וכי לסותמו בלחיים אנ׳ צריך: מכאן דקדקו בירושל׳ דסגי ליה בלחי ג׳ טפחי׳ כרבי יוסי והיינו דקרי ליה סתימה ואין זו שטת גמרא דילן מדלא תלי׳ לר׳ דבעי ג׳ אלא לר׳ יוסי בלחוד: לא נחלקו על פחות מד׳ טפחי׳: פי׳ אם פתח המבוי הוא רחב פחות מד׳ טפחים. ה״ק אינו צריך לחי ולא קורה: פירוש דלא אמר כלום רשב״ג ה״ק אינו צריך כלום מהתוספת שהוסיפו ב״ש ורבי אליעזר על דב״ה. ועד כמה כלומ׳ יהא צריך לחי או קורה עד ד׳ טפחים פי׳ עד ועד בכלל ופחות מד׳ אינו צריך כלום דכסתום דמי. פס חצר צריך שיהא בהן ד׳: פי׳ אלמא בפס ד׳ סגי והיכי קאמרינן דצריך שני פסין: וא״ת אי בפס א׳ מיירי היכי קאמר פסי חצר שיהא בהם: י״ל דקס״ד דבפסין דעלמא מיירי וכדאמרינן לקמן לחיים דעלמא. וא״ת ונימא דשני פסין קאמר שיש בכל א׳ שני טפחים: י״ל דהא ליכא למימר דמהיכא תיתי שיעורא דב׳ טפחים הא ודאי או הוי שיעורא משהו או בג׳ טפחים שיצא מתורת לבוד או בד׳ שהוא דבר חשוב: כי סליק ר׳ זירא מימי פרש״י ז״ל כשעלה מן הים ולא נהיר׳ דא״כ לימא מן ימא לכך פר״י ז״ל דימי שם מקום והיינו דאמרי׳ התם כמין ימי: מרוח אחת בד׳ בשתי אמות משהו מכאן ומשהו מכאן והא דתני חדא ר׳ היא וסבר לה כר׳ יוסי הגלילי פרש״י ז״ל ור׳ יוחנן אליבא דרבנן קאמר ופס א׳ דקאמרי רבנן היינו בארבעה טפחים מרוח אחת. ובשתי רוחות סגי להו בשני משהויין עד כאן פי׳ ולפי זה ר׳ ורבנן בתרתי פליגי חדא דרבנן סגי להו בפס אחד של ד׳ ולר׳ לא סגי ליה לעולם בפחות מב׳ פסין ופליגי בבא להכשירו בשני פסין דלרבנן סגי בב׳ משהויין ולר׳ לא סגי ליה אלא בג׳ טפחים אליבא דר׳ אדא בר אוכמי: והקשו בתו׳ חדא דא״כ שיעור פס א׳ דאמרי רבנן במתניתא אינו כשיעור שני פסין דאמר ר׳ לפום פשטא משמע דלא פליג אלא במנין הפסין דרבנן אמרי פס אחד ור׳ אמר ב׳ פסין. ועוד דהא לפום משמעתא דסוגיין ר׳ כר׳ אליעזר סבירא ליה: ואם איתא דר׳ אינו מכשיר בפס א׳ של ד׳ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאלו לעיל פסק כר׳ אליעזר ולקמן אמר איזהו חצר שאינ׳ ניתרת אלא בפס ד׳. ועוד דהא לעיל בשמעת׳ דחצר גדולה וקטנה דאוקימנא בשנפרצה מרוח א׳ בשני טפחים מרוח ד׳ בד׳ פרכי׳ ולימא לבוד מרוח א׳ ותשתרי ופרקי׳ הא מני ר׳ היא אמאי נימא רבנן היא דהא התם ליכא בשום צד פס ד׳ ואין לנו לבוד לעשות לחי אלא מרוח א׳. ואנן בעי׳ שני פסין לרבנן כיון דליכא פס לפי פרש״י ז״ל דר׳ יוחנן נמי אליבא דר׳ קאמר שהלכה כמותו אלא דפליג על אדא בר אוכמי בתרתי חדא כי הוא סובר כר׳ ב׳ פסין משני משהויין קאמר ודסגי ליה נמי בפס א׳ של ד׳ מרוח אחת. ואלו לאדא בר אוכמי לא סגי בפס ד׳: דא״כ גדולה בעשר וד׳ טפחים סגי וסבירא ליה נמי דשני לחיים צריך שיהו בני ג׳ טפחים ולהכי בעי גדול׳ באחת עשרה כדי שיהו ג׳ טפחים לכל צד כשנפרצה קטנה אבל לרבנן דכ״ע בפס א׳ סגי לר׳ יוחנן בפס משהו. דומיא דשני פסין דר׳ ולאדא בר אוכמי פס ג׳ דומיא דשני פסין דר׳: ואתיא פסי מתניתא דר׳ ורבנן בחדא שיעורא ומיהו קשה קצת לפי׳ זה לישנא דאמרינן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא דמשמע דההיא אתיא כר׳ אבל דר׳ יוחנן לא אתיא כר׳ ואין ספק שזה הצריכו לרש״י לפ׳ מה שפי׳ אבל י״ל לדעת ר״י ז״ל דה״ק והא דתנא אדא בר אוכמי באמת ר׳ היא נמי כדר׳ יוחנן וס״ל כר׳ יוסי כלומר דלא נימא לך דלא פליג ר׳ אדא על דר׳ יוחנן ואיהו לר׳ יוסי בלחוד קאמר שזה אנו ומודינא בדרך אמת דר׳ היא ופליג אדר׳ יוחנן: וא״ת ומי הכריחו לר׳ אבא לומר דפליג רבי יוחנן על דר׳ אדא בשיעור שני פסין מיהת לימא משתי רוחות שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן י״ל דמשמע ליה דלרבנן ודאי בפס משהו סגי שני פסין דר׳ כפס אחד לרבנן. עוד י״ל דאלו הוא בעי בשני פסין דבשתי רוחות ששה טפחים לא הוה סגי ליה מרוח אחת בפס ד׳: אדרבה לעולם מוסיפין על שייעור רוח אחת משיעור שתי רוחות ולרש״י ז״ל יש לתרץ דר׳ יוחנן לא אזיל בשטתא דרב נחמן בר יצחק. ורב נחמן סתמא הוא רב נחמן בר יעקב אליבא דר׳ אלא סבירא להו דמאן מודים רבנן. והלכ׳ מכלל דפליגי. וסוגי׳ דלעיל לרב נחמן היא. ואליבא דהלכתא דרבנן סגי להו בלחי משהו וסבי׳ לן השתא דר׳ יוחנן סבי׳ ליה דפס א׳ לא משמע דליהוי בפחות מד׳ ואע״ג דשני פסין דר׳ כשני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למניינא ולא דייק בה. והיינו דקתני פסי׳ סתמא ואע״ג דלא הוו בחדא גווגא לר׳ ולרבנן ודוק.

לא ידענא עובדא הוה כו׳ – פי׳ אני לא ידעתי לתרץ אותם אבל יודע אני באמת כי רב יהודה עשה מעש׳ כשמעתי׳ דעובד׳ הוה בלשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו ולא נשאר שם גפוף והתירו רב יהודא בפס ד׳. קל הוא שהקילו במים פי׳ בפרצת חצר שנפרצה לכרמלית של מים להתירו בהיכר כל דהו כשם שהקילו במים להתיר בו מחיצה תלויי׳ גבי פצוצטראו ובור שבין שתי חצרות ואמרי מ״מ קשי׳ מימרא דרב יהודא אמר שמואל לאידך דשמואל ופרקי׳ דת״ק מרוח אחת כר׳ כו׳ כלו׳ ואליבא דר׳ לפי׳ ר״י ז״ל ואליבא דהלכת׳ כדפסק רב נחמן.

לשון ים שנכנס לחצ׳ כו׳ – פרש״י ז״ל שנפרצה שלא במלואה דאלו במלואה אפי׳ בעשר נמי צריך מחיצה דכל שנפרץ במלואו אין הפרש בין עשר ליותר מעשר והא דפרכי׳ והלא נפרצה במלואה לא דק בלישנ׳ ולפרצה יותר מעשר קורא נפרצה במלואה אבל לפנים בחצר עשה בו פרצה כמלואה כי אין ספק שעשה פרצה בחצר שנכנסין שם המים שאם לא כן היה הלשון ממלא כל החצר.

למה לי רוב דופן בפס ד׳ סגי – פי׳ דהא משמע לפום פשטא דאפי׳ בדופן רחב מאד מיירי וכי תימא בדופן ד׳ הוו להו רוב דופן פי׳ דק״ל ומשום הכי למה ליה למימר רוב דופן דהא אכתי לא ארווחינן מידי בדופן ד׳ ויש לטעות ולהפסיד בדופן רחבה ועדיפא ליה דדילמא דתשתרי בד׳ ועוד קשה דהא ממאי דקאמר רוב דופן לא משמע בכותל ד׳ אלא ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו ונרויח חצר טפח פחות משהו דאלו הוה נקט ד׳ היינו מצריכין דאפי׳ לדופן ד׳ למה לי ד׳ כלומר למה הייתי טועה להצריך ד׳ בדופן ד׳ דהא ידענא שפיר דבשלשה ומשהו שישתייר שם מן הכותל סגי כדי שתהא הפרצה פתוחה מד׳ ונדון כסתים מדרב אחלאי ופרקי׳ דההיא דרב אחלאי במבוי אבל בחצר הייתי סבור להצריך ד׳ עמודין מפני שהיא מרובעת וניכרת שם פרצה יותר אפי׳ בפחות מד׳ איבעי׳ אימא דרב אחלאי תנאי הוא אפילו במבוי גופיה כדלקמן והוה סלקא דעת׳ דשמואל לית ליה דר׳ אחלאי ולעולם צריך פס ד׳ קמ״ל דמתכשר ברוב דופן ואע״ג דהשתא מצרכי׳ בדופן ד׳ ג׳ טפחי׳ ומחצ׳ ומשהו וכדרב אחלאי סגי בג׳ טפחים ומשהו אמרי׳ לרווחא דמילתא רוב דופן שלא לצמצם בשיעור ממש שמא נטע׳ ומוסיפין אשעורא חצי טפח.