הכל מודים בעד א׳ דר׳ אבא וכו׳ – פירשתיה במקומה בארוכה בפ׳ חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז״ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי׳ בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי׳ מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו״ל כגזלן כלומר דאע״ג דלא הוי גזלן ממש שאפי׳ הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ״מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי׳ זו נכונ׳ וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע׳ של תורה בשבועת עד א׳ או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א׳ מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א׳ על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי׳ שהיו ב׳ עדים ג״כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי׳ והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע׳ לא דק ורישא דמתני׳ דלקמן פ׳ שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ״ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ״ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס׳ דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת״ק דר״א בר״ש וההוא תנא היינו סתם מתני׳ וסתם מתני׳ ר״מ דס״ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה.

הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא״ל לדידה – פי׳ שמת בעלה ולא אמר להו לב״ד פירוש כי כשהביאו לב״ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי׳ רש״י ז״ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב״ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז״ל דבב״ד א׳ [אין] מתירין אות׳ לינשא כיון שהכחיש׳ העד שתלתה בו וכן כתב הרמב״ן ז״ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי׳ מההיא דאמרינן במסכת כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע״פ עדי׳ דהא קאמר ואזיל ושייליה פי׳ לדבריו ז״ל דאע״ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א״ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי׳ שם רבינו ז״ל ומיהו ק״ל על פי׳ רש״י ז״ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב״ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא״כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי׳ היא נאמנת שכך א״ל חוץ לב״ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב״ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי״ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע״פ ע״א שאמרה לו כן חוץ לב״ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת׳ הרי האשה כב״ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב״ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא״א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב״ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ״ל לפרש לפי דברי רש״י ז״ל ומיהו עדיין ק״ל על פי׳ למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב״ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב״ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי׳ אחרים דטעם פטורו של עד בדא״ל לדידה ולא אמר לב״ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב״ן ז״ל אלא שתמהני על מ״ש ז״ל כי בב״ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא״ל ע״א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב״ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה״ה אם פירשה ואמרה שא״ל ע״א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב״ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית׳ יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט׳ דמהימנ׳ אף על פי שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי׳ אם יש לב״ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב״ן ז״ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי.

ש״מ משביע עדי קרקע חייב – פי׳ דכתוב׳ דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי׳ בחייה משא״כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח דמיניה אפי׳ מגלימ׳ דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס״ד ויש מקשין למ״ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד״ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי׳ רש״י ז״ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ׳ הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה״ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ׳ הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי׳ לאפוקי מדעתיה דמ״ד שמעת מינה וכדכתיבנ׳ בכמ׳ דוכתי ותד׳ דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א״נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי׳ ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ׳ (האשה שנפלו לה נכסים) [מציאת האשה דף ס״ז ע״א] אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ׳ הכותב כנ״ל וכן נ״ל מפי׳ רש״י ז״ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז״ל אלא דחזינא ליה לר״מ הלוי ז״ל שפי׳ כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה.

השתא בזה אחר זה וכו׳ אמרת א׳ חייב וב׳ פטור כפר א׳ והודה א׳ מבעיא – פי׳ קושיין מדקתני כפר א׳ והודה א׳ שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א׳ חייב ואע״ג דהוה משמע שיוכל הא׳ לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ״ש כשהוד׳ א׳ ופרקי׳ הב״ע כגון שכפרו שניהם והודה א׳ מהם תכ״ד והא קמ״ל תכ״ד כדבור דמי זו היא גי׳ רש״י ז״ל וכל הספרים שלנו ופירש״י ז״ל דמתני׳ לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי׳ אלא פטור׳ דמוד׳ דאע״ג שכבר התחיל הב׳ חבירו להעיד יכול הא׳ לחזור ולהודות תכ״ד שלו ולעיל בדר״י אשמועי׳ בתכ״ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי׳ דפרישנא לעיל בדר״י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א׳ מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא׳ היה יכול לחזור ולהודות תכ״ד שלו וא״ת לההוא פי׳ מאי קמ״ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי׳ המכוון מדקאמר כל א׳ מהם תכ״ד של חבירו לכך הנכון דהכי פירושו שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ״ד כלומר דהב׳ התחיל לכפור תכ״ד לתשלום כפירתו של א׳ כההיא דר״י דלעיל ואחר שהשלים הב׳ כפירתו של א׳ חזר הא׳ והודה תכ״ד של שני והשתא קמ״ל טובא דאפילו בכהא יכול א׳ לחזור ולהודות כאלו הודה תכ״ד של עצמו דכיון דכפירתו של א׳ תכ״ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז״ל שהוא גורס וקדם א׳ מהם והודה תכ״ד של חבירו.

בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א׳ אלא א׳ אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס״ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי׳ ליה מהא מתני׳ כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר״י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני׳ דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי׳ דמתרץ ש״ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס״ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי.