ולא מייתא קרבן – דיחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור כדילפינן בהוריות (דף ב:) מבעשותה.
(1) 
רָבִינָא אָמַר לְעִנְיַן קׇרְבָּן קָתָנֵי עָשׂוּ בֵּית דִּין בְּהוֹרָאָתָן כִּזְדוֹן אִישׁ בָּאִשָּׁה וְלָא מַתְיָא קׇרְבָּן עַל פִּי עֵדִים כְּשִׁגְגַת אִישׁ בְּאִשָּׁה וּמַתְיָא קׇרְבָּן.
רָבִינָא אָמַר לְעִנְיַן קׇרְבָּן קָתָנֵי עָשׂוּ בֵּית דִּין בְּהוֹרָאָתָן כִּזְדוֹן אִישׁ בָּאִשָּׁה וְלָא מַתְיָא קׇרְבָּן עַל פִּי עֵדִים כְּשִׁגְגַת אִישׁ בְּאִשָּׁה וּמַתְיָא קׇרְבָּן.Ravina said that this baraita is taught with regard to an offering, and it should be explained as follows: If the court acted in accordance with their own instruction, it is as though this was a willful act of a man with a woman, and she therefore does not bring an offering, as an individual who followed the ruling of the court is exempt from bringing an offering (see Horayot 2a–b). If she married based on testimony of witnesses, it is considered as though this was an unwitting act of a man with a woman, and therefore she brings an offering.
רבינא אמר לענין קרבן קתני – והכי קאמר עשו ב״ד בהוראתן כזדון איש באשה וליכא למימר משום דחשיבא כמזידה הוא דלא מיחייבא קרבן משום דהוי לה למידק דהא תנן (לעיל פז: ע״ש) הורוה ב״ד לינשא וחזרה וקלקלה חייבת בקרבן שלא הורוה אלא לינשא ויותר קרובה היא למזיד כשקלקלה מכשניסת אלא טעמא משום יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור דהכי אית ליה לר׳ שמעון בפ״ק דהוריות (דף ג:) והאי דנקט הכא כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא.
ומה שנתגלגל כאן מכתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשום מדי לשום יון לבנין הבית לחורבנו ושהיה במזרח וכתב במערב או במערב וכתב במזרח ובכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו אילונית וכן בעריות שאמרו צרותיהן מותרות שהלכו הצרות ונישאו ונמצאו אלו אילוניות וכן בכתב סופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ובשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ובענין כנסה בגט קרח יש מהן שהן הלכה ויש מהן שלא נאמרו אלא לר׳ עקיבא שהיה עושה ממזר מיבמה ומחייבי לאוין אבל לענין פסק אין הולד בהן ממזר אלא שבכלן תצא מזה ומזה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכבר ביארנו ענין כלם בכדי הצורך לענין ביאור ולענין פסק במסכת גיטין פרק הזורק (גיטין ע״ט:):
כבר ביארנו שאם לאחר שנשאת אפילו על פי עד אחד יצא עליה קול שבעלה חי אין מוציאין אותה שאין אומרין הואיל ולא היה היתרה ברור אלא שהוצרכה להוראת בית דין מצד שלא היה לה אלא עד אחד הרי אותה שעה נידונת בקול אלא שבית דין העבירו וכשחזר הקול אחר שהתירוה הואיל ולא נשאת עדין נדונהו מאותה שעה והרי זה כקלא דמקמי נשואין שהרי אז דמקמיה היתר נשואין קמ״ל דלא שהרי אפילו עד אחד בא והעיד שלא מת אינו כלום שהרי הראשון כשנים כמו שביארנו ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאם הוחזק הקול בבית דין וכגון שאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים הואיל ולא נישאה אין משיאין אותה ואין נראה כן:
רבינא אמר לענין קרבן קתני וה״ק – פי׳ ולהכי נייד מאוקמתא דרב אשי משום דאי מיירי תנא בעניינים שבין איש ואשה הא ודאי אף גט בכלל דבריו לא יסור לה״ק דלא מיירי אלא לענין קרבן בלחוד שאם נשא׳ בהוראת ב״ד הרי היא כמזיד לפטרה מקרבן. כתב לשם מלכות שאינה הוגנת במקומה פרשנוה יפה בס״ד.
רבינא אמר: לענין קרבן קתני [שנה] ברייתא זו, וכך יש לפרשה: עשו בית דין בהוראתן — הרי זה כזדון איש באשה ולא מתיא [ואינה מביאה] קרבן, שהרי על עבירת זדון אין מביאים קרבן. אם נישאת על פי עדים — עשו זאת כשגגת איש באשה, ומתיא [ומביאה] קרבן.
Ravina said that this baraita is taught with regard to an offering, and it should be explained as follows: If the court acted in accordance with their own instruction, it is as though this was a willful act of a man with a woman, and she therefore does not bring an offering, as an individual who followed the ruling of the court is exempt from bringing an offering (see Horayot 2a–b). If she married based on testimony of witnesses, it is considered as though this was an unwitting act of a man with a woman, and therefore she brings an offering.
הכל
(2) וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא קַמַּיְיתָא רַבָּנַן הִיא וְתָרֵיץ הָכִי חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ וְשֶׁנִּיסֵּת ע״פ עַל פִּי ב״ד בֵּית דִּין .
And if you wish, say and refute Rav Sheshet’s difficulty in the following manner: This first baraita, which exempts forbidden women from a bill of divorce, is the opinion of the Rabbis, who prohibit a woman in this situation to her husband, even if she had married another based on witnesses. And you should answer the difficulty by reading the relevant clause of the baraita as follows: Apart from a married woman who married on the basis of witness testimony, and this includes one who married by permission of the court, as she too requires a bill of divorce.
הך קמייתא – דקתני חוץ מאשת איש כולה רבנן היא ולא תיתני שניסת דמשמע אבל בעדים לא אלא תריץ ושניסת ומשתמעין תרוייהו.
חוץ מאשת איש – דהיינו בעדים ושניסת ע״פ ב״ד בעד אחד דתרוייהו בעו גט וכיון דבעינן גיטא אלמא מילתא היא ומתסרא אקמא.
רבנן היא. הא דכל העריות, ותני חוץ מאשת איש, כלומ׳ שנשאת בעדים ושנשאת על פי ב״ד כלומ׳ בעד אחד, דתרויהו בעו גיטא, דלאו כביאת זנות שויוה רבנן, דקנסוה למיחש דאמרי גירש ראשון ונשא שיני כדלעיל. והואיל וצריכה ממנו גט, לאו כאנוסה היא אלא כזינתה ברצון, שאין אנוסה בעולם צריכה גט.
רש״י בד״ה הך קמייתא כו׳ תרוייהו חוץ כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה אמר ולא כו׳ הוה ליה למיעבד ונמנע ולא עבד עובדא והד״א:
בד״ה חוץ מא״א דהיינו בעדים ושניסת כו׳ וכיון דבעי׳ גט אלמא מלתא היא ומיתסר אקמא עכ״ל לדברי התוס׳ דלעיל (יבמות דף פ״ח ע״ב) בד״ה א״ה סיפא כו׳ שכתבו דמתני׳ דקתני בשלא ברשות מותרת לחזור איירי בגט ע״כ (א) אין זה מוכרח הכא לומר כיון דבעי גט מיתסר נמי אקמא אלא כיון דבעי הכא גט מצינן למימר נמי דאסורה אבל אי לאו בעי גט הא ודאי דע״כ הוה לן למימר נמי דמותרת לחזור כמו שפירשו התוס׳ מהא דמוכח דע״פ עדים לא בעי גיטא מיניה כו׳:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לדחות את קושיית רב ששת באופן אחר: הא קמייתא [זו הברייתא הראשונה] הפוטרת מגט עריות שנישאו — כדעת רבנן [חכמים] היא, האוסרים אותה על בעלה גם בנישאת על פי עדים, ותריץ הכי [ותרץ, ישב אותה, כך]: חוץ מאשת איש שנישאת על פי עדים, ובכלל זה גם זו שניסת על פי בית דין שצריכות גט.
And if you wish, say and refute Rav Sheshet’s difficulty in the following manner: This first baraita, which exempts forbidden women from a bill of divorce, is the opinion of the Rabbis, who prohibit a woman in this situation to her husband, even if she had married another based on witnesses. And you should answer the difficulty by reading the relevant clause of the baraita as follows: Apart from a married woman who married on the basis of witness testimony, and this includes one who married by permission of the court, as she too requires a bill of divorce.
הכל
(3) מֵתִיב עוּלָּא מִי אָמְרִינַן מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד וְהָתְנַן כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לְשֵׁם מַלְכוּת מָדַי לְשֵׁם מַלְכוּת יָוָן לְבִנְיַן הַבַּיִת לְחוּרְבַּן הַבַּיִת הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח.
§ Ulla raised an objection against Rav Sheshet’s reasoning: Do we say this justification: What could she have done? Is a woman considered to have acted under duress when she had no way to avoid sin? But didn’t we learn in a mishna (Gittin 79b): If a man wrote a bill of divorce and dated it according to a kingdom that is not suitable [hogenet], i.e., one that does not reign over their place of residence; or according to the kingdom of Media or according to the kingdom of Greece, which are no longer in existence; or if he dated it according to the building of the Temple or according to the destruction of the Temple; and similarly if the bill of divorce was given in the east and he wrote in it a place in the west, or in the west and he wrote a place in the east, this bill of divorce is invalid.
כתב לשם מלכות שאינה הוגנת – סופר שהיה צריך למנות למלכי ישראל או לשם מלכות אחרת כגון לשם מלכי רומי ותנא קרי לה שאינה הוגנת משום דאין להם לא כתב ולא לשון כדכתיב (עובדיה א) בזוי אתה מאד.
מלכות יון כו׳ – והא דאמר בע״ז (דף י.) דבגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד אר״ת דהיינו בשאר שטרות דבגט שייך שלום מלכות דדבר גדול הוא בעיניהם להפריד איש מאשתו ואין מונין אלא למלכות אותה העיר בלבד.
היה במזרח וכתב במערב – לא כמו שפירש ריב״ן דאבעל קאי דבהדיא אמרי׳ בגיטין (דף פ. ושם) היה במזרח מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו אלא סופר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני כו׳ וא״ת בשלמא בעדים צריך לכתוב מקום שחותמים דאיכא קפידא שיכולין לבא לידי הזמה אבל בסופר מאי קפידא איכא ועוד תימה דעכשיו נוהגין לכתחלה שהסופר כותב כתובה בעיר זו ושולחה לחתן לעיר אחרת שהוא מקום חופה וכותבין שם עיר החופה ששם חותמין ושמא י״ל הא דנקט הגמרא היה סופר במזרח לאו דוקא משום סופר אלא משום עדים אלא משום דמתני׳ קתני היה במזרח לשון יחיד דמשמע סופר ואורחא דמילתא דבמקום שהסופר כותב שם עדים חותמים וליכא פסולא אלא משום עדים ורב דקאמר נמי לסופרים לא היה מקפיד אלא משום עדים ובשאר שטרות אפילו שינה מקום עדים דיעבד כשר כדקתני באחד דיני ממונות (סנהדרין לב. ושם) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן אע״פ שבאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו אלא בגיטין החמירו והא דגיטין המאוחרים כשרים היינו כשהעדים והסופר היו באותה העיר בזמן הכתוב בגט וא״ת מצאו באשפה אמאי כשר לרבי מאיר ניחוש שמא איחרו וכתבו ולא חש הסופר להיות בעיר ביום הכתוב בו וזרקו לאשפה וההוא דהיה במזרח כר״מ נמי אתי כדמוכח בהמגרש (גיטין פו.) לפר״ת גבי גיטין פסולים דפריך והא איכא שלום מלכות דפי׳ דלאו אשלום מלכות קפדינן דההוא מותר אפי׳ לכתחלה לרבנן דר׳ מאיר כמו שאנו כותבים לבריאת עולם אלא מסיפא דהיה במזרח וכתב במערב פריך וכן מוכח בפר״ח דגרס האיכא כתב לשם מלכות כו׳ משמע דמסיפא פריך ומוכחא סוגיא דאתיא כר׳ מאיר ואר״י דלא מחזקינן ליה כמאוחר דמסתמא בו ביום שנמצא נכתב כמו שמוכיח מתוכו ומסתמא שם היה הסופר וכתב מקומו אי נמי בידוע שהסופר שם [וע״ע תוס׳ גיטין פ. ד״ה כי יתביתו].
לשם מלכות שאינה הוגנת – פ״ה לשם מלכות רומי שאין להם לא כתב ולא לשון ותימה דהא חזינא דאית להו כתב ולשון וי״ל דאינו כתב מיוחד אכן לקחו אותו משארי לשונות וא״ת אמאי לא חשבינן ליה ללשון גמור כמו לשון ישמעאל ולשון אדום שלא היו כמו כן בדור הפלגה וי״ל דאין לשונם טוב כל כך כמו לשון ישמעאל כדאמרי׳ בירושלמי דל״ב לשונות הציף הים וכולם חזרו ויצאו מאדום וישמעאל עוי״ל דר״ל אין להם לשון המלכות כמו לשארי אומות שיש שיש להם לשון המלכות כדאמרינן התם שהיה מספר קומי. תימה למה אין אנו כותבים עתה לשני המלך ואנו כותבים לבריאת עולם. ויש לומר משום שהורגלו בשטרות לבריאת עולם הורגלו נמי בגיטין:
והאחרון אינו ממזר – וא״ת ואמאי אינו ממזר כדלעיל מטעם קנס דהא לעיל אמרינן דכי נתגרשה מן הראשון הוי ממזר מן השני מטעם קנס וי״ל דר״ל הכא אינו ממזר מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר:
ונתקדשה ובא בעלה מותרת לחזור לו – וה״ה דשריא לשני אם גרשה הראשון דראשון ושני שוין דכמו דחזיא לחזור לראשון אם גרשה השני כך מותרת לחזור לשני אם גרשה ראשון:
מתיב עולא ומי אמרינן מאי הו״ל למיעבד והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות מדי לשם מלכות יון לבנין הבית לחורבן הבית. הי׳ במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מה הו״ל למיעבד, איבעי׳ לי׳ לאקרויי גיטא:
גמ׳ לבנין הבית כו׳. נ״ב פי׳ לא כתב לשם מלכות:
תוס׳ בד״ה היה במזרח כו׳ וא״ת מצאו באשפה כו׳. נ״ב דפסק כן רב נחמן בפ׳ כל הגט ותימה גדולה הלא לשם איירי שהעדים חותמים במקומו ובעתו ולא מצא אלא גט שכתוב בלא עדים וא״כ מה יש לנו לחוש בסופר לחוד כמו שפירש לעיל ובודאי האי וא״ת לא קאי על האי ושמא י״ל דלעיל מיניה אלא אפשטא דתלמודא קאי דקפדינן אף אסופר וכ״כ התוס׳ בפ׳ הזורק כפשוטו דאף אסופר קפדינן יפה עושים מה שנוהגים שהסופר כותב כתובה כו׳ ודו״ק:
תוס׳ בד״ה היה במזרח כו׳ והא דגיטין המאוחרים כשרים היינו כשהעדים והסופר היו באותה העיר כו׳ עכ״ל ממה שכתבו העדים והסופר נראה דמה שכתבו לעיל דהיה הסופר במזרח לאו דוקא משום סופר אלא משום עדים לא כתבו כן בהחלט אלא דשמא י״ל כך אבל לפי האמת דהחמירו בגיטין בין בסופר בין בעדים יש לחוש ואהא שפיר הקשו מההיא דמצאו באשפה דכשר לר״מ דיש לחוש בסופר וכמ״ש מהרש״ל:
א לגבי עצם הסברה שהעלה רב ששת מתיב [מקשה] עולא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] נימוק זה של מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות], שאם לאשה לא היתה כלל דרך להימנע מעבירה דנים אותה כאנוסה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כתב גט וכתב בו תאריך לשם מלכות שאינה הוגנת, שאיננה המלכות שבה הם נמצאים, או לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון שכבר בטלו מן העולם, או כתב תאריך לבנין הבית או לחורבן הבית, וכן אם היה הגט ניתן במזרח וכתב בו מקום במערב, או שניתן במערב וכתב בו מקום במזרח — הרי גט זה פסול, ולכן אם נישאה לאחר —
§ Ulla raised an objection against Rav Sheshet’s reasoning: Do we say this justification: What could she have done? Is a woman considered to have acted under duress when she had no way to avoid sin? But didn’t we learn in a mishna (Gittin 79b): If a man wrote a bill of divorce and dated it according to a kingdom that is not suitable [hogenet], i.e., one that does not reign over their place of residence; or according to the kingdom of Media or according to the kingdom of Greece, which are no longer in existence; or if he dated it according to the building of the Temple or according to the destruction of the Temple; and similarly if the bill of divorce was given in the east and he wrote in it a place in the west, or in the west and he wrote a place in the east, this bill of divorce is invalid.
הכל
(4) תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ וְאַמַּאי לֵימָא מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא.
Consequently, if she married another man she must leave this one and that one, both the one who gave her the bill of divorce and the new husband. And all these matters mentioned in the mishna here, the penalties imposed on a married woman who remarried unlawfully, apply to her. The Gemara asks: But why? Let us say: What could she have done. She acted under duress, as she married again only because she thought the bill of divorce was valid. The Gemara answers: This woman did not act under duress, as she should have had the bill of divorce read by a scholar, who would have told her that it was invalid.
תצא מזה ומזה – אם ניסת באותו גט.
כל הדרכים – כל הנך קלקולי דמתני׳.
מאי הוה לה למיעבד – סבורה היתה שהוא גט כשר.
לאקרויה לגיטא – לפני חכם.
(ד-ה) איבעי ליה לאקרויי לחכם היודע בגטי׳ כו׳ איבעי ליה לאמתוני – פי׳ עד שתלד או עד שיתגלו סימניה לגמרי דהא ודאי לא תניא בלא אין לה מתחלת ברייתה קצת סימנים הא לאו הכי לא הוה אמרי׳ שתמתי׳ דא״כ למה נעשה מתים כחיים לענין יבמה בשלהי פרקי׳ דלעיל משום דרכיה דרכי נועם תמתי׳ אלא ודאי כדאמרן שלא אמרו להמתין אלא בדבר שיש לו קצבה וכ״פ בתו׳.
תצא מזה ומזה, גם מזה שנתגרשה ממנו, וגם מבעלה החדש, וכל הדרכים האלו המוזכרות במשנה של קנסות שקנסו אשה נשואה שחזרה ונישאה שלא כדין — קיימים גם בה. ואמאי [ומדוע]? לימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות], הרי כאנוסה היא שחשבה שהגט כשר ולכן הלכה ונישאה! ומשיבים: זו אינה אנוסה, כי איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול הוא.
Consequently, if she married another man she must leave this one and that one, both the one who gave her the bill of divorce and the new husband. And all these matters mentioned in the mishna here, the penalties imposed on a married woman who remarried unlawfully, apply to her. The Gemara asks: But why? Let us say: What could she have done. She acted under duress, as she married again only because she thought the bill of divorce was valid. The Gemara answers: This woman did not act under duress, as she should have had the bill of divorce read by a scholar, who would have told her that it was invalid.
הכל
(5) אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי תָּא שְׁמַע הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת וְנִמְצֵאת זוֹ אַיְלוֹנִית תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ וְאַמַּאי נֵימָא מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד אִיבְּעִי לַהּ לְאַמְתּוֹנֵי.
Rav Shimi bar Ashi said: Come and hear a different proof. With regard to one who married his yevama, and the rival wife of the yevama went and married someone else, and this yevama was later discovered to be a sexually underdeveloped woman, which means that she was never eligible for levirate marriage and therefore her act of intercourse did not exempt her rival wife from levirate marriage, the rival wife must leave this one and that one, i.e., her husband must give her a bill of divorce and she may not marry the yavam, and all these matters apply to her. But why? Again, let us say: What could she have done. The Gemara answers: This is no proof, as she should have waited until it was clearly established that the other wife was not a sexually underdeveloped woman.
והלכה צרתה ונשאת – לשוק שנפטרה בייבום חברתה ואח״כ נמצאת זו אילונית ואין ביאתה פוטרת צרתה כדאמר בפ״ק (יבמות יב.) פרט לאילונית שאין יולדת.
תצא – צרתה מזה שניסת לו ומיבמה ורבי עקיבא היא (לקמן דף צב.) דעביד חייבי לאוין כגון יבמה לשוק כחייבי כריתות כאשת איש ממש.
ארשב״א ת״ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו איילנות תצא מזומ״ז וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מאי הו״ל למעבד, איבעי׳ לי׳ לאמתוני:
אילונית. אינה פוטרת צרתה, דלאו בת יבום היא. תצא. הצרה והולד ממזר, ור׳ עקיבא היא דאמ׳ יש ממזר מחייבי לאוין. לאמתוני. שלא תנשא לזר עד שתגדיל (יבמתו) [יבמתה] לראות אם היא אילונית אם לאו.
אמר רב שימי בר אשי: תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: הכונס את יבמתו והלכה צרתה של היבמה ונשאת לאדם אחר, ונמצאת זו היבמה לבסוף אילונית ולא היתה זקוקה לייבום, ואם כן בעילתה לא פטרה את צרתה מן הייבום ואותה צרה שנישאה לאחר, בעבירה נישאה — תצא הצרה מזה ומזה מבעלה ומהיבם, שלא תתייבם, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]? ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי איבעי [היה] לה לאמתוני [להמתין] עד שיתברר אם האשה האחרת היא איילונית.
Rav Shimi bar Ashi said: Come and hear a different proof. With regard to one who married his yevama, and the rival wife of the yevama went and married someone else, and this yevama was later discovered to be a sexually underdeveloped woman, which means that she was never eligible for levirate marriage and therefore her act of intercourse did not exempt her rival wife from levirate marriage, the rival wife must leave this one and that one, i.e., her husband must give her a bill of divorce and she may not marry the yavam, and all these matters apply to her. But why? Again, let us say: What could she have done. The Gemara answers: This is no proof, as she should have waited until it was clearly established that the other wife was not a sexually underdeveloped woman.
הכל
(6) אָמַר אַבָּיֵי תָּא שְׁמַע כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן הָלְכוּ צָרוֹת וְנִישְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיֹּת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ וְאַמַּאי נֵימָא מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד אִיבְּעִי לַהּ לְאַמְתּוֹנֵי.
Abaye said: Come and hear: With regard to all those with whom relations are forbidden, with regard to whom the Sages said that they exempt their rival wives, if these rival wives went and married, and one of these forbidden women was discovered to be a sexually underdeveloped woman, which means that the obligation of levirate marriage did not apply to her at all, and it was the rival wives who should have performed levirate marriage, the rival wife must leave both this and that, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers as before: She should have waited.
כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן – לשוק בלא חליצה ויבום כגון ט״ו נשים דפ״ק (דף ב.).
הלכו צרות אלו ונישאו – לשוק ונמצאת הערוה אילונית ונודע שהוזקקה צרתה לייבום למפרע דערוה אילונית אינה פוטרת צרתה דאילונית מקח טעות הוא ולאו אשתו היא ואין זו צרת ערוה וזקוקה ליבם כדתנן בפ״ק (שם) וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות.
תצא – הצרה מזה ומזה כו׳.
תא שמע כל עריות כו׳ – ס״ד בכונס יבמתו שייך למימר איבעי לה לאמתוני שהיתה בחזקת איסור לשוק עומדת ואין לה להנשא עד שיתברר הדבר שמותרת לשוק אבל כאן בחזקת היתר לשוק עומדת.
אמר אביי ת״ש כל העריות שהמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות ונשאו לאחרים ונמצאו אלו איילנות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, פי׳ הני תרתי מתני׳ ר״ע נינהו שהי׳ עושה ח״ל דהיינו יבמה לשוק כח״כ כא״א ממש והתם נמי נימא מאי הו״ל למיעבד איבעי׳ לי׳ לאמתוני:
והא דתנןא, כל העריות שאמרו צרותיהן מותרותב וכו׳ – פירש״י ז״לג, דרבי עקיבא היא דאמר יש ממזר מיבמה. ובתוספותד השיבו, דהא דייקי׳ עלה בדוכתא בפרק הזורקה, נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתי׳ דרב המנונא וכו׳, ואי ס״ד ר׳ עקיבא היא, היכי ס״ד למימר דזינו מותרות ליבמיהן, דהא לכולי עלמא לר״ע אסורות, כדאמרינן במסכת סוטה בפרק היה מביאו. אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה, אלמא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה, הא מני ר׳ עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה. הא למדנו שאפילו לדברי המתיר בה, מודה דלדברי ר׳ עקיבא אסורה. ואי מתניתין ר׳ עקיבא, היכי קאמר נשאו אין משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל זינו לא. ולפי׳ הםז מפרשים מתניתין אפילו לרבנן, והולד ממזר מזה ומזה מדבריהם. וא״ת, א״כ למה אמרו במשנתנו זו דלקמןח, זו דברי ר׳ עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה, דילמא ממזר מדבריהם קתני, אלא משמע שאין הולד ממזר מדבריהם אלא באשה שהלך בעלה למדינת הים, שמן השני ממזר גמור, וגזרו אף על של ראשון, אבל ביבמה לדברי חכמים משניהם הולד כשר גמור. יש לומר, לעולם אף ביבמה יש ממזר מדבריהם, אבל מתניתין דלקמן קים להו בגמרא דממזר גמור קתני, מדקתני סיפא והאחרון אינו ממזר, והלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ואלו החזירה ראשון הולד ממזר מדבריהם, כל שכן מהבועל שראוי לקנוס שהוא ממזר מדבריהם, אלא מתני׳ אינו ממזר מן התורה קתני, ומשום הכי אוקמה כר״עט. והיינו דאמרינן לקמןי, והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש״מ דוקא קתני. וליכא לאוקומה למתני׳ בשנשאת ע״פ עדים, שמותרת לחזור לבעל, ולפי׳ הולד כשר אף מן הבועל, דאם כן תפשוט מינה דרב ששת. ותו, דקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה מותרת לחזור לו, ואי ע״פ עדים אפילו נשאת. ולפי׳ אמרו זו דברי ר״ע. זה דעת מקצת מפרשים. ולא כתבתי דעתם אלא כדי לבטלו, שכבר מצאו הגאונים בירושלמיכ, גבי מתניתין דכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו׳, זו דברי ר׳ מאיר שאמר משום ר״ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. וכן שנויה בתוספתא במקומה במסכת גיטיןל. ועוד דהא מתני׳ לממזר דדבריהם ממזר קרי ליה, והיכי קתני השתא אינו ממזר. וכן בכל דוכתא ממזר ואסור בממזרת אמרינן, אינו ממזר ואסור בכשרה לא תני תנא. ומה ששאלו היאך אמרו שם נשאו אין זינו לא, בודאי קושיא היא. ויש לי לתרץ, משום דקים להו בגמרא, שלא נחלקו ר״ע וחכמים אלא בהולד ממזר, כדקתני עלה אין ממזר מיבמה, הא בשאר כל הדרכים האלו מודין, וכל עיקר לא שנינו נשאו ולא זינו אלא לדברי חכמים, שאלו לדברי לר״ע אפילו זינו נמי. ומשום הכי פרכינן מינה ומסייעי׳ לרב המנונאמ. ואי נמי, איפשר דמצי למימר ותסברא נשאו דוקא והא לר״ע אפילו זינו, דהא קתני התם שומרת יבם וכנוסה, אלא משום דאפילו לר״ע איכא למימר דמותרת, דר״ע לענין איסורא לא משוי לה כערוה, ולא אסר הכתוב בזנות אלא אשה גמורה שיש בה מיתת ב״ד, מונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל, אבל ביבמה שאינה גמורה ליבם ואין בה כרת ומיתת ב״ד לא מצינו, והיינו מתניתין דקתני נשאו אבל זינו לא, וההיא דהתם תנא אחרינא הוא, ותרי תנאי אליבא דר״ע. אי נמי, לית ליה כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמהנ. וכן אתה מפרש ללישנא בתרא, דמסייעים מינה לרב המנונא מנשאו וה״ה לזינו, ודחי לא נשאו דוקא משום דמחלפא אבל זינו לא, אי משום דרבנןס אי לר״ע גופי׳. ומה שאמרוע משום שהולדפ ממזר מבועל, זו טעות היא, שאף מן הבעל ששנינו שהוא ממזר דדבריהם, אינו אלא אם כן החזיר אותה קודם שיתן לה השני גט, משום דעבדוה רבנן כאלו גרש ראשון ונשא שני והחזירה בלא גט, אבל משגרש שני אין הולד ממזר כלל, דכל דתקון רבנן אמילי דטעמא אסמכוה, ואי אפשר לומר שיהא ממזר משנתן לה השני גט, וכן מן הבועל אינו ממזר אפילו מדבריהם, אלא כשר גמור. והכי תני לה בתוספתאצ, קיים הי׳ ומת הרי זו יוצאה בגט כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה כשרין. ובירושלמיק גרסינן, והולד ממזר מזה ומזה ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון רבי בא בשם רבי זעירא דר׳ עקיבא היא דר׳ עקיבא אמר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר׳ יוסי בשם ר׳ אילא דברי הכל הולד כשר כגיטה כן ממזרה מה נפיק מביניהון נתן לה השני גט ואח״כ בא עלי׳ הראשון על דעת ר׳ בא בשם ר׳ זעירא הולד ממזר כר״ע על דעת ר׳ יוסי בשם ר׳ אילא דברי הכל הולד כשר. הא למדנו מכאן, שאין הולד ממזר כדבריר חכמים, אא״כ החזירה קודם שגירש שני, שכשם שתקנו לה גט, כן תקנו שהולד ממזר, אבל משגרש אי אפשר לומר כן, דלא גריעא מסוטה ודאי, וכבר כתבתי שהולד ממחזיר סוטתו כשר גמור אפילו מדבריהם, בפרק יש מותרותש. וכן נמי פירש הרב ר׳ משה הספרדי ז״לת.
א. בגיטין פ א.
ב. כ״ה בגיטין שם, וכאן: פוטרות צרותיהן.
ג. בגיטין שם ד״ה וכל הדרכים האלו בה. וכאן בד״ה תצא, על הא דהכונס את יבמתו.
ד. לקמן צב א ד״ה אבל חכמים אומרים.
ה. גיטין פ ב.
ו. יח ב.
ז. התוס׳ לקמן צב ב ד״ה אבל, בשם ר״י. ועיין בשו״ת רע״א סי׳ רו, מש״כ בדברי תוס׳ אלו, ובשו״ת אחיעזר ח״א סי׳ א אות י.
ח. צב א.
ט. ג״ז בתוס׳ שם.
י. צג ב.
כ. גיטין פ״ח ה״ו.
ל. פ״ו ה״ח. ועיין בתוס׳ בגיטין פ ב ד״ה נישאו, בסוף הדיבור.
מ. בנדפס: ומשום הכי פרכינן מינה [בל״ק] ומסייעין [בל״ב] לרב המנונא [אליבא דחכמים].
נ. כלומר דפליג אמתניתין דסוטה יח ב. וכ״כ הרשב״א בקיצור, וכ״כ הריטב״א פירושים אלו. ועיין בקרן אורה שכתב שהעיקר נראה כתי׳ רבינו.
ס. בכי״א ובנדפס: לרבנן.
ע. התוספות שהביא רבינו לעיל, בתחלת הדיבור, כ״ה שיטת התוס׳ צב א ד״ה אבל, ולעיל פז ב ד״ה הולד ממזר מזה ומזה, וכ״פ הרא״ש בפסקיו סי׳ ג.
פ. בכי״א ובנדפס: שאין הולד ממזר. ואולי מלת ״משום״ מיותרת וצריך למחוק.
צ. כאן פי״א ה״ז.
ק. פ״י ה״א, דף נד ע״א וילנא. ועיין בביאור הגר״א אה״ע סי׳ יז ס״ק קעא, שהביא דברי הירושלמי אלו. ועיי״ש בירושלמי במראה הפנים שמביא דברי רבינו אך כנראה לא ראה כל דבריו כאן.
ר. נראה שצ״ל: לדברי חכמים.
ש. לעיל פה ב. עיי״ש בדברי רבינו בד״ה אלא אמר רב אשי בסוה״ד. וכדעת רבינו כ״ה דעת תוס׳ חד מקמאי (ההשלמה) בתחלת הפרק. וכ״כ המאירי לעיל פז ב בביאור המשנה הראשונה. ועיין מש״כ בנה הקרן אורה. ועיין בישרש יעקב מש״כ בדברי רבינו.
ת. כונת רבינו למש״כ בפירוש המשנה להרמב״ם וז״ל: אם כשבא עליה הראשון שנית והיא תחת השני קודם שתקבל ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד משני ממזר מדאורייתא. וכ״כ הרמב״ם בפ״י גירושין ה״ז, עיי״ש במ״מ, וכ״כ הרמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה ה״י, ובמ״מ שם. ועיין בשו״ע אה״ע סי׳ יז סנ״ו, ובביאור הגר״א שם ס״ק קע קעא. ועיין מש״כ האור שמח פ״י מגירושין ה״ז.
כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות כו׳ תצא מזה וזה וכל הדרכים האלו בה. פירש רש״י ז״ל (יבמות צ״ד. ד״ה אלא בגיטין פ׳. ד״ה וכל) דר׳ עקיבא היא דאמר יש ממזר מיבמה, והכין נמי תנינן לה בתוספתא דגיטין פ״ו (ה״ח) כל עריות שאמרו צרותיה מותרות וכו׳ תצא הוא ושלשה עשרה דבר בה דברי ר׳ מאיר שאמר משום ר׳ עקיבא וחכמים אומרים אין ממזרין מיבמה וכדאיתא נמי בירושלמי (בפרקין ה״ד) אבל בתוס׳ (עיין יבמות צב. ד״ה אבל) הקשו מדדייקינן עלה בגטין פרק הזורק (גיטין פ:) נשאו אין זנו לא לימא תהוי תיובתיה דרב המנונא דאמר יבמה שזנתה אסורה ליבם כו׳, ואם איתא דר׳ עקיבא היא היאך אפשר לומר כן, הוא אמרינן בסוטה בפרק היה מביא את מנחתה (סוטה יח:) אמרו במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא קתני שומרת יבם וכנוסה, ופרקינן אמרי הא מני ר׳ עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה ואיכא למימר דתרי תנאי נינהו אליבא דר׳ עקיבא וכדאמרינן לקמן (יבמות צב.) וחכמים אומרים אין ממזר מיבמה, ואוקימנא כאידך תנא דר׳ עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוה ממזר, והלכך האי תנא דקתני נשאו אין אבל זנו לא, אתיא כאידך תנא דר׳ עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוי ממזר, אבל בנשאו הוא דהוי ממזר משום דמחלפא באשת איש דעלמא. ותנא דסוטה כתנא דר׳ עקיבא דלא בעי חייבי לאוין דשאר, אלא אפילו מיבמה הוי ממזר, ואי נמי תנא דסוטה דתני שלא שטיתי שומרת יבם אפילו לרבנן אתיא, ולית ליה כתנא דתני התם כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה, ולעולם לרבנן אין ממזר מיבמה כלל ואפילו ממזר מדבריהם דמדקאמר אין ממזר משמע דאינו ממזר כלל, דאלו הוי ממזר מדבריהם לא הוה תני אינו ממזר, דאדרבה לממזר מדבריהם קרי ממזר לפי שהוא אסור בכשרה כדאיתא לעיל. אבל בשום דוכתא לא קרי אינו ממזר לממזר מדבריהם וזה שלא כדעת מקצת מרבותינו בעלי התוס׳ ז״ל (יבמות צ״ב: ד״ה אבל ועיין רמב״ן ד״ה והא דתנן).
כל העריות שאמרו חכמים וכו׳ – עד תצא מזה וכל הדרכים האלו בה פירוש ובכלל שהולד ממזר מזה ומזה ופרש״י ז״ל דאתיא כר״ע דאמ׳ יש ממזר מיבמה וכן מצינו בתוס׳ דגיטין מפורש בדבריו כל עריות שאמ׳ חכמים צרותיהן מותרות תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר״מ שאמ׳ משום ר״ע וחכמי׳ אומ׳ אין ממזר מיבמה וכן היא בירוש׳ והק׳ בתוס׳ דהא אמרי על משנה זו בפרק הזורק נשאו אין זינו לא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמ׳ יבמה שזינתה אסורה ליבמה והיאך אפשר לומ׳ כן דהא מתני׳ ר״ע היא ולר״ע איתא ודאי לדרב המנונא כדאמרי במ׳ סוטה בפ׳ היה מביא את מנחתה לית הלכתא כרב המנונא ופרכי׳ והא תנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה וק״ל שאין משביעין אלא על ביאה שאוסרה עליו ופרקי׳ הא מני ר״ע היא דאמ׳ אין קדושי׳ תופסי׳ בחייבי לאוין ומשוי לה ליבמה כערוה ולדידיה ודאי אית׳ לדרב המנונא ויש שתירצו דהא אמרי׳ לק׳ דתרי תנאי נינהו אליבא דר״ע ולמ״ד דר״ע מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר הא ודאי לית לדרב המנונ׳ ומתני׳ דמ׳ סוטה דתנ׳ דר״ע דסב׳ דמחייבי לאוין גרידי הוי ממזר אבל מתני׳ דפ׳ הזורק הוה ס״ד דנשאו אין זינו לא וכאידך תנא דר״ע דלא עביד ממזר מחייבי לאוין גרידי ולפי׳ אין שומר׳ יבם כערוה וזינתה מותרת ליבמה ובנשואי׳ בלחוד הוא דעביד ממזר משו׳ קנס׳ בעלמא ומשום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדינת הים ואפי׳ ממזר מדרבנן לא הוי כדבעי׳ לברורי לקמן. ואחרים פי׳ דהא דאמרי׳ בתוספת׳ ובירוש׳ דמתני׳ דכל העריות ר״ע היא פי׳ דלא אמרו אלא לענין מה ששנינו הולד ממזר אבל לענין מה שאמרו שתצא מזה ומזה ושאר כל הדברים אפי׳ לרבנן היא וכיון שכן שפיר דייקינן דאם איתא דנשאו אין זינו לא ונקט נשאו משו׳ רבנן בלחוד דתהוי תיובת׳ דרב המנונא אליבא דרב דלדידיהו הוא דקתני נשאו דוקא.
אמר אביי: תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: כל העריות שאמרו שהן פוטרות צרותיהן, אם הלכו הצרות ונישאו ונמצאו אלו (העריות) אילונית, שנישאו בטעות ולא היו בכלל חובת הייבום, ונמצא שהיו הצרות צריכות להתייבם — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]? ומשיבים, כפי שאמרנו כבר: איבעי [היה] לה לאמתוני [להמתין].
Abaye said: Come and hear: With regard to all those with whom relations are forbidden, with regard to whom the Sages said that they exempt their rival wives, if these rival wives went and married, and one of these forbidden women was discovered to be a sexually underdeveloped woman, which means that the obligation of levirate marriage did not apply to her at all, and it was the rival wives who should have performed levirate marriage, the rival wife must leave both this and that, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers as before: She should have waited.
הכל
(7) אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה וְזֶה לָזֶה.
Rava said: Come and hear: A scribe wrote a bill of divorce for the man and a receipt for the woman, so that the man should give the bill of divorce to his wife and she should give him the receipt upon his delivery of the marriage contract. And the scribe erred and gave the bill of divorce to the woman and the receipt to the man, leaving them with the mistaken impression that he had the bill of divorce and she the receipt, and they gave each other the documents, this one to that one and that one to this one.
גט לאיש ושובר לאשה – שהבעל נותן שכר הגט והאשה כותבת שובר לגבות כתובתה מן בעלה ולתת לו השובר שאם לא היתה נותנת לו שובר לא יפרע לה כתובה.
ונתנו זה לזה – כסבורה זו לקבל גט מיד בעלה וקבלה שובר והיא נתנה לו גט.
תא שמע כתב סופר גט לאיש כו׳ – ס״ד דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי גיטא כמו לעיל דמיירי אפילו אקריאת גיטא אחר כתיבה קודם נתינה ועייליה לבי ידיה ואיחלף ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטא לאחר שנתן לה הסופר.
א״ר ת״ש כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מת״י האיש והשובר מת״י אשה תצא מזומ״ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הול״נ איבעי׳ לי׳ לאקרויי גיטא:
ת״ש כתב סופר וטעה – הקשו בתוס׳ דמשמ׳ דעדי גרושי׳ לא קריין לגטא וא״כ אפי׳ נתן הסופר גט לאיש ונתנו לאשה היכי הויא מגורש׳ דהא אמרי׳ בפ׳ המביא תניין דהני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקריי׳ ומוכח התם ר״י ז״ל דאפי׳ בדיעבד מעכב מדמותיב עליה ממתני׳ ולא אוקימנ׳ דהתם בדיעבד שאני ויש שתירצו דהא דהכא כשהיו עדים חתומי בגט ועדי חתימה כרתי ואין עדי מסירה אלא לראייה בעלמא ולא צריכיא למקריי׳ מדינא וההיא דהתם בגט שאין עדים חתומים בו אלא דמגרשה בעדי מסירה דהשת׳ ודאי צריכי׳ למקריי׳ דאי לא מצי עבדי כריתו׳ ולא מחוור דהכא והתם סתמא אמרי׳ להובין לר׳ מאיר ובין לר׳ אלעזר דכיון דאמרי׳ דיהבי גטא קמייהו משמע דלא עדי מסירה נינהו דעבדי כריתות אלא עדי ראיה בלחוד שיעידו שגרשה והנכון כמו שתירץ ר״י זכרונו לברכה דמתני׳ בדקרייה עדים בידו של סופר כשהיה רוצה ליתנו לאיש דבהכי ודאי סגי להו דלית להו למיחש דליחלפי׳ סופר דמסתמ׳ מידק דייק אבל איהי איבעי לה לאקרויי קודם שתנשא בו ומתני׳ דשינה שמו ושמה פירשתיה במקומ׳ בס״ד. ואנן אשנויי ניקום ונסמוך ופסקי׳ רבותי׳ ז״ל דהלכתא כרב הונא ברי׳ דר׳ יהושע.
אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע]: כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה שהאיש יתן את הגט לאשה והאשה תתן לו שובר לכשתקבל את כתובתה, לאשר שקיבלה את כל הסכום, וטעה הסופר ונתן את הגט לאשה ואת השובר נתן לאיש. והאיש חשב שגט בידו, והאשה חשבה ששובר בידה, ונתנו זה לזה וזה לזה
Rava said: Come and hear: A scribe wrote a bill of divorce for the man and a receipt for the woman, so that the man should give the bill of divorce to his wife and she should give him the receipt upon his delivery of the marriage contract. And the scribe erred and gave the bill of divorce to the woman and the receipt to the man, leaving them with the mistaken impression that he had the bill of divorce and she the receipt, and they gave each other the documents, this one to that one and that one to this one.
הכל
(8) וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ וְשׁוֹבָר מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ וְאַמַּאי נֵימָא מַאי הֲוָה לַהּ לְמֶיעְבַּד אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא.
And after a while it became clear that the bill of divorce is in the man’s possession and the receipt in the woman’s possession, and no act of divorce had been performed at all. If the woman had married someone else in the meantime she must leave both this one and that one, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers: Here too, she should have had the bill of divorce read by an expert.
ולאחר זמן התברר שהרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, ושובר יוצא מתחת ידי האשה ולא היה כאן מעשה גירושין כלל, אם בינתיים נישאה האשה לאחר — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]! ומשיבים: גם שם, איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לבקי.
And after a while it became clear that the bill of divorce is in the man’s possession and the receipt in the woman’s possession, and no act of divorce had been performed at all. If the woman had married someone else in the meantime she must leave both this one and that one, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers: Here too, she should have had the bill of divorce read by an expert.
הכל
(9) אָמַר רַב אָשֵׁי תָּא שְׁמַע אשִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ וְאַמַּאי נֵימָא מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא.
Rav Ashi said: Come and hear: If a man changed his name, or his wife’s name, or the name of his city, or the name of her city, and she remarried, she must leave both this one and that one, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers: Once again, she should have had the bill of divorce read by a scholar.
תא שמע שינה שמו ושמה כו׳ – כגון שיש לו ב׳ שמות אחד ביהודה ואחד בגליל והיה ביהודה וכתב שם של גליל ס״ד דהכא מאי ה״ל למיעבד אע״ג דאקרויה לגיטא קס״ד כשר ומשני דאיבעי לה לאקרויה גיטא ולשאול ולאסוקי דעתא דכאן ביהודה אין שמו כך.
שם עירו ושם עירה – נראה לר״י דלא חיישינן לכתוב מקום עמידתו באותו יום אלא מקום עיקר דירתו דהא בגיטין הבאים ממדינת הים אי אפשר לידע מקום עמידתם באותו יום.
אר״א ת״ש שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזומ״ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הו״ל למיעבד. איבעי׳ לי׳ לאקרוי גיטא, רב פפא סבר למיעבד עובדא דמאי הו״ל למעיעבד פי׳ להחזיר אשה לבעלה שנישאת בעדים א״ל ר״ה בר״י לר״פ והתנן כל הני מתני׳ א״ל ולא שנינהו א״ל אשיניו ניקום וניסמוך אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה מעליו נסמוך עליהם, ממילא שמעינן דמאי הו״ל למעיבד ל״א, ופסק ולא עבד עובדא ומכל הני אמוראי דמותבי לי׳ לרב מכל הני מתניית׳ ומדר״פ סבר למיעבד עובדא ואהדרי׳ ר״ה ברי׳ דר״י ש״מ דלית הל׳ כרב ור״ש בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עלי׳ ואסרי לה אע״פ שעשאן בב׳ עדים וכך הלכה.
אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע]: שינה אדם בגט את שמו או את שמה של אשתו, או שם עירו או את שם עירה — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]! ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם.
Rav Ashi said: Come and hear: If a man changed his name, or his wife’s name, or the name of his city, or the name of her city, and she remarried, she must leave both this one and that one, and all these matters apply to her. But why? Let us say: What could she have done. The Gemara answers: Once again, she should have had the bill of divorce read by a scholar.
הכל
(10) אָמַר רָבִינָא תָּא שְׁמַע כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה כּוּ׳ אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא.
Ravina said: Come and hear: A man married a woman on the basis that she was divorced. However, she had actually received a bare bill of divorce, i.e., missing a signature. This is referring to a special type of bill of divorce, one that was folded and sewn up. It requires as many witnesses as the number of lines it contains. If a bill of divorce of this kind does not have enough witnesses, it is invalid. In the case of the baraita, if this woman married another man after receiving this bill of divorce, she must leave both this one and this one, and all these penalties apply to her. Again, the question is: What could she have done? The Gemara answers, as before: She should have had the bill of divorce read by someone who could have told her it was invalid.
גט קרח – בגט מקושר קמיירי כדאמר בבבא בתרא (דף קס.) גט פשוט עדיו מתוכו גט מקושר עדיו מאחוריו כשהיה כופלו חותם העד על הכפל וחוזר וכופלו וחותם עד שני וכן שלישי ואם היו קשריו מרובים מעדיו היינו גט קרח ופסול.
תא שמע כנסה בגט קרח – ס״ד דהכא לא פשעה כל כך דלא איבעי לה לאסוקי אדעתא דמיפסיל בהכי ומשני דאיבעי לה לאקרויי גיטה בבית דין הבקיאין בדבר הרבה ואין הגמרא מביא הנך משניות כסדר המשנה אלא כסדר הראוי להקשות זה אחר זה דלא מיתרצא בתרייתא בשינויא קמייתא כדפרישית [וע״ע תוס׳ כתובות קב: ד״ה ת״ש מתו].
אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע]: כנסה בגט קרח, שכן כאשר עושים סוג גט מיוחד (מקושר) צריך שיהיו בו עדים כמנין השורות שבו, וגט זה לא היו בו מספיק עדים (״קרח״), והוא פסול, ואם נישאה — תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ומה היה לה לעשות? ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול.
Ravina said: Come and hear: A man married a woman on the basis that she was divorced. However, she had actually received a bare bill of divorce, i.e., missing a signature. This is referring to a special type of bill of divorce, one that was folded and sewn up. It requires as many witnesses as the number of lines it contains. If a bill of divorce of this kind does not have enough witnesses, it is invalid. In the case of the baraita, if this woman married another man after receiving this bill of divorce, she must leave both this one and this one, and all these penalties apply to her. Again, the question is: What could she have done? The Gemara answers, as before: She should have had the bill of divorce read by someone who could have told her it was invalid.
הכל
(11) רַב פָּפָּא סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא בְּמַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא וְהָתַנְיָא כׇּל הָנֵי מַתְנְיָיתָא.
The Gemara relates: Rav Pappa thought to take action and permit a woman to return to her husband based on the rationale: What could she have done. In a case where she had no means of clarifying the matter, he ruled that she should be considered to have acted under duress. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: But isn’t it taught repeatedly in all these mishnayot that this argument is not accepted?
סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד – ולהחזיר לבעלה אשת איש שנשאת בעדים.
והתניא כל הני – ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד.
עובדא. באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עדים ואחר כך בא, להתירה לראשון, דמאי הוה לה למעבד. הני מתניתא. דמשמע מיניהו דאע״ג דאיכא למימר מאי הוה לה למעבד תצא מזה ומזה. ולאו שנינהו. דהוה לה למעבד הכי ולא עבדה. נסמוך. דשינויי דחיקי נינהו, ואיהו רצה לדחוק עצמו כדי שיעשה לו תשובה, אבל אנן ממילא שמעי׳ דלא אמרי׳ מאי הוה ליה למעבד. וכן הלכתא. הילכך אע״ג דאמ׳ רב בהדיא הכי הלכתא, לא סמכינן עליה, אלא כמסקנא דאסיק רב הונא. וכן פסקו הר״ם1 והרי״ף2.
1. הל׳ גירושין פ״י ה״ה.
2. כח, א בדפי הרי״ף.
מסופר: רב פפא סבר למיעבד עובדא [חשב לעשות מעשה] ולהתיר לאשה לחזור לבעלה על סמך הנימוק של במאי הוה [במה היה] לה למיעבד [לעשות], שכיון שלא היתה לה דרך לברר את הדברים יש לראותה כאנוסה. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: והתניא כל הני מתנייתא [והרי שנויות כל המשניות הללו] שמהן הוכחנו פעם אחרי פעם שהנימוק של מה היה לה לעשות אינו תופס!
The Gemara relates: Rav Pappa thought to take action and permit a woman to return to her husband based on the rationale: What could she have done. In a case where she had no means of clarifying the matter, he ruled that she should be considered to have acted under duress. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: But isn’t it taught repeatedly in all these mishnayot that this argument is not accepted?
הכל
(12) אֲמַר לֵיהּ וְלָאו שַׁנִּינְהוּ אֲמַר לֵיהּ וְאַשִּׁינּוּיֵי לֵיקוּ וְלִיסְמוֹךְ ב(וּפְסַק).
Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: And did we not resolve these mishnayot, by explaining that in those particular cases she did have the option of clarifying the matter? He said to him: And shall we stand and rely on answers? Admittedly, we found some way of resolving these questions, but the accumulation of difficulties indicates that the rationale: What could she have done, is unacceptable. And indeed, Rav Pappa ceased to follow his original intention and did not issue a lenient ruling.
אמר ליה ולא שנינהו אמר ליה ואשינויי לסמוך – אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה אנן ממילא שמעינן דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד.
(ופסק) – ונמנע ולא עבד עובדא.
אמר ליה [לו] רב פפא: ולאו שנינהו [וכי לא תירצנו אותן], שבכל המקרים הללו היתה לה דרך לברר את הדינים! אמר ליה: ואשינויי ליקו וליסמוך [ועל תירוצים נעמוד ונסמוך]! שאמנם תירצנו ודחינו את הקושיות בדרך כלשהי, אבל סיכומם של הקשיים מצטבר כדי הוכחה שאין סומכים על הנימוק ״מה היה לה לעשות״. ופסק, כלומר, לא עשה רב פפא מעשה.
Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: And did we not resolve these mishnayot, by explaining that in those particular cases she did have the option of clarifying the matter? He said to him: And shall we stand and rely on answers? Admittedly, we found some way of resolving these questions, but the accumulation of difficulties indicates that the rationale: What could she have done, is unacceptable. And indeed, Rav Pappa ceased to follow his original intention and did not issue a lenient ruling.
הכל
(13) אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְקָלָא לָא חָיְישִׁינַן הֵי קָלָא אִילֵּימָא קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין הָא אַמְרַהּ רַב אָשֵׁי חֲדָא זִימְנָא דְּאָמַר רַב אָשֵׁי
§ The Gemara discusses the case of the mishna from another perspective. Rav Ashi said: And we are not concerned about a rumor. In other words, if there was an unsubstantiated rumor that the husband was alive, the court takes no notice of it. The Gemara asks: Which kind of rumor does he mean? If we say that this is referring to a rumor that spread after the marriage of this woman to another man, Rav Ashi has already said this once, as Rav Ashi said:
אמר ר״א ולקלא לא חיישינן, פי׳ אם נשאת בב״ד ע״פ ע״א ואח״כ יצא קול שבעלה חי ולא בא לפנינו. הי׳ קלא אילימא דבתר נשואים הא אמרה ר״א חדא זימנא דאמר ר״א כל קלא דבתר נשואין לאו קלא הוא, כגון כהן שנשא אשה ואח״כ יצא קול שהיא גרושה או זוגה ואע״ג דאמרן לעיל בפ׳ כיצד דחיישינן לקלא דלא פסיק דוקא היכי דאיכא עדים בדבר מסייע עם הקול דהכי אמרי׳ התם קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער ברבים, מ״ד הואיל ואתאי לב״ד ושירנהו כקלא דקמי׳ נשואים דמי קמ״ל. פי׳ הואיל והצרכה לבא לב״ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן לי׳ קודם נשואים וניחוש לה להאי קלא קמ״ל, ומוכח מהכא דאי הוה קלא קמי׳ נשואים חיישינן להו ולא מינסבא ועדיפא קלא מע״א דהא לקמן בפ׳ האשה תנן עד א׳ אומר מת ונשאת ובא א׳ ואומר לא מת ה״ז לא תצא ומוקי לה בגמ׳ דאע״ג דלא נישאת אלא התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון והכא בקלא מפקינן לה מהיתרא הראשון:
ב אמר רב אשי: ולקלא לא חיישינן [ולקול אין אנו חוששים] שאם יצא קול בלי עדות מוכחת שבעלה חי אין אנחנו חוששים לכך. ושואלים: הי קלא [איזה קול], כלומר, איך היה בדיוק הדבר, אילימא קלא דבתר [אם תאמר קול שיצא לאחר] נשואין של אשה זו לאחר] הא [הרי] כבר אמרה רב אשי חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב אשי:
§ The Gemara discusses the case of the mishna from another perspective. Rav Ashi said: And we are not concerned about a rumor. In other words, if there was an unsubstantiated rumor that the husband was alive, the court takes no notice of it. The Gemara asks: Which kind of rumor does he mean? If we say that this is referring to a rumor that spread after the marriage of this woman to another man, Rav Ashi has already said this once, as Rav Ashi said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.