠4 יינן. ומה שאמרו כאן, קערות וכוסות וצלוחיות אסורות וכן בפת, לומר שיש בהם שבח עצים והם אסורין בעצמם. הא אם בא לתקן ולהוליך הנאה לים המלח, כולן מותרין.
וזו הקולא קשה עלי. מפני ששנינו (משנה ערלה ג׳:א׳): בגד שצבעו בקליפי ערלה, ידלק. ותנן5 נמי (משנה ערלה ג׳:ד׳): תבשיל שבשלו בעצי6 ערלה, ידלק. ותנן נמי (משנה ערלה ג׳:ה׳): תנור שהסיקו בעצי7 ערלה ואפה בו, תדלק הפת. משמע מכל הנך סתמי שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. ואין ראוי להוציא סתם משניות מהלכה. ועוד, בירושלמי (ירושלמי ערלה ג׳:א׳), שטרחו להעמידן כרשב״ג, האיך לא הקפידו עליהן שהן8 מוצאות מדברי ר׳ אליעזר.
אלא משמע מכאן שלא התיר רבי אליעזר אלא חבית בחבית, אבל יין ביין לא, בין ביין נסך בין בסתם יינן. ובשאר כל האיסורין, קל הוא בתקנת9 של רבן שמעון בן גמליאל מתקנת רבי אליעזר, שלא יהא הוא עצמו נהנה באיסור. ומה שפי׳ רבינו ז״ל, סתם יינן, שמא אינו בדוקא אלא משמעות הלשון בלבד דרש.
וה״ר אברהם ברבי דוד ז״ל סובר דשבח עצים בפת וקליפין בצביעת10 איסור בעינו, ולפי׳ אינו עולה במאתים עם הקמח והמים שבו. ולא התיר רבי אליעזר שיהנה הוא עצמו באיסור הניכר. אבל הותר לימכר לגויים [אע״פ שאינו בעינו]⁠11, כרשב״ג.
ולדברי כולנו, סיפא, דתנן בערלה (משנה ערלה ג׳:ה׳), נתערב באחרים עולה באחד ומאתים, בא להודיעך שהוא עצמו בטל אף לאכילה. הא אילו הוליך דמים לים המלח מותר בהנאה, לקיים דברי רבי אליעזר. וכן סיפא דמתניתין (משנה ערלה ג׳:ו׳), פלוגתא דר״מ ורבנן בחבילי תלתן, היא גופה קמ״ל לר״מ דבכולן אסורין באכילה לעולם ובהנאה עד שיפדו, אי סבירא ליה לרבי מאיר כרבי אליעזר. קמ״ל12 דעולין ומותרין אף באכילה ובהנאה, חוץ מששה דברים המנוין במשנה.
1. נראה דצ״ל: כתערובת
2. נראה שיש כאן חסרון, וצ״ל כגון: ואדר בא, סתם יינן חמור
3. נראה דחסר כאן איזה תבות וצ״ל כגון: דמשמע, אבל יין ביין לא
4. נראה דצ״ל: לסתם
5. בדפ״ר: תנן
6. גירסתנו: בקליפי
7. גירסתנו: בקליפי
8. בדפ׳ר: שאן
9. נראה דצ״ל: בתקנתו
10. נראה דצ״ל: בצביעת בגד
11. הלשון משובש. ונראה דר״ל: כאשר נתערב, אע״פ שהוא בעינו
12. נראה דצ״ל: ולחכמים קמ״ל
ועוד התניא בהדיא וכן היה ר׳ אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה – אלמא דר׳ אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור. וא״ת והא אמרינן במס׳ תמורה ומייתינן לה בע״ז כל פסולי המוקדשים ולדותיהם כשרין ר׳ אליעזר פוסל אמר עולא מחלוקת בשעברו ולבסוף נרבעו דהיא וולדה נרבעו אבל, נרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותר לעגלה אליבא דר׳ אליעזר זה וזה גורם מותר. א״ל שהני התם דולד נרבע׳ דרבנן הוא דאסור ומשו״ה מיקל בה ר׳ אליעזר והיינו דמפלגי בה בין הקדישן ואח״כ נרבעו לנרבע ואח״כ הקדישן ואי מדאורייתא מאי שנא:
ואולם דוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר׳ אליעזר והחולק עליו שמחמיר עד כדי כך בעבודה זרה, דחמיר [שחמור] איסורה, אבל בשאר איסורין שבתורה שאין איסורם חמור כל כך, מי [האם] שמעת ליה [אותו] מחמיר עד כדי כך? כנגד הטענה הזו משיבים: אלא אם כן שאתה טוען כי ר׳ אליעזר לא סבר כן בשאר איסורים, אמאן תרמייה [על מי תזרוק, תשליך] את הברייתא הזו? שאם כן לא תמצא חכם הסבור כן. ועוד, הא תניא בהדיא [הרי שנינו בברייתא במפורש]: וכן היה ר׳ אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה.
The Gemara rejects this conclusion: Say that you heard that Rabbi Eliezer and the first tanna are stringent in this matter with regard to idolatry, whose prohibition is stringent. However, with regard to other prohibitions in the Torah, which are less stringent, did you hear him express this opinion? The Gemara responds to this question: Rather, if it is so that Rabbi Eliezer does not hold the same opinion with regard to other prohibitions, to whom will you attribute this baraita? If it is not Rabbi Eliezer who says this, then who is it? And furthermore, wasn’t it taught explicitly in a baraita: And, similarly, Rabbi Eliezer would prohibit these types of mixtures with regard to all prohibitions in the Torah.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'מהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר אַבָּיֵי אִם תִּמְצָא לוֹמַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר רַבִּי הַיְינוּ ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר וְהָכָא מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שֶׁבַח עֵצִים בְּפַת הוּא בהָנֵי קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת אֲסִירִי.

Abaye said: If you say, based on the previously stated opinions, that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is prohibited, then the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of Rabbi Eliezer, as both state that it is prohibited for this same reason. And if you say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is permitted, and here, where Rabbi Yehuda HaNasi rules that it is prohibited, it is because there is improvement from the wood in the bread itself, then in that case, deriving benefit from any of these earthenware bowls, cups, and flasks that were made in such an oven should also be prohibited, since the improvement from the wood is in them as well. If one were to use such utensils he would be deriving benefit from a prohibited item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות שנתבשלו בעצים של איסור דברי הכל אסורות דחד גורם הוא בתנור וקדרה פליגי כי התנור אינו אופה אלא ע״י הדלקת עצים וכן הקדרה אינה מבשלת אלא בעצים שנמצאו התנור והקדרה איסור והעצים שמדליקין בהן תוך התנור ותחת הקדרה של היתר והרי שניהם גורמין לאפיית הפת ולבישול מאן דאמר זה וזה גורם מותר גם אלו מותרות ומאן דאמר אסור גם אלו אסורות.
אמר אביי אם תמצי לומר – ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת הכי נמי אסר בתנור ואע״פ שאין עצמו נאכל דאית ליה זה וזה גורם אסור ורישא דברייתא דלעיל דערלה רבי קאמר לה כולה.
היינו ר׳ אליעזר – בניחותא וליכא למיבעי מידי.
ואם תמצי לומר – דסבירא ליה זה וזה גורם מותר ורישא דההוא לאו רבי הוא אלא רבי אליעזר הוא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בגופה ונמצא כשאוכלה גופו הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי.
הני קערות כוסות וצלוחיות – של חרס שצרפן בעצי אשירה אסירי אפילו לרבי דהא יש שבח עצים בהן והנאתן בלא גורם שני הוא ועל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן הנאת גופו ולא דמו לתנור דלא מטיא הנאה לגוף מיניה עד דאיכא גורם שני.
א אמר אביי: אם תמצא לומר כלומר, אם תדקדק בשיטות ותגיע למסקנה כי אמנם סבור רבי ש״זה וזה גורם אסור״ — הרי רבי היינו ר׳ אליעזר, ששניהם אוסרים מטעם זה. ואם תמצי (תמצא) לומר ותגיע למסקנה כי ״זה וזה גורם מותר״ לשיטת רבי לפחות, והכא [וכאן] שאסר רבי בפת משום שיש שבח עצים בפת הוא, אם כן הני [אותן] קערות וכוסות וצלוחיות של חרס שעשאן בתנור על ידי עצי איסור — אסירי [אסורים], שהרי יש שבח עצי איסור בכלים אלה, ואחר כך נהנים מגופם של כלי האיסור.
Abaye said: If you say, based on the previously stated opinions, that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is prohibited, then the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of Rabbi Eliezer, as both state that it is prohibited for this same reason. And if you say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that when both this and that cause, it is permitted, and here, where Rabbi Yehuda HaNasi rules that it is prohibited, it is because there is improvement from the wood in the bread itself, then in that case, deriving benefit from any of these earthenware bowls, cups, and flasks that were made in such an oven should also be prohibited, since the improvement from the wood is in them as well. If one were to use such utensils he would be deriving benefit from a prohibited item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּי פְּלִיגִי בְּתַנּוּר וּקְדֵירָה למ״דלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר אָסוּר לְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר שְׁרֵי.

When Rabbi Yehuda HaNasi and the Sages disagree is in a case where an oven and a pot were formed using prohibited wood. According to the one who says that when both this and that cause it is prohibited, it is prohibited to derive benefit from these as well, since the prohibited item was a contributing factor in the initial formation of the object. However, according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, it is permitted to derive benefit from them. This is because one derives benefit from the prohibited oven and pot only once they have been subsequently heated by permitted wood. Therefore, the influence on the pot of the prohibited item is only one component in the preparation of this food.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי פליגי – רבי דלא אסר אלא בפת ור׳ אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור בתנור וקדירה שאין הגוף נהנה מהן עד שיבא גורם שני והוא של היתר.
כי פליגי [כאשר נחלקו] רבי וחכמים הרי זה בתנור וקדירה שנעשו על ידי עצי איסור, לשיטת מאן [מי] שאמר ״זה וזה גורם אסור״אסור, שהרי תמיד ישאר גורם האיסור. לשיטת מאן [מי] שאמר ״זה וזה גורם מותר״ — שרי [מותר]. שהרי אינו נהנה מגוף התנור והקדירה האסורים, אלא רק לאחר שאפו בהם מכוח עצי היתר, וגורם האיסור המצוי בקדירה אינו אלא גורם אחד בלבד.
When Rabbi Yehuda HaNasi and the Sages disagree is in a case where an oven and a pot were formed using prohibited wood. According to the one who says that when both this and that cause it is prohibited, it is prohibited to derive benefit from these as well, since the prohibited item was a contributing factor in the initial formation of the object. However, according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, it is permitted to derive benefit from them. This is because one derives benefit from the prohibited oven and pot only once they have been subsequently heated by permitted wood. Therefore, the influence on the pot of the prohibited item is only one component in the preparation of this food.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיכָּא דְּאָמְרִי אפי׳אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר גקְדֵירָה אֲסוּרָה דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא.

Some say that even according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, the pot made through the use of prohibited wood is prohibited, since it holds the food inside it before the permitted wood is placed in the oven. Therefore, one derives benefit from the prohibited vessel itself without any contribution from a permitted source.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איכא דאמרי בקדרה דברי הכל אסור מאי טעמא דהא קדים עייל בישולא מכח הקדרה מקמי דניתי כח עצים.
שמואל הוה מהפיך דברי רבי לרבנן ואמר וחכמים אומרים הפת אסורה וגם הברייתא דתניא וחכמים אומרים הפת מותרת הוה מהפיך לה ותאני וחכמים אומרים הפת אסורה כי היכי דתיקום דרבנן לאיסורא וקיימא לן הכי.
קדירה – שצרפה כשהיא חדשה בעצי איסור.
דהא מקבלה בישולה – ואיכא הנאת תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר אבל תנור אין נותנין בו פת אלא לאחר הסיקה של גורם היתר.
דהא מקבלה בישולא מקמי דניתר עצים – דהתירא מקבלא בישולה שמשתמש בה בצונן קודם שיתננ׳ על גבי האש. שלא כדברי הרמב״ם ז״ל שפי׳ קדרה תבשיל שבקדרה:
איכא דאמרי [יש שאומרים] אפילו לשיטת מאן [מי] שאמר ״זה וזה גורם מותר״ — קדירה שעשאה על ידי עצי איסור — אסורה, דהא קבלה [שהרי מקבלת] היא בתוכה בישולא מקמי דניתן [תבשיל עוד לפני שניתנו] בתוכה עצים דהיתירא [של היתר]. ואפשר להשתמש בתבשילים שבקדירה זו עוד לפני שמוסיפים עצים של היתר, ונמצא שנהנים מגוף הקדירה שנאסרה, ויש כאן רק איסור שהוא גורם אחד.
Some say that even according to the one who says that when both this and that cause, it is permitted, the pot made through the use of prohibited wood is prohibited, since it holds the food inside it before the permitted wood is placed in the oven. Therefore, one derives benefit from the prohibited vessel itself without any contribution from a permitted source.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַב יוֹסֵף א״ראָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם חָדָשׁ יוּתַּץ יָשָׁן יוּצַן אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת רַבִּי אוֹמֵר הַפַּת מוּתֶּרֶת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַפַּת אֲסוּרָה וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא שְׁמוּאֵל אִיפְּכָא תָּנֵי.

Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to an oven that one lit with peels of orla fruit, or with straw of grain that was planted in a prohibited mixture of diverse kinds in a vineyard, if it is a new oven, it must be shattered. If it is an old oven, it may be cooled. If one baked bread in it, Rabbi Yehuda HaNasi says: The bread is permitted, and the Rabbis say: The bread is prohibited. The Gemara challenges: Wasn’t the reverse taught in the baraita? The Gemara answers: Shmuel teaches the reverse, that it is Rabbi Yehuda HaNasi who permits one to derive benefit from this bread even in the previously mentioned baraita.
רש״יההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איפכא תני לה – להא ברייתא דלעיל ואיפכא אתנייה.
רב יהודה אמר שמואל ור׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן, הד אמר לא שנו אלא גחלים אוממות אבל לוחשות דברי הכל אסורה, וחד אמר אפילו לוחשות מותרת. למאן דאמר אפילו לוחשות מותרת, אלא פת דאסר דיש שבח עצים בפת היכי משכחת לה. אמר רב [פפא] בשאבוקה כנגדו. מכלל דרבנן שרו אפילו בשאבוקה כנגדו. אלא עצים דאסורא לרבנן היכי משכחת לה⁠[ו]. אמר רמי בר חמא בשרשיפא. משמע מהא דרבנן אפילו ליכא אלא חד גורם שרו רבנן, מדלא אשכח איסורא אלא בשרשיפא. וכן פר״ש ז״ל. והלכתא כמאן [דאמר] לוחשות אסורה, דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא.
גרסינן בפרק כיצד צולין תנור שהסיקו בעצי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. אמר ליה הפת מותרת. וכתב הרב בעל המאור ז״ל מדקא מבעיא ליה בגרפו, אלמא פשיטא ליה דבלוחשות אסורה. ואני אומר ולדברי האוסר דקא אמר התם הוא לדברי האומר זה וזה גורם אסור, ולדידיה ודאי בלוחשות אסור, אבל לר׳ דסבירא ליה זה וזה גורם מותר וזו הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת, לעולם בלוחשות מותרת, דאין כאן שבח עצים. ומאן דאמר בלוחשות מותרת אמסקנא קאי דסבירא ליה לר׳ זה וזה גורם מותר. ועוד י״ל דטעמא דמאן דאמר לוחשות נמי מותרות דחשיב נמי לוחשות כאפר וכמי שנאפה הפת בגורם מותר, מה שאין כן בתנור דגורם האסור הוא אע״פ שגרפו. וזהו הנכון. ומכל מקום כיון דאיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא ולוחשות אסורה. והלכתא זה וזה גורם מותר. והני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אסור. והכי אסיקנא בע״ז דר׳ יוסי אומר נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. והאיסור הוא שאסור להביא לכתחלה על גבי היתר, אבל ההיתר מותר להביא לכתחלה על גבי האיסור. ולפיכך חדש יוצן אע״פ שהוא לכתהלה. ישן יוצן אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר בדיעבד, והכא נמי דיעבד (הא) [הוא] שכבר נתערב האיסור וההיתר. שאני הכא שכיון שיכול לסלק (אסור) [האיסור] לגמרי מסלקו. ולפיכך (מצננן) [מצננו] (ולפיכך) [ונמצא] נסתלק האיסור לגמרי. ואע״ג דתנור חדש נמי יכול לסלק האיסור שהוא התנור, שאני התם שהגורם האחרון הוא ההיתר שנאפה בו הפת, אבל הכא הגורם האחרון שנאפה בו הפת הוא גורם (לאסור) [דאיסור] ויש לו לסלקו. והרב בעל המאור כתב שנתיצת התנור [ש]⁠הוא הפסד מרובה כדיעבד (נמי) [דמי], אבל צינון התנור שהוא הפסד מועט לא חששו. ומה שכתבתי הוא הנכון.
שם אמר רב יהודא אמר ר׳ יוסף אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא בפ׳ כל הצלמים דף מ״ט גבי גינתא דאיזדבל בזיבלא דעבודת כוכבים דשלח רבי עמרם לקמיה דרב יוסף ואמר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי והיינו משום דזוז״ג מותר כמ״ש התוס׳ כאן בד״ה בהא אפילו מחביריו וכ״כ הרב אלפס ז״ל בשמעתין זה הלשון ממש וא״כ קשיא טובא אדר״י ור״י דאמרו משמיה דשמואל חדש יותץ אפילו בקליפי ערלה והאיך אפשר לומר כן דהא משמע בכולה שמעתין דמאן דס״ל חדש יותץ ע״כ היינו משום דזוז״ג אסור וכיון דהנך אמוראי גופייהו ר״י ור״י אמר שמואל סברי דאפילו בעבודת כוכבים דחמיר אפ״ה זוז״ג מותר אם כן כ״ש בקליפי ערלה וא״כ מאי טעמייהו דאמרו חדש יותץ ויש לתמוה על כל הפוסקים והמפרשים שלא התעוררו בזה וכבר חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דשמואל לית ליה הך סברא דטעמא דחדש יותץ היינו משום דזוז״ג אסור אפילו בדיעבד כדמשמע בכל השקלא וטריא דלעיל אלא שסובר דהא דחדש יותץ היינו משום דאין היתר לאפות בו לכתחילה ומשום פסידא דתנור לא משמע ליה להקל לאפות בו לכתחילה בכל שעה ולעשות זוז״ג כי היכי דלא חיישינן לכ״ע לפסידא דעצים דהא משו״ה בעינן צינון ולא משמע ליה לחלק בין הפסד דתנור להפסד דעצים אלא דבהך מילתא לא קי״ל כשמואל אלא כסתמא דתלמודא לעיל דחדש יותץ היינו משום זוז״ג אם כן למאי דקי״ל דזוז״ג מותר משום הכי פסקו כל הפוסקים בין חדש ובין ישן יוצן מיהו בהא דקאמר שמואל אפה בו את הפת הפת אסורה ומוקמינן לה דוקא דטעמא משום דשבח עצים היינו משום דבלא״ה משום טעמא דזוז״ג לא הוה ליה לאסור הפת דלענין פת אין לך דיעבד גדול מזה כיון שאין נהנה מגוף האיסור ומכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל בשיטת ר״י בר״פ כיצד צולין שכתב להדיא דאפילו כשאבוקה כנגדו דליכא אלא חד גורם אפ״ה אין איסור הפת אלא מדרבנן וא״כ מילתא דפשיטא כשאין אבוקה כנגדו לא שייך להחמיר בפת דהוי דיעבד:
ומתוך כך נתיישב לי היטיב לשון הטור בי״ד סי׳ קמ״ב שכתב כן להדיא דבעצי אשירה חדש יותץ ומ״מ אם נאפה בו הפת הפת מותר משום דקי״ל זוז״ג מותר והיינו לגמרי כסברא דשמואל דנהי דבשאר איסורין לא קי״ל כשמואל אלא כסתמא דשמעתין דאפילו חדש יוצן והיינו משום דלא קי״ל כר״א דסובר בכל איסורין שבתורה חדש יותץ אלא כחכמים מיהו לעניין עצי אשירה גופא דאשכחן בהדיא מתני׳ דאדרבה דרבנן דהתם מחמרי טפי דאפילו פדיון לא מהני אם כן פשיטא דמודו ליה במאי דקאמר חדש יותץ והיינו מטעמא דפרישית דליכא למיחש לפסידא דתנור עכ״פ בעצי אשירה דחמיר כיון דאשכחן דמטעם זה סובר שמואל חדש יותץ אפילו בשאר איסורין ואין להקשות דאם כן מה״ט גופא הול״ל דאפילו הפת היה ראוי לאסור בעצי אשירה דהא רבנן לא פליגי עליה דר״א אדרבא מחמירי טפי והיינו כמ״ש הטור בסוף דבריו בשם הרמ״ה שכן נראה לו מל׳ אביו הרא״ש ז״ל שהביא המשנה לפסק הלכה והיינו כדפרישית דמשמע דרבנן מודו לר״א וכן הבין הש״ך ליישב עפ״ז תחילת דברי הטור ע״ש שהאריך מאד ולע״ד אין לשון הטור סובל כן אלא כמ״ש דתחילת דבריו המה לכ״ע דפשטא דמתניתין דעצי אשירה ודאי משמע דרבנן מודין לר״א בעיקר הדין דחדש יותץ והיינו מהטעם שכתבתי דהו״ל כאילו נהנה לכתחילה מהתנור שנגמר בעצי אשירה משא״כ לענין פת שנאפה בדיעבד שפיר אית לן למימר דהא דמודו רבנן לר״א דפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דהכי אורחא דמילתא דנהי דר״א אוסר אפילו כשאין אבוקה כנגדו היינו משום דאזיל לטעמיה דזוז״ג אסור אפילו בשאר איסורין משא״כ לרבנן דס״ל דזוז״ג מותר לא פסיקא ליה להטור לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין לענין הפת אלא דאחר זה חזר הטור והביא לשון הרמ״ה דאפילו לענין הפת יש לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין וע״ז כתב הטור וכן יראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל שהביא המשנה לפסק הלכה וכוונתו כדפרישית דכיון דר״א ע״כ אוסר הפת אפילו כשאין אבוקה כנגדו אם כן ממילא משמע סתמא דלישנא דרבנן נמי הכי הוא אלא כיון דהך מילתא לא פסיקא ליה להטור כ״כ כיון דאיכא למידחי ולמימר דמתניתין דהפת אסורה איירי כשאבוקה כנגדו משו״ה כתב וכן יראה ולא כתב בפירוש שכ״כ א״א הרא״ש ז״ל כמו שדקדק הש״ך ז״ל ולמאי דפרישית א״ש טובא כנ״ל נכון בעזה״י. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב ובק״א אבאר יותר באריכות בשיטת הפוסקים ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה וכן היה ר״א וכו׳ ותימא לרשב״א דתיקשי מהכא וכו׳ עס״ה. והניחו בקושיא אבל למאי דפרישית לעיל יש ליישב כיון דבלא״ה האי זוז״ג דהכא לא הוי אלא חומרא דרבנן בעלמא שהחמירו בכל כה״ג שנגמר ההיתר ע״י האיסור כמו במחמץ ומתבל דהו״ל כאילו האיסור בעין וניכר א״כ לפ״ז לא דמי כלל להאי דתמורה כנ״ל ודו״ק:
ב אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם, אם היה זה תנור חדש — יותץ, ישן — יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר: הפת מותרת, וחכמים אומרים: הפת אסורה. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה הברייתא להיפך, בהיפוך השיטות]! ומשיבים: שמואל איפכא תני [שנה ההיפך] אף את הברייתא הראשונה, ושנה שרבי הוא המתיר.
Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to an oven that one lit with peels of orla fruit, or with straw of grain that was planted in a prohibited mixture of diverse kinds in a vineyard, if it is a new oven, it must be shattered. If it is an old oven, it may be cooled. If one baked bread in it, Rabbi Yehuda HaNasi says: The bread is permitted, and the Rabbis say: The bread is prohibited. The Gemara challenges: Wasn’t the reverse taught in the baraita? The Gemara answers: Shmuel teaches the reverse, that it is Rabbi Yehuda HaNasi who permits one to derive benefit from this bread even in the previously mentioned baraita.
רש״יההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּעָלְמָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵחֲבֵירָיו וּבְהָא אפי׳אֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו וְסָבַר אַתְנְיַיהּ אִיפְּכָא כִּי הֵיכִי דְּנֵיקוּם רַבָּנַן לְאִיסּוּרָא.:

And if you wish, say: Shmuel accepts the original text of the baraita that Rabbi Yehuda HaNasi is the one who prohibits deriving benefit from the bread. And generally, Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi over his individual colleague who disagrees; however, the halakha does not follow him over several of his colleagues who disagree. And in this particular case, the halakha follows Rabbi Yehuda HaNasi even over his colleagues. And Shmuel holds: I will reverse the two sides presented here, in order to establish the Rabbis’ opinion as a prohibition. Therefore, the conclusion will be to rule that it is prohibited, in accordance with the majority opinion. Although in Shmuel’s version the attributions of the opinions are technically inaccurate, the benefit is that when people see that the Rabbis rule that it is prohibited in this case, they will be inclined to accept their majority opinion, which is the correct halakha.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי בעית אימא – שמואל נמי הכי אתנייה ואית ליה דר׳ אסר ורבנן שרו ואיהו הפך לה כדי שלא ילכו בני אדם אחר רבים להתיר דבעלמא במחלוקות אחרות שנחלקו רבים על רבי סבירא ליה לשמואל דאע״ג דהלכה כרבי מחבירו במקום יחיד אין הלכה כמותו מחביריו כלומר במקום רבים ובהא סבירא ליה דהלכה כמותו ואע״ג דרבים פליגי עליה.
אפכה ואתנייה – אפכנה ואשנינה כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד לא יאמינו לי.
ובהא אפילו מחביריו – וטעמא דרבי משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם דשמואל פסיק בהדיא בפרק כל הצלמים (ע״ז מט.) הלכה כר׳ יוסי דזה וזה גורם מותר.
תוס׳ בד״ה ובהא אפילו כו׳ משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם כו׳ עכ״ל ואי הוה מפרש לה דפליגי בזה וזה גורם לא הוה אצטריך ליה לאפוכי אלא דלא משמע ליה לפרש אלא דפליגי ביש שבח עצים ועי״ל דסד״א לרבנן אפילו בחד גורם שרי ולא פליגי בזה וזה גורם אלא משום רבותא דרבי ודו״ק:
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: בעלמא קסבר [כרגיל סבר] שמואל כי הלכה כרבי מחבירו החולק עליו אבל לא מחביריו הרבים. ובהא בהלכה זו] בניגוד למקום אחר הלכה כרבי אפילו מחביריו. וסבר שמואל אתנייה איפכא [אשנה את ההלכה להיפך] שאהפוך את דעות החולקים, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא [כדי שיעמדו חכמים בצד האיסור] ויהא פסק ההלכה לאיסור כשיטת המרובים. שהרי לדעתו מסקנת ההלכה היא לאסור, ולכן שנה את הברייתא באופן שהכל יקבלו את פסק ההלכה הזה אף אם לא יסכימו לדעתו, שאף שזוהי אכן דעת רבי, בכל זאת הלכה כמותו.
And if you wish, say: Shmuel accepts the original text of the baraita that Rabbi Yehuda HaNasi is the one who prohibits deriving benefit from the bread. And generally, Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi over his individual colleague who disagrees; however, the halakha does not follow him over several of his colleagues who disagree. And in this particular case, the halakha follows Rabbi Yehuda HaNasi even over his colleagues. And Shmuel holds: I will reverse the two sides presented here, in order to establish the Rabbis’ opinion as a prohibition. Therefore, the conclusion will be to rule that it is prohibited, in accordance with the majority opinion. Although in Shmuel’s version the attributions of the opinions are technically inaccurate, the benefit is that when people see that the Rabbis rule that it is prohibited in this case, they will be inclined to accept their majority opinion, which is the correct halakha.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים דִּבְרֵי הַכֹּל הַפַּת מוּתֶּרֶת.: (אָמַר) רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל ור׳וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חַד אָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת אֲבָל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת אֲסוּרִין וְחַד אָמַר דאֲפִילּוּ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת נָמֵי מוּתָּרִין.

It was taught as part of the previously stated halakha that if one cooked the bread over coals produced from an asheira, everyone agrees that the bread is permitted. The Gemara records a dispute: Rav Yehuda said that Shmuel said one opinion, and Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rabbi Yoḥanan said another opinion. One of them said: They taught this leniency only when one cooks with dim coals, whose heat is merely a remnant of the earlier lighting; however, when one cooks with glowing coals, the bread is prohibited. And one of them said: Even when the coals are glowing, the bread is also permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת יש מי שאומר לא שנו אלא גחלים עוממות קרובות לכבוי מלשון (יחזקאל ל״א ח׳) ארזים לא עממוהו וכמוהו (איכה ד׳ א׳) איכה יועם זהב דהא קלי ליה איסורא אבל גחלים לוחשות הפת אסורה ויש מי שאומר אפילו לוחשות הפת מותרת אי הכי לרבי קסבר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה ושני׳ בשאבוקה כנגדה ומכח האבוקה נאפת ורבנן דשרי אפילו כשאבוקה כנגדו עצי איסור היכי משכחת לה ושני׳ בשרשפא פי׳ כסא לשבת בו כגון זה אסרה תורה.
גחלים עוממות – כבויות כדכתיב (יחזקאל לא) ארזים לא עממוהו ומתרגמינן כהה עמיא.
לוחשות – גחלים בוערות נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו.
{שמעתא דפת שבשלה ע״ג גחלים לוחשות}
ופת שבשלה ע״ג גחלים לוחשות, הפת אסורה – מדגרסי׳ בפרק כיצד צולין (בבלי פסחים ע״ה.): בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה, תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו וכו׳. מדקא מיבעיא ליה בתנור שגרפו, מכלל דבגחלים לוחשות מילתא פשיטתא היא דהפת אסורה, דכעצים דמו.
וזה ממה שהשמיט הרי״ף ז״ל ולא הזכירו כלל.
{שמעתא דפת שבשלה ע״ג גחלים לוחשות}
וכתב עוד: ופת שבשלה ע״ג גחלים וכו׳ עד ולא הזכירו כלל.
גם זה אינו מוכרע. שאם באנו לדון כן, אף בגחלים עוממות נמי אסורה.
אלא התם משום דבעי למיפרך עלה מדר׳ יוחנן, משום הכי בעא מיניה גרפו. ורב אדא מאי דבעא מיניה פשט ליה. ומברייתא דהכא פשט ליה, דאפילו בגחלים מותרת, כ״ש גרפו. והיינו טעמא דפשט ליה, אאש קפד רחמנא, ואפילו גרפו נמי צלי אש קרינא ביה, אבל הכא אעצים דאיסורא קפד רחמנא, והא לית בהו.
והאי טעמא איכא למימר דאפי׳ לוחשות1 איתא, דאפילו [אמאן דמרבה]⁠2 בגחלים לוחשות אש נינהו ולא עצים מקרו. אלא כיון דפלוגתא היא בגחלים לוחשות מסתברא לחומרא, וכן פסק רב יצחק בן גיאת. אבל דברי רבינו מטים לקולא, משום דמתרצי רב פפא ורמי בר חמא אליבא דמאן דשרי.
1. נראה דצ״ל: בלוחשות
2. תבות הללו נראים מיותרות
ג באותה הלכה שנינו כי אם בישלה את הפת על גבי גחלים של עצי אשירה — דברי הכל הפת מותרת. אמר רב יהודה אמר בשם שמואל, ור׳ חייא בר אשי אמר בשם ר׳ יוחנן: חד [אחד מהם] אמר: לא שנו היתר זה אלא כשהיו גחלים עוממות שאין עוד אש בהם, וחומם רק מכוח היסק קודם לכן, אבל גחלים לוחשות — אסורין. וחד [ואחד מהם] אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי [גם כן] מותרין.
It was taught as part of the previously stated halakha that if one cooked the bread over coals produced from an asheira, everyone agrees that the bread is permitted. The Gemara records a dispute: Rav Yehuda said that Shmuel said one opinion, and Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rabbi Yoḥanan said another opinion. One of them said: They taught this leniency only when one cooks with dim coals, whose heat is merely a remnant of the earlier lighting; however, when one cooks with glowing coals, the bread is prohibited. And one of them said: Even when the coals are glowing, the bread is also permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר לוֹחֲשׁוֹת אֲסוּרִין מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שֶׁבַח עֵצִים בַּפַּת אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ לוֹחֲשׁוֹת מוּתָּרוֹת פַּת דְּאָסַר דְּיֵשׁ שֶׁבַח עֵצִים בַּפַּת לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ א״ראָמַר רַב פָּפָּא כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that baking with glowing coals renders the bread prohibited, this is because there is improvement from the prohibited wood in the bread. However, according to the one who said that even when baking with glowing coals the bread is permitted, since they are no longer considered to be wood, where do you find the case where Rabbi Yehuda HaNasi deems bread to be prohibited because there is improvement from the prohibited wood in it? Why should there be a difference between glowing coals and actual burning wood? Rav Pappa said: The case is when a flame is directly opposite the bread. When he cooks the bread directly in front of the wood, it is improved directly by the wood. When the coals are merely glowing, there is no direct benefit from the wood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסורין – לרבי.
כנגדו – כנגד הפת מבעיר העצים בפי התנור.
ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר שגחלים לוחשות אסורין, הרי זה משום שיש שבח עצים בפת. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר אפילו גחלים לוחשות מותרות משום ששוב בטלו מלהיות עצים, אם כן אותה פת שאסר משום שיש שבח עצים בפת לשיטת רבי היכי משכחת ליה [איך מוצא אתה אותה] הזדמנות שיש שבח עצים בפת? אמר רב פפא: דבר זה יכול להיות כשאבוקה כנגדו כאשר אופה את הפת כנגד העצים כשהם בוערים עדיין, שנהנה מהם עצמם.
The Gemara asks: Granted, according to the one who said that baking with glowing coals renders the bread prohibited, this is because there is improvement from the prohibited wood in the bread. However, according to the one who said that even when baking with glowing coals the bread is permitted, since they are no longer considered to be wood, where do you find the case where Rabbi Yehuda HaNasi deems bread to be prohibited because there is improvement from the prohibited wood in it? Why should there be a difference between glowing coals and actual burning wood? Rav Pappa said: The case is when a flame is directly opposite the bread. When he cooks the bread directly in front of the wood, it is improved directly by the wood. When the coals are merely glowing, there is no direct benefit from the wood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כז., ר׳ חננאל פסחים כז., רש"י פסחים כז., תוספות פסחים כז., בעל המאור פסחים כז. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים כז. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים כז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים כז., רמב"ן מלחמות ה' פסחים כז. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים כז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים כז., מהר"ם חלאווה פסחים כז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כז., מהרש"א חידושי הלכות פסחים כז., פני יהושע פסחים כז., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כז., אסופת מאמרים פסחים כז.

Pesachim 27a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 27a, R. Chananel Pesachim 27a, Rashi Pesachim 27a, Tosafot Pesachim 27a, Baal HaMaor Pesachim 27a, Raavad Katuv Sham Pesachim 27a, HaHashlamah Pesachim 27a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 27a, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 27a, Meiri Pesachim 27a, Ritva Pesachim 27a, R. Moshe Chalava Pesachim 27a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 27a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 27a, Penei Yehoshua Pesachim 27a, Steinsaltz Commentary Pesachim 27a, Collected Articles Pesachim 27a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144