מת האב והניח שני בנים או יותר שאלוה בסוגיא זו ויראה לפסוק שאין אומרים בה כל הקודם יגלח ר״ל שכל שקדם לומר כך זכה אלא כלם יורשים וכל אחד מהם מגלח עליהן כפי חלקו ואף הבכור מגלח עוד על חלק בכורתו וכן אין בה חלוק בין שהפרישן האב בלשון חולין ר״ל הרי אלו לנזירותי בין שהפרישן בלשון הקדש ר״ל הרי אלו לקרבנות נזירותי וכן אין הפרש בין שהיו נזיריות האב והבן שוים בין שהיה האחד נזיר עולם והאחד נזיר סתם או לזמן קצוב אבל אם הקרבנות שהפריש האב הופרשו לקרבן טומאה והוא רוצה להוסיף ולהפריש מהן קרבנות טהרה או אם הפרישן האב לקרבנות טהרה וזה רוצה להפרישן לקרבנות טומאה הרי זה ספק ומתוך כך לא יביא ואם הביא לא עלו לו:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק חמישי בע״ה:
בית שמאי אומרין הקדש טעות הקדש וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא בא לבאר שהנזירות יש בו דין שאלה ודין טעות ושגגה כשאר הנדרים ודין הקדש טעות ושזה החלק אע״פ שהתבאר ממנו קצת בפרק שני עיקר ענינו יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דין הקדש טעות אם הוא הקדש אם לאו השני בנודר נזירות באי זה צד של טעות היאך הוא דינו השלישי כששנים חולקים על אי זה דבר וכל אחד מהם נודר בנזירות שהוא כדבריו היאך דנין הן לאותו שנמצא כדבריו הן לאותו שנמצא בהפך מדבריו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש בית הלל אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומ׳ הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלת של שמן בית שמאי אומרים הקדש בית הלל אומרים אינה הקדש אמר הר״ם פי׳ ב״ש ילפי מתמורה כמו שהתמורה אפי׳ בטעות מתקדשת כן ענין ההקדש מתחלתו והנה נבאר זה בתמורה ובית הלל אומרים כבר היה אצלנו קדש ידוע אבל אחותי הקדש בטעות לכתחלה כבר ביארנו בזה הדיבור אפי׳ במקום שהיין בו יקר מן השמן אשר יהיו הדינים אשר עליו בידו פחות מדמי הדבר הנדר אינם הקדש אצל בית הלל להיותו טעות והביא משל מהשור אשר הוא קדושת הגוף ומהדינר והחבית אשר הוא קדושת הדמים:
אמר המאירי מתוך שהיתה כוונתו לבאר נזירות של טעות אם זה נזירות אם לאו הקדים את ההקדש למעלתו אף על פי שעיקר כונתו בנזירות ואמרו בית שמאי שכל שאדם מקדיש אפילו בטעות הקדש הוא כיצד שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרין הקדש ופירשו בגמרא הטעם דילפינן לה מתמורה מה תמורה תופסת אף בטעות ר״ל שאם נתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שהיא תמורה ולוקה עליה וכן נתכוון לומר שור שחור ואמר לבן אף בתחלת הקדש כן ובית הלל אומרים אינו הקדש ואף על פי שבתמורה הלכה רווחת שתופסת אף בטעות תמורה שאני שבא מחמת דבר אחר ר״ל מחמת הקדש אחר שהוקדש כראוי אבל להוריד הקדש מתחלה בטעות לא וכדי לברר דברי בית הלל שהלכה כמותם אתה צריך לברר קצת הסוגיא הבאה בגמרא על ענין זה והוא ששאלו בגמרא לבית שמאי אף לענין תמורה אלו אמר הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו לחצי היום כלומר שאיני רוצה שתחול התמורה עד חצי היום מי הויא תמורה מקמי חצי היום ודאי לא הויא תמורה עד חצי היום הכא נמי לא ליהוי הקדש עד דמיגליא מילתא ר״ל שיצא השור השחור כמו שאמר וקא סלקא דעתך השתא שאין לאדם זה אלא שור אחד שמור וכשהוא אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש דעתו לכשיצא אותו השחור ואין דעתו על הלבן כלל ולא יחול ההקדש עד שיצא השחור ואף על פי שאמר שיצא ראשון וזה השחור לא יצא ראשון נהי שזהו טעותו שהיה סבור עליו שיצא קודם הלבן מ״מ לא יחול הקדש על הלבן אלא על השחור לכשיצא אע״פ שטעה להיותו יוצא ראשון ולבית הלל מיהא לא יהא הקדש אחר שטעה וחשב שיצא ראשון ויצא אחרון והיה סבור רב פפא לתרץ שבזו אף בית שמאי מודים שאינו הקדש שלא אמרוה בטעות גמורה אלא בכעין טעות ולא למדוה מתמורה כלל ולדעתו אין הענין אלא במי שיש לו שוורים שחורים ולבנים וזה שאמר ראשון לכשיצא ראשון קאמר כלומר שור שחור שיצא ראשון לחביריו השחורים והאי דקאמר הקדש אשחור קאי ואע״פ שיש כעין טעות כשאמר שיצא ראשון דמשמע ראשון לכלם מ״מ אינו טעות דראשון לחביריו קאמר ואף על גב דשור שחור קאמר לאו למימרא דלית ליה אלא חד שחור אלא דאית ליה תרי או תלת ושור שחור שיצא ראשון לחביריו קאמר דאי לית ליה אלא חד ושיהא דעתו שיצא ראשון לכלם היה לו לומר בראשון שהוא שם דבר כלומר בתחלה הא מדקאמר ראשון ראשון לחביריו קאמר והגירסא הנכונה והא שור שחור קאמר לא צריכא דאית ליה תרין ותלת ומי לא עסקינן דלית ליה אלא חד אמר לך רב פפא אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה ובתוספות גורסין בדרך אחרת וזו נראית לי עיקר ושאלו לדעת זה והאי הקדש טעות קרית ליה הא ודאי הקדש גמור הוא ואף לבית הלל ותירץ משום דאטעייה לדבוריה קמא כלומר שקראו ראשון סתם ולא פירש בהדיא ראשון לשחורים ויש בו כדי לטעות שתהא כונתו לומר ראשון לכלם ונמצא הענין כעין טעות ומתוך כך אמרו בית הלל שאינו הקדש:
ולענין פסק מיהא חזר בו רב פפא והודה שבית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ולא חלקו בית הלל אלא בטעות אבל זו אף לבית הלל כל שיש לו שוורים שחורים ואומר שור שחור שיצא ראשון ודאי ראשון לשחורים קאמר והשחור מיהא הקדש ולא חלקו אלא בשאין שם אלא שחור אחד והוא אומר שחור שיצא ראשון ויצא לבן ראשון שלדעת בית שמאי דעתו על שיצא ראשון אלא שסבור שהשחור יצא ראשון ולבית הלל אינו הקדש וכן הלכה אלא שאנו מבארים שיטת הסוגיא בלשון קצרה והוא ששאלו לרב פפא וסברי בית שמאי דבטעות גמורה אינו הקדש והתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו אם לבית הלל על ידי פתח או חרטה שהרי יש שאלה בנזירות וכל שכן אם היה בשגגה או באונס או בזרוזין והבאי אם לבית שמאי שסוברין שאין שאלה בנזירות שהתירוהו מצד שמצאו שאין בלשונו קבלת נזירות כלל כגון בכנויין שאינן כנוי לנזירות וכיוצא בזה ואמר שאם היתה לו בהמה מופרשת לקרבנו חולין גמורין הם ותצא ותרעה בעדר ואמרו להם בית הלל אי אתם מודים שהקדש טעות היה ואתם רואים שאינו הקדש אלמא בית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ותירץ דבית הלל הוא דטעו במילתייהו דבית שמאי וקא סברי עלייהו דהא דקאמרי בשור שחור ויצא לבן דהוי הקדש משום דהקדש טעות הקדש אף בטעות גמורה קאמרי ולא היא דבטעות גמורה לא קא אמרי אלא דהתם לאו טעות גמורה היא אלא כעין טעות משום דאטעייה לדבורא קמא על הדרך שביארנו ושאלו בתוספות והיאך אפשר לומר כן והלא אף בית שמאי השיבוהו ממעשר בהמה שאם קרא לתשיעי עשירי הוי הקדש אלמא אף בטעות גמורה כן ותירצו דלדבריהם דבית הלל קאמרי כלומר למה שאתם טועים בהבנת דברינו וסבורים עלינו שאף בטעות גמורה אמרנוה הרי מ״מ מצינו במעשר כן ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה ולמאי דקא טעית ומקשית לי קופה וכו׳ וחזר והקשה ממה שאמרו במשנתנו היו מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן ואמר אחד הריני נזיר שזה פלני ואחד אומר הריני נזיר שאין זה פלני את שנמצא כדבריו נזיר וכן הלכה כמו שיתבאר ולבית שמאי מיהא שניהם נזירים וכן בחברותיה על הדרך שיתבאר במשנתנו אלמא נזירות שבטעות נזירות הוא והוא הדין להקדש ותירצו אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש טעות הקדש התם לא ועיקר הפירוש דהדר ביה רב פפא וקאמר דמהכא ודאי מצינן למוכח דבית שמאי סברי הקדש טעות הקדש אבל מהתם לא הוה מוכחת הכי דהא יכילנא לשנויה כדשנינן ומ״מ עלה בידינו דהדר ביה רב פפא ומודה דבית שמאי בטעות גמורה אמרוה ובית הלל לא נחלקו עליהם אלא בטעות גמורה כמו שכתבנו:
ואע״פ שעלה בידינו עכשו מה שראוי לפסוק לפי הסוגיא מ״מ תירצה אביי בדברים שאף הם צריכים לנו לענין פסק והוא שלדעת אביי כל שאמר כן על העתיד לצאת כגון שעמד בשחרית ואמר שור שחור שיצא ראשון ויצא לבן תחלה אף לבית שמאי ואף בשור אחד שחור אין הלבן קדוש שבודאי דעתו על השחור ואלו היה דעתו על היוצא ראשון שחור לא היה לו ליחד שחור אלא דברי בית שמאי בשכבר יצאו השוורים והוא סבור ששחור יצא תחלה ואומר אותו שור שחור שיצא היום תחלה יהא קדוש ונמצא שאותו שיצא ראשון לבן היה וכגון זו ודאי לא הזכיר את השחור דרך קפידא אלא שכך היה סבור ומתני׳ דקאמר שיצא ר״ל לשון עתיד ושיעלה תני שיצא לשון עבר וכן שעלה ומ״מ לענין פסק הלכה שזה וזה שניהם הקדש לדעת בית שמאי ולדעת בית הלל שניהם אינן הקדש וכבר ידעת שהלכה כבית הלל אבל לענין פי׳ מיהא נראה כדעת ראשון דהא שיעלה קתני:
ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר דינר זהב שיעלה בידי ראשון יהא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש ואף זו מתפרשת כחברתה חבית של יין שתעלה בידי ראשונה ועלה של שמן בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש וכן אף זו מתפרשת כחברתה וצריך שתדע שזו אין בה חלוק בין מקום שהיין יקר מן השמן למקום שהשמן יקר מן היין וכן השוורים בין מקום שהלבן שוה יותר למקום שהשחור שוה יותר והוא שאמרו בגמרא אמר רב חסדא אוכמא בחיורי לקיא וחיורא באוכמא לקיא כלומר שור שחור כשעומד בין הלבנים מפחית ערך הלבנים כלומר שהלבנים מתבקשים יותר וכשאדם רואה את השחורים הופכים עורף לילך למקום אחר וחיורא באוכמא לקיא ר״ל שכל כתם לבן הנמצא בשור שחור בידוע שיש שם נגע והקשה לו מדתנן שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הרי הוא הקדש ר״ל הלבן ועיקר הגירסא קא סלקא דעתך כל דמקדיש בעין יפה מקדיש בתמיה כלומר וכי תעלה על דעתך שדעתו של אדם בהקדשו על המעולה שבנכסיו ודאי לא אלא על הגרוע ואם הלבן שוה יותר היאך נאמר שדעתו על הלבן אלא ודאי הלבן גרוע והיינו דאמרי בית שמאי דהוי הקדש וקשיא לרב חסדא ותירץ לא בעין יפה מקדיש ומפני כך אמרו שדעתו על הלבן ולא הוציא בלשונו שחור דרך קפידא ואקשי ליה מסיפא דקתני דינר זהב ועלה של כסף דהוי הכסף הקדש אלמא דבעין רעה מקדיש וחזר הוא ואמר אלא מאי בעין רעה מקדיש ומוכחת מינה דלבן גרוע אדמותבת מרישא לדידי אותיב מסיפא לדידך דהא סיפא קתני חבית של יין ועלתה של שמן דאותה של שמן הוי הקדש והא שמן דעדיף מיין והשיבוהו משום הא לא קשיא דבגליל שנו דמישחא זילא להו ותרוייהו מוכחי דבעין רעה מקדיש ואם כן אף לבן נמי גרוע וקשיא לרב חסדא ותירץ רב חסדא דלא אמר איהו דלבן עדיף אלא בתורא דקרמונאי שסתמן לחרישה וכל שלחרישה לבן עדיף הא שאר מקומות שחורים עדיפי ונמצא דבעין רעה מקדיש ומשום הכי חייל על הלבן הא לאו הכי לא הוה חייל ובית הלל פליגי אפילו בהא ונמצא שלדברי בית הלל כל שבטעות אינו הקדש הן שהאחד שוה יתר מחברו הן שחברו יתר הימנו ואין דנין בה מצד מקדיש בעין יפה מקדיש או בעין רעה מקדיש כלום אלא שמ״מ הלכה מקדיש בעין יפה מקדיש כמו שהתבאר באחרון של מנחות ויש בסוגיא זו בקצת ספרים נסחאות אחרות תמצאם בפירושי גדולי הרבנים אלא שגירסא שכתבנו עיקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: