×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אהָאוֹמֵר פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ וְאֵין מְשַׁלֵּם קְנָס בהָאוֹמֵר גָּנַבְתִּי מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן עַל פִּי עַצְמוֹ וְאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה גהֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי אוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ הֵמִית שׁוֹרִי עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אֵין מְשַׁלֵּם ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ דזֶה הַכְּלָל כׇּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ.:
MISHNA: One who says: I seduced the daughter of so-and-so, pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission, but does not pay the fine. Similarly, one who says: I stole, pays the principal, the value of the stolen goods, based on his own admission, but does not pay the double payment and the payment four and five times the principal for the slaughter or sale of the sheep or ox that he stole. Likewise if he confessed: My ox killed so-and-so, or: My ox killed an ox belonging to so-and-so, this owner pays based on his own admission. However, if he said: My ox killed a slave belonging to so-and-so, he does not pay based on his own admission as that payment is a fine. This is the principle: Anyone who pays more than what he damaged, the payments are fines and therefore he does not pay based on his own admission. He pays only based on the testimony of others.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ג:ט} מתני׳ האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בשת ופגם על [פי]⁠1 עצמו ואינו משלם קנס על פי עצמו האומר גנבתי שורו של פלוני משלם קרן2 על פי עצמו ואינו משלם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה המית שורי את פלוני או שורו של-פלוני הרי זה משלם על פי עצמו המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו3 זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו:
סליק פירקא
1. פי: כ״י נ, דפוסים. וכן ברמב״ם פיהמ״ש. וכן גם כ״י בהמ״ל 695 בסיפא. כ״י בהמ״ל 695 כאן: ״ידי״.
2. קרן: דפוסים: הקרן.
3. המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו: חסר בכ״י בהמ״ל 695, כ״י נ.
ערך פלג
פלגא(ברכות כו.) רבי יהודה אומר עד פלג המנחה פי׳ מנחה גדולה מו׳ שעות ומחצה ולמעלה כנגד תמיד של בין הערבים דתנן ערב שבת נשחט בו׳ ומחצה מנחה קטנה מט׳ ומחצה ולמעלה כנגד קריבתו כשהוא מתאחד כדתנן (פסחים נט.) תמיד נשחט בח׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה פלג מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה נשארו ה׳ שעות ומחצה חלקם זו פלג מנחה גדולה פלג מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה נשארו ב׳ שעות ומחצה חלקם זו היא פלג מנחה קטנה ויבא בי״א שעות פחות רביע (בבא קמא טו. כתובות מא) מר סבר פלגא נזקא קנסא ומ״ס פלגא נזקא ממונא (בבא בתרא סב) פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא פי׳ לראובן ושמעון שדה בשותפות ומכר ראובן ללוי ואמר לו בלשון הזה החצי שיש לי בשדה זו מכרתי לך ודאי חלקו המגיעו והוא חצי השדה אבל אם אמר לו החצי בשדה זו שיש לי עם שמעון מכרתי לך לא מכר לו אלא חצי חלקו שהוא רביע השדה ואמר רבא מכר מצר ארעה דמינה פלגא פלגא פי׳ מצר לו שדה ואמר לו חלקה ממנה נתתי לך קנה החצי אבל אמר לו בל׳ הוה חתיכה ממנה נתתי לך קנה בפחות שבשדות והוא ט׳ קבין (גיטין פט) עדיין לא הגיע לפלגות ראובן פי׳ שהיו בהם חכמים גדולים חקרי לב והן היו יודעין אם הגיע זה הקטן הנראה כגדול בכל דרכיו כשאר גדולים וליחשבו גדול להיות קידושיו קידושין אבל אני אין בי כח להבחין בין קטן הנראה כגדול ולהיות קידושיו קידושין ובין קטן זולתו ואין לנו אלא הלכה בודקין לגיטין ולקדושין הלכך בעינן י״ג שנה ויום א׳ למעלה והוא דאייתי ב׳ שערות ובלבד שלא תהא שם אמתלא. פ״א ההוא דאיקדשה לקטן הנראה כגדול כלומר קטן בשנים ובעל קומה ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן וקטן הוא עדיין אינו יודע לחלוק דעתו לחקור בין דבר ודבר כדכתיב לפלגות ראובן גדולים חקרי לב (עירובין סא) א״ל רבא פלגאה בעירובין לית דחש לה דר״ע (גיטין לא) א״ל מקמי פלגאה ניקום כלומר על כל דבר חולק ומפליג (ברכות מג) ולא הוה חד מנייהו מופלג מחבריה פי׳ לא היה אחד מופלג ומעולה בחכמה אלא כולן שוין (עירובין סג) שאני רב אחא בר יעקב דמופלג פירוש חלוק היה מחכמי דורו וגדול מהן בחכמה (גיטין כח) המביא גט והניחו זקן כיון דאפליג אפלוגי פי׳ ר״ח כמו פלגס כלומר כיון שעברו פ׳ שנה והוא גבול הגבורות והפליג עד קרוב לק׳ שנה מזקין הרבה והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה פי׳ מופלג בחכמה שאין חכם למעלה ממנו מופלג בזקנה שאין זקן למעלה הימנו. (בבא בתרא קכא בגמרא בנות צלפחד) רוח פלגא עיין בערך גדר (יומא פג) אהדרוה פלוג וצעי פירוש חתיכות של פת. מן הצאן ולא מן הפלגס (פסחים מז: בריש פרה) ר״ט קורה ופלגס כיקר כרים תרגום היך יקר פלגיסין פי׳ פלגס בינוני שהוא בן י״ג חודש יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כלומר פלג ממוצע בין זה לזה ואינו כשר לא לזה ולא לזה:
א. [טהיילען, שטרייטען.]
מתני׳ פתיתי – בגמ׳ מפרש אמאי לא תנא אנסתי.
ואינו משלם קנס – בבבא קמא נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו.
המית שורי את פלוני – והריני חייב בכופר.
הרי זה משלם ע״פ עצמו – קסבר כופרא ממונא.
עבדו של פלוני – והריני חייב שלשים סלע.
אינו משלם – דקנס נינהו שאפי׳ אין יפה דינר נותן שלשים.
האומר פתיתי בתו של פלוני אפילו בושת ופגם שהוא ממון אינו משלם לא כל הימינו שיפגום בתו של פלוני ויוציא עליה לעז ואפילו ניחא לה ולאביה לקבל הממון דילמא לא ניחא להו לבני משפחה. והוא דלא אומר אנסתי.
האומר גנבתי כו׳ – מוציא ש״ר ויוצא בשן ועין דלא תנא איכא למימר דאתיא בזה הכלל.
זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק כו׳ – ואפילו למ״ד בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב״ק דף מ.) דכופר היינו דמי המזיק לא חשיב יותר ממה שהזיק אע״פ שפעמים שוה מזיק יותר מניזק דפדיון נפשו הוא נותן.
משנה. ז. האומ׳ פתיתי בת פלוני וכו׳.
בושת ופגם על פי עצמו. דהא ממונא הוא. ואינו משלם קנס. בבבא קמא נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו.
ובגמ׳ פריך אמאי לא תני אנסתי, ומשני דרבות׳ קמ״ל, לא מיבעיא אנסתי דניהמניה, דהא לא פגם לה, כלומ׳, אין לעז של אנוסה גדול כשל מפותה, וכיון דלא פגם דילה הוא, מהימנינן ליה למשקל מיניה בושת ופגם על פיו, אבל פתיתי, דפגים לה, אימא לא ליהמניה, להחזיק את הלעז, ולא כל הימנו להוציא לעז עליה. ואע״ג דניחא ליה לאב להאמין, דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, קמ״ל דליהימניה.
תשלומי כפל. בדבר שאין בו רוח חיים, אי נמי בדבר שיש בו רוח חיים היכא שלא טבח ושלא מכר.
המית שורי את פלוני. במועד מיירי דמשלם כופר, וקסבר האי תנא דכופרא ממונא. או שורו של פלוני. ומשלם ליה נזק שלם, דממונא מעליא הוא.
המית שורי עבדו של פלוני. שלשים של עבד, דקנסא הן, דעבד נוקב מרגליות שלשים, ועבד מוכה שחין שלשים.
זה הכלל, כל המשלם יותר ממה שהזיק. כגון נגיחת עבד, וכן אונס וכן מפתה ומוציא שם רע, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.
סליק פירקא ואלו נערות וכו׳
מתני׳ האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ואינו משלם קנס. האומר גנבתי משלם את הקרן ע״פ עצמו ואינו משלם לא תשלומי כפל ולא ד׳ וה׳. המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה״ז משלם על פי עצמו. המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם ע״פ עצמו. זה הכלל כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם ע״פ עצמו:
מתני׳ האומר פתיתי כו׳. וליתני (נ)⁠אנסתי כו׳, עד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אמר ליה רב פפא לאביי כו׳ עד במדינת הים דלא ניחא ליה. אע״ג דבני משפחה לא שקלי מידי בבשתה ופגמה, קסבר ר׳ שמעון בן יהודה דאע״ג דבעלמא (כדאמרינן בכריתות יב, א) אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים להתחייב על פי הודאתו, בכאן אינו מתחייב על פי הודאתו לכופו בב״ד לתת, דלאו כל כמניה דקא פגים בני משפחה, אע״ג דקא מתחייב ממון, אבל היכא דאיהו בעי לה והלה [רוצה] ליטול, בהא ליכא מאן דאמר שאין הרשות בידן, וזה אין צריך לפנים. וליתא לדר׳ שמעון, אלא הלכה כרבנן.
האי שמעתא דפלגא נזקא אי קנסא אי ממונא, כתיבנא לה בדוכתא בבבא קמא.
סליקו פרקא
הא דאמרינן לעיל (לט, ב) אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, אעפ״י שביד אביה לקדשה, [רוצה] לומר שאם היתה היא מעכבת משלם קנס במפותה, כגון שהיה אביה אומר שהוא רוצה אלו היא רוצה, ואלו לא, היתה היא יכולה לעכב מדין תורה, כיון שאין אביה מעכב מעצמו אלא בשבילה, שהרי הוא אומר שהוא רוצה אלו היא רוצה, בוודאי אינו משלם קנס במפותה מכיון שהוא בא לישא אותה, וכן אלו היתה היא יכולה לעכב והוא לא היה יכול לעכב, כל שכן שכל זמן שהיא רוצה אינו משלם קנס, אבל השתא דאמרינן דבין היא בין אביה יכולין לעכב, כיון שמעכב האחד אי זה מהן שיהיה, מיד חייב לשלם קנס, כך נראה.
פרק רביעי
נערה שנתפתתה כו׳ עד הרי הן של אחין. הא דאמרינן והצער בתפושה, אע״ג דקיי״ל דצערה לא זכי ליה רחמנא כדאמרינן בבבא קמא (פז, ב), שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך, שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה. ומתני׳ דלא כר׳ שמעון, דאי ר׳ שמעון הא אמר (לעיל לט, א) אונס אינו משלם את הצער שסופה להצטער תחת בעלה, ואע״ג דפליג ר׳ שמעון בסיפא, לאו למימרא דמודי ברישא, וכן אמרו בירושלמי (ה״א). אי נמי אפשר דההיא דלעיל ר׳ שמעון בן יהודה משמיה דר׳ שמעון, והכא ר׳ שמעון גופיה, אבל אליבא דר׳ שמעון בן יהודה וודאי פליגא.
והא דאמרינן הרי הן של עצמה, אתפוס׳ קיימינן, דאי מפותה, אי מדידה הא קא מחלה, אי מדין ירושה, הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפושה נמי דווקא אקנס, אבל בושת ופגם, הרי הן של אחין, שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישו לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע״פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, הוא הדין דמצי למיתני בדידיה בבשת ופגם גופיה, אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתא בהדיא בגמרא (מג, א).
אבל בתוספות (ד״ה נערה) אמרו דהרי הן של עצמה דקתני, בין באנוסה בין במפותה, במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מציא מחלה, אבל בשת ופגם לא, דוודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא (מב, א) מפותה מדעתה עבד, ובאנוסה אכל מילי ואפילו אבשת ופגם, דכיון דקים לן (להלן מב, ב) דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין, הוא הדין לבשת ופגם, דהא מקנס איתרבו כדאמרינן (לעיל לג, א) תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם, וכיון דכן וודאי איתקוש אהדדי, וכיון דקיי״ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין, הוא הדין נמי להני. וליתיה, דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקיי״ל דלא מציא מחלה, ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן, והא ליתא, כדאיתה בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בשת ופגם מתחת אשר עינה ליתה, דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו, אלא דמהתם ילפי׳, דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי, אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לחובל בחבירו דעלמא הוא דגרמ׳ ליה, אלא לאו וודאי כדאמרן. רבינו נ״ר.
המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו ואינו משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו זה הכלל כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו פי׳ לר״ם מן העקר אצלנו אין אדם משלם קנס על פי עצמו:
אמר המאירי משלם בשת ופגם על פי עצמו שבשת ופגם ממון הוא ולא קנס והוא הדין באנסתי בבשת ופגם וצער ואין אומרין לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ולא יהא נאמן שאם לא רצה אבי הנערה לגבותו אין כופין אותו ליטול אלא שאם רצה ליטול נוטל אבל קנס לא שאין אדם משלם קנס בהודאת עצמו ואע״פ שאמרו (ב״ק פ״ד:) בענין בשת קנס קא מגבית בבבל התם משום דלית בה חסרון כיס הוא שאין מגבין בבבל אלא מידי דשכיח ולית ביה חסרון כיס כמו שביארנו במקומו האומר גנבתי משלם את הקרן שהוא ממון אבל לא תשלומי כפל בכל הגניבות ולא תשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה מפני שהם קנס המית שורי ר״ל המועד את שורו של פלוני וחייב אני בנזק שלם הרי זה משלם על פי עצמו שכל שבנזק שלם ממון הוא המית שורי המועד את עבדו של פלוני והריני חייב בשלשים הקצובים בו אחר שהשור מועד אינו משלם על פי עצמו שזה קנס הוא שהרי נוקב מרגליות שלשים ומוכה שחין שלשים זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק כגון זה או אונס ומפתה ומוציא שם רע אינו משלם על פי עצמו ופירשו בגמרא שזהו הדין בעצמו כשאינו משלם אלא פחות כגון חצי נזק של תם אלא דמשום דאיכא חצי נזק צרורות דממונא הוא נקיט לה הכי כדברירנא לה בדוכתא הא חצי נזק של תם קנס גמור הוא ואינו משלם על פי עצמו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע״פ עצמו – פירוש לפי שהבושת ופגם אינו קנס אלא ממון גמור ומיהו לא דיינינן ליה בכל מקום משום דהוי מלתא דלא שכיח ולית בה חסרון כיס וכדאיתא בפרק החובל וכדאיתא התם בס״ד.
גמ׳ מן העליה ואם איתא ליתני נמי הא שהתם כו׳ כצ״ל:
מתני׳ האומר פתיתי וכו׳. בגמרא פריך וליתני אנסתי ופירשו התוס׳ לקמן דהכי פריך דליתני אנסתי ולא פתיתי דהוי חידוש טפי דפטור דאף ע״ג דמודה שעשה פריצות. וקשה דאם כן מאי משני לא מבעיא קאמר וכו׳ פי׳ להכי תני פתיתי לרבותא דמשלם בושת ופגם. אכתי קשיא דליתני תרווייהו אנסתי ופתיתי ואפשר דבמאי דכתבו התוס׳ דמוציא שם רע ויוצא בשן ועין אתיא בזה הכלל מיתרצא נמי הך דאנסתי נמי אתיא בזה הכלל. ומיהו הריטב״א ז״ל פי׳ לקמן בגמרא דהכי פריך וליתני אנסתי פי׳ ליתני אנסתי נמי מאי שנא דקתני פתיתי לחוד ע״כ. והכין משמע מלשונו של רש״י ז״ל שכתב פתיתי. בגמרא מפרש אמאי לא תנן אנסתי. ע״כ. ואי כפי׳ התוס׳ לא הויא פירושא בעלמא אלא פירכא גמורה דליתני אנסתי ולא פתיתי ולכך כתב רש״י ז״ל הכא במשנה פירושא דגמרא לקמן משום דהוקשה לו לרש״י ז״ל דכיון דבפתיתי אשמועינן רבותא לגבי תשלומי בושת ופגם ונאנסתי איכא רבותא לגבי פטורה דקנס אמאי לא תני לשון כולל לשניהם שיאמר באתי על בתו של פלוני וכו׳ ובכלל זה הוי אנסתי ופתיתי לכך תירץ רש״י ז״ל דבמאי דמפרש בגמרא אמאי לא תני נמי אנסתי דהיינו דבעי לאשמועינן רבותא לגבי תשלומי בושת ופגם מתרצא נמי אמאי לא תני באתי על בתו וכו׳ דעיקר רבותא בהך היינו מאי דמשלם בושת ופגם דאילו פיטורא דקנס שוין הן אונס ומפתה דהא מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו והילכך מה לי אונס מה לי מפתה אדרבה כל מאי דמרשיע נפשיה טפי מיפטר ודלא כמו שפירשו התוס׳ ז״ל וכדכתבינן לעיל. וזה שכתב רש״י ואינו משלם קנס. בב״ק נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. ע״כ כנ״ל:
האומר גנבתי וכו׳. איכא למידק אמאי לא תנא מוציא שם רע ויוצא בשן ועין. ויש לתרץ דתנא ושייר דהא שייר תרתי ושייר נמי אנסתי וכפי׳ התוספות ז״ל וכדפרישית לעיל. ומיהו אכתי קשיא דדין מודה בקנס דפטור מאשר ירשיעון אלהים נפקא דכתיב גבי גנבה וכיון שכן הוה לשיורי מאי דמפרש בתורה להדיא דהיינו האומר גנבתי וכו׳ והוה ליה למתני הני דלא כתיב בהו קרא. ואין לומר דבעי תנא למתני מהיכן למדנו דין זה דאם כן הוה ליה לפתוח באומר גנבתי דמשם למדנו לכולם מעתה הק״ל אמאי שייר הני ותני גנבתי. ותירצו בתוספות דלא שייר מידי דאיכא למימר דאתיא בזה הכלל ואף על גב דקתני כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו׳ ואילו מוציא שם רע לא הזיק כלל ויוצא בשן ועין עבדו הוא ובשלו הזיק מכל מקום איכא למימר דאתיא בזה הכלל דהא אתא לכיולי דלא לישלם קנס על פי עצמו ומשום חצי נזק צרורות תנא כל המשלם יותר על מה שהזיק כדאיתא בגמרא כנ״ל. ובמאי דכתיבנא תבין מה שכתבו בתוספות ז״ל דאיכא עלייהו כמה דיוקי דוק ותשכח:
משלם את הקרן וכו׳ להכי תני דמשלם את הקרן לאשמועינן דדוקא משום דמשלם את הקרן על פי עצמו להכי אינו משלם הכפל ולא תשלומי ד׳ וה׳ אבל אילו אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בב״ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ לפי שפטר עצמו תחלה מכלום עד שבאו העדים וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות גנבה המית שורי וכו׳ לאו דקאמר המית שורי בלחוד דאם כן לא מקרי מודה בהכי דאכתי מצי למפטר נפשיה כגון שיאמר שברשות המזיק המית דפטור מן הכופר וכמו כן איכא כמה צדדין למפטר וכמו שכתב הרמב״מ ז״ל בפ״י מהלכות נזקי ממון אלא ה״ק המית שורי את פלוני והריני חייב בכופר וכן פרש״י ז״ל ודוק דבמתניתין קתני האומר פתיתי האומר גנבתי ולא קתני האומר המית שורי כו׳ משום דאינו אמירה שלימה דהא אכתי איבעי ליה למימר והריני חייב בכופר ומיהו גנבתי ופתיתי היינו אמירה שלמה:
הרי זה משלם על פי עצמו דע דבפרק ארבעה וחמשה פליגי תנאי אי כופר דמי מזיק או דמי ניזק דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק וקס״ד דרב חסדא דבהכי פליגי דרבנן סברי כופרא ממונא הוא ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר כופרא כפרה ואסיק רב פפא דכ״ע כופרא כפרה הוא והכא בהא קמפלגי רבנן סברי בדניזק שיימינן וכו׳. ע״כ. ורש״י ז״ל כתב כאן הרי זה משלם על פי עצמו. קסבר כופרא ממונא. ע״כ. ואפשר דקשיא ליה דלמ״ד דמי מזיק הרי משלם יותר ממה שהזיק דלפעמים שוה מזיק יותר מניזק והילכך קשיא אמאי משלם על פי עצמו ולהכי כתב ז״ל קסבר דיהיב דמי ניזק ואפשר משום דאיירי מתניתין לענין מודה בקנס כתב הרב קסבר כופרא ממונא לאפוקי דלא הויא קנסא ואתא למימר דס״ל דמי ניזק. ולהכי דחיקנא לפרושי לשון רש״י ז״ל כן משום דלא מצינו פלוגתא אי כופרא ממונא או קנס ומכל מקום שפיר מצינן לפרושי דס״ל להאי תנא דמי ניזק ולהכי קתני זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו׳ לאשמועינן דלמ״ד דמי מזיק דהויא ליה יתר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. ומעתה לא מצינן למימר דכי קתני זה הכלל אתא לאתויי מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דהא עיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו דלמ״ד כופרא דמי מזיק דאינו משלם על פי עצמו ומיהו התוספות ז״ל אזלי לשיטתייהו וכתבו ז״ל וז״ל זה הכלל כל המשלם יתר וכו׳ ואפילו למ״ד בפ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ דכופר היינו דמי המזיק לא חשיב יותר ממה שהזיק אף על פי שפעמים שוה מזיק יותר מניזק דפדיון נפשו הוא נותן. ע״כ:
נמצא במאי דכתיבנא השלשה דיבורים מקושרים וליתני אנסתי וכו׳ האומר גנבתי וכו׳ זה הכלל וכו׳ ודוק שהתוס׳ ז״ל לא תפסו בעיקר בבא דהמית שורי וכו׳ לחלק מה בין המית שורי את פלוני להמית שורי עבדו של פלוני למ״ד דמי מזיק ואפשר דהוה מצינן לחלק בין דמי מזיק לדבר קצות בתורה אי לאו דתני זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק וכו׳ הילכך עיקר הקושיא אמאי דתנא זה הכלל וכו׳:
וז״ל הרא״ש ז״ל זה הכלל כל המשלם יתר וכו׳. ואם תאמר למ״ד כופרא דמי מזיק והלא פעמים משלם יותר ממה שהזיק כשהמזיק שוה יותר מן הניזק. ויש לומר דלא שייך למימר הכא יותר ממה שהזיק דהא כופרא כפרה הוא ואינו נותן אלא פדיון נפשו ואינו קנס. עד כאן:
גמרא לא מיבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דכיון דלא פגים לה כולי האי דין הוא שלא ישלם הקנס על פי עצמו אלא אפילו פתיתי דקא פגים לה טובא שזהו פגם גדול כשאומר שהיא נתרצתה בזנות אימא משלם על פי עצמו קמ״ל. כן הוא הגירסא בכל ספרי ספרד והכי מפרשינן לה אימא כיון דפגים לה כולי האי דאי נדון אותו כאילו הוי ממונא וישלם קנסא קמ״ל דלא. ויש שגורסין בענין אחר אימא לא משלם קמ״ל. וכן גרס רש״י ומפרש דאבושת ופגם קאי וה״ק אימא משלם הבושת והפגם על פי עצמו ולא נאמין אותו דלאו כל הימנו שיפגום בת אחרים ויאמר שזנתה לדעתה קמ״ל דנאמן הוא ומשלם הבושת והפגם על פי עצמו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל.
והגאונים גרסי בספרי ספרד וז״ל לא מבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דלא קא פגם לה פי׳ שאינה מתזלזלת כל כך ואין רוב בני אדם בדלין ממנה הואיל ואנוסה היתה דאינו משלם קנס ע״פ עצמו אבל פתיתי דקא פגים לה אימא משלם הבושת והפגם על פי עצמו קמ״ל. ע״כ מליקוטי הגאונים ז״ל:
בד״ה רשב״י אומר כו׳ דאי קאי רשב״י אמתני׳ כו׳ דהתם תובעו האב תחלה ואין שייך לומר לאו כו׳ עכ״ל ר״ל מתט׳ דהכא האומר פתיתי את בתו כו׳ דמשמע אינו תובעו ופליג ר״ש וסבר דלאו כל הימנו כו׳ אבל הך דפ׳ נערה התם דהאב תובעו לא שייך למימר לא כל הימנו כו׳ לית לן למימר ביה דלא ניחא להו לבני משפחה כיון דהאב גופיה מוציא הלעז ויש מקשים כיון דבאינו תובעו איירי הכא אם לא ניחא להו כדבעי למימר רב פפא מאי תשלומין שייך ביה ותירץ דאיירי בשחב לאחרים (ב) ומדר׳ נתן והוא דחוק ועי״ל דאיירי בדלא ניחא להו למימר מפותה היא דפגם גדול הוא אבל אומרים דאנוסה היא ומ״מ מקרי אינו תובעו אילו לא הוה אומר מפותה ודו״ק:
פירש״י ד״ה הרי זה משלם וכו׳. וקסבר כופרא ממונא ולכאורה כוונתו ליישב קושיות התוס׳ דלמ״ד כופר דמי מזיק הוי יותר ממה שהזיק וממילא דלפי מאי דקאמר שם בדף מ׳ דבהא פליגי דמ״ד דמי ניזק ס״ל כופרא ממונא ומ״ד דמי מזיק ס״ל כופרא כפרה אם כן ע״כ ס״ל תנא דמתניתין כופרא ממונא ואף דלשנויא דרב פפא שם דאפילו מאן דאמר דמי ניזק מצי סבר כופרא כפרא מ״מ נראה דמשמע ליה לרש״י מסוגיא דלקמן דע״כ פסיקא ליה להש״ס דס״ל לתנא דמתניתין כופרא ממונא כמו שיבואר לקמן ע״ב בפירש״י ד״ה מאי לאו בתם וכו׳. ומדהוצרך לשנויא לקמן משום חצי נזק צרורות לא פסיקא ליה ולא קאמר משום חצי כופר ור׳ יוסי הגלילי הוא אלא ע״כ משום דס״ל להאי תנא דכופרא ממונא וממילא דלמ״ד פלגא נזקא קנסא בתם פטור מחצי כופר ויבואר עוד לקמן וק״ל: ועיין בסמוך:

הודאה בנזק של חבלה ופגם

ציון א.
משנה. האומר ׳פתיתי את בתו של פלוני׳ - משלם בושת ופגם על פי עצמו.
אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו, אלא על פי עדים. לפיכך, האומר ׳אנסתי׳ או ׳פתיתי בתו של פלוני׳ - אינו משלם קנס, אבל משלם בשת ופגם בהודאת פיו. וכו׳.(רמב״ם נערה בתולה ב, יב)
...הפגם והבושת והכופר משלם אדם על פי עצמו, כגון שאמר ׳פתיתי בתו של פלוני׳, וכו׳.(רמב״ם סנהדרין ה, יד)
במשנתנו מפורש שתשלומי בושת ופגם נחשבים ממון ולכן גם מי שהודה אינו נפטר מהם, וכן פוסק הרמב״ם בהלכות שלפנינו.
המגיד משנה (חובל ה, ו) מקשה על על מה שפוסק הרמב״ם בהלכות חובל שהמודה בנזק של חבלה פטור, שהרי במסכת בבא קמא (ה, א) למדנו שפגם היינו נזק, ולפי זה יש לחייבו בתשלומי נזק גם כשמודה.
בעל שואל ומשיב (מהדורה ד ח״ג סי׳ צה) מיישב שתשלום נזק אינו קצוב, לעומת תשלום פגם שנחשב דבר קצוב מפני ששמין אותו לפי ערכה כשפחה, לכן על נזק פטור בהודאתו, כפי שהרמב״ם פוסק בהלכות מכירה (יא, טז) שהמחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב - פטור.
בדרך אחרת מיישב החתם סופר (בחידושיו) שבתשלום נזק בחבלה משלם יותר ממה שהזיק, שהרי כבר שילם לו שבת, ולכן הוא נחשב קנס, בעוד שבתשלום פגם אינו משלם יותר ממה שהזיק, ולכן אינו נחשב קנס אלא ממון.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לבבא קמא י, ב ציון ה.ו.
א משנה האומר: ״פתיתי את בתו של פלוני״ — משלם בושת ופגם על פי הודאת עצמו, ואין משלם קנס על פי הודאת עצמו. וכן האומר: ״גנבתי״ — משלם את הקרן, את שווי הגניבה עצמה, על פי עצמו, ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה אם טבח או מכר את הגניבה, לפי שהם קנס ואין אדם משלם קנס על פי עצמו. וכן אם הודה: ״המית שורי את פלוני״, או: ״המית שורי את שורו של פלוני״ — הרי זה משלם על פי עצמו. אבל אמר: ״המית שורי את עבדו של פלוני״ — אין משלם על פי עצמו, לפי שהתשלום על כך הוא בגדר קנס. זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, ואלה הרי הם בגדר של קנסות — אינו משלם על פי הודאת עצמו, אלא רק על פי עדות אחרת.
MISHNA: One who says: I seduced the daughter of so-and-so, pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission, but does not pay the fine. Similarly, one who says: I stole, pays the principal, the value of the stolen goods, based on his own admission, but does not pay the double payment and the payment four and five times the principal for the slaughter or sale of the sheep or ox that he stole. Likewise if he confessed: My ox killed so-and-so, or: My ox killed an ox belonging to so-and-so, this owner pays based on his own admission. However, if he said: My ox killed a slave belonging to so-and-so, he does not pay based on his own admission as that payment is a fine. This is the principle: Anyone who pays more than what he damaged, the payments are fines and therefore he does not pay based on his own admission. He pays only based on the testimony of others.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: וְלִיתְנֵי אָנַסְתִּי לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִבַּעְיָא אָנַסְתִּי דְּלָא קָא פָּגֵים לַהּ דִּמְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ אֲבָל פִּתִּיתִי דְּקָא פָּגֵים לַהּ אֵימָא לָא מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ קָא מַשְׁמַע לַן.

GEMARA: The Gemara asks: And let the tanna teach this halakha with regard to one who said: I raped the daughter of so-and-so. Why did the mishna cite the case of seduction? The Gemara answers: The tanna is speaking employing the style: It is not necessary. It is not necessary for the mishna to cite the case of one who says: I raped her, where he does not tarnish her reputation and merely incriminates himself, as it is obvious that he pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission. However, in the case of one who says: I seduced her, where he tarnishes her reputation as he testifies that she willingly engaged in relations with him, and he is not deemed credible to do so, say that he does not pay based on his own admission. Therefore, the mishna teaches us that even in the case of seduction he pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ דלא פגים לה – אין לעז של אנוסה גדול כלעז של מפותה וכיון דלאו פגם דילה הוא מהימנינן ליה למשקל מיניה בושת ופגם על פיו.
אימא לא – נהימניה להחזיק את הלעז.
וליתני אנסתי – דהוי חדוש טפי דפטור אע״ג דמודה שעשה פריצות.
וליתני אנסתי. לא מבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דלא פגים לה אבל פתיתי דפגים לה אימא לא משלם בושת ופגם ע״פ עצמו קמ״ל:
וליתני אנסתי – פי׳ וליתני אנסתי נמי מ״ש דתנא פתיתי לחוד.
בתוספות בד״ה וליתני אנסתי דהוי רבותא טפי כו׳ עכ״ל הא דלא ניחא להו לפרש קושיית המקשה דליתני אנסתי ופתיתי כדקתני בכמה דוכתי וכמ״ש הריטב״א ז״ל בחדושיו. אלא דלפ״ז לא הוי משני הש״ס מידי לא מיבעיא קאמר דאכתי קשה טפי ליתני תרוייהו כדקתני בכ״ד דהוי לא זו אף זו. ועוד נ״ל דהכא לא שייך למיתני תרווייהו. דא״כ היה צריך להאריך ולמיתני דבאנסתי משלם נמי צער ע״פ עצמו. משא״כ במפתה אינו נותן צער דהא מוקי מתני׳ דלא כר״ש ב״י דאמר לעיל דאונס נמי אינו משלם צער. מיהו השתא דאתינן להכא מצינן לפרש בפשיטות דמקשה וליתני אנסתי וליתני נמי דמשלם צער ע״פ עצמו כן נ״ל ודו״ק:
סליק פרק אלו נערות
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שואלים: וליתני [ושישנה] האומר ״אנסתי את בתו של פלוני ״ולמה אמרה המשנה את הדין דווקא בפיתוי? ומשיבים: בלשון לא מבעיא [נצרכה] קאמר [אמר] באופן זה: לא מבעיא [נצרכה] המשנה להשמיענו כשאומר ״אנסתי״, דלא קא פגים לה [שאינו פוגם אותה], שהרי הוא מעיד רק בגנות עצמו, שמשלם בושת ופגם על פי עצמו, אבל כשאמר ״פתיתי את בתו של פלוני״, דקא פגים לה [שפוגם אותה], שהרי הוא מעיד שזנתה עמו מרצונה, אימא [אמור] שלא משלם על פי עצמו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שהודה בדבר, חייב את עצמו בתשלומים.
GEMARA: The Gemara asks: And let the tanna teach this halakha with regard to one who said: I raped the daughter of so-and-so. Why did the mishna cite the case of seduction? The Gemara answers: The tanna is speaking employing the style: It is not necessary. It is not necessary for the mishna to cite the case of one who says: I raped her, where he does not tarnish her reputation and merely incriminates himself, as it is obvious that he pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission. However, in the case of one who says: I seduced her, where he tarnishes her reputation as he testifies that she willingly engaged in relations with him, and he is not deemed credible to do so, say that he does not pay based on his own admission. Therefore, the mishna teaches us that even in the case of seduction he pays compensation for humiliation and degradation based on his own admission.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁיִּפְגּוֹם בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי.

The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: Even the payments of humiliation and degradation, he does not pay them based on his own admission as it is not within his power to tarnish the reputation of the daughter of so-and-so based merely on his confession. Consequently, unless his account is corroborated by the testimony of others, his admission that she was complicit in her seduction is rejected.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כל הימנו – שיוציא עליה לעז מזנה בעיר.
רבי שמעון בן יהודה אומר אף בושת ופגם אינו משלם ע״פ עצמו – אור״י דאי קאי ר״ש בן יהודה אמתניתין דהכא הא דמשמע בריש נערה לקמן (כתובות מב.) דלר״ש אי דקא תבע בושת ופגם מחייב ליה קרבן שבועה היינו משום דהתם תבעו האב תחלה ואין שייך לומר לאו כל הימנו כו׳ כדקאמר הכא ואין צריך לומר דתרי תנאי אליבא דר׳ שמעון ועוד אומר רשב״א דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה דליכא למימר דלמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה ומיהו אי קאי ר׳ שמעון אמתניתין דשבועות דמייתי לקמן בריש נערה (כתובות מב.) ע״כ תרי תנאי אליבא דר׳ שמעון.
ומתני׳ דלא כי האי תנא דתניא ר״ש בן יהודה אומר משום (רב הונא) [ר״ש] אף בושת ופגם אינו משלם ע״פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. ואינו משלם קנס ע״פ עצמו כדנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:
ואי קשיא. הכא תנן דבושת הוי ממון ומשלם ע״פ עצמו ובריש פרק המניח אמרי׳ חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל וקרי התם לבושת קנס. תשובה לעולם בושת ממונא הוי לשלם ע״פ עצמו שאין בו שום יתירות אלא שמין לפי המבייש והמתבייש והתם קרי ליה קנסא לומר שאין גובין אותו בבבל דכל מידי דאית ביה חסרון כיס גבינן ליה בבבל אבל בושת דלית ביה חסרון כיס לא גבי׳ לי׳ בבבל כדאמרינן בפרק החובל:
המית שורי את פלוני משלם ע״פ עצמו פי׳ דכופרא לאו קנסא הוא דכפי שוי׳ של ניזק משלם ואף למ״ד כפי שויה של מזיק כופרא ממונא הוי ומשלם ע״פ עצמו:
המית שורי את עבדו וכו׳. בפרק שור שנגח ד׳ וה׳ מוכיח שאפילו שויה של עבד אינו משלם ע״פ עצמו דכל ל׳ כסף הוו קנסא:
זה הכלל וכו׳. איתמר פלגא נזקא שחייבה תורה לשור תם. ר״פ אמר ממונא. פי׳ ומשלם ע״פ עצמו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא רב פפא אמר ממונא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. פי׳ אם לא ישמרו בעלים שלא יזיקו אינן בחזקת משתמר מאיליהן שלא יזיקו אלא מזיקין אפילו נזקא דלאו אורחיה הלכך על מרייהו רמיא לנטרינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דלשלם כוליה. ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תורא. פי׳ ואיהו מה שמשלם בדין משלם. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לשלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דנטרינהו לתורי׳. פי׳ שיוסיף שמירה על שמירתו ת״ש כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם ע״פ עצמו. פי׳ כגון נגיחת העבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ד׳ וה׳ הא פחות משלם פי׳ כגון חצי נזק דתם. לא תימא פחות ממה שהזיק אלא אימא הא כמה שהזיק משלם ע״פ עצמו א״ה ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כל מה שהזיק משלם ע״פ עצמו דמשמע פחות ומשמע יותר תיובתא. ופסיק תלמודא והלכתא פלגא נזקא קנסא. פי׳ דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא היזקא דלאו אורחיה לאו על מרא רמיא לנטורי בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא תיובתא והלכתא אין טעמא מאי איתותב. פי׳ תיובתיה מאי הוא משום דלא תני הכי פי׳ לא קתני כל שאינו משלם (כלו) [כמה שהזיק] ש״מ (נמי) חצי נזק [ממונא] הא לאו תיובתא הוא כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהל׳ גמירי לה דממונא הוא ומשלם ע״פ עצמו שהן תולדה דרגל מש״ה לא קתני פי׳ משום כיון (דאין) [דאיכא] חצי נזק המשתלם [ע״פ עצמו] (כנזק) [כגון] בהמה המהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקו דתנן בבבא קמא דמשלם חצי נזק והאי חצי נזק קי״ל דהל׳ גמירי לה דממונא הוא ומשלם ע״פ עצמו שהן תולדה דרגל ופטורים בר״ה כרגל ונזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת בתחילתה דגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא. וכיון דממונא הוא משלם ע״פ עצמו מ״ה לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם דהא איכא האי. והשתא דאמרת פ״נ קנסא האי כלבא דאכיל אימרא ושונרא דאכיל תרנגולא רברבא משונה הוא. פי׳ אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא שמשלם. וכיון דקנסא הוא לא מגבי׳ בבבל. פי׳ בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מיקרי אלהים מומחים ולגבי קנס כתיב אשר ירשיעון אלהים. ואי תפיש ניזק ממונו של מזיק גבי קנסא דחצי נזקו ולא מפקי׳ מיניה. ואי אמר אזמיניה בהדי לדינא בא״י מזמינן לי׳. פי׳ ואי לאו תפיש ואמר קמן קבעי לי זמנא בא״י קבעי׳ לי׳ ואי לא אזיל משמתינן לי׳:
רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר״ש אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו. קשיא להו בתוספות דלקמן בריש נערה מייתי הא דתנן בפרק שבועת הפקדון [לו ב׳] אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואחר כך הודה חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו ואמרינן בגמרא לקמן בפרק נערה דבהכי פליגי דלר״ש כי קא תבע קנסא קא תבע ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע משמע דלר״ש אי דקא תבע בושת ופגם מחייב ליה קרבן שבועה ואי אינו משלם בושת ופגם על פי עצמו מאי שנא בושת ופגם מקנס. ותירצו בתוספות דר״ש אמתני׳ דהכא קאי דהוא פתח תחלה ואמר פתיתי את בתך ושניא ההיא דשבועות דהאב תבעו תחלה ואף על גב דהכא בשמעתין אמרינן דאף על גב דניחא ליה לאב אינו משלם על פי עצמו משום בני משפחה ואי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה מכל מקום לא הוציא הוא הלעז אלא האב דתבעו תחלה ובודאי ניחא להו לכל בני המשפחה שישלם מאחר שהאב תבעו ולא שייך למימר לאו כל הימנו וכו׳ אבל הכא דהוציא הלעז איהו איכא למימר דלאו כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז וכו׳. ועוד אומר רשב״א ז״ל דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה דליכא למימר דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. ועוד משמע לי מלשון רש״י ז״ל דדוקא דאומר פתיתי הוא דקאמר ר׳ שמעון דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו שכתב לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז מזנה בעיר. ע״כ. אלמא דוקא באומר פתיתי דמוציא עליה לעז מזנה בעיר הוא דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו אבל אנסתי דאין כאן לעז מזנה בעיר משלם בושת ופגם על פי עצמו הילכך לקמן בפרק נערה דקתני תרתי אנסתי ופתיתי וכו׳ ופרש״י ז״ל אנסתי או פתיתי איכא למימר דכי אמרינן לקמן בפרק נערה דפליגי במאי קא תבע אי תבע קנס או בושת ופגם היינו דוקא באנסתי אבל בפתיתי אפי׳ תבע בושת ופגם נמי אינו משלם על פי עצמו ומעתה אפילו אי תפרש דר״ש בן יהודה קאי אמתני׳ דשבועות אין אנו צריכין לפרש דתרי תנאי אליבא דר״ש דמתני׳ מיירי באנסתי וברייתא דהכא מיירי בפתיתי ומיהו התו׳ ז״ל לא פירשו כן כנ״ל:
בתוס׳ ד״ה ר׳ שמעון בן יהודה אומר וכו׳. הא דמשמע בריש נערה וכו׳. לולי דבריהם ז״ל יש לומר דלא קאמר רבי שמעון התם שאינו משלם קנס ע״פ עצמו אלא משום אנסתי דיש לומר דלא קאמר ר׳ שמעון בן יהודה דחיישי לפגם משפחה אלא בפתוי אבל באונס יש לומר דלא הוי כל כך פגמא למשפחה כדקאמר בסמוך דאונס אין בה פגם אלא לדידה שנפגמת כבעולה משא״כ בפתוי דהוי זונה ומשום אנסתי דנקיט התם צ״ל משום דקנס קא תבע. ובזה א״ש הא דמקשה הש״ס וליתני אנסתי ופי׳ התוס׳ דהוי חדוש טפי דאינו משלם ע״פ עצמו קשה דילמא באמת באנסתי משלם ע״פ עצמו. ודוחק לומר משום דנקיט בסיפא זה הכלל וכו׳. ויותר נראה דלפמ״ש דבמתניתין דשבועות דפליג ר״ש היינו באנסתי אם כן ע״כ רבנן דאמרו לו אף ע״פ שאינו משלם וכו׳ ג״כ קאי על דבריו הרי דכולי עלמא ס״ל דאפילו באנסתי אינו משלם קנס ע״פ עצמו. וק״ל:
מיהו בעיקר דבריהם קשיא לי דלא קאמר ר״ש אלא דאין הבית דין מזדקקין משום פגם משפחה אבל למה יפטר מלשלם כיון דבושת ופגם הוא ממון דשניהם יודעין שהוא אמת א״כ כיון דשבועות הפקדון הוא אפילו שלא בפני בית דין למה יתחייב קרבן שבועה ולא דמי לקנס דפטור לגמרי כל זמן שלא חייבוהו בית דין אפילו לצאת ידי שמים כמ״ש תוספות לעיל דף ל״ג ע״ב מה שאין כן בושת ופגם וכל שכן לפמ״ש התוספות לקמן בריש פרק נערה דמיירי שכבר יחד לו כלי על זה א״כ למה לא יתחייב קרבן שבועה בכפירתו. ולפ״ז א״ש טפי הא דפליגי ר״ש ורבנן לקמן דף מ״ג דר׳ שמעון סבר קנס קא תבע ורבנן סברי בושת ופגם קא תבע היינו דר״ש לטעמיה דאף בושת ופגם אינו יכול להוציא בבית דין על פי עצמו לכך תבע קנס טפי כיון דקייץ ורבנן לטעמייהו דיכול להוציא ממנו בושת ופגם בבית דין ע״פ עצמו לכך ס״ל דתבע יותר מידי דכי מודה לא מיפטר. וכ״ש דאתי שפיר טפי לפי מ״ש לקמן בס״ד בריש פרק נערה דפלוגתייהו דר״ש ורבנן מיירי בדאית ליה עדים אלא דאפילו הכי קאמר ר״ש דאין הודאת עצמו מועלת לו כל זמן שלא יביא העדים ולאו מידי כפר א״כ יש לומר דלטעמייהו אזלי בהרוחה טפי דלרבנן תובע בושת ופגם דאם יודה יתחייב מיד בבית דין אבל קנס הוא איפכא דאם יודה לא יתחייב אפילו אם יבואו עדים אח״כ דקי״ל מודה בקנס ואח״כ באו עדים היכא דמחייב עצמו בכלום פטור א״כ ה״נ הרי מחייב עצמו בושת ופגם. ולר׳ שמעון דאף אם יודה לא יתחייב בבית דין דאין הבית דין מזדקקין לזה ולא מחייב עצמו במידי שפיר תובע קנס יותר משום דקייץ ויתחייב אם יבואו עדים. ודוק:
ונלע״ד דס״ל להתוספות דר״ש בבושת ופגם פטור לגמרי ע״פ עצמו אפילו שלא בבית דין ויש לומר הטעם בזה דכיון דלא מהימנן ליה משום פגם משפחה אף הוא אינו מביישה ואינו פוגמה ומסתייע הדין סברא מדברי הרמב״ם ז״ל בפרק ה׳ מהלכות חובל דין ז׳ וזה לשונו ולמה משלם אדם ג׳ דברים ע״פ עצמו וכו׳ והבושת לא הגיע לו אלא בשעה שהודה לפנינו שהוא חבל בו שהמחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בפני בית דין הוא שבייש אותו וכו׳ עיין שם. א״כ ס״ל לרבי שמעון דכיון דלא מהימן אין כאן בושת ופגם כלל דפטור לגמרי. ובזה נלענ״ד נכון מה שהקשה התוספות מסוף הסוגיא דריש פרק נערה ממשמעות הלשון דר״ש סבר קנס קא תבע דמשמע דאי קא תבע בושת ופגם מחייב קרבן שבועה. דאין זה קושיא כל כך דיש לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דס״ל דמשלם בושת ופגם ע״פ עצמו כדקאמר שם בסוגיא דר׳ שמעון לדבריהם דרבנן קאמר ויותר הוי ליה להקשות מכל סוגיא דריש פרק נערה דשקיל וטרי אי מחייב קרבן שבועה לר׳ שמעון במודה לאחר העמדה בדין ואמאי נימא כיון דאין עדים על הפתוי ולא על העמדה בדין לא מהימן לפוגמה כלל ואין כאן חיוב קנס כלל אם יודה ולמה יתחייב קרבן שבועה ולפמ״ש איתא שפיר דלענין קנס אי הוי ממון אחר העמדה בדין עכ״פ חייב לשלם אם יודה אפילו לא יזדקקו הבית דין ותו דיש לומר דגם בבושת ופגם חייב כיון דמודה שכבר ביישו לפני בית דין לכך הוצרכו להקשות מסוף הסוגיא דמיירי בלא העמדה בדין כלל ואין כאן חיוב כלל. ודוק:
בא״ד ועוד אומר רשב״א וכו׳. עוד היה נראה דיש לומר דהיכא דאיכא עוד עד אחד שמעיד כדברי הבועל מודה ר״ש דהא קי״ל בריש סנהדרין באומר פלוני רבעני לרצוני דנאמן להעיד על הרובע דאע״ג דאין אדם משים עצמו רשע אפ״ה אמרינן דפלגינן דיבורא אם כן לענין פגם נמי נאמן עליה כעד אחד ואיכא תרי סהדי שנפגמה וממילא דמהימן לענין ממון לחייב את עצמו. א״כ יש לומר דההיא דלקמן דקאמר ר׳ שמעון סבר קנס קא תבע משום דנ״מ ביש עוד ע״א. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא שיטת תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום ר׳ שמעון: אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו, והטעם — לא כל הימנו, כלומר, אין זה בכוחו שיפגום בתו של פלוני על ידי הודאתו בלבד, וכל עוד אין לנו עדות אחרת בדבר, אין להאמין כלל שנתפתתה לו.
The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: Even the payments of humiliation and degradation, he does not pay them based on his own admission as it is not within his power to tarnish the reputation of the daughter of so-and-so based merely on his confession. Consequently, unless his account is corroborated by the testimony of others, his admission that she was complicit in her seduction is rejected.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי נִיחָא לַהּ לְדִידַהּ מַאי דִּלְמָא לָא נִיחָא לֵיהּ לְאָבִיהָ נִיחָא לֵיהּ לְאָבִיהָ מַאי דִּלְמָא לָא נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה מַאי אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא חַד בִּמְדִינַת הַיָּם דְּלָא נִיחָא לֵיהּ.:

Rav Pappa said to Abaye: According to Rabbi Shimon, if she herself is amenable to his claim, and admits that his version of the events is accurate, what is the halakha? Is he exempt from payments of humiliation and degradation in that case as well? Abaye responded: Perhaps her father is not amenable to his daughter’s reputation being tarnished. We therefore do not rely on his statement even in this case. Rav Pappa continued: If her father is also amenable to his claim, what is the halakha? Abaye responded: Perhaps her other family members are not amenable, as the reputation of the entire family would be tarnished. Rav Pappa asked: If the family members too are amenable, what is the halakha? Abaye answered: Even if all the local relatives are amenable, it is impossible that there will not be at least one relative in a country overseas who is not amenable to his claim.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ניחא לה לדידה – לשאת את הלעז כדי להשתכר הממון.
לא ניחא להו לבני משפחה – וב״ד אין עליהם לעשות דבר להחזיק בושתם.
רש״י בד״ה לא ניחא להו כו׳ וב״ד אין עליהם לעשות דבר כו׳ כצ״ל. ונ״ב ס״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לשיטת ר׳ שמעון, אם ניחא [נוח] לה לדידה [עצמה] מאי [מה יהא הדין], שאם גם היא מודה בדבר, האם גם אז יאמר שאינו חייב בבושת ופגם? ענה לו: דלמא [שמא] לא ניחא ליה [נוח לו הדבר] לאביה שיצא על בתו שם רע, ולפיכך גם במקרה כזה לא נסמוך על הודאתו בלא עדות אחרת. המשיך רב פפא ושאל: אם ניחא ליה [נוח לו] גם לאביה, מאי [מה הדין]? ענה לו: דלמא [שמא] לא ניחא להו [נוח להם] לבני המשפחה האחרים, שיפגם שם אחת מקרובותיהם. חזר ושאל: אם ניחא להו [נוח להם] לבני המשפחה מאי [מה יהא הדין]? ענה לו: אי אפשר דליכא חד [שאין אחד] במדינת הים, כלומר, בארץ רחוקה, שלא ניחא ליה [נוח לו], שגם אם הקרובים שלפנינו אומרים שלא איכפת להם, עדיין ניתן לומר שאחד הקרובים במרחקים מקפיד בדבר.
Rav Pappa said to Abaye: According to Rabbi Shimon, if she herself is amenable to his claim, and admits that his version of the events is accurate, what is the halakha? Is he exempt from payments of humiliation and degradation in that case as well? Abaye responded: Perhaps her father is not amenable to his daughter’s reputation being tarnished. We therefore do not rely on his statement even in this case. Rav Pappa continued: If her father is also amenable to his claim, what is the halakha? Abaye responded: Perhaps her other family members are not amenable, as the reputation of the entire family would be tarnished. Rav Pappa asked: If the family members too are amenable, what is the halakha? Abaye answered: Even if all the local relatives are amenable, it is impossible that there will not be at least one relative in a country overseas who is not amenable to his claim.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָאוֹמֵר גָּנַבְתִּי מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְכוּ׳.: אִיתְּמַר פַּלְגָא נִיזְקָא רַב פָּפָּא אָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר הפַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא.

The mishna continues. One who says: I stole, pays the principal, but does not pay the double payment and the payment four and five times the principal. It is stated that amora’im disagreed with regard to the payment of half the damage that the owner of an innocuous ox, which was not yet witnessed goring a person or an ox three times, must pay to the owner of the ox that he gored. Rav Pappa said: Half the damage is considered a payment of money, compensation for the damage caused. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said that half the damage is considered payment of a fine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פלגא ניזקא – שחייבה תורה שור תם.
[ממונא – ומשלם ע״פ עצמו].
אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר פלגא נזקא קנסא – שמועה זו פירשתי במרובה יפה בס״ד ולפיכך קצרתי בה בכאן שאינה מקומה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה: האומר ״גנבתי״משלם את הקרן, אבל אינו משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לפלגא ניזקא [חצי נזק] שחייב אדם לשלם אם הזיק שור תם שלו (שעדיין לא העידו בו שנגח שלוש פעמים) את שורו של אחר. רב פפא אמר: פלגא ניזקא [חצי נזק]ממונא [זה הוא ממון], כלומר, תשלום זה הוא חיוב ממון שיש לשלם לניזק על הנזק שנגרם לו. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: פלגא ניזקא [חצי נזק]קנסא [קנס הוא].
The mishna continues. One who says: I stole, pays the principal, but does not pay the double payment and the payment four and five times the principal. It is stated that amora’im disagreed with regard to the payment of half the damage that the owner of an innocuous ox, which was not yet witnessed goring a person or an ox three times, must pay to the owner of the ox that he gored. Rav Pappa said: Half the damage is considered a payment of money, compensation for the damage caused. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said that half the damage is considered payment of a fine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב פָּפָּא אָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא קָסָבַר סְתָם שְׁוָורִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי וּבְדִין הוּא דִּמְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָיֵיס עִלָּוֵיהּ דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּעַד תּוֹרָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא קָסָבַר סְתָם שְׁוָורִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי וּבְדִין הוּא דְּלָא לִישַׁלֵּם כְּלָל וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּנִינְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ.:

The Gemara elaborates. Rav Pappa said: Half the damage is considered a payment of money, as he maintains: Standard oxen do not exist in the presumptive status of safety, and therefore are likely to cause damage. And by right, the owner should pay the entire damage caused by his animal, and it is the Merciful One that has compassion on him, as his ox is not yet forewarned until it has gored a person or an animal three times. Fundamentally, the payment is for damage that the animal caused. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said that half the damage is payment of a fine, as he maintains: Standard oxen exist in the presumptive status of safety, and are not dangerous. And by right, the owner should not pay at all, as the ox goring could not have been anticipated, and therefore the owner bears no responsibility. And it is the Merciful One that penalized him so that he would guard his ox. The sum that he pays is a fine.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאו בחזקת שימור קיימי – אם לא ישמרום בעלים שלא יזיקו [אינם בחזקת משתמרים מאליהם שלא יזיקו] אלא מזיקין אפי׳ ניזקא דלאו אורחיה הלכך על מרייהו רמיא לנטורינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דלישלם כולה אלא דרחמנא חס עליה ומיהו מה שמשלם בדין משלם.
כי היכי דנינטריה – שיוסיף שמירה על שמירתו.
סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי – פי׳ לאו דס״ל דקיימו בחזקתו נגחנים דהא סוגיין בכוליה תלמודא דקרן תמה משונה הוא אלא ה״ק דאף על גב דלאו אורחיה להזיק תדיר מכל מקום לאו בחזקת משומר קאי שלא יהא צריך לשמרו כיון דלפעמים שהוא מזיק.
בד״ה לאו בחזקת שימור כו׳ אפילו ניזקא דלאו אורחיה כו׳. נ״ב פי׳ קרן:
סתם שורים לאו בחזקת שימור קיימי. פי׳ לאו דס״ל דקיימי בחזקת נגחנים דהא סוגיין בכוליה תלמודא דקרן תמה משונה הוא אלא ה״ק דאף על גב דלאו אורחיה להזיק תדיר מכל מקום לאו בחזקת משומר קאי שלא יהא צריך לשמרו כיון דלפעמים שהוא מזיק. הריטב״א ז״ל:
ורחמנא הוא דחס עליה וכן חס במקצת אבל שאר נזקין כשן ורגל שהן פטורין בר״ה בבור פטר אדם וכלים ובאש פטר בו את הטמון. הרא״ש ז״ל:
תנן הניזק והמזיק בתשלומין דרך התלמוד לפתוח במשנה דקיימינן בה ברישא והכי נמי דרך התלמוד דכי פריך ממשנה או ברייתא דמדוכתא אחריתי קאמר בלשון מיתיבי הקושיא הראשונה ושוב אומר ת״ש והכא בשמעתין פתח להקשות בלשון תנן אף על גב דהויא מדוכתא אחריתי ושביק מלפתוח ממתניתין דקיימינן בה משום דהך פלוגתא שייכא במסכת בבא קמא ופתח לאקשויי ממשנה דבבא קמא ופתח בלשון תנן כאילו קיימינן במסכת בבא קמא והאי שמעתא גופה וכולה הך שקלא וטריא איתא נמי במסכת בבא קמא בסוף פרק ראשון וזהו שכתב רש״י ז״ל תנן. בפ״ק. ע״כ כנ״ל:
הניזק והמזיק בתשלומין. פי׳ משמע דשניהם מפסידין בשוה והילכך קס״ד דקא מיירי בשעה שאירע הנזק דבאותה השעה שניהם מפסידין ניזק מפסיד פלגא ומזיק פלגא ולא מיירי בשעת התשלומין כדאסיק כי אוקימנא לה בפחת נבלה וכדבעינן למכתב בס״ד לא אתיא שפיר דמשמע דבשעת התשלומין מפסיד הניזק כמו המזיק והא ליתא אלא דבשעת ההיזק הפסיד הניזק מכל מקום שייך ניזק בתשלומין דמפסיד פלגא בממוניה דאנו פוטרין את המזיק בדמי פלגא אף על גב דהיה הדין נותן שישלם כוליה והא אתא לאשמועינן דממונא הוי ולא קנסא וכי מודה ביה מחייב אלא למ״ד פלגא נזקא קנסא אף על גב דסוף סוף הרי מפסיד פלגא דהרי שורו שחוט לפניו מכל מקום בשעת התשלומין הרי מרויח ולא מפסיד הא למה זה דומה למי שנאבדו לו מאה דינרין ובא אחד מן השוק ונתן לו במתנה חמשים אף על גב דאכתי מפסיד חמשים מכל מקום הרווחה מקרי ולא פסידא דהרי אבודין היו כל המאה ובא זה ונתן לו במתנה חמשים הכא נמי דכוותה בשעת הנגיחה היה נפסד כל דמי שורו ושלא כדין חייבנו לזה שישלם מחצה וכיון שכן מה מפסיד הניזק בתשלומין ועיקר אתמהה היינו מאי דקאמר בתשלומין איתיה וכן פרש״י ז״ל דאילו פסידא הא ודאי דמגיע פסידא לניזק כמו למזיק אפילו למ״ד קנסא ומיהו בתשלומין ליתיה כלל וכדכתיבנא כנ״ל:
הקשו בגליון תוספות במסכת ב״ק פ״ק אמאי לא אוקמה בחצי נזק צרורות ושייך ניזק בתשלומין דנימא בדין הוא דלישלם כוליה כדין רגל שמשלם נזק שלם ואתאי הלכתא ואמרה דלא משלם אלא חצי נזק כי היכי דאמרינן לענין שור למ״ד ממונא בדין הוא דבעי לשלומי כוליה [וכו׳. דלא דמי דבשלמא גבי שור שייך לומר דבדין הוא דלישלם כוליה] תדע שהרי אם הועד בו היה משלם כוליה אבל גבי חצי נזק צרורות אפילו אם הועד מאה פעמים אינו משלם אלא חצי. עוד תירץ ה״ר שמואל ז״ל דלא ניחא ליה לאוקמיה בצרורות דאכתי לא איירי בה והאריך ליישב תירוץ זה שם בפ״ק בבבא קמא. ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל תנן. בפ״ק. פי׳ אף על גב דמתניתין דהכא דקתני זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו׳ תריצנא לה בחצי נזק צרורות כדאיתא לקמן היינו משום דלא איתניא בדוכתא ואפשר דקתני יתר על מה שהזיק משום חצי נזק צרורות אבל הך מתני׳ דמתני׳ בבבא קמא והתם מייתי כל דיני הנזקין על הסדר אין לנו לומר דקתני הניזק והמזיק בתשלומין משום חצי נזק צרורות דאכתי לא איירי בה עד לבתר הכי לאחר כמה משניות בפרק שני. כן נראה לי:
עוד הקשו שם דנוקי לטורח נבלה. ותירצו דליכא לאוקמה אלא בדבר שהוא בגוף התשלומין ולקמן נתרץ קושיא זו בענין אחר בסייעתא דשמיא:
עוד כתבו הקונטריסין שם בבבא קמא דליכא לאוקמה בהפקיר והקדיש דאי׳ ההיזק כולו לניזק. ואם תאמר הקדיש חציו כו׳. קשה יאמר רבותא הניזק בתשלומין וכן נשיב אם הנזק במקצת. עוד מקשינן אדמשני חד בתם אמאי לא משני חד בבור וחד בקרן. ויש לומר דנראה לספר שקאי על כל היזק דבמשנה כלומר על כל מועד דשור שן ורגל נמי. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את טעמיהם: רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא], קסבר [סבור הוא] כי סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי [עומדים], שההנחה העקרונית היא שסתם שוורים אינם שמורים והם בחזקת מזיקים, ובדין הוא דמשלם כוליה [שישלם את הנזק כולו], ורחמנא הוא דחייס עלויה [והתורה היא שחסה עליו], משום דאכתי [שעדיין] לא איעד תורא [הועד השור], שרק בנגיחת הפעם השלישית הוא נעשה מועד, אך על כל פנים, אותו סכום שהוא משלם — מן הדין הוא משלם. ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא [חצי נזק קנס הוא], קסבר [סבור הוא] סתם שוורים בחזקת שימור קיימי [עומדים], ואין להניח שהם מזיקים, ובדין הוא שלא לישלם [ישלם] כלל, לפי שסתם שור שנוגח עושה מעשה שאין לצפותו מראש, ואינו בגדר אחריותו של בעליו. ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דנינטריה לתוריה [והתורה היא שקנסה אותו כדי שישמור את שורו], ואם כן מה שמשלם הוא רק קנס.
The Gemara elaborates. Rav Pappa said: Half the damage is considered a payment of money, as he maintains: Standard oxen do not exist in the presumptive status of safety, and therefore are likely to cause damage. And by right, the owner should pay the entire damage caused by his animal, and it is the Merciful One that has compassion on him, as his ox is not yet forewarned until it has gored a person or an animal three times. Fundamentally, the payment is for damage that the animal caused. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said that half the damage is payment of a fine, as he maintains: Standard oxen exist in the presumptive status of safety, and are not dangerous. And by right, the owner should not pay at all, as the ox goring could not have been anticipated, and therefore the owner bears no responsibility. And it is the Merciful One that penalized him so that he would guard his ox. The sum that he pays is a fine.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) סִימָן הִיזִּיק מָה וְהֵמִית כְּלָל.: תְּנַן הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא הַיְינוּ דְּשָׁיֵיךְ נִיזָּק בְּתַשְׁלוּמִין אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ קָא שָׁקֵיל בְּתַשְׁלוּמִין אִיתֵיהּ.

The Gemara provides a mnemonic for the proofs cited with regard to this dispute: Damaged; what; and killed; principle. We learned in a mishna that if an innocuous ox gored and killed another’s ox, both the damaged and the damager share in the payments. Granted, according to the one who said that half the damage is a payment of money; that is how the damaged party shares in the payments. By right, the owner of the dead ox should be compensated for his entire loss. However, since the ox that gored his ox was innocuous, the owner of the gored ox bears half the costs. The mishna characterizes him as sharing in the payments. However, according to he who said that half the damage is payment of a fine, by right, the injured party himself is entitled to nothing. Now, the owner takes half the damage that by right is not his; can he be characterized as sharing in the payments?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן – בבבא קמא.
הניזק והמזיק בתשלומין – שניהם מפסידין בדבר ס״ד דהכי קאמר תרוייהו מטי להו בהאי פסידא דניזק מפסיד פלגא ומזיק פלגא.
היינו דשייך ניזק בתשלומין – דמפסיד פלגא בממוניה.
דלאו דידיה שקיל – דמה שנוטל בחנם נוטל.
בתשלומין איתיה – בתמיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונותנים סימן להלכות שמהן יביאו להלן ראיה בדין זה, והן: היזיק, מה, והמית, כלל. תנן [שנינו במשנה], שכאשר נגח שור תם את שורו של אדם אחר והרגו — הניזק והמזיק בתשלומין, כלומר, שניהם מפסידים בשל אותה נגיחה. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי פלגא ניזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא], היינו [זהו הטעם] ששייך הניזק בתשלומין. שהרי לשיטתו מן הדין היה הניזק צריך לקבל את כל דמי הנזק, אבל כיון שהיה המזיק שור תם, נמצא שהניזק משתתף בעצמו ומכסה חצי סכום הנזק, ולכן אמרה המשנה שגם הוא ״בתשלומים״. אלא למאן דאמר פלגא ניזקא קנסא דעת מי שאומר שחצי נזק קנס הוא] ולדבריו מן הדין לא מגיע לניזק כלום, אם כן השתא דלאו דידיה קא שקיל [עכשיו, הרי, מה שאינו שלו מן הדין, הוא נוטל], וכי בתשלומין איתיה [הוא נמצא]?! שהרי מה שמקבל הניזק אינו אלא משום שקנסו את המזיק, ואם כן הניזק בעצם אינו משלם כלום!
The Gemara provides a mnemonic for the proofs cited with regard to this dispute: Damaged; what; and killed; principle. We learned in a mishna that if an innocuous ox gored and killed another’s ox, both the damaged and the damager share in the payments. Granted, according to the one who said that half the damage is a payment of money; that is how the damaged party shares in the payments. By right, the owner of the dead ox should be compensated for his entire loss. However, since the ox that gored his ox was innocuous, the owner of the gored ox bears half the costs. The mishna characterizes him as sharing in the payments. However, according to he who said that half the damage is payment of a fine, by right, the injured party himself is entitled to nothing. Now, the owner takes half the damage that by right is not his; can he be characterized as sharing in the payments?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה פְּחַת נְבֵילָה תְּנֵינָא תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק ומְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה.

The Gemara answers: This halakha is necessary only for the degradation of the carcass. Initially, half the damage is assessed by calculating the difference between the value of a living ox and the value of its carcass when the owner of the ox that gored the other ox stands trial. The degradation in the value of the carcass from when it was gored until the owner is able to sell it is borne by the owner of the carcass. The owner thereby shares in the payment, as he loses that sum. The Gemara asks: We already learned the halakha with regard to the degradation of the carcass in a baraita in Bava Kamma (10b) in which it is taught that the passage in the mishna: I have become liable to pay payments of damage, teaches that the owners tend to the carcass and bear the costs of its degradation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא נצרכא אלא לפחת נבילה – הא דקתני ניזק בתשלומין לאו בפלגא דקא שביק קאמר אלא בההוא פלגא ניזקא נמי דקני ליה רחמנא מפסיד כל פחת שפחתה נבילה מדמיה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין ששמין את הנבלה כמה היה יפה השור בחייו וכמה היתה נבילה יפה בשעת מיתה ומשלם החצי אבל מה שהוזלו דמי נבילה משעת מיתה עד שעת מכירה אין המזיק משלם כלום באותו פחת ובבבא קמא (דף י:) יליף לה מקראי ואשמעינן האי תנא דפחת נבילה דניזק הוי.
תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה – תנא דברייתא דריש לישנא דמתניתין דתנן בבבא קמא משלם תשלומי נזק במיטב הארץ ותנא עלה בברייתא דהאי דנקט תנא דמתני׳ תשלומי נזק ולא תנא משלם את הנזק לאשמועינן אתא שהניזק נוטל את נבילתו ומטפל בה ומוכרה והמזיק משלים עליה מה שחייבתו תורה אם תם חצי ואם מועד הכל ותרתי למה ליה לרבי למיסתם במתני׳ דבעלים מטפלין בנבילה.
לא נצרכא אלא לפחת נבילה – אע״ג דלאו דידיה שקיל מ״מ כיון דזכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין מה שפחתה הנבלה והכא לא שייך למימר קרנא דתורך קבירא ביה כדאמרי׳ בהמניח בסופו (ב״ק דף לד.) דהתם ודאי שלא נהרג השור שייך לומר הכי דאין לו למכור שורו בשביל כן שסבור שישביח אבל הכא מיד כשנהרג יש לו למוכרו שידוע שתפחת הנבילה ותסריח.
תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה כו׳ – הכי דייקא לה בבבא קמא (דף י:) חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו כו׳.
לא נצרכא אלא לפחת נבילה. פירוש לאו בתם קא מיירי אלא במועד, ומאי הניזק בתשלומין דקתני, לומר שמטפל בנבילה. ואי אפשר לפרש בתם, דכל שכן דאיכא למיפרך למאן דאמר פלגא ניזקא קנסא, השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה, אלא ודאי כדפרישית.
פחת נבילה תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה. קשיא ליה להראב״ד ז״ל אכתי היכי שמעינן מהכא לפחת נבילה דהויא דניזק, ולא סלקא ליה תירוצא בהא מילתא, ומסתברא דכיון דקתני תשלומי נזק לימד על המזיק שאינו חייב אלא במה שהזיק בשעת הנזק, אלמא פחת נבילה דמשעת הנזק ואילך הבעלים מטפלים בו, ומקבלים אותו.
לא נצרכה אלא לפחת נבילה – פי׳ דהוה נזקי׳ כולה. וא״ת והיכא שייכא בתשלומין דהא כיון דקנסא הוא כל מה דשקיל ניזק לאו דידיה שקיל ויש שתירצו דהשתא בפחת נבילה דמועד מוקמא מתניתין ואידך דתשלומי נזק מוקמינן בתם. אבל רש״י ז״ל פי׳ בסמוך דהאי תשלומי נזק מיירי במועד דקתני בה שמשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ולרבינו ז״ל יש לפרש דהכא כיון דאמר רחמנא שישלם חצי נזק ועבדי שותף בנבילה דכתיב וגם את המת יחצון אע״ג דמשום קנסא הוא כי אפחתי׳ לנזק מההוא חצי נזק ע״י פחת נבילה ונמצא שאינו גובה חצי נזקו כמו שיגבה נזקו דעלמא הא שייך שפיר בתשלומין. ומיהו צריכין אנו ליישב למ״ד דהא׳ מיירי במועד והא׳ בתם כדמפרש רבינו שמשון ז״ל הא האיך אפשר כיון דבאידך קתני במיטב הארץ וי״ל דבב״ק חבתי בנזקו לא קתני אלא חבתי בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה וכמתני׳ דחבתי בנזקו דעלה סמכינן לא תנן ביה במיטב הארץ הלכך שפיר איכא לאוקמי בתם וא״ת ליתני נמי הא כלומר דהתם אינו משלם ע״פ עצמו והמועד ע״פ עצמו ומהדרינן תנא ושייר ופרכינן מאי שייר דהאי שייר פי׳ לאו אורחא דתנא לשיורי חדא בלחוד ומהדרינן שייר חצי כופר פי׳ דהוה ליה למכתב שהתם פטור אפילו מחצי כופר והמועד חייב אפילו בכופר שלם.
גרסת הספרים אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא. לכאורה נראה דפרכה הוא דשנוי׳ דשנינן לאו שנוי׳ הוא דהא רבי יוסי הגלילי היא אבל אין לפרש כן דמנ״ל דר׳ יוסי הגלילי היא דפריך הכי אבל הנכון דכי פרכינן חצי כופר שנינן קושיין וה״ל האי פירוקא פירכא לאידך דכיון דשייר חצי כופר ע״כ שייר מידי אחריני דאי לא מאי שייר דהאי שייר ואית לן לומר דשייר דהתם אינו משלם ע״פ עצמו ותיובתא למ״ד פלגא נזקא ממונא ומשום דמהדרינן דאי משום חצי כופר לאו שיורי הוא עד דנימא למ״ד פלגא נזקא ממונא.
מאי שייר דהאי שייר דאיכ׳ לדחויי הא מני דר׳ יוסי הגלילי היא ואיכ׳ נסחי דגרסי בהדיא ואידך מאי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ואתיא פשוטה כי הא דפרכינן הא מני ר׳ יוסי הגלילי דאמר שם תם משלם חצי כופר. וא״ת מ״מ ליתני התם שהתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם. וי״ל שזו כבר תרגמא רש״י ז״ל מכלל שאמר התם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וא״ת והיכא שמעינן לה לרב יוסי הגלילי סברא זו דר״א סבר התם אינו משלם כופר דנפקא לן מדכתיב ובעל השור נקי מחצי כופר ואשכחן לר׳ יוסי דאמר בעל השור נקי מדמי ולדות ואם כן אית ליה דהתם משלם חצי כופר ואיכא למידק דדלמא לרבי יוסי הגלילי נמי פטור מן הכופר ולא צריך קרא מטעם שהשיב ר״ע לר״א והרי הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו תביאנו לב״ד והוא משלם לך ואף על פי שהשיב לו ר״א אין דינו אלא כשהמית ע״ע או ע״פ עד אחד שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואף כן אפשר לומר לר״י הגלילי לכך פירוש ר״י ז״ל דהא ודאי אפשר לרבי יוסי הגלילי כר״ע סבירא ליה כדאמרן ותם פטור מן הכופר והא דלא דייק ונקט חד מן תנאי דאפשר דסברי להו דהתם משלם חצי כופר ולכשתמצא לומר דלרבי יוסי פטור הא איכא רבי טרפון דס״ל הכי דהא אשכחן ליה בשלהי כיצד הרגל שחייב תם כופר שלם בחצר הניזק משום דס״ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם וא״כ בר״ה משלם חצי כופר דליכא תם דברשות הרבים פטור ובחצר הניזק הוא נזק שלם. והא לא אמר ר״ט היא. וי״ל משום דתנן הכא שהתם משלם חצי נזק ומשמע אפילו בחצר הניזק ודלא כר״ט אי נמי כיון דלר״א נקי מחצי כופר ורבי יוסי הגלילי איירי בהאי קרא ודריש נקי מדמי ולדות ולא השיב לר״א כלום כמו שהשיב ר״ע משמע טפי דס״ל דתם משלם חצי כופר ואורחא דתנא הכי דלא דייק הכא ונקט תנא במקום תנא.
בד״ה תשלומי נזק כו׳ דתנן בבא קמא כו׳. נ״ב לפום ריהטא לא דקדק אלא הכי הוא מדלא קתני חבתי בנזקו דמשמע שהמזיק ישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה אלא קתני חבתי בתשלומי נזקו דמשמע השלמה שיטול הניזק את הנבילה והוא ישלים מה שפחתו מיתה אבל ממה שתנא בסיפא משלם תשלומי נזק לא דקדק דא״כ תרוייהו ל״ל ותו בהאי סוגיא גופא דף ט״ו גבי הא תנא ליה רישא תשלומי נזק מלמד שבעלים כו׳ פרש״י חבתי בתשלומי נזקו כו׳ נ״ל:
תוס׳ בד״ה לא נצרכה כו׳ מ״מ כיון דזכי ליה רחמנא כו׳. נ״נ ול״נ אפילו בלא שינויא דתוס׳ מ״מ הוא בתשלומין דלפעמים הפחת של נבילה הוא יותר הרבה מכל ההיזק וקמל״ן דלא תימא שיאמר הניזק נהי דפטור אתה מן ההיזק מ״מ יהא עליך לטפל בנבילה שהרי סוף סוף ממך בא לי ההיזק וק״ל:
לא נצרכה אלא לפחת נבלה פי׳ דהוי כוליה דניזק. ואם תאמר אכתי היכי שייך בתשלומין דהא כיון דקנסא הוא כל מאי דשקיל ניזק דלאו דידיה שקיל. ויש שתירצו דהשתא בפחת נבלה דמועד מוקמינן מתניתין ואידך דתשלומי נזק מוקמינן בתם אבל רש״י פי׳ בסמוך דההיא דתשלומי נזק מיירי במועד דקתני בה שמשלם תשלומי במיטב הארץ ולדבריו ז״ל יש לפרש דהכא כיון דאמר רחמנא שישלם חצי נזק ועבדיה שותף בנבלה כדכתיב וגם את המת יחצון אף על גב דמשום קנסא היא כי אפחתיה לניזק מההוא חצי נזק על ידי פחת נבלה ונמצא שאינו גובה חצי נזקו כמו שגובה ניזק דעלמא הא שייך שפיר בתשלומין. ומכל מקום צריכין אנו ליישב למ״ד דהא מיירי במועד ואידך בתם כדפריש ה״ר שמשון ז״ל הא האיך אפשר כיון דבאידך קתני במיטב הארץ. ויש לומר דבבבא קמא אמרינן חבתי בנזקו לא קתני אלא חבתי בתשלומי נזקו תנינן להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה ובמתני׳ דחבתי בנזקו דעלה סמכינן לא תנן ביה מיטב הארץ הילכך שפיר איכא לאוקמה בתם. הריטב״א ז״ל:
והרשב״א ז״ל פירש כפירוש הר״ש ז״ל וז״ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה פי׳ לאו בתם קא מיירי אלא במועד ומאי הניזק בתשלומין דקתני לומר שמטפל בנבלה ואי אפשר לפרש בתם דכ״ש דאיכא למפרך למ״ד פלגא נזקא קנסא השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה אלא ודאי כדפרישנא. ע״כ:
אבל התוס׳ פי׳ וז״ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה אף על גב דלאו דידיה שקיל מכל מקום כיון דזכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין מה שפחתה הנבלה ע״כ. פי׳ דהוה ליה כמי שאבד לו מנה ובא אחד ונתן לו במתנה חמשים אף על גב דבחנם באו לו אלו החמשים מכל מקום אם יפסיד מאלו החמשים אפילו פרוטה הפסיד מקרי דהא כבר זכה בחמשים והכא נמי אף על גב דבחנם נוטל פלגא נזקא מכל מקום כיון דכבר זכי ליה רחמנא כל מאי דמפחית מהא כאילו מפסיד מדיליה חשיבא. שם מצאתי להרשב״א ז״ל בחדושיו לב״ק שפירש כן וז״ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה דכיון שזכתה לו תורה תשלומין המחצית הרי זה כאילו זכה משעת המיתה בחצי הנזק וכל שפחת לו לאחר כן בפחת הנבלה הרי הוא כאילו הוא בתשלומין. הא קמן להדיא דשניה פירושו התם בב״ק מהכא בשמעתין. עוד הקשו בתוספות אמאי פחת נבלה כוליה למזיק לימא ליה ניזק למזיק קרנא דתורך קבירא ביה כדאמרינן בשילהי המניח גבי כחש בשעת העמדה בדין. ותירצו דהתם ודאי שייך למימר הכי משום דלא נהרג השור אלא הוכחש מחמת המכה ואין למכור את שורו בשביל כך שסבור שיתרפא ויבריא אבל הכא שמת השור היה לו למוכרו מיד שיודע שתפגום הנבלה ותסריח. וכן תירץ הרשב״א ז״ל בפרק המניח וז״ל דא״ל קרנא דתורך קבירא ביה. ואם תאמר דאם כן כי פחתה נבלה אמאי הוי פחת לניזק לימא ליה קרנא דתורך קבירא ביה לא היא דשאני התם דהוה ליה לזבונה מיד דאין דרך להמתין על הנבלה אבל הניזקין דרכן להמתין עליהם שמא יתרפאו וישביחו. ע״כ:
אבל הראב״ד ז״ל תירץ שם בפרק המניח דהכא ליכא למימר קרנא דתורך וכו׳. דיוקרא וזולא ממילא הויא אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דא״ל קרנא דתורך וכו׳ ע״כ. נמצינו למדין לפי שיטה זו דהיכא דפחת הנבלה הויא מחמת יוקרא וזולא שנתזלזל הבשר ומיהו הנבלה לא נשתנתה כלל הוא דהויא הפחת לניזק אבל היכא דפחת הנבלה לא הויא מחמת יוקרא וזולא אלא מחמת שנפגמה ונסרחה הנבלה הפחת למזיק דא״ל ניזק קרנא דתורך קבירא ביה ואילולי קרנא דתורך שהמית שורי לא היתה מסרחת ונפגמת ובהכי מיתרצא נמי גם קושיא קמייתא דכיון דהיכא דנפחתה הנבלה מחמת סרחון ופגם הפחת למזיק אלמא דפלגא נזקא משלם בעי לשלומי ליה בשעת העמדה ולא לפחות ליה לניזק מידי אם כן מחמת זולא נמי היה הדין נותן שיהיה הפחת למזיק ולא לפחות לניזק מידי דפלגא נזקא בשעת העמדה בדין זכי ליה רחמנא לניזק ואף על גב דיוקרא וזולא ממילא הויא מכל מקום אילולי קרנא דתוריה הוה ממתין על שורו עד שיתייקר ועכשיו שמת שורו צריך למוכרו מיד ואפ״ה אשמועינן תנא דפחת נבלה דמחמת זולא דניזק הוי והילכך שפיר איתיה ניזק בתשלומין דהא אנו מפחיתין מזכותו דזכי ליה רחמנא. אבל התוס׳ ז״ל לא פירשו כן אלא דאין לו שום זכות כלל בזה דפלגא נזקא דבשעת מיתה הוא דזכי ליה רחמנא ולא בשעת העמדה בדין ומכל מקום כיון דסוף סוף זכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין וכדכתיבנא כנ״ל:
עוד יש לי לפרש שמעתין בענין אחר דעיקר קושיין דמעיקרא דאקשינן למ״ד פלגא נזקא קנסא היינו קושיית פשיטא וה״ק השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה פי׳ מאי אתא לאשמועי׳ דהניזק איתיה בתשלומין פירוש דמפסיד פלגא והרי אפילו מה שנוטל בחנם נוטל והיה לו להפסיד הכל השתא דלא מפסיד אלא פלגא קרית ליה משלם והרי אינו אלא מרויח ולא משלם ומאי אתא תנא לאשמועינן במאי דמפסיד פלגא ומיהו לשון בתשלומי לא קשיא ליה דהא שפיר מצינן לפרש לה לשון הפסד ומשני לא נצרכה אלא לפחת נבלה והשתא טובא אתא לאשמועינן תנא דמתניתין בפחת נבלה דניזק הוי ובבבא קמא יליף לה מקראי כדאיתא התם. והיינו דנקט בשינוייה לא נצרכה וכו׳ דאלמא קושיא דפשיטא אתא לתרוצי והכין רגילנא לתרוצי בכל דוכתא דתלמודא קא מהדר בלשון לא צריכא דלתרוצי קושיית פשיטא קא מהדר וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרב הגדול הר״ד בא״ז ז״ל. והילכך עיקר שינוייה היינו לשנויי דאשמועי׳ תנא רבותא ואף על גב דלישנא דבתשלומין לא דייק שפיר דמ״מ דלאו דידיה שקיל הא איכא לפרושי דמאי בתשלומין היינו בפסידא דשניהם מפסידין בדבר וכדפרש״י ז״ל בריש שמעתין ובהכי רהטא כל לשונותיו של רש״י ז״ל. והשתא נמי מתרצא שפיר אידך קושיא דקרנא דתורך קבירא ביה דכיון דלא דייקינן לישנא דבתשלומין אלא דלשמועינן תנא רבותא הילכך ברבותא כל דהוא סגי ודוקא בפחת נבלה הוא דאיירי תנא וכדאשמועינן קראי דמינייהו ילפינן פחת נבלה בב״ק דבנבלה דוקא מיירי קראי ולא בנזקין כדכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב אם טרוף וגו׳ וכתיב והמת יהיה לו כדאיתא התם בפרק קמא דבבא קמא. ומיהו השתא דבעינן לדיוקי לישנא דבתשלומין אלמא דבעי תנא לאשמועינן דהניזק שייך בתשלומין דבכל תשלומין אפילו דניזקין הניזק נמי משלם והילכך קשיא מההיא דפ׳ המניח. וכבר תירצו התוס׳ הכל ולפי שאין כאן מקום סוגיא זו אקצר וכבר כתבתי בה במקומה שם בפרק קמא דב״ק ועוד אכתוב בה שם בעזר העוזר האמתי:
ואם איתא ליתני נמי האי כלומר שהתם אין משלם על פי עצמו והמועד משלם על פי עצמו ומהדרינן תנא ושייר ופרכינן מאי שייר דהא שייר פי׳ דלאו אורחיה דתנא לשיורי חדא בלחוד ומהדרי׳ שייר חצי כופר פי׳ דהוה ליה למתני שהתם פטור אפילו מחצי כופר והמועד חייב בכופר שלם:
ג״ה אי משום חצי כופר לאו שיורא היא הא מני ר׳ יוסי הגלילי היא. לכאורה נראה דפירכא הוא דפריך דשינויא דשנינן לאו שינויא היא דהא מני רבי יוסי הגלילי אבל אין לפרש כן דמנא לן דר׳ יוסי הגלילי היא דנפרוק הכי אבל הנכון דכי פרקינן שייר חצי כופר שניין קושין והוה ליה האי פירוקא פירכא לאידך דכיון דשייר חצי כופר על כרחך שייר מידי אחרינא דאי לא מאי שייר דהאי שייר ואית לן לומר דשייר שהתם אינו משלם על פי עצמו ותיובתא דמ״ד פלגא נזקא ממונא ומשום הא מהדרינן דאי משום חצי כופר לאו שיורא היא עד דנימא למ״ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר דאיכא לדחויי דהא מני רבי יוסי הגלילי היא ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא ואידך אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ואתיא פשוטה כי האי פירושא דפרישנא. הריטב״א ז״ל:
והרא״ש ז״ל כתב וז״ל אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. תימא דדחק לאוקמי כרבי יוסי הגלילי לאקשויי למ״ד פלגא נזקא קנסא. ויש לומר דלא אתא למימר אלא דלא תקשי למ״ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהא שייר ולדידיה לא שייר אלא חצי כופר ופירשו כמו ואידך אי משום חצי כופר וכו׳ וכה״ג בנזיר בפרק ג׳ מינין גבי שייר בין הבינים ובסוכה בסוף החליל גבי תקיעות. ורבינו שמחה היה מפרש בלשון קושיא אי משום חצי כופר לאו שיורא ואכתי מאי שייר דהא שייר פי׳ דהא לא קתני מה בין תם למועד אלא מה ששניהם משלמין ומועד משלם יותר מתם אבל חצי כופר לאו שיורא היא דלא נחת למתני מאי דאיכא במועד וליכא בתם כלל כגון כופר ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר שייך כופר בתם וכיון דשייך בה כופר שפיר הוי שיור ומועד משלם כופר שלם ותם חצי כופר ע״כ:
וז״ל הראב״ד ז״ל בחידושיו לב״ק פ״ק ואחד מרבותי היה מתרץ משום דכל היכא דאמרי׳ תנא ושייר שינויא דחיקא היא ומוטב לאוקמה כיחידאה ולא לשבשה לאוקמה כרבים ותנא ושייר דמדנחית תנא למנינא אמאי משייר ואנו רגילים לתרץ משום דאיכא קושיא לאידך דאי רבנן ושייר חצי כופר קשיא ליה לאידך מאי שייר דהא שייר ואיהו דקא מתרץ לה כרבי יוסי הגלילי ולא שייר מידי ואי קשיא לך לאידך נמי הא שייר דמי ולדות הא לאו קשיא היא דמועד נמי לא משלם ליה כדאיתא בפירקין דלקמן אלא הא קשיא דשייר נמי דמי עבד ולא הוה צריך לאוקמה כרבי יוסי הגלילי ברם נראה דברי המתרץ הראשון ורבי יוסי הגלילי דסבירא ליה תם משלם חצי כופר סבירא ליה תם משלם נמי דמי ולדות ואז לא שייר ולא כלום. כנ״ל מלשון הראב״ד ז״ל בפרק קמא דבבא קמא:
תוספות ד״ה זה הכלל וכו׳. ואפילו למאן דאמר וכו׳. אין להקשות הא אמרינן בב״ק דף מ״ג לרבה דס״ל בהרג שלא בכוונה דאין השור בסקילה פטור מכופר. מוקי למתניתין בדמים דהיינו דמי ניזק. אם כן יש לומר דאתיא מתניתין ככ״ע ומ״ד כופר דמי מזיק ס״ל כסברת רבה דעל פי עצמו אינו משלם אלא דמים. זה אינו דאכתי משכחת שמשלם כופר ע״פ עצמו כגון שיש עדים שהשור הרג אדם אלא שאינם יודעים אם הוא תם או מועד כדאיתא שם בב״ק דבכי האי גוונא מודה רבה דמשלם כופר ע״פ עצמו כשהוא מודה שהוא מועד כיון שהשור בסקילה א״כ למאן דאמר דמי מזיק הרי משכחת דמשלם ע״פ עצמו יותר ממה שהזיק. והא דלא מוקי רבה שם מתניתין דהכא בכה״ג משום דלישנא דמתניתין המית שורי משמע דליכא עדים כלל. וק״ל:
אך הא קשיא לי לשיטת התוס׳. דהא לכאורה קשה מאי מקשה התם על רבה הא מצי לאוקמי במודה ואחר כך באו עדים דשפיר השור בסקילה ומחייב בכופר מה שאין כן בעבד דפטור בקנס משום דהודה קודם שבאו העדים וצ״ל משום דקי״ל במודה בקנס ואחר כך באו עדים היכא דפוטר עצמו מכלום דחייב. אך לפי מאי דמשני שם בדמים מאי מקשה שם אימא סיפא המית שורי עבדו של פלוני וכו׳ הא שפיר הוי מצי לאוקמי במודה ואח״כ באו עדים דפטור מקנס משום דכשהודה חייב עצמו בדמים ואפילו באו עדים אח״כ אינו משלם יותר ממה שהזיק ובהכי אתא שפיר כולה מתניתין דברישא מחייב א״ע בבושת ופגם כדקתני מתניתין ובגנבתי מחייב עצמו בקרן כדקתני במתניתין ובהמית שורי עבדו וכו׳ מחייב עצמו בדמי עבד. ולשיטת רש״י ניחא שכתבנו דמשמע ליה מלישנא דמתניתין כל המשלם יותר ממה שהזיק דס״ל כופר דמי ניזק א״כ אין שייך לומר בעבד דאינו משלם ע״פ עצמו יותר מהמית שורי את פלוני דמשלם ע״פ עצמו דהיינו נמי דמי ניזק ובזה משלם גם גבי עבד (אף שכתבו התוס׳ שם בבבא קמא דאף למאן דאמר כופר דמי ניזק איכא נפקא מיניה בין כופר לדמים עיין שם לא שייך הכא כלל וכ״ש דלפי׳ רש״י דס״ל למתניתין כופרא ממונא דלא שייך החילוקים שכתבו התוס׳ שם) אבל לפי׳ התוספות דאפילו למאן דאמר דמי מזיק לא מיקרי יותר ממה שהזיק שפיר הוי מצי לאוקמי בהכי. ואפשר דהיינו דקאמר התם יכולני לשנויא לך רישא דמים וסיפא קנס דאינו מובן כלל כמו שכתבו התוספות שם תימא דמאי תירוץ הוא זה. ולפי מ״ש יש לומר הפירוש כן דברישא אף דבהודה ואחר כך באו עדים משלם כופר אינו בכלל יותר ממה שהזיק ומשום דהיינו דמים ר״ל דהוא דמי מזיק כמו שכתבו התוס׳ שנותן פדיון נפשו וסיפא קנס בשלשים סלעים של עבד אינו בכלל דמים כלל והוי ליה משלם יתר ממה שהזיק דהוא קנס אלא דאפ״ה חשיב ליה רבה שנויא דחיקא לפרש הכי וממילא מתורץ תמיהות התוס׳ שם ע״ש. ודוק:
בגמרא לא נצרכא אלא לפחת נבילה פירש״י ותוס׳ דבההיא פלגא ניזקא דקא שקיל וכו׳. לכאורה קשה דהא הוי ליה לפרש יותר דבאמת מיירי במועד דודאי ממונא הוא אפילו הכי פחת נבילה דניזק. ותו יש לדקדק דלא משני הש״ס שניהם בתשלומין בח״נ צרורות דלכ״ע ממונא היא ואפשר דמזה משמע להו דנ״ל להש״ס לאוקמי מתניתין דהניזק והמזיק בתשלומין בתם דומיא דרישא דנקיט התם ע״פ עדים למעוטי מודה בקנס וכו׳ ע״ש. ובזה א״ש הא דהוצרך הש״ס למיעבד צריכותא משני צדדים בתם ומועד ולא סגי בחד צריכותא דהוי מוקמינן במסתבר טפי אלא משום דמסיימא מילתא דהך מתניתין משמע ליה בתם דומיא דרישא כנ״ל ומתניתין דתשלומי נזק מיירי כולה במועד. וק״ל:
בגמרא וצריכא דאי וכו׳. נראה דלא קאמר אלא לתרץ למ״ד פלגא ניזקא קנסא אבל ודאי דאפילו למ״ד פלגא ניזקא ממונא דאצ״ל דמתניתין דניזק ומזיק בתשלומין היינו פחת נבילה אפ״ה אין חילוק בין תם למועד דלעולם פחת נבילה דניזק דלא מצינו בהא פלוגתא. וכן משמע מהא דקאמר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ופי׳ התוס׳ דלא תקשה למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר. ואי ס״ד דלדידיה יש לחלק בפחת נבילה בין תם למועד הא איכא שיורא. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] מימרה זו אלא לפחת נבילה. אמנם מעריכים את חצי הנזק כאשר מחלקים לשנים את ההפרש שבין דמי שור חי ודמי הנבילה בשעת עמידה בדין. ואולם מה שערך הנבילה פוחת אחר כך, עד הזמן שבעל הנבילה מוכר אותה בפועל — את זה אין משלמים לניזק, ונמצא שהניזק נעשה גם הוא שותף בתשלומים, שהרי הוא מפסיד את הסכום הזה משל עצמו. ומקשים על תירוץ זה: פחת נבילה הלא תנינא [שנינו] כבר במפורש בברייתא במסכת בבא קמא, שמה נאמר במשנה ״תשלומי נזק״ — הרי זה מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ועל חשבונם הפחת ממחירה!
The Gemara answers: This halakha is necessary only for the degradation of the carcass. Initially, half the damage is assessed by calculating the difference between the value of a living ox and the value of its carcass when the owner of the ox that gored the other ox stands trial. The degradation in the value of the carcass from when it was gored until the owner is able to sell it is borne by the owner of the carcass. The owner thereby shares in the payment, as he loses that sum. The Gemara asks: We already learned the halakha with regard to the degradation of the carcass in a baraita in Bava Kamma (10b) in which it is taught that the passage in the mishna: I have become liable to pay payments of damage, teaches that the owners tend to the carcass and bear the costs of its degradation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חֲדָא בְּתָם וַחֲדָא בְּמוּעָד וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן תָּם מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּעַד אֲבָל מוּעָד דְּאִיַּעַד אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן מוּעָד מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ אֲבָל תָּם אֵימָא לָא צְרִיכָא.

The Gemara answers: One of these halakhot is with regard to an innocuous ox and one is with regard to a forewarned ox. The Gemara adds: And it is necessary to teach both halakhot, as if the mishna had taught us only with regard to an innocuous ox, one would understand that its owner is treated with leniency and the owner of the carcass bears the cost of degradation due to the fact that the ox has not yet been forewarned; however, with regard to a forewarned ox, that was forewarned, say no, the owner of the carcass does not bear the cost of degradation. And if the mishna had taught us only with regard to a forewarned ox, one would understand that its owner is treated with leniency and the owner of the carcass bears the cost of degradation due to the fact that he pays for the entire damage, and therefore, the relatively insignificant cost of degradation is overlooked. However, with regard to an innocuous ox, say no, since the owner pays only half the damage, he must bear the cost of degradation. Therefore, it was necessary to state the halakha in both cases. Therefore, there is no proof from this mishna whether half the damage is payment of a money or payment of a fine.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקא משלם כוליה – ודיו בהפסד זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: חדא [הלכה אחת] נאמרה לגבי שור תם וחדא הלכה אחת] נאמרה לגבי שור מועד. ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמרנה שתיהן; דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] דין זה רק בתם, היינו אומרים: משום דאכתי [שעדיין] לא איעד [הועד] השור, לכן מקילים בדינו של המזיק, אבל מועד דאיעד כבר הועד], אימא [אמור] שלא ויתחייב בעל השור המזיק גם בתשלומי הפחת. ולהיפך: ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק במועד, היינו אומרים: משום דקא [שהוא] משלם את הנזק כוליה [כולו] ופחת הדמים של הנבילה שהוא הפסד קטן ביחס, אינו נחשב, אבל תם אימא [אמור] שלא, שכיון שמשלם רק את חצי הנזק, ישלם גם מהפסד פחת ערך הנבילה. ולכן צריכא [צריך] שייאמרו דברים בשני המקרים. ולפי הסבר זה אין להוכיח ממשנה זו לענייננו האם ״חצי נזק״ הינו חיוב ממוני או קנס.
The Gemara answers: One of these halakhot is with regard to an innocuous ox and one is with regard to a forewarned ox. The Gemara adds: And it is necessary to teach both halakhot, as if the mishna had taught us only with regard to an innocuous ox, one would understand that its owner is treated with leniency and the owner of the carcass bears the cost of degradation due to the fact that the ox has not yet been forewarned; however, with regard to a forewarned ox, that was forewarned, say no, the owner of the carcass does not bear the cost of degradation. And if the mishna had taught us only with regard to a forewarned ox, one would understand that its owner is treated with leniency and the owner of the carcass bears the cost of degradation due to the fact that he pays for the entire damage, and therefore, the relatively insignificant cost of degradation is overlooked. However, with regard to an innocuous ox, say no, since the owner pays only half the damage, he must bear the cost of degradation. Therefore, it was necessary to state the halakha in both cases. Therefore, there is no proof from this mishna whether half the damage is payment of a money or payment of a fine.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד זשֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ חוּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה וְלָא קָתָנֵי שֶׁהַתָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ וּמוּעָד מְשַׁלֵּם ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ.

The Gemara continues. Come and hear an additional proof from a baraita: What is the difference between an innocuous and a forewarned ox? The difference is that the owner of an innocuous ox pays half of the damage from its body. Compensation for the damage may be collected only from the body of the ox that gored another ox. If the ox that gored another ox is worth less than half the damage, e.g., if an inexpensive ox killed an expensive one, the injured party receives less than half the damage. And the owner of a forewarned ox pays the entire damage from the owner’s property, and the value of the ox that gored another ox has no effect on the payment. The tanna did not teach an additional difference that the owner of an innocuous ox does not pay based on his own admission and the owner of a forewarned ox pays based on his own admission. Apparently, the half damage is a payment of money and not a fine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מגופו – אינו גובה אלא מגוף השור ואם אין בו כדי חצי נזקו יפסיד המותר.
מן העלייה – מן המיטב שבנכסי מזיק דגבי תם כתיב (שמות כא) וחצו את כספו מגופו ובמועד כתיב (שם) שלם ישלם שור ואם איתא דפלגא ניזקא קנסא ניתני נמי שהתם אינו משלם על פי עצמו ומועד משלם על פי עצמו דמועד ודאי בדין משלם שהרי התרו והעידו בו לשמור שורו.
חצי נזק המשתלם בתם שביארנו שהוא קנס ולא ממון אע״פ שמכל מקום התורה זכתהו בו מפסיד הוא ממנו לפעמים והוא מה שהנבלה פוחתת משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שהבעלים מיטפלין בנבלה ושמין אותה להם כשעת מיתה ושאר ההפסד חולקין בשוה ונמצא שהוא מפסיד אף מחצי נזק שזכו לו מן השמים ונמצא שאף הנזק בתשלומין ועל זה אמרו המזיק והניזק בתשלומין בין בתם לחצי נזק בין במועד לנזק שלם:
חצי נזק של תם אינו משתלם אלא מגופו ונזק שלם של מועד משתלם מן העלייה ואע״פ ששור מועד שהמית משלם כופר והיה ראוי לומר בתם שהמית שישלם חצי כופר עד שידונו בכופר כבנזק אינו כן אלא תם שהמית אינו משלם אף חצי כופר שנאמר ובעל השור נקי מחצי כופר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו בברייתא: מה בין תם למועד — שהתם משלם חצי נזק מגופו, מדמי השור המזיק עצמו, ואם אינו שווה כדי חצי הנזק, כגון אם שור זול הזיק שור יקר — הרי זה הפסדו של הניזק. ומועד משלם נזק שלם מן העלייה (מרכוש הבעלים). שבעליו משלם את דמי כל הנזק מרכושו בלי קשר לשווי השור המזיק. ולא קתני [שנה] שם את ההבדל הנוסף, שהתם אינו משלם על פי עצמו, ומועד משלם על פי עצמו. שהרי לפי הכלל שלמדנו במשנתנו שהמודה בקנס פטור, אין המודה בכך צריך לשלם! ומכאן ראיה שחצי נזק אינו קנס אלא ממון.
The Gemara continues. Come and hear an additional proof from a baraita: What is the difference between an innocuous and a forewarned ox? The difference is that the owner of an innocuous ox pays half of the damage from its body. Compensation for the damage may be collected only from the body of the ox that gored another ox. If the ox that gored another ox is worth less than half the damage, e.g., if an inexpensive ox killed an expensive one, the injured party receives less than half the damage. And the owner of a forewarned ox pays the entire damage from the owner’s property, and the value of the ox that gored another ox has no effect on the payment. The tanna did not teach an additional difference that the owner of an innocuous ox does not pay based on his own admission and the owner of a forewarned ox pays based on his own admission. Apparently, the half damage is a payment of money and not a fine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תְּנָא וְשַׁיַּיר מַאי שַׁיֵּיר דְּהַאי שַׁיַּיר שַׁיַּיר טחֲצִי כוֹפֶר אִי מִשּׁוּם חֲצִי כוֹפֶר לָאו שִׁיּוּרָא הוּא

The Gemara refutes this claim: This baraita is no proof, as the tanna taught some cases and omitted others and did not list all the differences between innocuous and forewarned oxen. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? The failure to include an item in a list can be deemed insignificant only if it is one of at least two omissions. If there is only one omission, apparently it was omitted advisedly. The Gemara replies: He omitted the halakha of the half ransom as well. If a forewarned ox killed a person, its owner pays a ransom, and if an innocuous ox killed a person, the owner does not pay even half the ransom. The Gemara rejects this claim: If it is due to the half ransom that the failure to list the difference with regard to payment based on one’s own admission is insignificant, it is not an omission.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שייר חצי כופר – לא שנה כל החילוקים שביניהם שהרי אף יש חילוק זה ביניהם שהמועד שהמית את האדם משלם כופר שלם ותם שהמית אפילו חצי כופר כדינו בניזקין לא משלם דכתיב (שמות כ״א:כ״ח) בעל השור נקי ודרשינן (ב״ק דף מא:) נקי מחצי כופר.
אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא וכו׳ – לאו פירכא היא אלא שינויא הוא דלא תיקשי למ״ד פלגא ניזקא ממונא מאי שייר דשייר חצי כופר ומשני לא שייר כלום וחצי כופר לאו שיורא הוא וכן איכא בנזיר בפ׳ ג׳ מינים (נזיר לח: ושם) גבי אי משום לא יחל לאו שיורא הוא וכן בפרק החליל (סוכה דף נד. ושם) וההוא דהתם מגומגם טפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי תנא [שנה החכם] ושייר, ולא שנה את כל פרטי ההבדלים בין תם ומועד. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי את הלכה זו] גם שייר, שהרי אי אפשר לטעון ששייר החכם, אם אין הוכחה אחרת לכך שלא נמנו כל ההבדלים האפשריים! ומשיבים: שייר חצי כופר. שיש הבדל נוסף ביניהם, כי שור מועד שהרג את האדם משלם בעליו כופר, וכששור תם הורג אדם איננו משלם אפילו חצי כופר. ודוחים: אי [אם] משום חצי כופר — זה לאו שיורא [לא שיור] הוא, וטעמו של דבר —
The Gemara refutes this claim: This baraita is no proof, as the tanna taught some cases and omitted others and did not list all the differences between innocuous and forewarned oxen. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? The failure to include an item in a list can be deemed insignificant only if it is one of at least two omissions. If there is only one omission, apparently it was omitted advisedly. The Gemara replies: He omitted the halakha of the half ransom as well. If a forewarned ox killed a person, its owner pays a ransom, and if an innocuous ox killed a person, the owner does not pay even half the ransom. The Gemara rejects this claim: If it is due to the half ransom that the failure to list the difference with regard to payment based on one’s own admission is insignificant, it is not an omission.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות מא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות מא., עין משפט נר מצוה כתובות מא. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות מא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות מא., רש"י כתובות מא., ראב"ן כתובות מא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות מא., ר"י מלוניל כתובות מא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות מא., רשב"א כתובות מא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות מא. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות מא., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות מא., שיטה מקובצת כתובות מא., מהרש"א חידושי הלכות כתובות מא., פני יהושע כתובות מא., הפלאה כתובות מא., בירור הלכה כתובות מא., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות מא., אסופת מאמרים כתובות מא.

Ketubot 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 41a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 41a, Rif by Bavli Ketubot 41a, Collected from HeArukh Ketubot 41a, Rashi Ketubot 41a, Raavan Ketubot 41a, Tosafot Ketubot 41a, Ri MiLunel Ketubot 41a, Piskei Rid Ketubot 41a, Rashba Ketubot 41a, Raah Ketubot 41a, Meiri Ketubot 41a, Ritva Ketubot 41a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 41a, Shitah Mekubetzet Ketubot 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 41a, Penei Yehoshua Ketubot 41a, Haflaah Ketubot 41a, Beirur Halakhah Ketubot 41a, Steinsaltz Commentary Ketubot 41a, Collected Articles Ketubot 41a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144