(1) 
אהַמַּרְבֶּה בַּמַּעֲשֵׂר פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִים ומעשרות מְקוּלְקָלִין וְאַמַּאי נֵימָא כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אפי׳ אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ.
אהַמַּרְבֶּה בַּמַּעֲשֵׂר פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִים ומעשרות מְקוּלְקָלִין וְאַמַּאי נֵימָא כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה In the case of one who increases tithes, i.e., he tithes two-tenths instead of one-tenth of his produce, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as he tithed it properly, but the tithes are ruined, as the additional tithe is neither a tithe nor tithed produce. Since it is unclear which of the two-tenths is the actual tithe and which is not, the entire two-tenths may be treated neither as a tithe nor as tithed produce. But according to Rabba’s opinion, why is this produce rendered fit for consumption? Let us say that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously. Since one cannot designate a tithe of two-tenths sequentially, one-tenth followed by a second tenth, he should be precluded from simultaneously designating two-tenths of his produce as a tithe. Accordingly, it should be considered as though he had not designated any tithe at all, and his produce should not be regarded as tithed.
והילכתא כותיה דאביי ביע״ל קג״ם והא חדא מינייהו הולכך כולהו בנאתיה בעיין גיטי לכולהי3:
1. קידושין: כ״י נ : ״קדושי״.
2. קדושין: כ״י נ : ״קדושי״.
3. הולכך...לכולהי: וכן גיד . חסר בכ״י נ . דפוסים עד: ״גיטי״.
ערך יעל
יעל – אקג״ם י׳ יאוש שלא מדעת (ב״ני כא) ע׳ עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל (סנהדרין כז. בבא קמא עב:) ל׳ לחי העומד מאליו (עירובין יב) ק׳ קדושין שאין מסורין לביאה (קידושין נא). ג׳ גידול בר דעילאי שדר גיטא לדביתהו (גיטין לד) אמר אביי ברוך הטוב והמטיב ולא בטל הגט דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא עד שיאמר בפי׳ בטל יהא הגט הזה ואי הדר שליח ויהיב לה ההוא גיטא מיגרשא ביה. מ׳ מומר אוכל נבילות לתאבון (סנהדרין כז).
א. [ראבינשער צייכען.]
המרבה במעשרות – המפריש אחד מחמשה שמנה ארבעה לחולין בצד זה ומדד חמישית למעשר.
מעשרותיו מקולקלין – דטבל ומעשר מעורבין זה בזה שהכרי כולו טבל הוה וכשמנה ארבעה לחולין לא היה לו ליטול מן הכרי למעשר אלא חצי מדה חמישית והוא הפריש מדה שלמה ושם מעשר לא חל עליו אלא כפי חשבון ונמצא השאר טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה ואם איתא דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת כלל אמאי פירותיו מתוקנין ולמה חל שם מעשר אפי׳ לפי חשבון הרי אינו בזה אחר זה שאם הפריש פעם אחת וחזר והפריש לא היה שם מעשר חל על האחרון.
כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו – איכא דקשיא והרי האומר הריא זו תמורת עולה תמורת שלמים שהיא תמורת עולה ושלמיםב ואלו אמר בזה אחר זה אין האחרון תופס. וזה שבוש דשאני התם ששניהם מתקיימים ותמכר ודמי חציה עולה ודמי חציה שלמיםג:
שאני מעשר דאי אמר תקדש פלגא דחטתא קדשה – פירש רש״י ז״ל והשתא נמי כשהפריש בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. ואם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין, דאלמא אם איתא לחצאין ניחא ליהד (נימ׳) הא דאמרינן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והא אפילו מעשר דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא לחצאין כלומר פלגא פלגא דחטתא, והכא אחד מהן עשירי וקדוש כלו ואחד מהן י״א וקרב שלמים לגמרי אלא שמעורבין, אלא הואיל קאמרינן כלומר הואיל ואי אמר תקדש פלגא דחטתא נתקדש ראוי לתפוס בזה אחר זה למחצה, הלכך בבת אחת דתפיס כולו והמעשר מעשר והמותר טבל ומעורבין זה בזה:
א. נוסף ע״פ כת״י.
ב. תמורה כה ע״ב.
ג. וכן כתבו הרשב״א והריטב״א, ובתוס׳ זבחים ל ע״א ד״ה דבריו הוסיפו עוד שהכלל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו הוא בדבר שאי אפשר לקיים את שניהם שסותרים זה את זה, כגון מקדש אשה ובתה דהי מינייהו מפקת, וכן קיים ליכי ומופר ליכי דנדרים, אבל כאן אפשר לקיים שניהם ואינם סותרים זה את זה. ועוד תירצו שמשכחת לה בזה אחר זה כגון שאמר חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים, ואפילו בקדושת הגוף משכחת לה כגון בבהמה של שני שותפין שיכול להקדיש חציה.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה דאי אמר תקדיש פלגא פלגא דחטתא קדשה. כך נראה גירסתו של רש״י. ופירש דאם יש לו עשר סאין, והפריש שנים ואמר כל מחצית חטה וחטה מעשר, קדשה, והכי נמי כשהפריש שנים סתם בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. וזה קשה דאם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין, ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, דמשמע דטעמא דאין מעשר בהמה לחצאין הוא דקשיא ליה, אמאי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, הא אי הוה מעשר בהמה לחצאין ניחא, ולפירושו של רש״י אכתי לא ניחא דהא מעשר דגן אף על גב דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא פלגא לפי חשבון, והכא חד עשירי כולו וחד אחד עשר כולו ותירצו בתוס׳ דנהי דקשיא ליה קושיא אחריתי, מכל מקום הא פירכא דפריך אמאי שניהם קדושין כל עיקר איתרצא ליה.
ור״י פירש דבמעשר דגן נמי בשהפריש שני סאין האחת מעשר כל חיטה והאחת חולין דומיא דמעשר בהמה, והכי פירושו שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה לחצאין, שאם אמר סאה אחת מחצית כל חטה וחטה שבה יהא מעשר ואחר כך אומר כן מסאה האחרת, חל המעשר בשתיהן במקצת כל חטה וחטה, ולפי שיש בזה אחר זה בכהאי גוונא אף כשהפריש שתים בבת אחת חל המעשר באחד לגמרי להיות כל חיטיה מעשר והאחרת בטל גמור, והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה.
ור״ח פירש דאי אמר תקדוש פלגא פלגא דחיטתא ואחר כך אמר תקדוש פלגא אחרינא קדשה. ולא ירדתי לסוף דעתו, דמאי שנא כי אמר סאה זו כולה מעשר על תשע סאין אלו, ואחר כך אמר ועוד סאה זו מעשר דלא חל שם מעשר על הסאה האחרונה, ומאי שנא כי אמר פלגא פלגא דחטתא דתרי סאין אלו מעשר ואחר כך אמר ופלגא אחרינא מעשר, ואולי מפני שכבר נתפשט שם מעשר על כל חטה וחטה ראוי לתפוס אפילו בפלגא הנשאר, ודבר תמוה הוא פירושו.
מעשר הוא שאחר שהפריש תרומה גדולה מפריש אחד מן העשרה הנשאר למעשר ואין מפרישין אותו באומד אלא או במדה או במשקל או במנין ואם הפריש פחות מן הראוי אינו מעשר כלל ומפריש מאותו מעשר אחד מעשרה שבו ומן הנשאר בכרי אחד מעשרה שבו שלא חל שם מעשר עליו כלל לא על עצמו ולא הנשאר בכרי הפריש יתר מן הראוי כגון שהפריש סאה מחמשה סאין ולא היה לו להפריש אלא חצי סאה הותקן הנשאר בכרי אע״פ שבזה אחר זה אינו ר״ל שאם הפריש חצי סאה כדינו וחזר והפריש חצי סאה אחריו אין שם מעשר חל על השני כלל ישנו מכל מקום בבת אחת ר״ל כשמפריש הסאה בבת אחת חל מיהא שם מעשר על החצי אבל המעשר מקולקל שלא חל שם מעשר על כלו אלא על הראוי למעשר ונמצא שהותקנו הפירות מצד שכבר חל שם מעשר על הראוי אלא שהמעשר מקולקל מצד שיש שם חלק שלא חל עליו שם מעשר ונמצא המעשר שטבל מעורב בו ואסור לכל אדם ואנו רגילים לפרש בו שאין לו תקון ומכל מקום לגדולי הרבנים ראיתי שפירשו אסור לכל אדם עד שיתקן ותקון זה הוא שאם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חשבון הטבל שבהם ואע״פ שהוא שלא מן המוקף היכא דלא איפשר שאני או שמביא את הטבל ומקיפו אצל זה ואף לאחר התקון יראה שהוא מעשר וחלין מערבין זה בזה אלא שמאחר שהמעשר מותר לזרים הרי עירובו עם חלין מתקנים אינו אוסר ותרומת מעשר שבו מפריש עליו ממקום אחר שהרי תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים תקון זה בדרך אחרת והוא שאם היו לו חמשת סאין שנמצא הראוי למעשר חצי סאה והפריש הוא סאה מעשר הרי הד׳ סאין מתוקנים והסאה שהפריש שם מעשר חל על הראוי ממנו לתקון ד׳ סאין והוא שתחשוב ד׳ סאין לתשעה חלקים ותחשוב מן הסאה חלק שהוא עשירי לאותם הט׳ חלקים והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה להיות מעשר והנשאר ממנו חלין מערבין עם המעשר או שמא יפריש את הכל זה מזה ר״ל שיפריש מן הסאה החלק שיהא עשירי לתשעה חלקי הד׳ סאין והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה והנשאר חלין לעצמן:
הפריש אחד מעשרה כדינו ואחר כך חזר והפריש מן התשעה הנשארות לשם מעשר אין שם מעשר חל עליו כלל והרי הוא חלין מתקנים כשאר הפירות ועל זו אמרו שאינו בזה אחר זה:
היו לו חמש סאין שהיה ראוי להפריש מהם חצי סאה ונטל סאה ואמר חציה של סאה זו מעשר או כל חצאי גרגירי חטה שבה מעשר הרי זה מעשר והוא מעשר וחלין מתקנים מערבין ומותר אחר שיפריש מתוכו תרומת מעשר שבו או שהוא מפרישם ממקום אחר כמו שביארנו ועל זו אמרו שהוא לחצאין נמצאת אומר במעשר שאינו בזה אחר זה אבל ישנו בבת אחת ולחצאין ויש חולקים לפסוק שאינו לחצאין וכנגד סוגיא זו מכח שמועות אחרות אלא שאין בהם הכרח ואיפשר לישבם ולהסכימם עם מה שנאמר בסוגיא זו:
(1-10) המרבה במעשרות כגון שהוציא עשר סאין על חמשי׳ סאין פירותיו מתוקני׳ ומעשרותיו מקולקלין שיש בכללן חמש סאין של טבל שאינם מתוקנים דלא חייל שם מעשר עליהן. אלמא חייל שם מעשר אחמש סאין מיהת ולפיכך פירותיו מתוקנין והא הכא דאלו הוה בזה אחר זה לא חייל מעשר אחמש סאין אחרונים ואפילו הכי כי אפרשינהו בבת אחת חייל אחמש דומיא דזה אחר זה ופרקינן שאני מעשר דאי אמר תיקדש פלגא דחיטתא קדשא פי׳ שאלו הפריש עשר סאין ואמר כל פלגא ופלג׳ עשר סאין יהא מעשר על חמשים סאין אלו קדשי והוה פלגא דכלהו מעשר פירש״י ז״ל והשתא נמי דפריש עשר סאין סתם חייל מעשר אפלגא דחיטתא כאלו פירש ולא נהירא מדאקשינן בסמוך והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואמרינן יצאו שנים בעשרה וקראם עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין דאלמא אלו איתיה למעשר בהמה לחצאין לא קשיא ליה דאמרי׳ דטעמא דעשירי וי״א מעורבין משום הכי ואם איתא לפי׳ רש״י ז״ל דאמרינן מעשר אכל פלגא ופלגא כי איתיה למעשר בהמה נמי לחצאין תקשי לן אכתי היכי אמרינן עשירי וי״א מעורבין דהא מדינא כל חד מינייהו חציו מעשר ואנן אמרינן דאחד מהם עשירי וקדש כלו וא׳ מהם י״א וקרב שלמים אלא שמעורבין.
אלא הנכון דהכי פירושו דשאני מעשר דאיתיה לחצאין וכיון דאית ליה האי קולא אית ליה נמי אידך דאתי׳ בבת אחת ומתורת הואיל אתינן עלה. ולדברי רש״י ז״ל דודאי כיון דאפשר בחדא חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן תרי חדושי והכא הכי מקשינן בשלמא אלו איתא לחצאין היית יכול לדחות דמאי עשירי די״א מעורבין דמשום כל חד מינייהו קדש פלגא אבל כיון דליתא לחצאין מה תאמר.
וקאשי׳ למימרא דלא הוה בבת אחת אלא למאן דאיתיה לחצאין.
והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואפילו הכי איתא בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאמר רבא יצאו שנים בעשירי כו׳. מסתבר לי דהאי פירכא אתיא למ״ד התם בעירובין איפשר לצמצם דלמ״ד אי אפשר לצמצם לא קשיא כלל דאיכא למימר דהכא לאו בבת אחת הוא אלא בזה אחר זה שאי אפשר שיצאו בצמצום שניהם כאחת אלא אחד מהם יצא תחלה וחל עליו שם עשירי אלא שאינו ניכר אליו מי יצא ראשונה ולפיכך עשירי ואחד עשר מעורבין והא קיימא לן דאפשר לצמצם ולהכי פריך לה סתמא ודכוותא בתלמודא טובא.
והרי תודה דליתא בטעות שאם שחט תודתו על ארבעים חלות לבנות ונמצאו שחורות לא קדשי וליתא נמי בזה אחר זה בתרווייהו שאלו תודה ששחטה על ארבעים חלות ואחר כך אמר על ארבעים אחרות אין האחרונות קדושות וא״ה איתיה בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאתמר תורה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן כו׳ ומדחזקיה פרכינן דהוה רביה דרבי יוחנן והלכתא כוותיה. וכי תימא ומאי קושיא דלמא תודה איתיה לחצאין דומיא דמעשר דגן ומשום הכי איתיה בבת אחת. פירש הרב רבי אברהם בר דוד ז״ל דפשיטא מילתא דתודה ליתא לחצאין דשחטה על שמונים חלות ואמר תקדיש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוסה ותנן אחד שלא יטול פרוסה ותניא בספרא וחלת מצה אחת מן הסל שאם נתפרצה או חסרה אחת מהן פסולה ואי אמר תיקדוש פלגא דכל חדא הרי כל אחת פרוסה וחסרה. לא נחלקו אלא בסתם חזקיה סבר לאחריות מיכוין פירש דהא מיחייב באחריותם והוה מחוסר כפרה מה שאין בכל השנוים למעלה דלא מחייב באחריותם ומשום הכי אמרינן דלמעשר גדול מיכוין ולא תלינן דלאחריות מיכוין דלא מחייב בו מדינא. (צ״ע גדול דהא אי אמרינן ברירה קדושין שהן מסורין לביאה מתחילתן הוא).
המרבה במעשר שנתן יותר מהשיעור הראוי — פירותיו, כלומר, הפירות שעבורם הפריש את המעשרות מתוקנים, משום שעל כל פנים הפריש מעשר עליהם, ומעשרות מקולקלין (ואינם מותרים אף לכהנים). שכיון שאין קדושת המעשר חלה אלא על עשירית מהפירות בלבד, נמצא שבתוך מה שהפריש למעשר מעורב חלק שהוא טבל שלא הופרש מהם מעשר. ולשיטתך אמאי [מדוע] יהיה כך? נימא [נאמר]: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. שהרי אם הפריש מעשר כדין ורוצה אחר כך לחזור ולהפריש — אין קדושת מעשר חלה על התוספת. ואם כן לשיטת רבה, גם אם מוסיף על השיעור בבת אחת לא היה צריך שם מעשר לחול כלל!
In the case of one who increases tithes, i.e., he tithes two-tenths instead of one-tenth of his produce, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as he tithed it properly, but the tithes are ruined, as the additional tithe is neither a tithe nor tithed produce. Since it is unclear which of the two-tenths is the actual tithe and which is not, the entire two-tenths may be treated neither as a tithe nor as tithed produce. But according to Rabba’s opinion, why is this produce rendered fit for consumption? Let us say that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously. Since one cannot designate a tithe of two-tenths sequentially, one-tenth followed by a second tenth, he should be precluded from simultaneously designating two-tenths of his produce as a tithe. Accordingly, it should be considered as though he had not designated any tithe at all, and his produce should not be regarded as tithed.
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי מַעֲשֵׂר דְּאִיתֵיהּ לַחֲצָאִים דְּאִי אָמַר תתקדש פַּלְגָא דְחִיטְּתָא קָדְשָׁה.
Rabba said to him: The case of tithe is different, as tithe status takes effect partially, i.e., on less than a unit of produce. As, if one said: Let half of each grain of wheat be designated as tithe, he has designated it. Just as one can designate an entire grain of wheat as a tithe, he can likewise designate a half a grain. In this case too, when one tithes two-tenths of the produce, the ruling is not that one-tenth is the actual tithe and the other tenth is untithed produce. Instead, half of each grain of the designated portion is tithe, while the other half of each grain is not. Accordingly, the remainder of the produce is tithed, as one-tenth of the total has been designated as first tithe. The portion designated as the tithe is ruined, because it is impossible to identify which part of each grain is designated.
Rabba said to him: The case of tithe is different, as tithe status takes effect partially, i.e., on less than a unit of produce. As, if one said: Let half of each grain of wheat be designated as tithe, he has designated it. Just as one can designate an entire grain of wheat as a tithe, he can likewise designate a half a grain. In this case too, when one tithes two-tenths of the produce, the ruling is not that one-tenth is the actual tithe and the other tenth is untithed produce. Instead, half of each grain of the designated portion is tithe, while the other half of each grain is not. Accordingly, the remainder of the produce is tithed, as one-tenth of the total has been designated as first tithe. The portion designated as the tithe is ruined, because it is impossible to identify which part of each grain is designated.
{א״ל שאני מעשר דאיתיה לחצאין דאי אמר תתקדש פלגא דחיטתא קדשה. ור״ח פירשא דאי אמר תקדוש פלגא פלגא דחיטתא ואח״כ אמר תקדוש פלגא אחרינא קדשהב.}
גתודה ששחטה על שמנים חלות חזקיה אמר קדשו לה ארבעים מתוך שמנים, ור׳ יוחנן אמ׳ לא קדשו מ׳ מתוך פ׳. ושנינן הא אתמר עלה הכל מודים היכא דאמ׳ יקדשו מ׳ מתוך פ׳ דודאי קדשי מ׳ מיניהי, אמ׳ לא יקדשו מ׳ מתוך פ׳ אלא אם קדשו פ׳ דברי הכל לא קדשו, לא נחלקו אלא במפריש חלות סתם, חזקיה סבר לאחריות קא מיכוון, כלומ׳ אם יפסדו מ׳ מהן ישארו מ׳ מהן שלימות, ור׳ יוחנן סבר לקרבן גדול נתכוון ולא קדשו מהן כלום.
א. מחדושי הרשב״א.
ב. אך רש״י בד״ה דאם פירש דאם יש לו עשר סאין והפריש שנים ואמר כל מחצית חטה וחטה מעשר קדשה, וה״נ כשהפריש שנים סתם בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. [ועיין ברשב״א שנקט דרש״י גרס: שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה דאי אמר תקדיש פלגא פלגא דחטתא קדשה] ועיין ברשב״א שהקשה ע״ז דא״כ היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי וי״א מעורבין זה בזה, דמשמע דטעמא דאין מעשר בהמה לחצאין הוא דקשיא ליה אמאי עשירי וי״א מעורבין זה בזה, הא אי הוה מעשר בהמה לחצאין ניחא, ולפירושו של רש״י אכתי לא ניחא, דהא מעשר דגן אע״ג דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא פלגא לפי חשבון, והכא חד עשירי כולו וחד י״א כולו. ויע״ש מש״כ בשם התוס׳ לתרץ בזה [והוא בתוס׳ הרא״ש]. ויע״ש שהביא עוד פירוש בשם ר״י בזה. ועל פירושו של רבינו הקשה שם דמאי שנא כי אמר סאה זו כולה מעשר על תשע סאין אלו ואח״כ אמר ועוד סאה זו מעשר, דלא חל שם מעשר על הסאה האחרונה, ומאי שנא כי אמר פלגא פלגא דחטתא בתרי סאין אלו מעשר ואח״כ אמר ופלגא אחרינא מעשר, וצידד דאולי יש ליישב דבכה״ג שכבר נתפשט שם מעשר על כל חטה וחטה ראוי לתפוס אפילו בפלגא הנשאר, ויע״ש דמסיק דברי רבינו בתימה. וע״ע ברמב״ן ובריטב״א מש״כ בכל זה.
ג. המשך מכת״י קמברידג׳32 .2G TS [לפנינו ששה דפים רצופים, שני הדפים הראשונים ושני האחרונים נדפסו באוצר הגאונים].
דאם אמר תתקדש פלגא פלגא דחיטתא קדשה – הלכך כשהפריש בבת אחת יותר מכשיעור יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואיכא למימר דנתפשו כולהו לפי חשבון אבל גבי אחיות ליכא למימר נתפשו קצת קידושין אכל חדא וחדא.
אמר ליה [לו] רבה: שאני [שונה] מעשר דאיתיה [שישנו] גם לחצאים, דאי [שאם] אמר ״תתקדש פלגא דחיטתא [חצי חיטה] למעשר ״הרי בכך קדשה ואף כאן אפשר לומר שכאשר נתן כמות גדולה יותר מן השיעור למעשר — חלה קדושה על חלק מסויים מכל חיטה וחיטה שהפריש, ואם כן שאר הפירות מתוקנים, אלא כיון שאין חלק המעשר שבכל חיטה שהפריש מוגדר לעצמו נמצא כל מה שהפריש בגדר מעשר מקולקל.
Rabba said to him: The case of tithe is different, as tithe status takes effect partially, i.e., on less than a unit of produce. As, if one said: Let half of each grain of wheat be designated as tithe, he has designated it. Just as one can designate an entire grain of wheat as a tithe, he can likewise designate a half a grain. In this case too, when one tithes two-tenths of the produce, the ruling is not that one-tenth is the actual tithe and the other tenth is untithed produce. Instead, half of each grain of the designated portion is tithe, while the other half of each grain is not. Accordingly, the remainder of the produce is tithed, as one-tenth of the total has been designated as first tithe. The portion designated as the tithe is ruined, because it is impossible to identify which part of each grain is designated.
הכל
(3) וַהֲרֵי מַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּלֵיכָּא לַחֲצָאִין וְלֵיכָּא בְּזֶה אַחַר זֶה וְאָמַר רָבָא ביָצְאוּ שְׁנַיִם בַּעֲשִׂירִי וּקְרָאָן עֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר מְעוֹרָבִים זֶה בָּזֶה.
The Gemara raises another objection to Rabba’s opinion: But isn’t there the case of animal tithe, which does not take effect partially, as one cannot consecrate half an animal for his tithe. And likewise there is no possibility to separate animals sequentially, as once one has designated one animal as animal tithe he cannot designate another animal for the same purpose. And Rava says: If two animals emerged from the enclosure together as the tenth, and he called them both the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. One is consecrated with the sanctity of animal tithe while the other remains a peace-offering, but there is no way to determine which is which. The question arises: If the principle that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously is correct, neither animal is consecrated, as one cannot designate both the tenth and the eleventh animals as animal tithe, one after the other.
The Gemara raises another objection to Rabba’s opinion: But isn’t there the case of animal tithe, which does not take effect partially, as one cannot consecrate half an animal for his tithe. And likewise there is no possibility to separate animals sequentially, as once one has designated one animal as animal tithe he cannot designate another animal for the same purpose. And Rava says: If two animals emerged from the enclosure together as the tenth, and he called them both the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. One is consecrated with the sanctity of animal tithe while the other remains a peace-offering, but there is no way to determine which is which. The question arises: If the principle that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously is correct, neither animal is consecrated, as one cannot designate both the tenth and the eleventh animals as animal tithe, one after the other.
דליכא לחצאין – כשמנה תשעה אינו יכול להוציא שנים ולומר חצי כל אחד יהא מעשר ויקרב לחצאין וליתא נמי בזה אחר זה שאחר שקרא לעשירי עשירי וחזר וקרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש.
ואחד עשר מעורבין – אחד מהן מעשר גמור אבל אינו ידוע איזה הוא והשני שם שלמים עליו כדין אחד עשר שקרא עשירי אחר שטעה וקרא לעשירי תשיעי דקי״ל שהוא שלמים כדלקמן האי הוי נמי שלמים שהרי אחד עשר זה אף הוא אחר קריאת תשיעי נקרא עשירי והרי הן מעורבים וירעו עד שיסתאבו ויביא בהמת חולין ויאמר כ״מ שהן שלמים יהא מחולל על בהמה זו ויקרב זו שלמים והשנים נאכלין לבעלים ששניהם ספק מעשר ומעשר בהמה נאכל במומו לבעלים והא הכא דאינו בזה אחר זה דאילו קרא לעשירי עשירי לא קדש אחד עשר כלל וכי קראהו בהדדי חשיב חד מינייהו מעשר לפטור את התשעה.
מעשר בהמה אינו בזה אחר זה ולא לחצאין אבל ישנו בבת אחת וישנו בטעות כיצד מנה תשעה ויצא עשירי וקראו עשירי ונמצא קדוש כדינו ואחר כך יצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש כלל שאינו בזה אחר זה ולא עוד אלא אפילו יצא עשירי ולא קרא עליו שם ויצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש שהעשירי אע״פ שלא קרא עליו שם נתקדש מאליו ואין אחריו כלום מנה תשעה ויצאו שנים כאחד ואמר חצי של כל אחד מהם יהא קדוש מתורת עשירי אין אחד מהם בקדושה כלל שאינו לחצאין אבל אם קרא את שניהם עשירי הרי שניהם בספק קדשה מפני שישנו בבת אחת וזהו שאמרו עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה כלומר שאחד מהם מעשר גמור דאין ידוע אי זה הוא ואין קרבין אלא ירעו עד שיוממו ויאכלו לבעלים במומן אחר שמביא בהמה אחרת ומחלל קדשת המעשר עליה ומקריבה ואם קראם אחד עשר הרי זה חלין ומעשר מערבין זה בזה ויאכלו גם כן במומן כדרך שהזכרנו וכן הדין אם לא קרא להם שם ובתשיעי ועשירי שיצאו כאחד בין שקרא להם תשיעי בין שקרא להם עשירי בין שלא קרא להם שם שניהם בספק קדושה טעה וקרא לתשיעי עשירי הרי התשיעי והעשירי בספק קדשה וכן אם קרא לאחד עשר עשירי אבל אם קרא לשמיני או שלמטה הימנו עשירי אין זה כלום וכן לשנים עשר או שלמעלה הימנו שלא נאמר כן אלא בסמוך לעשירי מלפניו או מאחריו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם מקדשין וכן הדין אף בשלא קרא שם לעשירי ויתבאר במקומו באלו תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים:
גמרא עשירי וי״א מעורבים זה בזה – וא״ת דמ״מ הכא לאו משום דלא חלו חלו בבת אחת אלא משום שהם ספק איזה קדם דאי איפשר לצמצם ובלא קריאת שם על שניהם אמרי׳ בפ׳ בתרא דבכורות עשירי מאליו הוא קדוש וקודם שקרא עם שניהם עשירי ממילא וי״ל דא״כ הל״ל עשירי וחולין מעורבין זה בזה כדקאמר התם גבי יצאו שנים בתשיעי וקראם עשר אבל עשירי וא׳ עשר משמע ששניהם קדושים כדתנן התם א׳ עשר קרב שלמים ואם נתקדש עשירי בלא קריאת שם קודם שיצא (אי) א׳ עשר ה״ל א׳ עשר חולין וא״ת אי הוה מעשר בהמה נמי לחצאין אכתי תיקשי ליה אמאי עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה כי מטעם חצאין לא היה ראוי להיות לו מעשר רק חצי של כל א׳ וא׳ כמו גבי מעשר דגן שכל חטה וחטה שהפריש חציה מעשר וחציה בבל כשהפריש שתי סאין מעשר כדפרשי׳ וי״ל דנהי דהוה ק׳ ליה קושיא אחרת מ״מ האי פירכא דפרי׳ אמאי שניהם קידושין כל עיקר לא הוה מצי לאקשויי. ועי״ל דלגבי סאה נמי כל החצי סאה מעשר וחצי סאה טבל וה״פ שאני מעשר שאם אמר סאה אחת כל חטה וחטה שבה יהיה חציה מעשר ואח״כ אמר גם מסאה אחרת כמו כן חל המעשר בשתיהם במקצת כל חטה וחטה שבה חציה מעשר ולפי שישנן בשתיהן בענין זה לפיכך חל בכל אחת על א׳ מן הסאים להיותם כולה מעשר לגמרי והסאה אחרת כולה טבל:
ומקשים: והרי מעשר בהמה דליכא [שאינו] חל לחצאין, שקדושת מעשר בהמה חלה רק על בהמה שלימה, וגם ליכא [אין] אפשרות להפרישו בזה אחר זה שאחר שהפריש בהמה אחת למעשר אינו יכול להפריש עוד אחרת לצורך זה. ואמר רבא: אם מוציא גדיים מן הדיר כדי למנותם להפריש מהם את העשירי למעשר בהמה, ויצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראן לשניהם ״עשירי״ — הרי נמצא עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה. ומדוע לא יאמר שכיון שאין אפשרות לקדש את שניהם בקדושת מעשר בהמה בזה אחר זה, אין קדושת מעשר חלה עליהם גם בבת אחת!
The Gemara raises another objection to Rabba’s opinion: But isn’t there the case of animal tithe, which does not take effect partially, as one cannot consecrate half an animal for his tithe. And likewise there is no possibility to separate animals sequentially, as once one has designated one animal as animal tithe he cannot designate another animal for the same purpose. And Rava says: If two animals emerged from the enclosure together as the tenth, and he called them both the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. One is consecrated with the sanctity of animal tithe while the other remains a peace-offering, but there is no way to determine which is which. The question arises: If the principle that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously is correct, neither animal is consecrated, as one cannot designate both the tenth and the eleventh animals as animal tithe, one after the other.
הכל
(4) שָׁאנֵי מַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּאִיתֵיהּ בְּטָעוּת דִּתְנַן גקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין.
The Gemara rejects this: Animal tithe is different, as two animals can be designated as animal tithe one after the other in the case of an error. Although one cannot designate the tenth and eleventh animals as the animal tithe ab initio, if he did so in error they are both consecrated. As we learned in a mishna (Bekhorot 60a): If one erred and called the ninth animal the tenth, and erred again and called the tenth animal the ninth and the eleventh animal the tenth, all three animals are consecrated. The first is consecrated because it was designated as the tenth, the second because it actually is the tenth, and the third because it was designated as the tenth. Apparently, more than one animal can be consecrated as the animal tithe, if designated in error. In Rava’s example as well, a modicum of sanctity applies to the two animals that emerged together and were together designated as the tenth.
The Gemara rejects this: Animal tithe is different, as two animals can be designated as animal tithe one after the other in the case of an error. Although one cannot designate the tenth and eleventh animals as the animal tithe ab initio, if he did so in error they are both consecrated. As we learned in a mishna (Bekhorot 60a): If one erred and called the ninth animal the tenth, and erred again and called the tenth animal the ninth and the eleventh animal the tenth, all three animals are consecrated. The first is consecrated because it was designated as the tenth, the second because it actually is the tenth, and the third because it was designated as the tenth. Apparently, more than one animal can be consecrated as the animal tithe, if designated in error. In Rava’s example as well, a modicum of sanctity applies to the two animals that emerged together and were together designated as the tenth.
שאני מעשר דאיתיה בטעות – אם טעה מלקרות העשירי בשמו הוי מעשר דתנן [קרא] לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר שבא אחריו של זה קרא עשירי (עד) שלשתן מקודשין וסוף המשנה תשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ויליף לה מקראי הלכך כי היכי דחל שמו על הטעות חל נמי כי נפיק אחד עשר בהדיה ולא הפסיד העשירי את שמו בכך אבל קידושין דליתנהו בטעות אינו בזה אחר זה בכל מקום שאינו בבת אחת.
(4-5) שאני מעשר בהמה הואיל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין והרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה. ולחצאין נמי ליתא, דאי אמר פלגא פלגא תקדוש לא קדשה, דהוה ליה פרוס, ותנן (מנחות עז:) אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ותניא נמי בספרא וחלת מצה אחת מן הסל אם נפרסה או שחסרה פסולה, ואם אמר חצי כל אחת תקדוש הרי הן פרוסות וחסרות. הראב״ד.
ודוחים: שאני [שונה] מעשר בהמה שחל גם במקרה זה, משום דאיתיה [שישנו שחל] גם בטעות. דתנן [ששנינו במשנה]: אם קרא לתשיעי בטעות ״עשירי״, ולעשירי קרא ״תשיעי״, ולאחד עשר ״עשירי״ — שלשתן מקודשין. שיש לנו לימוד מיוחד מן הכתוב שבטעות כגון זו חלה קדושת מעשר על העשירי גם אם נקרא ״תשיעי״ בטעות. וכיון שחל דין מעשר בהמה על ידי טעות חל הוא גם על שנים בבת אחת.
The Gemara rejects this: Animal tithe is different, as two animals can be designated as animal tithe one after the other in the case of an error. Although one cannot designate the tenth and eleventh animals as the animal tithe ab initio, if he did so in error they are both consecrated. As we learned in a mishna (Bekhorot 60a): If one erred and called the ninth animal the tenth, and erred again and called the tenth animal the ninth and the eleventh animal the tenth, all three animals are consecrated. The first is consecrated because it was designated as the tenth, the second because it actually is the tenth, and the third because it was designated as the tenth. Apparently, more than one animal can be consecrated as the animal tithe, if designated in error. In Rava’s example as well, a modicum of sanctity applies to the two animals that emerged together and were together designated as the tenth.
הכל
(5) הֲרֵי תּוֹדָה דְּלֵיתַא בְּטָעוּת וְלֵיתַא נָמֵי בְּזֶה אַחַר זֶה וְאִיתְּמַר תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת חִזְקִיָּה אָמַר קָדְשִׁי לַהּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים ור׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דלָא קָדְשִׁי לַהּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים.
The Gemara raises another objection to Rabba’s principle. There is the case of the forty loaves that accompany a thanks-offering, which are not consecrated if they were designated in error, and are also not consecrated if two sets of loaves were designated for the same offering sequentially. And yet it was stated that amora’im disagreed with regard to a thanks-offering that was slaughtered accompanied by eighty loaves, twice the required amount. Ḥizkiyya said: Forty of the eighty loaves are consecrated, even though their identity cannot be determined. And Rabbi Yoḥanan said: Not even forty of the eighty loaves are consecrated. It would appear that these amora’im disagree with regard to whether or not sanctity that cannot take effect in sequence can take effect simultaneously.
The Gemara raises another objection to Rabba’s principle. There is the case of the forty loaves that accompany a thanks-offering, which are not consecrated if they were designated in error, and are also not consecrated if two sets of loaves were designated for the same offering sequentially. And yet it was stated that amora’im disagreed with regard to a thanks-offering that was slaughtered accompanied by eighty loaves, twice the required amount. Ḥizkiyya said: Forty of the eighty loaves are consecrated, even though their identity cannot be determined. And Rabbi Yoḥanan said: Not even forty of the eighty loaves are consecrated. It would appear that these amora’im disagree with regard to whether or not sanctity that cannot take effect in sequence can take effect simultaneously.
והרי תודה – לחמי תודה.
דליתנהו בטעות – שאם שחט תודה על ארבעים חלות ונתכוון לשחורות ונמצאו לבנות שאינן אותן שבדעתו לא קדשו דתנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות ב״ש אומרים הקדש וב״ה אומרים אינו הקדש.
וליתנהו בזה אחר זה – שאם שחטה על ארבעים חלות וחזר ואמר על ארבעים אחרות יקדשו גם אלו עם אלו לא קדשו שהתודה טעונה ארבעים חלות כדאמרינן במנחות (דף עו.) ושחיטת הזבח מקדשתן קדושת הגוף כדאמרינן התם (דף עח:) קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחה דהאי קרבנו בלחם משתעי דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו וגו׳.
על שמונים חלות – הביא אצלה לעזרה שמונים.
קדשו ארבעים מתוך שמונים – ויוצא ידי תודתו והתם מפרש היכי מתאכלים.
לא קדשו – קא סלקא דעתך בדרבה פליגי דאמר כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת ומקשי לה מדחזקיה שהיה רבו של ר׳ יוחנן כדאמרינן בעירובין (דף כד.) גבי סנדל שנפסקה אחת מתרסיותיו.
והרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה – פירש הראב״ד ז״ל וליתא נמי בחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוס, ותנןא אחדב שלא יטול פרוס, ותניא נמי בספריג וחלת מצה אחת מן הסל שנפרסה או חסרה פסולה ואם אמר חצי כל אחת תקדש הרי היא חסרה ופרוסהד:
א. מנחות עז ע״ב.
ב. ויקרא ז, יד.
ג. במדבר פיסקא לו.
ד. אך המקנה כתב שמה שאמרו לעיל אי אמר פלגא דחיטתא תקדיש, אין הכוונה לחצי ממש שאין חילוק בין חצי סאה או חצי חטה, אלא שמעשר איתא בשותפות כמו שותפים שיש לכל אחד חלק בכולה קודם חלוקה ולא מבורר חלק של כל אחד, ובחלות תודה לא שייך שותפות כי אין בו שום חלק מבורר להקדש.
שלמי יחיד הם שלשה מינין והם שלמי שמחה וחגיגה וכיוצא בהם מן הבאים בנדר ונדבה והם הבאים בלא לחם ושלמי נזיר והוא הנקרא איל נזיר והוא בא עם לחם עשר חלות ועשרה רקיקין העשרה שהם רקיקים משוחים בשמן והעשר חלות לותת את הסולת בשמן והכל מצה ומאפה תנור ויש עוד מין שלישי למי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והם נקראים שלמי תודה ובאים על לחם ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותן השלשים של מצה הם שלשה מינים עשרה חלות מאפה תנור ועשרה רקיקין שהם גם כן מאפה תנור ועשרה רביכין ר״ל חלוטות ברותחין ומטוגנות אחר כן בשמן והכהן לוקח בנזיר שתים אחת מכל מין ובתודה ארבע אחת מכל מין ושיעורן בנזיר ששה עשרונות ושני שלישי עשרון חצים לחלות וחצים לרקיקין ובתודה עשרים עשרונות חצין לעשר של חמץ וחצין לשלשים של מצה ושחיטת הזבח עליהם מקדשתן ולחמי תודה אלו אינן לחצאין ולא בטעות ולא בזה אחר זה אבל ישנן בבת אחת בצדדין ידועין כיצד הביא שמנים חלות בעזרה ואמר תקדש חציה של כל אחת אינו קדוש שהרי אמרו אחד שלא יטול פרוס וכן אם שחט זבחו על ארבעים חלות ונתכון ללבנות ונמצאו שחורות אינו קדוש שהקדש טעות אינו הקדש וכן אם הביא ארבעים לתודה זו ונתחלפו לו באחרת שחטה על ארבעים חלות ואחר כך הביא ארבעים אחרות ואמר יתקדשו אלו על אלו אין השניות קדושות כלל שחט על שמנים חלות כאחד אם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים קדשו ארבעים מהם ונוטל ארבעים מהם ומרים אחת מכל עשרה לכהן וארבעים השניות יפדו ויצאו לחלין אבל אם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו אף הארבעים וכן הדין לדעת גדולי המחברים אף בסתם ר״ל ששחטה על שמנים חלות ולא אמר כלום אין כאן קדשה כלל אף בארבעים מהם שלקרבן גדול נתכון ודעתו על כלם כר׳ יוחנן ומכל מקום יש פוסקים בסתם כחזקיה שלא הביא שמנים אלא לאחריות אם יאבדו קצתם אבל לא נתכון אלא לארבעים והביאם לזה מה שידוע בחזקיה שהיה רבו של ר׳ יוחנן ואין הלכה כתלמיד אצל הרב:
גמ׳ הרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה כו׳ וצ״ל דליתא נמי לחצאין אלא שהתלמודא לא חש לפרש וצריך לחלק דלא שייך הכא לומר כל חלה וחלה תקדוש פלגא כמו גבי חיטתא גם לפר״י בפרק מי שהוציאוהו בהא דאיתא לחצאין בחיטתא צריך לחלק אמאי לא נימא הכי בחלות ודו״ק:
בפרש״י בד״ה עשירי וי״א כו׳ והרי הן מעורבין וירעו עד שיסתאבו כו׳ עכ״ל ובפרק מי שהוציאוהו פרש״י בע״א וע״ש בתוס׳ וק״ל:
ומקשים עוד: הרי ארבעים חלות שמביאים יחד עם קרבן תודה, דליתא [שאין] מתקדשות בטעות אם התכוון לקדש חלות אחרות, וליתא נמי [ואינה גם כן] בזה אחר זה, שאם הפריש חלות נוספות אינן קדושות. ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הזו: תודה שנשחטה על שמונים חלות, שהפריש לצורך תודה שמונים חלות במקום ארבעים כדין — חזקיה אמר: קדשי [נתקדשו] לה ארבעים מתוך שמונים. ור׳ יוחנן אמר: לא קדשי [נתקדשו] לה ארבעים מתוך שמונים. וקשה מדברי חזקיה על רבה: כיצד יכולות ארבעים להתקדש, שהרי לא היה יכול לקדש ארבעים אחר ארבעים, ולדעת רבה במקרה כזה אין קדושה חלה עליהם כלל!
The Gemara raises another objection to Rabba’s principle. There is the case of the forty loaves that accompany a thanks-offering, which are not consecrated if they were designated in error, and are also not consecrated if two sets of loaves were designated for the same offering sequentially. And yet it was stated that amora’im disagreed with regard to a thanks-offering that was slaughtered accompanied by eighty loaves, twice the required amount. Ḥizkiyya said: Forty of the eighty loaves are consecrated, even though their identity cannot be determined. And Rabbi Yoḥanan said: Not even forty of the eighty loaves are consecrated. It would appear that these amora’im disagree with regard to whether or not sanctity that cannot take effect in sequence can take effect simultaneously.
הכל
(6) לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי ההַכֹּל מוֹדִים כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר קָדְשִׁי לַהּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים קָדְשִׁי לֹא יִקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים אֶלָּא אִם כֵּן קָדְשִׁי שְׁמוֹנִים לָא קָדְשִׁי.
The Gemara rejects this contention: Wasn’t it stated with regard to this dispute that Rabbi Yehoshua ben Levi said: All, both Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan, concede that anywhere that the one bringing the thanks-offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, the forty are consecrated; and in a case where he said: Forty loaves should not be consecrated unless all eighty are consecrated, everyone agrees that they are not consecrated.
The Gemara rejects this contention: Wasn’t it stated with regard to this dispute that Rabbi Yehoshua ben Levi said: All, both Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan, concede that anywhere that the one bringing the thanks-offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, the forty are consecrated; and in a case where he said: Forty loaves should not be consecrated unless all eighty are consecrated, everyone agrees that they are not consecrated.
היכא דאמר וכו׳ – כלומר היכא דלא נתכוון שיקדשו אלא ארבעים ואת השאר הביא לאחריות שאם יאבדו או יטמאו אלו יהו אלו תחתיהן.
לא יקדשו – כלומר לא נתכוון שיקדשו ארבעים בלא שמנים שבדקנוהו ואמר (לכולכם) נתכוונתי.
לא קדשו – כדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת.
הכל מודים היכא דאמר מיקדשו ארבעים מתוך שמנים דקדשי – ראיתי מקשים: והא ר׳ יוחנן סובר בכל מקום דאין ברירה ואלה הם דברי הכל וכי כשאנו אומרים דקדשו ארבעים מתוך שמנים משום ברירה הוא זה דומה למקדש אחת מחמש נשים ולא פירש איזה קידש שכולן צריכות גט גם כאן כל חלה וחלה יש לומר זו קידש ומשום הכי כולן קדושות מספק ויאכלו כחומר לחמי תודה. בודאי אם היה אומר יברור ארבעים מהם ויאמר אלו יהיו קודש והשאר יהיו חולין אז הוה שייך לומר יש ברירה אבל זה אין לומר אפילו למאן דאית ליה ברירה שנוציא הקדש לחולין על ידי ברירה שאין לברר דבר זה שכיון שלא סימן איזה קידש כולן הן בספק מקודשות וגם בחמש נשים נמי אין לסמוך על הברירה. ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קדש שכיון שבעת הקידושין היה ספק מה ברירה יש לומר שלא ידע איזו קידש בודאי אם היה אומר איזו שארצה היום או מחר וכן נמי בלחמי תודה בזה היה יכול לסמוך על הברירה כיון שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחלה בספק שלא בירר איזה קידש אין לומר שם ברירה.
גמרא איתמר עלה אמר ריב״ל הכל מודים כו׳ לא יקדשו ארבעים אא״כ יקדשו שמונים דלא קדשי ופרש״י כדרבה דכל שאינו כו׳. ולכאורה אין זה מוכרח דהכא לא צריכא להאי טעמא אלא אפילו אי ליתא לדרבה אפ״ה לא קדשי כיון שאמר בפירוש דאינו רוצה שיקדשו מ׳ אא״כ יקדשו שמנים ושמנים ודאי לא אפשר דליקדשו אפילו אי ליתא לדרבה תדע דהא למאי דקס״ד דמקשה דחזקיה לית ליה דרבה אפ״ה לא אמר דיקדשו שמנים אלא ארבעים מתוך שמנים קאמר והיינו משום דאין התודה מקדש׳ לעולם אלא ארבעים משא״כ במתניתין דהכא לענין קידושין ודאי משמע דאי לאו דרבה הו״א דשניהם מקודשות וכל אחת צריכה גט אי קידושין שאין ראוין לביאה הוי קידושין א״כ יכול לאסור שניהם לעלמא בבת אחת ונראה מזה דרש״י מילתא דפסיקא נקיט דמשמע ליה דהא מילתא דרבה לית בה פלוגתא כלל והיינו כשיטת התוס׳ דעירובין שכתבתי בסמוך ודו״ק:
ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה], על מחלוקת זו, שאמר ר׳ יהושע בן לוי: הכל מודים כל היכא דאמר [מקום שהוא אומר] ״קדשי [יתקדשו] לה ארבעים חלות מתוך שמונים״ — קדשי [הריהן מתקדשות] וכן אם אמר ״לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשי [יתקדשו] השמונים כולם״ — לא קדשי [אינן מתקדשות] כלל,
The Gemara rejects this contention: Wasn’t it stated with regard to this dispute that Rabbi Yehoshua ben Levi said: All, both Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan, concede that anywhere that the one bringing the thanks-offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, the forty are consecrated; and in a case where he said: Forty loaves should not be consecrated unless all eighty are consecrated, everyone agrees that they are not consecrated.
הכל
(7) לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּסְתָם מָר סָבַר לְאַחְרָיוּת קָא מִיכַּוַּון וּמָר סָבַר לְקׇרְבָּן גָּדוֹל קָא מִיכַּוַּון.
They disagree only with regard to a case where the one bringing the thanks-offering designates eighty loaves without specification of how many loaves he wants consecrated. One Sage, Ḥizkiyya, holds: Although he designated eighty loaves, he wants to consecrate only forty, and when he sets aside eighty loaves, he merely intends to ensure that he will have forty. He therefore brought the extra loaves so that if the first forty loaves are lost or become ritually impure the second forty will be consecrated in their place. Consequently, the first forty loaves are consecrated. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds: He intends to bring a large offering of eighty loaves, and therefore none of the loaves are consecrated. Rabbi Yehoshua ben Levi’s explanation of the dispute accords with Rabba’s opinion.
They disagree only with regard to a case where the one bringing the thanks-offering designates eighty loaves without specification of how many loaves he wants consecrated. One Sage, Ḥizkiyya, holds: Although he designated eighty loaves, he wants to consecrate only forty, and when he sets aside eighty loaves, he merely intends to ensure that he will have forty. He therefore brought the extra loaves so that if the first forty loaves are lost or become ritually impure the second forty will be consecrated in their place. Consequently, the first forty loaves are consecrated. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds: He intends to bring a large offering of eighty loaves, and therefore none of the loaves are consecrated. Rabbi Yehoshua ben Levi’s explanation of the dispute accords with Rabba’s opinion.
בסתמא – ששחט סתם והלך לו.
לאחריות מתכוין – ולא היה בלבו אלא על ארבעים.
קרבן גדול – ועל כולם היה לבו.
מר סבר לקרבן גדול קא מיכוין – הק׳ הר׳ אפרים למה לי לפרושי טעמא דר׳ יוחנן משום דלקרבן גדול קא מכוין תיפוק לי׳ דר׳ יוחנן לית ליה ברירה דקסבר דאחים שחלקו לקוחות הן בפ׳ מרובה. וי״ל דלא שייך ברירה דלא צריכנא לבירור דקדשים הם כל היכא דאיתנהו בתערובתם ואע״ג דצריך ליתן מהן כמו לחם תודה אך בלא ברירה אפשר להפרישנו דאם היו בצד זה מ׳ חלות ובצד א׳ מ׳ חלות היה יכול להפריש ד׳ מכל מ׳ ומ׳ ואם היו כולם ביחד עשרים של חמץ ועשרים של רקיקים ועשרים של רבוכה (א׳) אי אפשר לתקן אם לא יפריש מכל מין ומין ואז אי איפשר שלא יהא אחד מן הקדושות תרומה:
לא נחלקו אלא באומר סתם. והמחלוקת היא בפירוש כוונתו של המקדיש; מר [חכם זה, חזקיה] סבר: אף על פי שהביא שמונים — לאחריות קא מיכוון [הוא מתכוון], שאם יאבדו או ייטמאו ארבעים, יהיו לו אחרות במקומן, אך לא התכוון לקדשן ולכן חלה קדושה על ארבעים מהן. ומר [וחכם זה, ר׳ יוחנן], סבר: שלקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוון [הוא מתכוון] ומשום כך לא חלה עליהן קדושה כלל. עד כאן ביאור שיטתו של רבה.
They disagree only with regard to a case where the one bringing the thanks-offering designates eighty loaves without specification of how many loaves he wants consecrated. One Sage, Ḥizkiyya, holds: Although he designated eighty loaves, he wants to consecrate only forty, and when he sets aside eighty loaves, he merely intends to ensure that he will have forty. He therefore brought the extra loaves so that if the first forty loaves are lost or become ritually impure the second forty will be consecrated in their place. Consequently, the first forty loaves are consecrated. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds: He intends to bring a large offering of eighty loaves, and therefore none of the loaves are consecrated. Rabbi Yehoshua ben Levi’s explanation of the dispute accords with Rabba’s opinion.
הכל
(8) וְרָבָא לְמָה לֵיהּ לְשַׁנּוֹיֵי כְּרַבָּה תִּיפּוֹק לֵיהּ קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה נִינְהוּ.
The Gemara turns from its analysis of Rabba’s opinion to the original issue: And why does Rava explain the mishna in accordance with the opinion of Rabba? Let him derive the halakha in accordance with a principle of his own, as elsewhere (9a) he establishes that betrothal that is not given to consummation is not betrothal at all, and all of these cases are in this category. Any betrothal in which it is prohibited for the couple to engage in sexual intercourse is not considered betrothal at all. Following this principle, the ruling of the mishna can be explained as follows: Since both women would be forbidden to the man in the event that they were both betrothed to him, as each would be the relative of his betrothed, the betrothals are not given to consummation. Therefore, they do not take effect at all.
The Gemara turns from its analysis of Rabba’s opinion to the original issue: And why does Rava explain the mishna in accordance with the opinion of Rabba? Let him derive the halakha in accordance with a principle of his own, as elsewhere (9a) he establishes that betrothal that is not given to consummation is not betrothal at all, and all of these cases are in this category. Any betrothal in which it is prohibited for the couple to engage in sexual intercourse is not considered betrothal at all. Following this principle, the ruling of the mishna can be explained as follows: Since both women would be forbidden to the man in the event that they were both betrothed to him, as each would be the relative of his betrothed, the betrothals are not given to consummation. Therefore, they do not take effect at all.
ואקשי׳ ורבא למה ליה לאוקומי מתניתין בטעמיה דרבה לוקמה בטעמיה דידיה דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושי, דהא מתני׳ אין אחת מהן ראויה לביאה. ופרקי׳ לדבריו דראמי בר חמא קאמ׳, כלומ׳ רמי בר חמא הוא דאית ליה האי סברא, והכא הינו טע׳ דרמי בר חמא מפרש אבל רבא דידיה אמ׳ קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושי, כגון דאמר לשתי אחיות אחת מכם תהא מקודשת לי. מנא הני מילי דכת׳ כי יקח איש אשה ובעלה אין קיחה [באשה] אלא הראויה לבעילה. אביי אמר כי האי גונא אף על פי שאין ראויה לביאה הוו קידושי.
ורבא למה ליה לשנויי – לעיל טעמא דמתני׳ דקתני אינה מקודשת כדרבה.
תיפוק ליה – דאפי׳ לא קידש אלא אחת מהן אלא שלא פירש איזו היא אית ליה לרבא דאינה מקודשת דקידושין שאין מסורין לביאה הן שאין ידוע איזה מהן אחות אשה ושמעינן ליה לרבא דאמר לקמן קידושין שאין ראויין לביאה אינן קידושין.
ורבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו. ואם תאמר, מכל מקום על כרחין רבא לטעמיה דרבה הוא צריך, כדאמרינן בסמוך רבא מתרץ לטעמיה המקדש אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה כאחת אשה ואחותה כאחת, ואי לאו דסבירא ליה כרבה היכי פשיטא ליה טפי שתיהן כאחת מזו אחר זו דתלי הא בהא. אלא ודאי משום דסבירא ליה כרבא, ותירצו בתוספות דשתיהן כאחת פשיטא. משום דאין מסורין לביאה כלל, דהא אי חלו קדושין שתיהן האחת אוסרת חברתה, וכיון שכן אין בזה ספק, שאין הקדושין חלין באחת מהן, אבל מקדש אחת מאשה ובתה או מאשה ואחותה אין זו אוסרת זו בודאי אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע איזו מהן מקודשת.
קדושין שאין מסורין לביאה כבר ביארנו שהם קדושין להצריכם גט ואע״פ שנחלקו בה אביי ורבא ולדעת רבא לא הוו קדושין זו היא אחת מאותם שהלכה בהם כאביי ר״ל והוא סימן לשמועות ידועות מבוארות במקומן כמו שביארנו כל אחת במקומה הראוי לה וכן בארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע״ז בסוגית המשנה השלישית:
ולענין ביאור מיהא שאלו בתוספות לדעת רבא מיהא היאך קדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אין מסורין לביאה ואף הם תירצו שלא נאמר כן אלא במה שהאיסור בא על יד הקדושין כגון זו שאם קדש אחת מהן היתה מקדשת ודאית אבל חייבי לאוין אין האיסור בא על ידי הקדושין:
ולרבא למ״ל לשנויי כרבה וכו׳ – וא״ת והא ע״כ רבא צריך לטעם של (רבא) [רבה] כדאיתא לקמן רבא מתרץ לטעמיה המקדש א׳ מאשה ובתה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כא׳ ולמה פשיט לו בא׳ אלא משום דרבה כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו וי״ל דהתם נמי משום שאין מסורים לביאה. והאי דפשיט ליה טפי בא׳ משום ששתיהן שתיהן אוסרות ודאי זו את זו אם היו קידושיהן תופסין ולא היה בהן שום ספק אבל בא׳ מאשה ובתה אין זו אוסרת זו בודאי אלא בספק שלא הי׳ יודע איזו מקודשת:
שם ורבא ל״ל לשנויי כרבה כו׳ מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין:
שם איתמר קידושין שאין מסורין לביאה. וכתב הרי״ף והרא״ש ז״ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי וקשיא לי דא״כ כיון שאמר אחת מבנותיך הרי תלה הדבר בדעת האב וא״כ אמאי קחשיב ליה קידושין שאין מסורין לביאה וליכא למימר דמ״מ כיון שהאב לא פירש בשעת קידושין לאיזה מהם נתרצה אפילו אם פירש אחר כך הו״ל כמקדש ע״מ שירצה אבא דקי״ל אין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ״ה ע״ב הא ליתא דהניחא לרבא דאמר בגיטין דאפי׳ כה״ג דתלה בדעת אחרים נמי אין בריוה אלא לאביי דאמר התם דלכ״ע בתולה בדעת אחרים כה״ג אית להו ברירה א״כ אמאי קחשיב לה הכא קידושין שאין מסורין לביאה ועוד דלפ״ז תליא מילתא בפלוגתא דברירה דהוי כתנאי וא״כ מאי מותבינן לקמן בשמעתין אמילתא דרבא מכמה משניות וברייתות ולבסוף אסקינן בתיובתא ואמאי לא מוקי לה כתנאי וכמ״ד יש ברירה דהו״ל קידושין המסורין לביאה ובשלמא לפרש״י דהכא דאיירי שאמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי וע״כ איירי שנתרצו שתיהן א״כ לא דמי כלל לדיני ברירה משא״כ בההיא דאחת מבנותיך משמע שתלה בדעת האב ואפשר דה״נ איירי שהאב אינו רוצה לגלות דעתו על אחת מהם אלא שאומר בפירוש שהוא רוצה ג״כ בזה שתתקדש אחת משתיהן ודוק ובסמוך בלשון התוס׳ בד״ה קידושין אבאר יותר מיהו מה שמפרש׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל בענין זה ולא כתבו כפרש״י דאיירי באומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת היה נ״ל לכאורה דבכה״ג לא הוי ספק קידושי דאורייתא ומוקמינן לכל חדא אחזקת פנויה לא מיבעיא לשיטת הר״ן בשם הרי״ף ז״ל בפ״ק גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ספק קידושין להרי״ף הו״ל ספיקא דרבנן וכמ״ש שם א״כ כ״ש ההיא דהכא אלא דאפי׳ למאן דס״ל בההיא דלעיל דהוי ספיקא דאורייתא אפ״ה נראה דשאני התם שראו מיהא העדים דבר ברור בזאת מאשה גופה ואיתרעה לה חזקת פנוייה טובא משא״כ הכא כיון שאמר אחת מכם אין כאן עדות כלל וכיון דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משני עדים בדבר ברור א״כ אין כאן חשש קידושי דאורייתא כלל כיון שלא גילה דעתו כלל לאיזה מקדש ומוקמינן לכל חדא בחזקת פנויה כדמעיקרא ולפ״ז היה מההכרח לומר דהא דדייקינן בסמוך ממתני׳ דאחת משתי אחיות מקודשת ומותבינן לרבא היינו נמי בכה״ג שאמר אחת משתי אחיות שיתרצה האב אלא שנ״ל דוחק לכך נ״ל דהרי״ף והרא״ש ז״ל לדוגמא בעלמא נקטי כגון שאמר לאב אחת מבנותיך דומיא דברייתא דלקמן דמינה איתותב רבא ועוד שזה דבר המצוי שיאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת אבל לומר לשתי אחיות אחת מכם לא שכיח אבל אין ה״נ דבכה״ג נמי חשיב קידושין שאין מסורין לביאה כמו שפירש״י וכן נראה מלשון קיצור פסקי הרא״ש ע״ש ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב אחר זה מצאתי בחידושי הריטב״א ז״ל שכתב שצ״ע גדול בההיא דקידושין שאין מסורין לביאה למ״ד יש ברירה הו״ל מסורין לביאה ולבסוף כתב דלא דמי לברירה כמו שחלקתי בענין אחת מכם שאין עומד להתברר וא״כ צ״ל דמה שהניח בתחלה דבריו בצ״ע היינו כה״ג דאחת מבנותיך וכדפרישית ולקמן אבאר יותר בשיטת הפוסקים בזה:
(קונטרס אחרון) דף נא איתמר קדושין שאין מסורין לביאה. וכתב׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי והקשיתי לשאול דא״כ הרי הדבר תלוי בדעת האב וא״כ הא קאמר אביי בגיטין דף כ״ה דלכ״ע בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא״כ אמאי קחשיב ליה אביי הכא קידושין שאין מסורין לביאה והארכתי בענין זה אח״כ מצאתי בחידושי הריטב״א שכתב ג״כ בענין זה והניח בצ״ע:
אבל שואלים שאלה אחרת על ענין ראשון: ורבא למה ליה [לו] לשנויי [לתרץ] את משנתנו כשיטת רבה? תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו] טעמה של ההלכה במשנה שלנו על פי הסברה שלו עצמו שקידושין שאין מסורין לביאה נינהו [הם], שכל קידושין שמחמת האיסור שבהם אינם יכולים לבוא לידי ביאה — אינם קידושין כלל. ולשיטתו יכול היה להסביר את המשנה בפשטות, שכיון שאם היו שתיהן מתקדשות לו הריהו אסור בשתיהן (שהרי כל אחת מהן היא אחות אשתו) — הריהם קידושין שאינן מסורים לביאה, ואינם חלים כלל.
The Gemara turns from its analysis of Rabba’s opinion to the original issue: And why does Rava explain the mishna in accordance with the opinion of Rabba? Let him derive the halakha in accordance with a principle of his own, as elsewhere (9a) he establishes that betrothal that is not given to consummation is not betrothal at all, and all of these cases are in this category. Any betrothal in which it is prohibited for the couple to engage in sexual intercourse is not considered betrothal at all. Following this principle, the ruling of the mishna can be explained as follows: Since both women would be forbidden to the man in the event that they were both betrothed to him, as each would be the relative of his betrothed, the betrothals are not given to consummation. Therefore, they do not take effect at all.
הכל
(9) לִדְבָרָיו דְּרָמֵי בַּר חָמָא קָאָמַר.:
The Gemara answers: Rava could have explained the mishna this way, but he stated his explanation in accordance with the statement of Rami bar Ḥama. Rava should be understood as saying: Your opinion that the ruling of the mishna is derived from a verse is incorrect, as the verse is referring only to one who betroths the two sisters or the mother and daughter sequentially. Instead, you should explain the mishna as referring to one who betroths them at the same time, with the reason being that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously.
The Gemara answers: Rava could have explained the mishna this way, but he stated his explanation in accordance with the statement of Rami bar Ḥama. Rava should be understood as saying: Your opinion that the ruling of the mishna is derived from a verse is incorrect, as the verse is referring only to one who betroths the two sisters or the mother and daughter sequentially. Instead, you should explain the mishna as referring to one who betroths them at the same time, with the reason being that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously.
לדבריו דרמי בר חמא קאמר לה – לדידך דילפת ליה מהאי קרא לא תוקמא לקרא בבת אחת דקשיא ונכרתו אלא אוקמי בזה אחר זה והדר תיפוק לך בבת אחת דמתני׳ מיניה וביה משום דרבה.
ומשיבים: רבא יכול היה באמת לתרץ כן לשיטתו, אלא לדבריו של רמי בר חמא קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: לשיטתך שהנך למד את דין המשנה מן הפסוק — אין זה הסבר נכון, כי הפסוק הוא דווקא במקדשן בזו אחר זו. אלא שטעם המשנה הוא אם קידש אותן כאחת, שכן כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו.
The Gemara answers: Rava could have explained the mishna this way, but he stated his explanation in accordance with the statement of Rami bar Ḥama. Rava should be understood as saying: Your opinion that the ruling of the mishna is derived from a verse is incorrect, as the verse is referring only to one who betroths the two sisters or the mother and daughter sequentially. Instead, you should explain the mishna as referring to one who betroths them at the same time, with the reason being that any matters that cannot be accomplished sequentially cannot be accomplished even if one performs them simultaneously.
הכל
(10) אִיתְּמַר קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה אַבָּיֵי אָמַר והָווּ קִידּוּשִׁין רָבָא אָמַר לָא הָווּ קִידּוּשִׁין אָמַר רָבָא בַּר אֲהִינָא אַסְבְּרַא לִי {דברים כ״ד:א׳} כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ קִידּוּשִׁין הַמְסוּרִין לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה לָא הָווּ קִידּוּשִׁין.
§ It was stated that amora’im had a dispute: With regard to betrothal that is not given to consummation, Abaye says it is betrothal, since the prohibition against engaging in sexual intercourse does not affect the betrothal itself. Rava says: It is not betrothal. Rava says: The Sage bar Ahina explained to me that this halakha is derived from the verse: “When a man takes a woman and engages in sexual intercourse with her” (Deuteronomy 24:1), as it indicates that betrothal that is given to permitted consummation is betrothal, whereas betrothal that is not given to consummation is not betrothal.
§ It was stated that amora’im had a dispute: With regard to betrothal that is not given to consummation, Abaye says it is betrothal, since the prohibition against engaging in sexual intercourse does not affect the betrothal itself. Rava says: It is not betrothal. Rava says: The Sage bar Ahina explained to me that this halakha is derived from the verse: “When a man takes a woman and engages in sexual intercourse with her” (Deuteronomy 24:1), as it indicates that betrothal that is given to permitted consummation is betrothal, whereas betrothal that is not given to consummation is not betrothal.
איתמר גרס.
קידושין שאין מסורין לביאה – קידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזוהי מהם דאין יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו.
בר אהינא אסברא לי – הבינני דבר זה שיכולני להביא לו ראיה מן התורה.
כי יקח איש – דהיינו קידושי כסף דגמרינן להו (לעיל דף ב.) קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה.
קידושין שאין מסורין לביאה רבא אמר לא הוו קידושין – פי׳ בקונטרס דכתיב ובעלה דבעינן ראויין לביאה וקשה דהא חייבי לאוין אינם ראוין לביאה ותפסי בהו קידושין לכך נראה לפרש קידושין שאין מסורין לביאה כלומר שאיסור הביאה ע״י קידושין והיינו היכא דקידש אחת משתי אחיות בסתם שמקודם הקידושין היתה כל אחת מהן מותרת ועכשיו ע״י הקידושין נאסרו שתיהן אבל חייבי לאוין איסור הביאה לא באה ע״י הקידושין שהרי מקודם לכן נאסרו בביאה כמו אחר הקידושין.
קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושי. ודוקא בשהקדושין גומרין האיסור, אבל חייבי לאוין וחייבי עשה אף על פי שאין מסורין לביאה הוו קדושי.
ואביי אמר הוו קדושי. תמיהא לי אם כן לאביי המקדש אשה ובתה כאחת אמאי אין מקודשות, דהא לדידיה דרבה נמי לית ליה, כדמותיב ליה ממעשר ומעשר בהמה, ויש לומר דבתר דשמעה מרבה סבריה. ואפשר דאביי מודה בשאין מסורין לביאה כאשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאת השניה אילו חלו הקדושין (שאינן קדושין) וכמו שתירצו בתוס׳ לדעת רבא, וצל״ע.
קדושין שאין מסורין לביאה כגון שאמר א׳ מבנותיך מקודשת דהא לא ידעי׳ או דאמ׳ לאחיות אחת מכם מקודשת וקבלה האחת בשליחות חברתה שאינו יכול לישא אחת מהן שמא אחות אשתו היא. את וחמור נותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו או לחמור שאמר קני את וחמור לרב המנונא אינו קונה כלום גם הנולד שהרי לא הקנה לזה בלא זה וחמור או עבד לאו בני קנין נינהו הכא נמי לא קדש האחרות אלא כמו שקדש האחיות והאחיות אינן מקודשות דכל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו. אחת מכם לאו את וחמור הוא שאם קדש זו לא קדש זו וקאמר שאין האחיות מקודשות אלמא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין. ואם אמר הראויה שלא קדש האחיות כלל שהרי אין אחת מהן מסורה לביאה ולא הוי את וחמור ומ״ה נכריות מקודשות וה״נ אותיבנא במי שמת לרב המנונא דאמר את וחמור לא קנה כלום הא נכריות מקודשות אמאי את וחמור הוא. ומשני ולאו מי אוקימנא דאמר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הילכך למ״ד את וחמור לא קנה אם אמר כולכם אין נכריות מקודשות ומתני׳ דאמר נכריות מקודשות מיירי [דאמר] הראויה לביאה שלא קדש כלל האחיות אבל לרב נחמן דאמר קנה מחצה מתני׳ מתקומא כלישנא דמתני׳ דאמר כולכם ואעפ״כ נכריות מקודשות והיינו שהרי״ף הביא לשון המשנה כפשוטה וכן האמת. ובזה נמצא חדוש גדול בספרי הר״ם שהוא הביא הדין כשינויא דאביי בנשים פ״ט וכתב שאם אמר כולכם אין אחת מהן מקודשת ובמכירה פכ״ב פסק כרב נחמן דקנה מחצה. וזה ודאי א״א מבלי טעות סופר.
כולכם ואחת לא הוי את וחמור דהא אין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידעי׳ הי קידש הא ידעי׳ בת זכייה וקדושין היא הילכך נכריות מקודשות. והאי דלא אוקמא דאמר אחת מכם משום דתני במתני׳ כולכם. אין הבוגרות בכלל. ואינן צריכות גט שהרי אינן בידו לקדשה הא קטנות או נערות בכלל אפי׳ היו רבות כולן צריכות גט דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושי.
קידושין שלא נמסרו לביאה – כגון שהקידושין גורמין האיסור אבל חייבי לאוין וחייבי עשה חשיבי מסורים לביאה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוה קדושין – תנן המקדש אשה ובתה כו׳ עד היכי דמי אי דאמרי להו כלכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם איכא למידק מאי האי דפריך את וחמור לא קנה דהא אסיקנא בפרק יש נוחלין דהלכתא כר״נ דאמר את וחמור קנה מחצה ותו למ״ד את וחמור לא קנה אפילו אמר אחת מכם תקשי ליה דהא כיון דאין אחיות מקודשת כלל הוה להו נכריות את וחמור ומאי שנא אומר כלכם לאומר אחת מכם. תירץ הראב״ד ז״ל דכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמרינן דעת הנותן שטועה וסבר שאין כאן חמור וכלהו קני וגמר והקנה ואי בטילה הקנאה מחדא לא בטילה מאידך אבל היכא שהמקנה יודע שהאחד חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הלכך כי אמר כלכם הא ידע דאין אחיות מקודשות מדכבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכיון דכן הוה להו נכריות את וחמור ולא קנה כלל אבל כשאומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקודשות מדאביי הלכך כי אין אחיות מקודשות מדרבא הוה נכריות מקודשת דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה. ואין זה נכון דהא ודאי למ״ד את וחמור לא קנה אפילו אמר אינו יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבני דיהוי ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגתא דרבנן היא ור״מ ורבי וכמה תנאי סברי דקנה ועוד האיך אפשר לומר שהמקדש הוה בקי בדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו אטו כולי עלמא גמירי והא דרבה הא אנן לא ידעינן והיכי ידע איהו ולא ידע דרבא ולא ידע נמי דאין קדושין בפחות משוה פרוטה. ורבינו הגדול הרמב״ן ז״ל תירץ דהכא לא פרכינן אליבא דהלכתא דאליבא דהלכתא אפי׳ באומר כלכם א״ש דק״ל את וחמור קנה מחצה ואין אחיות מקודשות ונכריות מקודשות אבל הכא אליבא דרב ששת פרכינן דסבר את וחמור לא קנה וזימנין דפריך תלמודא הכי כדאמרי׳ בריש האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים שיצתה בהינומא מאי הוה ניזיל בתר רובא ואע״ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פרכינן אליבא דרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דקאמר לימא תהוי מתניתין תיובתא דרב הכא נמי פרכינן את וחמור הוא ואת וחמור לרב ששת לא קנה נימא תהוי תיובתא ואוקימנא דאמר אחת מכם דהשתא ניחא אפילו לרב ששת דלא חשיב את וחמור אלא באומר כלכם דמדינא לא תפסי קדושין באחיות אף על פי שברר דבריו למי מקדש מדרבה אבל באומר אחת מכם שאלו פירש למי מקדש אפילו א׳ משתי אחיות היתה מקודשת אם סיימא ולא אמרו אין האחיות מקודשות אלא מפני שקדושיו ספק ואין מסורין לביאה כל כי האי גוונא מיסתפן דלא ליהוי אינהו מקודשת ולא בטילה קדושי דנכריות משום אחיות ולא חשיב את וחמור ולהאי פירושא האי דתירץ אביי לטעמיה מתני׳ ואוקמה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי אליבא דרב ששת הוא אבל אליבא דרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה וקיימא לן כוותיה לא איצטרך לאפוקי מתניתין מפשטה ושפיר אתיא באומר כלכם ואפשר שלזה כיון רבינו אלפסי ז״ל שהביא בהלכותיו משנתינו כפשטא ולא איתא הא דאוקמוה באומר הראויה לביאה מכם דאוקים אביי דהלכתא כוותיה: ומיהו חזינן כרב שמעון בעל הלכות ז״ל ולרבוותא אחריני דאייתי בהלכתא רבתא דידהו אוקימתא דאוקים אביי מתניתין באומר הראויה לביאה מכם כו׳. דאלמא הלכתא הכי הוא ולא אפשר לאוקמה לאביי באומר כלכם משום דהוה את וחמיר ולא קנה כדפריך תלמוד׳ ותלמודא אליבא דהלכתא פריך. וכדבריהם זכרונם לברכה אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה היינו כשמחלק בלשונו מקבלי המתנה באומר ניכסי לך ולבניך או לך ולפלוני ופלוני דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכותם ואף על גב דהאי לא קני קני אידך אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכלכם הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה ואי לא קנה חד מנייהו לא קנו כלהו תדע שאלו באומר להרבה בני אדם נולדים נכסי לכלכם וקנו חולקים בשוה ואלו אמר לאחד מהם נכסי לך ולא לו הוא קנה מחצה ואידך כלהו פלגא כדנפקא לן מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו אלמא כשאומר בלשון זה אינו עושה אותם שותפין ואין מתנתו של זה מעורבין בשל זה לגבי הא נמי לא שנא ולהכי אמרינן הכא בשמעתין דאי אמר להו כלכם הרי ערבם ואת וחמור הוא ולא קנה לדברי הכל ואוקימנא באומר אחת מכם דפלגינהו דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה כרב נחמן ואביי נוקמיה לטעמיה באומר הראויה לביאה מכם אתקדש לי והלכתא כאביי כנ״ל.
שם אביי אמר הוו קידושין. והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו א״כ לאביי תיקשי מ״ט דמתניתין במקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשות דהא משמע לעיל בשמעתין דאביי לית ליה הא דרבה דכל שאינו בזא״ז דהא אותיב עלה ותירץ דלבתר דשמעה מרבה קיבלה עוד תירץ דאביי נמי אית ליה דרשא דובעלה ומוקי לה למקדש שתיהן כאחת דאין מסורין לביאה יותר ממקדש א׳ מהם ולמאי דפרישית בסמוך דאליבא דשמואל בעירובין משמע דלית ליה האי דרבה בכל שאינו כו׳ א״כ תיקשי הלכתא אהלכתא למאי דקי״ל התם כדשמואל והכא כאביי וע״כ צ״ל כתירוץ השני של הרשב״א ז״ל אלא דלפ״ז קשיא לי מאי מקשינן לעיל ורבא ל״ל לשנויי כרבה ת״ל דקידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומאי קושיא דלמא לרבא נמי אי לאו האי סברא דרבה דכל שאינו כו׳ איהו נמי לא הוי מוקי דרשת דובעלה אלא למקדש שתיהן כאחת אבל לבתר דאית ליה הא דרבה מסברא אייתר ליה ובעלה למקדש אחת משתי אחיות אע״כ דלא מסתבר לאוקמי מיעוטא דובעלה אחדא א״כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו כבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דאביי ס״ל בטעמא דמתניתין כרמי ב״ח מואשה אל אחותה וכמ״ש באריכות ודו״ק:
שם רבא אמר לא הוי קידושין אמר רבא בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה כו׳. לכאורה נראה מדקדוק האי לישנא דעיקר הדין דלא הוי קידושין לא אמר רבא משמיה דבר אהינא אלא משמיה דנפשיה וטעמא דמילתא לחוד הוא דאסבר ליה בר אהינא ולפ״ז נראה דרבא ממתניתין גופא מדייק למילתא לא מיבעיא אם נאמר דרבא לא ס״ל כרבה בהא דכל שאינו בזא״ז בבת אחת אינו וכדפרישית מסוגיא דעירובין א״כ ע״כ טעמא דמתניתין בשתיהן כאחת דאינן מקודשות היינו משום דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וסובר רבא דמה״ט ה״ה באומר א׳ משתי אחיות אלא אפילו אם נאמר דהא דרבה בכל שאינו כו׳ הלכה פסוקה היא וכשיטת התוספות דעירובין אפ״ה איכא למימר דרבא ממתניתין דייק לעיקר מילתא משום דס״ל את וחמור לא קנה וכ״ש לשיטת הסוברים דבכה״ג דהכא לכ״ע לא קנה כמו שאבאר בסמוך א״כ ע״כ לרבא מיתוקמא סיפא דמתניתין במעשה דחמש נשים באומר אחת משתי אחיות ואפ״ה לא הוי קידושין אלא דלא הוי ידע טעמא דמילתא עד דאסבר ליה בר אהינא כן נ״ל:
שם כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה כו׳ לעיל דף ט׳ ע״ב מסקינן בגמרא דטעמא דרבא משמיה דבר אהינא היינו מדלא כתיב או בעלה וא״כ צ״ל דלאביי לית ליה האי דרשה ויתכן יותר לפי מה שפירשתי דהא דקאמר ניכתוב או בעלה היינו משום דאי הוי כתיב או בעלה אייתר ליה קרא דבעולת בעל לומר שנקנית בביאה דהא מאו בעלה מישתמע שפיר דנקנית בביאה לחוד וא״כ איכא למימר דאביי לית ליה האי דרשא דבעולת בעל דדריש לה לכדרבי לענין שלא כדרכה וא״כ לא משמע ליה האי דרשה דניכתוב או בעלה אלא דלפ״ז יש לדקדק אמאי מסקינן מילתא דרבא בתיובתא הא תליא בפלוגתא דתנאי בדרשה דבעולת בעל ויבואר לקמן:
תוספות בד״ה קידושין שאין מסורין לביאה כו׳ וקשה דהא חייבי לאוין אין ראויין לביאה והפסי בהו קידושין עכ״ל. נראה מדבריהם דהאי ילפותא דובעלה דבעינן מסורין לביאה כללא הוא דאל״כ מאי קשיא להו מחייבי לאוין הא בהדיא איתרבו מכי תהיין לקמן פרק האומר אע״כ דלא משמע להו לפרש מיעוטא דובעלה אחדא ולא אכולהו ודלא כסברת הרשב״א ז״ל אליבא דאביי דמוקי לה מאי דדמי טפי דהיינו בשתיהן כא׳ וא״כ אין מקום לקושיית התוס׳ ואפשר דמה״ט גופא פשיטא ליה דכללא הוא דאל״כ מאי מקשה הש״ס לעיל בסמוך ורבא ל״ל לשנויי כרבה ת״ל דאין מסורין לביאה ומאי קושייא דלמא אי לאו סברא דרבה הוי מוקי לדרשה דובעלה לשתיהן כא׳ כמו שהקשיתי לעיל אע״כ דלרבא כללא הוא ודו״ק:
בא״ד לכך נראה לפרש כו׳ ועכשיו ע״י הקידושין נאסרו שתיהן כו׳ עכ״ל. ולפ״ז היה נ״ל לתרץ שיטת הרי״ף והרא״ש ז״ל שכתבו דבאומר לאב אחת מבנותיך הו״ל קידושין שאין מסורין לביאה וכדמשמע נמי לקמן בשמעתין והקשיתי לעיל דלמ״ד יש ברירה בתולה בדעת אחרים א״כ הו״ל מסורין לביאה דכשאמר א׳ מבנותיך משמע דתלה בדעת האב ותירצתי בדוחק ולפי שיטת התוספות דהכא א״ש טפי דנהי דהיכא שנתרצה האב בסוף על אחת מהם אמרינן הוברר הדבר דבשעת קידושין לזו נתכווין מ״מ משעת הקידושין עד שיברר האב הוגרע כח הבנות לגבי המקדש דמעיקרא תרווייהו הוו פנויות לגביה ועכשיו כל אחת אסורה עליו בספק אחות אשה וא״כ כל כה״ג שהקידושין מגרעין זכותו לגבה לא הוי קידושין כן נ״ל ודו״ק ובענין זה היה נ״ל לפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא הב״י בא״ע סי׳ ל״ן שכתב דבפירוש אמרו דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דמודה רבא דתפסי קידושין בשתיהן והיינו כדפרישית דדוקא בא׳ מבנותיך שתלה הדבר בדעת האב א״כ ע״כ ע״י הקידושין עומד יותר בספק איסור דאורייתא מדמעיקרא עד שיברר האב דעתו משא״כ באומר בתך שתלה הדבר בדעת עצמו אפשר דחשיבי מסורין לביאה כן נ״ל נכון ודו״ק ויבואר עוד לקמן בעזה״י:
(קונטרס אחרון) בלשון התוספות בד״ה קדושין שאין מסורין לביאה כו׳ לכך נראה לפרש כו׳ ועכשיו ע״י הקדושין נאסרו שתיהן עכ״ל. וכתבתי ליישב בזה ולפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא ב״י בא״ע סי׳ ל״ז שכתב דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר א׳ מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דרבא נמי מודה דתפסי קדושין. וכתבתי ג״כ דנ״ל דרש״י ו״ל נמי נחית לשיטה זו:
א איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה זו: קידושין שאין מסורין לביאה, אביי אמר: הוו [הריהם] קידושין, שאי־אפשרות הביאה אינה מעכבת בחלות הקידושין. רבא אמר: לא הוו [אין הם] קידושין. אמר רבא: החכם בר אהינא אסברא [הסביר] לי והביא ראיה שאינם קידושין מן הכתוב: נאמר ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (דברים כד, א), ללמד כי קידושין המסורין לביאה, כלומר, שיש אפשרות הלכתית של בעילה אחר כך — הוו [הריהם] קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה — לא הוו [אין הם] קידושין.
§ It was stated that amora’im had a dispute: With regard to betrothal that is not given to consummation, Abaye says it is betrothal, since the prohibition against engaging in sexual intercourse does not affect the betrothal itself. Rava says: It is not betrothal. Rava says: The Sage bar Ahina explained to me that this halakha is derived from the verse: “When a man takes a woman and engages in sexual intercourse with her” (Deuteronomy 24:1), as it indicates that betrothal that is given to permitted consummation is betrothal, whereas betrothal that is not given to consummation is not betrothal.
הכל
(11) תְּנַן הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ כְּאַחַת אֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת הָא אַחַת מֵאִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ מֵאִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְאַמַּאי קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה נִינְהוּ תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא.
The Gemara proceeds to analyze these two opinions. We learned in the mishna: In the case of one who betroths a woman and her daughter or a woman and her sister in one act of betrothal neither of them is betrothed. The Gemara analyzes this: But if he said he is betrothing only one of this pair, i.e., the woman or her daughter, or one of that pair, i.e., the woman or her sister, without specifying which of them, she is betrothed. Nevertheless, in practice it is prohibited for him to engage in intercourse with either of them, as it cannot be determined which woman he betrothed and which woman is the relative of his betrothed. But why should the betrothal take effect? These are each a betrothal that is not given to consummation, and should not be valid according to Rava. Shall we say this is a conclusive refutation to the opinion of Rava?
The Gemara proceeds to analyze these two opinions. We learned in the mishna: In the case of one who betroths a woman and her daughter or a woman and her sister in one act of betrothal neither of them is betrothed. The Gemara analyzes this: But if he said he is betrothing only one of this pair, i.e., the woman or her daughter, or one of that pair, i.e., the woman or her sister, without specifying which of them, she is betrothed. Nevertheless, in practice it is prohibited for him to engage in intercourse with either of them, as it cannot be determined which woman he betrothed and which woman is the relative of his betrothed. But why should the betrothal take effect? These are each a betrothal that is not given to consummation, and should not be valid according to Rava. Shall we say this is a conclusive refutation to the opinion of Rava?
כאחת – הוא דאינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו.
הא אחת מאשה ובתה – ולא פירש מקודשת.
ומעתה באים לדון בשיטות אלה, תנן [שנינו במשנתנו]: המקדש אשה ובתה, או שקידש אשה ואחותה כאחת — אינן מקודשות. ונדייק: הא [הרי] אם הוא אמר שהוא מקדש רק אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה ולא פירש איזו מהן — הרי היא מקודשת, שאי אפשר לברר איזו מהן נתקדשה, למרות שבפועל אסור בשתיהן (שמא אחות אשתו היא). ואמאי [ומדוע] יחולו הקידושין? והלא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו [הם], ולשיטת רבא לא היו צריכים לחול כלל! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא!
The Gemara proceeds to analyze these two opinions. We learned in the mishna: In the case of one who betroths a woman and her daughter or a woman and her sister in one act of betrothal neither of them is betrothed. The Gemara analyzes this: But if he said he is betrothing only one of this pair, i.e., the woman or her daughter, or one of that pair, i.e., the woman or her sister, without specifying which of them, she is betrothed. Nevertheless, in practice it is prohibited for him to engage in intercourse with either of them, as it cannot be determined which woman he betrothed and which woman is the relative of his betrothed. But why should the betrothal take effect? These are each a betrothal that is not given to consummation, and should not be valid according to Rava. Shall we say this is a conclusive refutation to the opinion of Rava?
הכל
(12) אָמַר לָךְ רָבָא וּלְטַעְמָיךְ אֵימָא סֵיפָא מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכַּלָּה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה וְאָמַר הֲרֵי כּוּלְּכֶם מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכַּלָּה זוֹ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת אֲחָיוֹת הוּא דְּאֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת הָא נָכְרִיּוֹת מְקוּדָּשׁוֹת.
The Gemara answers: Rava could have said to you in response: And according to your reasoning that a betrothal that is not given to consummation is still betrothal, say the latter clause of the mishna: An incident occurred involving five women, and among them were two sisters. And one man gathered a basket of figs that were from their field, and the fruit was of the Sabbatical Year. And he said: You are hereby all betrothed to me with this basket, and one of them accepted it on behalf of all of them. And the Sages said: The sisters are not betrothed. This indicates that it is the sisters who are not betrothed, but the unrelated women, the other three women who are not related to each other, are betrothed.
The Gemara answers: Rava could have said to you in response: And according to your reasoning that a betrothal that is not given to consummation is still betrothal, say the latter clause of the mishna: An incident occurred involving five women, and among them were two sisters. And one man gathered a basket of figs that were from their field, and the fruit was of the Sabbatical Year. And he said: You are hereby all betrothed to me with this basket, and one of them accepted it on behalf of all of them. And the Sages said: The sisters are not betrothed. This indicates that it is the sisters who are not betrothed, but the unrelated women, the other three women who are not related to each other, are betrothed.
ומשיבים: אמר [יכול היה לומר, לתרץ] לך רבא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שקידושין שאין מסורים לביאה הריהם קידושין, אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו. ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ונדייק: אחיות הוא שאינן מקודשות, הא [הרי] נכריות, כלומר, שאר שלוש הנשים שלא היו קרובות זו לזו — מקודשות.
The Gemara answers: Rava could have said to you in response: And according to your reasoning that a betrothal that is not given to consummation is still betrothal, say the latter clause of the mishna: An incident occurred involving five women, and among them were two sisters. And one man gathered a basket of figs that were from their field, and the fruit was of the Sabbatical Year. And he said: You are hereby all betrothed to me with this basket, and one of them accepted it on behalf of all of them. And the Sages said: The sisters are not betrothed. This indicates that it is the sisters who are not betrothed, but the unrelated women, the other three women who are not related to each other, are betrothed.
הכל
(13) ה״ד הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר כּוּלְּכֶם קְנִי אַתְּ וַחֲמוֹר הוּא וְאַתְּ וַחֲמוֹר לֹא קָנָה
The Gemara continues to explain what Rava could have said. What are the circumstances? If we say that he said: You are all betrothed to me, this is comparable to one who gives something to another and says: Let you and the donkey acquire this item. And in a situation where someone would say: Let you and the donkey acquire it, the recipient has not acquired the item. Since the donkey cannot acquire items the person does not acquire it either, because the owner linked the two acquisitions. Here too, since he tried to give the item of the betrothal to all of the women, some of whom, the sisters, he cannot betroth together, the betrothal should not take effect even with the other women despite the fact that they are suitable for him.
The Gemara continues to explain what Rava could have said. What are the circumstances? If we say that he said: You are all betrothed to me, this is comparable to one who gives something to another and says: Let you and the donkey acquire this item. And in a situation where someone would say: Let you and the donkey acquire it, the recipient has not acquired the item. Since the donkey cannot acquire items the person does not acquire it either, because the owner linked the two acquisitions. Here too, since he tried to give the item of the betrothal to all of the women, some of whom, the sisters, he cannot betroth together, the betrothal should not take effect even with the other women despite the fact that they are suitable for him.
קני את וחמור הוא – נותן מתנות לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קונה כלום גם הנולד אינו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה והכא נמי איכא חדא דלא חזיא ליה כלל.
את וחמור לא קנה – ראיתי מקשים והא רב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני אמר בריש מי שמת קנה מקצת והכי נמי יחולו קדושין על הראויות ומתרצים הבלים. והנכון בעיני דהכי קא דייק רבא אי ממתניתין שמעינן הכי נקשה מינה למאן דאמר לא קנה והתם נמי מייתי קושיא ממתניתין למאן דאמר לא קנה. ומתרץ התם כדמתרץ אביי הכא: באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי.
קנה את וחמור הוא – פירוש: אף על פי שאין כאן שני קונים הוא והחמור אלא שני נקנים הנכריות והאחיות מכל מקום מינה ילפינן כמו שאן האדם קונה עם החמור כך אין דבר נקנה עם מי שאינו נקנה כגון אם אמר אדם לחבירו פירות דקל זה שהן בו קנויים לך עם פירות העתידין להתגדל בשנה הבאה כמו שלא קנה פירות של שנה הבאה כך לא קנה פירות של שנה זו אף על פי שאלו כבר באו לעולם. אי נמי גם שני קונים יש שהקנה הקדושין לנכריות ולאחיות וכמו שלא קנו אותם האחיות כך לא יקנו הנכריות מכילתא.
אילימא דאמר כלכם קני ואת וחמור הוא ואת וחמור לא קנה – בדין הוא דהוה ליה לאביי למימר דסבר לה כרב נחמן דאמרא קנה מחצה וכן הלכתא אלא לרווחא דמלתא לתרוצה אפילו לרב ששת כוון. ותמהני על ר׳ שמעון בעל הלכות גדולות שכתב בפסק הלכה ואוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי לאו הכי את וחמור הוא ולא קנה. ויפה כוון רבינו שכתב משנתנו כפשטהב:
א. ב״ב קמג ע״א.
ב. אך הריטב״א כתב בשם הראב״ד שמה שאמרו את וחמור קנה מחצה, היינו כשאומדים את דעת הנותן שטועה וסובר שאין כאן חמור וכולם קונים וגמר והקנה, ואי בטלה ההקנאה מאחד מהם לא בטלה מהשני, אבל כשהמקנה יודע שאחד חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה. ועיין בשיעורי רבי שמואל (אות תלט) מה שיישב על פי הגר״ח.
אילימא דאמר כולכם את וחמור הוא. כלומר ולא קני. אף על גב דהא רב ששת היא, ולית הלכתא כותיה אלא כרב נחמן, דפליג עליה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג.) ואמר דקנה, הכא הכי קאמר לרב ששת דאית ליה דאת וחמור לא קנה מאי איכא למימר.
ואת וחמור לא קנה – פירכא דפרי׳ רבא לאו אליבא דהלכתא פריך דקי״ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ׳ מי שמת קנה מחצה ולא בא רבא לחלק על רב נחמן אלא אליבא דמ״ד לא קנה פרי׳ דאיהו מפ׳ מתני׳ ע״כ הכי דלא אשכח אמורא אחריני דפליגי בהא ומיהו רב דאמר לקמן ש״מ ממתני׳ תלת ולא בעי למיחש קידושין שאין מסורין לביאה משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא ע״כ ס״ל קני ואת וחמור לא קנה דאי קנה פשיטא דמתני׳ ס״ל כאביי והוה מצי למידק ממתני׳ דהוו קדושין:
בד״ה קני את וחמור כו׳ נ״ב קני את וחמור משל הוא שהרי החמור בודאי אין בו צד קנייה וא״כ קני את וחמור פשיטא דליכא ממשא בדבריו ה״נ הנותן מתנה לנולד ולעובר כו׳ גמרא פרק מי שמת:
גמרא היכי דמי אילימא דא״ל כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קני. וכתב הרא״ש ז״ל בשם ר״י ז״ל בעל התוספות דרבא גופא ודאי ס״ל דאת וחמור קנה כר״נ רביה דס״ל קנה מחצה בפרק מי שמת דף קמ״ג אלא דהכא אליבא דמ״ד לא קנה מדייק רבא וצ״ל לפ״ז דה״ק רבא לאביי ולטעמין אדמקשת עליה דידי אמאי לא מקשת עליה דרב ששת דס״ל את וחמור לא קנה וא״כ ע״כ סובר נמי כוותיה בקידושין שאין מסורין לביאה ומסיק הרא״ש דמה״ט השמיט הרי״ף ז״ל האי שקלא וטריא וכתב המשנה כצורתה משום דקי״ל את וחמור קנה ועוד כתב דיש מפרשין דאפילו למ״ד את וחמור קנה מ״מ היכא שכללן בחד לישנא בכגון דאמר כולכם לכ״ע לא קנה והר״ן והרב המגיד כתבו בענין אחר דדוקא במתנה איכא למ״ד קנה משא״כ הכא לכ״ע לא מהני שאין רוצה לקדש א׳ מהם אלא שניהם דוקא עיין בדבריהם ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך ולקמן דף הסמון בסוגייא דש״מ תלת ע״ש:
ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר בלשון זו ״כולכם מקודשות לי ״— אם כן הרי זה כמקנה דבר לחבירו ואומר ״קני את [קנה דבר זה אתה] וחמור״ הוא, והאומר ״את וחמור״ לא קנה המקבל, שכיון שאין קנין לחמור אף האדם לא קנה משום שתלה את הקניינים זה בזה. ואף כאן, כיון שהוא עושה קנין קידושין בכולן כאשר חלק מן הנשים אינן ראויות לו (שהרי אחת מן האחיות ודאי אינה נקנית לו בקידושין), אף שהאחרות ראויות לו — אין הקידושין חלים כלל, גם בהם.
The Gemara continues to explain what Rava could have said. What are the circumstances? If we say that he said: You are all betrothed to me, this is comparable to one who gives something to another and says: Let you and the donkey acquire this item. And in a situation where someone would say: Let you and the donkey acquire it, the recipient has not acquired the item. Since the donkey cannot acquire items the person does not acquire it either, because the owner linked the two acquisitions. Here too, since he tried to give the item of the betrothal to all of the women, some of whom, the sisters, he cannot betroth together, the betrothal should not take effect even with the other women despite the fact that they are suitable for him.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קידושין נא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין נא., ר׳ חננאל קידושין נא. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין נא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס קידושין נא., רש"י קידושין נא., תוספות קידושין נא., תוספות רי"ד קידושין נא., רמב"ן קידושין נא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין נא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין נא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין נא. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., תוספות רא"ש קידושין נא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א קידושין נא., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין נא., מהרש"א חידושי הלכות קידושין נא., פני יהושע קידושין נא., פירוש הרב שטיינזלץ קידושין נא., אסופת מאמרים קידושין נא.
Kiddushin 51a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 51a, R. Chananel Kiddushin 51a, Rif by Bavli Kiddushin 51a, Collected from HeArukh Kiddushin 51a, Rashi Kiddushin 51a, Tosafot Kiddushin 51a, Tosefot Rid Kiddushin 51a, Ramban Kiddushin 51a, Rashba Kiddushin 51a, Meiri Kiddushin 51a, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 51a, Tosefot Rosh Kiddushin 51a, Ritva Kiddushin 51a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 51a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 51a, Penei Yehoshua Kiddushin 51a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 51a, Collected Articles Kiddushin 51a