×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה בְּעֵדֵי סְתִירָה מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי וְחַיָּיב וּמָר סָבַר אלָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי וּפָטוּר.
And there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota; this is referring to witnesses of seclusion who testify that the woman who was warned by her husband in fact entered into seclusion with the man in question. One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that a matter that causes financial loss is considered to have monetary value, and each witness is liable for taking a false oath of testimony, as had they testified the woman would lose her marriage contract. And one Sage, the Rabbis, hold that a matter that causes financial loss is not considered to have monetary value, and he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ומחלוקת בעידי סתירה, למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון כול׳.
{בבלי שבועות לב ע״ב} כפר אחד והודה אחד הכופר חייב השתא בזה אחר זה דתרויהו1 קא כפרי אמרת הראשון חייב והשיני פטור כפר אחד והודה אחד מיבעיא לא צריכא כגון שכפרו שניהן וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבורו של-חבירו והא קא משמע לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי וכן הילכתא דקי״ל {בבלי נדרים פז ע״א} דתוך2 כדי דיבור כדיבור דמי3 חוץ ממגדף ועבודה זרה [ומקדש ומגרש]⁠4 {בבלי שבועות לב ע״א} והא דאמר ר׳ שמעון מה טעם מפני שאין יכולין לחזור ולהודות לאחר תוך כדי דיבור הוא אבל תוך5 כדי דיבור יכולין לחזור ולהודות ופירוש {בבלי נזיר כ ע״ב} תוך כדי דיבור [כדי]⁠6 שאילת שלום7 תלמיד לרב {בבלי בבא קמא עג ע״ב} שלום עליך רבי:
1. דתרויהו: דפוסים: תרוייהו.
2. דתוך: דפוסים: כל תוך.
3. וכן הילכתא...דמי: חסר בכ״י נ.
4. ומקדש ומגרש: כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ן, כבה״ג (כ״י). כ״י הספרייה הבריטית: ״ומגרש ומקדש״. בה״ג (דפוס) רק: ״ומקדש״. ברי״ף בבא בתרא פרק ח (דף נח ע״א) רק: ״וקידושין״.
5. תוך: דפוסים: בתוך.
6. כדי: כ״י נ, דפוסים. וכן ברא״ש וברמב״ם משנ״ת הל׳ עדות (כ:ג). חסר בכ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא.
7. שלום: וכן בגמ׳ נזיר שם, וברא״ש ורמב״ם שם. חסר בכ״י נ, דפוסים.
ומחלוקת בעדי סוטה – אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים.
בשלמ׳ שנייה מיחייב, דהא כפרה לה ראשונה, אלא ראשונה אמאי מיחייבא הא קיימ׳ לה שנייה ומה הפסידוהו הראשונים, אמר רבינא הב״ע כגון שהיתה שנייה בשע׳ כפירת ראשונה קרובין בנשותי׳ שנשאו שתי אחיות ואינם כשירין בעדות אחת, נמצא שלא היה לו עדות כשכפרו אלא הם לבדם, וכי תימ׳ למה לי למיתנייה, אצטריך כגון שהיו האחיות הללו גוססות מהו דתימ׳ כיון דקיימ׳ לן רוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר ראשונה, דהא קיימא (לן) שנייה קמ״ל השתא מיהא הא לא שכיבא ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע״פ שרובן למיתה. הילכך שמעי׳ מיניה דגיסי׳ הנשואין שתי אחיות והאחיות גוססות ונעשו הגיסים עדים בשעה שהיו גוססות אע״פ שהאחיות מתו אעפ״כ אינם יכולים להעיד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וליכא, כדפרי׳ בזה בורר, דקיימ׳ לן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר׳ אע״פ שמת מאזתו החולי.
מעתה היה הנתבע מחוייב שבועה בעדותו של זה והיו התובע והנתבע חשודים על השבועה והדבר ידוע בזה שחזרה שבועה למחוייב לה הואיל ואי אפשר להפכה ומתוך שאין יכול לישבע משלם הרי נמצא שמפקיעו ממון וחייב אבל אם היה הנתבע לבד חשוד הרי אפשר להפכה ואין כאן חיוב ממון שאפשר שאף זה לא ישבע:
והוא הדין בתובע לחברו מנה ואמ׳ לו איני יודע ואחד יודע שחייב לו שנמצא עדותו מחייבו ממון אחר שאינו יכול לישבע וכן בכל כיוצא בזה אע״פ שלא הוזכרו כאן:
חטף כלי מיד חברו ויש לו עד אחד בגזילו וכשבא הלה להזמינו לדין ולתבעו בעד זה שראה את גזילו הוא מודה בגזילו אלא שאומר שלי היה וכבר ידעת בדין זה שאין פוטרין אותו מתוך שיכול לומר לא גזלתי שהרי עד אחד יש כאן ואי אפשר לו לומר כן בלא שבועה ושמא יראת השבועה מונעתו מלכפור ולחייבו אי אפשר הואיל ואין שני עדים בדבר ויש לומר מיגו במקצת שהרי היה יכול לומר לא גזלתי אם ירצה לישבע על כך ולהשביעו אי אפשר שאין שבועה באה על עדות אחד אלא כשהוא כופר בדברי העד ונשבע על כך אבל זה הרי מודה בעדות העד ונפסק הדין בזה שמתוך שאינו יכול לישבע משלם והפוך שבועה אין כאן שאין שבועה בעד אחד או הפוכה אלא בסתירת דברי העד או קיומן ומעתה כל שתבע עד זה להעיד לו וכפר ונשבע הרי נמצא מפסידו ממון ולפיכך חייב בשבועת העדות ובעקר הדין של נסכא מיהא יש לנו בו דין ודברים וכבר נכתבו בבתרא פרק חזקת (ב״ב ל״ד.) כסדרן וכהלכתן:
האשה שהשביעה עד אחד להעיד לה שמת בעלה וכפר ונשבע אם כבר אמר לה כן בחוץ לבית דין אע״פ שכפר בבית דין כשהשביעתו פטור שהרי מ״מ יכולה היא לילך בבית דין אחר ולומר מת בעלי ולא תצטרך לשום עד שהרי האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם כמו שיתבאר במקומו יבמות (קי״ד:) אבל אם לא אמ׳ כן בחוץ לבית דין והיא סבורה שהוא יודע ומשביעתו וכופר בבית דין חייב שהרי מפסידה ממון שאלו העיד לה היתה נשאת ונוטלה כתובתה שמא תאמר והרי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ונמצא [שאין] עדות זו מפקיע ממון המיטלטל ודבר ידוע שאין מקום לשבועה זו אפי׳ בשנים אלא בעדות המפקיע ממון המיטלטל אפשר בשהיתה תופשת מטלטלי או שהתנה לה לגבות ממטלטל שמא תאמר גם כן והרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ויאמר לה מי יימר דמשתבעת וכמו שאמרו למעלה וא״ת בכתב לה נאמנות ומה תאמר לדעת האומר שאין נאמנות מועיל כלל כמו שיתבאר במקומו פרשוה בשהתפישה מטלטלין וכל שהתפישה מטלטלין יכול לפטרה משבועה וי״א שאם התפישה אף שבועה אין כאן ויש שפרשוה בשפטרה בשעת מיתתו שדעתו סומכת על נאמנותה מפני שכבר הכיר טבעה ומנהגה ואני אומר שבדבר זה אין לומר מי יימר דמשתבעת שלא נתנה כתובה לגבות מחיים והדבר קרוב לודאי שלא נפרעה ולא באה השבועה אלא מצד נכסי יתומים אבל החוב הרי הוא כדבר ברור:
הכל מודים בעד א׳ דר׳ אבא וכו׳ – פירשתיה במקומה בארוכה בפ׳ חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז״ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי׳ בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי׳ מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו״ל כגזלן כלומר דאע״ג דלא הוי גזלן ממש שאפי׳ הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ״מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי׳ זו נכונ׳ וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע׳ של תורה בשבועת עד א׳ או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א׳ מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א׳ על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי׳ שהיו ב׳ עדים ג״כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי׳ והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע׳ לא דק ורישא דמתני׳ דלקמן פ׳ שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ״ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ״ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס׳ דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת״ק דר״א בר״ש וההוא תנא היינו סתם מתני׳ וסתם מתני׳ ר״מ דס״ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה.
ומחלוקת בעדי סוטה — מדובר כאן בעדי סתירה, שהם מעידים שהאשה נסתרה עם אחר. מר סבר [חכם זה, ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, סבור]: דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב], וחייב כלומר, חייבים עדים אלה על שבועת העדות, שהרי אם היו מעידים היו יכולים להביא אותה להפסיד כתובתה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון], ופטור.
And there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota; this is referring to witnesses of seclusion who testify that the woman who was warned by her husband in fact entered into seclusion with the man in question. One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that a matter that causes financial loss is considered to have monetary value, and each witness is liable for taking a false oath of testimony, as had they testified the woman would lose her marriage contract. And one Sage, the Rabbis, hold that a matter that causes financial loss is not considered to have monetary value, and he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דר׳דְּרַבִּי אַבָּא.
§ It is stated above further: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath. All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נמצא עד אחד בתביעת ממון כעידי סתירה בשוטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה – מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ׳ כל הנשבעין (לקמן דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב״ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול.
והכל מודים בעד דר׳ אבא – במשביע עד אחד כעין מעשה דר׳ אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל.
הכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה – פירוש: המשביע עד אחד שיש לו מנה על ראובן, ואותו ראובן חשוד על השבועה וגם התובע חשוד על השבועה. כיון שאילו העיד אותה העדות היה מתחייב ראובן שבועה, ולפי ששניהם חשודין היה מן הדין שתחזור שבועה למחויב לה שהוא ראובן, ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם. נמצא עדותו עדות ממון הוא, ולא עדות שבועה. וכיון שכן, אם כפר בעדותו ונשבע – מתחייב קרבן שבועה. והכל מודים במשביע וכו׳ פשוט הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד נאמר לעיל, הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה, הכל מודים בעד אחד דר׳ אבא.
§ It is stated above further: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath. All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בהַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה דַּחֲשִׁיד מַאן אִילֵימָא דַּחֲשִׁיד לֹוֶה דְּאָמַר לֵיהּ מַלְוֶה אִי אֲתֵית אַסְהֵדְתְּ לִי הֲוָה מִשְׁתְּבַעְנָא וְשָׁקֵילְנָא וְלֵימָא לֵיהּ מִי יֵימַר דְּמִשְׁתְּבַעְתְּ.
The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath. The testimony of one witness renders the borrower liable to take an oath that he does not owe money. The Gemara asks: In a case where who is suspect? If we say that the borrower who is denying the debt is suspect, and it is a case where the lender says to the witness: If you came and testified on my behalf I would have taken an oath and taken the sum owed me from the borrower, since he is suspect with regard to oaths, why would the witness be liable for taking a false oath of testimony? Let the witness say to the lender: Who could say that you would have taken an oath? Since there is no certainty that he would have taken the oath, the witness is merely the cause of a cause of financial loss.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכל מודין במשביע בעד אחד, כגון ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה קמי חד סהדא ואמר אין חטפי ודידי חטפי. ואשבעיה וכפר ביה דחייב, דעדות ממון היא, כר׳ אבא דאמר הוה ליה מחוייב שבועה דאוריתאא ואינו יכול לישבע, דהא איכא חד סהדא דחטפיה, והוא לא כפר, אלא מודה דחטף, וכל המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, משלם.
והכל מודים בנושה בחבירו מנה בעד אחד, והן שניהן חשודין, והשביע העד וכפר בו, שחייב, דעדות ממון הוא.
א. אבל בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן הוא בטור שו״ע סי׳ עה סעי׳ יד (בשם הרמ״ה). ובתשובת רמב״ן שבספר התרומות שער יט חלק א. וראה קצות החושן סי׳ צ״ב ס״ק י׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי יימר דמשתבעת – ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי יימר כו׳. מיהא דאמרינן גבי חשוד לווה דפטור משום דאמר ליה: מי יימר דמשתבע ושקלת. דילמא לא הוה משתבעת ואפילו הכי מחייבינן עד אחד בנסכא דר׳ אבא, נראה לי ראיה גמורה דכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דר׳ אבא, וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (ב״מ צח.) שקיל תובע בלא שבועה, ולא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בחשוד, משום דאי אמרת שכנגדו נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכולן שכנגדו נשבע ונוטל כחשוד, וזו כמדומה שהיא שגגה, דמיהא דהכא יש ראיה מכרחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודנים: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. דחשיד מאן [מיהו החשוד]? אילימא דחשיד [אם תאמר שהחשוד] הוא הלוה שכופר בחוב, דאמר ליה [שאומר לו] המלוה לעד: אי אתית אסהדת לי, הוה משתבענא ושקילנא [אם היית בא ומעיד לי לטובתי, הייתי נשבע ונוטל] שהרי כנגדי חשוד על השבועה. מדוע יש לחייבו? ולימא ליה [ושיאמר לו] העד: מי יימר דמשתבעת [מי יאמר שהיית נשבע], ואין זה אלא גורם דגורם!
The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath. The testimony of one witness renders the borrower liable to take an oath that he does not owe money. The Gemara asks: In a case where who is suspect? If we say that the borrower who is denying the debt is suspect, and it is a case where the lender says to the witness: If you came and testified on my behalf I would have taken an oath and taken the sum owed me from the borrower, since he is suspect with regard to oaths, why would the witness be liable for taking a false oath of testimony? Let the witness say to the lender: Who could say that you would have taken an oath? Since there is no certainty that he would have taken the oath, the witness is merely the cause of a cause of financial loss.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא גכְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֲשׁוּדֵין דְּאָמַר מָר חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע מְשַׁלֵּם.
Rather, it is a case where both the borrower and the lender are suspect, as the Master says: Since both are suspect, the oath reverts to the one who is initially obligated to take it, i.e., the borrower, and since he is unable to take the oath because he is suspect, he pays the entire claim to the lender. One witness rendered the borrower liable to pay the debt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאמר מר אם שניהן חשודין חזרה שבועה למחוייב לה, ואינו יכול לישבע משלם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר מר – לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין.
ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה – תימה דהוה ליה למימר ואמר יחלוקו דהכי הלכתא דאמר לקמן פרק כל הנשבעין (דף מז. ושם) עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ועוד תימה דר׳ אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחויב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא וא״כ הוה ליה למימר הכל מודים בעד אחד וכשנגדו חשוד דחייב כר׳ אבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא צריך לומר כגון ששניהן הלווה והמלוה חשודין, שאמר מר [החכם]: מכיון ששניהם חשודים חזרה חובת שבועה למחויב לה כלומר ללווה, ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי הוא חשוד על השבועה — משלם הכל, ונמצא שהעד האחד היה מחייב את הלווה בממון.
Rather, it is a case where both the borrower and the lender are suspect, as the Master says: Since both are suspect, the oath reverts to the one who is initially obligated to take it, i.e., the borrower, and since he is unable to take the oath because he is suspect, he pays the entire claim to the lender. One witness rendered the borrower liable to pay the debt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דר׳דְּרַבִּי אַבָּא הדְּהָהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נְסָכָא מֵחַבְרֵיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי אַמֵּי הֲוָה יָתֵיב ר׳רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ אֲזַל אַיְיתִי חַד סָהֲדָא דְּמִיחְטָף חַטְפַהּ מִינֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אִין חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי.
Abaye said: All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba. What are the circumstances? As there was a certain man who snatched a silver ingot from another. The one from whom it was taken came before Rabbi Ami while Rabbi Abba was sitting before him, and he went and brought one witness who testified that the defendant indeed snatched it from him. The one who snatched it said to him: Yes, it is true that I snatched it, but I merely snatched that which was mine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נסכא – חתיכת כסף מותך לשון (ישעיהו מ) הפסל נסך חרש.
חטפי ודידי חטפי – שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה שאמר אביי הכל מודים בעד אחד דר׳ אבא, מה עניינו? דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה [שאדם אחד חטף חתיכת כסף מחבירו], אתא לקמיה [בא הנגזל לפני] ר׳ אמי. הוה יתיב [היה יושב] ר׳ אבא קמיה [לפניו], לפני ר׳ אמי. אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה [הלך התובע והביא עד אחד שהעיד שחטף את חתיכת הכסף ממנו]. אמר ליה [לו] השני: אין [כן], חטפי, ודידי חטפי [חטפתי, ואולם שלי חטפתי] כי חתיכת הכסף שלי היא.
Abaye said: All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba. What are the circumstances? As there was a certain man who snatched a silver ingot from another. The one from whom it was taken came before Rabbi Ami while Rabbi Abba was sitting before him, and he went and brought one witness who testified that the defendant indeed snatched it from him. The one who snatched it said to him: Yes, it is true that I snatched it, but I merely snatched that which was mine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי הֵיכִי לִדַיְּינֵי דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא לִישַׁלֵּם לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי לִיפְטְרֵיהּ הָא אִיכָּא חַד סָהֲדָא דְּמִחְטָף חֲטַף לִישְׁתְּבַע כֵּיוָן דְּאָמַר אֵין חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי אַבָּא והָוֵה לֵיהּ מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע מְשַׁלֵּם.
Rabbi Ami said: How shall judges rule in this case? Let the judges require him to pay. But there are not two witnesses who witnessed the robbery. Let the judges rule to exempt him from payment. But there is one witness that he snatched the ingot. Based on the testimony of that witness, let the alleged robber take an oath that he did not snatch the ingot. But once he said: Yes, I snatched it, but I merely snatched that which was mine, his halakhic status is like that of a robber, who is disqualified from taking an oath. Rabbi Abba said to him: He is one who is obligated to take an oath but is unable to take an oath, and anyone who is obligated to take an oath but is unable to take an oath is liable to pay. In that case, were that witness to take a false oath and deny knowledge of the matter, he would be liable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליפטריה – מלהחזירו שהרי אין כאן שני עדים ומיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כי אמר נמי דידי חטפתי נאמן.
איכא חד סהדא – דחטפה מיניה ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד.
לישלם – שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא״כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים.
ליכא תרי סהדי – דחטפה ואיכא למימר מיגו.
לשתבע – שבועה שהעד מחייבו.
כיון דאמר אין חטפי – הוה ליה כגזלן והמתחייב שבועה על פי עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה.
הוה ליה מחויב שבועה – על כרחו אם בא להחזיק בה הויא עליו לישבע שלא חטף שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לדבריו.
הוה ליה כגזלן – משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן וא״ת וניהמניה בשבועה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר לא חטפי והוה מהימן בשבועה דכה״ג אמר בסוף המוכר את הבית (ב״ב דף ע:) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר בשבועה החזרתי לך ולא מ״ל ליה היאך שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן בשבועה ויש לומר דירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן בחזקת הבתים (שם דף לב: ושם) גבי רבא בר שרשום דקאמר לקוח בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא ואין אדם טוען ברצון דבר שהקול מכחישו מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה הוה ליה כגזלן כו׳ מיהו צריכנא לטעמא דמחוייב שבועה כו׳ דבלא שבועה לא היה חושש כו׳ עכ״ל וכתב מהר״י אבן ל״ב יש לתמוה עדיין הקושיא במקומה עומדת אמאי אצטריך לטעמא דכל המחויב שבועה כו׳ כיון דנסתלק המגו במה שאינו יכול לישבע להכחיש העד כו׳ והוה סגי דלימא ליפטרי׳ איכא חד סהדא דמחייבו שבועה ותו לא כו׳ עכ״ל ועוד האריך ע״ש ולי נראה ליישב דלא קשיא להו מעיקרא דלא לימא הך מלתא כולה דהא ודאי אצטריך ליה למימר דאינו יכול לישבע ומשלם דהיינו שלא יוכל לישבע דלא חטף שהרי הוא מודה דחטף אלא אהא דקאמר הוה ליה מחויב שבועה כו׳ וכל המחויב כו׳ דמשמע שהוא נתינת טעם אהא דלא נאמן לומר כמו שאמר דדידיה חטף קשיא להו דלא הל״ל הכי דבלאו הכי נמי ליכא מגו אדידיה חטף דאי בעי אמר לא חטפתי כלל כיון דהוי להכחיש העד ואהא תירצו דצריכנא לטעמא דמחויב כו׳ ודו״ק:
אמר ר׳ אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא [איך ידונו הדיינים בדין הזה]? אם תאמר לישלם [שישלם] זה שחטף — ליכא תרי סהדי [אין שני עדים שראו שחטף]! ליפטריה [לפטור אותו לגמרי]הא איכא חד סהדא דמחטף חטף [הרי יש עד אחד שהוא חטף]! לישתבע [שישבע] שלא חטף — כיון דאמר הוא אומר]: אין, חטפי, ודידי חטפי, [כן, חטפתי, ושלי חטפתי], הוה ליה [הרי הוא] כגזלן, שאינו יכול להישבע! אמר ליה [לו] ר׳ אבא: אם כן, הוה ליה [הרי הוא] מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבעמשלם, והעד האחד במקרה כגון זה, אם כופר בשבועה — חייב.
Rabbi Ami said: How shall judges rule in this case? Let the judges require him to pay. But there are not two witnesses who witnessed the robbery. Let the judges rule to exempt him from payment. But there is one witness that he snatched the ingot. Based on the testimony of that witness, let the alleged robber take an oath that he did not snatch the ingot. But once he said: Yes, I snatched it, but I merely snatched that which was mine, his halakhic status is like that of a robber, who is disqualified from taking an oath. Rabbi Abba said to him: He is one who is obligated to take an oath but is unable to take an oath, and anyone who is obligated to take an oath but is unable to take an oath is liable to pay. In that case, were that witness to take a false oath and deny knowledge of the matter, he would be liable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר.
§ Rav Pappa says: All concede with regard to the witness of a death that he is liable for taking an oath of testimony if he took a false oath and denied knowledge of the incident, and all concede with regard to the witness of a death that he is exempt in that case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב פפא הכל מודין במשביע עד מיתה וכפר בו דפטור, בדלא אשהאיא בבי דינא אבל אחויב לה לדידה, דהא יכולה היא לילך לבית דין ולומר מת בעלי ותיטול כתובתה על פיה, דתנןג האשה שאמרה מת בעלי תינשא, מת בעלי תתייבם כול׳. בית שמי אומרים תינשא ותיטול כתובתה, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמי.
א. צ״ל, אשהיד.
ב. לפנינו אמר לה. ולשון ׳אחוי׳ משמעו שאחר שהראה לה העד יכולה היא להעיד כן מעצמה ואינה צריכה לו. אבל הרמב״ן כתב שאם היא אומרת אמר לי מת בעלי, והוא מכחיש ואומר שלא אמר לה, העד נאמן, והוכיח כן מהא דאמרינן בכתובות דף עב שאמרה פלוני כהן תיקן לי את הכרי, ואשתכח שיקרא, שהכהן נאמן לומר שהיא משקרת. ובכל זאת אין העד חייב קרבן שבועה, כי יכולה היא לבוא לבית דין לומר בעלי מת, ואינה צריכה לומר פלוני אמר לי. והטעם שמותרת לינשא בעדותו הראשונה שמת בעלה, אף שהיא יודעת שחזר בו העד מעדותו הראשונה, כתב הריטב״א, מפני שהאשה עצמה כבית דין לעדות זו, וכיון שהעיד בפניה שוב אינו חוזר ומגיד (ולפי זה אין הכרח מדברי הרמב״ן לכל עד מפי עד, ואפשר שבכל עד מפי עד, צריך העד השני להעיד פלוני אמר לי שמת, וכל זמן שלא העיד הראשון בבית דין יכול לחזור בו - וכמו שכתב הר״ן בתשובה סי׳ מז, ואם חזר בו הראשון בטלה העדות לגמרי). ואולי דעת ר״ח שאם חזר בו העד מעדותו הראשונה אסורה היא להינשא, וגם אם מותרת היא להינשא על פי דין, בית דין לא יתירוה, כי גם האשה עצמה צריכה להעיד פלוני אמר לי שמת בעלי, וכיון שהעד מכחישה לא יתירוה, ולכן פירש ר״ח דאחוי לה, והיא מעידה שמת בעלה על פי ידיעת עצמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעד מיתה – בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים.
שהוא פטור – ואע״ג שעד אחד נאמן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. בעד מיתה שהוא חייב. כתבו התוס׳ ד״ה ורבנן הוא דפסלוהו (לעיל לא.) וז״ל ואע״ג דאמר לקמן (לב:) הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרהו ואזלינן בתר דרבנן, בתר תרוייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, והכא אע״ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ״ל. מדבריהם עולה שנאמנות עד א׳ במת בעלה מדרבנן ואף נאמנות מדרבנן מחייבת בשבה״ע מדאורייתא.
ב אמר רב פפא כעין דברי אביי: הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום שבועת העדות, אם כפר ונשבע, והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור.
§ Rav Pappa says: All concede with regard to the witness of a death that he is liable for taking an oath of testimony if he took a false oath and denied knowledge of the incident, and all concede with regard to the witness of a death that he is exempt in that case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר דַּאֲמַר לַהּ לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין דִּתְנַן זהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תִּנָּשֵׂא מֵת בַּעְלִי תִּתְיַבֵּם.
The Gemara elaborates: All concede with regard to the witness of a death that he is exempt where he said to the wife herself that her husband is dead, but he did not tell it to the court, and now he denies his earlier statement, as we learned in a mishna (Eiduyot 1:12): The woman who said: My husband died, shall remarry on the basis of her own testimony. Likewise, if she says: My husband died, she shall enter into levirate marriage with her brother-in-law on the basis of her own testimony. The fact that the witness subsequently denied knowledge of the matter does not cause her to lose her marriage contract, since she can come to the court and testify based on the statement of the witness and collect her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כגון דאמר לה לדידה – חוץ לב״ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב״ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב״ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו׳ והיא עצמה נאמנת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרי׳ הכא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור, דאמר לה לדידה דתנן האשה כו׳ – לאו למימרא דנאמנת היא עכשיו, דכיון שבא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר לה [ולא] מת הוא נאמן הוא יותרא מהבא בטענתו, כדאמרי׳ בכתובותב דאמרה פלוני חכם טהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואישתכח שיקרא, דאלמא דאע״ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיליה ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא [הא דאמרה בשמו], ולא מצית למימר אשתכח שיקרא על פי עדים,⁠ג דהא קאמרי׳ ואזל שייליה. וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן, וכך קבלתי דין זה, אלא הא דפטרינן הכא עד אשה כדאמר לה לדידה, משום דשלא לצורך השביעתו כלל, שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת, וכן פרש״י ז״ל.⁠ד
א. וכן הוא ברשב״א בחי׳ הר״ן בריטב״א וברא״ש סי׳ יז.
ב. עב, א.
ג. ראה ריטב״א.
ד. ד״ה כגון, וראה ריטב״א שהיתה לו גירסא אחרת ברש״י.
הא דאמרינן: בעד מיתה מיהא שהוא פטור כדאמר לה לדידה ולא אמר להו לבי דינא. משום דאיהי מהימנא למימר מת בעלי ותנשא או תתיבם, לאו למימר דאפילו בדאתא העד והכחיש ואמר לא, דהתם ודאי מהימן, ואף על גב דאמרה לדידי אמר לי דמית, וכדאמרינן בכתובת (עב.) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא איהי, אלא הכא הכי קאמר כגון דאמר לדידה ואיהי גרמה לנפשה שהשביעתו בב״ד, דאי בעיא איהי גופא הוה מציא לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלי על פי מה שאמר לי העד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא״ל לדידה – פי׳ שמת בעלה ולא אמר להו לב״ד פירוש כי כשהביאו לב״ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי׳ רש״י ז״ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב״ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז״ל דבב״ד א׳ [אין] מתירין אות׳ לינשא כיון שהכחיש׳ העד שתלתה בו וכן כתב הרמב״ן ז״ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי׳ מההיא דאמרינן במסכת כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע״פ עדי׳ דהא קאמר ואזיל ושייליה פי׳ לדבריו ז״ל דאע״ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א״ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי׳ שם רבינו ז״ל ומיהו ק״ל על פי׳ רש״י ז״ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב״ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא״כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי׳ היא נאמנת שכך א״ל חוץ לב״ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב״ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי״ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע״פ ע״א שאמרה לו כן חוץ לב״ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת׳ הרי האשה כב״ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב״ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא״א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב״ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ״ל לפרש לפי דברי רש״י ז״ל ומיהו עדיין ק״ל על פי׳ למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב״ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב״ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי׳ אחרים דטעם פטורו של עד בדא״ל לדידה ולא אמר לב״ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב״ן ז״ל אלא שתמהני על מ״ש ז״ל כי בב״ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא״ל ע״א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב״ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה״ה אם פירשה ואמרה שא״ל ע״א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב״ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית׳ יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט׳ דמהימנ׳ אף על פי שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי׳ אם יש לב״ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב״ן ז״ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי.
ברם הגר״ח זצ״ל רגיל היה לצטט את הספרי על הקרא (דברים פרק י״ט פסוק ט״ו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת שכתב וז״ל מה ת״ל איש, קם הוא באשה להשיאה דברי ר״י עכ״ל. יוצא שנאמנות עד א׳ במיתת בעלה מדאורייתאא ולא קשה מדוע מתחייב בשבוה״ע.
והנה ביבמות (קט״ו א) ז״ל איבעיא להו וכו׳ מהו טעמא דעד א׳ מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר וכו׳ או״ד וכו׳ משום דהיא גופא דייקא ומינסבא וכו׳ עכ״ל, ומחלוקת היא בין הרמב״ם והראב״ד. הרי הרמב״ם כ׳ בפ׳ י״ג מהל׳ גירושין הל׳ כ״ט וז״ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו״ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן וכו׳ אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ״ל. והראב״ד משיג וז״ל א״נ דאיהי דייקא ומינסבא עכ״ל.
מתחילת דברי הרמב״ם משמע שעד אחד נאמן מן התורה משום דעבידא לגלויי, ואילו מסוף דבריו משמע שנאמנותו קולא דרבנן ולא מן התורה, וכבר עמדו על זה גדולי האחרונים.⁠ב וביאר הגר״ח זצ״ל שגזה״כ דספרי להאמין לעד אחד מלמדת שאין מיתת הבעל דבר שבערוה וסגי לה בעד אחד בלבד כדין האיסורין בכהת״כ (ועי׳ בגיטין דף ב:). אמנם בעלמא קיי״ל שאין ע״א נאמן אף באיסורין היכא דאיתחזק איסורא, וקשה היאך יהיה עד א׳ נאמן במיתת בעלה והרי איתחזיק איסורה דאשת איש. ולנוכח קושיא זו השיבו הגמ׳ ביבמות והרמב״ם והראב״ד דמילתא דעבידא לגלויי הוא או אשה דייקא ומינסבא ולפיכך מועיל העד אחד אפילו נגד חזקת איסור. (עיין בתוס׳ ביבמות דף פח: ד״ה והבא)
לביאורו של הגר״ח זצ״ל יש סמוכין ממה שניתן להקשות על משמעות הרמב״ם שעד א׳ האומר מת בעלה נאמן מדאורייתא משום דהו״ל מילתא דעבידא לגלויי, ולמה איפוא אין היורשים יורדים לנחלה על פיו (יבמות דף קי״ז א), האם חמורים דיני ממונות מדבר שבערוה. אך לפי הגר״ח זצ״ל ניחא, שכן גזיה״כ של הספרי מגלה שאין עדות האשה דבר שבערוה אלא כדין איסורין בעלמא. כל זה לענין היתר האשה עצמה אבל לענין דיני ממונות של הירושה עדיין צריכים שני עדים גמורים.
שם. גמ׳. דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין. כתב הר״ן וז״ל ולאו למימרא שתהא נאמנות אפילו אם חזר בו העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא מת דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן. וראיה לדבר מדאמרי׳ בפרק המדיר (דף עב.) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא לא מהימנא, אלמא אע״ג דאי לא שייליה סמיך עלה כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא, וכ״ת א״כ הכא אמאי פטור היינו טעמא משום דאיהו גרמא לנפשה שהביאתו לב״ד, שאילו רצתה לומר מת בעלי סתם היתה מותרת וכו׳ עכ״ל. מוכרח מהר״ן שהמחייב של שבוה״ע אינו השקר בעדות ממון בלבד אלא אף ההפסד ממון שעשה העד, ולכן כשהיא אפסידא אנפשה, פטור העד (כמש״נ למעלה בשיעורינו (לב.) ד״ה משביע עד א׳ בסוף אות ג׳).
ועיין בשב שמעתתא (ז׳: ג׳) שמביא ראשונים אחרים החולקים על עצם דינו של הר״ן וסוברים שאין העד הראשון נאמן להכחיש את העד השני. ומה יענו להראיה שהביא הר״ן מפלוני חכם טיהר לי את הכתם הזה שנאמן להכחישה.
ויתכן שהם יבחינו בין נאמנות עד מפי עד בעלמא להוראת החכם שהיא מסורת התורה מחכם לתלמידו. ולכן מבואר שהחכם שהוא בעל מסורת התורה בענין שאלת הכתם בידו להכחיש את דברי התלמיד בענין הוראתו, אבל בעד מפי עד אין לראשון כח נאמנות להכחיש את עדות השני.
א. עיין במלבי״ם שם.
ב. עיין בנודע ביהודה קמא סי׳ כ״ז, כ״ט, ל״ג, ע״ד, בחתם סופר אה״ע ח״א סי׳ מ״ח, באחיעזר ח״ג סי׳ ח׳, בתשב״ץ ח״א סי׳ ע״ד - פ״ה, בריב״ש סי׳ קנ״ה וסי׳ קפ״א, בשב שמעתתא שמעתתא ז׳ פ״ד, ובתשובות הגרע״א זצ״ל ח״ג סי׳ ל״א.
ומבארים: הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור — שאמר לה לדידה אשה עצמה] שבעלה מת ולא אמר להו [להם] לבית דין, ועכשיו הוא כופר בעדותו, ומדוע פטור? דתנן [ששנינו במשנה]: האשה שאמרה ״מת בעלי״ — הרי זה תנשא על סמך עדות עצמה, וכן אם אמרה ״מת בעלי״תתיבם על סמך עדות עצמה. ונמצא שעד זה לא גרם לה להפסיד ממון כתובתה, שהרי היא יכולה בעצמה לבוא לבית דין ולהעיד על פיו על מות בעלה.
The Gemara elaborates: All concede with regard to the witness of a death that he is exempt where he said to the wife herself that her husband is dead, but he did not tell it to the court, and now he denies his earlier statement, as we learned in a mishna (Eiduyot 1:12): The woman who said: My husband died, shall remarry on the basis of her own testimony. Likewise, if she says: My husband died, she shall enter into levirate marriage with her brother-in-law on the basis of her own testimony. The fact that the witness subsequently denied knowledge of the matter does not cause her to lose her marriage contract, since she can come to the court and testify based on the statement of the witness and collect her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב חדְּלָא אָמַר לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין.
All concede with regard to the witness of a death that he is liable in a case where he did not say that the husband is dead to the wife herself nor did he say it to the court. In that case, his denial of knowledge of the matter causes the wife to lose payment of her marriage contract.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והכל מודים במשבעת עד שראה מיתת בעלה וכפר בו שחייב, בדלא אמר לא להא ולא לחבירתהב לבית דין, דהא מפסידה כתובתה. ואקשינן והא כתובת אשה ממקרקעי היא,
א. כצ״ל. בכתה״י, לה לא, ולה׳ תוקן ללא׳. וכנראה נתחלף לסופר סדר המילים. ושכח לתקן גם ׳לא׳ ללה׳.
ב. ט״ס כאן. וצריך להוסיף: ולא. או שלחברתה׳ נכתב בטעות אגב שיטפא דלישניה. וראה לעיל הערה 55.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכל מודים שהוא חייב דלא אמר לא לדידה ולא לב״ד. וכתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז״ל דמכאן יש ללמוד דיכול אדם להשביע את חברו מן הספק אם יודע לו עדות אם לאו, דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע, דאם איתא איהי נמי ידעה, ואפילו הכי משביעתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב — מתי? שלא אמר לדידה [לה עצמה] ולא אמר להו [להם] לבית דין, שנמצא שהיא מפסידה את כתובתה בגלל כפירתו.
All concede with regard to the witness of a death that he is liable in a case where he did not say that the husband is dead to the wife herself nor did he say it to the court. In that case, his denial of knowledge of the matter causes the wife to lose payment of her marriage contract.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) שְׁמַע מִינַּהּ מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע חַיָּיב טדִּלְמָא דִּתְפִישָׂא מִטַּלְטְלֵי.:
The Gemara asks: Shall we conclude from here that according to Rav Pappa, in the case of one who administers an oath to witnesses with regard to land, the witnesses are liable for taking a false oath of testimony, given that the marriage contract here is collected from land belonging to the husband? This matter is subject to a dispute between the Sages (37b). The Gemara answers: No proof may be cited from here, as perhaps Rav Pappa is referring to a case where she seizes her husband’s movable property as payment for her marriage contract. Therefore, this is not considered testimony with regard to land.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והמשביע עידי קרקע לא איפשיטא שחייבין. ודחינן דילמא דתפישאא לה מטלטלי מחייםב. וקיימא לן דאי תפשה מטלטלי נפרעת מהן.
כפר גאחד והודה אחד הכופר חייב. ואוקמה רב חסדא בשכפרו שתיהן וחזר אחד מהן בתוך כדי דיבור והודה, ומוקים לה לרישא באיפשר לצמצם, וסיפא בתוך כדי דיבור. ור׳ יוחנן מוקים לרישא ולסיפא בתוך כדי דיבור, ורישא כפירה וכפירה, וסיפא כפירה והודאה.
א. תוס׳ כתבו דהא דאמרינן בגמרא שמע מינה משביע עידי קרקע חייב קאי גם אמשביע עד סוטה, ואפשר שגרסו ׳דאתפסה׳ מטלטלי (וכגרסת הריטב״א), אבל לגרסתנו דתפסה מטלטלי, לכאורה לא שייך לומר כן במשביע עד סוטה שעדיין אינה תובעת כתובתה. ולדעת ר״ח שכתובה אינה נגבית אלא מהקרקע אפילו מיניה, וצריך לחלק בין עד סוטה לעד מיתה, ראה חידושי רבנו חיים הלוי הל׳ שבועות. ובתוס׳ הרא״ש כאן כתב שתביעת הבעל היא תביעת מטלטלין, כי הוא יכול לפרוע כתובתה מהמטלטלין, אבל תביעת האשה היא תביעת קרקע, כי היא אינה יכולה לגבות רק מקרקעות.
ב. הובא ברשב״א. וכן הביאו הראשונים דברי הר״ח בכתובות צו,א שלא מהני תפיסה אלא מחיים, אבל מחיים מהני תפיסה אפילו לכתובת אשה אף שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכמו שפסק ר״ח בדף פד,א שם כרב אשי, ואף שאין כתובה נגבית ממטלטלין אפילו בחיי הבעל, וכמו שכתב ר״ח בדף פו,א שם ובקידושין דף סה,ב.
ג. מכאן גם בק״ג מס׳ 6 דף 2.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ש״מ משביע עדי קרקע חייב – לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה.
שמע מינה משביע עדי קרקע חייב – קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמע מינה משביע עידי קרקע חייב ואוקימנא דתפיסה מטלטלי. ודוקא דתפסה להו מחיים דבעל, דאי לא, תפיסה דלאחר מיתה במטלטלי דיתמי לאו תפיסה היא, וכן פירש ר״ח ז״ל כאן דתפסה מחיים וכן כתב הריא״ף ז״ל בפרק אלמנה ניזונית (בתחלת הפרק), והביא מכאן ראיה למה שפסק הוא שם דתפיסה דמחיים הויא תפיסה אפילו לכתובה, ואע״ג דתובה אינה גובה ממטלטלי ואפילו מיניה דבעל, וכדאיתא בקידושין (קידושין סה:) גבי אכילה, ובנדרים (נדרים סה:) גבי מאי דאמר ר׳ עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אפילו הכי אם תפסה הויא תפיסה וגובה מהן כיון שתפסה, ולא דמיא לעובדא בחבילה כולן היו תפוסין בה ולא תפסה איהי לבדה בחבלה.
ומסתברא גם כן דדוקא בשתפסה מחיים לגוביינא וא״נ לשעבוד, הא לאו הכי אלא דהוו מטלטלי בידה פקדון מחיים דבעל וכיוצא בזה לא הויא תפיסה לגבות מהם דמטלטלי דיתמי נינהו, ואפילו חוב דעלמא אינו נגבה מהן לדינא דגמרא, והראיה ממלונא דשטרי (כתובות פה.) דתפסה ההיא אתתא, ואמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבת ניהליהו, אמרה ליה לא, א״כ הויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא דמטלטלי לב״ח לא משתעבדי, אלמא אע״ג דהוו תפיסי לה מחיים כיון דלא תבעוה מחיים ולא מעכבא להו אחובא לא מהניא לה תפיסה, וגדולה מזו אמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב.) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה, שכיב ואתא ב״ח דראובן וקטריף ליה מיניה, ופייסיה שמעון בזוזי, דינא הוא דאמרו ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונן גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא אף על גב דלאו מטלטלי בעין נינהו ושמעון תפיסי בזוזי דזקיפא מחיים דראובן, אפ״ה לא הויא תפיסה, דכל דלא תפס מחיים לגובינא או למשכון לאו תפיסה היא, והכא בתפיסה מחיים לגובינא או לשעבוד כתובתה היא, וכעין דמלונא דתבעוה מינה מחיים ולא יהבה להו או שאמרה מחיים דתפסה להו לגבות או למשכון כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ש״מ משביע עדי קרקע חייב – פי׳ דכתוב׳ דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי׳ בחייה משא״כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח דמיניה אפי׳ מגלימ׳ דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס״ד ויש מקשין למ״ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד״ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי׳ רש״י ז״ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ׳ הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה״ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ׳ הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי׳ לאפוקי מדעתיה דמ״ד שמעת מינה וכדכתיבנ׳ בכמ׳ דוכתי ותד׳ דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א״נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי׳ ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ׳ (האשה שנפלו לה נכסים) [מציאת האשה דף ס״ז ע״א] אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ׳ הכותב כנ״ל וכן נ״ל מפי׳ רש״י ז״ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז״ל אלא דחזינא ליה לר״מ הלוי ז״ל שפי׳ כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה.
ושואלים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] שלדעת רב פפא משביע עדי קרקע חייב משום שבועת העדות? שהרי הכתובה נגבית מן הקרקעות של הבעל, והרי בנושא זה נחלקו חכמים (להלן לז,א)! ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] דיבר רב פפא במקרה דתפישא מטלטלי [שתופסת מיטלטלים] של הבעל כדי לגבות מהם כתובתה, ואין זה עד קרקע.
The Gemara asks: Shall we conclude from here that according to Rav Pappa, in the case of one who administers an oath to witnesses with regard to land, the witnesses are liable for taking a false oath of testimony, given that the marriage contract here is collected from land belonging to the husband? This matter is subject to a dispute between the Sages (37b). The Gemara answers: No proof may be cited from here, as perhaps Rav Pappa is referring to a case where she seizes her husband’s movable property as payment for her marriage contract. Therefore, this is not considered testimony with regard to land.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד כּוּ׳.: הַשְׁתָּא בְּזֶה אַחַר זֶה דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי אָמְרַתְּ הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד מִיבַּעְיָא.
§ The mishna teaches: If one of the two witnesses denied knowledge of the incident, and the other one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, the one who denies knowledge of the incident is liable. The Gemara asks: Why was it necessary to teach this halakha in the mishna? Now that in the previous case, where the potential witnesses both denied knowledge of the matter one after the other, you said: The first is liable and the second is exempt, in a case where one denied knowledge and one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, is it necessary to mention that the one who denied knowledge is liable?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי – דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני אפי׳ הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני.
כפר האחד והודה אחד מיבעיא – דהכופר חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השתא בזה אחר זה וכו׳ אמרת א׳ חייב וב׳ פטור כפר א׳ והודה א׳ מבעיא – פי׳ קושיין מדקתני כפר א׳ והודה א׳ שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א׳ חייב ואע״ג דהוה משמע שיוכל הא׳ לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ״ש כשהוד׳ א׳ ופרקי׳ הב״ע כגון שכפרו שניהם והודה א׳ מהם תכ״ד והא קמ״ל תכ״ד כדבור דמי זו היא גי׳ רש״י ז״ל וכל הספרים שלנו ופירש״י ז״ל דמתני׳ לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי׳ אלא פטור׳ דמוד׳ דאע״ג שכבר התחיל הב׳ חבירו להעיד יכול הא׳ לחזור ולהודות תכ״ד שלו ולעיל בדר״י אשמועי׳ בתכ״ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי׳ דפרישנא לעיל בדר״י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א׳ מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא׳ היה יכול לחזור ולהודות תכ״ד שלו וא״ת לההוא פי׳ מאי קמ״ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי׳ המכוון מדקאמר כל א׳ מהם תכ״ד של חבירו לכך הנכון דהכי פירושו שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ״ד כלומר דהב׳ התחיל לכפור תכ״ד לתשלום כפירתו של א׳ כההיא דר״י דלעיל ואחר שהשלים הב׳ כפירתו של א׳ חזר הא׳ והודה תכ״ד של שני והשתא קמ״ל טובא דאפילו בכהא יכול א׳ לחזור ולהודות כאלו הודה תכ״ד של עצמו דכיון דכפירתו של א׳ תכ״ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז״ל שהוא גורס וקדם א׳ מהם והודה תכ״ד של חבירו.
גמרא לא צריכא כגון שכפרו שניהם כו׳ ופרש״י ולאו לאשמועינן חיובא דכופר כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי לא הניח סברת המקשה דחיובא דכופר אתי לאשמועינן וכגון שהודו שניהם וחזר אחד מהן וכפר תוך כדי דיבור והא קמ״ל דתוך כו׳ ויש ליישב כיון דכפרו שניהן כאחד וכפרו שניהן בזא״ז משמע דכפרו מעיקרא יש לנו לפרש נמי הא דקתני וכפר אחד דכפר מעיקרא אבל והודה א׳ דלא תני ליה עד הכא איכא למימר דכפר מעיקרא והודה אחר כך וק״ל:
ג שנינו במשנה: כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. ותוהים: מדוע צריך היה לשנות גם דין זה במשנה? השתא [עכשיו, הרי] במקרה הקודם, שכפרו בזה אחר זה, דתרוייהו קא כפרי [ששניהם כופרים], אמרת הראשון חייב והשני פטור, אם כפר אחד והודה אחד מיבעיא [נצרכה] לומר שהכופר חייב?
§ The mishna teaches: If one of the two witnesses denied knowledge of the incident, and the other one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, the one who denies knowledge of the incident is liable. The Gemara asks: Why was it necessary to teach this halakha in the mishna? Now that in the previous case, where the potential witnesses both denied knowledge of the matter one after the other, you said: The first is liable and the second is exempt, in a case where one denied knowledge and one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, is it necessary to mention that the one who denied knowledge is liable?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָא צְרִיכָא כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן יוְחָזַר אֶחָד מֵהֶן וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.
The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where both of them denied knowledge of the matter, and one of them retracted his denial and admitted to knowledge of the matter within the time required for speaking a short phrase. And this teaches us that the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא קמ״ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי – ויכול לחזור וכי איצטריך מתני׳ לאו לאשמועינן חיובא דכופר אלא לאשמועינן שהשני פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרי׳ כגון שכפרו שניהם וקדםא אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור – יש מפרשים כגון שהודה השני תוך כדי דיבור לכפירתו, או שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון וחזר והודה תוך כדי דיבור שלו. וקשיא להו אם כן למה לי למתניא כלל, והא קתני רישא כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין, ואוקימנאב כגון שכפר השני בתוך כדי דיבור של ראשון, ואמאי חייב השני [על כרחך] מפני שיכול הראשון עכשיו בשעת כפירת השני לחזור ולהודות, שאם אתה אומר אינו יכול לחזור ולהודות, הרי זה יכול לומר לפי שכבר שמעתי שכפר חברי ואין אתה יכול להוציא בעדותי ממון כפרתי כפירת דברים, והרי זה עד אחד שנשבע שהוא פטור, אלא על כרחך יכול לחזור ולהודות, וכיון שכן מרישא נמי שמעי׳ כפירה והודאה ותרתי למה לי.⁠ג ולפיכך פירשו אחריםד דהכא במאי עסקינן כגון שכפר הראשון ותוך כדי דיבור כפר השני, ואחר כך הודה הראשון בתוך כדי דיבורו של שני, וקמ״ל טפי טובא דכפירה [והודאה] דשני עדים חדא מילתא היא, ואלו מרישא לא שמעי׳ בתרי גברי אלא כפירה וכפירה. ורבינו הגדול ר׳ יצחק ז״ל כתב בהלכותיו בלשון הזה, כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבורו של חבירו, והא דאמ״ר שמעוןה מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דיבור הוא, אבל תוך כדי דיבור יכולין הם לחזור ולהודות ע״כ, וזה סיוע לפי׳ האחרון שכתבנו. ויש לפרשו כלשון הראשון, ורישא דקתני בבת אחת שניהם חייבים לא מפני שהראשון יכול לחזור ולהודות, אלא מפני שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי.
א. לפנינו הגירסא: וחזר.
ב. לעיל בעמוד א.
ג. כן הקשו תוס׳ ד״ה אבל, ותוס׳ הרא״ש בשם ר׳ יעקב דאורליינס, וכ״ה ברשב״א בריטב״א בר״ן ובחי׳ הר״ן כ״י.
ד. ראה תוס׳ הרא״ש בתירוצו הראשון של ר״י דאורליינס, וכן תירץ התומים סי׳ כט ס״ק ב, ועי׳ תוס׳ לעיל בעמוד א ד״ה בתוך שכתבו: וא״ת שני אמאי חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר, ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי, ותירץ ר״י דהראשון יכול לחזור תוך כדי דיבורו של השני, ודברי רבנו צ״ע שכתב: דאפשר לפרש הרישא דיכול הראשון לחזור בו רק עד סיום כפירת השני, (ולא לאחר כדי דיבור של השני) דא״כ השני בסיום כפירתו יכול לומר אני לא עשיתי כלום, כיון שראיתי בחבירי שלא חזר עד סיום דברי, כבר לא יכולת להוציא בעדותי ממון, ולכן לא חזרתי והודיתי תוך כדי דבור, וראה מהרש״א.
ה. לעיל לא, ב.
ו. וכ״כ תוס׳ הרא״ש בתירוצו השלישי ועיי״ש שהביא ראיה לזה, וראה רשב״א, ותוס׳ הרא״ש כתב עוד תירוץ בשם הר״י דאורליינס עיי״ש.
לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד והודה תוך כדי דבור. יש מי שפירש כגון שהודה השני תוך כדי דבור לכפירתו, א״נ שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון והודה תוך כדי דבור שלו, ואיכא למידק דאם כן היינו רישא דקתני כפרו שניהם כאחד חייבים, ואוקימנא כגון שכפר השני בתוך כדי דבור של ראשון, ועל כרחין אין השני חייב אלא מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני, דאי לאו כפירת השני לא מעלה ולא מורידה דמצי אלו כבר כפר הראשון ולא היה יכול לחזור בו.
ולפיכך י״מ דהכא כגון שכפרו בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ״ל דכפירה והודאה משני עדים חדא מלתא היא, ואלו מרישא לא שמעינן אלא כפירה וכפירה, ויש ספרים דגרסי וקדם אחד וכפר והודה תוך כדי דבורו של חבירו, וכן נראית גירסת הרי״ף ז״ל שכן כתב בהלכות כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה תוך כדי דבורו של חברו, והא דאמר ר׳ שמעון מה טעם לפי שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דבור היא, אבל תוך כדי דבור יכולין הן לחזור ולהודות ע״כ, וזה כפירוש האחרון ובעלמא היכא דשייכי התראה אפילו התראה תוך כדי דבור וחזרה תוך כדי דבור של התראה כדיבור דמי, דהתראה מכלל העדות היא וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובו לג.) דאמרינן התם אמר ר׳ אלעזר עדים זוממין ממונא משלמי מלקא לא לקו דלאו בני התראה נינהו, אמר רבא תדע דהכי תרינן בהו (מתניתין) [נתרה בהו] מעיקרא אמרי אשתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה, מתקיף לה אביי נתרי בהו תוך כדי דבור דהא תוך כדי דבור כדיבור דמי, דאלמא יכולין הן לחזור בהן אפילו תוך כדי דבור של התראה דהתראה מצרכי העדות היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון שכפרו שניהן, וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור, והא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו], שתוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב].
The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where both of them denied knowledge of the matter, and one of them retracted his denial and admitted to knowledge of the matter within the time required for speaking a short phrase. And this teaches us that the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בִּשְׁלָמָא לְרַב חִסְדָּא דְּמוֹקֵי לַהּ לְהָהוּא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי רֵישָׁא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וְסֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן רֵישָׁא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר סֵיפָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר תַּרְתֵּי לְמָה לִי.
The Gemara asks: Granted, according to Rav Ḥisda, who interprets the previous case in the mishna in which the two witnesses denied knowledge of the incident as one, and they are liable in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, a different halakha may be learned from each clause in the mishna. It is learned from the first clause that it is possible for two events to coincide precisely, and the latter clause was necessary to teach us that the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. But according to Rabbi Yoḥanan, the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the first clause, and the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the latter clause. Why do I need two clauses to teach the same halakha?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא לרב חסדא דמוקי לההיא – דכפרו שניהן כאחת במצומצמין וכר׳ יוסי הגלילי אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני לאגמורי לן דכדיבור דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב חסדא דמוקי לה לההוא [שמעמיד אותו, את הדין הקודם במשנה] כשכפרו שניהם כאחד שחייבים, כר׳ יוסי הגלילי שאומר שאפשר לצמצם, כי יש חידוש בשני הדינים, רישא [בהתחלה] היה החידוש בענין זה שאפשר לצמצם, וסיפא איצטריך לאשמועינן [והסוף, המקרה שלנו, הוצרך להשמיענו] שתוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב]. אלא לדעת ר׳ יוחנן שמפרש שגם רישא [בתחילה] מדובר בתוך כדי דיבור, וגם סיפא [בסוף] תוך כדי דיבור, אם כן תרתי [שתי] הלכות באותו ענין למה לי?
The Gemara asks: Granted, according to Rav Ḥisda, who interprets the previous case in the mishna in which the two witnesses denied knowledge of the incident as one, and they are liable in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, a different halakha may be learned from each clause in the mishna. It is learned from the first clause that it is possible for two events to coincide precisely, and the latter clause was necessary to teach us that the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. But according to Rabbi Yoḥanan, the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the first clause, and the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the latter clause. Why do I need two clauses to teach the same halakha?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַהוּ דְּתֵימָא ה״מהָנֵי מִילֵּי כְּפִירָה וּכְפִירָה אֲבָל כְּפִירָה וְהוֹדָאָה אֵימָא לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:
The Gemara answers: Even according to Rabbi Yoḥanan, both clauses are necessary. Lest you say that this statement: The halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech, applies only in a case where the first statement is a denial and the second statement is a denial; but in a case where the first statement is a denial and the second statement is an admission, say that no, its halakhic status is not like that of continuous speech and one cannot admit knowledge after having denied it. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where he retracts the denial and admits his knowledge, its halakhic status is not like that of continuous speech.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהו דתימא כפירה והודאה לא, קמ״ל.
מתני׳. היו לו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה, שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן. ואקשינן בשלמא שנייה חייבין דכבר כפרה לה ראשונה, אלא ראשונה אמאי חייבין
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כפירה וכפירה – כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות.
אבל כפירה והודאה אימא לא – קצת תימה להר״ר יעקב דאורלינ״ש דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אבל כפירה כו׳ תוך כדי דיבור אף שני חייב נ״ב והר״ן תירץ דקמ״ל דאף הודאה של אחד מהני בתוך כדי דיבור של כפירת חבירו ודו״ק [עיין במהרש״א]:
בד״ה אבל כפירה כו׳ דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל והר״ן תירץ דקמ״ל דאף הודאה של אחד מהני תוך כדי דבור של כפירת חבירו עכ״ל ולפי מה שכתבו בתוס׳ לעיל וא״ת אמאי שני חייב כו׳ ואומר ר״י כו׳ ויכול הראשון לחזור ולהודות תכ״ד של עדות שני כמו השני ואין לשני כו׳ עכ״ל לא יתישבו דברי הר״ן הכא דהא נמי שמעינן מרישא ודו״ק:
ומשיבים: צריך היה להוסיף גם דין זה, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] שתוך כדי דיבור נחשב לדיבור אחד אמורים כשיש כפירה וכפירה של השניים, אבל כפירה והודאה אימא [אמור] שלא, ואינו יכול להודות עוד לאחר שכפר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שתוך כדי דיבור נחשב כדיבור אחד לכל ענין, בין לצרף עדות ובין לחזור בו.
The Gemara answers: Even according to Rabbi Yoḥanan, both clauses are necessary. Lest you say that this statement: The halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech, applies only in a case where the first statement is a denial and the second statement is a denial; but in a case where the first statement is a denial and the second statement is an admission, say that no, its halakhic status is not like that of continuous speech and one cannot admit knowledge after having denied it. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where he retracts the denial and admits his knowledge, its halakhic status is not like that of continuous speech.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה ואח״כוְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה.: בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּתְחַיֵּיב דְּכָפְרָה לַהּ רִאשׁוֹנָה אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי
§ The mishna teaches: If there were two sets of witnesses that took the oath of testimony, and the first set denied knowledge of the matter and thereafter, the second set denied knowledge of the matter, both sets of witnesses are liable. The Gemara asks: Granted, the second set will be held liable, as since the first set denied knowledge of the matter, the ability of the plaintiff to collect his monetary claim is dependent exclusively on the second set, and their denial caused his loss. But why is the first set liable?
רי״ףרש״יאור זרוערמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכפרה לה ראשונה – ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאקשי׳ אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה – קשיא לןא דהא רבהב דאמרג הכופר בממון שיש עליו עדים פטו׳ איתותב, ויש מתרצים הא קיימא שניה קמן בב״ד. ולי נראהד דשאני עדות מפקדון דגבי פקדון כיון דעבידי דמייתיה כפירת ממון הוא, והודאה דבעל דין עדיפא ליה דלא ליצטריך דינא ודיינא, אבל עדים ועדים מאי שנא אינהו מינן, והא דמקשי מינה לרבהו בפרק שבועת הפקדוןז בדרך ק״ו פריך לה וי״ל דהך סוגיא לרבהח היא וכיוצא בה בקידושין (קידושין נא.)ט את וחמור הוא.
א. וכן הקשו תוס׳ לקמן לו, א, ד״ה הא, והרשב״א ותוס׳ הרא״ש. וההשלמה בהשגותיו על הרמב״ם (נדפס בסוף ההשלמה ח״ב ירושלים תשכ״ז) פ״י משבועות הט״ו הקשה על הרמב״ם שכתב דהראשונה פטורה משבועת העדות, וז״ל: תמה גדולה הוא זה, דהא קיימא לן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב, וגם הרב פסק כן, עכ״ל.
ב. בכי״ק: רבא.
ג. לקמן לז, א.
ד. ראה רשב״א ותוס׳ הרא״ש מה שתירצו.
ה. כדפירש רב פפא טעמיה דר׳ יוחנן לקמן לז, ב.
ו. בכי״ק: לרבא.
ז. לקמן לז, א.
ח. בכי״ק: לרבא, והוגה על הגליון לרבה.
ט. ראה מש״כ רבנו בחידושיו שם ד״ה אילימא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א׳ אלא א׳ אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס״ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי׳ ליה מהא מתני׳ כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר״י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני׳ דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי׳ דמתרץ ש״ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס״ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי.
ד שנינו במשנה: היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות. ושואלים: בשלמא [נניח] שניה תתחייב משום שכפרה לה ראשונה, ולכן תביעת הממון תלויה בכת השניה, וכיון שכפרה מפסיד ממונו. אלא כת ראשונה אמאי [מדוע] היא מתחייבת?
§ The mishna teaches: If there were two sets of witnesses that took the oath of testimony, and the first set denied knowledge of the matter and thereafter, the second set denied knowledge of the matter, both sets of witnesses are liable. The Gemara asks: Granted, the second set will be held liable, as since the first set denied knowledge of the matter, the ability of the plaintiff to collect his monetary claim is dependent exclusively on the second set, and their denial caused his loss. But why is the first set liable?
רי״ףרש״יאור זרוערמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144