משנה. בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.
ופרש״י (בד״ה נגמר הדין) וז״ל ובאו לומר חייב הוא, לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי, אלא מוציאין את כל אדם לחוץ דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים עכ״ל. וכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ח) וז״ל אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלהים לא תקלל, בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין, והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי, ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי עכ״ל. ויש לעיין מהו יסוד הדין דבעינן שיגידו העדים את ברכת השם בפירוש, דלמה אינם יכולים להעיד רק ששמעו שפלוני בירך את ה׳ בנוסח יכה יוסי את יוסי דמזה מובן שמעידים עליו שבירך את ה׳. ומשמע דזוהי הלכה בדרישות וחקירות של ב״ד שאין ב״ד יכולים לגמור את הדין דמגדף אא״כ שמעו מהעדים בפירוש הנוסח שבו גידף שם בשם. אלא דלפי״ז צ״ע מ״ט בעינן שב״ד ישמעו מהעדים את לשון הגידוף, והרי ברציחה אין ב״ד מחייבים את העדים להביא את החפץ שבו נעשה הרציחה לב״ד כדי להאמין את עדותם על פלוני שרצח, ומשמע איפוא ממשנתנו דיש הלכה בדרישות שאם העדים יכולים להביא לב״ד את החפץ שבו נעשה העבירה אזי חייבים הם להביאו, אלא דבעלמא ברציחה אין החפץ בידם להביאו לב״ד, משא״כ בעדות שפלוני גידף את ה׳ יש לעדים האפשרות לומר לשון הגידוף לב״ד ולהביא את החפצא דעבירה לב״ד, ולא רק להעיד שפלוני עבר עבירה דמגדף דאזי חייבים הם להביא את החפץ שבו נעשה העבירה (דהיינו להעיד בפני ב״ד את לשון הגידוף ששמעו), וזוהי הלכה מסוימת בדיני דרישה וחקירה.
אלא דעדיין צ״ע בזה דא״כ נימא הכי אף בשאר עדיות בעבירות שבדיבור, וכגון בשבועת שוא, והרי אין מחייבים את העדים לומר את לשון השבועה שנשבע לשוא, אלא מועיל עדותם שפלוני נשבע לשוא ועבר על עבירת שבועת שוא, וא״כ צ״ע מ״ש מגדף דבעינן שהעדים יאמרו את לשון הגידוף בפירוש. ובאמת עיין בירושלמי (פ״ז סנה׳ ה״ח) וז״ל ואמרין ליה גדף (בתמיה), אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל עכ״ל, דאין העדים אומרים הנוסח דברכת שם בשם אלא רק מזכירין את השם (בן ד׳ אותיות) ואומרים אותו השם שהזכרנו אותו קילל ובו קילל. אמנם הבבלי חולק על הירושלמי, והרמב״ם פסק כפשטות משמעות הבבלי שהעדים צריכים לומר את לשון הגידוף ששמעו, וצ״ע מ״ט צריכים העדים לומר את ברכת השם בשם.
ויתכן לומר דשאני מגדף דבעינן שיברך שם בשם בשם המפורש דוקא, ולכן צריכים העדים לומר את הנוסח ששמעו שגידף, דמגדף אינו מתחייב אלא במברך בשם המפורש. משא״כ בשבועת שוא ושבועת ביטוי דחלה השבועה אף בכינוי, והנידון היה מתחייב אף כשנשבע בכינוי אזי אין העדים צריכים להעיד ולומר את לשון השבועה שנשבע, וסגי בעדות שנשבע לשוא ולשקר, דאף אם נשבע בכינוי הריהו מתחייב. אולם לפי״ז יש להעיר אליבא דשיטת הראב״ד (פכ״ו מהל׳ סנה׳ ה״ג) דחיוב מקלל את חבירו מישראל (או עצמו) הוא דוקא כשקילל בשם המיוחד, ולפי שיטת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) שהמקלל אביו ואמו אינו חייב סקילה אלא א״כ קיללם בא׳ מן השמות המיוחדים, א״כ לכאורה עדים המעידים על זה יצטרכו לומר את לשון הקללה בעדותם ולהוציא את השם בפיהם, כיון דהחיוב תלוי בשם מסוים ואינו מתחייב אף בכינויים. ואולי יתכן לדחוק ולומר דכל היכא שאין החיוב תלוי בשם מסוים ויכול להתחייב בכמה שמות אזי אין העדים צריכים לומר לב״ד את הלשון המסוימת של הקללה, (ובאמת אף להראב״ד המקלל את חבירו בא׳ מז׳ שמות לוקה), ומאחר שאין החיוב תלוי בשם מסוים דוקא אין העדים צריכים להעיד את לשון הקללה שבו קילל. משא״כ במגדף דהחיוב תלוי בשם המפורש דוקא, דאזי צריכים להעיד את לשון הגידוף. ונראה דאף לפי שיטת הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) דס״ל דמגדף נסקל כשגידף בשם אדנ״י, היינו משום דשם אדנ״י מהוה קיום קריאת שם הוי״ה וחשיב גידוף בשם המפורש, ונמצא דמגדף אינו חייב אלא בשם אחד – שם המפורש, ומשו״ה חייבים העדים לומר את לשון הגידוף לב״ד כדי שיגמרו עליו את הדין.