מאי – לגופיה הוא דאהני אבל דליטמי איהו אחריני לא או דלמא ל״ש.
(1) 
מַאי כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא תֵּיקוּ.:
מַאי כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא תֵּיקוּ.The Gemara asks: What is the resolution of the dilemma raised by Rabbi Shimon ben Lakish: When regard for sanctity is effective in rendering an item susceptible to impurity, is it only to disqualify that item itself, but to count the descending levels of first-degree impurity and second-degree impurity, it is not effective; or perhaps once it is rendered susceptible to impurity there is no difference whether it is rendered susceptible by means of regard for sanctity or by means of contact with liquids? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved.
כי מהניא חיבת הקדש לפסולי גופיה – השתא מסקינן דמדאורייתא קמיבעי ליה אבל מדרבנן מודו דמונין בו ראשון ושני וכן משמע נמי פרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) דקאמר נותר עפרא בעלמא הוא אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר״ל כו׳ ומשני קמיבעיא ליה דאורייתא כי אמרינן דרבנן והא דאמר בפ״ק דפסחים (דף כ.) גבי מחט שנמצאת בבשר הבשר טמא האי בשר דאתכשר במאי אי בחיבת הקדש אימר דמהני חיבת הקדש לפסולא דגופיה למימני ביה ראשון ושני מי מהני וכ״ת ה״נ תפשוט הא דבעי ר״ל כו׳ הוה מצי לשנויי הא דר״ל מדאורייתא בעי אלא שפיר משני שם כגון שהעבירה בנהר ועוד משום דלרב יוסף דלעיל בעי נמי מיניה מדרבנן וא״ת תפשוט דר״ל מדרבי יוסי ב״ר חנינא דאמר משקי בית המטבחים אינו מכשיר ואם מהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני מנ״מ בהכשרו וי״ל דנפקא מינה לענין כמה דברים שהיו מביאים בעזרה וגם חולין היו מביאים לאכול עם המנחות והזבחים כדי שיהו נאכלים על השובע כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:).
מתני׳. השוחט את המסוכנת, רבן גמליאל אומ׳ עד שתפרכס ביד וברגל, ר׳ אליעזר אומ׳ דיה אם זינקה. א״ר שמעון השוחט בלילה ובשחר מצא הכתלים מלאים דם, כשרה, שזינקה, כמדת ר׳ אליעזר. וחכמ׳ אומ׳ עד שתפרכס ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנב. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. במ׳ דברי׳ אמ׳ שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפי׳ לא היו בה אחד מכל הסימנין האלו, כשרה. פי׳, לקמן בענן למימר היכי דמיא מסוכנת דבעיא פרכוס. רבן גמליאל אומ׳ אינה כשרה עד שתפרכס ותנענע ביד וברגל, ואי לא מפרכסת בשניהם בחזקת מתה היא, ולא מהניא לה שחיטה.
ר׳ אליעזר אומ׳ דיה אם זינקה. בעת שנשחטת הבהמה היא מפרכסת להוציא דמה ומקלחת הדם למרחוק והקילוח ייקרא זינוק, וקסבר ר׳ אליעזר דייה אם זינקה ואע״פ שלא פירכסה ביד או ברגל, דקים לן כל שאין בה חיות אינה מזנקת, ומדזינקה בודאי חיות היה בה.
א״ר שמעון השוחט בלילה. ולא ראה אם פירכסה באיבריה. ובשחר מצא כתלים מלאים דם, ואמ׳ שמואל כותלי בית השחיטה שנינו, כשרה, דקים לן ודאי שזינקה וקילחה הדם ומפני זה נתלכלכו כותלי בית השחיטה, שאם היה דמה שותת בעת השחיטה לא היו מתלכלכין, וסבירא ליה לר׳ שמעון כר׳ אליעזר דאמ׳ דיה אם זינקה.
וחכמ׳ אומ׳ לא די הזינוק, עד שתפרכס ביד או ברגל. ולא בעי יד ורגל תרויהו כרבן גמליאל. או עד שתכשכש בזנב.
בהמה דקה שפשטה את ידה בשעת השחיטה ולא החזירה, שחיטתה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש, ואין זה פירכוס דחיים. במ׳ דברי׳ אמו׳, דבענן פירכוס, שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה ומחמת שהרגישה הסכין בבשרה נבהלה ביותר כאלו פרחה נשמתה ואינה מפרכסת באחד מאיבריה, כשרה, שאלו לא היה שוחטה היתה חוזרת אחר שעה לבריאותה, ואין זה סימן מיתה.
שלא הרהרתי. דאי שלא טמא את עצמו בידים במת מאי רבותיה הא כהן הוה ועוד דאי בידים ה״ל למכתב לא טמאתי אבל מטומאה משמע שנטמאה שלא בידים ובכונה והיינו שלא הרהרתי כו׳ ועיין בתוספתא:
בשר כוס כו׳. והיינו מסוכנת מחמת חולי שתמות קרי ליה נבלה אבל מסוכנת מחמת טרפה לא שייך למימר דהא מן התורה אסורה כיון שסופה למות וי״ל דלא כתב כאן טרפה אלא להורות טעם דמסוכנת שאסר לו יחזקאל כמו טרפה מדאורייתא דאסורה משום שסופו למות ולפי פשוטו מלת מנעורי אין לו מקום כאן אבל לפי הדרש יש לפרש מנעורי מלשון נעור משניערה להיות נבילה ולמות וק״ל:
שלא אכלתי מבהמה כו׳. מדמה לה לפיגול שהוא דבר נאסר במחשבה בקרבן בחוץ לזמנו או חוץ למקומו כך בהמה שהורה בה חכם קודם הוראה היתה לפי מחשבת השואל שמא הוא דבר אסור ולמ״ד מבהמה שלא הורמו מתנותיה שעושה טבלים כמו בתרומה שהוא תולה במחשבה ע״י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדאמרי׳ פ״ק וק״ל:
מאי [מה] מסקנת הדבר? האם כי מהניא [כאשר מועילה] חבת הקדש, הרי זה לפסולא דגופיה [לפסול את גופו] של הקודש, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני לא מועילה, או דלמא לא שנא [שמא אין הבדל], ואף לענין זה היא מועילה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara asks: What is the resolution of the dilemma raised by Rabbi Shimon ben Lakish: When regard for sanctity is effective in rendering an item susceptible to impurity, is it only to disqualify that item itself, but to count the descending levels of first-degree impurity and second-degree impurity, it is not effective; or perhaps once it is rendered susceptible to impurity there is no difference whether it is rendered susceptible by means of regard for sanctity or by means of contact with liquids? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה אָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם כְּשֵׁרָה שֶׁזִּינְּקָה וּכְמִדַּת ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אעַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.
MISHNA: In the case of one who slaughters an animal that is in danger of imminent death, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slaughter is valid only in a case where after the slaughter it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if blood spurted from the neck. Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is valid only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail.
ערך זנק
זנק – א(זבחים כה:) אמר ליה תנינא חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין (חולין לז.) רבי אליעזר אומר דייה אם זינקה. (נדה נט) אמר שמואל במזנקתא פי׳ זינוק כמו קילוח מן יזנק מן הבשן.
ערך פרכס
פרכס – ב(חולין לז.) עד שתפרכס ביד וברגל (בריש אהלות) הותזו ראשיהם אע״פ שמפרכסין טמאים כגון הזנב של לטאה שהיא מפרכסת פי׳ מתנדנדין ומתנענעין (א״ב פי׳ בלשון יוני פעל המרקד ותרגום ירושלמי בפסוק וישלח אברהם את ידו דלא בשעת צעריה אתפרכס).
ערך גע
ערך דם
דם – ד(פסחים פא) הפסח שנזרק דמו. (מנחות כה:) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ר׳ שילא אמר זריקתו בין במזיד בין בשוגג טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ולרבי שילא הא קתני בין בשוגג בין במזיד הכי קאמר נטמא וכו׳ (סנהדרין לח:) יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו יכול אף בשרצים כן תלמוד לומר אך מאי תלמודא אמר ר׳ הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן (כריתות ד) כל חלב וכל דם לא תאכלו רבי אומר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין זה עם זה אף דם שדמו חלוק מבשרו אוציא דם שרצים הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שמצטרפין זה עם זה והא מהכא נפקא מהתם נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם שרץ ובשרו שמצטרפין ולא מן היקישא סד״א הני מילי לטומאה אבל לאכילה אימא לא אשמעינן היקישא לאכילה. אמר רבינא הואיל וכך דם נחש ובשרו מצטרפין מאי קמ״ל היקישא ס״ד אמינא שרץ דאיתרבי לטומאה אתרבי לאכילה אבל נחש דלא איתרבי לטומאה לא אתרבי לאכילה קמ״ל היקישא כל מילי דאין דמו חלוק מבררו משמע פי׳ מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שחלב אסור ובשר מותר ואין מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ואפילו בקדשים כדתניא ר׳ יהושע אומר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם אף כל שדמו חלוק מבשרו אההוא חייב אוציא דם שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרפין זה עם זה (מעילה יז.) דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה (חולין לז) מסוכנת דשריא מהכא וחלב נבלה וחלב טרפה חלב חלב למה לי זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה ואי זו זו זו מסוכנת פי׳ זו היא שאין חלבה חלוק מבשר׳ אלא הכל אסור הבשר וכל שכן החלב יש לך אחרת כיוצא בה חולה וסופה למות שנשחטה חלבה אסור ובשרה מותר. דם היוצא מפיו ומפי האמה טהור. (ראש השנה כב נדה נח) א״ל מדמהרי׳ א״ל דם תהא אחריתו. דמים לו בין בחול בין בשבת (סנהדרין עב) פירוש חיים לו דמיו בתוכו. (בילמדנו ויאמר משה לחובב) כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת בשביל כך דם ירדפך וכי שונא היה עשו את הדם הרי אין מעשיו אלא שפיכות דמים שנאמר ועל חרבך תחיה ומהו אם לא דם שנאת זה דם המילה. (ובפרשת נקום נקמת) כשם שהיא שונא דם המילה ודם הקרבנות ואוהב דם להרוג נפשות שנאמר ועל חרבך תחיה כך אף דם ירדפך.
ערך סכן
סכן – ה(ברכות י:) סיכנתי בעצמי (בבא בתרא קמז.) רב ששת אמר רבי שמעון שזורי היא דתנן (גיטין סז) רש״א אף המסוכן כבר פי׳ בערך חזר פי׳ מסוכן חולה הקרוב למיתה כדתנן (חולין לז) השוחט את המסוכנת ר״ג אומר עד שתפרכס ביד (א״ב תרגום בנפשינו נביא לחמינו בסכנת נפשנא נייתי לחמנא).
א. [שפריצין.]
ב. [צאפפלען.]
ג. [ברימען שרייען.]
ד. [בלוט.]
ה. [געפעהרליך זיין.]
מתני׳ עד שתפרכס – דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה כדאמרינן בגמרא.
אם זינקה – כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח.
זינוק – קילוח.
השוחט בלילה – בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אי פירכסה.
ולמחר השכים ומצא – כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה.
וכמדת ר״א – דמכשר לה בזינוק אמרה ר״ש.
י. השוחט את המסוכנת וכו׳. אסורה עד שיהיה בה כל כך חיות שיש לה כח למשוך ידיה ורגליה אליה בסוף השחיטה, אבל לא בתחלת שחיטה, שאם לא היה לה כח בגמר השחיטה, איגלי מילתא דכמתה היא. אבל פרכוס יד בלא רגל או רגל בלא יד לא מהני לה.
ר׳ אליעזר אומר דיה אם זינקה. בפרכוס אחר גרוע מזה סגי, והוא זינוק. ופי׳ זינוק, קילוח, כלומ׳ אם זינקה כדרך שהבהמות נופחות בגרונם בשעת שחיטה והדם מקלח ומזנק בכח. ולעולם זה הזינוק בעינן בסוף השחיטה ולא תוך השחיטה.
ור׳ שמעון בא לאיפלוגי דאפי׳ בתחלת שחיטה מועיל הפרכוס, שאפי׳ ישחוט בלילה בהמה מסוכנת וימצא בבקר כותלי בית השחיטה מלאים דם, כשרה, שאילמלא לא זינקה לא היה סביבות השחיטה מלא דם, ואע״פ שלא נודע אם בתחלת השחיטה או בסופה, אפי׳ הכי כשרה, לפי שכמו כן כשר בתחלה כבסוף. ור׳ שמעון סבירא ליה כר׳ אליעזר בזינוק ובפרכוס פליג עליה כמו שפירשתי, דלר׳ אליעזר בתחלת שחיטה לא מהני מידי, ולר׳ שמעון מהני.
וחכמי׳ אומ׳ עד שתפרכס ביד או ברגל. רבנן מחמרי יותר מר׳ אליעזר, דסבירא להו לרבנן דלא מהני זינוק כלל, לא בתחלה ולא בסוף, ומקילי יותר מדרבן שמעון בן גמליאל, דאילו רשב״ג סבירא ליה דצריך פרכוס ביד וברגל, ולרבנן סגי ביד או ברגל או בכשכוש זנבה.
המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בחלק השלישי במה שאנו צריכים אחר שחיטה לקצת בהמות ואמר על זה השוחט את המסכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד ורגל ר׳ אליעזר אומר דיה אם זינקה אמר ר׳ שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר׳ אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי׳ אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה אמר הר״מ פי׳ המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ופי׳ פרכוס שהיא מפרכסת וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנומה קורא אותו הדבר בערבי גטיט וכן שמו ומה שאמר והוא מה כותלים מלאים דם ר״ל צואר הנשחט והוא מה שנאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה זהו ביד בלבד אבל אם פשטה ידה והחזירה כשרה וזו היא פסק ההלכה:
אמר המאירי השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר אסורה עד שתפרכס אחר שחיטה ביד וברגל שכל שלא עשתה כן הדברים מוכרחים בה שקודם גמר שחיטה מתה ומצד חליה ור׳ אליעזר מכשיר בזנוק לבד והוא נפיחת הגרון והוצאת הדם בכח אותה נפיחה אמר ר׳ שמעון השוחט בלילה ר״ל את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כותלים ר״ל כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם כשרה שאם אין זנוק אין דם בסביבות בית השחיטה ושמא תאמר הרי אפשר שזנוק זה בתחלת שחיטה היה תדע שר׳ שמעון סובר שאף פרכוס שבתחילת השחיטה מציל והוא הענין שנתחדש בדבריו ואין הלכה כן וחכמים אומרים או ביד או ברגל והם מחמירים יותר מר׳ אלעזר ומקילין יותר מרבן גמליאל ואין אנו צריכים אלא לפרכוס יד או רגל או לכשכוש זנב בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה ומ״מ יש חלוק בפרכוס יד בין דקה לגסה שבדקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה אין זה פרכוס ובגסה מתוך כבדותה הרי זה פרכוס ומ״מ ברגל אף בדקה דינו בפשטה לבד שאין תנועת הרגל קלה כל כך כתנועת היד במה דברים אמורים שאנו צריכים לפרכוס במסוכנת אבל בבריאה אין אנו צריכים לכלום אלא תשחט ואם פרכסה פרכסה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לא נשלם ביאורו במשנה זו לאחד מן התנאים שבה ומה שנאמר בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים האמורים בה אלו הן:
במשנה ר״ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל כו׳ כצ״ל וכ״ה לקמן בגמרא ורש״י ותוס׳ ורי״ף ורא״ש אבל בדפוס חדש הגיהו גם לקמן רשב״ג ואינו נכון דא״כ מאי פריך בסוף שמעתין מאי קא משמע לן הא כולהו תנינהו כו׳ הא אדרבה כ״מ ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב כו׳ ודו״ק:
א משנה השוחט את המסוכנת (בהמה העומדת למות) — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינה כשרה עד שתפרכס ביד (ברגל הקדמית) וגם ברגל (האחורית), שכך ניכר הדבר שהיתה בה חיות בזמן השחיטה. ר׳ אליעזר אומר: דיה אם זינקה, כלומר, אם הדם מזנק ממקום השחיטה. אמר ר׳ שמעון: השוחט בלילה בהמה מסוכנת, ולמחר השכים ומצא שהכתלים מלאים דם — כשרה, שהדבר מעיד שזינקה, וכמדת (וכשיטת) ר׳ אליעזר, שהכשיר אם זינקה. וחכמים אומרים: השוחט את המסוכנת אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה.
MISHNA: In the case of one who slaughters an animal that is in danger of imminent death, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slaughter is valid only in a case where after the slaughter it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if blood spurted from the neck. Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is valid only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail.
הכל
(3) אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד בבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה אפי׳ אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכׇּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ כְּשֵׁרָה.:
This is the halakha with regard to both a small animal, e.g., a sheep, and a large animal, e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. In what case is this statement said? It is in a case where the presumptive status of the animal was that it was in danger of imminent death. But if its presumptive status was that it was healthy, then even if there were none of these indicators, the slaughter is valid.
אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה – צריכות פירכוס אם היא מסוכנת.
שפשטה ידה – בגמר שחיטתה.
ולא החזירה פסולה – אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פירכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה אבל גסה לאו אורחה בהכי.
אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה, כשהיא מסוכנת, צריכות פרכוס להכשירן. אבל חילוק יש ביניהן, שלבהמה דקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש, ובבהמה גסה סגי בפשטה ידה אע״פ שלא החזירה. ובגמ׳ דייק כיון דנקט יד בבהמה דקה ולא נקט רגל, להודיענו דביד הוא דבעינן תרתי, פשיטה וכפיפה, דזה בלא זה לא מהני, אבל ברגל מהני זה בלא זה, דכיון שיש בה חיות כל כך אפי׳ ברגלה שהיא רחוקה ממקום החיות שהוא הלב או הראש, אינה נקראת מתה, וקרובה היא לחיים, אבל ידה שקרובה למקום החיות, אם אין כח בה כל כך לפשוט ולכפוף, בידוע שקרובה היתה למיתה יותר מן החיים, ותכף שהתחיל לשוחטה בחצי סימן נפשה יוצאה ממנה. ובגסה שאבריה כבדים עליה מחמת גודל הבשר, סגי לה בפשוט יד או רגל אפי׳ בלא כפיפה.
בד״א וכו׳. כלומר דלא אכלינן מבשרה אלא עד שתפרכס, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי שהיתה בחזקת מסוכנת, שהיא בחזקת מתה וצריך הפרכוס להוציאה מחזקה זו, שאילו שחטוה בלילה בלא אבוקה ולא נודע אם פרכסה אם לאו, אסורה, דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת מתה. אבל אם היתה בחזקת בריאה, וכששחטה לא פרכסה כלל, כשרה, דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת בריאה.
גמרא. בהמה דקה שפשטה ידה וכו׳. מפורש בפירוש המשנה.
[עבודה זרה טז, א] חיה גסה. כגון איל וצבי ויחמור, ובעינן שיחזירנה ולא סגי בפשיטה לבדה.
ומוסיפים: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה לענין זה, שמסוכנת צריכה פירכוס כדי להכשירה. בהמה דקה שבשעת השחיטה פשטה ידה שהיתה כפופה ולא החזירה את היד — פסולה, שאינה אלא סימן להוצאת נפש בלבד, ואין זה נחשב פירכוס שיש בו סימן של חיים. במה דברים אמורים שיש צורך בסימנים אלו? שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו — כשרה.
This is the halakha with regard to both a small animal, e.g., a sheep, and a large animal, e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. In what case is this statement said? It is in a case where the presumptive status of the animal was that it was in danger of imminent death. But if its presumptive status was that it was healthy, then even if there were none of these indicators, the slaughter is valid.
הכל
(4) גמ׳ גְּמָרָא : מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין דַּאֲסִירָא דִּכְתִיב {ויקרא י״א:ב׳} זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ חַיָּה אֱכוֹל וְשֶׁאֵינָהּ חַיָּה לֹא תֹּאכַל וְהָא מְסוּכֶּנֶת אֵינָהּ חַיָּה.
GEMARA: The Gemara asks: From where is it known that the flesh of an animal in danger of imminent death is permitted by means of slaughter? The Gemara responds with a question: And from where would it enter your mind that it is prohibited? The Gemara explains that one may have thought it is prohibited, as it is written: “These are the living beings [haḥayya] that you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). One might have thought that the verse is saying: Eat an animal that is fit to live [ḥayya], but do not eat an animal that is not fit to live. And this animal in danger of imminent death is not fit to live.
ומאי תיסוק אדעתין דאסירא – כלומר מינה תלמד ומאי תיסק אדעתין דאסירא:
זאת החיה אשר תאכלו – כלומר למה אמרת מאי תיסק אדעתין דאסירא דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כו׳:
גמ׳ ממאי דשריא – ואפילו בפירכוס.
ומהדרינן וממאי תיסק אדעתין למיסרי – דבעי קרא למשריא.
לאו חיה היא – ואפילו מפרכסת ומנא לן דשריא.
שאינה חיה לא תאכל – בריש אלו טרפות (לקמן דף מב.) דריש מהאי קרא דטרפה אינה חיה והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא מיתוקמא במסוכנת.
ב גמרא ושואלים: מסוכנת ממאי [ממה] אנו יודעים דשריא [שהיא מותרת] על ידי שחיטה? ושואלים כנגד זה: וממאי תיסק אדעתין דאסירא [וממה יעלה על דעתנו לומר שהיא אסורה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: ״זאת החיה אשר תאכלו״ (ויקרא יא, ב) ודי היה לו ״זאת אשר תאכלו״, אלא מכאן ניתן היה ללמוד כי דווקא חיה (שראויה לחיות) אכול, ושאינה חיה לא תאכל, והא [וזו] שהיא מסוכנת הרי אינה חיה, שהיא עומדת למות. ומנין שהיא מותרת?
GEMARA: The Gemara asks: From where is it known that the flesh of an animal in danger of imminent death is permitted by means of slaughter? The Gemara responds with a question: And from where would it enter your mind that it is prohibited? The Gemara explains that one may have thought it is prohibited, as it is written: “These are the living beings [haḥayya] that you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). One might have thought that the verse is saying: Eat an animal that is fit to live [ḥayya], but do not eat an animal that is not fit to live. And this animal in danger of imminent death is not fit to live.
הכל
(5) מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא {דברים י״ד:כ״א} נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא דְּאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא הַשְׁתָּא מֵחַיִּים אֲסִירָא לְאַחַר מִיתָה מִיבְּעֵי.
The fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states that you shall not eat an unslaughtered animal carcass, as it is written: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21); one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now if an animal is prohibited while alive, is it necessary to state that it is prohibited after death?
מדאמר רחמנא נבלה לא תאכל – וסתם נבלה מסוכנת הואי קודם מיתתה.
מכלל – דקודם מיתה כי הוה מסוכנת שריא דאי קודם מיתה אסירא מזאת החיה לאחר מיתה מיבעיא מיתה מי שריא לה.
השתא מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא – השתא סבר דסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתה ולהכי דייק שפיר דאי קודם מיתה אסורה פשיטא דמיתה לא שריא לה כדפירש בקונטרס ומיד הוה מצי למפרך דלמא אתי קרא לנבלה דלא מכח מסוכנת וכגון שעשאה גיסטרא אלא דנטר עד סוף המסקנא אבל אין לפרש דאפילו אפשר לנבלה שלא היתה מסוכנת מעיקרא מ״מ דייק דמדאסר רחמנא מסוכנת משום דקרובה למיתה כ״ש בהמה שמתה לגמרי דאע״ג דאסר רחמנא טרפה אפ״ה איצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיחסרא אין לפרש כך דא״כ אמאי פריך במסקנא דלמא אתא קרא להך נבלה דלא אתא מכח מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא אלא פשיטא דאין זה קל וחומר דאיסור מסוכנת חמיר דחל מחיים כדאמר בזבחים בפרק חטאת העוף (זבחים ע.) דלא ילפינן נבלה מטרפה משום דחמירא דאסורה מחיים וא״ת למאי דפריך אי אמרת נמי מסוכנת שריא תקשי אמאי אצטריך קרא לאסור נבלה הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר וזבחת וזו לא נשחטה דממ״נ אף לאחר שנתנבלה איכא עשה דשאינה זבוחה כדמשמע בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) ובפ״ק דנזיר (דף ד.) דר״ש אומר האוכל נבלה ביוה״כ פטור משום דאין איסור חל על איסור משמע אפילו נתנבלה ביוה״כ פטור משום דאין איסור חל על איסור והשתא כשמתה פקעה איסור אבר מן החי אמאי לא חל איסור יוה״כ עם איסור נבלה בבת אחת אלא ודאי לעולם איכא איסור דשאינה זבוחה ולהכי לא חייל עליה איסור יוה״כ דמחיים נמי הוה בה איסור זה ואכתי לא פקע ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך.
ומשיבים, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה]: נבלה לא תאכל (״לא תאכלו כל נבלה״. דברים יד, כא) — מכלל הדברים אתה למד שזו שאינה נבילה אלא רק מסוכנת שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], השתא מחיים אסירא [עכשיו, הרי מחיים היא אסורה כבר], לאחר מיתה מיבעי [נצרכה לומר] שהיא אסורה?
The fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states that you shall not eat an unslaughtered animal carcass, as it is written: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21); one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now if an animal is prohibited while alive, is it necessary to state that it is prohibited after death?
הכל
(6) וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת לָא ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב {ויקרא י״א:ל״ט} וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקַרְיַיהּ רַחֲמָנָא נְבֵלָה מֵחַיִּים לָא אִקְּרַי נְבֵלָה.
The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, and the prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass,” includes both. The Gemara answers: It would not enter your mind to say so, as it is written: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that it is after death that the Merciful One calls the animal a carcass; while alive, the animal is not called a carcass.
ופרכינן דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת – וקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה ואשמועינן רחמנא דקאי עלה בלאו נמי דאי מזאת לאו הבא מכלל עשה עשה.
מחיים לא איקרי נבלה – והלכך למה לי לאזהורי עלה דנבלה פשיטא דאיסור מסוכנת להיכא אזיל.
דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת – אין לפרש כההיא דבסמוך דהשתא בעי למימר דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה.
ודוחים: ודלמא היינו [ושמא זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, שאיסור נבילה חל על הבהמה כבר בחייה, כשהיתה מסוכנת ועומדת למות! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: ״וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא״ (ויקרא יא, לט), ומכאן אתה למד שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא [שקראה אותה התורה] נבלה, מחיים לא אקרי [אינה קרויה] נבלה.
The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, and the prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass,” includes both. The Gemara answers: It would not enter your mind to say so, as it is written: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that it is after death that the Merciful One calls the animal a carcass; while alive, the animal is not called a carcass.
הכל
(7) וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת מֵחַיִּים בַּעֲשֵׂה לְאַחַר מִיתָה בְּלָאו.
The Gemara questions that understanding. And perhaps, actually I will say to you: The halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, but if one slaughters the animal in danger of imminent death while alive, he would be in violation of a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat” (Leviticus 11:2), whereas after its death, he would be in violation of a prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21).
דלמא לעולם היינו נבלה היינו מסוכנת – כלומר לעולם כדקאמר דנבלה היינו בהמה שנסתכנה ונאסרה קודם מיתה ואפ״ה איצטריך קרא דאילו מחיים איסור מסוכנת עשה בעלמא הוא ואשמועינן קרא דלאחר מיתה קאי נמי בלאו.
ומקשים: ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, ואולם מחיים, אם שחטה כשהיא מסוכנת — עובר עליה רק באיסור עשה, כפי שלמדנו לעיל מ״זאת החיה אשר תאכלו״ (ויקרא יא, ב), ומכאן שמסוכנת שאינה חיה לא תאכלו, ואילו לאחר מיתה עובר עליה גם בלאו (איסור לא תעשה) של ״לא תאכלו כל נבלה״ (דברי יד, כא)!
The Gemara questions that understanding. And perhaps, actually I will say to you: The halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, but if one slaughters the animal in danger of imminent death while alive, he would be in violation of a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat” (Leviticus 11:2), whereas after its death, he would be in violation of a prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21).
הכל
(8) אֶלָּא מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא {שמות כ״ב:ל׳} טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא דְּאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא הַשְׁתָּא מְסוּכֶּנֶת דְּלָא מְחַסְּרָא אֲסִירָא טְרֵפָה מִיבַּעְיָא.
Rather, the fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states you shall not eat that an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], as it is written: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa]” (Exodus 22:30). From here, one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now that an animal in danger of imminent death that is not lacking any limb is prohibited, is it necessary to state that a tereifa, an animal that was mauled and lacking body parts, is prohibited?
כלומר דמחסרא כגון ניטל הטחול1 ניטלו הכליות ניטל ירך וחלל שלה:
1. הדבר צ״ע דהא בניטל הטחול או דניטל הכליות תנן בהדיא דכשרה ונראה דט״ס הוא וצ״ל ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום או שניטלו צומת הגידין ניטל הירך וכו׳:
טרפה – ניקב קרום של מוח או נחתכו רגליה מחוסרת היא.
ואי ס״ד מסוכנת – מחמת חולי דלא מחסרא אסורה דדרשינן שאינה חיה לא תאכל.
מסוכנת – מחמת טרפות שחסרה היא.
מיבעיא – דהך טרפה נמי אינה חיה אלא מדאיצטריך למיסר טרפה ש״מ מסוכנת מחמת טרפות דמיחסרא אסורה אבל שאר מסוכנת שריא דלא דרשינן שאינה חיה לא תאכל.
השתא מסוכנת דלא מחסרא אסורה טרפה מיבעיא – וכ״ת אצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר כיון דכל יתר כנטול דמי הא נמי מיחסר ונפלה נמי חשובה כמחסרא.
אלא הראיה היא ממקום אחר, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] טרפה לא תאכל (״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ שמות כב, ל), שבעל חיים שנטרף (ואירע בו נקב או חסרון אחר שהוא עתיד למות ממנו), אסור באכילה — מכלל הדברים אתה למד שמסוכנת, העומדת למות מחמת חולי שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], מדוע הוצרך הכתוב לאסור טריפה? השתא [עכשיו, הרי] מסוכנת דלא מחסרא אסירא [שאין בה חסרון אסורה], טרפה שהיא מסוכנת מחמת חסרון שאירע בה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה? אלא מכאן שמסוכנת אינה אסורה.
Rather, the fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states you shall not eat that an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], as it is written: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa]” (Exodus 22:30). From here, one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now that an animal in danger of imminent death that is not lacking any limb is prohibited, is it necessary to state that a tereifa, an animal that was mauled and lacking body parts, is prohibited?
הכל
(9) וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה א״כ אִם כֵּן נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא ל״ל לְמָה לִי וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא.
The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of a tereifa that is lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts, and both are included in the category of tereifa. This would render one who slaughters either to be in violation of both a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat,” and a prohibition: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa].” The Gemara questions that understanding: If so, why do I need the prohibition that the Merciful One writes with regard to an unslaughtered carcass? If while an animal is alive one stands in violation of a prohibition and a positive mitzva, is it necessary to state that it is prohibited after death?
ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת – ובין מחסרא ובין לא מחסרא משעה שאינה חיה טרפה קרי לה דטרפה לשון מסוכנת היא כלומר קרובה למות ואיצטריך לעבור עליה בעשה דשאינה חיה ולא תעשה דטרפה.
אם כן נבלה – דאוקמא לעיל דמשום לעבור עליה בלאו נמי אצטריך.
ל״ל השתא מחיים – כשהיא מסוכנת קרייה רחמנא טרפה וקאי עלה בלאו ועשה.
לאחר מיתה מיבעיא – איסורא להיכא אזל.
ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת – הא פירושו כההיא דלעיל דהשתא בעי למימר דכל מסוכנת קרי לה טרפה דטרפה לשון מסוכנת כלומר קרובה למות בין מיחסרא בין לא מיחסרא וק״ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בעשה ולא תעשה כדקאמר הכא.
ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פי׳א שאין טרפה מחוסרת שניטל ונטרף ממנה אבר, אלא טרפה היא שנטרף דעתה ובריאותה מחמת חולי והיא המסוכנת, ולעבור עליה בעשה ולא תעשה. אם כן נבלה דכתב רחמנא למה לי השתא וכו׳. פירוש דכיון דמחיים אסורה לאחר מיתה נמי, דאיסורא להיכן אזל. ואקשינן ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליה בשני לאוין, פי׳ דכיון דכתב רחמנא חיה אכול שאינה חיה לא תיכולב על כרחין קראי להכי אתו. והא דאמרינן היינו טרפה היינו מסוכנת ולא אמרינן היינו נבלה, משום דטריפה ומסוכנת חדא ממש, ונבלה לאחר מיתה, ומתוסף עלה חד לאו. ורש״י ז״לג גורס בפירוש היינו טרפה היינו מסוכנת היינו נבלה.
ומפרקינן אלא מהכא וכו׳, ואי ס״ד היינו טרפה היינו מסוכנת, לכתוב רחמנא חלב נבלה וכו׳, ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא, דאיסורי קמאי דטרפה ומסוכנת שחלו על החלב מחיים חלין נמי לאחר מיתה, דאיסוריהו להיכא אזל, וכיון דאיסור טרפה חייל עליה, איסור נבלה נמי חייל לאחר מיתה, שהרי נבלה וטרפה ומסוכנת כולן איסור אחד הם, וכל זמן שמתקרבת למיתה איסור מוסיף בה, ואין לך טרפה שאין איסור נבלה חל עליהד. ואף זו כיון שלמדתך תורה בפירוש שאיסור טריפה חל על החלב מחיים, אף איסור נבלה חל עליו, דאיסור נבלה על איסור טרפה הוא דחייל כשאר כל הנבלות שבעולם, ועוד דכיון דמקצת איסורין שבנבלה שאינן אלא מחמת קירוב מיתה חלין על איסור החלב, לאו דנבלה עצמה מיבעיא.
א. ראה רש״י ד״ה ודלמא. וראה בכל הענין חידושי הרשב״א והר״ן ושטמ״ק.
ב. בכי״פ ובנדפס: תאכל.
ג. ד״ה ודלמא (השני).
ד. עי׳ רמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ד הי״ז, ובשו״ת אחיעזר יו״ד סי׳ ו אות ה, שדן בדברי רבינו.
ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פירש רש״י ז״ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב׳ לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו׳, ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (זבחים ע.) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ״ל שטתו של רש״י ז״ל.
[ו]בשם ר״ת ז״ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.
ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, כלומר, גם מסוכנת היא בכלל ״טרפה לא תאכל״, ש״טריפה״ משמעה כל בהמה העומדת למות, בין אם מחמת חסרון ובין אם מחמת חולי, וממה שנאמר ״וזאת החיה״ למדנו לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה! ודוחים: אם כן, נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שאסור לאוכלה, למה לי? ומה מחיים, כשהיא מסוכנת ועומדת להיעשות נבילה, קאי עלה [עומד עליה] באיסור לאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה גם בלאו וגם בעשה? וכי להיכן נעלם האיסור שהיה בה? אלא מכאן שמסוכנת אינה בכלל איסור טריפה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור נבילה.
The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of a tereifa that is lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts, and both are included in the category of tereifa. This would render one who slaughters either to be in violation of both a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat,” and a prohibition: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa].” The Gemara questions that understanding: If so, why do I need the prohibition that the Merciful One writes with regard to an unslaughtered carcass? If while an animal is alive one stands in violation of a prohibition and a positive mitzva, is it necessary to state that it is prohibited after death?
הכל
(10) וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה.
The Gemara objects: And that is not a legitimate question, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as a tereifa that is lacking body parts, and is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts. Therefore, when the Torah writes the word “carcass,” it is the same as though it had written tereifa and the same as though it had written an animal in danger of imminent death. The Torah prohibits each, and the result will be that he will violate two prohibitions and a positive mitzva.
ודלמא היינו נבלה היינו טרפה היינו מסוכנת – כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנטרפה ונסתכנה מצית מוקמת לה ואפ״ה איצטריך ולמיקם עלה לאחר מיתה בשני לאוין לאו דנבלה ולאו דטרפה ועשה דחיה אכול.
ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ומה שנאמר בתורה איסור לא תעשה בנבילה הוא כדי לעבור עליו לאחר מותו בשני לאוין ועשה!
The Gemara objects: And that is not a legitimate question, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as a tereifa that is lacking body parts, and is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts. Therefore, when the Torah writes the word “carcass,” it is the same as though it had written tereifa and the same as though it had written an animal in danger of imminent death. The Torah prohibits each, and the result will be that he will violate two prohibitions and a positive mitzva.
הכל
(11) אֶלָּא מֵהָכָא {ויקרא ז׳:כ״ד} וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ וְאָמַר מָר לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרָה הַתּוֹרָה גיָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב
Rather, the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted is derived from here: “And the fat of a carcass and the fat of a tereifa may be used for any purpose; but you shall not eat it” (Leviticus 7:24). And the Master says: In order to derive what halakha is this verse written? Would one imagine that because it is an unslaughtered carcass or a tereifa its fat would be permitted for consumption? The Torah states: Let the prohibition against eating an unslaughtered carcass come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists. One who eats the forbidden fat of an unslaughtered carcass is liable for violation of both prohibitions. Likewise, the word “tereifa” in the verse teaches: Let the prohibition against eating a tereifa come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing both prohibitions.
ואמר מר – בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.).
למאי הלכתא – כלומר האי ואכל לא תאכלוהו לא צריך דהא כתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו ומשום דנתנבלה או נטרפה מי אזיל ליה איסור חלב ולמאי אצטריך אלא התורה אמרה דחייב משום שני לאוין משום לאו דחלב ומשום לאו דטרפה דלא תימא אין איסור חל על איסור.
{שמעתא דכיצד ידעינן דמסוכנת שריא}
אלא מהכא (ויקרא ז, כד): וחלב נבלה וחלב טרפה וכו׳. ואמרי׳, למאי הלכתא – עיקרה בזבחים, בפרק חטאת העוף (עיין זבחים ע.): אמרה תורה - יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. והתם נמי אמרי׳: וצריכא. דאי כתב רחמנא נבלה, משום דמטמיא, אבל טרפה אימא לא. ואי כתב רחמנא טרפה, משום דאסירא מחיים, אבל נבלה, דלא אסירא מחיים, אימא לא.
והשתא הכא הכין קאמרינן: אי ס״ד טרפה היינו מסוכנת, כלומר, מסוכנת אסירא בעשה כטרפה1 בלאו, ליכתוב רחמנא, חלב טרפה לא תאכלוהו, ואנא אמינא: ומה טרפה, דמחיים לא מטמיא, אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב, נבלה דלאחר מיתה דמטמיא, מבעיא. דהשתא, כיון דמסוכנת אסירא, לא מצית אמרת דאיצטריכא נבלה דלא אתיא מטרפה משום דאסירא מחיים, משא״כ בנבלה, דהא נבלה נמי אסירא מחיים כשהיתה מסוכנת. אלא ודאי, מדכתב רחמנא נבלה, משום דלא אסירא מחיים ולא אתיא מטרפה דאסירא מחיים.
ואי משום דמסוכנת בעשה וטרפה בלאו, ליכא למיחש להכי. דמ״מ מחיים היתה נבלה אסורה, אם באנו לומר דמסוכנת אסירא. אלא לאו, ש״מ דמסוכנת שריא.
1. כך בכת״י. בדפ״ר: וטריפה.
אלא מהכא [מכאן] ראיה שמסוכנת מותרת, שנאמר: ״וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו״ (ויקרא ז, כד), ואמר מר [החכם]: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר איסור זה? וכי משום שהיא נבילה או טריפה יהיה מותר חלבה? אלא אמרה התורה: יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, שהאוכל חלב נבילה יעבור גם על איסור אכילת חלב וגם על איסור אכילת נבילה, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.
Rather, the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted is derived from here: “And the fat of a carcass and the fat of a tereifa may be used for any purpose; but you shall not eat it” (Leviticus 7:24). And the Master says: In order to derive what halakha is this verse written? Would one imagine that because it is an unslaughtered carcass or a tereifa its fat would be permitted for consumption? The Torah states: Let the prohibition against eating an unslaughtered carcass come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists. One who eats the forbidden fat of an unslaughtered carcass is liable for violation of both prohibitions. Likewise, the word “tereifa” in the verse teaches: Let the prohibition against eating a tereifa come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing both prohibitions.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.