וסבר לה כר׳ מאיר – דאמר גבי כיפה בפרק קמא (עירובין יא:) חוקקין להשלים ומיהו רשות היחיד גמורה לא הוי כיון דאין בתחתיתו של אילן רחב ד׳ אע״ג דבראשו רחב ארבעה דכלכלה משלימה לעשרה לא הוי רשות היחיד אא״כ מתחיל להיות רחבו ארבעה מתוך ג׳ הסמוכים לקרקע דהכי אמרינן בהזורק (שבת דף קא.) גבי בוצינייתא דמישן והן ספינות ששוליהן חדים ואין בשוליהן רוחב ד׳ ולמעלה הן הולכות ומרחיבות הרבה ומחיצתן גבוהות י׳ אין מטלטלין בהן אלא ארבע אמות דלאו רה״י נינהו ואע״ג דגבוהים עשרה ורחבין ארבעה מלמעלה הואיל ובשוליהן לא הוי ארבעה והכא גבי אילן נמי טעמא משום הכי הוא ותדע שזהו הטעם מדקאמר לקמן כמאן דלא כר׳ יוסי בר ר׳ יהודה וכו׳ ובהזורק נמי מותבינן עלה דההיא מהא דר׳ יוסי.
(1) 
וְרַבִּי סָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
וְרַבִּי סָבַר לַהּ And Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
כיצד היא עושה מוליכו בראשון כול׳ – מה שפירש המורה: דמכל המערבין מקשה שלא יהא צריך שום אדם להוליך עירוב אלא יעמוד בביתו ויעשנו לשם עירוב ויהא עירוב על ידי הואיל והאי דנקט לאותוביה ממתני׳ דיום טוב ושבת1 משום דלא תנן במשנה אחריתי הלכה בהדיא כי הכא. אינו נראה לי כלל דמכמה משניות מוכיח בעירובין דצריך להוליכו ולהניחו במקום שקונה שביתה ולמה הביא זאת. אלא נראה לי דלא מקשה ליה אלא מדוכתא דאתחיל לערובי אלא שלא גמר הדבר יפה ואתה מכשירו על ידי הואיל כמו הכלכלה שנתן עירובו ולא שם אותו יפה הילכך מביא לו מזה הככר שכבר עירב בו ביום טוב שלפניו ועכשיו שרוצה לערב גם באותו ככר עצמו יהא מותר לערב בביתו על ידי הואיל אבל משאר מוליכי עירוב לא רצה להקשותו שאין לומר בהם הואיל כיון שלא התחיל עדין לערב.
1. כן בכ״י פרמא 3061. בכ״י ששון 557 נכפל כאן: ״בשבת״.
כל שהניח את עירובו למטה מעשרה יש פוסקי׳ (שצריך) [שאין צריך] מקום ארבעה שהרי הוא כמונח עמו ברשות שהוא עומד בו אבל אם הניחו למעלה מעשרה יש פוסקים שצריך מקום ארבעה כר׳ יהודא וכר׳ שהוא סובר כמותו והוא מה שאמרו נעץ קורה זקופה ברה״ר והניח עירובו עליה גבוה (שלשה) [עשרה] ורחב ארבעה עירובו עירוב והא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהענין הוא שזה נתכוין לשבות ברה״ר ועוד אינה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד הוא ותירץ הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה שאם לא כן הרי הוא כמונח באויר פחות מכן אין צריך שיהא ברחבה ארבעה ור׳ סובר כר׳ יהודא בזו ומתוך כך נראה לפסוק כן וכן כתבוה גדולי הדור אלא שיש חולקים שלא לפסוק כר׳ יהודא שהרי אמרו בה דלא כר׳ יוסי דאמר בנעץ קנה ברה״ר והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו שחייב כלומר שהוא רה״י בפני עצמו ואלו לר׳ יהודא אינו עושהו רה״י שאם כן חזר לו [הקושיא] הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר עד שתירץ שבטרסקל הדרן מחיצתא מה שאין כן בכלכלה שאינה בראש האילן כטרסקל בראש הקנה שהקנה תחוב באמצעו והדפנות סביב הקנה והדבר ידוע שאין הלכה כר׳ יוסי בטרסקל אלא פטור כמו שהתבאר בראשון של שבת שמאחר שאין הקנה רחב ארבעה אע״פ שעליונו בארבעה אין אומרי׳ גוד אחית וכדר׳ יהודא שאינו עושהו רה״י משום עליונו ומ״מ קשה לו מצד אחר לומר כן שאם כן נתנו בראש קנה האמור במשנתנו אתה צריך לפרשו בשנתן רוחב ארבעה למעלה ונתן עירובו לשם ומשנתנו סתם נאמרה ומתוך כך נראה לפסוק כדברי הראשונים גדולי הפוסקים והמחברים שלא הזכירוה:
יתבאר למטה שיום טוב ושבת שתי קדושות הן ואם עירב למזרח ליום ראשון אינו מועיל לו לשני אלא בשני הרי הוא כבני עירו ואם עירב לרוח זה לשני הימים צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום ראשון ובין השמשות של יום שני שאין זה כיום אחד עד שנאמר שמאחר שהיה קיים בין השמשות של ראשון זכה לשני הימים אע״פ שאינו קיים בין השמשות של שני אלא שתי קדושות הן וכיצד הוא עושה מוליכו בראשון ר״ל ערב יום טוב לסוף אלפים אמה ופי׳ הדברים על ידי שלוחו שאם היה הוא עצמו הולך שם אף בלא עירוב קנה שביתה ברגליו אלא מוליך את העירוב על ידי שלוחו או על ידי עצמו ובמתכוין לקנות בעירוב ומחשיך עליו ר״ל שמעמידו לשם עד שיקדש היום ואומר שיקנה לו העירוב וקונה לו ואח״כ נוטלו ובא לו שאם יניחנו שם שמא יפסד ונפקע עירובו לשני ובשני ר״ל ממחרת שהוא יום טוב ראשון מביאו לשם ומחשיך עליו ואוכלו לשם אם ירצה שהרי שבת הוא ואין יכול להביאו ואין אומרין הואיל ובידו להוליכו יהא כאילו הוליכו אחר שכבר הונח שם לשני הימים שהרי פעמים שאי אפשר להוליכו כגון יום טוב אחר השבת שאין לו תקנה אלא שיניחנו שם ערב שבת ולמחר בשבת ילך ויראה ואם ישנו שם עדיין יחשיך עליו ויקנה לו לשני ואף ביום טוב לפני השבת אם היה מקום המשתמר מניחו שם ועירוב קונה לו בתחלת השבת לשבת ואין צריך לומר (לו) כלום ואע״פ שבתלמוד המערב נראה שדוקא נוטלו ומחזירו שלא תהא הנחתו בחמישי קנה לו בשבת לכתחלה הואיל ויום טוב מפסיק בנתים וצריך להחזירו לשם ממש בערב שבת נראין הדברים כחולקין על תלמוד שלנו ואין לסמוך עליהן ולשון תלמוד המערב בזה ר׳ חגאי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתה בשבת על דעתיה דר׳ אליעזר קנה על דעתין דרבנן לא קנה אמר ר׳ יוסי ולמה אין מערבין מערב יום טוב לשבת שכן אין מערבין מערב שבת לשבת ופרשו בו גדולי הדור כלומר אינו דומה מערב בחמישי לשבת למשנתנו שלא אמרו אלא מוליכו ומחזירו אבל להניחו לכתחלה מערב יום טוב לשבת לא אלא שמפני שאין מערבין מערב שבת זה לשבת מפני שהוא יום טוב הואיל ואין לו להניחו למחר בשבת אף במניחו בחמישי לא שאינו קונה ממילא אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מערב שבת לשבת מערב הוא בחמישי ומ״מ הרי אמרו מערב אדם לכל שבתות השנה ומי לא עסקינן אף בשיום טוב לפניה ועוד שאם כן אי אפשר לערב בפת ליום טוב שלאחר השבת שהרי אי אפשר לו להחזירו בשבת אלא שאין הדברים נראין וכל שהוא מקום המשתמר מניחו לשם וקנה לו שביתה מאליו אם ישנו שם ולמטה יתבאר הענין בארוכה:
והא דבעי׳ לר׳ חוקקין להשלים למהוי מקום ד׳ מפני שהכלכל׳ נתונה למעלה בראשו של אילן וגם אם היא נתונה למעלה יש בעמק שוליה ג׳ טפחי׳ והעירוב נתון בשוליה דליכא למימר לבוד דהכי אורחא דמילתא מסתמא הא אלו היתה כלכלה בראשו של אילן ואין בשוליה עומק ג׳ טפחים הוה אמרינן לבוד והרי יש בצרוף הכלכלה וגופו של אילן ד׳ טפחים וזה ברור וכן פרשו בתוספת. וא״ת ולמה לן לדחוקי ולמימר דר׳ סבר חוקקין להשלי׳ לימא דמיירי באילן שאין בו ד׳ ויש בכלכלה גובה רחב ד׳ טפחים ולפי׳ עירובו עירוב דהא איכא מקום ד׳ וליכא רשות היחיד כיון שיש בקיעת גדיים וי״ל דא״כ פשי׳ שעירובו עירוב ומאי קמ״ל ואי משום דקמ״ל אסור ליטלו בשבת משום דצדדין אסורין אמאי אשמעי׳ הכא לשמעי׳ בעלמא שהרי אין זה מעלה ולא מוריד לעניין עירוב אלא ודאי הא קמ״ל דאמרי׳ חוקקין להשלים לד׳ טפחים ואכתי ק״ל אמאי דחיק לאוקמיה מתנייתא בתרי גווני נימא דכלה רישא וסיפא באילן שאין בו ד׳ טפחים קתני רישא דלמעל׳ מעשר׳ אין עירובו עירוב משו׳ דבעי׳ מקום ד׳ וליכא וכדקא מפרשי׳ בסיפא ולמטה מעשרה עירובו עירוב דכל שהוא למטה מעשרה לא בעי׳ מקום ד׳ וכדאית׳ לקמן תירץ הר״ם בר שניאור ז״ל דמשמע לן דמאי דקאמר ר׳ דמעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב אינו מפני חסרון מקום ד׳ אלא מפני איסור טלטול שבת דומי׳ דרבנן דאמרי. עלה כל שאסור ליטלו ומתני׳ נמי אע״ג דלא איירו בה רבנן לא מפרשי׳ לה מטעמא דלית ביה ד׳ טפחים משום דמשמע לן דמתני׳ דומיא דבריתא מיירי באיסור טילטול שבת.
מאי ר׳ יהודה דתניא רבי יהודה אומר נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה גבוה עשרה ורחבה ד׳ עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב אינה גבוה עשרה אין עירובו עירוב אדרבא הוא ועירובו במקום אחד הוא. כך גרש״י ז״ל וכתב הוא ז״ל דסיפא הוא דקשי׳ לן דקס״ד דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב בין אגובה ובין ארחב קאי ולהכי פרכי׳ באינה גבוה עשרה למה אין עירובו עירוב דהא לאו רשות היחיד הוא וה״ל הוא ועירובו במקום אחד אבל רישא דקתני גבוה עשרה ורחבה ד׳ עירובו עירוב ל״ק: דסביר לן כרב׳ שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות והוה ליה הוא ועירובו ברשו׳ היחיד. והקשו בתו׳ דא״כ לקמן שדוחק התלמוד עצמו לסיועי׳ לרב׳ אמאי לא סייעיה מהכא וי״ל דלא אסתייע משום דסבירא לן דכי קתני שרחבה ד׳ טפחים היינו בראש הקורה ויש תחתיה בקיעת גדיים ולא חשיבא רשות היחיד וכן פי׳ הראב״ד ז״ל וא״ת ומאי האי דפרכי׳ בכשאינה גבוה עשרה הוא ועירובו במקום אחד דהא כרמלית היא ודילמא כרבנן ס״ל דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: ויש לומר דהכי פרכינן דאם איתא טפי הוי לן למימר שיהא הוא ועירובו במקום אחד כשהוא למטה מעשרה יותר משהו׳ למעלה וכיון דהוי עירוב למעלה כ״ש דהוי עירוב למטה ויש נסחאות דגרסי׳ בהדיא דפרכי׳ בין מרישא בין מסיפא גבוה עשרה היאך עירובו עירוב דהא הוה ליה הוא במקום אחד ועירוב במקום אחר ותו ואם לאו אין עירובו עירוב אמאי והא הוא ועירובו במקום אחד. ואפי׳ גרסתינו יש לפ׳ כן דסיפא ורישא קשיא לן ומסתיים לה תלמודא בלישנא דנקט אדרבא כלומר דאדרבא איפכא מסתברא. ומסתברא דאפי׳ לגרס׳ זו האחרונה עיקר קושיין מסיפא הוא דאלו מרישא הא מצי׳ לתרוצי דטעמא כדרב׳ שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע דלא אלימא ממתני׳ דפרישנא בהכי.
ורבי סבר לה בענין זה כר׳ מאיר, וכן סבר לה כר׳ יהודה.
And Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(2) סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים.
The Gemara clarifies: He holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said the following in the case of an arched gateway in which the lower, straight-walled section is three handbreadths high, and the entire arch is ten handbreadths high: Even if, at the height of ten handbreadths, the arch is less than four handbreadths wide, one considers it as if he carves out the space to complete it, i.e., the arch has the legal status as though it were actually enlarged to a width of four handbreadths. Similarly, in our case the basket is taken into account and enlarges the tree to a width of four handbreadths.
ורבי סבר כר׳ מאיר דאמר חוקקין להשלים וכרבי יהודה דבעי עירוב על מקום ד׳ – וא״ת והך כלכלה היכי דמי אם היא שוה לגבי האילן או תלויה למטה בפחות מג׳ לגבי האילן אם היא שוה לגבי האילן א״כ אמאי צריך חקיקה ואם היא תלויה למטה מג׳ לגבי האילן א״כ היכי פריך לעיל ואי אית ביה ד׳ כי נתנו על הכלכלה מאי הוי הא לא חשיב רשות היחיד אפילו יש באילן ד׳ אם לא מטעם חקיקה דרחוקה מגב האילן וי״ל כגון שפי הכלכל״ה שוה לגבי האילן ומ״ה הוי חורי רה״י והעירוב מונח בשולי הכלכלה שהיא רחוקה ג׳ ולהכי צריך חקיקה והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה או שהכלכלה רחבה ד׳ ומכל מקום לא הוי רה״י הואיל והגדיים בוקעין בו וי״ל דא״כ במאי דנקט כלכלה לא השמיענו מידי דלינקוט עמוד שיש בראשו ד׳ ואין בתחתיתו ג׳ ואף על גב דאשמעינן דצדדין אסורין לא הוי ליה למתנייה הכא כיון שבעירוב לא השמיענו כלום אלא ודאי נקט כלכלה לאשמעינן דחוקקין להשלים ובעינן עירוב על מקום ד׳ וא״ת אכתי למה ליה למימר כלל סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כר׳ יהודה לימא לעולם אימא לך דלא בעינן עירוב על גבי מקום ד׳ והכא כשהכלכלה שוה לראשו של אילן וקמ״ל דלא חשיב רשות היחיד אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד משום דהתם הדרן מחיצתא ונראה לפרש דמשמע ליה דווקא נתנו על כלכלה הוי עירוב הא נתנו על גבי אילן לא הוי עירוב מדקתני נתנו בכלכלה ולא קתני תלאו לכלכלה באילן ונתן שם עירובו הלכך ע״כ אויר דשולי הכלכלה רחוק שלשה מגב האילן.
סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים. ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר׳ יוסי בר׳ יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת קא.) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש״י ז״ל. ור״ח ז״ל פירש: סבר לה כר׳ מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד׳ טפחים לא.
וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (עירובין ו:), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב״ד ז״ל על הרב אלפאסי ז״ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד׳ אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד׳ אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז״ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע.
והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב״ד ז״ל: דאע״ג דסתמא דמתני׳ כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ״מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד.) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע״ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.
בד״ה ורבי סבר כו׳ והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה כו׳ וי״ל דא״כ אמאי נקט כלכלה כו׳ עכ״ל הא דלא מוקי נמי בדלית בכלכלה עם האילן מקום ד׳ ולא ס״ל כר׳ יהודה היינו נמי מה״ט דא״כ אמאי נקט כלל כלכלה אך קשה דאימא דיש באילן גופיה מקום ד׳ והכלכלה תלויה למטה מג׳ ואשמעינן דלא הוי חורי רה״י דלא אמרינן חוקקין להשלים ועירובו הוה עירוב משום דלא בעינן מקום ד׳ כר״י ויש ליישב גם בזה אמאי נקט כלכלה בכהאי גוונא מצי לאשמועינן בהניח העירוב באילן גופיה שיש בו ד׳ בחור שיש בו למטה מג׳ ואין בחור מקום ד׳ דלא אמרינן חוקקין להשלים ועירובו עירוב דלא בעי מקום ד׳ אבל השתא דסבר כר״י דבעי מקום ד׳ וסבר כר״מ דאמרינן חוקקין נקט כלכלה דשייך למימר ביה דפי הכלכלה שוה לאילן ושוליו למטה מג׳ דלא שייך לאשכוחי בכה״ג באילן גופיה ודו״ק:
בא״ד או שהכלכלה רחבה ד׳ ומ״מ לא הוי רה״י הואיל וגדיים כו׳ עכ״ל ק״ק דאימא דלא בעי לאוקמא הכי דא״כ הוי דלא כר״י בר יהודה דכיון דהכלכלה גופה רחבה ד׳ הרי הדרן לה מחיצות ואימא גוד אחית מחיצתא ויש ליישב ודו״ק:
בא״ד ואע״ג דאשמועינן דצדדין אסורין כו׳ עכ״ל גם לאותה גירסא דל״ג בדברי ר׳ אסור ליטלו מ״מ מפלוגתייהו מדברי רבנן דאמרי כ״מ שאסור ליטלו שמעי׳ דרבי נמי אוסר ליטלו כמ״ש רש״י לעיל ודו״ק:
ומבארים: סבר לה כר׳ מאיר, שאמר ר׳ מאיר: בכיפה הגבוהה עשרה טפחים ויש ברגליה שלושה אבל אין ברוחבה ארבעה טפחים שחוקקין להשלים. שגם במקום שאין בפועל חלל, משלימים אנו במחשבה את החלל כאילו חקקו (עשו חור) באותו מקום כדי להשלימו לכלל חלל הראוי. וכן לענין כלכלה, שאף היא נחשבת כדי להשלים את רוחב האילן לארבעה.
The Gemara clarifies: He holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said the following in the case of an arched gateway in which the lower, straight-walled section is three handbreadths high, and the entire arch is ten handbreadths high: Even if, at the height of ten handbreadths, the arch is less than four handbreadths wide, one considers it as if he carves out the space to complete it, i.e., the arch has the legal status as though it were actually enlarged to a width of four handbreadths. Similarly, in our case the basket is taken into account and enlarges the tree to a width of four handbreadths.
הכל
(3) וְסָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בָּעִינַן עֵירוּב עַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה וְלֵיכָּא.
And he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: We require that the eiruv rest on a place that is four by four handbreadths wide, and here there is not a width of four handbreadths without taking the basket into account.
וסבר אף כר׳ יהודה — שאמר: בעינן [צריכים אנו] עירוב על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים, וכאן ליכא [אין] בלא שתשלים הכלכלה לארבעה.
And he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: We require that the eiruv rest on a place that is four by four handbreadths wide, and here there is not a width of four handbreadths without taking the basket into account.
הכל
(4) מַאי רַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נָעַץ קוֹרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵירוּבוֹ עָלֶיהָ גָּבוֹהַּ י׳ עֲשָׂרָה וּרְחָבָה ד׳ אַרְבָּעָה עֵירוּבוֹ עֵירוּב וְאִם לָאו אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
The Gemara now asks: What is the source of the ruling of Rabbi Yehuda? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: If one stuck a cross beam into the ground in the public domain and placed his eiruv upon it, if the cross beam is ten handbreadths high and four handbreadths wide, so that it has the status of a private domain, his eiruv is a valid eiruv; but if not, his eiruv is not a valid eiruv.
מאי ר׳ יהודה דתניא נעץ קורה ברשות הרבים להניח עירובו עליה גבוהה י׳ טפחים ורחבה ד׳ עירובו עירוב אין גבוה י׳ טפחים אין צריך בראשו ד׳ ואפילו אין בראשו ד׳ הוא ועירובו במקום אחד הן [כמאן דלא] כר׳ יוסי בר׳ יהודה דתניא רבי יוסי ב״ר יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח ע״ג חייב כלומר דרשות היחיד היא. ור׳ יהודה סבר גבוה י׳ ואינו רחב ד׳ רשות הרבים היא דתני עירובו עירוב.
ה״ג: גבוהה עשרה ורחבה ד׳ עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב – גבוהה י׳ ורחבה ארבעה עירובו עירוב אע״ג דרה״י היא הך קורה והוא נתכוון לשבות ברשות הרבים הא אמרן הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע וגבי אילן הוא דלא הוי עירוב כדאוקימנא בנופה נוטה חוץ לד״א אבל הכא דליכא נוף שפיר דמי.
ואם לאו אין עירובו עירוב – קס״ד דהכי קאמר ואם לאו דאינה גבוהה עשרה או שאינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב ולהכי מתמהינן אינה גבוהה עשרה אדרבה כ״ש דעירובו עירוב דכשאינה גבוהה י׳ הויא כמאן דמנחה ברשות הרבים.
(ד-ה) הכי גריס רש״י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.
גמ׳ ר׳ יהודה אומר נעץ כו׳ גבוה י׳ ורחבה ד׳ כו׳ כתב הרא״ש בשם הר״מ דאמאי דחיק לאוקמי מתני׳ בדוחק גדול בנופו נוטה כו׳ לוקמא כר״י ובאילן שאין בנופו רחב ד׳ כו׳ נראה דלא מתוקמא מתני׳ כר״י כו׳ וסתם קנה משמע אפי׳ כל שהוא ודלא כפרש״י כו׳ עכ״ל ע״ש וק״ק דאכתי מילתיה דרבי איכא לאוקמא בהכי דלכך למעלה מי׳ אין עירובו עירוב משום דאין בו מקום ד׳ דהא קושטא הוא דסבר כר״י דבעי מקום ד׳ גבי כלכלה כדאמרי׳ בגמ׳ וע״כ הנראה לקיים פרש״י ומשום דסתם אילן יש בנופו למעלה מקום ד׳ ואי הוה איירי מתני׳ באין רחב ד׳ ה״ל לפרושי כדמפרש לה ר״י בברייתא ור׳ נמי אי הוה איירי באין רחב ד׳ ה״ל לפרושי [ג] והשתא אדרבה אית לן למימר דקנה נקט דומיא דאילן ברחב ד׳ כפרש״י ודו״ק:
שם דאדרבה כ״ש דהוא במקום א׳ כו׳ ל״א אדרבה כו׳ כלשון השני פרש״י ולשון ראשון יש לפרשו קרוב לזה וה״ק כיון דבאינו גבוה י׳ אתה אומר דאין עירובו עירוב אע״ג דהוא ועירובו במקום א׳ כ״ש דאית לן למימר בגבוה י׳ דאין עירובו עירוב דהוא במקום א׳ ועירובו במקום אחר וק״ל:
א ושואלים: מאי [מה הוא] כלומר, היכן נאמרו דברי ר׳ יהודה? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר׳ יהודה אומר: נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה, אם היתה הקורה גבוה עשרה ורחבה ארבעה טפחים, שדינה כרשות היחיד — עירובו עירוב, ואם לאו [לא] — אין עירובו עירוב.
The Gemara now asks: What is the source of the ruling of Rabbi Yehuda? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: If one stuck a cross beam into the ground in the public domain and placed his eiruv upon it, if the cross beam is ten handbreadths high and four handbreadths wide, so that it has the status of a private domain, his eiruv is a valid eiruv; but if not, his eiruv is not a valid eiruv.
הכל
(5) אַדְּרַבָּה הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד אֶלָּא הָכִי קָאָמַר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּרֹאשָׁהּ אַרְבָּעָה אִין גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה אֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּרֹאשָׁהּ אַרְבָּעָה.
The Gemara expresses surprise: On the contrary, if the cross beam is not ten handbreadths high, why shouldn’t his eiruv be valid? He and his eiruv are in the same place, i.e., in the public domain.Rather, this is what he said: If the cross beam is ten handbreadths high, it is necessary that its top be four handbreadths wide, so that it can be considered its own domain; but if it is not ten handbreadths high, it is not necessary that its top be four handbreadths wide because it is considered part of the public domain.
אלא – האי ואם לאו דקתני לאו אגובהה קאי אלא ארוחב קאי והכי קאמר גבוהה י׳ והניחה בראשה אם יש ברחבה ד׳ הוי מקום חשוב להנחת עירוב עירובו עירוב ומשום דהוא ברה״ר ועירובו ברה״י לא מיתסר כדאמר דהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות ואם לאו דגבוהה י׳ ואינה רחבה ד׳ אין עירובו עירוב דכיון דגבוהה עשרה ואין העירוב מונח על גבי מקום ד׳ הוה ליה כמונח באויר ומדוקיא שמעינן הא אינה גבוהה עשרה אפילו אינה רחבה ד׳ עירובו עירוב דכיון דלמטה מעשרה הויא לה כמאן דמנחה אארעא דמיא דכל למטה מי׳ קלוטה כמה שהונחה דמיא.
גבוהה עשרה – דמידלייא מרה״ר צריך שיהא ברוחבה ארבעה שיהא שם מקום חשוב.
אינה גבוהה עשרה אין צריך שיהא רוחבה ד׳ – דאפילו פחות מד׳ עירובו עירוב דכל למטה מעשרה כמאן דמנחה אארעא היא.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 4]
(ה) ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.
אלא לאו ק״ק גבו׳ עשרה צריך שיהיה בראשה ד׳ אין גבוה עשרה אין צריך שיהא בראשה ד׳ טפיחים – פרש״י ז״ל דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב לאו אגובה קאי אלא ארחב. וה״ק כי כשהיא גבוהה עשרה אם היא רחבה ד׳ טפחים עירובו עירובו ואם אינה רחבה ד׳ אין עירובו עירוב דבעי׳ מקום ד׳ ודייקי׳ מינה דאם אינה גבוה עשרה לא בעי׳ רחבה ד׳: והא דלא בעי׳ עירוב ע״ג מקום ד׳ כשהוא למטה מעשרה פרש״י ז״ל דכיון דלמטה מעשרה הוא כמאן דמנח אארעא דעי ע״כ: ויש מקשים שלא אמר כן אלא כשנח בדבר שאינו מסויים כגון שנח בפני הכותל ולא קשיא כלל שלא נתכוין רבי׳ ז״ל לומר שיהא דין זה בכל מקום אלא שלענין הנחת עירוב חשבי׳ ליה כמונח בקרקע מכיון שהנחתו תוך עשרה טפחים שהוא אויר ממקומו של אדם בר״ה.
כמאן דלאו כרבי יוסי מה שפי׳ שפירשנו למעלה מתני׳ דרבי דגבוה עשרה טפחים ורחבה ד׳ לפי׳ עירובו עירוב ולא חשיב ברשות היחיד מפני שלמטה אינה רחבה ד׳ ואיכא בקיעת גדים. יש לפ׳ כאן דההוא רישא קיימי׳ דהא דלא כרבי יוסי ברבי יהודא דלדידיה כל שיש ברחבו ד׳ טפחים וגבוה עשרה כגון טרסקל זה אף על פי שהוא קצר למטה ויש תחתיה בקיעת גדיים חשיב רשות היחיד אלא ודאי דר׳ יהודה לית ליה דר׳ יוסי בריה ופרקי׳ דלעולם כבריה ס״ל וע״כ לא קאמר ר׳ יוסי אלא התם גבי טרסקל דהוי למעלה מחיצתו סביבות הקורה ונראות כאלו יורדות למטה וראוי לומר גוד אחית מחיצתו. אבל קורה זה שהיא רחבה למעלה ד׳ טפחים ומתקצרת ויורדת למטה מעט מעט לא הדירן מחיצתא ואין בה היכר לומר גוד אחית מחיצתה ובתוספ׳ פירשוה וגם הראב״ד ז״ל אבל רש״י ז״ל פי׳ דעל אוקמתא דרבינא דלעיל קיימינן דכלכלה לא חשיבא רשות היחיד אף על פי שיש בה רחב ד׳ טפחים כשחוקקין באילן להשלימה לד׳ וטעמא משום שיש תחתיה בקיעת גדיים ועלה אמרי׳ השתא דלא כרבי יוסי דלדידיה אמרי׳ גוד אחית מחיצתא גבי טרסקל אף על פי שיש תחתיו בקיע׳ גדיים מכיון שיש ברחבו ד׳ טפחי׳ אבל בכלכלה זו אין בה רחב ד׳ בשים מקום אלא א״כ תאמר חוקקין להשלים ותרתי לא עבדי׳ דנימא חוקקין להשלים ודנימא גוד אחית מחיצתא דאין זה מחוור בעיני דא״כ הוה לן למימר הא מילתא לעיל בסמוך ולאתויי בתר הכי במתניתא דרבי יהודה ושקלא וטריא דעלה כתב רש״י ז״ל דאיכא דמפרשי דהא דאמרינן כמאן דלא כר׳ יוסי דקאי אנעץ קורה דקאמר ר׳ יהודה קורה שאין ברחבה ד׳ טפחים לא חשיבא רשות היחיד וה״ק כמאן כר׳ יהודה קורה דגבוה עשרה צריכ׳ שיהא בראשו ד׳ דלא הוי רשות היחיד בפחות מד׳ דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד וסתם טרסקל אינו רחב ד׳ טפחים. והקשה רבינו ז״ל על פי׳ זה דהא בפ״ק מיתי לה להא דר׳ יוסי בר׳ יהודה גבי בצייתא דמישן שרחבות ד׳ טפחים למעלה אלא דאיכא תחתיהם בקיעת גדיים ומוכח התם דטעמא דר׳ יוסי משום דאמרי׳ גוד אחית מחיצתא כיון שיש למעלה רחב ד׳ טפחים ועוד שבכל מקום שאמרו בתלמוד דליכא רשות היחיד בפחות מד׳ למה לא אמרו דהוי דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה כדאמרן הכא. ויפה הקשה רבי׳ ז״ל ועוד קשה לנו דהא לא שמעינן בדר׳ יהודה דילמא משום דלא הוי רחב ד׳ טפחים לא הוי רשות היחיד. אלא א״כ היו מפרשים הברייתא כפי׳ התוספות והראב״ד ז״ל שכתבנו למעלה דמשום דליכא ד׳ טפחים למטה לא הוי רשות היחיד וא״כ הפי׳ יבא כראוי וליכא למקשי עליה מידי.
ומתחילה תוהים: אדרבה, אם אין בגובהה של הקורה עשרה טפחים מדוע לא יהא עירובו עירוב הרי הוא ועירובו במקום אחד; כלומר ברשות הרבים, שהרי כיון שמקום העירוב למטה מעשרה טפחים, נחשב אף הוא כמונח למטה ברשות הרבים. אלא הכי קאמר [כך אמר]: גבוה עשרה טפחים — צריך שיהא בראשה ארבעה כדי שתיחשב רשות בפני עצמה, אין גבוהה עשרה — אין צריך שיהא בראשה ארבעה, משום שאז בטלה היא לרשות הרבים.
The Gemara expresses surprise: On the contrary, if the cross beam is not ten handbreadths high, why shouldn’t his eiruv be valid? He and his eiruv are in the same place, i.e., in the public domain.Rather, this is what he said: If the cross beam is ten handbreadths high, it is necessary that its top be four handbreadths wide, so that it can be considered its own domain; but if it is not ten handbreadths high, it is not necessary that its top be four handbreadths wide because it is considered part of the public domain.
הכל
(6) כְּמַאן דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ טְרַסְקָל וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּיב.
The Gemara poses a question: In accordance with whose opinion did Ravina offer his explanation, which maintains that we are dealing with a basket that completes the dimension of the tree to four handbreadths and yet it is not treated as a private domain? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: If one stuck a reed into the ground in the public domain, and placed a basket [teraskal] four by four handbreadths wide on top of it, and threw an object from the public domain, and it landed upon it, he is liable for carrying from a public domain to a private domain. According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, if a surface of four by four handbreadths rests at a height of ten handbreadths from the ground, this is sufficient for it to be considered a private domain. Ravina’s explanation of Rabbi Yehuda HaNasi’s position, however, does not appear to accept this assumption.
כמאן – מתרץ רבינא לעיל אע״ג דחוקקין להשלים ואיכא רוחב ד׳ לא הוי רה״י משום דאין בעיקרו ד׳ דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה.
טרסקל – סל רחב ד׳ וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב שהרי זרק מרשות הרבים לרה״י אלמא אע״ג דקנה אינו רחב ד׳ הוי רה״י הואיל ועליונו ד׳ דאמרינן גוד אחית והכי מפרש בהזורק.
כמאן דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה – לספרים דגרסי בסמוך התם (כי) הדרן מחיצתא אבל בקורה לא הדרן מחיצתא דמשמע דקאי אברייתא דנעץ קורה ומשמע ליה דאיירי אפילו חוץ לארבע אמותיו דומיא דמתניתין אפילו הכי הוי עירוב דכיון דאין בתחתיתו ג׳ אע״ג דראשו ד׳ לא הוי רשות היחיד דגדיים בוקעים בו ולהכי קאמר דלא כרבי יוסי ברבי יהודה.
והא דאמרינן: כמאן דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז״ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ״ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ״ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא״כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (שבת ז:) ובריש פרק הזורק (שבת צט, ב; ק.), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש״י ז״ל בפי׳ בפרק קמא דשבת (שבת שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי׳ מקום בפני עצמו הוא ואע״פ שהוא אויר רה״י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב.
והראב״ד ז״ל פירש ג״כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע״ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד׳ אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.
והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה. פירש הוא [הראב״ד] ז״ל דאדר׳ יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר׳ יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע״פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר׳ יוסי בריה אזלא, דאילו לר׳ יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה״י הוא. וכן פירש ר״ח ז״ל דאדר׳ יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ״ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי׳ טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר׳ יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד׳ אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש״ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס״ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ״ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי׳ טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה״י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.
תוס׳ בד״ה כמאן דלא כר״י בר״י כו׳ אבל בקורה לא הדרן מחיצתא כו׳ עכ״ל אע״ג שהקורה גופיה רחב ד׳ למעלה לא מקרי הדרן מחיצתא שאין המחיצות ניכרות בו כמו בטרסקל שיש בו ד׳ דפנות חלל ביניהן שהמחיצות ניכרות בהן ודו״ק:
ושואלים: כמאן [כשיטת מי] ההסבר הזה שמדובר בסל המונח באילן ומשלימו לארבעה טפחים ועם כל זה איננו נחשב כרשות היחיד? שלא כשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל (סל רחב) וזרק חפץ ונח על גביו — חייב, לפי שהוציא מרשות הרבים אל רשות היחיד. שלשיטה זו אם יש בראש העמוד רוחב ארבעה ומקום זה מוגבה עשרה טפחים, דיו להיחשב רשות היחיד. ואילו בהסבר דברי רבי לא קבלנו הנחה זו!
The Gemara poses a question: In accordance with whose opinion did Ravina offer his explanation, which maintains that we are dealing with a basket that completes the dimension of the tree to four handbreadths and yet it is not treated as a private domain? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: If one stuck a reed into the ground in the public domain, and placed a basket [teraskal] four by four handbreadths wide on top of it, and threw an object from the public domain, and it landed upon it, he is liable for carrying from a public domain to a private domain. According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, if a surface of four by four handbreadths rests at a height of ten handbreadths from the ground, this is sufficient for it to be considered a private domain. Ravina’s explanation of Rabbi Yehuda HaNasi’s position, however, does not appear to accept this assumption.
הכל
(7) אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם הָדְרָן מְחִיצָתָא הָכָא לָא הָדְרָן מְחִיצָתָא.
The Gemara refutes this and claims that this proof is not conclusive: Even if you say that Ravina’s explanation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, a distinction can be made: There, in the case of the basket resting on a reed, the sides of the basket constitute partitions that surround the reed on all sides, and we can invoke the principle of: Lower the partition, according to which the partitions are viewed as extending down to the ground. Consequently, a kind of private domain is created within the public domain. Here, in the case of the basket hanging from the tree, the partitions of the basket do not surround the tree, and so they do not suffice to create a private domain.
ודחינן אפילו תימא ר׳ יוסי כאבוה סבירא ליה ושני טרסקל הואיל והדרן מחיצתא אבל (לא) עמוד או קורה דלא הדרן מחיצתא לאו כרשות היחיד היא ר׳ ירמיה אמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה טפחים אף על גב שלא הביאה כמי שהביאה נחשבת.
התם הדרן מחיצות – הטרסקל סובבת את הקנה שהרי תחוב באמצעיתו וכי אמרינן גוד אחית מחיצות הטרסקל עד הקרקע נמצא קנה מוקף מחיצות שחללו ארבעה ותו ליכא למימר מידי.
הכא לא הדרן מחיצות – דכלכלה אינה מקפת את עביו של אילן וכי אמרינן גוד אחית אכתי אית לן למימר חוקקין להשלים לאיצטרופי כלכלה בהדי אילן ותרתי לא אמרינן ואית דמפרשי כמאן דלא כר׳ יוסי אנעץ קורה קאי דקא״ר יהודה קורה שאין ברחבה ד׳ מלמעלה לא הוי רה״י ואמרינן הא דלא כר׳ יוסי דאמר טרסקל הוי רשות היחיד ומוקמית לה בשאין רחב ארבעה ולאו מילתא היא חדא דבהדיא מפורש בהזורק ומותבינן מינה אדרב הונא דאיירי בבוצינייתא דמישן שרחבות למעלה וקצרות למטה ואותבינן ונימא גוד אחית מחיצתא מי לא תניא ר׳ יוסי בר ר׳ יהודה כו׳ אלמא טעמא משום גוד אחית הוא ונמצא תחתונו של קנה מוקף מחיצות בחלל ארבעה ואי כשאין טרסקל רחב ד׳ כי אמרינן גוד אחית מאי הוי ועוד בכל דוכתא דאמר פחות מד׳ לאו רשות הוא אמאי לא אמרינן כמאן דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה כדאמר הכא.
ודוחים: אין זו ראיה גמורה: אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה, אלא שיש לחלק, התם [שם] — הדרן מחיצתא [סובבות מחיצות], שהסל מקיף את הקנה מכל צידיו וראויים מחיצותיו להיחשב כאילו נמשכות הן עד למטה (״גוד אחית״), וראוי אם כן מקומו להיחשב כרשות היחיד. הכא [כאן] — לא הדרן מחיצתא [אין סובבות מחיצות], שהרי הכלכלה שבאילן אינה מקיפה אותו מכל צידיו ולכן מחיצותיה אינן מספיקות כדי להחשיבו רשות היחיד.
The Gemara refutes this and claims that this proof is not conclusive: Even if you say that Ravina’s explanation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, a distinction can be made: There, in the case of the basket resting on a reed, the sides of the basket constitute partitions that surround the reed on all sides, and we can invoke the principle of: Lower the partition, according to which the partitions are viewed as extending down to the ground. Consequently, a kind of private domain is created within the public domain. Here, in the case of the basket hanging from the tree, the partitions of the basket do not surround the tree, and so they do not suffice to create a private domain.
הכל
(8) רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שָׁאנֵי כַּלְכַּלָּה הוֹאִיל וְיָכוֹל לִנְטוֹתָהּ וְלַהֲבִיאָהּ לְתוֹךְ עֲשָׂרָה.
Rabbi Yirmeya said that the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in the Tosefta can be explained in an entirely different manner: A basket is different, since one can tilt it and in that way bring it to within ten handbreadths of the ground. Without moving the entire basket, one can tilt it and thereby remove the eiruv in order to eat it, without carrying it from one domain to another.
רבי ירמיה אמר – לעולם מתניתין דלעיל רישא וסיפא ברוחב ד׳ ודקא קשיא לך כי נתנו בכלכלה מאי הוי.
שאני כלכלה – הואיל וארוכה היא יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה אחד עד שיהא לתוך י׳ ויטול את עירובו.
הואיל ויכול לנטותו ולהביאו תוך עשרה – פירש רבינו שמואל דהאי אמורא סבר לה כרבנן דאמרי בהמצניע (שבת דף צב.) אגד כלי שמיה אגד וכיון דאגד כלי למעלה מיו״ד כשנח העירוב למטה אין בהנחה זו איסור הוצאה (הואיל) ואחר שנח ברה״ר יכול ליטלו ולאוכלו ומיהו אפילו לא שמיה אגד אין כאן איסור הוצאה הואיל ונח בכלכלה למטה מעשרה דהוי כרמלית אם רוחב ד׳ ואין בהטייה זו איסור דאורייתא.
שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה. וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא:) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע״פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.
ר׳ ירמיה אומר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה – פי׳ ר׳ ירמיה מהדר אמתנייתא דלעיל דלעולם סיפא נמי באילן שיש בו ד׳ טפחים דה״ל כלכלה חורי רשות היחיד דהוו כרשות היחיד והא דקתני עירובו עירוב וחשבי׳ ליה הוא ועירובו במקום א׳ מפני שיכול להטות את ראשה עד שיכוף אותו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים ושקיל ליה לעירובו ומייתי ליה למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים ואכיל ליה דהשתא מרשות הרבים לרשות הרבים קא מייתי ליה. וק״ל דהא מ״מ כשהטה ראש הכלכלה למעלה מעשרה עד למטה מעשרה קא מייתי העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים. וי״ל דכיון דקיימא בהטיה לא חשיבא הנחה ע״ג מקום ד׳ טפחים וקי״ל דבעי׳ עקירה והנחה מעל גבי מקום ד׳ אי נמי דכיון שלעולם קצת הכלכלה עומד במקומו למעלה לא חשיב כמוציא העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים דאגוד כלי שמיה אגוד וכדאיתא במסכת שבת גבי מוציא כיס שיש בו מעות שאף על פי שהוציא ראשו הא׳ לחוץ ויש בו מעות לא חשיבא הוצאה לחייבו מדאורייתא כל זמן שיש בפנים שום דבר מן הכיס ואפי׳ שנצים שלו למ״ד דאגוד כלי שמיה אגוד.
ואילו ר׳ ירמיה אמר שיש להסביר את דברי רבי בתוספתא באופן אחר לחלוטין: שאני [שונה] כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולמושכה ולהביאה לתוך עשרה טפחים, שבלא לטלטל את הכלכלה כולה יכול להטותה וליטול מתוכה את העירוב כדי לאוכלו.
Rabbi Yirmeya said that the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in the Tosefta can be explained in an entirely different manner: A basket is different, since one can tilt it and in that way bring it to within ten handbreadths of the ground. Without moving the entire basket, one can tilt it and thereby remove the eiruv in order to eat it, without carrying it from one domain to another.
הכל
(9) יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָא אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רַב בַּר שַׁבָּא לְרַב פָּפָּא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ
Rav Pappa sat and recited this halakha. Rav bar Shabba raised an objection to Rav Pappa from the following mishna: What does one do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for both the Festival and Shabbat? He brings the eiruv to the location that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, i.e., the eve of the Festival, and stays there with it until nightfall, the time when the eiruv establishes that location as his residence, and then he takes it with him and goes away, so that it does not become lost before Shabbat begins, in which case he would not have an eiruv for Shabbat. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he takes it back to the same place as the day before, and stays there with it until nightfall, thereby establishing his Shabbat residence; and then he may then eat the eiruv and go away, if he so desires.
מתיב רב בר שבא כיצד הוא עושה – מתניתין היא ביו״ט שלפני השבת ורצה לערב לשני הימים כיצד הוא עושה מוליכו בראשון בערב יו״ט לסוף אלפים ועל ידי שלוחו קאמר דאי איהו גופיה בלא פת נמי קני ליה שביתה כיון דהתם יתיב וקדיש עליה יומא.
ומחשיך עליו – עד שיקנה לו העירוב.
ונוטלו ובא לו – שאם יניחנו שם שמא יאבד ושוב אין לו עירוב ליום המחרת כדקתני מתניתין נאכל עירובו בראשון עירובו לראשון ואין עירובו לשני וחוזר ומוליכו בשני שהוא ערב שבת ומחשיך עליו ואוכלו שם אם ירצה דלהביאו אי אפשר דשבת הוא ואם יו״ט אחר השבת הוא על כרחו יניחנו שם ע״ש ולמחר ילך ויראה אם עדיין ישנו שם ויחשיך עליו יהא לו עירוב לשני ואם אבד ישב בביתו. קתני מיהת המערב צריך להוליך עירובו לסוף אלפים ואמאי צריך להוליכו משעשאו לשם עירוב נימא אף על גב דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי דהא אמרת הואיל ויכול לנטותה והא הכא כמאן דלא אמטייה היא דהא הוא ברה״ר ועירובו ברשות היחיד וקאמרת הואיל ויכול לנטותה ומה לי הואיל ויכול לנטותה ומה לי יכול להביאה והאי דנקט לאותובי מתניתין דיום טוב ושבת משום דלא תנן במשנה אחריתי הולכת עירוב בהדיא כי הכא.
איתיביה רב בר שבא כו׳ – לפ״ה דפי׳ לעיל גבי אילן הנוטה חוץ לד״א דלמטה מיו״ד הוי עירוב הואיל ומצי לאתויי פחות פחות מארבע צריך לחלק בין הואיל דהכא לההוא.
מוליכו – פ״ה ועל ידי שלוחו קאמר דאיהו אפילו בלא פת קני ליה שביתה ופי׳ כן משום דבסוף מי שהוציאוהו (לקמן נא:) פסקינן כרב נחמן ואליבא דרבי יהודה דאחד עני ועשיר מערב ברגליו.
אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו׳. פירש רש״י ז״ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני׳ דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה״ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק׳ ל״ד. ד״ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה״ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד׳ אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד׳ אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד׳ אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (עירובין לד:) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז״ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו.
והא דאמרינן גזירה אטו יו״ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ביצה ב:) ובפרק במה מדליקין (שבת כג:) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו״ט אטו שבת.
ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו״ט אטו יו״ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש״י ז״ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו״ט אחר השבת, א״כ נתן עירובו באילן למטה מי׳ טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו״ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו״ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא״א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (עירובין לב:) באילן הנוטה חוץ לד׳ אמות, דוקא בשאינו נוטה ח׳ אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח׳ שאינו צריך להביאו אלא פחות מד׳ אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח׳ אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד׳ אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי.
והראב״ד ז״ל נראה דס״ל דדוקא מיו״ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו״ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו״ט אחר השבת, אלא יו״ט שלפני השבת אטו יו״ט אחר השבת.
יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא – פי׳ וקאמר הא דר׳ ירמיה דאמרי׳ הואיל בכה״ג לדון מה שהוא שתי רשויות מן התורה כרשות אחת ובמקום אחת. איתיביה רבי בר שילא לרב פפא כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו לשמרו עד שיהא בין השמשות שהוא קונה עירוב ומיירי במוליכו ע״י שלי׳ דאי לא כיון שהוא עצמו הולך שם אין צריך עירוב פת דהא קא מערב ברגליו וכדפרש״י ז״ל.
נוטלו ובא לו – פי׳ שאם יניחנו שם שמא יאבד למחר קודם בין השמשות ואין לו עירוב ליום השני ולפי׳ נוטלו ובא לו בי״ט ולמחר בשני מחשיך עליו כשמוליכו שם קודם בין השמשות עד שיעבור זמן בין השמשות שהוא כניסת שבת ואם ירצה אוכלו שם ובא לו.
יתיב [ישב] רב פפא וקא אמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזאת] איתיביה [הקשה לו] רב בר [בן] שבא לרב פפא ממה ששנינו: כיצד הוא עושה? אם רוצה לקנות עירוב ביום טוב שלפני השבת, ורוצה שיהא העירוב בעל תוקף לשני ימים, מוליכו על ידי שליח למקום שרצה לקנות בו בערב היום הראשון ומחשיך עליו כדי שיקנה לו העירוב, ונוטלו חזרה ובא לו כדי שלא יאבד שם ולא יהיה לו עירוב לצורך היום השני. ביום השני מביאו שוב לאותו מקום מבעוד יום, מחשיך עליו וקונה עירוב ואוכלו, ובא לו, אם ירצה.
Rav Pappa sat and recited this halakha. Rav bar Shabba raised an objection to Rav Pappa from the following mishna: What does one do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for both the Festival and Shabbat? He brings the eiruv to the location that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, i.e., the eve of the Festival, and stays there with it until nightfall, the time when the eiruv establishes that location as his residence, and then he takes it with him and goes away, so that it does not become lost before Shabbat begins, in which case he would not have an eiruv for Shabbat. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he takes it back to the same place as the day before, and stays there with it until nightfall, thereby establishing his Shabbat residence; and then he may then eat the eiruv and go away, if he so desires.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.