(1) 
וְאֵלּוּ קְרָעִין שֶׁאֵין מִתְאַחִין אהַקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ בוְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה וְעַל נָשִׂיא וְעַל אָב ב״ד בֵּית דִּין גוְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם וְעַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף דוְעַל עָרֵי יְהוּדָה וְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם הוְקוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם.
וְאֵלּוּ קְרָעִין שֶׁאֵין מִתְאַחִין אהַקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ בוְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה וְעַל נָשִׂיא וְעַל אָב And these are the rents of mourning that may never be properly mended: One who rends his garments for the death his father, or for his mother, or for his teacher who taught him Torah, or for the Nasi, or for the president of the court; or upon hearing evil tidings; or hearing God’s name being blessed, which is a euphemism for hearing God’s name being cursed; or when a Torah scroll has been burned; or upon seeing the cities of Judea that were destroyed or the destroyed Temple or Jerusalem in ruins. This is the way one conducts himself when approaching Jerusalem when it lies in ruin: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem.
תנו רבנן: אילו קרעין שאסורין באיחוי – פי׳ עשרה קרעים הללו: הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלמדו חכמה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל חורבן ערי יהודה, ועל חורבן המקדש1 קורע על חורבן בית המקדש ומוסיף על חרבן ירושלים.2
1. כן. בכ״י וטיקן 126. בדפוס וילנא נוסף כאן: ״ועל ירושלים״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״ירושלמי״.
תנו רבנן אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע והעדין אינן חייבין לקרוע שכבר קרעו26 בשעה ששמעו אמר ר׳ חלבו אמר רב הונא הרואה ספר תורה שנשרף קורע עליו שתי קריעות27 אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר {ירמיה לו:כז} ויהי דבר ייָ׳י אל ירמיהו אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים28 ולא אמרו שחייב לקרוע אלא שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה ערי יהודה דכתיב29 {ירמיה מא:ה} ויבואו אנשים משכם [משילו]30 ומשמרון31 שמונים איש32 מגולחי זקן וקרועי בגדים33 אמר ר׳ חלבו אמר עולא34 ביראה אמר ר׳ אלעזר35 הרואה ערי יהודה [בחורבנן]36 אומר {ישעיה סד:ט} ערי קדשך היו מדבר וקורע37 ירושלם בחרבנה אומר {ישעיהו סד:ט} ציון מדבר היתה ירושלם מדבר 38 שממה וקורע בית המקדש בחורבנו39 אומר {ישעיהו סד:י} בית קדשינו ותפארתנו [אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה]40 וקורע. וקורע41 על המקדש ומוסיף על ירושלם בשפגע42 [במקדש]43 תחלה ואי44 פגע בירושלם תחלה45 קורע על ירושלם בפני עצמה46 ועל המקדש בפני עצמו:
לאחותן48 אמר רב חסדא49 ובאיחוי אלכסנדרי50: תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך51 המלל מתוך הליקוט52 מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא אמר רב חסדא ובאיחוי אלכסנדרי53: תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו54 ר׳ שמעון בן אלעזר55 אוסר באיחוי וקימא לן כותיה . וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו56 לפיכך מוכר57 צריך להודיע ללוקח58
1. כ״י נ מציין כאן: ״מתני׳ ״. (ר״ח: ״ת״ר״).
2. ואילו: גיח , כ״י פריס : ״אלו״, כבר״ח.
3. קרעין: כך בכל כה״י, ר״ח. דפוסים: הן הקרעין .
4. חכמה: וכן גב גיח , כ״י נ , כבה״ג ור״ח. גז , דפוסים: ״תורה״, כבריצ״ג. גיג : ״תורה וחכמה״.
5. הנשיא: וכן גב גז גיח , כ״י נ . גיג , דפוסים: ״נשיא״ כבה״ג, ר״ח וריצ״ג.
6. הרעות: גב גז גיג גיח , וכן בה״ג, ר״ח וריצ״ג. כ״י נ , דפוסים: רעות . חסר בכ״י א .
7. ועל ירושלם... המקדש: חסר בכ״י נ .
8. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם: חסר ב-גיג .
9. רעות: וכן גיג . גב גז גיח : ״הרעות״ כבברייתא שלפניו.
10. והא: גיג : ״והאמ׳ ״.
11. אמרו: כ״י נ : ״אמרוה״.
12. קטל: גז גיג : ״קטיל״.
13. שבור מלכא: גב גז גיג גיח , כ״י נ , דפוסים, ר״ח. כ״י א : ״מלכא שאבור״.
14. תריסר: גב : ״תריסרא״. כ״י נ : ״תרי״.
15. אלפי: גיח , כ״י פריס : ״אלפי יהודאי״ כבר״ח.
16. במזגת: וכן גז גיג . כ״י נ : ״במגזת״. גב גיח , דפוסים: ״במזיגת״.
17. במזגת דקסרי: גז גיג : ״במזגת דקיסרי״. גיח , כ״י פריס : ״במזיגת קיסרי״. גב : ״במיזגת דקיסרי״. דפוסים: במזיגת דקסרי . חסר בר״ח.
18. גיג מוסיף כאן: ״אמ׳ ליה״.
19. לא: כ״י נ : ״ולא״.
20. ויחזק... בחרב: ב-גיג עד: ״כל האנשים״.
21. בנו: וכן גב גז גיג . חסר ב-גיח , כ״י נ , דפוסים.
22. שאול, יהונתן, עם יי׳י, ובית ישראל: גיג : ״על שאול, ועל יונתן, ועל עם י׳י, ועל בית״.
23. זו שמועות הרעות: וכן גב . גז גיח : ״אלו שמועות הרעות״. גיג , דפוסים: ״אילו שמועות רעות״, וכן ר״ח.
24. אשר על הבית... המזכיר: חסר ב-גיג .
25. ויבוא אליקים... קרועי בגדים: גג : ״ויבוא...חלקיהו אל חזקיהו קרועי בגדים״ גב עד: ״הבית וג׳ ״. דפוסים עד: חלקיהו וגו׳ .
26. שכבר קרעו: חסר בכ״י נ .
27. קריעות: גיח : ״קרעים״, כ״י פריס : ״קרעין״.
28. ויהי דבר... ואת הדברים: דפוס קושטא עד: אחרי שרוף וגו׳ .
29. דכת׳: דפוסים: כדכתיב .
30. משילו: גב , ר״ח. (נוסח המסורה: ״משלו״. גיג : ״משילה״. כ״י נ : ״ומשילו״. כ״י א , דפוסים: ״ומשילה״.
31. משכם ומשילה ומשמרון: גיח : ״משומרון משכם ומשילה״, כ״י פריס : ״משמרון ומשכם ומשילו״.
32. איש: גיג , כ״י נ : ״אנשים״.
33. ויבואו אנשים... בגדים: גב עד: ״משילו וג׳ ״.
34. אמר עולא: חסר בכ״י נ .
35. אמר ר׳ אלעזר: חסר ב-גיג .
36. בחורבנן: גב גיח , כ״י נ , דפוסים, ר״ח. גז גיג : ״בחרבנן״, כבריצ״ג. כ״י א : ״בחרבונן״.
37. וקורע: גיג : ״והרואה״ (שייך לסעיף בא).
38. מדבר : רק דפוסים. ראה ירמיה יב:י.
39. בחורבנו: גיג גיח : ״בחרבנו״. כ״י א לפני הגהת המנקד: ״בחורבנֹה״.
40. וג׳: גיג גיח , דפוסים. (וכן כ״י נ , שם משובש: ״אשר הללוך אבותינו היתה לשרפת מאכלת אש וכל מחמדיו לחרפה״) גב עד: ״ותפארתנו״. כ״י א עד: ״ותפארתנו וג׳ ״
41. וקורע: חסר ב-גיג , כ״י נ .
42. בשפגע: וכן גב . גיג גיח , דפוסים: כשפגע .
43. במקדש: גב גיג גיח , כ״י נ , דפוסים, רח. כ״י א : ״בבית המקדש״.
44. ואי: גיג , דפוסים: ״ואם״.
45. תחלה: חסר בכ״י נ .
46. עצמה: כל כה״י, ר״ח. דפוסים: עצמו .
47. לשוללן למוללן ללוקטן: גב : ״לשללן למללן ללקטן״.
48. לא לאחותן: גיח , כ״י פריס : ״לאחותן אסור״.
49. אמר רב חסדא: גיג רק: ״אמ׳ רב״. חסר בכ״י נ .
50. אלכסנדרי: דפוסים : אלכסנדראי .
51. מתוך: דפוסים: ומתוך .
52. הליקוט: כה״י, ר״ח, ריצ״ג. דפוסים: הלקטן .
53. אלכסנדרי: דפוסים : אלכסנדראי .
54. למטה ולאחותו: גיח , כ״י פריס : ״ולאוחותו מלמטה״.
55. ר׳ שמעון בן אלעזר: וכן גב גז גיג , כ״י נ , ר״ח. גיח , כ״י פריס : ״ר׳ יוסי״. דפוסים: ר׳ אלעזר בר׳ שמעון .
56. לאחותו: גיח , כ״י פריס : ״לאוחותו״. כבכל מקום שם. חסר בכ״י נ .
57. מוכר: וכן ב-גב גיג . גיח , כ״י פריס , כ״י נ : ״המוכר״, כבר״ח.
58. ללוקח: חסר ב-גיג .
ערך אח
אח – אאלו קרעין שאין מתאחין (מועד קטן כו.) פירש בגמרא אמר רב חסדא אבל לא לאחותן איחוי אלכסנדרי שהוא כמין אריגה ת״ר רשאי להופכו למטה ולעשות לו איחוי פירוש להפוך החלוק לחתכו ולעשות בית צואר שלו שולי החלוק והשולים יעשה בית שפה ובב״ר בריש לך לך רבי ברכיה פתח אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל העולם כולה. בר קפרא אמר כזה שמאחה את הקרע. (א״ב: תרגום ועת לתפור ועדן בחיר לאחאה). אח נפשע מקרית עוז זה לוט (בראשית רבה נג) ויסע משם אברהם וגם אמנה אחותי בת אבי הוא אך לא בת אמי כשטותן השיבן שבת אב מותרת להם ובת אם אינה מותרת לפיכך השיבן כמנהגן בב״ר באותה פרשה.
א. [פערבינדן. צומאכן.]
ת״ר אילו קרעי׳ שאין מתאחין כו׳. ר״מ1 כל אילו הקרעים קורע עד שמגלה לבו ואינו מאח(ד)[ה] לעולם.
הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה וכו׳. בגמר׳ מפר׳ טעמי׳ דכתי׳ ואלישע רואה וצועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו ואמו. שהיה שקול לו כאביו ואמו. רכב ישרא׳ זה רבו שלמדו חכמה. ולא מאחין מנלן דכתי׳ ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני קרעים ותני׳ ממשמע שנ׳ ויקרע׳ איני יודע שהוא לשנים מת״ל לשנים מלמד שלעולם יעמדו לשנים.
שמועות הרעות. ששמע על רוב ציבור שנהרגו2.
על ברכת הש׳. ששמע מפי רשע שבירך הש׳3.
וקורע על המקדש. אם ראה המקדש תחילה כגון שבא בקרון ולא הוציא ראשו עד שהגיע למקדש וכשיראה ירושלים יוסיף על הקרע4.
ועל ערי יהודה. שראה בחורבנן.
1. פ״ט מהל׳ אבל ה״ג.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה שמועות הרעות. ומשמע דבעי שנהרגו רוב ציבור ממש. וכ״כ רבינו לקמן בד״ה אלא ברוב ציבור. אמנם עיין בנמוקי יוסף שכתב ואע״פ שלא מתו אלא מיעוט וכמעשה שהיה.
3. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה על ברכת.
4. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה וקורע על המקדש.
הא דתנן אלו קרעים שאין מתאחין על אביו ואמו ורבו שלמדו חכמה תניא על זה, לא הושוו אלא לענין אחוי לבד. [לבר] מנשיא שחולצין עליו, וקורעין עליו מבחוץ ולא מבפנים. וש״מ שאינו קורע עליהן אלא בגד העליון לבד מאביו ואמו.
המשנה הששית והכונה לבאר בה שקורעין על הרבה דברים מלבד קריעה שעל המת ולבאר אותם הקרעים שאינם מתאחים והם הקורע על אב ואם והקורע על רבו שלמדו תורה הא חכם אחר שלא למדו תורה רשאי לאחותו כמו שביארנו:
וכן הקורע על נשיא הדור ועל אב״ד ועל שמועות הרעות ופי׳ בגמ׳ ששמעו שנהרגו רוב צבור וי״מ רוב צבור שבעיר אחת וי״מ רוב צבור שבאותה מלכות:
ועל ברכת השם ופי׳ בגמ׳ אחד השומע מפי המחרף ואחד השומע מפי השומע אלא שהעדים הואיל וקרעו בשעה ששמעו אין צריכין לחזור ולקרוע בשעת עדותם הא אם לא קרעו בשעה ששמעו קורעין בשעת עדותם:
ועל ספר תורה שנשרף ופי׳ בגמ׳ שאם ראה הוא את השריפה קורע שתי קריעות אחת על הגויל ואמת על הכתב מפני ששריפת הגויל קודמת לשם כתב ולא באו כאחת הא אם שמע אחר שנשרף יראה לי שאינו קורע אלא קרע אחד כמי ששמע מיתת שני מתיו כאחד שקורע אחת על שניהם ולא אמרו קריעה על שריפת ספר תורה או אבודה אלא בשנשרף בזרוע ולכונת הכעסה וגידוף ותפלין הרי הם כספר תורה לענין זה:
ועל ערי יהודה פי׳ כשרואה אותן בחורבנן וכן על המקדש וכן על ירושלם וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם ופי׳ בגמ׳ שאם בא לו מצד אחר שפגע בירושלם תחלה כגון שבא דרך הר הבית קורע על ירושלם וכשרואה בית המקדש חוזר וקורע קרע אחר ולא די לו בתוספת אבל כשבא דרך מדבר שרואה מקדש תחלה קורע על המקדש וכשרואה ירושלם די לו בתוספת ובתלמוד המערב בפרק הרואה שמעון קומטרא שאל לר׳ חייא בר בא כגון אנא דאנא חמר וסליק לירושלם בכל שעה מהו שאקרע אמר ליה בתוך ל׳ אי אתה צריך לקרוע לאחר ל׳ צריך אתה לקרוע:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ואלו קורעין ולא מתאחין – פי׳ ובאיחוי הוא דשוו אלו בקריעה כלם בטפח תוך מאביו ואמו.
ועל רבי שלמדו חכמה – פי׳ שהאיר עיניו במשנה אחד כדאיתא בפרק הזהב אמסקנא.
ואלו קרעין של אבילות שאין מתאחין לעולם: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין שמתו, והקורע על שמועות הרעות, ועל ברכת השם (כששומע שמקללים שם שמים), ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה שחרבו, ועל המקדש, ועל ירושלים. וכך הוא עושה כשבא לירושלים החרבה: וקורע על מקדש ומוסיף בקריעה על ירושלים.
And these are the rents of mourning that may never be properly mended: One who rends his garments for the death his father, or for his mother, or for his teacher who taught him Torah, or for the Nasi, or for the president of the court; or upon hearing evil tidings; or hearing God’s name being blessed, which is a euphemism for hearing God’s name being cursed; or when a Torah scroll has been burned; or upon seeing the cities of Judea that were destroyed or the destroyed Temple or Jerusalem in ruins. This is the way one conducts himself when approaching Jerusalem when it lies in ruin: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem.
הכל
(2) ואָבִיו וְאִמּוֹ זוְרַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה מְנָלַן דִּכְתִיב {מלכים ב ב׳:י״ב} וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו אָבִי אָבִי זֶה אָבִיו וְאִמּוֹ רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו זֶה רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה.
The Gemara elaborates upon the halakhot mentioned in this baraita: From where do we derive that one must rend his clothing for his father, his mother, and his teacher who taught him Torah? As it is written with regard to the prophet Elijah, when he ascended to Heaven in a tempest: “And Elisha saw it, and he cried, My father, my father, the chariots of Israel and their horsemen” (II Kings 2:12). The Gemara interprets this verse as follows: “My father, my father”; this comes to teach that one must rend his garments for the death of his father or mother. “The chariots of Israel and their horsemen”; this comes to include also one’ teacher who taught him Torah.
The Gemara elaborates upon the halakhot mentioned in this baraita: From where do we derive that one must rend his clothing for his father, his mother, and his teacher who taught him Torah? As it is written with regard to the prophet Elijah, when he ascended to Heaven in a tempest: “And Elisha saw it, and he cried, My father, my father, the chariots of Israel and their horsemen” (II Kings 2:12). The Gemara interprets this verse as follows: “My father, my father”; this comes to teach that one must rend his garments for the death of his father or mother. “The chariots of Israel and their horsemen”; this comes to include also one’ teacher who taught him Torah.
אביו ואמו ורבו שלימדו חכמה – מהכא: ואלישע רואה והוא מצעק1 אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אבי אבי זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלימדו חכמה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״מיענק״.
את ההלכה הזו מפרטים: אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר] בסיפור עליית אליהו בסערה השמימה: ״ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״ (מלכים ב׳ ב, יב), ואנו למדים: ״אבי אבי״ — זה בא לרבות גם אביו ואמו, ״רכב ישראל ופרשיו״ — זה רבו שלימדו תורה.
The Gemara elaborates upon the halakhot mentioned in this baraita: From where do we derive that one must rend his clothing for his father, his mother, and his teacher who taught him Torah? As it is written with regard to the prophet Elijah, when he ascended to Heaven in a tempest: “And Elisha saw it, and he cried, My father, my father, the chariots of Israel and their horsemen” (II Kings 2:12). The Gemara interprets this verse as follows: “My father, my father”; this comes to teach that one must rend his garments for the death of his father or mother. “The chariots of Israel and their horsemen”; this comes to include also one’ teacher who taught him Torah.
הכל
(3) מַאי מַשְׁמַע כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף רַבִּי רַבִּי דְּטָב לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתֵיהּ מֵרְתִיכִּין וּפָרָשִׁין.
The Gemara asks: From where may it be inferred that this is referring to one’s teacher? The Gemara explains: As the verse was translated by Rav Yosef: My teacher, my teacher, who was better for the protection of the Jewish people with his prayers than an army with chariots and horsemen.
The Gemara asks: From where may it be inferred that this is referring to one’s teacher? The Gemara explains: As the verse was translated by Rav Yosef: My teacher, my teacher, who was better for the protection of the Jewish people with his prayers than an army with chariots and horsemen.
כדמתרגמ׳: רבי רבי דטב להון לישראל בצלותך מן רתיכין ופרשין – ואף על גב דאליהו חי הוא כיון דכתיב ביה ולא ראהו עוד כמֵת1 הוא לגביה.
ירושלמי: כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן. איזהו תלמ׳ חכ׳? חזקיה אמר: כל השונה הלכות ועד תורה. אמר ר׳ יוסי: הדא דאת אמר בראשונה2 אבל עכשיו אפילו הלכות. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן: כל שמבטל עסקיו מפני משנתו. תני: כל ששואלין אותו ומשיב. אמר ר׳ אושעיא: כגון אנן דרבינו3 משגיחין עלינו וכן מתיבין ליה. אמר ר׳ אבא בר ממל: כל שיודע לבאר משנתו, ואנן אפילו רבותינו לא יכלי לבאר משנתינו.
איזהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו כו׳. א״ר אבהו אמ׳ ר׳ יוחנן: הלכה כדברי מי שאו׳ כל שרוב תלמודו ממנו.
שמואל חלץ בההוא שהאיר במשנתו, פי׳ ביאר לו משנתו זו ששנינו בתמיד. ושני מפתיחות היו לו אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון, פי׳ היה מכניס ידו ומורידה עד שיחין שהיא אמה ואחר כך היה מגיע למנעול ופותחו, והאחד היה נכון לפניו מכניס ידו כנגדו ופותח.
1. כן תוקן בכ״י וטיקן 126 ע״י הוספת ניקוד, וכן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 במקור: ״כמות״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא ע״פ הירושלמי שלפנינו. בכ״י וטיקן 126: ״בראשה״.
3. כן בכ״י וטיקן 126. בדפוס וילנא תוקן ל: ״דרבינן״.
מאי משמע כדמתרגם רב יוסף כר רטב להון ליש׳ וכו׳ – פי׳ ר״י ז״ל ואלמלא תרגומו הייתי יכול לומר שאין הקריעה מדין ריבו אלא מפני שהוא נביא.
דטב להון לישראל בצלותי מרתיכין כו׳. ומשמעו חכם ורב כמ״ש פ׳ י״נ מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים דתפלתו נשמעת:
ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות, וכיצד נובע הדבר מכאן] שהכוונה לרבו? ומסבירים: כמו שהיה מתרגם רב יוסף פסוק זה: רבי רבי דטב להון [שטוב להם] לישראל בצלותיה [בתפילתו] מרתיכין ופרשין [מרכב ופרשים].
The Gemara asks: From where may it be inferred that this is referring to one’s teacher? The Gemara explains: As the verse was translated by Rav Yosef: My teacher, my teacher, who was better for the protection of the Jewish people with his prayers than an army with chariots and horsemen.
הכל
(4) וְלֹא מִתְאַחִין מְנָלַן דִּכְתִיב {מלכים ב ב׳:י״ב} וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָעֵם אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלִּשְׁנַיִם אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁקְּרוּעִים וְעוֹמְדִים לִשְׁנַיִם לְעוֹלָם.
And from where do we derive that these rents are never to be properly mended? As it is written: “And he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From the fact that it is stated: “And he rent them,” do I not know that he rent them in two pieces? Rather, when the verse adds that they were torn into two pieces, it teaches that they must remain torn in two pieces forever. Accordingly, this rent must never be properly mended.
And from where do we derive that these rents are never to be properly mended? As it is written: “And he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From the fact that it is stated: “And he rent them,” do I not know that he rent them in two pieces? Rather, when the verse adds that they were torn into two pieces, it teaches that they must remain torn in two pieces forever. Accordingly, this rent must never be properly mended.
ולא מתאחין שנאמר: ויקרעם לשנים קרעים. ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהקריעה לשנים היא? אלא מה ת״ל לשנים מלמד שקרועים לעולם לשנים.
לעולם אין קורעין אלא על המת ולא על החי אפי׳ ידע בו בודאי שלא יראהו לעולם ואע״פ שאמרו כאן על קריעת אלישע והא אליהו חי הוא והשיבו כיון דכתיב לא ראהו עוד לגבי דידיה כמת דמי סוד י״י ליראיו:
מלמד שקורעין ועומדין לשנים לעולם – פי׳ ומינה נמי שמעינן להבדיל קומי שפה כדמפרש רב יהודא לעיל אלא דקשיא לר׳ יהודא היכי מוכח מהכא לשאר קרובים דקרא באביו ורבו משתעי ושמא יליף קריעה קריעה לכל המתים.
ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: ״ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים״ (מלכים ב׳, ב, יב), ממשמע שנאמר ״ויקרעם״ איני יודע שלשנים? אלא כשאומר ״לשנים קרעים״ מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם, שלעולם אין מאחים אותם לגמרי, והם נראים איפוא תמיד כקרועים.
And from where do we derive that these rents are never to be properly mended? As it is written: “And he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From the fact that it is stated: “And he rent them,” do I not know that he rent them in two pieces? Rather, when the verse adds that they were torn into two pieces, it teaches that they must remain torn in two pieces forever. Accordingly, this rent must never be properly mended.
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן אֵלִיָּהוּ חַי הוּא אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דִּכְתִיב {מלכים ב ב׳:י״ב} וְלֹא רָאָהוּ עוֹד לְגַבֵּי דִידֵיהּ כְּמֵת דָּמֵי.
Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But isn’t Elijah still alive? Why, then, did Elisha rend his garments for him? He said to him: Since it is written: “And he saw him no more” (II Kings 2:12), Elijah was considered dead from Elisha’s perspective, and so Elisha rent his clothing for him.
Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But isn’t Elijah still alive? Why, then, did Elisha rend his garments for him? He said to him: Since it is written: “And he saw him no more” (II Kings 2:12), Elijah was considered dead from Elisha’s perspective, and so Elisha rent his clothing for him.
(5-6) כיון דכתיב ולא ראהו עוד לגבי דידה במת דמי – פי׳ ודווקא אליהו שעלה למרום ואין למדין מזה למי שמפרש ממנו רבו ללכת למדינת הים וכיוצא בו דהא אפשר שיראהו עוד.
אמר ליה [לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן: הלא אליהו חי הוא ולא מת, ומדוע קרע עליו? אמר ליה [לו]: כיון דכתיב [שנאמר]: ״ולא ראהו עוד״ (מלכים ב׳, ב, יב), הרי לגבי דידיה [לגביו] כמת דמי [הוא נחשב] ולכן קרע עליו.
Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But isn’t Elijah still alive? Why, then, did Elisha rend his garments for him? He said to him: Since it is written: “And he saw him no more” (II Kings 2:12), Elijah was considered dead from Elisha’s perspective, and so Elisha rent his clothing for him.
הכל
(6) חנָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין טוּשְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת מְנָלַן דִּכְתִיב {שמואל ב א׳:י״א} וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כׇּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצוּמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה׳ וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
§ From where do we derive that one must rend his clothing for the death of the Nasi or the president of the court and upon hearing evil bad tidings? As it is written, when David heard about the defeat of Israel and the death of Saul and his sons: “Then David took hold of his clothes, and rent them; and likewise all the men that were with him: And they mourned, and wept, and fasted until evening, for Saul and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel; because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12).
§ From where do we derive that one must rend his clothing for the death of the Nasi or the president of the court and upon hearing evil bad tidings? As it is written, when David heard about the defeat of Israel and the death of Saul and his sons: “Then David took hold of his clothes, and rent them; and likewise all the men that were with him: And they mourned, and wept, and fasted until evening, for Saul and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel; because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12).
נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות, שנאמר: ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו על שאול ועל יהונתן1 ועל עם י״י ועל בית ישראל כי נפלו בחרב.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק, ובכל עדי הנוסח של הבבלי. בכ״י וטיקן 126: ״יונתן״, וכן גם להלן.
א נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות מנלן [מניין לנו] שקורעים עליהם — דכתיב [שנאמר], שכאשר שמע דוד על מפלת ישראל ומות שאול ובניו ״ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב״ (שמואל ב׳ א, יא-יב).
§ From where do we derive that one must rend his clothing for the death of the Nasi or the president of the court and upon hearing evil bad tidings? As it is written, when David heard about the defeat of Israel and the death of Saul and his sons: “Then David took hold of his clothes, and rent them; and likewise all the men that were with him: And they mourned, and wept, and fasted until evening, for Saul and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel; because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12).
הכל
(7) שָׁאוּל זֶה נָשִׂיא יְהוֹנָתָן זֶה אַב ב״ד בֵּית דִּין עַל עַם ה׳ וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵלּוּ שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת.
The Gemara explains how the aforementioned halakhot are derived from the verse: “Saul”; this is a reference to the Nasi, as Saul was king of Israel. “Jonathan”; this is a reference to the president of the court. “For the people of the Lord, and for the house of the Israel”; these are a reference to evil tidings.
The Gemara explains how the aforementioned halakhot are derived from the verse: “Saul”; this is a reference to the Nasi, as Saul was king of Israel. “Jonathan”; this is a reference to the president of the court. “For the people of the Lord, and for the house of the Israel”; these are a reference to evil tidings.
שאול זה נשיא, יהונתן1 זה אב בית דין, על עם י״י על בית ישראל אילו שמועות רעות.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק, ובכל עדי הנוסח של הבבלי. בכ״י וטיקן 126: ״יונתן״.
ומבארים לענייננו: ״שאול״ — זה נשיא שהרי היה מלך ישראל, ״יהונתן״ — זה אב בית דין, ״על עם ה׳ ועל בית ישראל״ — אלו שמועות הרעות.
The Gemara explains how the aforementioned halakhot are derived from the verse: “Saul”; this is a reference to the Nasi, as Saul was king of Israel. “Jonathan”; this is a reference to the president of the court. “For the people of the Lord, and for the house of the Israel”; these are a reference to evil tidings.
הכל
(8) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב בַּר שַׁבָּא לְרַב כָּהֲנָא וְאֵימָא עַד דְּהָווּ כּוּלְּהוּ א״ל אָמַר לֵיהּ עַל עַל הִפְסִיק הָעִנְיָן.
Rav bar Shaba said to Rav Kahana: But perhaps you can say that one need not rend his clothing until all these calamities occur together, and that rending clothing is performed only over a tragedy of this magnitude. He said to him: The repetition of the word “for”: “For Saul,” “for Jonathan,” and “for the people of the Lord” divides the matter and teaches that each individual misfortune is sufficient cause to rend one’s garments.
Rav bar Shaba said to Rav Kahana: But perhaps you can say that one need not rend his clothing until all these calamities occur together, and that rending clothing is performed only over a tragedy of this magnitude. He said to him: The repetition of the word “for”: “For Saul,” “for Jonathan,” and “for the people of the Lord” divides the matter and teaches that each individual misfortune is sufficient cause to rend one’s garments.
ומקשינן ואימא לא קרעינן עד דאיכא כולהו. ופרקינן על על הפסיק – למימרא דקרעינן על כל אחד ואחד בפני עצמו.
על רגל איפסיק הענין – פי׳ איהו קריעה אחד קרע לכולן כיון שכולן באו לו בבת אחד וכלן סגנון אחד ושיעור אחד אלא דיתיר הפסיק הענין לומר כי כל אחד ראוי לקרוע.
על הפסיק הענין כו׳. ק״ק על עם ה׳ ועל בית ישראל מאי על הפסיק העיון איכא הכא דהיינו עם ה׳ והיינו בית ישראל:
אמר ליה [לו] רב בר שבא לרב כהנא: ואימא [ואמור] שאין קורעים עד דהוו כולהו [שיהיו כולם יחד], שרק באסון גדול כזה קורעים! אמר ליה [לו]: ״על״ ״על״ הפסיק הענין, שהרי נאמר בכל אחד ״על״, על שאול ועל יהונתן, ולא אמרם יחד, משמע שעל כל אחד מהם לחוד ראוי לקרוע.
Rav bar Shaba said to Rav Kahana: But perhaps you can say that one need not rend his clothing until all these calamities occur together, and that rending clothing is performed only over a tragedy of this magnitude. He said to him: The repetition of the word “for”: “For Saul,” “for Jonathan,” and “for the people of the Lord” divides the matter and teaches that each individual misfortune is sufficient cause to rend one’s garments.
הכל
(9) וּמִי קָרְעִינַן אַשְּׁמוּעוֹת הָרָעוֹת וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל קְטַל שַׁבּוּר מַלְכָּא תְּרֵיסַר אַלְפֵי יְהוּדָאֵי בִּמְזִיגַת קֵסָרִי וְלָא קְרַע לֹא אָמְרוּ אֶלָּא יבְּרוֹב צִבּוּר וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
The Gemara asks: But do we actually rend our clothing upon hearing evil tidings? But didn’t they say to Shmuel: King Shapur killed twelve thousand Jews in Mezigat Caesarea, and Shmuel did not rend his clothing?The Gemara answers: They said that one must rend his clothing upon hearing evil tidings only in a case where the calamity involved the majority of the community of Israel and resembles the incident that occurred when Saul was killed and the entire nation of Israel suffered defeat.
The Gemara asks: But do we actually rend our clothing upon hearing evil tidings? But didn’t they say to Shmuel: King Shapur killed twelve thousand Jews in Mezigat Caesarea, and Shmuel did not rend his clothing?The Gemara answers: They said that one must rend his clothing upon hearing evil tidings only in a case where the calamity involved the majority of the community of Israel and resembles the incident that occurred when Saul was killed and the entire nation of Israel suffered defeat.
ואסיקנא לא אמרו דקרעינן על שמועות הרעות אלא ברוב ציבור – וכמעשה דשאול. דהא שמואל שמע דקטל שבור מלכא י״ב אלפי יהודאי ולא קרע.
לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה. במות שאול ויהונתן והלכו רוב צבור לחרב, ואשר לשבי לשבי.
לא אמרו. שחייב לקרוע אלא שנשרף ביד רמה להכעיס, וכמעשה של יהויקים שנתכוון לבזותו. אבל אם נפלה דליקה באונס ונשרפה שם, אינו חייב לקרוע כלל.
לא אמרו לקרוע וכו׳. אשמועות רעות קאי.
אלא ברוב ציבור. רוב כל ישרא׳ שנהרגו שונאיהן1.
וכמעש׳ שהיה. על שאול ויהונתן2.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה לא אמרו. [אלא דהתם ליתא תיבת מתו ואפשר דסגי שהיו רוב ישראל שם אפילו שלא מתו רובן. וכ״כ הריטב״א בשם הרמב״ן לא אמרו אלא כשהיו שם כל ישראל או רובם ונפלו ביד אויביהם ואף על פי שלא מתו אלא מיעוטן והיינו כמעשה שהיה עיי״ש. ועיין מאירי עוד בזה. אמנם ראה בהערה לעיל מש״כ בזה].
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה כמעשה שהיה. וכ״ה בפרש״י כת״י.
לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה – פי׳ הרמב״ן ז״ל לא אמרו אלא בשהיו שם כל ישראל או רובם ואפי׳ ביד אויביהם ואף על פי שלא מתו אלא מעוטן והיינו כמעשה שהיה וי״א דכל שהוא רוב שבט א׳ קרי רוב ציבור כדאמר בהוריות לענין העלם דבר של צבור ואפי׳ מאן דפליג התם מודה הכא דרוב שבט אחד רוב ציבור מקרי והתם ודאי נהרגו ביד אויביהם כדי רוב שבט אחד. ותימא היאך לא קרע שמואל מדין אדם כשר או אדם חכם דהא לא סגיא דליכא בתליסר אלפי חכם או כשר וי״ל שלא היה שם חכם השוה לו ועל אדם כשר כבר אמרנו שאינן קורעין אלא בפניו וקודם קבורה עוד יש לומר דכיון דאינהו גרמו לנפשייהו אינם בני קריעה כיון שאינן רוב ציבור.
ושואלים: ומי קרעינן [והאם קורעים אנו] על שמועות הרעות? והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: קטל [הרג] שבור מלכא [המלך] תריסר אלפי יהודאי [שנים עשר אלף יהודים] במזיגת קסרי, ולא קרע?! ומשיבים: לא אמרו שיש לקרוע על שמועה רעה אלא באסון ברוב צבור וכמעשה שהיה במות שאול שהיתה זו מפלת עם ישראל.
The Gemara asks: But do we actually rend our clothing upon hearing evil tidings? But didn’t they say to Shmuel: King Shapur killed twelve thousand Jews in Mezigat Caesarea, and Shmuel did not rend his clothing?The Gemara answers: They said that one must rend his clothing upon hearing evil tidings only in a case where the calamity involved the majority of the community of Israel and resembles the incident that occurred when Saul was killed and the entire nation of Israel suffered defeat.
הכל
(10) וּמִי קְטַל שַׁבּוּר מַלְכָּא יְהוּדָאֵי וְהָא א״ל אֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לִשְׁמוּאֵל תֵּיתֵי לִי דְּלָא קְטַלִי יְהוּדִי מֵעוֹלָם הָתָם אִינְהוּ גָּרְמִי לְנַפְשַׁיְיהוּ דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי לְקָל יְתֵירֵי דִּמְזִיגַת קֵסָרִי פְּקַע שׁוּרָא דְלוּדְקִיָּא.
The Gemara tangentially asks: Did King Shapur really kill Jews? But didn’t King Shapur say to Shmuel: I have a blessing coming to me, for I have never killed a Jew? The Gemara answers: King Shapur never instigated the killing of Jews; there, however, they brought it upon themselves, as Rabbi Ami said in an exaggerated manner: Due to the noise of the harp strings of Mezigat Caesarea, the walls of Laodicea were breached, for the residents of the city celebrated when they rebelled against King Shapur. Because they rebelled against him and threatened his rule, he was forced to kill them.
The Gemara tangentially asks: Did King Shapur really kill Jews? But didn’t King Shapur say to Shmuel: I have a blessing coming to me, for I have never killed a Jew? The Gemara answers: King Shapur never instigated the killing of Jews; there, however, they brought it upon themselves, as Rabbi Ami said in an exaggerated manner: Due to the noise of the harp strings of Mezigat Caesarea, the walls of Laodicea were breached, for the residents of the city celebrated when they rebelled against King Shapur. Because they rebelled against him and threatened his rule, he was forced to kill them.
ושואלים בדרך אגב: ומי קטל [והאם הרג] שבור מלכא [המלך] יהודאי [יהודים]? והא [והרי] אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך] לשמואל: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא קטלי [הרגתי] יהודי מעולם! ומשיבים: שבור המלך לא הרג יהודים ברצון, אולם התם אינהו גרמי לנפשייהו [שם הם עצמם גרמו לעצמם], שאמר ר׳ אמי בלשון גוזמא: לקל יתירי [לקול מיתרי כנורות] של מזיגת קסרי, פקע שורא [נבקעו חומות] לודקיא, שעשו יושבי העיר שמחה גדולה כשמרדו במלך שבור, ולכן, כיון שנלחמו בו ומרדו במלכותו הוצרך להרגם.
The Gemara tangentially asks: Did King Shapur really kill Jews? But didn’t King Shapur say to Shmuel: I have a blessing coming to me, for I have never killed a Jew? The Gemara answers: King Shapur never instigated the killing of Jews; there, however, they brought it upon themselves, as Rabbi Ami said in an exaggerated manner: Due to the noise of the harp strings of Mezigat Caesarea, the walls of Laodicea were breached, for the residents of the city celebrated when they rebelled against King Shapur. Because they rebelled against him and threatened his rule, he was forced to kill them.
הכל
(11) כעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם מְנָלַן דִּכְתִיב {מלכים ב י״ח:ל״ז} וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים.
§ The Gemara continues its analysis of the baraita: From where do we derive that one must rend his garments upon hearing God’s name being blessed, i.e., cursed? As it is written with regard to the blasphemous words said by Rab-shakeh: “Then came Eliakim, son of Hilkiya, who was over the household, and Shebna the scribe, and Joah, son of Asaph, the recorder, to Hezekiah with their clothes rent” (II Kings 18:37).
§ The Gemara continues its analysis of the baraita: From where do we derive that one must rend his garments upon hearing God’s name being blessed, i.e., cursed? As it is written with regard to the blasphemous words said by Rab-shakeh: “Then came Eliakim, son of Hilkiya, who was over the household, and Shebna the scribe, and Joah, son of Asaph, the recorder, to Hezekiah with their clothes rent” (II Kings 18:37).
ברכת השם מנלן – ועל ברכת השם דנכרים פליגי הכא בירושלמי אית דאמרי רבשקה ישראל מומר הוה אבל דנכרי לא ואית דאמרי נכרי הוה ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס.) נמי פליגי בה בש״ס שלנו ובירושלמי הוה ריש לקיש קורע על ברכת השם.
ויבא אליקים וגו׳ קרועי בגדים. על דבר רבשקה שהיה מחרף ומגדף כדכתי׳ באות׳ פרש׳1 ואעפ״י שהשומע מן הגוי אינו חייב רבשקה משומד היה2.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ויבא אליקים. וכ״ה בפרש״י כת״י.
2. עיין בתוס׳ (ד״ה ברכת השם) שכתבו דהוא פלוגתא אי היה ישראל מומר או נכרי היה ונפק״מ אי קורעים על ברכת השם של נכרים.
ב ולענייננו, על ברכת (בלשון נקיה, והכוונה לקללה) השם מנלן [מניין לנו] שקורעים? דכתיב [שנאמר]: ״ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים״ (מלכים ב׳ יח, לז), על זלזול השם ששמעו מפי רבשקה.
§ The Gemara continues its analysis of the baraita: From where do we derive that one must rend his garments upon hearing God’s name being blessed, i.e., cursed? As it is written with regard to the blasphemous words said by Rab-shakeh: “Then came Eliakim, son of Hilkiya, who was over the household, and Shebna the scribe, and Joah, son of Asaph, the recorder, to Hezekiah with their clothes rent” (II Kings 18:37).
הכל
(12) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן לאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּיב לִקְרוֹעַ וְהָעֵדִים אֵינָן חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ.
The Sages taught a baraita with regard to this issue: Both one who actually hears the curse and one who hears from the mouth of the one who heard the curse are obligated to rend their garments. But the witnesses who testify against the person who uttered the blasphemy are not obligated to rend their clothing when they testify as to what they heard because they already rent their clothing when they heard the curse the first time.
The Sages taught a baraita with regard to this issue: Both one who actually hears the curse and one who hears from the mouth of the one who heard the curse are obligated to rend their garments. But the witnesses who testify against the person who uttered the blasphemy are not obligated to rend their clothing when they testify as to what they heard because they already rent their clothing when they heard the curse the first time.
ואחד השומע מפי השומעים – פירש בתוס׳ כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי את יוסי אין קורעין על זה וכן משמע בפ״ד מיתות (שם דף נו.).
ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. שהרי קרע המלך חזקיהו כשהגידו לו דברי רבשקא.
והעדים אינן חייבין לקרוע. בשעת העדות1.
1. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה העדים בשעת העדאת עדותן. וכעי״ז בפרש״י כת״י בשעה שמעידין פלוני בירך את ה׳.
אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש. שאלו במספר דברים ממש אצ״ל.
ומפורש בירושלמי [סנהדרין ז,ח] לענין העדים ששנינו בהם. אמור מה ששמעת בפירוש. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד׳ אותיות. ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי.
ועוד אמרו בירושלמי: ר׳ חייא אמר ר׳ יוסה מקשי תמן. תנינן הכרוז יוצא מלפניו. איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו׳. כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע. אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו. אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף. למה אין הכל קורעין. שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע. ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה. כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש.
ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים. פלוני קלל בשם זה קורע. וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו. והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין (ס׳ ע״א): אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא״ת רבשקה. ישראל מומר הוה. ואמר ר״י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא. ופליגי דר׳ חייא בתרויהו דאר״ח השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע. שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מארמי. ואי שם המיוחד מי גמירי. אלא לאו בכינוי. וש״מ אפילו מארמי ש״מ. והלכתא כר״ח הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע. אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי:
ומפורש בירושלמי [סנהדרין ז,ח] לענין העדים ששנינו בהם. אמור מה ששמעת בפירוש. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד׳ אותיות. ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי.
ועוד אמרו בירושלמי: ר׳ חייא אמר ר׳ יוסה מקשי תמן. תנינן הכרוז יוצא מלפניו. איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו׳. כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע. אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו. אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף. למה אין הכל קורעין. שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע. ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה. כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש.
ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים. פלוני קלל בשם זה קורע. וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו. והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין (ס׳ ע״א): אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא״ת רבשקה. ישראל מומר הוה. ואמר ר״י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא. ופליגי דר׳ חייא בתרויהו דאר״ח השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע. שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מארמי. ואי שם המיוחד מי גמירי. אלא לאו בכינוי. וש״מ אפילו מארמי ש״מ. והלכתא כר״ח הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע. אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי:
שכבר קרעו בשעה ששמעו – פי׳ וש״מ שאם לא קרעו בשע׳ ששמעו שיש להם לקרוע עתה.
(12-18) מנא לן אתיא קריעה קריעה מהתם – פי׳ לאו מקריעה בלחוד דא״כ נילף הכי לכל הקריעות אלא משום דדמו לשני צדדין קריעה של מלך ועל שמועה מקריעת דוד שהיה מלך ועל שמועה ולא גרע שמועת ברכת השם משמועות הרעות.
בד״ה ואחד השומע כו׳ מן העדים שאומרים זה ואם כו׳ את יוסי אין קורעין ע״ז כו׳ כצ״ל:
בד״ה משכם ומשילה כו׳ דאימר מילתא יתירתא הוא דמגולחי זקן ומתגודדים כתיב בהאי כו׳ מכל מקום לא תילוף מינה מעומד עכ״ל ורצה לומר דאימא הכי נמי הכא מילתא יתירתא עביד דאלת״ה מגולחי זקן ומתגודדים הכי נמי כדפרכינן לעיל גבי קריעה מעומד דאלת״ה ויגז ראשו הכי נמי ותירצו דלא שייך למפרך הכי דלא נילוף כלל קריעה גופיה ומש״ה הכא יליף שפיר קריעה גופה מה שאין כן לעיל נהי דגמרת קריעה מכל מקום מעומד לא נילף מכח הך פירכא וק״ל:
באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד השומע ברכת ה׳ ואחד השומע מפי השומע — חייב לקרוע. והעדים המעידים על מי שחטא בחטא זה אינן חייבין לקרוע כשחוזרים בעדותם על הדברים ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.
The Sages taught a baraita with regard to this issue: Both one who actually hears the curse and one who hears from the mouth of the one who heard the curse are obligated to rend their garments. But the witnesses who testify against the person who uttered the blasphemy are not obligated to rend their clothing when they testify as to what they heard because they already rent their clothing when they heard the curse the first time.
הכל
(13) בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ מַאי הָוֵי הָא קָא שָׁמְעִי הַשְׁתָּא לָא ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב {מלכים ב י״ט:א׳} וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו הַמֶּלֶךְ קָרַע וְהֵם לֹא קָרְעוּ.
The Gemara asks: What difference does it make that they rent their garments when they heard the curse the first time? Didn’t they hear it again now? The Gemara rejects this argument: This will not enter your mind, as it is written: “And it came to pass, when King Hezekiah heard it, that he rent his clothes” (II Kings 19:1). This indicates that the king rent his garments, but those who reported the blasphemy to him did not rend theirs, as they had already rent their garments the first time.
The Gemara asks: What difference does it make that they rent their garments when they heard the curse the first time? Didn’t they hear it again now? The Gemara rejects this argument: This will not enter your mind, as it is written: “And it came to pass, when King Hezekiah heard it, that he rent his clothes” (II Kings 19:1). This indicates that the king rent his garments, but those who reported the blasphemy to him did not rend theirs, as they had already rent their garments the first time.
שנאמר: ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו – עכשיו שכבר קרעו, שנאמר: ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו את דברי רב שקה.
ותוהים: ואם קרעו בשעה ששמעו מאי הוי [מה יש]? הא קא שמעי השתא [הרי הם שומעים עכשיו] פעם נוספת! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: ״ויהי כשמע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו״ (מלכים ב׳, יט, א), משמע המלך קרע והם לא קרעו משום שכבר קרעו בפעם הראשונה.
The Gemara asks: What difference does it make that they rent their garments when they heard the curse the first time? Didn’t they hear it again now? The Gemara rejects this argument: This will not enter your mind, as it is written: “And it came to pass, when King Hezekiah heard it, that he rent his clothes” (II Kings 19:1). This indicates that the king rent his garments, but those who reported the blasphemy to him did not rend theirs, as they had already rent their garments the first time.
הכל
(14) וְלֹא מִתְאַחִין מְנָלַן אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה.
And from where do we derive that these rents may not be properly mended? This is derived by way of a verbal analogy between the verb rending used here with regard to Hezekiah and the verb rending used in the case of Elijah and Elisha.
And from where do we derive that these rents may not be properly mended? This is derived by way of a verbal analogy between the verb rending used here with regard to Hezekiah and the verb rending used in the case of Elijah and Elisha.
ולא מתאחין מנא לן? אתיא קריעה קריעה – מהתם.
ירושלמי: מהו לקרוע בזמן הזה? משום ר׳ יוחנן אמרו משרבו הגדפנים בטל מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויים? נשמעיניה מהדה: ריש לקיש הוה מהלך בדרך נזדמן לו כותי הוה מגדף והוא קורע מגדף והוא קורע, נחת מן חמרא ויהב ליה מרתיקא גו ליביה [באבן או באגרוף תרגם מרתוק. פי׳ הכהו באגרוף על לבו] אמר ליה רשע אית מאנין לאמך מספקא לי אילין שקרעתי, הדה אמרה שקורעין על כינויין בזמן הזה.
ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — אתיא [בא, נלמד] בגזירה שווה ״קריעה״ ״קריעה״ מהקריעה הכתובה אצל אלישע ואליהו. ושם למדנו שהם קרעים שאינם מתאחים.
And from where do we derive that these rents may not be properly mended? This is derived by way of a verbal analogy between the verb rending used here with regard to Hezekiah and the verb rending used in the case of Elijah and Elisha.
הכל
(15) מסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף מְנָלַן דִּכְתִיב {ירמיהו ל״ו:כ״ג} וַיְהִי כִּקְרֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וְיִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח וְגוֹ׳ מַאי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה.
§ From where do we derive that one must rend his garments when a Torah scroll has been burned? As it is written: “And it came to pass, that when Jehudi had read three or four leaves, he would cut it with a penknife, and cast it into the fire that was in the brazier” (Jeremiah 36:23). With regard to the verse itself the Gemara asks: What is meant by “three or four leaves,” and why did he cut the book only at that point?
§ From where do we derive that one must rend his garments when a Torah scroll has been burned? As it is written: “And it came to pass, that when Jehudi had read three or four leaves, he would cut it with a penknife, and cast it into the fire that was in the brazier” (Jeremiah 36:23). With regard to the verse itself the Gemara asks: What is meant by “three or four leaves,” and why did he cut the book only at that point?
על שריפת התורה. שנאמר: ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה1 בתער הסופר והשלך על האש. מהו שלש דלתות וארבע – תלת וארבע פסוקין.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126: ״וקרעה״. בעדי נוסח של הבבלי יש מגוון של נוסחאות.
ס״ת שנשרף. קורעין מפני אזכרות שבו1.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ס״ת שנשרף. ועיין ריטב״א דכל שיש בו הזכרת השם דינו כס״ת לענין זה. ועיין פתחי תשובה סימן ש״מ ס״ק כ״א שהביא דברי התפל״מ שכתב דצ״ע אם קורעין על תלמוד ומדרש וכדומה כיון דניתן לכתוב משום עת לעשות ומה״ט מצילין מפני הדליקה ע״ש.
מאי שלש דלתות וארבעה כו׳. ר״ל אמאי לא חשש לשורפה עד אחר שקרא ג׳ דלתות וארבעה וקאמר דלא היה חש על כל הפורעניות שזכר בד׳ דלתות דהיינו בד׳ פסוקים הקודמים עד שהתחיל לקרוא לו פסוק חמישי היו צריה לראש שהנכרים יהיו ראש ולא אתה כפרש״י ושא״ל מאן אמרה כי ה׳ הוגה על רוב פשעיה כו׳ נראה שמפרש טעם אחר על שלא חש עד אחר שהתחיל פסוק חמישי משום דבו מפרש כי ה׳ הוגה על רוב כו׳ ולא נזכר שום אזכרה באיכה מקודם זה והוא נתכוין לקדר האזכרות שבהן לשורפן ואע״ג דודאי הא דקרעיה בתער הסופר משמע כל המגילה כמ״ש התוס׳ מ״מ משמע ליה נמי דקדר האזכרות מדלא היה חושש לשורפה עד אחר פסוק ד׳ שאין בהם שום אזכרה עד פסוק ה׳ שיש בו אזכרה כי ה׳ הוגה על רוב גו׳:
ג ספר תורה שנשרף מנלן [מניין לנו]? שקורעים עליו — דכתיב [שנאמר]: ״ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח״ (ירמיהו לו, כג). לעצם הענין שואלים; מאי [מה פירוש] ״שלש דלתות וארבעה״ ומדוע קרע את הספר רק אז?
§ From where do we derive that one must rend his garments when a Torah scroll has been burned? As it is written: “And it came to pass, that when Jehudi had read three or four leaves, he would cut it with a penknife, and cast it into the fire that was in the brazier” (Jeremiah 36:23). With regard to the verse itself the Gemara asks: What is meant by “three or four leaves,” and why did he cut the book only at that point?
הכל
(16) אֲמַרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים כָּתַב יִרְמְיָה סֵפֶר קִינוֹת אֲמַר לְהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ {איכה א׳:א׳} אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד אֲמַר לְהוּ אֲנָא מַלְכָּא א״ל אֲמַר לֵיהּ {איכה א׳:ב׳} בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה אֲנָא מַלְכָּא {איכה א׳:ג׳} גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי אֲנָא מַלְכָּא {איכה א׳:ד׳} דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת אֲנָא מַלְכָּא.
The Gemara explains: They said to Jehoiakim: Jeremiah has written a book of Lamentations over the future downfall and destruction of Jerusalem. He said to them: What is written in it? They read him the first verse: “How does the city sit solitary” (Lamentations 1:1). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the second verse: “She weeps sore in the night” (Lamentations 1:2). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the third verse: “Judah is gone into exile due to affliction” (Lamentations 1:3). He said to them: I am king. They read to him: “The ways of Zion do mourn” (Lamentations 1:4). He said to them: I am king. These are the four leaves, or verses, that he read first.
The Gemara explains: They said to Jehoiakim: Jeremiah has written a book of Lamentations over the future downfall and destruction of Jerusalem. He said to them: What is written in it? They read him the first verse: “How does the city sit solitary” (Lamentations 1:1). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the second verse: “She weeps sore in the night” (Lamentations 1:2). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the third verse: “Judah is gone into exile due to affliction” (Lamentations 1:3). He said to them: I am king. They read to him: “The ways of Zion do mourn” (Lamentations 1:4). He said to them: I am king. These are the four leaves, or verses, that he read first.
ומסבירים: אמרו ליה [לו] ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות על המפלה העתידה של ירושלים. אמר להו [להם]: מה כתיב ביה [נאמר בו]? אמרו לו פסוק ראשון: ״איכה ישבה בדד״ (איכה א, א). אמר להו [להם]: אנא מלכא [אני מלך] ולי אין הדבר נוגע. אמרו ליה [לו] פסוק שני: ״בכו תבכה בלילה״ (איכה א, ב). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך] ואין זה מדובר בי. אמרו לו פסוק שלישי: ״גלתה יהודה מעני״ (איכה א, ג). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. אמרו לו: ״דרכי ציון אבלות״ (איכה א, ד). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. ואלה הן ארבע דלתות (פסוקים) שקרא תחילה.
The Gemara explains: They said to Jehoiakim: Jeremiah has written a book of Lamentations over the future downfall and destruction of Jerusalem. He said to them: What is written in it? They read him the first verse: “How does the city sit solitary” (Lamentations 1:1). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the second verse: “She weeps sore in the night” (Lamentations 1:2). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the third verse: “Judah is gone into exile due to affliction” (Lamentations 1:3). He said to them: I am king. They read to him: “The ways of Zion do mourn” (Lamentations 1:4). He said to them: I am king. These are the four leaves, or verses, that he read first.
הכל
(17) {איכה א׳:ה׳} הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֲמַר לְהוּ מַאן אַמְרַהּ {איכה א׳:ה׳} כִּי ה׳ הוֹגָהּ עַל רוֹב פְּשָׁעֶיהָ מִיָּד קָדַר כׇּל אַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ וּשְׂרָפָן בָּאֵשׁ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב {ירמיהו ל״ו:כ״ד} וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם מִכְּלַל דִּבְעוֹ לְמִיקְרַע.
They read him an additional verse: “Her adversaries have become the chief” (Lamentations 1:5), i.e., the reigning king will be removed from power. Once he heard this, he said to them: Who said this? They said to him: This is the continuation of the verse: “For the Lord has afflicted her for the multitude of her transgressions” (Lamentations 1:5). Immediately, he cut out all the names of God from the book and burned them in fire. This is as it is written: “Yet they were not afraid, nor rent their garments, neither the king, nor any of his servants that heard all these words” (Jeremiah 36:24). By inference, this shows that they were required to rend their clothing when they saw this.
They read him an additional verse: “Her adversaries have become the chief” (Lamentations 1:5), i.e., the reigning king will be removed from power. Once he heard this, he said to them: Who said this? They said to him: This is the continuation of the verse: “For the Lord has afflicted her for the multitude of her transgressions” (Lamentations 1:5). Immediately, he cut out all the names of God from the book and burned them in fire. This is as it is written: “Yet they were not afraid, nor rent their garments, neither the king, nor any of his servants that heard all these words” (Jeremiah 36:24). By inference, this shows that they were required to rend their clothing when they saw this.
כיון דשמע לפסוקי חמישי היו צריה לראש אמר להו מי אמר? אמרו ליה כי י״י הוגה על רוב {פשעיה}1 מיד – קרעה בתער הסופר. קדר כל אזכרות שבו ושרפן באש. וכתיב: ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם, מכלל דהוה להו למקרע.
ירושלמי: אמר ר׳ יוסי בשם רב אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך בזרוע, כגון יהויקים בן יאשיהו וחביריו. הרואה תלמיד חכ׳ שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר ר׳ אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. ר׳ יונה הוה בצור שמע {דדמך}2 בריה דר׳ אבהו, ואף על גב דאכל גובנא ושתה מיא אסקוה צום כל ההוא יומא.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״פשעיה״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״דדמך״.
אמרו לו פסוק נוסף: ״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), שתתבטל מלכותו. כיון ששמע כך אמר להו [להם]: מאן [מי] אמרה? אמרו לו: זהו המשכו של הפסוק ״כי ה׳ הוגה על רב פשעיה״ (איכה א, ה). מיד קדר (חתך) כל אזכרות (איכה א, ה) שבה, ושרפן באש. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: ״ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם״ (ירמיהו לו, כד), מכלל הדברים אתה למד דבעו למיקרע [שהיו צריכים לקרוע] כשראו דבר זה.
They read him an additional verse: “Her adversaries have become the chief” (Lamentations 1:5), i.e., the reigning king will be removed from power. Once he heard this, he said to them: Who said this? They said to him: This is the continuation of the verse: “For the Lord has afflicted her for the multitude of her transgressions” (Lamentations 1:5). Immediately, he cut out all the names of God from the book and burned them in fire. This is as it is written: “Yet they were not afraid, nor rent their garments, neither the king, nor any of his servants that heard all these words” (Jeremiah 36:24). By inference, this shows that they were required to rend their clothing when they saw this.
הכל
(18) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי אֵימַר מִשּׁוּם שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת א״ל אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּעוֹת רָעוֹת בְּהָהִיא שַׁעְתָּא מִי הֲווֹ.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps you can say that they should have rent their garments due to the evil tidings contained in the scroll and not because of the destruction of the book? Abaye said to him: Were they evil tidings at that time? This was a prophecy and not an account of current events.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps you can say that they should have rent their garments due to the evil tidings contained in the scroll and not because of the destruction of the book? Abaye said to him: Were they evil tidings at that time? This was a prophecy and not an account of current events.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]
בההיא שעתא מי הוו – פי׳ דלא מקרי שמועת רעות אלא לאחר מעשה אבל מפני מה שעתיד להיות ואפילו נחתם גזר דין דהא אפשר דמקרע כיון דבדרים נינהו וכי לא מקרע נמי כל זמן שלא היו אין לקרוע ובמעשה שהיה.
(18-24) כך הגרס׳ השתא כו׳ – מחייבי׳ שתי קריעות א״ל מנא לך הא דבדידי הוה עובדא ואתא לקמיה וכו׳ ורב הונא הוא דמייתי ראיה מעובדא דידיה ולסתור דברי רבי אבא ולומר שאין לו לקרוע על הטוטפת הזה כיון שלא היה בזרוע כמעשה שהיה. הא אלו היה כמעשה שהיו קורעין דתפלה לא גרעא ממגילה וכל שיש בו הזכרת השם דינו כס״ת לענין זה.
ורמינהי א׳ השומע – פי׳ שראה בנינה ושמע חורבנה.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אימר [אמור] משום שמועות הרעות הכתובות שם היו צריכים לקרוע? אמר ליה [לו] אביי: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו [באותה שעה האם היו]? הלא היו אלה דברי נבואה, ולא שמועות ממשיות.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps you can say that they should have rent their garments due to the evil tidings contained in the scroll and not because of the destruction of the book? Abaye said to him: Were they evil tidings at that time? This was a prophecy and not an account of current events.
הכל
(19) א״ר אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרַע חַיָּיב לִקְרוֹעַ נשְׁתֵּי קְרִיעוֹת אֶחָד עַל הַגְּוִיל וְאֶחָד עַל הַכְּתָב שֶׁנֶּאֱמַר {ירמיהו ל״ו:כ״ז} אַחֲרֵי שְׂרוֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים.
Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sees a Torah scroll that was torn is obligated to make two rents, one for the parchment that was damaged and one for the writing, as it is stated: “Then the word of the Lord came to Jeremiah, after the king had burned the scroll and the words” (Jeremiah 36:27). This implies that a separate rent must be made for each of them, both the parchment and the writing.
Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sees a Torah scroll that was torn is obligated to make two rents, one for the parchment that was damaged and one for the writing, as it is stated: “Then the word of the Lord came to Jeremiah, after the king had burned the scroll and the words” (Jeremiah 36:27). This implies that a separate rent must be made for each of them, both the parchment and the writing.
א״ר חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתים, אחת על המגילה ואחת על הדברים. שנאמר: ויהי דבר י״י אל ירמיהו אחרי שרוף {המלך}1 את המגילה ואת הדברים באש.
1. כן הושלם בדפוס וילנא, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״המלך״, וכן במקצת מן הדפוסים של התלמוד.
אמר רב הונא הרואה ס״ת שנשרף (בנוסחא שלפנינו איתא שנקרע) חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל. ואחת על האותיות. שנאמר ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו אחרי שרוף המלך יהויקים את המגלה ואת הדברים. ולא אמרו שחייב לקרוע אלא כגון שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ערי יהודה דכתיב ויבואו אנשי׳ משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה א״ר אלעזר הרוא׳ ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ירושלם בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה וקורע. בית המקדש בחרבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה וקורע. וקורע על המקדש. ומוסיף על ירושלים. כשפגע במקדש תחלה קורע טפח ומוסיף כל שהוא. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמה. קריעה טפח לכל אחד. ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחרבנן קורע. מה צריך לומר ירושלים בחרבנה והלא ירושלים בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה. חוזר וקורע על ירושלים. שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן. אינו קורע על השנית. וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה. שכבר קרע לקדושה שבכולן.
ירושלמי (ט,ב) בפרק הרואה שמעון קמטריא שאל לר׳ חייא בר בא. בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה. מהו שנקרע. א״ל בתוך שלשים אין אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך לקרוע:
ירושלמי (ט,ב) בפרק הרואה שמעון קמטריא שאל לר׳ חייא בר בא. בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה. מהו שנקרע. א״ל בתוך שלשים אין אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך לקרוע:
הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשיך היו מדבר וקורע:
ירושלם בחורבנה אומר ציון מדבר היתה וירושלים שממה וקורע:
בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו וקורע:
אע״פ שקרעים אלו נאסרו באיחוי והיא תפירה גמורה הנקראת כאן איחוי אלכסנדרי רשאי הוא לשוללן והוא תפירה רחבה כעין הכלבה וכן למללן והוא קשירת חוטין שבצד אחד לחוטין שבצד אחר אחד אחד וכן ללקטן והוא אחיזת החוטין מכאן ומכאן וכריכתן ביחד וכן לעשותם כמין סולמות והיא תפירה רחבה נעשית במעלות ומורדות ובלבד שלא יאחה והוא תפירה גמורה כעין שלנו וזמן היתר שלילה בהם לא מתפרש אלא באב ואם ומגדולי המחברים כתבו שבכלם שולל למחר חוץ מאב ואם וכן הדברים נראין:
אמר ר׳ חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע — חייב לקרוע שתי קריעות; אחד על הגויל שנקרע, ואחד על הכתב. שנאמר: ״אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים״ (ירמיהו לו, כז), משמע שעל כל אחד מאלה יש לקרוע.
Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sees a Torah scroll that was torn is obligated to make two rents, one for the parchment that was damaged and one for the writing, as it is stated: “Then the word of the Lord came to Jeremiah, after the king had burned the scroll and the words” (Jeremiah 36:27). This implies that a separate rent must be made for each of them, both the parchment and the writing.
הכל
(20) רַבִּי אַבָּא וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בְּעָא לְאִפַּנּוֹיֵי שַׁקְלֵיהּ לְטוֹטֶפְתֵּיהּ אַחֲתֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא אֲתַאי בַּת נַעָמִיתָא בְּעַא לְמִיבְלְעֵיהּ.
It was related that Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya were sitting before Rabbi Abba. Rabbi Abba needed to relieve himself. He removed his phylacteries from his head and placed them on the cushion on which he was sitting. An ostrich came and wanted to swallow the phylacteries.
It was related that Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya were sitting before Rabbi Abba. Rabbi Abba needed to relieve himself. He removed his phylacteries from his head and placed them on the cushion on which he was sitting. An ostrich came and wanted to swallow the phylacteries.
מסופר: ר׳ אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר׳ אבא, בעא לאפנויי [רצה ר׳ אבא להיפנות לצרכיו], שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא [הוריד את הטוטפת שלו, התפילין שבראשו, והניחה על המצע] שהיה יושב עליו. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה [באה בת יענה ורצתה לבלוע אותם, את התפילין],
It was related that Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya were sitting before Rabbi Abba. Rabbi Abba needed to relieve himself. He removed his phylacteries from his head and placed them on the cushion on which he was sitting. An ostrich came and wanted to swallow the phylacteries.
הכל
(21) אֲמַר הַשְׁתָּא איחייבין לִי שְׁתֵּי קְרִיעוֹת א״ל אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא וְהָא בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָה וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וַאֲמַר לִי הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא אָמְרוּ סאֶלָּא בִּזְרוֹעַ וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
He said: Now, had it succeeded to swallow it, I would have been obligated to make two rents. He said to him: From where do you derive this? There was an incident in which I was involved and I came before Rav Mattana asking what to do, but he did not have an answer readily available. I then came before Rav Yehuda, and he said to me: Shmuel said as follows: They said that one is obligated to rend his clothing only when a Torah scroll or some other sacred book is torn by force, and it resembles the incident that occurred with Jehoiakim.
He said: Now, had it succeeded to swallow it, I would have been obligated to make two rents. He said to him: From where do you derive this? There was an incident in which I was involved and I came before Rav Mattana asking what to do, but he did not have an answer readily available. I then came before Rav Yehuda, and he said to me: Shmuel said as follows: They said that one is obligated to rend his clothing only when a Torah scroll or some other sacred book is torn by force, and it resembles the incident that occurred with Jehoiakim.
ואסיקנא אמר שמואל אין חייבין לקרוע אלא בשריפת התורה בזרוע כמעשה שהיה – אבל אי בלעה נעמתא תפילי כדאמר רב הונא בר חייא לא.
השתא – אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי כנשרף.
בזרוע – שאין יכול להצילו.
וכמעשה שהיה – דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל. לא מיקרע.
בזרוע. בידים.
וכמעשה שהיה. שיהויקים שרף המגילה בידים לאפוקי אם נפל או הפילו במים1 או באש או שבלע עוף תפילין אינו קורע2.
1. מבואר דאף בנפל למים אי הוי בזרוע קורעין עליו וכן מבואר בגמ׳ ממעשה דנעמיתא. וכ״כ הב״ח סימן ש״מ דנראה ודאי דלאו דוקא נשרף אלא אפי׳ נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מגוי דהכל תלוי כשרואה חילול השם בזרוע ודלא כב״י שם שהכריע דוקא בנשרף ולא בשאר כליון.
2. ובפרש״י לרי״ף לא אמרו לקרוע על ספר אלא בזרוע שרואה בעיניו ששורפין אותו ואין יכול להוציא כמעשה דיהויקים אבל בפתאום לא.
אמר: השתא איחייבין לי [עכשיו, אילו היתה בולעת אותם, הייתי חייב] שתי קריעות, אמר ליה [לו]: מנא לך הא [מניין לך דבר זה]? והא בדידי הוה עובדא [והרי בי היה מעשה דומה] ואתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב מתנה לשאול ולא הוה בידיה [היתה בידו תשובה], אתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב יהודה ואמר לי: הכי [כך] אמר שמואל: לא אמרו שצריך לקרוע אלא כשנקרע ספר התורה או ספר קודש אחר בזרוע (באונס ובכח), וכמעשה שהיה ביהויקים.
He said: Now, had it succeeded to swallow it, I would have been obligated to make two rents. He said to him: From where do you derive this? There was an incident in which I was involved and I came before Rav Mattana asking what to do, but he did not have an answer readily available. I then came before Rav Yehuda, and he said to me: Shmuel said as follows: They said that one is obligated to rend his clothing only when a Torah scroll or some other sacred book is torn by force, and it resembles the incident that occurred with Jehoiakim.
הכל
(22) עָרֵי יְהוּדָה מְנָלַן דִּכְתִיב {ירמיהו מ״א:ה׳} וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁילוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמוֹנִים אִישׁ מְגוּלְּחֵי זָקָן וּקְרוּעֵי בְגָדִים וּמִתְגּוֹדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה׳ וְגוֹ׳.
§ From where do we derive that one must rend his garments upon seeing the cities of Judea in ruin? As it is written: “There came certain men from Shechem, from Shiloh, and from Samaria, eighty people, their beards shaven, and their clothes rent, and having cut themselves, with offerings and incense in their hand, to bring to the house of the Lord” (Jeremiah 41:5). This indicates that they rent their garments upon seeing the destruction.
§ From where do we derive that one must rend his garments upon seeing the cities of Judea in ruin? As it is written: “There came certain men from Shechem, from Shiloh, and from Samaria, eighty people, their beards shaven, and their clothes rent, and having cut themselves, with offerings and incense in their hand, to bring to the house of the Lord” (Jeremiah 41:5). This indicates that they rent their garments upon seeing the destruction.
משכם משילו – לא שייך הכא למיפרך ואימא עד דאיכא תלתא אבל קצת קשה דאימר מילתא יתירתא הוה דמגלחי זקן ומתגודדים כתיב בהאי קרא ויש לומר דלא שייך למימר דלא נילף כלל אלא קריעה ולעיל (דף כא.) הכי קאמר נמי נהי דגמרת שפיר קריעה מ״מ לא תילף מינה מעומד.
ויבואו אנשים משכם ומשילה וגו׳. אחר חורבן היה בירמיה בענין שנהרג גדליה בן אחיקם1.
מגולחי זקן וקרועי בגדים. שכבר ראו החורבן וקרעו2.
להביא מנח׳ בית קל. כשיצאו מביתם לא ידעו שנחרב3.
ואי פגע בירושלי׳ תחילה קורע עליה בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו. דמקדש לא סגי ליה בתוספת קרע.
1. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה ויבואו אנשים.
2. כ״כ המהרש״א בח״א דהיינו כשיצאו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם על שראו בדרך ערי יהודה בחורבנן דקרוב לזה פרש״י שם.
3. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מגולחי.
ערי יהודה מנלן דכתיב ויבאו אנשים משכם כו׳ קרועי בגדים ומנחה כו׳. דהיינו כשיצאו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם על שראו בדרך ערי יהודה בחורבנן וקרוב לזה פרש״י שם ונראה הא דנקש}לכאורה צ״ל דנקט. המגיה{ תלמודא ערי יהודה בחורבנן ולא ערי ישראל משום דהתנא דידן לאחר חורבן בית שני איירי ולא היו ידועין רק ערי יהודה דלא עלו מבבל בבנין בית שני רק שבט יהודה וקצת מבנימין וי׳ שבטים שגלו לחלח וחבור לא עלו:
ד שקורעים על ערי יהודה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: ״ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה׳ ״(ירמיהו מא, ה), משמע שכשראו את החורבן קרעו.
§ From where do we derive that one must rend his garments upon seeing the cities of Judea in ruin? As it is written: “There came certain men from Shechem, from Shiloh, and from Samaria, eighty people, their beards shaven, and their clothes rent, and having cut themselves, with offerings and incense in their hand, to bring to the house of the Lord” (Jeremiah 41:5). This indicates that they rent their garments upon seeing the destruction.
הכל
(23) א״ר אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה אָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר עהָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה בְּחוּרְבָּנָן אוֹמֵר {ישעיהו ס״ד:ט׳} עָרֵי קׇדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר וְקוֹרֵעַ יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ אוֹמֵר {ישעיהו ס״ד:ט׳} צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה וְקוֹרֵעַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחוּרְבָּנוֹ אוֹמֵר {ישעיהו ס״ד:י׳} בֵּית קׇדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵיפַת אֵשׁ וְכׇל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחׇרְבָּה וְקוֹרֵעַ.:
Rabbi Ḥelbo said that Ulla Bira’a said that Rabbi Elazar said: One who sees the cities of Judea in their desolation says: “Your sacred cities are become a wilderness” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees Jerusalem in its desolation says: “Zion is a wilderness, Jerusalem a desolation” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees the Temple in its desolation says: “Our sacred and our beautiful house, where our fathers praised You, is burned with fire; and all our pleasant things are laid waste” (Isaiah 64:10), and then rends his garments.
Rabbi Ḥelbo said that Ulla Bira’a said that Rabbi Elazar said: One who sees the cities of Judea in their desolation says: “Your sacred cities are become a wilderness” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees Jerusalem in its desolation says: “Zion is a wilderness, Jerusalem a desolation” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees the Temple in its desolation says: “Our sacred and our beautiful house, where our fathers praised You, is burned with fire; and all our pleasant things are laid waste” (Isaiah 64:10), and then rends his garments.
אמר ר׳ אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. הרואה ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה וקורע. בית המקדש חרב, אומר בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע.
אמר ר׳ חלבו אמר עולא ביראה אמר ר׳ אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: ״ערי קדשך היו מדבר״ (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה ירושלים בחורבנה — אומר: ״ציון מדבר היתה ירושלים שממה״ (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה בית המקדש בחורבנו — אומר: ״בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה״ (ישעיהו סד, י), וקורע.
Rabbi Ḥelbo said that Ulla Bira’a said that Rabbi Elazar said: One who sees the cities of Judea in their desolation says: “Your sacred cities are become a wilderness” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees Jerusalem in its desolation says: “Zion is a wilderness, Jerusalem a desolation” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees the Temple in its desolation says: “Our sacred and our beautiful house, where our fathers praised You, is burned with fire; and all our pleasant things are laid waste” (Isaiah 64:10), and then rends his garments.
הכל
(24) קוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם.: וּרְמִינְהוּ פאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הָרוֹאֶה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְצוֹפִים קוֹרֵעַ וְקוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
It was taught in the baraita: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem. And they raise a contradiction from another baraita that states: Both one who hears that Jerusalem is in ruin and one who sees the destruction, once he reaches Mount Scopus [Tzofim], rends his garments. And he rends his garments for the Temple separately and for Jerusalem separately.
It was taught in the baraita: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem. And they raise a contradiction from another baraita that states: Both one who hears that Jerusalem is in ruin and one who sees the destruction, once he reaches Mount Scopus [Tzofim], rends his garments. And he rends his garments for the Temple separately and for Jerusalem separately.
ואחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע. ואי פגע בירושלים תחילה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל מקדש בפני עצמו – ואי פגע במקדש תחילה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים.
ומוסיף בעבור ירושלים. עד טיבורו כשפוגע ירושלם באחרונה, אבל אם פוגע בירושלם תחלה, קורע על ירושלם כשיעור טפח. ואף על פי שהוא יכול להוסיף עליה, אינו עושה כן, משום דבעינן קרע של בית המקדש ניכר לכל בעבור כבוד המקדש. אבל מרחיק שלש אצבעות, וקורע משפת בית הצואר במקום אחר, שאם יוסיף עליו, לא יהיה ניכר שיאמרו כל הקרע כולו משום ירושלם היה, שאף על פי שהיה די לו טפח, אם רוצה להאריכו עד לבו הרשות בידו.
ה שנינו בברייתא שקורע על מקדש, ומוסיף על הקרע הראשון וקורע על ירושלים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: אחד השומע ואחד הרואה חורבן מקומות הקודש, כיון שהגיע לצופים — קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה!
It was taught in the baraita: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem. And they raise a contradiction from another baraita that states: Both one who hears that Jerusalem is in ruin and one who sees the destruction, once he reaches Mount Scopus [Tzofim], rends his garments. And he rends his garments for the Temple separately and for Jerusalem separately.
הכל
(25) לָא קַשְׁיָא צהָא דְּפָגַע בַּמִּקְדָּשׁ בְּרֵישָׁא הָא דְּפָגַע בִּירוּשָׁלַיִם בְּרֵישָׁא.
The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that instead of making a separate rent for Jerusalem one may extend the first rent that he had made for the Temple, is referring to the case where one reached the Temple first, before seeing the rest of Jerusalem, and saw it in ruin. That baraita, which states that one must make separate rents for Jerusalem and for the Temple, is referring to the case where one reached Jerusalem first, and only afterward the Temple.
The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that instead of making a separate rent for Jerusalem one may extend the first rent that he had made for the Temple, is referring to the case where one reached the Temple first, before seeing the rest of Jerusalem, and saw it in ruin. That baraita, which states that one must make separate rents for Jerusalem and for the Temple, is referring to the case where one reached Jerusalem first, and only afterward the Temple.
הא דפגע במקדש ברישא – כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש. קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו.
הא דפגע במקדש – פי׳ שבא דרך מזרח ורוח מקדש בהר הבית הגבוה קודם לירושלים הא דפגע בירושלים תחלה שבא דרך מערב א״נ שבא בקרן וספינה. גרסינן בירושלמי פרק הרואה שמטון קמרטא שאל לרבי חייא בר אבא כגון אנא דאנא חמר וסלוק לירושלים בכל שער מהו שנקרע א״ל בתוך ל׳ אין אתה צריך לקרוע לאחר ל׳ אתה צריך לקרוע.
ת״ר וכלן רשאין למוללן כו׳ פיר׳ כלן מיני חבורים הם.
אבל לא לאחותן א״ר חסדא ובאיחוי אלכסנדרי׳ – פי׳ הרמב״ן ז״ל שאין זה תפירה שלנו השוה מלמעלה ובולטין ראשי כבגד בית התפירה מלמטה אלא תפירה שנקראת בלעז שרזיר שכן אמרו בירושלמי אי זהו האחוי באריג ותימא א״כ היכי לא משכח התירה אלא שלילה ושליל׳ וליקיט. והראב״ד ז״ל פירש כי התפיר׳ שלנו הוא האחוי אלסכנדרית וכשהוא שוה מלמעלה קורין אותו כאריג וראוי להחמיר בזו לאסור אחוי שלנו ושלא יצא ידי קריעה כשקורע מתוך אחוי שלנו עד שיהא כעין שרזיר.
ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאינו קורע על ירושלים קריעה בפני עצמה אלא מוסיף על הקריעה שקרע למקדש, הרי זה באופן שפגע במקדש וראה אותו חרב ברישא [בתחילה]. הא [זה] שאמרנו שקורע קריעה אחת על ירושלים, וכשרואה את המקדש קורע קריעה מיוחדת, הרי זה כשפגע בירושלים ברישא [בתחילה].
The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that instead of making a separate rent for Jerusalem one may extend the first rent that he had made for the Temple, is referring to the case where one reached the Temple first, before seeing the rest of Jerusalem, and saw it in ruin. That baraita, which states that one must make separate rents for Jerusalem and for the Temple, is referring to the case where one reached Jerusalem first, and only afterward the Temple.
הכל
(26) תָּנוּ רַבָּנַן קוְכוּלָּן רַשָּׁאִין לְשׁוֹלְלָן וּלְמוֹלְלָן וּלְלוֹקְטָן וְלַעֲשׂוֹתָן כְּמִין סוּלָּמוֹת אֲבָל לֹא לְאַחוֹתָן.
§ The Sages taught the following baraita: And all of these rents, one may tack them together with loose stitches, and hem them, and gather them, and fix them with imprecise ladder-like stitches. But one may not mend them with precise stitches.
§ The Sages taught the following baraita: And all of these rents, one may tack them together with loose stitches, and hem them, and gather them, and fix them with imprecise ladder-like stitches. But one may not mend them with precise stitches.
ערך מל
מל – א(בסוף כלאים) מפני שהוא מולל (מועד קטן כו.) למוללן וללוקטן (א״ב פי׳ רש״י לקפל בגד בתפירה).
ערך קנון
קנון – ב(שבת עד. ביצה יד:) בקנון ובתמחוי לא יברור (מועד קטן כו) ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלה ולא באסקטלא ולא בקנון (כלים פי״ו) הקנונים הקטנים הקנונים הגדולי׳ (א״ב פי׳ בל״י סל וזה ענין הקנונים הגדולים וגם פירושו קערה וזה ענין ולא בקנון אלא בסלים).
ערך שלל
שלל – ג(שבת מח) תנן (בפרק ב׳ בעוקצין) שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר (פרה פ״יב) שלשלת המפתחות ושלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה פי׳ מנהג הכובסין כשמכבס הבגדים אם הם חתיכות קטנות מחבר ד׳ וה׳ ביחד ואין תופרן בטוב אלא מכלב כדגרסינן (מועד קטן כו) על כל המתים כולו שולל.
א. [צו זאממען פאלטען.]
ב. [געפלאכטענער קארב.]
ג. [נאטה צוזאממען שטעכען.]
כל הקרעים רשאין למוללן – לקפל בגד בתפירה.
כעין סולמות – שאין מלקטין זה סמוך לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט ברוחב כעין מעלות סולמות.
לשללן למללן. מיני חיבורין הן, שקושרין השלל של חוטין, והמלל שיוצאין מן הקריעה זה עם זה, כדי לחבר שפתי הקריעה.
ללקטן ולעשות סולמות. אלה הם מעשה מחט אבל הוא חבור מפוזר ומפורד.
ת״ר וכולן רשאין לשוללן למוללן וכו׳. פי׳ רש״י ז״ל לשוללן. תפירה רחבה1.
למוללן. אוחז בשני ראשי הקרע באצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכת ספרים ותוחב שם שנים או שלשה תפירות2.
ללוקטן. אוגד בידו כל הקרע מראשו ותוחב במחט שנים ושלש פעמים3.
כמין סולמות. לעשותו במעלות סולם שתופר שני תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה מעט4.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה כולן רשאין. וכ״ה בפרש״י כת״י.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה למוללן. וברש״י כתב לקפל בגד בתפירה.
3. בפרש״י לרי״ף אוגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו וכו׳. וכ״ה בפרש״י כת״י ועיי״ש פירוש נוסף.
4. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה לעשותן סולמות. וכ״ה בפרש״י כת״י. ועיין מאירי שהיא תפירה רחבה נעשית במעלות ומורדות.
ו תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן כל אותם הקרעים הללו רשאין לשוללן בתפירה גסה ולמוללן (לקפל אותם ולתפור) וללוקטן ולעשותן כמין סולמות בתפירה לא מדוייקת, אבל לא לאחותן בתפירה מעולה.
§ The Sages taught the following baraita: And all of these rents, one may tack them together with loose stitches, and hem them, and gather them, and fix them with imprecise ladder-like stitches. But one may not mend them with precise stitches.
הכל
(27) אָמַר רַב חִסְדָּא
Rav Ḥisda said:
Rav Ḥisda said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מועד קטן כו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מועד קטן כו., ר׳ חננאל מועד קטן כו., רי"ף מועד קטן כו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן כו., מיוחס לרש"י מועד קטן כו., תוספות מועד קטן כו., ר"י מלוניל מועד קטן כו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מועד קטן כו. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה מועד קטן כו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., רמב"ן מועד קטן כו., בית הבחירה למאירי מועד קטן כו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן כו., מהרש"א חידושי הלכות מועד קטן כו., מהרש"א חידושי אגדות מועד קטן כו., פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן כו., אסופת מאמרים מועד קטן כו.
Moed Katan 26a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 26a, R. Chananel Moed Katan 26a, Rif by Bavli Moed Katan 26a, Collected from HeArukh Moed Katan 26a, Attributed to Rashi Moed Katan 26a, Tosafot Moed Katan 26a, Ri MiLunel Moed Katan 26a, R. Yehuda Almadari Moed Katan 26a, HaHashlamah Moed Katan 26a, Ramban Moed Katan 26a, Meiri Moed Katan 26a, Ritva Moed Katan 26a, Maharsha Chidushei Halakhot Moed Katan 26a, Maharsha Chidushei Aggadot Moed Katan 26a, Steinsaltz Commentary Moed Katan 26a, Collected Articles Moed Katan 26a