ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף אי הוי למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב למעלה מעשרה טפחי׳ אין עירובו עירוב. דהוא במקום (אחד) [אחר]. ועירובו במקום אחד.
(1) 
וְנִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת בְּעִיקָּרוֹ וּמַאי לְמַעְלָה וּמַאי לְמַטָּה דַּהֲדַר זָקֵיף.
וְנִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת בְּעִיקָּרוֹ וּמַאי לְמַעְלָה וּמַאי לְמַטָּה דַּהֲדַר זָקֵיף.and he intended to establish his Shabbat residence at its base. And what is the meaning of the terms above and below, as we said that this tree extends horizontally to the side, which indicates that it remains at a uniform height? After the tree leans horizontally beyond four cubits from the place of its roots, it rises once again in an upright position, and therefore the terms above and below are applicable.
ערך שופר
שופר – א(שקלים יא) י״ג שופרות היו במקדש פי׳ תיבות היו שמניחין בהן המעות. (גיטין ס:) ההוא שיפורא דמעיקרא הוה בי רב יהודה פי׳ תיבה שנותנין בה המעות המתקבצות בישיבה וכשמת עלה רבה במקומו ראש ישיבה ונעתקה התיבה לביתו וכן כולם. (עירובין לג) עד שיכלו כל מעות שבשופר פי׳ גם זו תיבה שנותנין בה מעות.
א. [הארן. געלד ביקסעל.]
והוא נתכוון לשבות בעיקרו – הלכך למטה מי׳ עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד׳ אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות מד׳ אמות עד לתוך ד׳ אמותיו ואע״ג דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה״י גמורה היא שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא משוי להו בית עירוב הוא דמשוי ליה וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא לשוויה בית דאיסורא למעלה מי׳ אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי מרה״י לרה״ר ולקמן פריך הא אי בעי מייתי ליה דרך עליו.
ומאי למעלה ומאי למטה – בדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה י׳ אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו.
דהדר זקיף – בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו כולה למטה מי׳ דאי למעלה מי׳ לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה.
דהדר זקיף – וא״ת והיכי חשיב למעלה מעשרה רה״י הא גדיים בוקעין בו תחתיו ואפילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה לא שרי אלא בהדרן מחיצות וי״ל דמיירי כגון שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי אי נמי כגון שיש גובה י׳ באותו זקיפה דחשיב רה״י אע״ג דגדיים בוקעין כמו עגלות כדאמר בהזורק (שבת צח.) דהוי רה״י אע״ג דתחתיהן הוי רה״ר.
[במאור שם (דף ח:) (עירובין דף לג.)]
[כתוב שם:] ואוקימנא דהדר זקיף, כי כשנופו של האילן נוטה1 על הארץ פחות מי׳ טפחים בגובה במשך ד׳ אמות דבר מצוי הוא וכו׳.
אמר אברהם: זה האיש בשרירות לבו לא הבחין בין טוב לרע, ועד שהקשה על הרב צרפתי2 למה ליה למתנא באילן נטוי וזקוף ליתני בגבוה ונמוך, יקשה על עצמו מאי פסקא לתנא בין למעלה מי׳ בין ולמטה מי׳, הלא אין הקפידה בפירושו אלא בהעברת ד׳ אמות ברשות הרבים ולא משום רשות היחיד לרשות הרבים. מעתה למטה מי׳ נמי משכח איסורא היכא דהוי אילן עבה וענפיו גסות דלא זקיף להו רוח מצויה. ועוד כי כל דבריו רוח, דחזרת רוח לאו כלום הוא כדאמרינן [דף לה.] בנתגלגל חוץ לתחום אע״ג דאיפשר דמהדר ליה זיקה אינו עירוב, ומה התם דאי מהדר ליה זיקא בדוכתיה קאי, הכא דאי מהדר לנוף בתוך ד׳ אמות לא קאי חדא שעתא אלא אזיל ואתי הויא חזרה, וחזרה נמי לא הויא דהא לאו דוכתיה הוה מעיקרא ואיהו במקום שאינו ראוי לו להניחו, והיכי סמיך אכניסת הרוח, וכי סומכים על הרוח בהנחת העירוב, והלא אף על הקוף ועל הפיל [דף לא:] ואף על חש״ו אין סומכים, היאך סומכים על הרוח. ועוד מה שאמר בשרבים מכתפין עליו במקום חבורו בגזע האילן ונעשה מקום חבורו בגזע רשות הרבים ונמצא שאין יכול להביאו אצלו אלא במעבירו דרך רשות הרבים, ומה בכך אם יעבירנו שתי אמות ברשות הרבים, הלא אין כאן חיוב חטאת, ואם יכניסנו אפילו אמה בתוך ד׳ אמות של שביתה עירוב הוא, דהא כולה סוגיא כרבי היא. ועוד כי רבים מכתפים על מקום חבור הנוף בגזע מאי הוי, וכי הכתוף חמור מן ההלוך שהרבים מהלכין שם, שהרי הגזע עומד ברשות הרבים והוא נתכוון לשבות בעיקר הגזע שהוא רשות הרבים, ואפילו הכי כיון דשבת שם נעשה לו רשות היחיד ומותר לטלטל בו, ואותו הכתוף איך נגזור עליו. אבל דבריו רוח, ואת כולם ישא רוח. גם מה שסבר בפירוש דברי רבא [עירובין דף צח. וש״נ] דאמר המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אע״פ שהעבירו דרך עליו חייב, והוא סובר שעל למעלה מי׳ קאמר, טועה הוא, דההוא רבי אלעזר הוא דאמר לה [שבת דף צז.], ממשא בני קהת. ובמילתיה דרבא פירושא אחרינא איכא ואיתיה גבן בפירוש מסכת עירובין3.
1. במאור הנדפס: כשנופו של האילן הוא רך ונוטה וכו׳
2. רש״י דף לג. ד״ה ומאי וד״ה כשרבים
3. הובא ברשב״א שבת דף ח: ד״ה אלא, ועיין בהשגות הראב״ד על הרמב״ם הל׳ שבת פי״ב הי״ד, ופט״ו ה״א הביאו הריטב״א עירובין דף צח. סוף ד״ה וכי תימא
נתנו לעירוב זה באילן בתוך שלשה לארץ עירובו [עירוב] שהרי הוא ועירובו ברה״ר ומותר ליטלו נתנו באילן למעלה מעשרה ואין באילן רחב ארבעה עירובו עירוב שהרי מקום פטור הוא ומותר ליטלו שכל מקום פטור בטל הוא אצל רה״ר ואצל רה״י נתנו בכלכלה ונתן את הכלכלה בגוף האילן אם האילן רחב ארבעה והכלכלה למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואע״פ שאפשר להטותה מעט להביא ראשה האחד לתוך עשרה ואם אין האילן רחב אע״פ שהכלכלה משלימתו לארבעה או שהכלכלה בפני עצמה רחבה ארבעה עירובו עירוב שאין רואין עובי הכלכלה כמצורף בעובי האילן שאין חוקקין להשלים ומשום כלכלה אינו נידון רה״י שאין רחב ארבעה על פני כלו [ואי] רה״י אא״כ רחב ארבעה שלו מתחיל בתוך שלשה לקרקע כמו שהתבאר בהזורק ואע״פ שזה משתמש בצדדין וצדדין אסורין כמו שביארנו באחרון של שבת כבר ביארנו שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו וזה שתמהו בכאן לימא סברי רבנן צדדין אסורין לא היה אלא מפני שהיה סובר שאף רבנן מתירין אותו בין השמשות שתשמיש של צדדין באילן קל הוא הרבה:
ומאי למעלה ומאי למעה – פי׳ דודאי באילן זקף שייך לומר למעל׳ ולמט׳ שהרי יש בו מעל׳ ומט׳ אבל באילן שהו׳ כפוף ונוט׳ והדבר מונח כפוף הנטי׳ לא שייך באות׳ נטי׳ מעלה ומטה ולא שייך בה אלא גבוה ונמוך והכי ה״ל למימר אם הוא גבוה עשרה אין עירובו עירוב ואם נמוך הוי עירוב. ופרקי׳ דהדר זקיף כלומ׳ כי הנוף ההוא אחר שנכפף חוזר ונזקף והרי זה כצור׳ למד כגון זה 
מי׳ ולמעל׳ מעשרה דקתני שהניחו בראש הזקיפה ומיירי שיש בזקיפה ההיא בעצמה גובה עשרה ובהכי הוי רשות היחיד שאם לא כן אין האויר שתחתיו משלימו לעשרה דהויא לה בקיעת גדים ולא אמרי׳ גוד אחית מחיצתה אלא א״כ יש שם באותו אויר אבנים או קוצים דמבטלי בקיעת גדיים ממנה. ואם יש בעצמה של מחיצה עשרה טפחי׳ תו לא חיישי׳ לבקיע׳ גדיים שתחתיו שאין אנו צריכין לומר כאן גוד אחית מחיצתא והוה ליה כבית בנוי ע״ג עמודים ברשות הרבים שהוא רשות היחיד גמורה וזה ברור וכן פרשו בתוס׳ והאי איבעי מייתי ליה דרך עליו פרש״י ז״ל כיון שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות כי הוי עירובו חוץ לד׳ אמות שלו וגם למעלה מעשרה טפחים למה אינו עירוב דהא אכתי מצי מייתי ליה למקום שביתתו דרך אוירא של אותה נטיה וקא מייתי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית דליכא אלא שבות בעלמא שלא גזרו עליו בין השמשות אליבא דר׳ דאוקמא מתני׳ כוותיה ופרק׳ בשרבים מכתפין עליו: פי׳ שהנטיה ההיא אינה כרמלית כדקס״ד אלא רשות הרבים גמורה הילכך כי מייתי ליה דרך עליו הוה ליה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה מן התורה ואף על פי שמניחו למעלה מעשרה והרי לפ׳ בפ׳ הזורק מן העגלות שהן בדיוטא אחת. וא״ת מ״מ אכתי מצי זריק ליה וליכא אלא שבות דרבנן וכדתנן התם המושיט חייב והזורק פטור: י״ל דשבות כזה לא התיר ר׳ דילמא זריק ליה לרשות הרבים שבנתים דאיכא איסור תורה: וקשה על פי׳ זה הכא דכה״ג שהוא מביאו ברגליו מרשות היחיד לרשות היחיד אינו מושיט אלא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ועוד שהמושיט הוא שנותן מרשות שעומד בו לרשות שחבירו עומד שם ולא שנוטל מחבירו ומביא לרשותו ועוד דבירוש׳ מפ׳ שאין המושיט חייב אלא כשהנותן לחבירו וכן אמר שם כי משונה מלאכה זו מכל שאר מלאכו׳ דשאר מלאכו׳ דשבת יחיד שעשא׳ חייב ושני׳ שעשאוה פטורין ובהושטה שנים שעשאוה חייבי׳ אחד שעשאה פטור שכן היתה ההושטה בעגלות ע״י שנים ור״י ז״ל פי׳ דהכא ה״ק דכיון שרבים מכתפין עליו ה״ל מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהוא חייב מן התורה ואף על פי שהעבירו דרך עליו דהכי אמרי׳ פי׳ הזורק תניא מרשו׳ היחיד לרשו׳ היחיד ועברה ברשות הרבים עצמה ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא.
מי׳ ולמעל׳ מעשרה דקתני שהניחו בראש הזקיפה ומיירי שיש בזקיפה ההיא בעצמה גובה עשרה ובהכי הוי רשות היחיד שאם לא כן אין האויר שתחתיו משלימו לעשרה דהויא לה בקיעת גדים ולא אמרי׳ גוד אחית מחיצתה אלא א״כ יש שם באותו אויר אבנים או קוצים דמבטלי בקיעת גדיים ממנה. ואם יש בעצמה של מחיצה עשרה טפחי׳ תו לא חיישי׳ לבקיע׳ גדיים שתחתיו שאין אנו צריכין לומר כאן גוד אחית מחיצתא והוה ליה כבית בנוי ע״ג עמודים ברשות הרבים שהוא רשות היחיד גמורה וזה ברור וכן פרשו בתוס׳ והאי איבעי מייתי ליה דרך עליו פרש״י ז״ל כיון שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות כי הוי עירובו חוץ לד׳ אמות שלו וגם למעלה מעשרה טפחים למה אינו עירוב דהא אכתי מצי מייתי ליה למקום שביתתו דרך אוירא של אותה נטיה וקא מייתי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית דליכא אלא שבות בעלמא שלא גזרו עליו בין השמשות אליבא דר׳ דאוקמא מתני׳ כוותיה ופרק׳ בשרבים מכתפין עליו: פי׳ שהנטיה ההיא אינה כרמלית כדקס״ד אלא רשות הרבים גמורה הילכך כי מייתי ליה דרך עליו הוה ליה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה מן התורה ואף על פי שמניחו למעלה מעשרה והרי לפ׳ בפ׳ הזורק מן העגלות שהן בדיוטא אחת. וא״ת מ״מ אכתי מצי זריק ליה וליכא אלא שבות דרבנן וכדתנן התם המושיט חייב והזורק פטור: י״ל דשבות כזה לא התיר ר׳ דילמא זריק ליה לרשות הרבים שבנתים דאיכא איסור תורה: וקשה על פי׳ זה הכא דכה״ג שהוא מביאו ברגליו מרשות היחיד לרשות היחיד אינו מושיט אלא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ועוד שהמושיט הוא שנותן מרשות שעומד בו לרשות שחבירו עומד שם ולא שנוטל מחבירו ומביא לרשותו ועוד דבירוש׳ מפ׳ שאין המושיט חייב אלא כשהנותן לחבירו וכן אמר שם כי משונה מלאכה זו מכל שאר מלאכו׳ דשאר מלאכו׳ דשבת יחיד שעשא׳ חייב ושני׳ שעשאוה פטורין ובהושטה שנים שעשאוה חייבי׳ אחד שעשאה פטור שכן היתה ההושטה בעגלות ע״י שנים ור״י ז״ל פי׳ דהכא ה״ק דכיון שרבים מכתפין עליו ה״ל מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהוא חייב מן התורה ואף על פי שהעבירו דרך עליו דהכי אמרי׳ פי׳ הזורק תניא מרשו׳ היחיד לרשו׳ היחיד ועברה ברשות הרבים עצמה ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא.
ובמאי אלימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה טפחי׳ לא מחייב והא אמר ר׳ אלעזר המוציא משא על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת וא״ת נהי דבמעביר איכא איסור תורה דהא (תניא) זריק ליה מרשות לרשות שהוא פטור. י״ל כדכתיב׳ לעיל דבשבות כזה לא התיר ר׳: ועדיין אין שטה זו נכונה לפי מה שביררנו בפ׳ הזורק דכי אמרי׳ התם שהמעביר מרשו׳ היחיד לרשו׳ היחיד דרך רשות הרבים חייב היינו לר׳ עקיבא שהוא סובר דמהלך כעומד דמי: אבל לרבנן פטור שלא מצינ׳ מלאכה כזו במשכן כי משא בני קהת ברשות הרבי׳ היתה שאינה נכנסין לפנים לשאת המקדש עד שאהרן ובניו פוסקין ומוציאין לחוץ למחנ׳ לויה וכדכתב ולא יבאו לראו׳ כבלע את הקדש וגו׳: ותדע דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתנ׳ שהמעביר מרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב כמו ששנינו המושיט והמכניס והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או הזורק: וכן יש לפ׳ לפי שטה זו דבמעביר כזה אף על פי שאין בו איסור תורה ואינו אלא משום שבות הרי הוא דומה למלאכה של תורה: ועוד דדילמא נייח ברשות הרבי׳ וחייב משום מכניס ומוצא ושבות כזה לא התיר ר׳ וכעין שאמרנו לעלין הזריקה: ויש לר״י ז״ל בשמועה זה שטה אחרת דכי אמרי׳ דמיירי׳ באילן הנוטה חוץ לד׳ אמות הכי קאמרי׳ דכיון שוב אין לומר שהנותן את עירבו יש לו ד׳ אמות שלא אמר רבא אלא כשהוא ועירובו במקום אחד: והא דפרכי׳ והא אי בעי מייתי ליה בדרך עליו ולא באוירא של נטיה דא״כ מאי קושיא דהא ה״ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו שהוא חייב לרבנן דהא אין לו לזה ד׳ אמות כדי שיהא מקומו חשוב כרשות היחיד אפי׳ מדרבנן: אלא הכי פרכי׳ דאי בעי מייתי ליה דרך נטיה עצמה דמנח ליה בגופה של נטיה דקס״ד דהויא כרמלית וקי״ל שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ונח בסטיו שהוא פטור לדברי הכל ופרקי׳ בשרבים מכתפין עליו דכי מנח ליה באותה נטיה ברשות הרבים הוא דמנח ליה וה״ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהאי שטתא ליכא למקשי כדקשיא לן לעיל דהא מצי זריק למקום שביתתו דלהאי שיטתא כי זריק מרשות היחיד לרשות הרבים קא זריק ומיהו עדיין יש להקשו׳ דהא מצי מייתי להו דרך עליו למקו׳ שביתתו כשיגביה ידו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור: ותירץ ר״י ז״ל דשבות כזה לא התיר ר׳ כיון שאם מביא ידו למטה מעשרה יש איסור תורה. ואין צריך לכך אלא כמו שתרץ הר״ם בר׳ שניאור ז״ל דכי היכי דאמר ר׳ אלעזר שהמעביר משוי על כתפו למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ה״ה למוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שאף על פי שהוציאו למעלה מעשרה טפחים חייב ואפי׳ עומד לפוש דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו שרגליו בארץ כי מה שמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו וכשעומד לפוש ה״ל כאלו מניחו בקרקע לא עשו למעלה מעשרה ברשו׳ הרבים שיהא מקום פטור אלא במה שאינו בידי אדם בכגון וכיוצא בו שאינו רחב ד׳ אי נמי כעין ההי׳ שמעת׳ דכורת דבפ״ק דשבת ושטה זו הי׳ המחורת בעיני יותר.
מאי ר׳ ומאי ר׳ עקיבא דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואליבא דרבא אתיא כשהוא חוץ לעבורה של עיר ובאילן הנוטע חוץ לד׳ אמות ורבים מכתפין עליו וכדפרישנא למתני׳ למעט׳ מעשר׳ טפחי׳ עירובו עירוב ואסור ליטלו פי׳ אפי׳ בבין השמשו׳ שלא התיר ר׳ אלא לומר רואין כאלו הוא מותר וכדפרש״י לעיל בתוך ג׳ מותר ליטלו פי׳ ואפי׳ בשבת עצמה שלא אסרו להשתמש במחובר מג׳ טפחים ולמעלה שאינו כארעא סמיכתא.
נתנו ותלאו׳ באילן אפי׳ למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וטעמ׳ מפרש בסמוך: ואית דגרסי׳ אסור ליטלו דברי ר׳ אבל רש״י ז״ל כת׳ דלא גרסי׳ לי׳ דא״כ אמאי קא מתמה בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ולא מתמה הכא עליה דר׳ אלא ודאי לא גרסי׳ ליה ומשום דקיימי רבנן אסורין עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו נראה להם דר׳ קאמר אסור ליטלו ולפי׳ כתבוהו בספרים: ואין צריך למחוק הגרס׳ דהא לא מתמה עליה דר׳ משום דמדרבנן קשיא טפי למאן דסבר התם בפ׳ מי שהחשיך דצדדין מותרין ותו דכיון דעל מימר דרבנן דייקי׳ נקטי׳ לרבנן בלחוד: וגרס׳ ר״ח ז״ל ורוב הגאונים ז״ל גרסי׳ ליה ומפרש״י דכי אתמהי׳ בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין לאו משום דאמרי כל מקום שאסור ליטלו: אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב דאלמ׳ לדידהו צדדין אסורין אפי׳ בבין השמשות ולפי׳ אין עירובי עירוב דלא מצי שקיל ליה בבין השמשו׳ והא לא אשכחן מאן דאס׳ צדדין אלא בשב׳ עצמה אבל לא בבין השמשו׳.
ונתכוין לשבות בעיקרו (במקום שורשו) ומאי [ומה פירוש] למעלה ומאי [ומה פירוש] למטה, הרי אמרנו שאילן זה נוטה לצדדים ובדרך כלל גובה הנוף אחיד — יש לומר דהדר זקיף [שהוא חוזר ומזדקף] בסוף נטייתו כלפי מעלה, ושייך אם כן הלשון למעלה ולמטה.
and he intended to establish his Shabbat residence at its base. And what is the meaning of the terms above and below, as we said that this tree extends horizontally to the side, which indicates that it remains at a uniform height? After the tree leans horizontally beyond four cubits from the place of its roots, it rises once again in an upright position, and therefore the terms above and below are applicable.
הכל
(2) וְהָא אִי בָּעֵי מַיְיתֵי לַהּ דֶּרֶךְ עָלָיו.
The Gemara asks: Isn’t it true that even if the eiruv is above ten handbreadths, if one wants, he can remove it from where it was deposited and bring it by way of the tree’s leaves, i.e., its branches that are above ten handbreadths, to within four cubits of the place where he intended to establish his Shabbat residence? Therefore, the eiruv should be valid even though it is above ten handbreadths.
ואמרינן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. פי׳ עליו על גופו של אדם. ובן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וי״א הא לא אפשר דגרסינן בהמוצא תפילין לימא הוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ והעבירו דרך עליו וכו׳ ופי׳ עליו על כפיפתו של אילן.
והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו – כי הוי חוץ לד׳ אמות נמי ולמעלה מי׳ כיון דד׳ אמותיו עולות עד לרקיע רה״י הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה״י ומביאנו למקום שביתתו.
והא אי בעי מייתי לה דרך עליו – פ״ה דיכול לעלות באילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה״י ויביאנו אצלו למקום שביתתו יש סבורים שר״ל שגם האויר שהוא למעלה מי׳ אפילו כנגד הנטייה שהיתה פחותה מי׳ הוי רה״י ולא עלה זה על דעת רש״י דלא הוי רה״י אלא כרמלית ומה שפירש ויביאנו למקום שביתתו אין לומר דהיינו לעיקרו של אילן דהא רה״ר גמורה ואע״ג דד׳ אמותיו חשבינן כרה״י היינו דוקא למהוי הוא ועירובו במקום אחד אבל להתיר להביא שם מרה״י או לאסור מרה״ר שם לא חשיב רה״י דהא לית ליה מחיצות ולא חלק רשות ומשני כשרבים מכתפים עליו על נטיית הנוף הנמוכה מי׳ דהוי רה״ר כדעולא וקיימא לן במושיט מרה״י לרה״י דרך אויר רה״ר אפילו למעלה מעשרה חייב דתנן בהזורק (שם דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד׳ אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאי׳ בהזורק (שם דף צז.) א״ר אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה״י וקשה אכתי אי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה דזורק פטור ור״י מפרש והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו היינו שיניחנו על הנטייה שהיא כרמלית ויחזור ויביאנו לעיקרו של אילן שהוא מקום שביתתו ממש ומשני כשרבים מכתפין עליו דהשתא לא מצי מנח ליה על נטייה דהוי מוציא מרה״י לרה״ר והואיל ואי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה ליכא למימר דכי זריק ליה נמי אכתי לא הוי עירוב אלא משום דד׳ אמות חשיבי רה״י ועולה עד לרקיע וכולי האי וודאי לא אמרינן הואיל אך קשה דאכתי משכחת לה דאינו חייב כגון בזה עוקר וזה מניח אי נמי דכי מטי ליה עד מקום הנטייה יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי׳ דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי מוקי לה ההיא דפ״ק דשבת (דף ח:) גבי אסקופה דאם נטל ונתן שלשתן פטורין ופריך נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו׳ ומשני התם לא נח הכא נח ונראה לי דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן (דף לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום.
פיסקא: נתנו באילן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו – פירוש: אף על פי שהניחו למעלה מעשרה בההוא דהדר וזקיף יהא עירוב דמצי לאייתוייה במקום שביתתו דרך עליו שלא יעמוד ברשות הרבים ויטלנו ויביאנו אצלו אלא יגררנו על גבי הנוף שאינו גבוה י׳ והוא כרמלית עד שיביאנו למקום שביתתו שהיא תחת האילן. והמורה שפירש שיעלה באילן ויטלנו אינו נראה לי שאין הלשון מוכיח כן.
תוס׳ בד״ה והא אי כו׳ שהוא למעלה מעשרה אפי׳ כנגד הנטייה שהיתה כו׳ אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד׳ אמות וחייב אפי׳ כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ הכא גבי עירוב שהוא חוץ לד׳ אמותיו הוי מעביר אם הביאו העירוב אצלו דכל הושטה הוי בתוך ד׳ אמות והעברה הוי חוץ לד׳ אמותיו ומש״ה לאו דוקא בדיוטא אחת הוא דחייב ולא זה כנגד זה דלא אמרי׳ הכי אלא בהושטה אבל בהעברה חייב בכל ענין כו׳ ובתוס׳ ארוכים מצאתי בזה הלשון ונראה דאפי׳ זו כנגד זו אם היה מעביר חייב כו׳ והיינו כדפרישית וק״ל:
בא״ד עד לרקיע וכולי האי ודאי לא אמרי׳ הואיל כו׳ כצ״ל. ונ״ב דהא ליכא למימר שיזרוק עד למטה במקום שביתה שלו דהא הוי זורק מרה״י לר״ה וחייב ולא פטרינן בזורק אלא מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע אלא צ״ל שיזרוק כנגד מקום השביתה למעלה מעשרה וכולי האי לא אמרי׳ לאפוקי מרש״י שפירש דמייתי דרך עליו למעלה מעשרה כנגד הנטייה שלא יכול להביאו למקום שביתתו כלל אלא כנגד שביתתו ואמרינן כולי האי הואיל אם כן קשה לימא הואיל אי בעי זריק ודו״ק:
תוס׳ בד״ה והא איבעי מייתי כו׳ דלאו מושיט הוה אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד׳ אמות וחייב כו׳ עכ״ל [ב] ר״ל דהושטה לא שייך לומר אלא בעומד במקומו ומושיט למקום קרוב אבל ברחוק חוץ לד׳ אמות לא שייך הושטה אלא מוליכו ממקומו ומעבירו חוץ לד׳ אמות מרה״י לרה״י דרך ר״ה וק״ל:
בא״ד והואיל ואי בעי זריק כו׳ האי ודאי לא אמרי׳ הואיל כו׳ עכ״ל כן יש לומר לפר״י אבל לפרש״י אי בעי מייתי לה ע״כ היינו נמי למעלה נגד מקום השביתה ומשום דד׳ אמות חשיבי רה״י ושפיר אמרי׳ בכה״ג הואיל ותקשי להו לעיל דאכתי לפי דברי המתרץ נימא אי בעי זריק לה ונימא הואיל וק״ל:
ושואלים: והא אי בעי מייתי לה [והרי אם הוא רוצה יכול להביא אותו] דרך עליו (מעליו), שיטול את העירוב ממקומו, שהרי אף למעלה מעשרה טפחים רשות היחיד הוא, ויביאנו אל מקום שביתתו, ונמצא שאף אם הניח עירוב למעלה מעשרה יש לכך תקנה!
The Gemara asks: Isn’t it true that even if the eiruv is above ten handbreadths, if one wants, he can remove it from where it was deposited and bring it by way of the tree’s leaves, i.e., its branches that are above ten handbreadths, to within four cubits of the place where he intended to establish his Shabbat residence? Therefore, the eiruv should be valid even though it is above ten handbreadths.
הכל
(3) כְּשֶׁרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו וְכִדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא אעַמּוּד תִּשְׁעָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּיב.:
The Gemara answers: We are dealing with a unique situation where the horizontal section of the tree is used by the masses to shoulder their burdens on it, i.e., to temporarily rest their loads on it, so that they can adjust them and easily lift them up again; and the halakha in that case is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: With regard to a pillar that is nine handbreadths high and situated in the public domain, and the masses use it to shoulder their loads upon it, and someone threw an object from a private domain and it came to rest upon it, he is liable, as this pillar has the status of a public domain. Consequently, in the case of the tree, one may not bring the eiruv by way of the tree’s branches, as the horizontal section of the tree has the status of a public domain, and one may not carry from one private domain to another via a public domain.
כשרבים מכתפין – על נטיית הנוף שחוץ לד׳ אמותיו הנמוכה מי׳ דהויא רה״ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה״ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה״י דרך אויר רה״ר אפילו למעלה מי׳ חייב דתנן בפרק הזורק (שבת דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים.
עמוד ט׳ – דוקא נקט ט׳ כדאמר ביציאות השבת (דף ח.) דפחות מג׳ ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג׳ עד ט׳ לא מדרס דרסי לה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה״ר היא אלא כרמלית ט׳ חזיא לכתופי והוי רה״ר עשרה רה״י.
וזרק – מתחילת ארבע לסוף ד׳.
ונח על גביו חייב – דהויא לה עקירה והנחה מתחילת ד׳ לסוף ד׳ ברה״ר אבל אין רבים מכתפין עליו אע״ג דזרק ד׳ אמות ברה״ר כיון דלא הויא הנחה ברה״ר פטור.
בשרבים מכתפין עליו. וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש״י ז״ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה״י לרה״י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה״י זו ורה״ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור.
ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (שבת ד.) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה״ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות.
ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (עירובין צט:) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה״ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה״י לרה״י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי״א, ה״ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע״פ שעבר דרך רה״ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו.) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר׳ עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג״כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב.
והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז.) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר׳ אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר׳ עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה״י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו׳ ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו׳. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה״ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שבת צו:), ולא יליף ר׳ אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה.
ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג״כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שבת צ״ז. ד״ה ובמאי), וכן נראה שסובר שם הרמב״ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור.
ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר׳ אלעזר וכו׳, הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר׳ אלעזר וכו׳ שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע״פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס׳ שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שבת צו.), ומה שנראה לי כתבתי.
ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא״ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד׳ אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (שבת צז.) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה:). אלא דע״כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי׳ לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה.
ומשיבים: כאן מדובר במקרה מיוחד, כשאותו חלק אילן הנוטה לצדדים רבים מכתפין עליו משתמשים בו לשים עליו משאותיהם לפי שעה, ולהגביהם משם בנוחיות, ובענין זה ההלכה היא כעולא שכן אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים העומד ברשות הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק חפץ מרשות היחיד למרחק ארבע אמות ונח על גביו — חייב. שעמוד זה שרבים משתמשים בו דינו כרשות הרבים עצמה. ומשום כך אינו יכול להעביר את העירוב דרך האילן, שהרי המקום הנטוי באילן דינו כרשות הרבים והטלטול בו אסור.
The Gemara answers: We are dealing with a unique situation where the horizontal section of the tree is used by the masses to shoulder their burdens on it, i.e., to temporarily rest their loads on it, so that they can adjust them and easily lift them up again; and the halakha in that case is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: With regard to a pillar that is nine handbreadths high and situated in the public domain, and the masses use it to shoulder their loads upon it, and someone threw an object from a private domain and it came to rest upon it, he is liable, as this pillar has the status of a public domain. Consequently, in the case of the tree, one may not bring the eiruv by way of the tree’s branches, as the horizontal section of the tree has the status of a public domain, and one may not carry from one private domain to another via a public domain.
הכל
(4) מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן.
The Gemara previously cited the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that anything that is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree is not prohibited during the twilight period. The Gemara now attempts to clarify the matter: What is the source that originally cites Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, and what is the source which cites the opinion of the Rabbis?
מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן (אפילו) למעלה מעשרה טפחים [אין] עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו.
א הוזכרה קודם שיטת רבי שלא גזרו בבין השמשות בכל דבר שאינו אלא משום איסור שבות. ורוצים לברר מאי [מהו] כלומר מהו המקור בו מובאת שיטת רבי, ומאי רבנן [ומהו המקור לשיטת חכמים] ומביאים את המקור
The Gemara previously cited the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that anything that is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree is not prohibited during the twilight period. The Gemara now attempts to clarify the matter: What is the source that originally cites Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, and what is the source which cites the opinion of the Rabbis?
הכל
(5) דְּתַנְיָא נְתָנוֹ בְּאִילָן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים עֵירוּבוֹ עֵירוּב וְאָסוּר לִיטְּלוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה מוּתָּר לִיטְּלוֹ נְתָנוֹ בְּכַלְכַּלָּה וּתְלָאוֹ בְּאִילָן אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים עֵירוּבוֹ עֵירוּב דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לִיטְּלוֹ אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
The Gemara cites the source of the disagreement: As it was taught in the Tosefta: If one placed his eiruv in a tree above ten handbreadths from the ground, his eiruv is not a valid eiruv. If he placed it below ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv, but he is prohibited to take it on Shabbat in order to eat it because it is prohibited to use the tree on Shabbat. However, if the eiruv is within three handbreadths of the ground,he is permitted to take it because it is considered as though it were on the ground and not in a tree. If one placed the eiruv in a basket and hung it on a tree, even above ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis disagree and say: In any situation in which the eiruv was placed in a location where it is prohibited to take it, his eiruv is not a valid eiruv.
נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעל׳ מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו דברי רבי וחכמים אומרים כל מקום שאסור לטלטלו אין עירובו עירוב.
למעלה מעשרה אין עירובו עירוב – וכדאוקימנא מתניתין בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף.
ואסור ליטלו – אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל כל איסור שבת ויו״ט דהוי מדרבנן קרי שבות.
בתוך ג׳ – הניח עירובו באילן למטה משלשה סמוך לקרקע.
מותר ליטלו – בשבת דכל למטה משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי תנן בפרק בתרא (עירובין צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג׳ לא ישב עליהן.
נתנו בכלכלה כו׳ אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב – לקמן מפרש בשאין האילן רחב ד׳. ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור ליטלו כו׳ לפיכך נכתב בספרים ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר צדדין אסורין.
בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מי׳ טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו – כתב המורה דלא גרסינן ואסור ליטלו דאי גרסינן ליה אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדר׳ לא קא מתמה. ונראה לי דגרסינן ליה והא דקא מתמה ארבנן ולא אר׳ משום דקימא לן הלכה כרבים משום הכי מהדר למיפשט מרבנן ולא מרבי. ואדרבה אי לא הוה גרס׳ במילתיה דר׳ ואסור ליטלו לא הוו שייכי רבנן למימר כל שאסור ליטלו דמי אמר לנו עדין שאסור ליטלו אם הם סוברים כך הכי הווה ליה למיתני וחכמים אומרים אינו עירוב מפני שאסור ליטלו השתא דתני כל שאסור ליטלו משמע דשנה ר׳ שאסור ליטלו ואפילו הכי הוי עירוב וחכמים משיבים לו כל מקום שאסור ליטלו אינו עירוב.
נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש״י ז״ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש״י ז״ל בחד לישנא. ור״ח ז״ל פי׳ דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע״ג דגרסינן בשבת (שבת קנה.) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.
דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נתנו את העירוב באילן, למעלה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב, ואולם אסור ליטלו בשבת כדי לאוכלו, משום שמשתמש באילן. ואם נתנו אפילו על גבי האילן בתוך שלשה טפחים לקרקע — מותר ליטלו, שתוך שלושה טפחים לקרקע נחשב כקרקע. ואם נתנו את העירוב בכלכלה (סל) ותלאו באילן, אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, דברי רבי. ואילו חכמים אומרים: כל דבר שמונח במקום שאסור ליטלו — אין עירובו עירוב.
The Gemara cites the source of the disagreement: As it was taught in the Tosefta: If one placed his eiruv in a tree above ten handbreadths from the ground, his eiruv is not a valid eiruv. If he placed it below ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv, but he is prohibited to take it on Shabbat in order to eat it because it is prohibited to use the tree on Shabbat. However, if the eiruv is within three handbreadths of the ground,he is permitted to take it because it is considered as though it were on the ground and not in a tree. If one placed the eiruv in a basket and hung it on a tree, even above ten handbreadths, his eiruv is a valid eiruv; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis disagree and say: In any situation in which the eiruv was placed in a location where it is prohibited to take it, his eiruv is not a valid eiruv.
הכל
(6) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַסֵּיפָא לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן צְדָדִין אֲסוּרִין אֶלָּא אַרֵישָׁא.
The Gemara clarifies: With regard to which statement did the Rabbis state their opinion? If you say they were referring to the latter clause with respect to the basket hanging from the tree, let us say that the Rabbis hold that using even the sides of a tree is prohibited, as making use of the basket is considered using the sides of a tree. Rather, the Rabbis’ statement must refer to the first clause, in which Rabbi Yehuda HaNasi says that if one put the eiruv below ten handbreadths, his eiruv is valid, but he is prohibited to move it.
רבנן אהייא אי נימא אסיפא אנתנו בכלכלה נימא רבנן סברי צדדין אסורין להשתמש בהן שהכלכלה התלויה באילן בצידי האילן היא ואף על גב דגרסינן בסוף שבת והלכתא צדדין אסורין הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בהו רבנן בצדדין איסורא אלא ארישא נתנו על האילן עצמו היכי דמי אי דלית ביה רוחב ד׳ טפחים פחות מד׳ טפחים מקום פטור הוא ואי דאית ביה ד׳ אמות כו׳ ופירשה רבינא [רישא] דאית ביה ד״ט סיפא דלית ביה ד׳ טפחים וכלכלה משלימתו לד׳ טפחים ור׳ סבר לה כר׳ יהוד׳ דאמר בעינן עירוב ע״ג מקום (פטור) ד׳ וליכ׳ ד׳ טפחים (לא).
לימ׳ קסברי רבנן צדדין אסורין איתה במסכת שבת בפר׳ מי שהחשיך לו בדרך דהוינן בה בצדדי בהמה וצדדי אילן אי כאילן עצמו וכבהמה עצמה דאמו ואסור להשתמש בהן בשבת אי לא ובסופה פסקו ההלכה ואמרו הילכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין ואית דמקשי עלה ואמ׳ וכי מאחר שנפסקה הלכה כי הצדדין אסורין למה מתמיהין בכאן בעירובין לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין וחוזרין ודומין אותה לפי הפירוק שפירקו בסוף ויש לי לפרק על זו הקושיא ולומ׳ כי זה שאמרו בעירובין לימ׳ קסברי רבנן צדדין אסורין אלו הדברים חוזרין לעיקר דברי רבנן כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכשהגיעו הדברים לצדדים התמיהו ואמרו לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין בין השמשות וחזרו ודחו כי בין השמשות לא גזרו רבנן אלא על אילן גופו אבל על צדדים אלא בשבת עצמה אבל בבין השמשות לא גזרו:
אילימא אסיפא – דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות.
נימא קסברי רבנן צדדין דאילן אסורין – כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד:) איכא למ״ד אסור ואיכא למ״ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא צדדין אסורים.
אלא ארישא – קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע״ג דהוא ועירובו ברה״ר כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב.
אלא ארישא – פי׳ דקתני דלמטה מעשרה עירובו עירוב ועלה אמרי׳ רבנן דכיון שאסור ליטלו משם הן מפני שהוא כרמלית הן מפני שאסור להשתמש באילן אין עירובו עירוב דאפי׳ בין השמשו׳ גזרו חכמים משום שבות גם לענין עירוב: האי אילן ה״ד אי דלית ביה ד׳ טפחים ברוחב מקום פטור הוא פי׳ ולמעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב ואי דאית ביה באילן רחב ד׳ טפחים כי נתנו בכלכלה מאי הוי פי׳ דנהי דכלכלה גופה לא חשיבא רשות היחיד דהא לית בגופה גובה עשרה טפחים ויש תחתיה בקיעת הגדיים מ״מ כיון דאילן עצמו גובה עשרה טפחים ורחב ד׳ הוי רשות היחיד כדאי׳ בפר״ק דשבת.
אמר רבינא רישא דמתנית׳ בדלית ביה באילן ד׳ טפחי׳ וסיפא דלית ד׳ וכלכלה שצמותי לד׳ – פי׳ וכיון שאין באילן ד׳ טפחי׳ למהוי רשות היחיד תו לא חשיבת כלכלה חורי רשות היחיד ור׳ סבר לה כר״מ דאמר חוקקין להשלים פי׳ ורואין כאלו נחקק באילן להשלים לכלכלה לד׳ טפחים ואמאי בעי חקיקה להשלימה לד׳ משום דסבר לה כר׳ יהודה דאמר בעי׳ עירוב ע״ג מקום ארבע׳ טפחים ואי לא לא הוי עירוב ולפי׳ אמר בסיפא עירובו עירוב דאי משום מקום ד׳ הא איכא ואי משום דבעי׳ הוא ועירובו במקום א׳ הא איכא בהא לא חשיבא כלכלה גופה רשות היחיד כיון דלית ביה בגופ׳ גובה עשר׳ טפחים ויש תחתי׳ בקיעת גדיים וכדאמרי׳ בפ׳ הזורק גבי ביצאתם דמישן. וכן פרש״י ז״ל בכאן א״נ טעמא דפר״ח ז״ל דלית לר׳ חוקקין להשלים אלא לענין דלהוי מקום ד׳ טפחים בהו מדרבנן אבל לא לשוייה רשות היחיד מדאורייתא דלגבי ההיא כרבנן סב׳ ליה דלית להו חוקקין להשלים.
ומבררים, וחכמים אומרים אהייא [על מה], לאיזה דבר מתייחסים הם? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] לענין כלכלה התלויה באילן — לימא קסברי רבנן [האם לומר שסבורים חכמים] כי השימוש בכלכלה שאינה נחשבת אלא כצידי האילן אסור, שכן לדעתם השימוש בצדדין של האילן אסורין?! אלא בודאי מדובר כאן ארישא [על הקטע שבתחילה, הראשון] שאמר רבי שאם הניחו למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב אבל אסור ליטלו.
The Gemara clarifies: With regard to which statement did the Rabbis state their opinion? If you say they were referring to the latter clause with respect to the basket hanging from the tree, let us say that the Rabbis hold that using even the sides of a tree is prohibited, as making use of the basket is considered using the sides of a tree. Rather, the Rabbis’ statement must refer to the first clause, in which Rabbi Yehuda HaNasi says that if one put the eiruv below ten handbreadths, his eiruv is valid, but he is prohibited to move it.
הכל
(7) הַאי אִילָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה מְקוֹם פְּטוּר הוּא וְאִי דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה כִּי נְתָנוֹ בְּכַלְכַּלָּה מַאי הָוֵי.
The Gemara clarifies further: This tree, what are its circumstances? If it is not four by four handbreadths wide, it is an exempt domain, i.e., a neutral place with respect to the laws of carrying on Shabbat, from which an object may be carried into any other Shabbat domain. In that case, the eiruv should be valid even if it was placed higher than ten handbreadths in the tree. And if it is four by four handbreadths wide, when one places it in a basket, what of it? What difference does it make? In any event it is in a private domain.
אי דלית ביה ארבעה – רוחב.
מקום פטור הוא – דכל פחות מרוחב ד׳ קי״ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה״ר ואצל רה״י אם עומד ביניהן כדאמרינן (שם דף ו.) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו ברה״י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים.
ואי דאית ביה ד׳ – ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור.
אי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי – דכיון דהאילן רשות היחיד הויא ליה כלכלה חורי רה״י ובחורי רשות היחיד אין לחוש אם גדיים בוקעים בו.
ומעתה נברר האי [זה] האילן היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי דלית ביה [אם מדובר שאין בו] ארבעה טפחים ברוחבו — מקום פטור הוא לגמרי, ומותר אם כן לטלטל ממנו את העירוב לכל רשות שהיא. ואי דאית ביה [ואם שיש בו] ארבעה טפחים, כי [כאשר] נתנו לעירוב בכלכלה מאי הוי [מה נהיה] בכך שינוי להלכה? הרי סוף סוף רשות היחיד הוא.
The Gemara clarifies further: This tree, what are its circumstances? If it is not four by four handbreadths wide, it is an exempt domain, i.e., a neutral place with respect to the laws of carrying on Shabbat, from which an object may be carried into any other Shabbat domain. In that case, the eiruv should be valid even if it was placed higher than ten handbreadths in the tree. And if it is four by four handbreadths wide, when one places it in a basket, what of it? What difference does it make? In any event it is in a private domain.
הכל
(8) אָמַר רָבִינָא רֵישָׁא דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה סֵיפָא דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה וְכַלְכַּלָּה מַשְׁלִימָתוֹ לְאַרְבָּעָה
Ravina said: The first clause is referring to a case where the tree is four by four handbreadths wide. The eiruv is not valid if it was placed above ten handbreadths because the tree at that height constitutes a private domain, and the eiruv cannot be brought to the public domain below, where one wishes to establish his Shabbat residence. The latter clause, however, is referring to a case where the tree is not four by four handbreadths wide, and the basket completes the width of the tree at that spot to four.
רישא דאית ביה ד׳ – ומשום הכי למעלה מי׳ אין עירובו עירוב דהוא ברה״ר ועירובו ברה״י.
סיפא דלית בה ד׳ – ומשום הכי לאו רה״י היא וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר׳ יהודה דאמר עירוב המונח למעלה מי׳ לא הוי עירוב ואפילו נתכוין לשבות למעלה אלא א״כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה.
וכלכלה משלימתו לד׳ – פירש״י אף על גב דבראשו הוי ד׳ לא הוי רה״י הואיל ואין בתחתיו רוחב ד׳ ולא הוי רה״י אלא אם כן מתחיל להיות רחב ארבעה בתוך ג׳ הסמוכין לארץ ולא נראה דבשלהי פ׳ הזורק (שבת דף קא.) אמר עמוד גבוה י׳ ובראשו רחב ארבע אם למטה רוחב כותל שלשה זרק ונח על גביו חייב כיון דרוחב שלשה לא בקעי גדיים וצריך לומר באין בתחתיתו ג׳.
וכלכלה משלימתו לארבעה. וא״ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע״ב) לרבי כר׳ מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא״ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים.
ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס׳ כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה״י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.
אמר רבינא: רישא [בתחילה מדובר במקרה] דאית ביה [שיש בו] ארבעה, ואילו סיפא דלית ביה [בסוף מדובר במקרה שאין בו] ארבעה טפחים אלא כלכלה משלימתו את רחבו של האילן באותו מקום לארבעה.
Ravina said: The first clause is referring to a case where the tree is four by four handbreadths wide. The eiruv is not valid if it was placed above ten handbreadths because the tree at that height constitutes a private domain, and the eiruv cannot be brought to the public domain below, where one wishes to establish his Shabbat residence. The latter clause, however, is referring to a case where the tree is not four by four handbreadths wide, and the basket completes the width of the tree at that spot to four.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.