המקיז דם בבהמת קדשים אסור ומועלין בו – וא״ת הכתיב לכפר ודרשינן לכפרה נתרבו ולא למעילה י״ל דה״מ בדם שחוטה ההיא לכפרה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא.

מתיב רב המנונא וביצי תורים כו׳ – וקס״ד דדם כמו חלב ומשני כי קאמר גבי דם דלא מקיימא בלא דם וחשוב כגופה אבל חלב דמקיימא שפיר בלא חלב לא הוי כגוף הבהמה.

הפרש והזבל שבחצר – פירוש שיצאו מן הקדשים.

ודמיו יגיעו ללשכה מסייע ליה לר״א דאמר ר״א כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש – כלומר לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו לנדבה משמע שר״ל שישלם אותו שנהנה ממנו את הקרן ול״נ דאם כן מאי איכא בין לא מועלין מדרבנן למועלין מדרבנן דאפילו כי איכא מעילה מדרבנן לא משלם אלא קרן כדפי׳ במתני׳ וכל לא מועלין דמתני׳ ר״ל דלא מועלין אף מדרבנן אלא ה״פ ודמיו יפלו לנדבה הגזברים חייבים ליטפל בפרש ובזבל למוכרן ולהגיע דמיו ללשכה וה״ק ר״א כ״מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש כמו חלב המוקדשין וכיוצא בו שאין יכולין ליהנות מהם מה יעשו מהם יפלו דמיו לנדבה.

חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין – פירוש חלב של בהמה נקבה של קדשים וכן ביצים של תורין של הקדש שקדושתם קדושת מזבח כדמפרש ואזיל וא״ת הא תינח בביצי תורים דלא מצינו שיהא שום איסור בהם אלא חלב המוקדשין הא אשכחן דאסור אף בפסולי המוקדשין דאמר (בכורות דף טו.) תזבח [ולא גיזה] בשר ולא חלב וא״כ אמאי אין מועלין וי״מ דכי אסר רחמנא חלב ה״מ לענין שאסור לחלוב כי היכי דדרשינן (שם) מתזבח ולא גיזה דאסור לגזוז אבל החלב עצמו שרי מידי דהוה אגיזה דשריא ול״נ דוודאי א״א לומר כן דהא אמרי׳ בפ׳ השוחט (חולין דף לו.) הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה ומאי קאמר והא גיזה עצמה שריא אלמא מייתי ראיה מחלב דאסור אף כי נחלב כבר והא דמייתי גיזה כמו וכו׳ הוא ושיטפת הש״ס הוא לאיתויי בהו לגיזה ועבודה ואין לתמוה מ״ש חלב מגיזה דגבי גיזה דרשי׳ (בכורות שם) דאסור לגזוז וגיזה שרי וגבי חלב אף כי נחלב אסור וי״ל דהכא והכא במשמעותיה דקרא דלמעוטי גיזה כתיב תזבח כלומר אבל לא תגוז למעוטי חלב כתיב ואכלת בשר דמשמע אבל חלב לא תאכל ושם בחולין (דף לו.) פירש כן אלמא משמע דחלב עצמו אסור וכן משמע בהדיא בבכורות (דף ו:) דקאמר מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין הא חלב דחולין שרי א״כ דחלב עצמו אסור וקשה לן אמאי אין מועלין ונרא׳ לפרש למורי שי׳ דנהי דאסור מ״מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין דלא הוו קדשי ה׳ וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דלהוי חשוב כגוף הבהמה וראיה מדאמר בר״ה (דף כח.) שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא וקאמר התם מ״ש ומשני גבי שופר של עולה כיון דמעל נפקי לחולין אבל של שלמים דליכא מעילה איסור הוא דרכיב עליה אלמא דבשופר של שלמים איכא איסורא ומ״מ ליכא מעילה בשלמים משום דלא הוו קדשי ה׳.

הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה – דהכא ראוי לימכר ולהביא הדמים לבדק הבית.

אלא גבי מזבח כי אקדיש קדושת דמים לית בהו מעילה – קס״ד דה״ק במתני׳ בד״א בקדשי מזבח שהקדישו לצורך מזבח למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח וקדשי בדק הבית דהיינו קדושת דמים.

במה דברים אמורים שהקדישו קדושת הגוף לגבי מזבח – פירוש ליקרב לגבי המזבח וא״כ לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כמו חלב המוקדשין וביצי תורין ולכך אין מועלין.

כל הראוי למזבח כו׳ – כדמפרש ואזיל הקדיש בור מלא מים דהמים ראוים לבדק הבית לגבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים וגם לא חזו לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בפרק לולב וערבה (סוכה דף מח.) שהיה ממלא ממעיין בית השילוח כדנפקא לן התם מדכתיב ושאבתם מים בששון וגו׳ אשפה מלאה זבל אין ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים היונים ראוים למזבח להקרבה אבל השובך אין ראוי לבדק הבית דשובך שוה הרבה ואין עוקרים אבניו לשום בבדק הבית דאם כן פוחתין דמיו וכן באילן ובפירות אין האילן ראוי לבדק הבית לקורות דאם כן היה פוחת דמיו והפירות אין ראוין למזבח כדכתיב (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה אך אם הוא זית או גפן ראוים למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים ואין ראוים לבדק הבית כדפרישית.