×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) יָלֵיף מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם1 דְּאָמַר רַחֲמָנָא {במדבר ל״א:כ״ג} כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ לְמֵימְרָא דַּאֲסִירִי גִּיעוּלֵי גוֹיִם2 לָאו טַעְמָא בְּעָלְמָא הוּא אוְאָסוּר הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.
Rabbi Akiva derives the principle: The legal status of the flavor of forbidden food is like that of the substance itself, from the vessels of gentiles that require purging [gi’ulei], where the Jews were commanded to purge the non-kosher flavor from the vessels they seized from the Midianites. As the Merciful One states in the section of the Torah that deals with the spoils of Midian: “Every thing that passes through the fire, you shall make it pass through the fire” (Numbers 31:23). That is to say that the vessels of gentiles that require purging are forbidden to be used until they have been purged through fire and purified. Isn’t there mere taste absorbed in the vessels through the process of cooking? And even so, these vessels are forbidden if this purging was not performed. Here, too, with regard to other matters of Torah law, it is no different; and the legal status of the flavor is like that of the substance itself.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
1[מגיעולי עובדי כוכבים] – דאמרה תורה בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש וגו׳ ואמאי והא ליכא בהו אלא טעם איסור שנתבשל בהן אלא למימרא דאיסור דנותן טעם כעיקר.
1. שני ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בסוף דף ל״ז.
מגיעולי עובדי כוכבים – ובפסחים (דף מד: ושם) יליף מבשר בחלב ובכאן מקצר לומר מגיעולי עובדי כוכבים והקשה ה״ר יוסי איש ירושלם מה לגיעולי עובדי כוכבים שכן אין היתר (מצטרף לאיסור) ותירץ דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שהמדינים בשלו בהן יין הוי אסירי לנזירי ישראל דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש.
יליף מגיעולי נכרים. גיעול פליטה קדרה שבשל בה הנכרי איסור וכשחוזר ומבשל בה ישראל היא מגעלת בליעתה בתבשיל של ישראל והתורה אוסרתו במעשה מדין כל דבר אשר יבא באש כו׳. ורבנן נהי דרבנן לית להו היתר מצטרף לאיסור ואייתר להו משרת ליתן טעם כעיקר תיפוק להו מגיעולי נכרים. הרב עזריאל ז״ל:
יליף [לומד] מגיעולי גויים, מאותם הכלים האסורים משום שבישלו בהם הגויים את תבשיליהם, דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: ״כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר״ (במדבר לא, כג) למימרא [לומר] לנו דאסירי [שאסורים] הם אותם כלים בלא שהגעילום קודם לכן. והרי גיעולי גויים לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שקולט התבשיל מן הכלי שבישל בו הגוי ובכל זאת אסור, הכא נמי [כאן גם כן], בכל הלכות שבתורה, לא שנא [שונה]. ולמדנו מכאן שטעם הדבר נחשב כעיקרו.
Rabbi Akiva derives the principle: The legal status of the flavor of forbidden food is like that of the substance itself, from the vessels of gentiles that require purging [gi’ulei], where the Jews were commanded to purge the non-kosher flavor from the vessels they seized from the Midianites. As the Merciful One states in the section of the Torah that deals with the spoils of Midian: “Every thing that passes through the fire, you shall make it pass through the fire” (Numbers 31:23). That is to say that the vessels of gentiles that require purging are forbidden to be used until they have been purged through fire and purified. Isn’t there mere taste absorbed in the vessels through the process of cooking? And even so, these vessels are forbidden if this purging was not performed. Here, too, with regard to other matters of Torah law, it is no different; and the legal status of the flavor is like that of the substance itself.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּלְרַבָּנַן נָמֵי תִּיפּוֹק לְהוּ מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם1 אֲמַר לֵיהּ הָתָם חִידּוּשׁ הוּא דְּהָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר.

Rav Aḥa further suggested to Rav Ashi: And according to the opinion of the Rabbis, who derive this principle from the verse: “Neither shall he drink anything soaked” (Numbers 6:3), let them also derive it from the vessels of gentiles that require purging, as does Rabbi Akiva. Rav Ashi said to him: The Rabbis maintain that there the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As with regard to all dietary laws in the Torah, anything that gives flavor, i.e., contributes taste, that renders the food tainted, is permitted. If the taste added by the forbidden food does not enhance the permitted food, it does not render that food forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דהא כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר – דגמרי׳ לה מנבילה דאמר מר (ע״ז דף סז:) הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת דכל דנותן טעם לפגם מותר.
נותן טעם לפגם מותר – כדאמרינן בפ׳ בתרא דע״ז (עבודה זרה סז:) נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והכא הכתוב אוסר.
ועוד שאלו רב אחא את רב אשי: ולרבנן [ולחכמים] שלמדו דין זה מ״משרת״ נמי [גם כן] תיפוק להו [תצא, תילמד, להם] הלכה זו מגיעולי גויים כמו לר׳ עקיבא? אמר ליה [לו] רב אשי: התם [שם] חידוש הוא ואין למדים מחידוש. ומדוע הוא חידוש — דהא [שהרי] בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, שאם האיסור הנותן טעם בדבר אינו משביחו בכך אלא פוגם את טעמו — הריהו מותר מן התורה,
Rav Aḥa further suggested to Rav Ashi: And according to the opinion of the Rabbis, who derive this principle from the verse: “Neither shall he drink anything soaked” (Numbers 6:3), let them also derive it from the vessels of gentiles that require purging, as does Rabbi Akiva. Rav Ashi said to him: The Rabbis maintain that there the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As with regard to all dietary laws in the Torah, anything that gives flavor, i.e., contributes taste, that renders the food tainted, is permitted. If the taste added by the forbidden food does not enhance the permitted food, it does not render that food forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְגַבֵּי גִּיעוּלֵי גוֹיִם1 אָסוּר.

But here, with regard to the halakha of vessels of gentiles that require purging, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted, nevertheless they are forbidden. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that the flavor released from the pot will contribute a deleterious taste to any foods subsequently cooked in the pot. Even so, vessels taken from gentiles remain forbidden until they have been purged, despite the fact that the taste they contribute taints the food.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואילו גבי [אצל] גיעולי גויים נותן טעם לפגם אסור, שהרי אם שהו הכלים זמן מסויים נפגם טעם האיסור שבהם, ובכל זאת אסור לבשל בהם. ואם כן אין ללמוד מכאן הלכה כללית.
But here, with regard to the halakha of vessels of gentiles that require purging, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted, nevertheless they are forbidden. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that the flavor released from the pot will contribute a deleterious taste to any foods subsequently cooked in the pot. Even so, vessels taken from gentiles remain forbidden until they have been purged, despite the fact that the taste they contribute taints the food.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ולר״עוּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי הָא חִידּוּשׁ הוּא אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא גלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לִקְדֵירָה בַּת יוֹמָא דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Akiva too, the case of vessels of gentiles that require purging is apparently a novelty. Rabbi Akiva derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles. How then does he respond to the previous claim? Rav Huna, son of Ḥiyya, said: The Torah prohibited the use of unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day, which is not a case where the pot gives flavor that renders the food tainted. Accordingly, it is not a novelty that the vessels were forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולרבי עקיבא נמי הא חידוש הוא – והיכי גמרינן מיניה.
אמר רב הונא בר חייא – לא נצרכה לר׳ עקיבא כל דבר אשר יבא באש וגו׳ אלא לקדרה בת יומא דלאו נ״ט לפגם הוא ולאו חידוש הוא והואיל ולאו חידוש הוא ומיתסר ביה טעם כעיקר גמרינן מיניה לשאר איסורין שבתורה.
דלאו נותן טעם לפגם הוא ולרבנן דאמרי חידוש הוא אי אפשר דלא פגמה [פורתא] – והוה ליה למימר כי היכי דפגמו מרובה שרי רחמנא אפי׳ פגם מועט נמי שרי.
ושואלים: ולר׳ עקיבא הלומד מכאן לכל איסורים שבתורה נמי [גם כן] הא [הרי] גם הוא צריך להודות שחידוש הוא שכן נותן טעם לפגם אסור! אמר רב הונא בר חייא: לא אסרה תורה בענין זה של גיעולי גויים אלא לקדירה בת יומא [יומה] שבישלו בה באותו יום, דלאו במקרה זה לא] נותן טעם לפגם הוא.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Akiva too, the case of vessels of gentiles that require purging is apparently a novelty. Rabbi Akiva derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles. How then does he respond to the previous claim? Rav Huna, son of Ḥiyya, said: The Torah prohibited the use of unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day, which is not a case where the pot gives flavor that renders the food tainted. Accordingly, it is not a novelty that the vessels were forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבָּנַן קְדֵירָה בַּת יוֹמָא נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא פָּגְמָה פּוּרְתָּא.

The Gemara asks: And why don’t the Rabbis derive the halakha from there, as it is no longer a novelty? The Gemara answers: They hold that even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is a novelty, from which general principles cannot be derived.
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן – דלא ילפי מיניה סברי אי אפשר דלא פגמה פורתא וחידוש הוא.
ורבנן קדרה בת יומה נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ומן הדין היה לנו לומר דכי היכי דבפגם מרובה שריא הכי נמי בפגם מועט. ואם כן חדוש הוא כשחלק בו הכתוב וכיון דחדוש תו לא ילפינן מיניה. לכך הוצרך משרת לטעם כעיקר דמין בשאינו מינו כגון פת ביין אינו בטל ברוב וצריך ששים לבטלו. מיהו מין במינו בדבר יבש בטל ברוב כיון דכי מבטיל ליה לית ביה נתינת טעם. והיינו דפרכינן בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא. וכן הפסק כי דבר לח כגון יין ביין או חלב בחלב מן התורה בטל ברוב ומדרבנן צריך ששים הואיל ומתערב זה עם זה אבל דבר יבש אם אינה חתיכה הראויה להתכבד בה או דבר שבמנין או בריה בטל חד בתרי אפילו מדרבנן. ובמין בשאינו מינו צריך ששים. שיטה:
ומצד שני: ולפי הסבר זה, רבנן [חכמים], מה הם אומרים על כך? — לדעתם קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [נפגם הטעם במקצת] ובכל זאת אסור לבשל בה, ואם כן יש באיסור זה של כלי גויים משום חידוש לגבי כל מקרה אחר של נתינת טעם, ולכן אין למדים ממנו.
The Gemara asks: And why don’t the Rabbis derive the halakha from there, as it is no longer a novelty? The Gemara answers: They hold that even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is a novelty, from which general principles cannot be derived.
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא לָאו אָמְרִי רַבָּנַן הַאי מִשְׁרַת לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי דְּקָא מוֹקֵים לֵיהּ לְהַאי מִשְׁרַת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר לֵימָא מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

§ Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, we infer the proper understanding of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term “soaked” teaches that the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, who establishes this term: “Soaked,” as teaching that the permitted substance combines with the forbidden substance with regard to a nazirite, let us say that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation runs counter to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי – מ״ט אמרת לר״ע לית ליה בשאר איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור מדרבנן נשמע לר״ע כו׳.
לר״ע נמי דמוקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור לימא מכאן אתה דן לכל [וכו׳] – ואמאי קאמר לעיל חוץ מאיסורי נזיר.
א ועוד אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע ונלמד את שיטת ר׳ עקיבא. לאו אמרי רבנן [האם לא אומרים חכמים] כי האי [זה] הכתוב ״משרת״ — בא לענין ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן, לר׳ עקיבא נמי [גם כן] דקא מוקים ליה להאי ״משרת״ [שמעמיד מסביר את ״משרת״ זה] לענין היתר מצטרף לאיסור — לימא [נאמר] שמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ושלא כדברי ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן שדין זה מיוחד רק לאיסור נזיר!
§ Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, we infer the proper understanding of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term “soaked” teaches that the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, who establishes this term: “Soaked,” as teaching that the permitted substance combines with the forbidden substance with regard to a nazirite, let us say that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation runs counter to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּהָוֵי נָזִיר וְחַטָּאת ב׳שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל ב׳שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין נָזִיר הָא דַּאֲמַרַן חַטָּאת מַאי הִיא.

Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof, due to the fact that the halakhot of a nazirite and those of a sin-offering are from two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. The Gemara comments: The derivation that a permitted substance joins together with a forbidden substance in the case of a nazirite is that which we stated, from the term “soaked.” With regard to a sin-offering, what is the derivation that a permitted substance combines with a forbidden substance?
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חטאת מאי היא׳ דתניא כל אשר יגע בבשרה יכול אפילו לא בלע ת״ל בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל – שאם החטאת פסולה כגון שעבר עליו לילה ויום ונתבשל בו בשר שלמים יהא בשר שלמים אסור כמוהו.
(לז.) ומשני. לבתר דשני ליה ודחה לו רב דימי ראיותיו אז חוזר ומקשה מנין לו לרב דימי דלשום תנא אייתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר. ולפי שיטה זו שאמרנו שהיה אביי רוצה לומר כשהביא ממקפה דמשמע להיתר מצטרף לאיסור. צריך עיון מאי קאמר לעיל אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר בכותח הבבלי ולדידיה נמי הואיל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת אמאי פליגי. ויש לומר דפליגי משום דסבירא להו לרבנן דר׳ אליעזר דנזיר חידוש הוא. אי נמי משום דסבירא להו משרת ליתן טעם כעיקר. תוספי הרא״ש ז״ל:
אמר ליה [לו] רב אשי: אפשר לדחות סברה זו, משום דהוי [שהריהם] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נתפרש דין זה של היתר מצטרף לאיסור. וכלל הוא בידינו: שכל שני כתובין הבאין כאחד שבשניהם מפורש אותו דין, אין מלמדין להלכות אחרות. ומסבירים מהם עניינם של אותם שני כתובים: נזיר — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהיתר מצטרף בו לאיסור מ״משרת״. חטאת מאי [מה] היא?
Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof, due to the fact that the halakhot of a nazirite and those of a sin-offering are from two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. The Gemara comments: The derivation that a permitted substance joins together with a forbidden substance in the case of a nazirite is that which we stated, from the term “soaked.” With regard to a sin-offering, what is the derivation that a permitted substance combines with a forbidden substance?
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דְּתַנְיָא {ויקרא ו׳:כ׳} כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ יָכוֹל אפי׳אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בָּלַע ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בִּבְשָׂרָהּ דעַד שֶׁיִּבָּלַע בִּבְשָׂרָהּ.

It is as it is taught in a baraita with regard to the verse discussing a sin-offering “Anything that touches in its flesh shall become consecrated” (Leviticus 6:20). One might have thought that non-sacred meat that touched any part of a sin-offering is consecrated even if it did not absorb the taste of the sin-offering it touched. Therefore, the verse states: “In its flesh,” to teach that this meat is not consecrated until the taste of the sin-offering is absorbed within its flesh.
עין משפט נר מצוהתוספות רי״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל אשר יגע בבשרה יקדש כול׳ – עיין מה שכתבתי שם בפ׳ השוכר.
יכול אפילו לא בלע ממנה אמר רחמנא יקדש תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה. וכל זמן שלא נבלע שלם לא חשיב ליה טעם כעיקר. ואף על פי שלא נבלע כל כך שיהא כזית בכדי אכילת פרס אסר רחמנא וקאמר יקדש. אלמא דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים ואם כן הוו שני כתובים הבאים כאחד. הרב עזריאל ז״ל:
כתוב בתוספות שהרי להכי איצטריך דלטעם כעיקר כו׳. ולא מוקמינן לה לכזית בכדי אכילת פרס דלהאי לא איצטריך קרא דכל שיעורי איסורין הלכה למשה מסיני. ואי תיקשי לך נוקמה לטעם כעיקר ויהיה חטאת וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין האחד. והיתר מצטרף לאיסור ניליף בכל איסורין מנזיר. ונראה לי כיון שהדבר שקול מסתבר טפי לאיסור טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור. וכן לעיל דאי לאו דשמע ר׳ עקיבא ממקום אחר טעם כעיקר הוה מוקי משרת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור:
דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר ביחס לקרבן חטאת: ״כל אשר יגע בבשרה יקדש״ (ויקרא ו, כ) ונעשה דינו כחטאת, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים בחטאת. יכול יהא דין זה אפילו שלא בלע הנוגע מן החטאת אלא רק נגע בה — תלמוד לומר: ״בבשרה״, ויכול היה לומר ״בה״, אלא לומר: עד שיבלע מה שבבשרה.
It is as it is taught in a baraita with regard to the verse discussing a sin-offering “Anything that touches in its flesh shall become consecrated” (Leviticus 6:20). One might have thought that non-sacred meat that touched any part of a sin-offering is consecrated even if it did not absorb the taste of the sin-offering it touched. Therefore, the verse states: “In its flesh,” to teach that this meat is not consecrated until the taste of the sin-offering is absorbed within its flesh.
עין משפט נר מצוהתוספות רי״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) יִקְדָּשׁ הלִהְיוֹת כָּמוֹהָ שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא יִפָּסֵל וְאִם כְּשֵׁרָה תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.

The baraita continues: “Shall become consecrated,” means that its legal status becomes like that of the sin-offering itself; that is, if the sin-offering is disqualified, the non-sacred meat that touched it will also be disqualified. And if the sin-offering is valid, the non-sacred meat that touched it may be eaten in accordance with the more stringent standards of a sin-offering, with regard to when and where it may be eaten. The principle that a permitted substance combines with a forbidden substance is thereby stated in the case of a sin-offering as well. Consequently, the principle cannot be extended to the entire Torah, as a halakha stated in two cases is not applied elsewhere.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם כשרה – שלא עבר אותו היום תאכל כחמור שבחטאת לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה בלבד.
כתוב בספרים לרבנן תיפוק להו להיתר מצטרף לאיסור מחטאת התם נמי לנ״ט לפגם הוא דאתא ואב״א לנותן טעם כעיקר ומיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא כו׳ והכי פירושו ורבנן תיפוק להו לשאר איסורין שבתורה שיהא היתר מצטרף לאיסור מחטאת דמה מצינו בחטאת שהיתר מצטרפת לאיסור כדאמרינן בבשרה שבלע הימנה וה״ה נמי לשאר איסורין שבתורה התם נמי לגבי חטאת לנותן טעם לפגם הוא דאתא ואי אמרת אי משום נותן טעם לפגם הא כבר שמעינן ליה מנבילה חדא במבושל וחדא בחי דההוא דנבילה אשמועינן במידי דמבושל שאם בישל בשר שחוטה בכלי שנתבשל בו בשר [נבילה] ונותן טעם בו הוא מותר דנותן טעם לפגם הוא ומותר. ואשמועינן נמי גבי חטאת בבשר חטאת מבושלת ובבשר חי דאפילו נגע בשר שלמים שאינו מבושל בכלי שנתבשל בו חטאת (הוא) או בבשר חטאת מבושלת עצמה ונותנת בה טעם יקדש להיות כמוה ואיבעית אימא אפילו ההיא דחטאת ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ואי אמרת אם כן הוו להו ב׳ כתובין הבאין כאחד ולא ילמוד מהן לשאר איסורין שכתובין הנהו מיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא גבי חטאת דנותן טעם כעיקר לא אתי נזיר מיניה משום דנזיר כו׳: ואית דלא גרסי להאי כלומר רבנן הוא דקמהדרי לר״ע דאמר נזיר וחטאת הוו להו ב׳ כתובין הבאין כא׳ ואמרי ליה הנך ודאי לאו ב׳ כתובין הבאין כאחד נינהו דמיצרך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר כו׳.
שאם פסולה היא תפסל – פירוש שלמים שנגעו בחטאת אם החטאת פסולה בפיגול בנותר גם השלמים נפסלו.
תאכל – זאת נבלעה כחומר שבה דהיינו לזכרי כהונה ולפנים מן הקלעים וליום ולילה כדין חטאת ולספרים דגרסי כחומר שבהן משמע דיש חומרא בשלמים שאינה בחטאת ותמצאם כגון שנשחטו השלמים מאתמול דזמן השלמים עד [הלילה] ולא יותר והחטאת שנשחטה היום זמנה כל הלילה ועתה תאכל החטאת כחומר השלמים הרי גלי רחמנא בחטאת דהיתר מצטרף לאיסור דמי לא עסקינן דנבלע חצי זית שומן בתוך חצי זית דשלמים שהרי להכי איצטריך דלטעם כעיקר הא כבר ילפי׳ מגיעולי עובדי כוכבים בכל איסורים.
״יקדש״ — כוונתו: להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת — יפסל אף הוא, ואם כשרה החטאת — תאכל החתיכה האחרת כחמור שבה, שכל החומרות שיש בחטאת צריכים להחמיר גם בדבר שנגע ובלע מן החטאת, או שנבלע בה.
The baraita continues: “Shall become consecrated,” means that its legal status becomes like that of the sin-offering itself; that is, if the sin-offering is disqualified, the non-sacred meat that touched it will also be disqualified. And if the sin-offering is valid, the non-sacred meat that touched it may be eaten in accordance with the more stringent standards of a sin-offering, with regard to when and where it may be eaten. The principle that a permitted substance combines with a forbidden substance is thereby stated in the case of a sin-offering as well. Consequently, the principle cannot be extended to the entire Torah, as a halakha stated in two cases is not applied elsewhere.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבָּנַן צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי חַטָּאת ה״אהֲוָה אָמֵינָא נָזִיר לָא אָתֵי מִינַּהּ מִשּׁוּם דְּנָזִיר מִקֳּדָשִׁים לָא יָלְפִינַן.

And the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, would maintain that both these sources are necessary, as neither the case of a nazirite nor the case of a sin-offering could be derived from the other. Therefore, this is not a case of two verses that come as one. The Gemara elaborates: For had the Merciful One written this halakha only with regard to a sin-offering, I would say that the case of a nazirite cannot be derived from it, due to the fact that we do not derive the halakha of a nazirite from that of consecrated items. This is because the prohibitions of naziriteship are unrelated to the Temple and offerings, and therefore it is possible that the halakha in question is unique to consecrated items.
תוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג ורבנן מצרך צריכי כו׳.
ורבנן. תיפוק לי היתר מצטרף לאיסור מחטאת. דלדידהו לא הוו שני כתובין הבאין כאחד. ובספרים היה כתוב ורבנן לנותן טעם לפגם הוא דאתא. ואי איפשר ליישבו דלא מצינו שנאסר טעם לפגם בקדשים דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת כל יום נעשה גיעול לחברו אלמא דטעם לפגם שרי בקדשים. והכי גרסינן במקצת ספרים ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא ומצרך צריכי דאי כתב רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר מחולין לא ילפינן. ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן משום דחמירא איסוריה דאפילו חרצן אסר רחמנא. והא דאמרינן לעיל רבנן ילפי כל איסורין שבתורה מנזיר ולא אמרינן שאני נזיר דחמיר איסוריה. אחטאת קא סמיך דאתי מבינייהו. ור׳ עקיבא אמר לך אם כן ליכתוב רחמנא גבי נזיר וליתו קדשים מיניה. ולית ליה לרבי עקיבא הך סברא דנזיר חמיר הילכך הוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ויש ספרים שכתוב בהן ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא ואי בעית אימא להיתר מצטרף לאיסור. פירוש ומינה לא ילפינן בעלמא דחולין מקדשים לא ילפינן.
והא מצרך צריכו דאי כתב רחמנא גבי חטאת הוה אמינא כו׳. ופריך לר׳ עקיבא דאמר נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד. ומשני ר׳ עקיבא אמר לך ליכתוב רחמנא בנזיר כו׳. ואפילו לא גרסינן הכא אלא ומיצרך צריך יש לפרש כך דרבנן משיבין כן לר׳ עקיבא.
ובפרק אלו עוברין בפסחים גרסינן ורבנן מצרך צריכי. ור׳ עקיבא למאי צריך בשלמא נזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן. אלא חטאת ניליף מנזיר. ורבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפינן. ומשרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן כל התורה. ובחולין פרק גיד הנשה משמע דחטאת ליתן טעם כעיקר והיינו כסוגין דשמעתין ולא כההיא דפרק אלו עוברין. הרא״ש ז״ל בפירושיו.
וכגירסא אחרונה כתב הרב עזריאל ז״ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים. ורבנן תיפוק להו היתר מצטרף לאיסור מחטאת. אמרי האי נמי לטעם כעיקר הוא דאתא וצריכי. ואי בעית אימא להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן. הגירסה כך והכי פירושו. תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומינה נילף בעלמא כמו דילפינן בנזיר טעם כעיקר. והוה מצי לשנויי מיד חולין מקדשים לא גמרינן אלא משני מה שסבור שהוא אמת. אי נמי נפרש הכי תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ובקדשים לכל הפחות נימא הכי.
ומשני התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואף על גב דילפי מנזיר תרוייהו צריכי. חטאת משום קדשים ונזיר משום דאיכא למיפרך מה לחרצן שכן אסור. והשתא דכתב קרא בחטאת לטעם כעיקר גמרינן שאר איסורין לטעם כעיקר מנזיר כדאמר לעיל ומכאן אתה דן. וליכא למיפרך מה לנזיר שכן חרצן אסור. דאיכא למימר חטאת יוכיח ואייתי לשאר איסורין במה הצד. ואי איתא ודאי אית ליה לרבנן דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור ומינה לא ילפינן בעלמא דחולין מקדשים לא ילפינן. אבל מנזיר טעם כעיקר שפיר ילפינן דחולין מחולין הוי ולית ליה חומר דחרצן אסור בנזיר כי גם רבי עקיבא לית ליה כדמפרש בסמוך.
ופריך והא מצרך צריכי. כלומר לר׳ עקיבא דאמר חטאת ונזיר שני כתובין הבאין כאחד אמאי והא מצרך צריכי. דאי כתב בחטאת לא אתי נזיר מיניה דלא גמרינן חולין מקדשים. ואי תנא בנזיר לא אתי חטאת מינה דמה לנזיר שכן חרצן אסור. ואם כן נילף מחטאת ונזיר בעלמא דהיתר מצטרף לאיסור. ומשני אמר לך ר׳ עקיבא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה. ואי משום חומרא דחרצן אסור גבי נזיר אף על גב דלא חזי לאכילה ר׳ עקיבא לית ליה האי חומרא דלא נילף בעלמא מינה. אם כן גבי חטאת דכתב למיהוי שני כתובים הבאין כאחד דלא נילף מינייהו בעלמא. וגירסא זו עיקר:
ורבנן [וחכמים] החולקים על ר׳ עקיבא טוענים הם: אף לשיטתך, צריכי [צריכים] הדברים להיאמר גם בנזיר וגם בחטאת, כיון שאין הם יכולים להילמד זה מזה. ולכן אין פה שני כתובים הבאים כאחד. ומדוע אין הם למדים זה מזה? דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] דין זה רק גבי [אצל] חטאת — הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר לא אתי מינה [בא, נלמד, ממנה] משום שנזיר מדיני קדשים לא ילפינן [אין אנו למדים], לפי שאיסור הנזיר אינו שייך לקדשים, אלא כשאר איסורים שבתורה ואפשר שזה דין מיוחד בקדשים.
And the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, would maintain that both these sources are necessary, as neither the case of a nazirite nor the case of a sin-offering could be derived from the other. Therefore, this is not a case of two verses that come as one. The Gemara elaborates: For had the Merciful One written this halakha only with regard to a sin-offering, I would say that the case of a nazirite cannot be derived from it, due to the fact that we do not derive the halakha of a nazirite from that of consecrated items. This is because the prohibitions of naziriteship are unrelated to the Temple and offerings, and therefore it is possible that the halakha in question is unique to consecrated items.
תוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי נָזִיר הֲוָה אָמֵינָא מִנָּזִיר לָא יָלְפִינַן מִשּׁוּם דַּחֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ דאפי׳דַּאֲפִילּוּ חַרְצָן אֲסִיר לֵיהּ הִלְכָּךְ לָא אָתְיָא מִינֵּיהּ.

And conversely, had the Merciful One written this halakha only with regard to a nazirite, I would say that we do not derive the halakha of a sin-offering from that of a nazirite due to the fact that its prohibition is stringent. In what way? It is stringent as even a grape seed is forbidden to a nazirite, although the seeds are not usually eaten. Therefore, the halakha of a sin-offering cannot be derived from the case of a nazirite, which means that this is not a case of two verses that come as one. Consequently, one can derive a general halakha from them.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולהיפך, ואי כתב רחמנא גבי [ואם היתה כותבת התורה רק אצל] נזיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מנזיר לא ילפינן [אין אנו למדים] משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו], ומדוע? שאפילו חרצן של גפן אסיר ליה [אסור עליו] אף שבדרך כלל אינו דבר שאוכלים אותו, הלכך לא אתיא מיניה [על כן אין חטאת יכולה לבוא, להילמד, ממנו] ויש כאן איפוא שני דינים נבדלים, שאינם ״באים כאחד״, ואפשר ללמוד מהם הלכה כללית.
And conversely, had the Merciful One written this halakha only with regard to a nazirite, I would say that we do not derive the halakha of a sin-offering from that of a nazirite due to the fact that its prohibition is stringent. In what way? It is stringent as even a grape seed is forbidden to a nazirite, although the seeds are not usually eaten. Therefore, the halakha of a sin-offering cannot be derived from the case of a nazirite, which means that this is not a case of two verses that come as one. Consequently, one can derive a general halakha from them.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ לְמַאי צְרִיכִי בִּשְׁלָמָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַטָּאת לָא גָּמַר נָזִיר מִינַּהּ דְּחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן אֶלָּא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנָזִיר וְתֵיתֵי חַטָּאת מִינֵּיהּ דְּהָא כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה קָא גָמְרִי מִנָּזִיר.

And Rabbi Akiva could have said to you, in rebuttal of this claim: Why are these cases both necessary? Granted, if the Merciful One had written this principle only with regard to a sin-offering, one would not derive the halakha of a nazirite from it, as we do not derive halakhot of non-sacred items from those of consecrated items. Certain stringencies and strictures apply only to consecrated property. However, let the Merciful One write this principle with regard to a nazirite, and you could derive the case of the sin-offering from that of a nazirite, just as the application of this principle to all prohibitions in the Torah is derived from the halakha of a nazirite. Since it is not necessary to state this principle in both cases, one cannot derive a general principle from them.
מיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכתוב גבי נזיר וליתי קדשים מיניה – דהשתא לכל איסורין שבתורה בכמה שיעורין גמרי׳ מנזיר כדאמרי׳ בפ׳ גיד הנשה (חולין צח:) מה זרוע בשלה וכו׳ קדשים לא כ״ש אלא מדהדר כתב רחמנא חטאת ש״מ משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לתרתי לישני כדפרישית.
ור׳ עקיבא אמר [יכול היה לומר] לך לדחות טענה זו: למאי צריכי [למה הם נצרכים]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] דין זה רק לגבי חטאת היה מובן, כי לא גמר [נלמד] דין נזיר מינה [ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים] וחטאת — קדשים היא. אלא לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר בלבד, ותיתי [ותבוא, תילמד] חטאת מיניה [ממנו], דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמרי [למדים] מנזיר, ואם כן, בכל זאת יש כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.
And Rabbi Akiva could have said to you, in rebuttal of this claim: Why are these cases both necessary? Granted, if the Merciful One had written this principle only with regard to a sin-offering, one would not derive the halakha of a nazirite from it, as we do not derive halakhot of non-sacred items from those of consecrated items. Certain stringencies and strictures apply only to consecrated property. However, let the Merciful One write this principle with regard to a nazirite, and you could derive the case of the sin-offering from that of a nazirite, just as the application of this principle to all prohibitions in the Torah is derived from the halakha of a nazirite. Since it is not necessary to state this principle in both cases, one cannot derive a general principle from them.
מיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ חַטָּאת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

The Gemara asks: And the Rabbis, who maintain that the principle that the legal status of the flavor of a forbidden substance is like that of the substance itself is not limited to these two cases, would say to you that both sources are required. The case of a sin-offering is necessary to derive the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and this stringency is not extrapolated to other prohibitions, in accordance with the principle that one cannot derive the halakhot of non-sacred items from consecrated items.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן אמרי לך [וחכמים יכולים לומר לך]: מכל מקום לשיטתנו, דין חטאת בא ללמדנו להיתר מצטרף לאיסור, ואין למדים מכאן לכל התורה, כי חולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים].
The Gemara asks: And the Rabbis, who maintain that the principle that the legal status of the flavor of a forbidden substance is like that of the substance itself is not limited to these two cases, would say to you that both sources are required. The case of a sin-offering is necessary to derive the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and this stringency is not extrapolated to other prohibitions, in accordance with the principle that one cannot derive the halakhot of non-sacred items from consecrated items.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמִשְׁרַת לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

And the term “soaked,” which appears in the context of a nazirite, teaches the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. Since both examples are necessary, they are not considered two verses that come as one, and it is there-fore possible to derive a general principle from them. And consequently, from here you derive the halakha with regard to all of the prohibitions of the Torah.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומה שנאמר ״משרת״ — הוא ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה.
And the term “soaked,” which appears in the context of a nazirite, teaches the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. Since both examples are necessary, they are not considered two verses that come as one, and it is there-fore possible to derive a general principle from them. And consequently, from here you derive the halakha with regard to all of the prohibitions of the Torah.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ור׳וְרַבִּי עֲקִיבָא תַּרְוַיְיהוּ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

The Gemara asks: And how would Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Akiva would say that both cases teach the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and they are two verses that come as one, to teach about the same issue. And the rule is that any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואילו ר׳ עקיבא, לדעתו תרוייהו [שניהם] באים ללמד דבר אחד להיתר מצטרף לאיסור, והוו להו [והרי הם] אם כן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין.
The Gemara asks: And how would Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Akiva would say that both cases teach the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and they are two verses that come as one, to teach about the same issue. And the rule is that any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא {במדבר ו׳:ד׳} מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן ולִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לר״עלְרַבִּי עֲקִיבָא הַשְׁתָּא י״ליֵשׁ לוֹמַר הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר אִיסּוּר לְאִיסּוּר מִבַּעְיָא.

§ Rav Ashi said to Rav Kahana: But consider that which is taught in a baraita. The verse “He shall not eat anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4) taught with regard to prohibitions of a nazirite that these substances combine with each other. If a nazirite ate only a small amount of each substance, which together amount to the measure that determines liability, he is liable. According to the opinion of Rabbi Akiva, now that one says that permitted substances combine with forbidden substances, is it necessary to teach that one forbidden substance combines with another forbidden substance? According to Rabbi Akiva’s opinion, this derivation is apparently unnecessary.
עין משפט נר מצוהתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין – ואע״ג דדרשינן ליה לעיל (דף לד:) בכלל ופרט הכא דריש מדכתיב מכל אפי׳ למאן דלא דריש כל מכל דריש [אי נמי] אף ר״ע דריש [מכל].
ב אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: נאמר בפרשת נזיר: ״מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל״ (במדבר ו, ד)לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. לדעת ר׳ עקיבא, השתא [עכשיו] יש לומר לשיטתו שהיתר מצטרף לאיסור, אם כן איסור לאיסור מבעיא [נצרכה לומר] שהוא מצטרף?
§ Rav Ashi said to Rav Kahana: But consider that which is taught in a baraita. The verse “He shall not eat anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4) taught with regard to prohibitions of a nazirite that these substances combine with each other. If a nazirite ate only a small amount of each substance, which together amount to the measure that determines liability, he is liable. According to the opinion of Rabbi Akiva, now that one says that permitted substances combine with forbidden substances, is it necessary to teach that one forbidden substance combines with another forbidden substance? According to Rabbi Akiva’s opinion, this derivation is apparently unnecessary.
עין משפט נר מצוהתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״לאֲמַר לֵיהּ הֶיתֵּר לְאִיסּוּר בְּבַת אַחַת אִיסּוּר לְאִיסּוּר זאֲפִילּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה.

Rav Kahana said to Rav Ashi that this derivation is necessary because the two cases are not identical: Permitted substances combine with forbidden substances only when they are eaten simultaneously, whereas forbidden substances combine with other forbidden substances even when eaten one after the other. Therefore, according to the opinion of Rabbi Akiva, if a nazirite eats half an olive-bulk of grape skins and then eats half an olive-bulk of grape seeds, he is liable.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ל היתר מצטרף לאיסור – כשנותנו בפיו בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל איסור לאיסור אפי׳ אכל חצי זית ובלעו וחזר ואכל חצי זית של איסור אחר הרי זה מצטרף.
היתר לאיסור – חצי זית חרצן וחצי זית מפת ביחד דוקא.
אפילו בזה אחר זה – ובלבד שיהא בתוך כדי אכילת פרס.
אמר ליה [לו]: יש לחלק בין הדברים, כי אף לשיטת ר׳ עקיבא היתר לאיסור מצטרף דווקא כשהוא אוכל אותם בבת אחת, אבל איסור מצטרף לאיסור — אפילו בזה אחר זה, שאם אכל כחצי זית מזה וחצי זית מזה, הרי הם מצטרפים.
Rav Kahana said to Rav Ashi that this derivation is necessary because the two cases are not identical: Permitted substances combine with forbidden substances only when they are eaten simultaneously, whereas forbidden substances combine with other forbidden substances even when eaten one after the other. Therefore, according to the opinion of Rabbi Akiva, if a nazirite eats half an olive-bulk of grape skins and then eats half an olive-bulk of grape seeds, he is liable.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן

The Gemara asks: And Rabbi Shimon,
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ור׳ שמעון
The Gemara asks: And Rabbi Shimon,
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144