×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זֶה הַדָּבָר חָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר תַּנְיָא אִידַּךְ זֶה הַדָּבָר בַּעַל מֵפֵר וְאֵין חָכָם מֵפֵר שֶׁיָּכוֹל וּמָה בַּעַל שֶׁאֵין מַתִּיר מֵפֵר חָכָם שֶׁמַּתִּיר אֵינוֹ דִּין שֶׁמֵּפֵר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר זֶה הַדָּבָר בַּעַל מֵפֵר וְאֵין חָכָם מֵפֵר.
“This is the thing” (Numbers 30:2), to teach that the husband nullifies vows and a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them. It is taught in another baraita: The phrase “this is the thing” teaches that a husband nullifies vows but a halakhic authority does not nullify vows. As, one might have thought: Just as a husband, who cannot dissolve vows, nevertheless nullifies them, so too with regard to a halakhic authority, who can dissolve vows, is it not logical that he should also nullify them? Therefore, the verse states: “This is the thing,” to teach us that a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.
מיוחס לרש״יראב״ןהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה הדבר אשר צוה ה׳ – דברים ככתבן דאין בעל מתיר דכתיב אם הפר יפר אותם אישה.
ת״ל זה הדבר – ואי אפשר לשנות בדבר וחכם מתיר כדכתיב אלה ראשי המטות וכתיב לא יחל דברו אבל ראשי המטות מוחלין לו ומסיים הברייתא נאמר כאן כו׳ ונאמר בשחוטי חוץ מה להלן דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל דכולהו מיחייבי משום שחוטי חוץ.
שחכם מתיר ואין הבעל מתיר, ובעל מיפר ואין חכם מיפר.
והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה והתפיסה בנדרה כנון דאמרה ואני ואתא בעל או אב והפר לה היא שריא וחברתה אסורה משא״כ בחכם מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר בעל מיגז גייז ליה מכאן ולהבא והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרה תו לא מצי מיפר דכמאן דקיימיה לגמרי דמי.
ת״ל זה הדבר. חכם מתיר כדכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דמשמע שעושה דבריו חולין ומתירן מעיקרן:
קיים בלבו – פי׳ בלבו ממש בלא שום תנועת שפתים קיים. הפר בלבו אינו מופר עד שיוציא בשפתיו. קיים אין יכול להפר פי׳ אא״כ נשאל על הקמתו בו ביום. הפר אין יכול לקיים פי׳ לעולם ואפילו בשאלה וחומר בהפר כדר׳ יוחנן דאמר נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר.
ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי קאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה דגרס התם בעל שאמר בלשון חכם והחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום אלא זה אומר כהלכתו וזה אומר כהלכתו הבעל אומר מופר ליך והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה ולפי זה משמע לי דלישנא דמיפר שייך מכאן ואילך ולישנא דמותר בדבר שהיה מותר מעיקרו.
נאמר כאן זה הדבר והוי מיותר לדרשא דכיון דכתב בסוף הפרשה אלא החקים אשר צוה כו׳. לא היה צריך לכתוב זה הדבר. הרי״ץ ז״ל.
רש״י הברייתא נאמר הד״א נדרים הס״ד:
ברא״ש חוץ הס״ד:
ר״ן בד״ה נאמר כו׳ בשהן מתירין כצ״ל מתירין הס״ד לא הס״ד ב״ד הס״ד מעיקרו הס״ד המטות הס״ד ואחר כך מ״ה זה הדבר לב״ש והשאר נמחק ולמדין הס״ד סגי הס״ד:
״זה הדבר״, לומר, בדיוק כפי שנאמר בכתוב: חכם מתיר, ואין בעל מתיר. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר ״זה הדבר״ בא ללמד שבעל מפר ואין חכם מפר. שיכול הייתי לומר: ומה בעל שאין מתיר נדר — בכל זאת מפר אותו, חכם שמתיר נדר אינו דין שאף מפר? תלמוד לומר: ״זה הדבר״ — בעל מפר ואין חכם מפר.
“This is the thing” (Numbers 30:2), to teach that the husband nullifies vows and a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them. It is taught in another baraita: The phrase “this is the thing” teaches that a husband nullifies vows but a halakhic authority does not nullify vows. As, one might have thought: Just as a husband, who cannot dissolve vows, nevertheless nullifies them, so too with regard to a halakhic authority, who can dissolve vows, is it not logical that he should also nullify them? Therefore, the verse states: “This is the thing,” to teach us that a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.
מיוחס לרש״יראב״ןהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) נֶאֱמַר כָּאן זֶה הַדָּבָר וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {ויקרא י״ז:ב׳} זֶה הַדָּבָר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ מָה בִּשְׁחוּטֵי חוּץ אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכׇל יִשְׂרָאֵל אַף פָּרָשַׁת נְדָרִים אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּמָה כָּאן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת אַף לְהַלָּן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת.

It is taught in a baraita: It is stated here, with regard to vows: “This is the thing,” and it is stated elsewhere: “Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say to them: This is the thing which the Lord has commanded, saying” (Leviticus 17:2), in the verse introducing the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard. Just as with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, the verse is directed to Aaron and his sons and all of Israel, so too, the portion in the Torah about vows is directed to Aaron and his sons and all of Israel. And just as here, with regard to vows, the verse states: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel” (Numbers 30:2), so too, there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, Moses spoke to the heads of the tribes.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אף בפרשת נדרים כו׳ – ולקמן מפרש למאי הלכתא.
מה בשחוטי חוץ כו׳ – לקמיה מפרש לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל השוחט אחד מן הקרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב בפרשת אחרי מות ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו׳ ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו׳ דם יחשב וכו׳ ונכרתה וכו׳ והכל חייבין בכך כהנים וישראלים ואע״פ שכתוב בה איש איש מבית ישראל הרי כתוב בה אהרן ובניו וכל ישראל וכמו שאמר בראש הפרשה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל ואמרת אליהם זה הדבר וכו׳ ובפרשת נדרים לא נכתב אהרן ובניו וכל ישראל אלא ראשי המטות שהוא הוראה למומחין ובסוגיא זו למדו מגזירה שוה דזה הדבר וכו׳ ליתן ראשי המטות בשחוטי חוץ ואהרן ובניו וכל ישראל בנדרים:
ומה שיצא לנו בנתינת ראשי המטות לשחוטי חוץ הוא לומר שיש שאלה להקדש על ידי חכם ולא בהקדש טעות שהרי הקדש טעות כגון שאמר שור שחור שיצא ראשון מביתי הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש אינו הקדש כלל אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חולין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות כל זמן שהן עדיין בידו ר״ל שלא ניתנו לכהן או ללוי או לגזבר ומעתה אם שחט קדשים בחוץ ומתחייב בהן כרת ילך אצל חכם ומתירו ולא בחרטה בלבד אלא עד שימצא לו פתח שיוכל לעקור בה הנדר מעיקרו ולעשותו כהקדש טעות ואם לא מצא חייב כרת ואע״פ שהשוחט בחוץ חייב כרת המולק בחוץ מיהא פטור כמו שיתבאר במקומו:
ומה שיצא לנו בנתינת כל ישראל בנדרים ללמד שלא סוף דבר שהנדר ניתר על ידי מומחין אלא אף על ידי שלשה הדיוטות שהן כעין בית דין ובלבד ביודעין בטיב הנדרים עד שיהיו יודעים לכוין בפתחים כמו שביארנו במסכתא זו ואחר שלמדנו היתר נדרים בשלשה הדיוטות על כל פנים ראשי המטות האמור שם ענינו שביחיד מומחה הם ניתרים ומכל מקום יש מפרשים דוקא מומחה הסמוך בארץ ישראל וממה שאמרו למטה מועדי ה׳ צריכין מומחה ר״ל סמוך כמשה ואהרן דכתיב החדש הזה לכם ככם ואין הפרת נדרים צריכין מומחה והקשה והא ראשי המטות כתיב לומר שיחיד מומחה מתיר אלמא דוקא מומחה סמוך כמומחה של מועדי ה׳ ומכאן נראה שאין שום חכם סומך עכשיו להתיר ביחידי ואף בתלמוד המערב שבפרק זה יאמר יראה כן שאמר רב מנייה ר׳ להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך ר׳ בעא רב לבריה מומי בכורות אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ר׳ יוסי אמר כולא יהב ליה לדין יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי מן דדמך בעא לבריה מומין שבסתר ואמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ומכל מקום גדולי המחברים מתירין בכל יחיד מומחה בעצמו ובעל הוראה מתיר ביחיד:
נאמר כאן זה הדבר – בפרשת נדרים.
מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל – דהא כתיב בריש ההיא פרשה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל שכולן שוין בה אף בפרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל דכולן כשרין להתיר את הנדר.
ומה כאן ראשי המטות – בנדרים דראשי המטות כתיב בהו אף להלן בשחוטי חוץ ראשי המטות ומפרש לקמן למאי הלכתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שנינו במדרש ההלכה: נאמר כאן בענין נדרים ״זה הדבר״, ונאמר להלן ״זה הדבר״ בשחוטי חוץ, באיסור לשחוט קרבנות מחוץ למקדש (ויקרא יז, ב). מה בשחוטי חוץ מפורש שנאמר הדבר אל אהרן ובניו וכל ישראל (כאמור שם ״דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל״) — אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל. ומה כאן בפרשת נדרים (במדבר ל, ב), נאמרה הפרשה אל ראשי המטות (״וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל״) — אף להלן נאמר הדבר לראשי המטות.
It is taught in a baraita: It is stated here, with regard to vows: “This is the thing,” and it is stated elsewhere: “Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say to them: This is the thing which the Lord has commanded, saying” (Leviticus 17:2), in the verse introducing the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard. Just as with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, the verse is directed to Aaron and his sons and all of Israel, so too, the portion in the Torah about vows is directed to Aaron and his sons and all of Israel. And just as here, with regard to vows, the verse states: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel” (Numbers 30:2), so too, there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, Moses spoke to the heads of the tribes.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּפָרָשַׁת נְדָרִים לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אלְהַכְשִׁיר שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וְהָא {במדבר ל׳:ב׳} רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת כְּתִיב אָמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בבְּיָחִיד מוּמְחֶה.

The Gemara asks: With regard to the Torah portion on vows, for what halakha is the verbal analogy between it and slaughtering offerings outside the Temple courtyard taught? Rav Aḥa bar Ya’akov says: The verbal analogy is the source to authorize three laymen to dissolve vows. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it written: “The heads of the tribes”? Rav Ḥisda said, and some say it was Rabbi Yoḥanan: From the phrase “the heads of the tribes” the Sages derive that vows can also be dissolved by a single expert.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
להכשיר ג׳ הדיוטות – בהפרת נדרים דאהרן חד ובניו חד וכל ישראל הרי תלתא ומדכתיב בהו כל ישראל שמע מינה להכשיר שלשה הדיוטות.
והא ראשי המטות כתיב – בהפרת נדרים דמשמע מומחין.
[ביחיד מומחה] – להכשיר בהן יחיד מומחה לרבים.
להכשיר ג׳ הדיוטות – דחד ליכא למימר מדאצטריך קרא ראשי מטות ליחיד מומחה מכלל דהדיוטות לא סגי בחד ומדאפיק לחד אוקמי׳ אתלתא כמו דין דבעי׳ שלשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן הכא דשלש הדיוטות מתירין את הנדר – לאו כל הדיוטות כמות שהן, אלא שיודעין לפתוח ויודעין בטוב נדרים הא שאר הדיוטות לא. והכין איתא בירושלמי דגרסי התם [כאן פרק עשירי הלכה ח׳] ר׳ זעירא ר׳ יהודה ר׳ ירמיה בר אחא בשם שמואל, שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן.
להכשיר שלש ההדיוטות. דכל ישראל כשרין להפר נדרים (ובזו) [וב׳] ליכא למימר מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה ותרי הוו ב״ד שקול הלכך צריך שלשה ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דינם דין ה״מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה:
ביחיד מומחה. והא דכתיב ראשי בלשון רבים מומחין דעלמא קאמר:
כתב רבינו ז״ל והיכא דנדרה איתתא מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסה בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא בעל או אב והפר לה היא שריא וחברתה אסירא אע״ג דאתפיסה בה משא״כ בחנם. פי׳ דכי שרייה חכם לקמייתא אשתרייא אידך מ״ט חכם מעקר עקר ליה לנדר מעיקרו וכאילו לא נדרה דמי וכי בטל נדר מעיקריה בטלה לה התפסה.
אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות – האי הדיוטות דאמרי׳ לא כולהו הדיוטות כשרין אלא הנהו דכי מסברי להו מיהא סברי וכדכתיבנא בפרק ארבעה נדרים (לעיל כג. ד״ה והתר) והיינו דגרסינן בירושלמי שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן ונראה בעיני דנהי דלא שוו נדרים לשחוטי חוץ דהא בשחוטי חוץ כולהו שוו ולא מוקמא גזרה שוה לא קשיא מידי דממילא משמע האי כדיניה והאי כדיניה דהדיוטות דגריעי כולי האי דאפילו כי מסברי להו לא סברי סבי דבהתא נינהו ופשיטא דלא חזו להתיר נדרים דכיון דלא סברי כלל אפי׳ כשהן מתירין אינן יודעין מה מתירין.
והא ראשי המטות כתיב – ומשמע אבל הדיוטות לא.
ביחיד מומחה – דכיון דגז״ש מרבי הדיוטות וראשי המטות ממעט להו על כרחך אית להו לקיומי תרוייהו ראשי המטות ביחיד והדיוטות בשלשה וכי תימא תלתא מנא לך כיון דמפקת ליה מחד אוקמיה אתלתא כעין ב״ד.
למאי הלכתא בנדרים להכשיר שלשה הדיוטות. משום דהוה כדין ודין בשלשה מפקינן בסנהדרין מקרא אהרן חד ובניו תרי ובני ישראל תלת. ואינו דבניו ובני ישראל תרי תרי משמע דפחות שבלשון רבים שנים. הרא״ם ז״ל.
והרי״ץ ז״ל כתב וז״ל: להכשיר שלשה הדיוטות אצטריך לאשמועינן דחשבינן כאלו כתב אהרן ובניו כל ישראל ודריש להו לשלשה משלשה תיבות שהן אהרן ובניו וישראל. או אפשר דדריש ליה מאהרן ובניו שהם שלשה בני אדם דבני אהרן שנים היו אלעזר ואיתמר ומישראל דריש הדיוטות. עד כאן.
(3-4) ואיתימא רבי יוחנן ביחיד מומחה להכשיר יחיד מומחה. ואף על גב דכתיב ראשי דמשמע שנים ראשי דעלמא קאמר דהא כתיב לא יחל דברו לשון יחיד דמשמע אבל אחר מיחל לו דדומיא דידיה דיחיד משמע קרא דמיחל. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. אין שאלה בהקדש. לב״ש הסובר הקדש בטעות הוי הקדש אף אין נשאלין על הקדש. והנה אם התרת חכם מיוסדת בקביעת הנדר לנדר טעות שיטתו מוסברת. אולם ביארנו למעלה (דף עז: ד״ה פותחין בחרטה) שלשיטת הרמב״ם והראב״ד ישנם שני דיני התרת חכם: א) פתח המיוסד בחלות טעות בנדר; ב) חרטה המיוסדת בהיתר מיוחד. ולפי״ז אליבא דב״ש עולה הקושיא למה אין שאלה בהקדש מדין חרטה.
ונראה שהפקעת נדר מדין טעות קובעת שהנודר הוא הבעלים על נדרו ולפיכך אם טעה נדרו בטל. אולם מכיון שלב״ש אין טעות בהקדש יוצא שהנודר אינו נחשב לבעלים על חלות הקדשו, ומאחר שאינו בעלים על ההקדש אינו יכול להשאל עליו כי חכם נזקק לשאלת בעלים דוקא.
שם. רמב״ם (פ״ד מהל׳ נדרים הל׳ ח) ז״ל וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר ע״כ. צ״ע בכוונת הרמב״ם ב״נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר״. ויתכן שהרמב״ם מחלק בנדרי הקדש בין אם התחייבה האשה בנדר ״הרי עלי״ להביא קרבן לבין נדר ״הרי זו קרבן״. דוקא נדר ״הרי זו קרבן״ ניתן להפר שכן חלו איסורי נדר ומעילה בחפצא והפרת הבעל מתירה אותם האיסורים. מאידך נדר ״הרי עלי״ אינו מטיל איסורים בחפצא ורק חובה על הגברא להפריש ולהקריב קרבן ואינו דומה איפוא לנדרי איסור, ועקב כך אינו מפר.⁠א
ומסתבר שאין הבעל מפר תרומה שהפרישה אשתו כי אין החפצא של תרומה דבר הנדור ואיסורי התרומה אינם איסורי נדר כלל, ובעל מפר רק איסורי נדר ולא איסורים אחרים, ואע״פ שהפרשת תרומה מעשה הפלאה היא וניתנת להתרת נדרים,⁠ב שאני התרת נדרים שהיא מיוסדת במעשה הפלאה, ואילו הפרת הבעל מיוסדת באיסורי נדר.
שם. גמ׳. ביחיד מומחה. הרמב״ן מצריך סמיכה להתרת נדרים. הרמב״ם לעומתו סובר שכל חכם מובהק יכול להתיר. בביאור דעת הרמב״ם נראה שדין סמוך נאמר כשיש חלות שם הוראה דכהת״כ. אמנם התרת הנדרים שונה משאר הוראות, שהרי בשאלה דעלמא הבאה לפני חכם אפשר לו להורות מותר או אסור. מאידך בהתרת נדרים יש חלות הוראה רק בחכם שמורה להתיר, אבל אם החכם לא ימצא פתח להתיר את הנדר וימנע מלהתירו אין בכך הוראה שהנדר אסור אלא המנעות מהשאלה. בהתאם לכך סובר הרמב״ם שאינה זקוקה לסמוך שלא כדין ההוראות האחרות שבתורה.
והר״ן (עח:) כתב וז״ל דמש״ה נקטיה כי היכי דלהוי שרי נדרי בדוכתא דאיכא חשיבי מיניה ואי לאו רשותא לא יאי לתלמידא למשרי נדרא באתרא דרביה וכו׳ עכ״ל. הר״ן סובר שלהתרת נדרים צריכים רשות מיוחדת מגדול העיר. והגדול שבעיר מעכב על חכמים אחרים מלהתיר בלי רשותו. ונראה שאין בכך רק דין כבוד רב בעלמא. כי אילו כך אם כבר התיר התלמיד בלי רשות היה בדין שההיתר שלו יחול למרות שעבר על האיסור של כבוד הרב. וצ״ל שבגלל העיכוב של כבוד הרב ליכא שום סמכות לתלמיד להתיר נדרים, ואין התירו היתר אף בדיעבד וכפי שמשמע מן הירושלמי.
דומה לכך בהלכות קידוש החודש כאשר אסור לבי״ד של ג׳ דעלמא לקדש את החדש בלי הרשות של הב״ד הגדול.⁠ג אולם כשבי״ד הגדול אינו קיים אפשר לו לבי״ד של ג׳ דעלמא לקדש את החודש בלי רשותם. יסוד ההלכה שכבודם של הבי״ד הגדול מעכב ומונע את הסמכות מבי״ד דעלמא לקדש, ויוצא שאין זו הלכה בכבוד חכמים בעלמא אלא הפקעת הסמכות והיכולת לקדש את החודש בזמן שיש ב״ד הגדול. כן הדבר לענייננו, שבמקום שיש חכם הגדול ממנו אסור לחכם להתיר נדרים ואם התיר אף בדיעבד אינו היתרו היתר.
דרך אגב, בכך ניתן ליישב מש״כ הרמב״ם בפ״א מהל׳ מלכים (הל״ג) שיהושע נתמנה להיות מלך ע״פ משה רבינו ובית דינו. וקשה, שהרי משה רבינו במקום ע״א ולמה היה צורך לב״ד נוסף למשה כדי למנות את יהושע. ולפי דרכנו שאף שהיתה הסמכות למשה למנות את יהושע למלך בלי ב״ד, בכל זאת מדין כבוד חכמים שיתף אותם במינוי. ברם כבוד חכמים שבהתרת נדרים ובקידוש החודש מרחיק לכת יותר שכן הוא מעכב את הסמכות להורות וכנ״ל. מאידך מסתבר שבנוגע למשה רבינו לא היה עיכוב בסמכותו למנות מלך מצד השבעים זקנים אלא דין לכתחילה של כבוד חכמים.⁠ד
בא״ד דהפרת נדרים נמסרה ליותר מובהקין שבדור וכו׳ כל שהוא רב מובהק בדורו מתיר וכו׳ עכ״ל. לדעת הר״ן רק גדולי הדור יכולים להתיר נדרים ביחיד.⁠ה והנה בהוראה דעלמא ליכא דין של גדול הדור, אך לגבי עיבור שנה מצוי דין גדול הדור לענין הסכמת הנשיא (פ״ד מהל׳ קה״ח הלי״ב). ונראה שקדה״ח ועבור השנה מהווים מעשי בי״ד ולא הוראות בעלמא, ובמעשה בי״ד שייכת חלות דין גדול הדור. כן לגבי התרת נדרים שאינה מעשה הוראה בעלמא אלא אף חלות מתיר ולכן שייך דין גדול הדור שדוקא לו יש הזכות להתיר נדרים לבדו. וכן אנו מוצאים בשיטת הרי״ף המפורסמת לתקוע בשופר בשבת אצל גדול הדור כי אין כאן הוראה אלא מעשה בי״ד של תקיעת שופר.⁠ו
ומסתבר שלפי הרמב״ן שהחכם צריך שיהיה סמוך הסמיכה מעכבת בחלות שם הוראה מדאורייתא. הראיה לכך מזקן ממרא שצ״ל סמוך (רמב״ם פ״ג מהל׳ ממרים הל״ה), ולכאורה יפלא מה לי אם הוא סמוך או לא והלא בין כה וכה מורה נגד ב״ד הגדול והוראתו לאו כלום הוא ולמה לא יתחייב מיתה אא״כ הוא סמוך. אמנם הטעם לזה הוא שלסמוך חל שם הוראה דאורייתא על המראתו וחייב שכן הורה נגד בי״ד הגדול. ואילו אינו סמוך אין לדבריו נגד הסנהדרין הגדול חלות שם הוראה והו״ל התנגדות בעלמא לפסקם שאינה מחייבתו.⁠ז ונראה לפי״ז שלשיטת הרמב״ן מהווה התרת נדרים חלות שם הוראה ולפיכך צריך החכם להיות סמוך כדי שהיתרו יחשב חלות הוראה מדאורייתא. אליבא דרמב״ם, לעומת זאת, אין התרת נדרים חלות הוראה אלא חלות מתיר ולפיכך אינו דורש סמוך. אולם עלינו ליישב סברא זו עם פסק הרמב״ם בפ״ד מהל׳ סנהדרין (הל״ח) שאפשר לסמוך חכם להתיר נדרים, והרי התרת נדרים אינה זקוקה לחלות הוראה. וצ״ל שלרמב״ם חלות שם הוראה וסמיכה אינן מעכבות בהתרת נדרים, ועכ״ז התרת נדרים נתפסת בחלות הוראה, וכשיש סמוך המתיר נדרים הו״ל חלות הוראה ולא היתר בעלמא, וניתן איפוא לסמוך חכם להתרת נדרים.
א. צ״ע מ״ש נדר של הרי עלי משבועה להבא לעשות דבר בקום ועשה שלכאורה ניתנת להפרת הבעל ואע״פ שאין בשבועה זו הטלת איסורים ורק התחייבות לעשות דבר בקום ועשה מחמת השבועה.
ב. עיין רמב״ם פ״ד מהל׳ תרומות הל׳ י״ז ועי׳ נדרים נט. בפי׳ הרא״ש שם.
ג. עי׳ רמב״ם פ״ה מהל׳ סנהדרין (הל׳ א׳) ועי׳ במצות עשה קנ״ג בספר המצוות לרמב״ם במגילת אסתר ובלב שמח שם.
ד. עיין ביאור אחר ברשימות למעלה דף י״ט - כ״א.
ה. עי׳ בבית יוסף יו״ד סי׳ רכ״ח שמפרש שזו היא שיטת הרמב״ם וז״ל הב״י אבל הרמב״ם סתם וכתב יבא הנשבע לחכם המובהק או לג׳ הדיוטות אם אין שם מומחה נראה החכם מובהק בדורו... היינו לומר שיהיה חכם מובהק בדורו כעין שהיה רב נחמן מובהק בדורו שהיה אחד מהחכמים גדולים שבדורו. ע״כ.
ו. עי׳ בפי׳ רבנו מנוח לפ״ב מהל׳ שופר הל׳ ט׳.
ז. בפירוש המשנה לרמב״ם סנהדרין פ׳ אלו הן הנחנקין (מהד׳ קפאח): ז״ל ואינו נעשה זקן ממרא עד שיהא חכם שהגיע להוראה שדבריו נשמעין ויש לו להורות שהרי אמר יתעלה כי יפלא ממך דבר וכו׳, מי שלא יעלם ממנו אלא הדבר שאינו מצוי הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הרי הכל אצלו פלא ע״כ.
ושואלים: בפרשת נדרים למאי הלכתא [למה באה ההלכה] בגזירה השווה שהיא בכל ישראל? אמר רב אחא בר יעקב: להכשיר שלשה הדיוטות, שאין צורך בראשי המטות — גדולי ישראל וחכמיהם, דווקא. ומקשים: והא [והרי] ״ראשי המטות״ כתיב [נאמר] שם במפורש! אמר רב חסדא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן: מה שנאמר ״ראשי המטות״ בנדרים הוא ללמד אפשרות של התרת נדרים גם ביחיד מומחה, שמתיר את הנדר ואין צריך לכך בבית דין.
The Gemara asks: With regard to the Torah portion on vows, for what halakha is the verbal analogy between it and slaughtering offerings outside the Temple courtyard taught? Rav Aḥa bar Ya’akov says: The verbal analogy is the source to authorize three laymen to dissolve vows. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it written: “The heads of the tribes”? Rav Ḥisda said, and some say it was Rabbi Yoḥanan: From the phrase “the heads of the tribes” the Sages derive that vows can also be dissolved by a single expert.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת בִּשְׁחוּטֵי חוּץ לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לוֹמַר גשֶׁיֵּשׁ שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ.

The Gemara then asks the corresponding question about the other passage. The verbal analogy connects “the heads of the tribes” to offerings slaughtered outside of the Temple courtyard. For what halakha is this connection made? Rav Sheshet said: This connection is made in order to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא – דהא אקשינן להו להפרת נדרים.
לומר שיש שאלה בהקדש – דפרשת שחוטי חוץ שייכא לגבי הקדש וקמ״ל ראשי המטות דנשאלין עליו דהקדש טעות אינו הקדש.
לומר שיש שאלה בהקדש – שאס שחט קדשים בחוץ ונשאל אהקדש מפטר מקרבן וכרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ ונשאל על הקדשו נפטר מקרבן וכרת וה״ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר כדאמר לעיל בפרק הנודר מן הירק (דף נט.):
לומר שיש שאלה בהקדש – שאם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח״כ נשאל עליה פטור דכיון שיש שאלה בהקדש כאילו לא הקדישה מעולם דמי דחכם עוקר הנדר מעיקרו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוצרכו? אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש, שכשם שיכול הנודר נדר להישאל לחכם (או לבית דין של שלושה הדיוטות) ולהתיר נדרו — כך יכול גם המקדיש להישאל ולהתיר הקדש שהקדיש.
The Gemara then asks the corresponding question about the other passage. The verbal analogy connects “the heads of the tribes” to offerings slaughtered outside of the Temple courtyard. For what halakha is this connection made? Rav Sheshet said: This connection is made in order to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לב״שלְבֵית שַׁמַּאי דְּאָמַר אֵין שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת דִּכְתִיב בִּשְׁחוּטֵי חוּץ לְמַאי הִלְכְתָא ב״שבֵּית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה.

The Gemara asks: According to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting from a halakhic authority to cancel the consecration of consecrated property, the treatment of the verse “the heads of the tribes” as if it were written also about offerings slaughtered outside the Temple courtyard serves to teach what halakha? The Gemara answers: Beit Shammai do not have a tradition of interpreting the verses in accordance with this verbal analogy.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין שאלה בהקדש – דהקדש טעות הוי הקדש.
ב״ש לית להו ג״ש – ולא הוה כתיב ראשי המטות בשחוטי חוץ דלא גמרינן ג״ש: וקא מקשינן לב״ש למאי הלכתא כתיב זה הדבר בשחוטי חוץ.
ולב״ש דאמרי אין שאלה בהקדש – דאמרי בנזיר (ל:) דהקדש טעות הקדש. [וממילא] דאין שאלה דשאלה דנדר משום דמשווי לנדר נדר טעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולב״ש דאמרי אין שאלה בהקדש. דסבירא להו דהקדש בטעות הקדש כדאיתא במסכת נזיר (דף לא.) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא קדוש ויצא לבן ב״ש אומר הקדש הילכך לא מהניא שאלה דאפילו טעות ודאי הוי הקדש וכ״ש בטעות שעל ידי חרטה יצא לחולין:
ב״ש לית להו גזירה שוה. ולקמן בעי הדיוטות מנא להו דאי הוו דרשי ג״ש למילף נדרים משחוטי חוץ להכשיר הדיוטות הוו ילפי נמי שחוטי חוץ מנדרים דאין ג״ש למחצה:
לבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש – בריש פרק ב״ש (נזיר דף ל:) דהקדש טעות הקדש וכיון שכן ודאי לב״ש אין שאלה בהקדש דשאלה לא מהני אלא משום דהוה ליה כנדר טעות.
ראשי המטות דכתיב בשחוטי חוץ למאי הלכתא – דכיון דילפינן גזירה שוה מנדרים הוו להו שחוטי חוץ כאילו כתיב בהו נמי ראשי המטות.
ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש. ביש נוחלין מסיימנין עלה דתנן הקדש טעות בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש בנזיר תנן לה. ותימה לי שנראה דהתם מסקינן דבית שמאי דאית להו הקדש טעות אינו הקדש וצ״ע. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: לדעת בית שמאי שאמר שאין שאלה בהקדש, הביטוי ״ראשי המטות״ דכתיב [שנאמר] בשחוטי חוץ למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר? ומשיבים: בית שמאי לית להו [אין להם, אינם מקבלים] גזירה שוה זו.
The Gemara asks: According to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting from a halakhic authority to cancel the consecration of consecrated property, the treatment of the verse “the heads of the tribes” as if it were written also about offerings slaughtered outside the Temple courtyard serves to teach what halakha? The Gemara answers: Beit Shammai do not have a tradition of interpreting the verses in accordance with this verbal analogy.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) זֶה הַדָּבָר בְּפָרָשַׁת נְדָרִים לְמַאי כְּתִיב לוֹמַר חָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר בַּעַל מֵפֵר וְאֵין חָכָם מֵפֵר.

The Gemara asks: Since Beit Shammai do not use this verbal analogy, for what purpose is “this is the thing,” in the portion on vows, written? The Gemara answers: It is written to say that only a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them; a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.
תוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה הדבר דנדרים – כיון דלא גמרי ג״ש למאי הלכתא.
חכם מתיר וכו׳ – ולר״י דלעיל (עז:) דכי נמי דרשי׳ ביה הך דריש מיניה ג״ש דהוי מופנה מצד אחד גבי שחוטי חוץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הדבר בפרשת נדרים למאי הלכתא, לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר כו׳ – ואם תאמר ולדידן דגמרינן גזירה שוה הא איצטריך נמי להכי, ואם כן היכי דרשינן מינה גזירה שוה, יש לומר משום דזה הדבר דשחוטי חוץ מופנה, והוה ליה מופנה מצד אחד ולמדין.
לומר לך חכם מתיר ואין בעל מתיר. וברייתא דלעיל דאית ליה ג״ש וגם חכם מתיר ואין בעל מתיר ס״ל דמופנה מצד אחד הך דשחוטי חוץ:
זה הדבר – לב״ש דלא מוקמי לה לג״ש.
לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו׳ – וכי תימא ולב״ה דמוקמי לה לג״ש מנא להו הא איכא למימר דמיניה נמי ילפי לה דנהי דזה הדבר דנדרים לאו מופנה הוא כיון דזה הדבר דשחוטי חוץ מופנה הוה ליה מופנה מצד אחד ולמדין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: הואיל ואין בית שמאי דורשים גזירה שווה זו — ״זה הדבר״ האמור בפרשת נדרים למאי כתיב [למה, לאיזה ענין נאמר]? ומשיבים: לומר שיש לנהוג כפי שנאמר בדיוק: חכם מתיר ואין בעל מתיר, ומצד שני — בעל מפר ואין חכם מפר.
The Gemara asks: Since Beit Shammai do not use this verbal analogy, for what purpose is “this is the thing,” in the portion on vows, written? The Gemara answers: It is written to say that only a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them; a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.
תוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) זֶה הַדָּבָר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ לְמַאי כְּתִיב לוֹמַר דעַל הַשְּׁחִיטָה חַיָּיב וְאֵין חַיָּיב עַל הַמְּלִיקָה.

According to Beit Shammai, for what purpose is written the phrase “this is the thing,” found in the portion on offerings slaughtered outside of the Temple courtyard? The Gemara answers: It is written to say that one is liable for slaughtering outside, but one is not liable for pinching the neck of a bird-offering outside the Temple courtyard, although that is the way it would be killed if it were a valid offering in the Temple.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואינו חייב על המליקה – שאם מלק עוף בחוץ אינו חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על השחיטה הוא חייב. אם שחט עוף קדשים בחוץ חייב אע״פ שאין זה דרך הכשרו בפנים ואם מלקו בחוץ פטור. ומאן דדריש גזרה שוה נפקא ליה כדדריש בתורת כהנים אשר ישחט על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המליקה:
זה הדבר דשחוטי חוץ למה לי – לב״ש דלית להו גזירה שוה.
לומר על השחיטה הוא חייב – וב״ה נפקא להו מדכתיב אשר ישחט וכדאיתא בתורת כהנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שואלים: ״זה הדבר״ שנאמר בשחוטי חוץ למאי כתיב [למה נכתב]? ומשיבים: לומר: על השחיטה בחוץ חייב, ואין חייב על המליקה בחוץ, שאף שבמקדש קרבנות העוף נמלקים דווקא, אם מלק מחוץ למקדש — אינו עובר משום ״שחוטי חוץ״.
According to Beit Shammai, for what purpose is written the phrase “this is the thing,” found in the portion on offerings slaughtered outside of the Temple courtyard? The Gemara answers: It is written to say that one is liable for slaughtering outside, but one is not liable for pinching the neck of a bird-offering outside the Temple courtyard, although that is the way it would be killed if it were a valid offering in the Temple.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא לב״שלְבֵית שַׁמַּאי לְהַכְשִׁיר ג׳שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת מְנָלַן נָפְקָא לְהוּ מִדְּרַב אַסִּי בַּר נָתָן.

The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not accept the verbal analogy between vows and the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard, from where do we derive the source to authorize three laymen to dissolve vows? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from the explanation given to Rav Asi bar Natan.
הלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להכשיר ג׳ הדיוטות מנא להו – דהא לב״ה ילפינן להו מגזירה שוה דשחוטי חוץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלא לבית שמאי אם אינם לומדים גזירה שווה בין פרשת נדרים ושחוטי חוץ, דין זה להכשיר שלשה הדיוטות בהתרת נדרים מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] הדבר ממה שפירשו לרב אסי בר נתן.
The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not accept the verbal analogy between vows and the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard, from where do we derive the source to authorize three laymen to dissolve vows? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from the explanation given to Rav Asi bar Natan.
הלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דִּכְתִיב {ויקרא כ״ג:מ״ד} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מוֹעֲדֵי נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית עִמָּהֶן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר מוֹעֲדֵי נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֱמַר פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶן.

This is as it is written: “And Moses declared the Festivals of the Lord to the children of Israel” (Leviticus 23:44). And it is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says: The Festivals are stated, but Shabbat, which commemorates Creation, is not stated with them. Ben Azzai says: The Festivals are stated, but the portion on vows is not stated with them.
הלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא נאמרה שבת בראשית עמהן – קס״ד עם פרשת המועדות.
ולא נאמרה פרשת נדרים – עמהם עם המועדות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכתיב [שנאמר]: ״וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל״ (ויקרא כג, מד) והתניא [ושנויה ברייתא], ר׳ יוסי הגלילי אומר: ״מועדי״ נאמרו, ולא נאמרה שבת בראשית עמהן. בן עזאי אומר: ״מועדי״ נאמרו ולא נאמר פרשת נדרים עמהן. עד כאן לשון הברייתא.
This is as it is written: “And Moses declared the Festivals of the Lord to the children of Israel” (Leviticus 23:44). And it is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says: The Festivals are stated, but Shabbat, which commemorates Creation, is not stated with them. Ben Azzai says: The Festivals are stated, but the portion on vows is not stated with them.
הלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַב אַסִּי בַּר נָתָן קַשְׁיָא לֵיהּ הָא מַתְנִיתָא אֲתָא לִנְהַרְדְּעָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ אֲתָא אַבָּתְרֵיהּ לְמָחוֹזָא א״לאֲמַר לֵיהּ מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית עִמָּהֶן.

The Gemara relates that Rav Asi bar Natan had a difficulty with this baraita. He came to Neharde’a to ask about it before Rav Sheshet, but he did not find him there. He pursued him to Meḥoza and said to him: How can the baraita say that the Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated with them?
הלכות נדרים לרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: רב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא [היתה קשה לו ברייתא זו]. אתא [בא] לנהרדעא לקמיה [לפני] רב ששת ולא אשכחיה [מצאו] שם, אתא אבתריה [בא אחריו] למחוזא כדי לשאול דבר זה. אמר ליה [לו] רב אסי בר נתן: האם אפשר לומר כי מועדי ה׳ נאמרו, ולא נאמרה שבת בראשית עמהן?
The Gemara relates that Rav Asi bar Natan had a difficulty with this baraita. He came to Neharde’a to ask about it before Rav Sheshet, but he did not find him there. He pursued him to Meḥoza and said to him: How can the baraita say that the Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated with them?
הלכות נדרים לרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָא כְּתִיב שַׁבָּת עִמָּהֶן וְתוּ מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶן וְהָא מִסִּיטְרָא כְּתִיבָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי קָתָנֵי

But Shabbat is written with them in the portions of the Torah about the Festivals (Leviticus 23:3; Numbers 28:9–10). And furthermore, can it be said that the Festivals of the Lord are stated, but the portion on vows (Numbers, chapter 30) is not stated with them? Isn’t it next to one of the portions in the Torah detailing the halakhot of the Festivals (Numbers, chapters 28–29)? Rav Sheshet said to him: This is what Rabbi Yosei HaGelili’s statement in the baraita is teaching:
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והכתיב שבת עמהן – בסמוך לאותו פסוק וידבר משה את מועדי ה׳ בפרשת אמור אל הכהנים וכתיב לעיל מינה מלבד שבתות ה׳ וגו׳.
והא – פרשת נדרים.
מסיטרא כתיבא – בצד אותה הפרשה דפנחס כתיב פרשת נדרים.
הא כתי׳ שבת – תחלת מועדות פ׳ פנחס (במדבר כח).
והא מסיטרא כתי׳ – בתר פרש׳ [המועדות בראשי] המטות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא כתיב שבת בראשית עמהן – דבסדר אמור אל הכהנים כתיבא שבת ומועדות בתר הכי בחדא פרשתא.
והא מסיטרא כתיבא – פרשת נדרים כתיבא בקצה פרשת המועדות דבסדר פנחס כתיבי כולהו מועדות ובתר הכי בראשי המטות פרשת נדרים. סטרא תרגום של קצה.
מועדי ה׳ צריכין קידוש ב״ד – כדכתיב אשר תקראו אותם קרי ביה אתם שצריכין ב״ד לקדש ראשי חדשים כדי לעשות המועדות בזמנן.
שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב״ד – שאין ב״ד צריכין לקדש אחד בשבת כדי לעשות שביעי לו שבת והיינו דקתני מועדי ה׳ נאמרו לענין קדושת ב״ד וכדפרישנא שבת בראשית לא נאמרה עמהן לאותו ענין של קידוש והיינו דקאמר בן עזאי מועדי ה׳ נאמרו לענין שצריך מומחין לקדש את החדש מפני המועדות אבל פרשת נדרים לא נאמרה עמהן לאותו ענין דמדכתיב אשר תקראו אותם ולמשה ואהרן קאמר משמע דבעי תרי מומחין כוותייהו ואין ב״ד שקול ומוסיפין עוד אחד הרי ג׳ וכיון דשבת ונדרים סמיכי למועדות וכתיב במועדות אלה למעוטא משמע דממעט להו כל חד וחד למילתיה שבת לקידוש ב״ד דאיהי קבעה אנפשה ונדרים לומר דלא בעי׳ בהו מומחין דאפילו בהדיוטות סגי.
והא בפרשת נדרים ראשי המטות כתיב – אלמא הדיוטות אין כשרין להפרת נדרים.
ביחיד מומחה – להכי כתיב ראשי המטות לאשמועינן דהיכא דהוי מומחה ביחיד סגי וממעוטא דאלה ילפינן דהיכא דהוו הדיוטות מתכשרי בשלשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא כתיב [והרי נאמר] שבת עמהן באותה פרשה עצמה (הן בויקרא פרק כג, והן בבמדבר פרק כח)! ותו [ועוד]: איך אפשר לומר מועדי ה׳ נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן? והא מסיטרא כתיבא [והרי בצד היא כתובה], מיד אחרי פרשת המועדות שבספר במדבר (פרק כח)! אמר ליה [לו] רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין את הדברים:
But Shabbat is written with them in the portions of the Torah about the Festivals (Leviticus 23:3; Numbers 28:9–10). And furthermore, can it be said that the Festivals of the Lord are stated, but the portion on vows (Numbers, chapter 30) is not stated with them? Isn’t it next to one of the portions in the Torah detailing the halakhot of the Festivals (Numbers, chapters 28–29)? Rav Sheshet said to him: This is what Rabbi Yosei HaGelili’s statement in the baraita is teaching:
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים עח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדרים עח. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לרש"י נדרים עח., ראב"ן נדרים עח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות נדרים עח., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים עח., רשב"א נדרים עח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים עח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים עח., ריטב"א נדרים עח., ר"ן נדרים עח. – פרקים ה', ח'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים עח., מהרש"א חידושי הלכות נדרים עח., רשימות שיעורים לגרי"ד נדרים עח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ נדרים עח.

Nedarim 78a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 78a, Attributed to Rashi Nedarim 78a, Raavan Nedarim 78a, Tosafot Nedarim 78a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 78a, Rashba Nedarim 78a, Meiri Nedarim 78a, Peirush HaRosh Nedarim 78a, Ritva Nedarim 78a, Ran Nedarim 78a, Shitah Mekubetzet Nedarim 78a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 78a, Reshimot Shiurim Nedarim 78a, Steinsaltz Commentary Nedarim 78a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144