מקבלין קרבנות מן העכו״ם ומקריבים אותם לשמם אבל ישראל מומר הרי הוא פחות מן העכו״ם ואין מקבלין ממנו קרבן בד״א במומר לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא אבל מומר לשאר עבירות והם הנקראים פושעי ישראל ובני אדם הדומים לבהמה מקבלים מהם ויש בקצת דברים אלו תנאים וכבר ביארנו הענין בראשון של חולין וכן ביארנו ענין אסור יציאה בשבת בחומרתא דמדושא אם בחצר ואם ברה״ר בשני של מועד קטן ובמסכת שבת פרק במה אשה וכלל הדברים שהוא מתכשיטי נשים והוא מצוי אצל האיש וזו שהוזכרה כאן פירושה שהיה יוצא בה לרה״ר ואותה שהוזכרה במועד קטן פירושה שהיה יוצא בה לחצר:

מומר לחלל שבתות שכתבנו פירושו פעם ושתים אבל בפעם אחת אינו קרוי מומר וזהו שאמרו מחלל שבתות ולא אמרו מחלל שבת וזה שאמרו בחומרתא דמדושא כגון זה וכו׳ ואע״פ שלא ראו בה כן אלא באותה שעה פירושו כגון זה שהיה עושה כן שבתות הרבה וכן כתבוה בתוספות:

המשנה השניה אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם [ושלהם מותרים לו ולהם] נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין היו שנים אוסרין זה על זה שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותני׳ רשות ואינן נוטלין רשות אמר הר״ם זהו המקום אשר יעדתי לך לבאר בו ענין מבטל רשות וכבר קדם בזה הפרק כאשר הודעתיך כי האדם יבטל רשותו בשבת וכל השוכנים בבית יש לכל אחד מהם רשות החצר ור׳ אליעזר סובר כי מי שיבטל רשותו [סתם] כמו כן בטל ביתו ורשות חצרו וחכמים אומרים כי הוא רשות חצרו בטל רשות ביתו לא בטל אבל כשפירש ואמ׳ שבטל רשות ביתו וחצרו או אחד מהם בלבד הוא מה שבטל אין מחלקת ביניהם בזה וכבר ביארנו בסוף הפרק השני מזאת המסכתא שאין הלכה כר׳ אליעזר וזאת המשנה היא לחכמים ובמי שבטל רשותו בסתם ולפיכך ביתו אסור לו ולהם ומותר לכלם להשתמש בחצר ובדיורין שלהם ומפני זה התרנו לזה שביטל רשותו להשתמש ברשות אלו האנשים שבטל להם לפי שאנו חושבים אותו כאורח אצלם ואמרו נתנו לו רשותם רוצה בו שיבטלו רשותם לאותו היחיד שלא עשה עירוב ויהיה להם מותר להשתמש בכל החצר ובביתו בלבד לא בבתיהם אלא אם פרשו שהם בטלו לו רשות בתיהם כאשר הזכיר מעיקר דעת חכמים ומה שאין אנו אומרים כי אלו שבטלו רשותם שיהיה מותר להם להשתמש בבית אותו שבטלו ושנאמר שהם אצלו כאורחי׳ לפי שלא נחשוב רבים כאורחי׳ אצל יחיד ואמרו היו שנים אוסרין זה על זה ר״ל כששכחו שנים מאנשי חצר ולא עירבו שאינן יכולים אותם שעירבו לבטל רשותם לאותם השנים שלא עירבו לפי שהם כשבטלו לאחד מהם הוא אסור עליו התשמיש כשבטלו רשותם לו מן הטעם האחר שהוא אחד מהם שלא עירב ואפילו חזר [ה]⁠אחד ובטל רשותו לו אסור לו להשתמש לפי שבשעה שבטלו המערבים לא הותר לו התשמיש וזהו שאמר ושנים אין נוטלין רשות ויתבאר לך מזה כי אנשי חצר כשעירבו קצת ונשארו קצת בלי עירוב ויהיו הנשארים יהיו מאחד כי אותן שלא עירבו מבטלין רשותם למערבים ואותן שעירבו לא יבטלו רשותם לאותם שלא עירבו כי שנים שלא עירבו אין נוטלין רשות כשנתן להם וממה שאתה צריך לדעת כי מבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד בפירוש:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר קצת החלק הראשון והחלק השני והוא שאמר אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב פי׳ והאחרים עירבו ביניהם אסור להכניס ולהוציא מבתיהם ומחצר לתוכה ומתוכו לחצר ולבתיהם לו ולהם ושאלו בגמ׳ ביתו הוא דאסור הא מבתיהם לחצר מותר להם והיכי דמי אם לא בטל חצרו אמאי שריא ואם בטל אף ביתו אמאי אסור ופרשוה שכל כיוצא בזה אם בטל להם רשות ביתו וחצרו הם מותרים להכניס ולהוציא ואם לא בטל להם כלום אסור להם להוציא אף מבתיהם לחצר ומשנתנו בשבטל רשותו או חצרו סתם ובא להשמיענו שהמבטל רשותו או חצרו לא נתבטל רשות ביתו בכך עד שיבטל אף רשות ביתו בפי׳ כמו שביארנו בפרק פסין והלכך אסור להם להוציא מביתו לחצר שהרי לא בטל להם רשות ביתו וכל שכן שאסור לו הואיל ובטל את מצרו:

ושלהם מותר לו ולהם להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם אחר שבטל חצרו ופי׳ הטעם בגמ׳ בהיתר שלו מפני שהוא כאורח אצלם ומ״מ מביתו לחצר אסור שאין דרך להיותו נחשב כאורח בביתו ועוד שאם יוציא מביתו לחצר נמצא כמערער בבטולו ואע״פ שמשהחזיקו אין יכול לחזור מ״מ הרי הוא כחוכא וטלולא:

נתנו לו רשותם וכו׳ שאלו בגמ׳ שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ שהיה סבור לפרש שחזרו הם ונתנו לו רשותם דנתנו מעקרא וכבר ביארנו שאין מזה הכרח לפסוק שאין חוזרין ומבטלין:

ונשוב לביאור המשנה והוא שאם נתנו כלם את רשותם לו הוא מותר להוציא מביתו לחצר או אפי׳ מבתיהם אם בטלו לו הכל והם אסורים מבתיהם לחצר ולא עוד אלא אפי׳ מביתו של זה לחצר אע״פ שהכל רשות אחת ושאלו בגמ׳ להוו נמי אינהו אורחים לגביה כלומר ונתירם מביתו של זה מיהא לחצר ותירץ בה שאין אומרין על רבים שהם אורחים אצל יחיד ולשון הגמ׳ חד לגבי חמשא הוי אורח חמשא לגבי חד לא הוו אורחים וגדולי הדור נסתפקו בכאן בשנים השרויים בחצר ולא עירבו ונתן האחד רשותו לשני אם מותר לו בשל חברו וכן אם בטל רשות חצרו ורשות ביתו אם מותר לו להכניס ולהוציא בין משלו בין משל חבירו לאחר שהחזיק חברו בין בביתו בין בחצרו אם לאו אם נאמר כשם שאחד אצל חמשה הוי אורח כך אחד אצל אחד ולא נתמעט אלא רבים אצל יחיד או שמא יחיד אצל רבים נקרא אורח אבל אחד אפי׳ אצל אחד לא נקרא אורח ונראה להם לומר שאין דין אורח אלא יחיד אצל רבים אבל רבים אפי׳ אצל רבים אפי׳ היו המערבים יותר מן המבטלים או אצל אחד אפי׳ אחד וכל שכן רבים אצל יחיד אין בהם דין אורח כלל שאם לא כן למה מבטלין וחוזרין ומבטלין כדי להתיר מקצת היום לאלו ומקצת היום לאלו אם שנים הם יבטל האחד רשות חצרו וביתו לכל היום והותרו שניהם זה מדין בטול וזה מדין אורח ואם רבים הם יבטלו מקצתם למקצתם ויותרו כלם:

היו שנים וכו׳ ר״ל אותם ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להם את רשותם הרי עדיין שניהם אוסרין זה על זה כדין שנים הדרים בחצר אחת ונאסרו שניהם להוציא מבתיהם לחצר שהרי הבתים מיוחדים כל אחד לאחד והחצר משותפת בין שניהם ופרשוה בגמ׳ אפי׳ חזר אחד מהם ובטלה לחברו שמאחר שבשעה שנתבטל לשניהם לא היה הבטול מועיל להם שהרי האחד אסר על חברו אין בטול חברו מועיל לו ויש למדים מכאן שבני חצר שמבטלין רשותם ליחיד צריכי׳ לבטלה בבת אחת שאם לא כן הרי בשעת בטולו של ראשון לא הועיל לו שהרי עדיין האחרים אוסרים ואין זה כלום שלא אמרוה אלא לזה שזכה בו מחמת בטול אבל כל שמבטלין מה שהוא רשותם לגמרי אפי׳ חמשה ובטלו לאחד בזה אחר זה ואפי׳ הפרש גדול בין כל אחד ואחד הועילו הא כל שבטלו לשנים אין האחד יכול לבטל מחברו ופרשוה בגמ׳ אפי׳ אמרו לאחד קני על מנת להקנות:

שאחד נוטל רשות ונותן רשות כלומר נותן רשות ליחיד או לרבים והם מותרים בבטולו וכן נוטל רשות מן האחרים והוא מותר בבטולם שהרי אין בחצר מי שיאסור עליו אבל שנים נותנין רשות כלומר אם שכחו ולא עירבו עם האחרים נותנים להם רשותם ולסלקו עצמם מן החצר לבטל להם את רשותם ואין גוזרין גזירה לשנים שיהיו נותנין רשות שיבאו אף הם ליטול רשות אבל אין נוטלין רשות שהרי אוסר כל אחד על חברו על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: