בעא מיני׳ אביי כו׳ – פי׳ ואע״ג דבשלהי פ׳ פסין תניא מתניית׳ שאין צריך לבטל רשות לכל אא׳ אפשר דאביי לא שמעא ליה ההיא מתנייתא ורב׳ לא פשיטא ליה מינה ואע״ג דשמעא ליה מינה ותלמודא כמי לא אותיב מינה לרבה משו׳ דההיא כר׳ אליעזר אוקימנה ורבה דאמר כרבנן וכי אותביה לרבה מברייתא דלקמן לא מצי לדחויי דההיא ר׳ אליעזר היא דקושטא דמילתא תריץ לה דהב״ע דהוה ומת כדאכרח׳ מסיפא דרישא עוד אפשר לומר דאביי שמיעא ליה מתניתא דפרק פסין אלא דאיהו לרבנן מבעיא ליה אי פליגי בההיא על ר׳ אליעזר או לא ומשום דהלכתא כרבנן סתים ליה לבעייה סתומי ומאי דלא דחי רבה ברייתא דלקמן לאוקומה כר׳ אליעזר היינו מטעמא דאמרן דסיפ׳ דרישא מכרחא ליה דרבנן היא ובדהוה ומת מיירי.

(70b:3) איתיביה כו׳ – כלה מפרש לה לקמן. ורבה הב״ע דהוה ומת פי׳ דהוה בהדיה אחרינא בבין השמשות ומת בשבת. פרש״י ז״ל ועל כרחין מיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפום מחיצה ונטה שם כל אחד אהלו דכי מתפקע רשותיה ואין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכי היכי דאיהו אסר אינהו נמי אסרי ע״כ. ורבי׳ ז״ל כתב כן לטעמיה שכתב לקמן בכמה מקומות דישראל אע״ג דליתיה אוסר דס״ל כבית התבן וכבית האוצרו׳ שהוא אוסר. ולפי שטה זו יכול הוא עדיין להעמידה בחצר ובגר שאין׳ לו יורשים וכדתניא לקמן בישראל וגר שהיו דרין במגורה אחת ומת הגר משחשכ׳ כי אף על פי שמחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר אלא דניחא ליה לפרושא בגר מדלא קתני גר כדקתני לקמן. ולא היה רבי׳ צריך לכל זה דאנן הא קי״ל כר״ש דאמר שאפילו הולך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר השיאן מדעתו וכבר אמר רב הלכה כר״ש. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב הילכך מתנייתא אתיא אפילו בחצר ובישראל וכן פר״י ז״ל: לשנים אין לא לא. פי׳ דלהכי ודאי תנייה לאשמעי׳ דצריך לבטל לשניהם ומתנייתא רבנן היא דס״ל דצריך לבטל לכ״א ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב פי׳ דהא פשיטא דאחרי׳ הוה בהדיה דאי לא בהדיה מאן ערב והוה שמעי׳ דקתני לא׳ לאשמעי׳ דמבטל א׳ סגי וכיון דקתני להדיא לשנים ודאי לא קני ליה אלא משום דס״ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי רבה דהא ר׳ אליעזר הא ולא כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר׳ אליעזר היא ושנים שערבו נותנין רשות לא׳ שלא ערב למה לי. פרש״י ז״ל דליכא למימר דקמ״ל דלא גזרינן דילמא אתי לבטולי להו דהכא שפיר מצי לבעילי להו כיון דערבו וכי אמרינן שאין שנים נוטלין רשות היינו בשלא ערבו ומשום דאינהו גופייהו אסרי אהדדי אימא נקטינהו כו׳ פי׳ קמ״ל דלהא ליכא למיחש דכיון שהמבטלין עדיין הם אסורין מביתם לחצר לכל הפחות לא סגיא שלא יערבו.

(ג) בעא מיניה כו׳ – פרש״י ז״ל יורש ששכח אביו ולא ערב ומת בשב׳ מהו שיבטל היורש רשותו לאותן שערבו ויפה כיון ז״ל דאי בשעירב אביהם ומת בשבת אינם צריכין ביטול דכיון שהותרו למקצ׳ שבת הותרו בכלה וכדאמרינן לקמן בשמעתי׳ בא׳ מבני חצר שמת משחשכה והניח רשותו לא׳ מן השוק שאינו אוסר. ואיכא למידק היורש הזה היכן היה דר שאם היה דר עם אביו בבית הזה פשיט׳ דמצי מבטל דהא אבעי לערובו מאתמל מצי מערב דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן את עירובו ודיו וההיא אפי׳ בישראל היא לענין נתינת ערוב מיהת כל שיש לו שם מקום פיאה או מקום לינה ועוד דהא תנן לקמן גבי חמשה ששבתו בטרקלין דא׳ מערב לכלן וגדולה מזו חמש׳ שגבו את ערובן כלומ׳ שעירבו ביניהן שמולך עירוב א׳ ע״י כלם אם רוצין לערב עם שאר בני חצר או עם בני חצר אחרת. ואם כשהיורש אינו דר בכאן למה לי ביטול דהאי קי״ל כר״ש דאמר כל היכא דליתיה אינו אוסר ואף על פי שהלך לשבות בעיר אצל בתו: תירצו בתוס׳ דמשכחת לה בשהיה דר בחצר בבית אחר ולא היה דר עם אביו דאפי׳ ערוב עם בני חצר על ביתו שלא מבעוד יום עכשו שמת מורישו מבעיא לן אם יכול לבטל על הבית שיירש כיון שלא היה דר עם אביו ולא היה יכול לערב עליו מבעוד יום ואלו משום דערוב עם בני חצר לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותה שעה אי נמי משכחת לה שלא היה דר בחצר כלל ובא בשבת לבית ירושתו לדור ולפי׳ אוסר עליהם כיון שלא עירב אביו מבע״י ומסתברא דאע״ג שהיורש דר בחצר אחרת ולא בא לכאן בשבת זו וקא מבעיא ליה דכי אמרי׳ שאם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר דוקא שהולך לשבות שם מבע״י אבל אם היה בכאן מקצ׳ היום ואסור עליהם אף על פי שהלך מקצת היום הנשאר לשבות אצל בתו אוסר הוא עליהם דהואיל ונאסרו ע״י נאסרו ולא נעקרה דירתו מכאן מכיון שקנה בו שביתה לאחר שקדש היום מפני שהלך לשבות מקצת שבת אצל בתו בעיר. ואע״ג דגבי עכו״מז שמת בשב׳ אמרי׳ דנסתלק והותר להם שאני התם דדירת עכו״מז לא שמה דירה ומשום קנסא בעלמ׳ הוא דעשאוה כדירה וכיון שמת נסתלק לאותה שבת ולא גזרו בו כל שאין היורש דר שם אבל בישראל אינו כן וזה טעם כעיק׳ וכן דעת רבותי. ומיהו מה שכתבו בתוס׳ שאם היורש היה דר באחד מן הבתים שבחצר כי צריך הוא לבטל מפני בית ירושתו זה ודאי דין אמת או דילמ׳ יורש כרעא דאבוה הוא פי׳ לאו דוקא משום דהוי יורש ממש דחשבי׳ ליה בכל דוכתא דהא לקמן אקשי׳ למ״ד מבטלין מההוא דגר שמת ובא אחר והחזיק בנכסיו אלא כל שעמד ברשותו וזכה בביתו ואמרי׳ שהוא כיורש וקם בחריקיה וכתב הראב״ד דבעיא דרבא אליבא דשמואל ורב המנונא הוא דס״ל לעיל דאין שוכרין מן העכומ״ז בשבת ואין מבטלין כיון שאין מערבין מבע״י אבל לר׳ יוחנן דס״ל ששוכרין ומבטלין בשבת הכא דעבדי חדא ומבטלין ותדע דהא לקמן בסוגיין אמרי׳ זה הכלל דסיפא לאתויי מת עכומ״ז בשבת שהוא אוסר לכלו שבת וההיא על כרחין לאו לר׳ יוחנן היא דהא לעיל אמרי׳ בהדיא דאליבא דמ״ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מת עכומ״ז בשבת מבטלין אלא ודאי דסוגיין הכא לשמואל ורב המנונא היא ומאי דתריץ ר׳ יוחנן מתנייתא לקמן אפי׳ אליבא דידהו תרתי להו דהכא מיהת מבטלין דיורש כרעא דאבוה הוא והא דא״ל רב נחמן אני אומ׳ מבטלין והני דכי שמואל תנא אין מבטלין הכי פירושו אני אומר דאפי׳ אליבא דשמואל מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין זו שטת הראב״ד ז״ל ומקצת רבותי שיחיו אבל בתוס׳ פי׳ דרבא לדברי הכל בעי לה ואפי׳ לר׳ יוחנן ורב ששת דאמר דשוכרין ומבטלין דילמ׳ שאני סתם שלגבי רשות זה שהם מבטלין יכולין היו לערב כי שלהם היה אלא דאריא דעכומ״ז רבוע עליה ומבטלי עריבו עד שישכיר מה שאין כן בזו שהרשות שנפל ליורש סיום לא היה לו בו שום רשות מבעוד יום ולא היה בר ערוב כלל.