דר׳ ינאי רבא. ר׳ ינאי רביה דר׳ יוחנן מקרי באגדתא ר׳ ינאי רבא והוה ר׳ ינאי אחר דקשיש מיניה ומקרי ר׳ ינאי סבא. שיטה:

דפתחין פנקסיך וממשמשין בעובדיך. אילו היית יודע רחמור הנדר כך שמפני שנדרת בו שפותחין בית דין של מעלה ספר שמעשים כתובים בו ומפשפשין במעשיך ומזכירין עונותיך ועל ידי הזכרת העונות סופך ללקות. או נוכל לפרש כי הוא נדר שלא להתעסק בעסקיו והיו אחרים צריכין לפתוח פנקסיך לראות שטרי הלואותיך כדי לתובען ואמר לו אילו היית יודע שהיזק ראיה יגיע לך בזה הנדר שאחרים יצטרכו לראות פנקסיך ושטרי הלואותיך וכל אשר לך מי נדרת ואמר ליה לא ושריה. ולהאי פירושא מפרשינן מאי קראה דאין פותחין בחרטה אלא צריך לבקר בענין נדרים. ולפירוש הראשון נפרש מאי קראה שעונש גדול יש בנודר נדר שמפני זה מן השמים ממשמשין במעשיו אם הוא אדם ראוי לנדור שבוטח בעצמו כל כך שיקיימנו כדרך שאמרנו שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם: קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. והפירוש הראשון עיקר כי לפירוש השני אמאי קאמר לא פתחינן בהאי מה עונש יש בו דלא נפתח בו כמו באחרים האמורים בשמעתא. הרי״ץ ז״ל:

ואחר נדרים לבקר. אי לשם שמים נדר דמותר. ואני אומר דאחר נדרים לבקר למעלה בשמים אם לטובה נדר ואם לאו מבקרים אחר שאר מעשיו. וכן נראה הפירוש שהרי על דפתחין בפנקסך מביאו. הרא״ם ז״ל.

וקאמר תלמודא ולא פתחינן ליה בהא דאמר לו אילו הוית ידעת דפתחי פנקסך שאין לך אדם שאם אתה פותחו דבר זה שלא יהא מתחרט בו. ולא פתחינן ליה נמי בהדא אחרנייתא דאמר רבה בר חנה מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא בעירובין בפרק הדר עם הנכרי. כל הבוטה לשון מבטא כלומר כל הנודר ראוי לדוקרו בחרב מפני שהנדור מן הככר שלא לאוכלו מה יעשה אם אוכלה הרי הוא בבל יחל ואם אינו אוכלה הרי הוא מת. אלא ילך אצל חכם ויתיר לו. פירוש:

ואחר נדרים לבקר. כשנודר מבקרים מעשיו בשמים ואומרים אם לא מפני שבטוח בזכיותיו שלא יכשל בנדרו לא הוה נודר ומעתה נעיין במעשיו. וכן לא יפתח החכם לנודר כהא דר׳ נתן שאמר לו אילו היית יודע שהנודר נדר חמור כל כך דחשיב כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיים כאלו מקריב עליה קרבן מי נדרת. ודמהו לדבר זה כי הנודר אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו ליכשל בנדרו ודמהו לעושה במה בשעת איסור הבמות כי העושה אותה אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו להקריב עליה קרבן או להקטיר. ברישא דהאי ברייתא דר׳ נתן פתחינן (דלאחר) אמר המגיה צריך להיות: דלא הוי פורענות יתירא כל כך. בסוף הברייתא שהעונש חמור לא פתחינן ביה לדעת רבא. ויש מי שפירש ברישא פתחינן כשבא לפנינו בתחלה לשאול על נדרו פתחינן ליה כרבן גמליאל או כר׳ נתן ואומרים לו אילו היית יודע שכך וכי היית נודר. ואם אמר הן לדעת אביי פתחינן באחרת שאם אמר הן על הא דרבן גמליאל פתחינן ליה על הא דר׳ נתן. ולדברי רבא לא פתחינן דכיון דחמור פתחו דאמר הן על פתח ראשון לא נפתח עוד בדבר (אסור) (אמר המגיה נראה לי דצריך להיות: אחר. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל דלא הוה ליה למימר רישא וסיפא אלא ברישא ובסיפא או בראשונה ובאחרונה. ומדקאמר רישא וסיפא משמע דאברייתא קאי. הרי״ץ ז״ל:

בנה במה. ילפי כי תחדל מן חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא ודרשינן בברכות אל תקרי במה בסגו״ל אלא במה בקמ״ץ:

אף על פי שמקיימו נקרא רשע. כי כל העובר על דברי חכמים שאמרו שאין לנדור כלל נקרא רשע. מאי קראה דמקרי רשע דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא תחדל יהיה בך חטא ואגב ההוא חטא מקרי רשע. ויליף חדילא חדילא מה להלן ברשעים הכתוב מדבר אף כאן ברשעים. הרי״ץ ז״ל:

כל מיני גיהנם שולטין בו כלומר נדידון אמר המגיה אולי צריך להיות: יסורין. ולא עוד אלא דאפילו בחייו תחתוניות שולטות בו. חולי שיש לו לאדם בתוך נקביו שקורין פי״ק. פירוש:

אף אנן נמי תנינא בנדרי כשרים. כדמפרש התלמוד פרק קמא אלמא נקרא רשע. כל הני נדרים דאסירי היינו דנודר בקרבן דאתי לידי קרבן או נודר על כעסו. אבל נודר לעשות מצוה בההוא אמרינן נדרים סייג לפרישות. הרא״ם ז״ל:

כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו. משום דאיירי (בנדרי) בנודרים שהן רשעים משום דכל הנודרים על ידי כעס הם נודרים קתני נמי להא. כל מיני גהינם. יש לפרש גהינם ממש כדמייתי קרא דמשתעי בגהינם. או נוכל לפרש כי מיני גהינם רמז לתחלואים הבאים על האדם שהם גיהנם לו כי העונש כנוהו חכמים גהינם. והשתא יתיישב לשון מיני דלפירוש הראשון לא הוה ליה למימר אלא גהינם לבד. והסר כעס מלבך ועל ידי כך תעביר רעה מבשרך. וגם רשע בא להיות עתיד ליום רעה דזה גהינם שהרשעים נדונים בו. ולא עוד אלא שהתחתונית שולטין בו כי על ידי כעס החום הטבעי מתגבר ושורף המאכל ואינו נעכל עיכול הראוי ומתוך שהמותר הוא שורף אינו יכול לצאת מהרה מן הגוף ובא לידי תחתוניות. לב רגז. כלומר כל מי שיש לו לב רגז ראוי שיהיה לו כליון עינים ודאבון נפש כי על דרך הטבע התחתוניות גורמות שתיהם:

חזקתי ידי עוברי עבירה. הוא שאל לר׳ יוחנן רבו אם הוה איסורא בדבר כשחזק ידי עוברי עבירה כשאמר לו לקרב מיתתו דנהי נמי שלא היה יכול להחיות מחמת מכה ראשונה מכל מקום עכשו על פיו קרב מיתתו. ולכאורה נראה שאותם חוזאי יהודים היו דאם היו גוים מה עבירה יש כאן שהיה עולא דואג עליה. והשיב ר׳ יוחנן דאין עבירה מאחר שעשה בו כן להציל נפשו שאם לא היה מודה לו היה הורגו גם כן. והיה תמיה ר׳ יוחנן עליו דעולא איך היה מפחד ממנו מאחר שנכנס בגבול ארץ ישראל שהוצרך להחניפו ולסייע ידי עוברי עבירה. ומזה נראה קצת שגוים היו מדקא מתמה ר׳ יוחנן על אשר היה עולא מפחד מן הגוים. הרי״ץ ז״ל.

וז״ל הרא״ם ז״ל: תרי בני חוזאי ישראלים היו שחטיה לחבריה וכו׳. ויש מפרשים גוים היו ואף על פי כן היה ירא עולא שמא חיזק יד עוברי עבירה שבני נח מצווין על שפיכות דמים. ותמיה היה ר׳ יוחנן על לבבו של עולא היאך נתפחד. ואינו נראה שאף בארץ ישראל כמה פעמים נתפחדו מישראל. עד כאן.