הנושא את האשה וכו׳. חייב לזונה ה׳ שנים פי׳ אע״פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמדו וקדשו ע״פ אותם תנאים כדאיתא בגמ׳ וגרסי׳ בירוש׳ חייב לזונה חמש שנים הראשונים וכו׳ ושמעי׳ מהירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר בשום זמן ולא פירש אימת חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתנה סתמ׳ דעתיה על הזמן הראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב בדבר שאינו קצוב חייב אבל הרמב״ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ומשעבד נפשיה מדרב גידל כשם שמתחייב בדבר שאינו ברשותו. בשם רבוואתא ז״ל ואין זה נכון דמסתייה לדרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמא בקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא אהני בעלמא בשום קנין לא מהני הא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה הרמב״ם ז״ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז״ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים. ואין זה מדבריו ז״ל דא״כ הכא הא איכא שטר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז״ל אלא לפי שפס׳ בשעת נישואין וכמ״ש בפי״א מה׳ מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ״ה אומר רבינו ז״ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני ליה למרן ז״ל בין הא להא וכן אמר לי רבי׳ ומ״מ כל רבותי חולקין בדין זה על הרמב״ם וגם רבינו הרמב״ן ז״ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה. הריטב״א ז״ל:

לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי וכו׳. ודעת מורי הרב ז״ל דה״ה במי שנתחייב סתם לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו איצטריך לאשמועינן משום דס״ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שלחנו כשם שהוא זן את אמה אבל באשה ואלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה או עם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בגמ׳ מה שאין כן באיניש דעלמא. הריטב״א ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל הא דאמרינן לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה כלומר כעין הך דאמרינן באידך דיכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות הכא לא מצי למימר לה הכי וה״ט משום דהתם הוא באלמנה שלא נתחייב לה מזונות אלא כעין מחיים ומחיים אינו חייב במזונות אלא עמו אף לאחר מיתה אין לה מזונות אלא כשהיא עמהן אבל בעלמא ודאי אלו נתחייב ראובן לשמעון במזונותיו אין ספק שהוא חייב לזונו במקום שהוא שם ע״כ. ורש״י ז״ל כתב לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך. משמע דהך טענתא לא הויא אלא למפטר נפשיה לגמרי וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמים אלא לפי ברכת הבית. והמפרשי׳ ז״ל לא כתבו כן אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמ״ש הרא״ה ז״ל. וכן כתב הריטב״א ז״ל והביא ראיה ז״ל דאפילו באלמנה שלא התנה אלא בביתו כדתנן ואת תהא יתבא בביתי ואפ״ה כי אתיא בטענה נותנין מזונות שלמים כדאיתא לקמן כ״ש זה שעיקר תנאו מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה. וכתב הרשב״א דה״ה לפוסק סתם לזון לחבירו וכו׳ ואמר מורי רבינו ז״ל דה״ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהן נותנין לה דמי מזונות שלמין כדאמרינן גבי נשאת דמ״ש וכן דעת הרשב״א ופשוט הוא. ע״כ הריטב״א:

אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה לאו דוקא למקום שהיא אמה דה״ה שאם אינה עומדת עם אמה יתן לה מזונות במקום שהיא עומדת אלא מילתא אגב אורחיה קמ״ל דלעולם הבת אצל האם עומדת לא שנא גדולה ולא שנא קטנה שאע״פ שהבנים בעודם קטנים אין מניחין אותם אצל מי שראוי ליורשם דחיישינן שמא יהרגום ואחר שיגדילו יעמדו עם מי שראוי ליורשם אבל גבי בת אינו כן אלא אע״פ שהיא גדולה נותנין לה מזונותיה ותעמוד עם אמה מפני שהאם יושבת עמה תדיר ושומרת אותה. ומהכא שמעינן דבת גרושה נותן אביה מזונות למקום שהיא עם אמה ואינו יכול לומר האב תבא עמי ואזון אותה דהא הכא בסתמא קאמרינן דמוליך מזונותיה למקום שהיא עם אמה דמשמע בין נתאלמנה בין נתגרשה הבעל או יורשין מוליכין מזונותיה למקום שהיא עם אמה. תלמידי רבינו יונה ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל למקום שהיא עם אמה גמרי׳ מינה בגמ׳ דבת אצל האם לא שנא גדולה ול״ש קטנה ונפקא מינה למזון האשה והבנות דהיכא דלא קיימא איהי בהדייהו דיתמי ואזלן בנות בתרה היכא דאיתא חייבין במזונותיהן משלם ע״כ:

וכן לא יאמרו שניהם הרי וכו׳. כ׳ ר״מ הלוי ז״ל ומסתברא דבדידה תליא מילתא דאי אמרה ליתיב לי ראשון מזוני כדמעיקרא וליתיב לי שני דמי מזוני הדין עמה ואם רצתה ליטול מזוני משני ודמי מזוני מן ראשון הדין עמה שהרי שניהם חייבין במזונותיה ואשתכח דלא מצי חד מינייהו למימר לה לא יהיבנא ליך מזונות אלא דמי מזונות וכיון שהרשות בידה ליטול מזונות מן הראשון אין השני יכול לומר לה הריני נותן ליך מזונות וכיון דלא יהא אלא שהעשירה או שנשאת ואינה צריכה למזונותיהן הא קתני בהדיא נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ואלו רישא קתני סתמא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ש״מ הרשות בידה ליזון מאיזה מהן שתרצה ונוטלת דמי מזונות מן השני אבל ודאי אם היתה חרשת או שוטה או קטנה שאינה יכולה לברר לה או שהיתה גדולה פקחת ולא רצתה לברר וזה אומר אני זנה וזה אומר אני זנה אם היתה נזונת עם האחרון לפי ברכת הבית והראשון צריך לקנות לה מזונות ולהביא לה כופין על מדת סדום והשני זנה והראשון נותן לה דמי מזונות לפי שהאחרון נהנה והראשון לא חסר ואם לא היתה נזונת עם השני לפי ברכת הבית אלא בפני עצמה זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת ושבת שזה זנה השני נותן לה דמי מזונות דקתני במתני׳ לא עדיפי ממזוני דהמשרה אשתו ע״י שליש וכו׳ כמ״ש הרא״ש ז״ל בפסקיו. תלמידי רבינו יונה ז״ל:

נשאת אותה הבת בתוך אותן שנים והם שנים הבעלים דאמה נותנין לה דמי מזונות ובעלה לוקח מהן קרקע ואוכל מהן פירות. רש״י ז״ל במהדורא קמא. וכתבו התוספות ז״ל דאצטריך למתני דהבעל נותן לה מזונות דסד״א דלא מחייב מאחר דידע שהיו חייבין במזונותיה כאלו התנה עמה ע״מ שאין לה עליו מזונות קמ״ל ואיצטריך נמי למתני דהם נותנים לה דמי מזונות דסד״א לא פסקו לה אלא כל זמן שלא נשאת. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעיקר חידושא דמתני׳ היינו מאי דקתני דהם נותנים לה דמי מזונות וז״ל נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות כלומר אם נשאת בת אשתו בתוך החמש שנים כיון שבעלה חייב במזונותיה יתנו לה הבעלים של אמה דמי מזונות כיון שקבלו לזונה סתם חייבים לזונה בכל מקום שהיא ע״כ. וכתב הרא״ש ז״ל דנותנין לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית:

מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדי׳ בגמרא מוקים לה בשקנו מידו ולפיכך טורפת לקוחות ואע״פ שאין שם שטר דמשעת קנין נשתעבד אבל גבי הבנות שלהם אפי׳ נטלו הקנין לא מהניא להו ולא מידי ואע״ג דאיתנהו בעולם בשעת קנין והיכי משכחת לה דאיתנהו בעולם בשעת קנין כגון שנשאה וילדה לו בנות וגרשה והחזירה ובשעת החזרה פסק עמה שיהא זן את בנותיה חמש שנים ונטל קנין והקנין מועיל לבת הראשונה אבל לא לבנותיו ושיילינן ומאי טעמא הבת הראשונה נזונת מנכסים משועבדים ובנותיו אינן נזונות אלא מבני חרי דכיון דנטלו הקנין או כתב בשטר לאלו ולאלו הוה לן למימר דדין כולם שוה ומהדרינן איהי דלא איתא בתנאי ב״ד מהני לה קנין בנותיו דאיתנהו בתנאי ב״ד לא מהניא להו קנין ומקשינן אטו מש״ה מגרע גריעי ופרקינן כיון דאיתנהו בתנאי ב״ד אימור צררי אתפסינהו ולפיכך אינן גובות מן הלקוחות. ויש להקשות כיון דחיישינן לצררי א״כ אפי׳ מבני חרי נמי לא ליגבו ויש מתרצים דמ״ה אמרינן דליגבי מבני חרי כי היכי דלא מיעקרא תקנתא דרבנן גבי מזונות הבת לגמרי הילכך גבי לקוחות חיישי׳ לפסידא דלקוחות ואמרי׳ צררי אתפסי׳ אבל גבי נכסים בני חורין אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד נראה למורי הרב ז״ל לומר דכיון דקי״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום אלים תנאי ב״ד ובעבור הקנין אינו דין שתפסיד. וכתב הרמ״ה דדוקא דקנו מיניה בשעת נשואין בכלל מאי דקנו מיניה לתנאי כתובה ולא כתב לה לבנות שטר באפי נפשיה אבל היכא שכתב להו שטרא באפי נפשי׳ א״כ קנו מיניה שלא בשעת הנשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי כולהו ממשעבדי דמעיקרא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסיה צררי אבעי ליה למשקל לשטרא מינייהו אי נמי למכתב עליה תברא. תלמידי רבינו יונה:

מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כב״ח אבל זה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראויה לזון ואע״פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה נזונית מה שאין כן בנשאת שראויה למזונות אילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ע״כ. ומורי הרשב״א נר׳ היה למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו צבור עם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתים חייבים יורשי׳ לפרוע מס על אותן נכסים. ומורי הרב ז״ל חולק בזה דשאני התם שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכרן ונפטרו נכסיו ממש לכל אותו הזמן. והא דתנן מפני שהיא כב״ח לא אמר אלא שלענין לגבות ממשעבדי דינה כב״ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב״ח ולא אמרו מפני שהיא ב״ח והאמת מורה דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון חברו וחלה אינו חייב לרפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי. הריטב״א ז״ל:

הפיקחין היו כותבין וכו׳. כל זמן שאת עמי פרש״י ז״ל ולא אם תמות או אם אני מגרשה וה״ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומרן ז״ל חדא מינייהו נקט. גרסינן בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו החזירה מאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין הכי נמי ומ״ד בין לכתובה בין לתניין הכי נמי ע״כ. ופירש הרשב״א נר״ו דהאי מ״ד ומ״ד קאי אמתני׳ דשלהי פרק הכותב דתנן קטן שהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובה קמייתא דאמרינן עלה אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה וא״כ ה״ה הכא אם גירש אשתו והחזירה שעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולרב יהודה דאמר התם אפי׳ תוספת יש לה הכי נמי יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע״מ תנאין הראשוני׳ כולן החזירה והא קיימא כרב הונא דרב יהודה איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי אלא מן הנשואין האלו. וכתב הרשב״א נר״ו דהאי דמיא לההיא דאמרי׳ בפרק המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל וא״ל ע״מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם א״ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כל זמן שהיא בידך מקנין ראשון קאמר ה״נ מנשואין ראשונים קאמר. הריטב״א ז״ל.

וכ״כ תלמידי ר׳ יונה דהאי דקתני סיפא הפקחין כותבין וכו׳ הא קמ״ל דאי כתב לה הכי וגירשה אינו חייב לזון וכו׳ ואפי׳ החזירה אינו חייב לזון את בתה ע״כ:

גמרא היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מ״ט דת״ק וכו׳. פי׳ רש״י ז״ל אי דאמר להו לשומעין אתם עדי שאני מודה לו מ״ט דר״ל דפטר הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עדי מה טעמיה דר׳ יוחנן הא קי״ל התם בסנהדרין דהתם כגון שאמר אתם עדי ע״כ ומסתברא דלא סוף דבר שיאמר אתם עדי שאני מודה לו אלא כיון שאמר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע״ג דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא אתם עדי ודאי להודאה נתכוון ומהני מדין הודאה ואע״ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמר בפרק השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן במאי בדברים וכן בפרק הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה בשאמר אתם עדי. ורבינו ז״ל לשון מפורש נקט והיינו דאמר בתר הכי ואי דלא אמר אתם עדי מ״ט דר׳ יוחנן דאלמא כולה מלתא באתם עדי גרידא תליא. הריטב״א ז״ל.

ולי כל דברי רש״י מדוקדקים מזוקקים שבעתים ואין בהם נפתל ועקש והכין משמע לי פי׳ לפי׳ ז״ל דמדוכתא דפרכינן לר״ל לא פרכינן לר״י דלר״ל פרכינן מדתנן בפ׳ זה בורר עד שיאמרו בפנינו הודה לו ואי אמרת דאמר להו לסהדי אתם עדי שאני חייב לו מנה ליכא למפרך מידי דאיכא למימר דמ״ה מחייב במתניתי׳ משום דאמרי סהדי בפנינו הודה לו שאמר אתם עדי שאני מודה אבל אי אמרי דאמר בפניהם אתם עדי שאני חייב לו דמשמע שהוא מתחייב מהשתא איכא למימר דפטור דאין אדם מתחייב בדברים ולהכי פי׳ רש״י דהכא נמי ה״ק דאי לא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל לר׳ יוחנן אקשינן מדקי״ל דצריך שיאמר אתם עדי הלכך ע״כ ה״ק דאי לא אמר אתם עדי פי׳ דלא אמר אתם עדי ואפ״ה מחייב ר׳ יוחנן מעתה תקשי מדקי״ל דצריך שיאמר אתם עדי אבל אי היינו מפרשים דלא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל אמר אתם עדי שאני חייב ומ״ה מחייב ר׳ יוחנן כיון דמ״מ הרי אמר אתם עדי וס״ל לר׳ יוחנן דכך לי שיאמר אתם עדי שאני חייב כמו שיאמר אתם עדי שאני מודה מעתה לא תקשי לר׳ יוחנן ולא מידי והיינו דקדים לאקשויי לר״ל משום דלר״ל פרכינן מהמשנה ושוב פריך לר׳ יוחנן משום דלא פרכינן ליה אלא מדאיתמר עלה דמתני׳ וצריך שיאמר אתם עדי ואם תשאל נימ׳ דבהכי פליגי ר״ל ור״י כגון דאמר א״ע שאני חייב לזה מנה ר״ל ס״ל האי לישנא משמע שהוא מתחייב מהשתא ולהכי פטר ור״י ס״ל לישנ׳ דהודאה משמע ולכך חייב והכי אתמר האומר לחברו חייב אני לך ק׳ מנה פי׳ וכגון שאמר על דברים אלו אתם עדי. תשובתך סתמא דמלתא דר״ל בכל גווני פטר ור׳ יוחנן בכל גווני מחייב והיינו דהאריך תלמודא וקאמר מ״ט דר״ל דקפטר מ״ט דר׳ יוחנן דקא מחייב פי׳ דר״ל פטר לעולם ור׳ יוחנן מחייב לעולם דאי מודה רבי יוחנן דהיכא דלא אמר אתם עדי עלה דהאי לישנא דחייב אני לך דפטור אמאי שביק למנקט בלישניה עיקר טעמא דחיוביה דהיינו דקאמר דאתם עדי ואע״ג דאמרינן אי דאמר להו אתם עדי מ״ט דר״ל דקפטר משמע הא לאו הכי שפיר הוה מצינן לאוקמי פלוגתייהו בהכי ואע״ג דלא הזכירו בלישנייהו אתם עדי כלל איכא למימר כיון דקי״ל בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי סמיך אמאי דאיתמר התם בדוכתא אבל אי בעינן לחדותי פלוגתא בינייהו היכא דאמר אתם עדי שאני חייב לזה מנה אי משמע לשון חיובא מהשתא או לשון הודאה כל כה״ג הוה ליה למנקט בהדיא דקאמר אתם עדי שאני חייב לו מנה ודע דאי מיירי בהודאה עיקר ההודאה תליא בסהדי דקיימי התם דאי לאו סהדי לא הוה מודה ליה דמה לו בהודאתו כיון דליכא מאן דשמע ליה והלכך ע״כ קיימי תמן מאן דשמע ואמר להו לשומעין אתם עדי והיינו דקאמ׳ תלמודא אי דאמר להו משמע דבע״כ קיימי התם סהדי משום דמיירי בהודאה וכדכתיבנא ואי מיירי במתחייב מהשתא אינו מוכרח דהוו קיימי התם סהדי כשנתחייב דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואי מתחייב אדם בדברים כיוצא באלו מה לנו אי הויא קמי סהדי אי לא וכיון שכן אמאי קאמר תלמודא אי דאמר להו לא הוה ליה למימר אלא אי דאמר להו לשומעין ומהכא נדי ממאי דפירש ר״ת וכדבעינן למכתב בס״ד וכיון שמתחלף קצת לשון אתם עדי בין היכא דהויא לשון הודאה להיכא דהויא לשון חיוב אם איתא דפליגי ר״ל ור׳ יוחנן אי הויא לשון הודאה או לשון חיוב הוה להו למנקט בלישנייהו דקאמרי אתם עדי וקל להבין. ומעתה כל דברי רש״י עלו כהוגן ומכוונין דוק ותשכח. ועוד אין לנו אלא חדא מתרתי או שנאמר דהא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לו אבל שיאמר אתם עדי שאני חייב בזה הלשון לא שמענו הלכך אין לנו לאוקמי פלוגתייהו בהכי. ואכתי יש לדקדק קצת בדברי רש״י שכתב מ״ט דר׳ יוחנן. הא קיי״ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדי. ע״כ. אמאי לא קשיא ליה מר׳ יוחנן גופיה דאמרינן התם בסנהדרין פ׳ זה בורר עלה דמתניתין דתנן עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן מנה לי בידך א״ל הן למחר א״ל תנהו לי אמר משטה אני בך פטור. הא קאמר דר׳ יוחנן גופיה קאמר נמי דצריך שיאמר אתם עדי דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בך. ואיכא למימר דעד כאן לא קאמר ר׳ יוחנן אלא כשלא היו עדים מזומנים שם ומטי אזן לשמוע דבריו אלא שהיו עוברין דרך שם ובאקראי שמעו דבריו דומיא דהכמין לו עדים דקתני התם בברייתא אבל אם היו עומדים שם עדים ושומעים את דבריו ומכוונין להעיד אפשר דס״ל לר׳ יוחנן דלא מצי אמר משטה אני בך ולא בעינן שיאמר אתם עדי ומיהו אנן קי״ל דבכל גונא צריך שיאמר אתם עדי מדאוקימנא מתני׳ דהתם בהכי וז״ש רש״י בתחל׳ לשון אי דאמר להו לשומעין לישנא דגמ׳ דייק הכי וכדכתיב׳ ולהכי כתב ז״ל מ״ט דר׳ יוחנן הא קי״ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר כו׳. פי׳ לא פריך אלא מדקי״ל וצריך שיאמר אתם עדי כו׳ ולא מדר׳ יוחנן ומיהו התוס׳ קשה להו דאין להקשות על האמורא מדקי״ל הכי בלא טעם מדר׳ יוחנן יחלוק על האמוראין ואפשר דהכי פריך דהכא קי״ל דר׳ יוחנן ור״ל הלכה כר׳ יוחנן והתם קי״ל דצריך שיאמר אתם עדי ואין במשמעות לשון הגמרא כך לכך פירשו דפריך בטעם דהוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהוו טעמי׳ ברורים ונכונים ודע שכתבו התוס׳ שם בפ׳ זה בורר דכשתבעו הלה והודה לא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך ויש עוד להאריך בזה ולאפס פנאי כעת אקצר כנ״ל:

וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא חייב שאינו יכול לחזור ולומר איני חייב לך כלום פטור שיכול לומר משטה אני בך אי דאמר להו אתם עדי אם הביא מלוה עדים לשמוע מה שמודה לו זה או שאמר הלוה עצמו אתם עדים. אי הכי מ״ט דר״ל דקא פטר הא ודאי כיון דאמר אתם עדי אין לך הודאה גדולה מזו כדאמרינן בסנהדרין בפ׳ זה בורר כיצד בודקין את העדים מכניסין אותם ומשיירין את הגדול שבהם ואומרים לו אמור איך אתה יודע שזה חייב לזה מנה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב או איש פלוני אמר לי הוא חייב לא אמר כלום דאדם עשוי לומר אני חייב לפלוני לפי שאינו רוצה להשביע את עצמו עד שיאמר בפנינו הודה לו ומפרש בגמר׳ דהיינו שהביא עדים ואמר להם אתם עדי וכו׳ ע״כ:

ה״ג לעולם דלא אמר להו אתם עדי והב״ע בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הוא הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א״נ אע״ג דכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חיב כו׳. כגון שחתם אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפ׳ האשה שנתאלמנה דאמר אביי לכתוב חתימות ידיה אחספא כו׳ ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא מ״ט דילמא משכח לה אינש דלא מעלי ותנינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב לו חייב אני לך מנה ולא חתם בו ר׳ יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו. עכ״ל רש״י. ונראה מדבריו דפליגי ר״ל ור׳ יוחנן בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר׳ יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא אעפ״י שאין בו שום חתימה וכמ״ד אתם עדי כהודאה על פה דמי ור״ל סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימה וכהודאה ע״פ בעלמא היא וצ״ל אתם עדי בודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטיה מדקאמר כמאן דאמר להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי. הריטב״א ז״ל.

ולקמן נמי בסוף שמעתין מייתי התוס׳ ז״ל פירוש של רש״י וקשיא עלה אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר כעדי מסירה ואמאי קא פטר ר״ל. ותירצו כיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מסרו דאינו כתב ידו לא קני בעדי מסירה ומייתי נמי לקמן בסוף השמועה דר״ת מפר׳ כל הסוגיא בענין אחר דלאו בהודאה מיירי הכא אלא במתחייב עצמו וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. והתוס׳ ז״ל איברא דמפרשי שמועתנו בדין הודאה מיהו משמע דלא מפרשי לה בדאיכא עדי מסירה אלא מיירי בדכתב בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לידו ולא מסרו לו בפני עדים אלא שמודה לו שכתבה לו אבל משטה היה בו ולא נתחייב לו מעולם ור׳ יוחנן סבר אע״ג דלא נמסר בפני עדים אלימא מלתא דשטרא וחשיבא הודאה אע״ג דלא אמר אתם עדי פי׳ דהרי לא נמסר בפני עדים ולמי יאמר אתם עדי אפ״ה אלימא מלתא דשטרא פי׳ כיון דנכתב בשטר ולא תימא כיון דאין כאן עדי מסירה כלל צריכין אנו לאלומי האי שטרא בחתימתו ונימא דמיירי בשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דא״כ היינו הוציא עליו כתב ידו דלכ״ע גובה מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי בשכתב אני פלוני בן פלוני חייב אני לך מנה דהיינו כחת׳ תחתיו דמי דאע״ג דמוכח בפרק גט פשוט דיכול לחתום בריש מגילתא ואמאי הוה לן למיחש דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב אני החתום למעלה חייב לפלוני מנה דהתם ודאי כה״ג לא הוה גבי כלל הואיל ואינו מכתיב אחת אבל כשהוא חתום למטה אף על פי שהעליון אינו מכתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולשיטת ר״ת ז״ל מיירי בשטר גמור שחתמו היטב ואפ״ה ס״ל לר״ל דלא אלימא שטרא להתחייב דאין מטלטלין נקנין בשטר וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. ולשיטת רש״י והתוס׳ איברא דאתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר לעולם כו׳ דלפי׳ ר״ת קשה דמדקאמר לעולם משמע דאמאי דקס״ד מעיקרא דכשבא להודות פליגי קא הדר והלכך לא הוה ליה למימר אלא והכא בכותב לו שטר מנה אני חייב לך פליגי ומיהו אתי שפיר דהדר וקאמר הכא במאי עסקינן דא״ל חייב אני לך בשטר פי׳ דלאו בהודאה פליגי כדהוה אמרינן עד השתא אלא בבא להתחייב מחדש וכתב ליה בשטר גמור חייב אני לך מנה אבל לשיטת רש״י קשה לא אתא לחדותי לן אלא ענין מסירת שטר אבל בהודאה איירי כדלעיל וליכא בינייהו אלא מעיקרא מיירי דבע״פ אמר האי לישנא ואמר אתם עדי והשתא חדית לן דמיירי שכתבו בכתב ומסרו בפני עדים והלכך למה לן למימר דאמר ליה חייב אני לך מנה ועוד דמהאי לישנא משמע דבינו לבין עצמו היה כתיבה ומסירה זו מדקאמר דאמר ליה חייב כו׳ ואילו לשיטת רש״י עיקר תירוצין משום דנמסר בפני עדים הלכך רש״י לא גריס אלא והב״ע בשטרא וכדכתיבנא לעיל. והתוס׳ גרסי להו אף על גב דלא מפרשי כפי׳ ר״ת אלא דבהודאה מיירי כולה שמעתין וכדכתיבנא מ״מ לא מפרשי דאלימותיה דהאי שטרא משום דנמסר בעדים אלא משום דנכתב ולהכי הדר ותני והב״ע דאמר ליה חייב אני לך מנה כו׳ לאורויי לן איזה לשון כתוב בשטר זה דהא אמרינן דלא איירי בחתם תחתיו ולא בשכתב אני חייב לך כו׳ וכדכתיב׳ לעיל ולשיטת רש״י כיון דעיקר אוקמתין היינו דנמסר בעדים פשיטא ודאי דלא מיירי בחתום הוא שם לא בסוף ולא בתחלה ולכך מחק הגירסא כנ״ל:

וז״ל רש״י במהדורא קמא דא״ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר דכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה בשטר בלא חתימת עדים ונתן לו ועדים מעידים שנתן לו בפניהם אותו השטר אבל לא אמר להו אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כיון שכתב לו אני חייב לך דמי כאלו אמר לאותם עדים שראו שנתן לו אתם עדי ע״כ. וקרוב זה הפירוש לפי׳ התוספות ובמהדורא בתרא שינה פירושו וכדכתיב׳ דוק ותשכח. ועוד כתב במה׳ קמא לשון אחר וכדבעינן למכתב בס״ד:

וז״ל הר״י מטראני ז״ל והב״ע כגון דא״ל מנה אני חייב לך בשטר פירוש הדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא כתב לו בשטר כי אני חייב לך מנה ומסרו בידו וכתב ידו היא לו לראיה שהודה לו ר׳ יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמ״ד ליה אתם עדי ור״ל סבר לא אלימא מילתא כמ״ד ליה אתם עדי ואי קשה ממאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אין זה דומה לזה שאותה כתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלווהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה הלווהו כתיבתו ככתיבת העדים דמיא אצל בני חורין ואלו הלוהו בפני עדים כלום צ״ל אתם עדי גם עכשיו נמי שכתב לו בכתיבת ידו א״צ לומר אתם עדי אבל זו הכתיבה אינה אלא הודאה שמודה לו כי הלווהו לא עכשיו אלא מקודם לכן וכיון שההלואה לא על סמך כתיבה זו הלווהו אלא בינו לבינו בלא דבר ועכובא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שהודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו דכתב ידו כאלו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמ״ד להו אתם עדי. עד כאן:

מאי לאו כה״ג פרש״י ז״ל מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה״ג שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום מאי למימרא ע״כ. כן כתוב ברש״י ז״ל כתיבת יד מדוייק פי׳ לפי׳ הוקשה לו לשיטתו ז״ל דמה ענין משנתנו לענין פלוגתייהו דאפשר לחלק ולומר דשניא מתחייב מהשתא להודאה ומתני׳ במתחייב מהשתא מיירי כדתנן ופסקה עמו שיזון וכו׳ ופלוגתייהו בהודאה ומאי האי לישנא דנקט והא לא דמו אהדדי לכך כתב רש״י ז״ל דמתני׳ נמי בהודא׳ מיירי וס״ד דעיקר חדושיה דמתני׳ לאו משום שעת הפסיקה דהפסיקה כדין וכשורה היתה דאי לא תימא הכי היכי גביא ממשעבדי דקתני בסיפא והיא נזונת ממשועבדין אלא ודאי הפסיקה היתה בקנין אלא שלא נכתב או שלא נשאת אלא על תנאי שיזון את בתה ופירשה להדיא שע״מ כן מתקדשת לו דהא ודאי הרי הוא חייב לזונה וכיון שכן חדושיה דמתני׳ לאו משום שעת הפסיקה אלא עיקר חדושיה דמתני׳ היינו לאחר זמן שנעשית הפסיק׳ דבראי׳ קלישא שתוציא חייב לזונה כל החמש שנים ואינו יכול לומר לא פסקתי ומה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה״ג שמוסר לה שטר וכו׳ וכדמסיים ואזיל רש״י ז״ל ודוק לשון פלוני קבל עליו כך דנקט רש״י ז״ל בלשונו והיינו לשון הודאה שכתב לאחר זמן הפסיקה פלוני קבל וכו׳ כדי שתהיה לראיה בידה ותתבענו בו כל עת שתרצה אבל הקבלה כדין וכשורה היתה והיינו דומי׳ לפלוגתא דר׳ יוחנן. ויש לדקדק בלשון רש״י ז״ל כיון שכתב שמו הרי כאן חתימה שהרי כתוב פלוני קבל והיכי קאמר ואין שם לא קנין ולא חתימה תדע דהרי כתב לעיל אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם משמע להדיא דלא בעינן שיכתוב שמו כלל לא בתחלה ולא בסוף דכל שכותב השם הרי כאן חתימה. ויש לחלק בין מדבר כנגדו כמו פלוני קבל ללשון מדבר הוא עצמו לנוכח חייב אני לך דהא ודאי אילו קאמר אני פלו׳ חייב וכו׳ דהוה כאלו חתם לבסוף ומ״מ ס״ל לרש״י דמעיקרא ס״ד דחידושיה דמתני׳ על הראיה שבידה לגבויי לאחר זמן ולא על שעת הפסיקה ומשני לא בשעת פסיקתא פי׳ וחדושיה דמתני׳ על שעת הפסיק׳ וכדרב גידל דוק ותשכח בלשון רש״י ז״ל. והתוספות לא פירשו כן אלא דבעי לדמויי מתחייב מהשתא דמתני׳ להודאה דמיירי בה ר׳ יוחנן ור״ל דכיון דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי ביה מהשתא הכי נמי אלימא למיחשביה הודאה וכיוצא בזה כתבו לקמן גבי הא דערב היוצא לאחר חתום שטרות דמקשו מההיא דגיטין דהיו מוחזקין בטבל׳ ומשני לה בהכי וזהו שכתבו התוס׳ חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה״ג דאי בשטר גמור מה חידוש דחייב אלא ודאי דבכה״ג מיירי ולפי שיטתם קשה להו דכיון דלא נתחייב מעיקרא בשטר גמור אמאי גבי ממשעבדי ותירצו דאע״ג דלא הויא שטר גמור מכל מקום אית ליה קלא ולשיטת רש״י ז״ל וכדכתיבנא. ולשיטת רבינו תם ז״ל דלקמן נמי ניחא דהא להדיא בשטר גמור מיירי וכדבעי׳ למכתב בס״ד. ובמהדורא קמא פרש״י ז״ל כשיטת התוס׳ וז״ל מאי לאו כה״ג שכתב לאשתו בשטר בלא חתימת עדים לאחר שנשא׳ חייב אני לך לזון בתך חמש שנים דאי כתב לה בשטר כתובתה או בחתימת עדים צריכא למימר דחייב אלא ודאי בכה״ג קא מיירי ואשמועינן דכיון דכתב לה חייב וקשיא. לר״ל. בשטרי פסיקתא דברים שפוסקים בין אבי הבן ואבי הבת וכותבים אותם לזכרון דברים בעלמא וחותמי׳ עדי׳ ובאותו שטר כתב לה לזון את בתה ואשמעינן כרב גידל דאע״ג דלא קנו מידו חייב לזון את הבת הואיל ובשעת קדושין פסק עמה דקידושין היינו קנין ולעולם דלא אמר להו אתם עדי. הנקנין באמירה בלא קנין ע״כ. וכתב הריטב״א ז״ל וקשיא טובא לשיטת רש״י ז״ל מנא ליה למקשה דכל הני מתני׳ דקא מותיב מינייהו אפי׳ למאי דס״ד דמיירי בדלא כתו׳ אתם עדי דילמא דמתני׳ דהכא וההיא דכהן וכלהון בשכתוב בהן אתם עדי. ועוד אכתוב כל לשונו ז״ל. ומ״מ לפי מאי דפרישנא במאי דכתב במהדורא בתרא לא קשיא כלל:

ותלמידי רבינו יונה ז״ל כתבו וז״ל הב״ע דא״ל חייב אני לך מנה בשט׳ (כל זמן) כו׳. כלומר שכתב בשטר חייב אני לך מנה ונתן לו השטר ולפיכך היה מחייב ר׳ יוחנן ובכאן י״ל במאי עסקינן אי בשכתב לה בכתיבת ידו מ״ט דר״ל דפטר דמשנה שלימה שנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ואי בשאין חתימת ידו מאי טעמא דר׳ יוחנן דמחייב דהא מצי למימר משטה הייתי בך וכ״ת דמיירי בשמסר לה השטר בפני עדים א״כ אמאי פטור דהא קי״ל דעדי מסירה כרתי ויש לתרץ דמיירי בשניהם מודים שלא היה חייב שהיה יכול לומר משטה הייתי בך אלא שבשטר זה הודה שהיה חייב לו מתחלה ודברי הכל הוא שאם לא היה שם שטר לא היה חייב אבל מחלוקתם הוא בשכתב לה שטר ר׳ יוחנן אמר אלימא מילתא דשטרא ואע״פ ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כיון שכתב לו בשטר וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי דכי היכי דבהודאה אחרת שלא בשטר אם אמר אתם עדי חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך הכי נמי בשטר הואיל ושניהם מודים שלא היה חייב לו כלום ואע״פ שבהודאה אחרת כשתובע טוען שהחיוב אמת חייב המודה הכא אינו חייב אבל אם התובע אומר מנה היית חייב לי והודית לי בו וכתבת לי בשטר בזה מודה ר״ל דחייב. ורבני צרפת ז״ל היו מתרצים ומפרשים שעכשיו הוא מתחייב לו בשטר והראשון נראה יותר למורי הרב נר״ו דמה טעם הוא לומר דבלא כח הודאה יתחייב לו בשטר ובירוש׳ נמי מוכיח כפירושא קמא דגרסינן התם בחזקת שחייב לו דמשמע שהודה שחייב לו מתחלה ומתורת הודאה נתחייב מעצמו אע״פ שלא היה חייב לו כלום וסוגיא דשמעתא נמי הכי מוכח׳ דבדבר שלא היה חייב מתחלה מיירי מדאקשי ממתני׳ דהנושא את האשה שאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב מתחלה ואפ״ה חייב ומתרץ דהתם מיירי בשטרא פסיקתא כלומר שמתחלה בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא היה מתנה מתחלה אלא שמעצמו היה מתחייב לזון אותה לא היה מתחייב. תו מקשינן עלה מהא דתנינא כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ה׳ סלעים ובנו אינו פדוי והא הכא שלא היה חייב לו מתחלה אלא מעצמו נתחייב ואפ״ה חייב ומתרץ שאני התם דמשועבד מדאורייתא כלומר משועבד הוא מן התורה לפדיון בנו לא צריך כתיב׳ ולא כתב לזה אלא כדי לברר לו כהן ומן הדין היה שיהיה בנו פדוי כיון דמשום שעבודא דאורייתא דמתחייב אלא כדעולא דאמר דבר תורה בנו פדוי וכו׳. עכ״ל תלמידי ר׳ יונה ז״ל ולקמן אכתוב לשון הריטב״א בזה בס״ד: