(1) 
אנִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הוּכְשְׁרוּ.
אנִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הוּכְשְׁרוּ.If the animal was slaughtered, although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh were thereby rendered susceptible to impurity by coming in contact with the blood of the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid.
נשחטה הבהמה – נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע״פ שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה (לעיל דף עג:) מובשר בשדה טרפה ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר.
נשחטה הבהמה. נטהרו הבשר והאבר מלטמא עוד משום נבלה, ואע״פ שאסורין באכילה כדמוכחינן מקרא, דכתי׳ ובשר בשדה טרפה, אבל מידי נבלה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול, כלומ׳ שאין אנו חושבין אותו אבר ובשר שהיו חלושין מאד מאד קודם שחיטה, וכשניתוסף בהן חולשא אחרת ששחט בהן חצי הסימנין מיד נחשבם כאלו נפלו לגמרי ולא תהא שחיטה מטהרת אותם מידי טומאת נבלה, קמ״ל מתניתין שטהרו, והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר מים, ואם יאכל אדם אותו אבר המדולדל בה לא לקי משום אבר מן החי, דהא סביר׳ לן דאין שחיטה עושה ניפול, אלא אסור הוא כדין טרפה ששחטה.
נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון אומ׳ לא הוכשרו. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, ור׳ שמעון מטהר.
פי׳, נתלש ממנה אבר, בשר גידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן.
מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, אע״פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה לטמא אחרים, דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן, אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים.
וצריכין הכשר, לבוא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו, ושוב מקבלין טומ׳ עולמית. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה, דאינו מטמא טומא׳ אבר מן החי עד שתמות, ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה, דשמא ישחטנה, ואין שחיטה עושה ניפול.
נשחטה הבהמה, נטהרו עוד מלטמא משום אבר מן הנבלה, ואע״פ שאסורין באכילה כדאמרן בבהמה המקשה מובשר בשדה טרפה, מידי נבלה טהרו ואין שחיטה עושה ניפול.
והוכשרו בדמיה, לקבל טומאה בלא הכשר אחר.
מתה הבהמה, הבשר שנידלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל, דטומאת נבילה אין בו כדאמרי׳ בבהמה המקשה דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים, ובשר הפורש מן החי טהור.
והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, דמיתה עושה ניפול כמי שנפל סמוך למיתה ואינו נבלה, הילכך אינו מטמא משום נבלה. ולקמן נפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה.
ור׳ שמעון מטהר, נפרש לקמן.
מיטמאין טומא׳ אוכלין כו׳. טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא, היכי דמי, אי דמעלין ארוכה טומאת אוכלין נמי לא ליטמי ואי דאין מעלין ארוכה אפי׳ טומאת נבלות ליטמי, לעולם אין מעלין ארוכה, ולעינין טומאת נבלות רחמ׳ אמ׳ וכי יפול, עד שיפול. פי׳, גבי שרצים כת׳ שאבר מן החי טמא בהן כדאמרן לעיל, ולא יקרא נבלה עד שיפול. תניא נמי הכי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה, יכול יטמאו טומא׳ נבלות, ת״ל וכי יפול, עד שיפול.
ואמרי׳ ואפי׳ הכי מיטמא טומא׳ אוכלין. פי׳, אע״ג דלענין טומא׳ נבלות חשיבי כמחוברין, לענין טומא׳ אוכלין חשיבי כתלושין. מסייעא ליה לרב חייה בר אשי, דאמ׳ רב חייה בר אשי אמ׳ שמואל תאנים שצמקו באיביהן מיטמאין טומא׳ אוכלין במקומן, והתולש מהן בשבת חייב חטאת. פי׳, אם היו לחין התאנים, אע״פ שנתבשלו כל צרכן כמחוברין הן לכל מילי, אף לענין טומ׳, שאע״פ שנגמר בישולן אי איפשר שלא יינקו מן האילן, וכן ענבים שהגיעו ליבצר, וכן קמה שהגיעה ליקצר הם כמחוברין בין לעינין שבת בין לעינין טומא׳. וכשצמקו הם ולא עוקציהן, אע״פ שכבר אין יונקין שהרי צמקו, כיון שעוקציהן לחין ומחוברין באילן יפה, בתר מקום חיבורן אזלינן והתולש מהן בשבת חייב, שהרי הן מחוברין יפה ואינן נופלין מאיליהן, ותולש מן המחובר חשבינן ליה. וכשצמקו הן ועוקציהן כיון שיבש מקום חיבורן כתלושין הוו אף לעינין שבת, שמאיליהן הן נופלין אם תנענע בהם. ועצים יבשים ועשבים יבשים דאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין שהתולשן פטור, משום דדמו לצמקו הן ואיביהן, שיבשו השרשים שלהן ואין יונקין מן הארץ כלל ואין גזעם מחליף, הילכך כתלושין דמו. וזה החידוש השמיענו שמואל שאע״פ שהן כמחוברין לענין שבת, לענין טומאה הן כתלושין, וסייענוהו ממתני׳ שאע״פ שהאבר והבשר המדולדלין הן כמחוברין לענין טומאת נבלות, לענין טומאת אוכלין חשבינן להו כתלושין.
נשחטה הבהמה כו׳. במאי קמיפלגי, אמ׳ רבה בבהמה נעשת יד לאבר קמיפלגי, מר סבר בהמה נעשת יד לאבר, ומר סבר אין בהמ׳ נעשת יד לאבר.
נשחטה הבהמה הוכשר אותו אבר בדמי השחיטה ואע״פ שלא נגעו הדמים באבר מפני שהבהמה נחשבת כיד לאבר ויש מפרשים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ונטהר אותו אבר מידי נבלה על ידי שחיטת הבהמה ור׳ שמעון אומר לא הוכשר ואין הלכה כדבריו:
ואם נשחטה הבהמה, ולא ניתן אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה על האבר והבשר המדולדלים — הרי אלו הוכשרו לקבלת טומאה בדמיה של הבהמה הנשחטת (שהרי דם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה). אלה דברי ר׳ מאיר. ר׳ שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה בדמי השחיטה.
If the animal was slaughtered, although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh were thereby rendered susceptible to impurity by coming in contact with the blood of the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid.
הכל
(2) במֵתָה הַבְּהֵמָה הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר גהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי מֵאִיר ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.:
If the animal died without slaughter, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the limb ritually pure.
If the animal died without slaughter, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the limb ritually pure.
ערך תרווד
תרווד – א(כלים פרק טז) רש שאמרו מדה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים (חולין קכז:) רבי שמעון אמר ג׳ טמאות פורשות מן המת ב׳ בכל אחת והג׳ אין בהן ואלו הן מלוא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע והיכן מגעו עם אחד מהן וכו׳ (נזיר מט:) וסל מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פסת היד ורבי יוחנן אמר מלא חפנו וכו׳ תנו רבנן אי זהו מת שיש לו רקב שנקבר ערום בשיש או על גבי רצפת אבנים אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות (בסוף כלים) תרווד שהוא נתון על שלחן (בסוף ידים) שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות (א״ב פי׳ בל״י כף ויש מדה מיוחדת לרופאים הנקראת כף כמו שיודעים הבקיאים בחכמת הרפוא׳).
א. [לעפעל.]
מתה הבהמה הבשר – שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה (שם דף עג:) דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור.
האבר מטמא משום אבר מן החי כו׳ – כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום נבלה. ובגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה.
ור״ש מטהר – בגמרא מפרש טעמיה.
מתה הבהמה. שהיו בה האבר והבשר המדולדלין. הבשר צריך הכשר. מים, לקבל טומאה מן השרץ, אם לא הוכשר משנדלדל, דטומאת נבלה אין בבשר המדולדל בה, דסבירא לן דמיתה עושה ניפול ואינו כנתנבל עמה במיתתה אלא כאילו פריש מחיים, ובשר הפורש מן החי אין בו טומאה של כלום. אבל לאבר המדולדל בה אין צריך הכשר, שהרי סופו לטמא טומאה חמורה, דהא מטמא אדם וכלים כדין אבר מן החי.
והאבר מטמא משום אבר מן החי. דהא סבירא לן דמיתה עושה ניפול, שנופל סמוך למיתתה ואינו נבלה, הילכך אינו מטמא משום נבילה. ואין הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שהרי בשניהם לוקה, וטומאתם נמי שוה, אע״פ שאין עליהם כזית בשר אלא אפילו במשהו בשר גידין ועצמות, אלא נפקא שאילו אתרו ביה לאוכל אבר מן החי משום ובשר בשדה טרפה, לא לקי, ואילו אתרו לאוכל נבלה משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, לא לקי. אי נמי לבשר הפורש ממנו, שבשר הפורש מן אבר מן החי לא מטמא, ובשר הפורש מאבר מן המת מטמא. אבל בין בשר מן החי לאבר מן החי איכא הפרש לענין טומאה, דאבר מן החי מטמא, ובשר מן החי לא מטמא כלל. והפרש יש בין בשר מן הנבלה לאבר מן הנבלה, בין לענין טומאה בין לענין איסורא, דבשר מן הנבלה לא מצטרפי בהדיה גידין ועצמות, אבל לאבר מן הנבלה מצטרפי בהדי גידין ועצמות.
ור׳ שמעון מטהר. פריך בגמ׳ אמאי מטהר ר׳ שמעון, אי סבירא ליה דמיתה עושה ניפול, ליטמא משום אבר מן החי, ובשר הפורש אחר כן מן האבר לא יטמא, ואי סבירא ליה דאין מיתה עושה ניפול, יטמא משום אבר מן הנבלה, ובשר הפורש מן האבר יטמא כדין כזית מן הנבלה. ומתרץ, כשמטהר ר׳ שמעון, לאו אאבר המדולדל בבהמה קאי, דההוא ודאי מטמא משום אבר מן החי, דמיתה עושה ניפול, אבל בבשר המדולדל בה דקאמ׳ ר׳ מאיר שצריך הכשר ויקבל טומאה משרץ כדין כל האוכלין שבעולם, בא ר׳ שמעון לחלוק ולומ׳ שאינו מקבל הכשר, דלאו אוכל הוא, כיון שאינו יכול להאכילו לגוים, דכבשר מן החי נחשב, דהא סבי׳ לן דמיתה עושה ניפול, ואסור הוא לבני נח, דכתי׳ מכל האוכל אשר יאכל, או לכם או לגוים, קרוי אוכל, אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו אפי׳ לגוים אינו קרוי אוכל.
מתה הבהמה אם היה זה המדולדל בשר הרי הוא בשר מן החי ומטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר הנבלה ומה הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ואבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית:
ואם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר לקבלת טומאה, שהרי הוא נחשב כבשר מן החי, וצריך הכשר כדי לטמא טומאת אוכלים. ואילו האבר המדולדל של בהמה מטמא משום היותו אבר הבא מן החי, שמטמא אדם וכלים, ואולם אינו מטמא משום אבר הבא מן הנבלה. אלה דברי ר׳ מאיר. ור׳ שמעון מטהר.
If the animal died without slaughter, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the limb ritually pure.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : טוּמְאַת אוֹכָלִין אִין טוּמְאַת נְבֵלָה לָא.
GEMARA: The mishna states that the limb of an animal that was partially severed and remains hanging from the animal imparts impurity as food if one had intent to eat it. The Gemara infers: It imparts impurity as food, yes, but it does not impart the impurity of a carcass, which can be transmitted to people and utensils in addition to food.
GEMARA: The mishna states that the limb of an animal that was partially severed and remains hanging from the animal imparts impurity as food if one had intent to eat it. The Gemara infers: It imparts impurity as food, yes, but it does not impart the impurity of a carcass, which can be transmitted to people and utensils in addition to food.
גמ׳ טומאת נבלות לא – דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים.
א גמרא שנינו במשנתנו שהאבר המדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלים, ומדייקים: טומאת אוכלין — אין [כן] מטמא, ואולם טומאת נבלה — לא מטמא, שכן אינו נחשב כתלוש לגמרי, שמטמא אדם וכלים.
GEMARA: The mishna states that the limb of an animal that was partially severed and remains hanging from the animal imparts impurity as food if one had intent to eat it. The Gemara infers: It imparts impurity as food, yes, but it does not impart the impurity of a carcass, which can be transmitted to people and utensils in addition to food.
הכל
(4) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּמַעֲלִין אֲרוּכָה אֲפִילּוּ טוּמְאַת אוֹכָלִין נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ וְאִי דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה טוּמְאַת נְבֵלָה נָמֵי לִיטַּמּוּ.
The Gemara asks: What are the circumstances? If the limb can heal and reattach to the animal’s body then it should not be susceptible even to impurity as food. And if it cannot heal, it should impart the impurity of a carcass as well.
The Gemara asks: What are the circumstances? If the limb can heal and reattach to the animal’s body then it should not be susceptible even to impurity as food. And if it cannot heal, it should impart the impurity of a carcass as well.
ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] מדובר פה באיברים שנתלשו מן הבהמה והם תלויים בה באופן רופף, ואולם הם מסוגלים שיהיו מעלין ארוכה ויחזרו ויתאחו עם גוף הבהמה — אז אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו [גם כן שלא יטמאו]! ואי [ואם] מדובר שנתלשו באופן ששוב אין הם מעלין ארוכה — טומאת נבלה נמי ליטמו [גם כן יטמאו]!
The Gemara asks: What are the circumstances? If the limb can heal and reattach to the animal’s body then it should not be susceptible even to impurity as food. And if it cannot heal, it should impart the impurity of a carcass as well.
הכל
(5) דלְעוֹלָם דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה וְשָׁאנֵי טוּמְאַת נְבֵלָה דְּרַחֲמָנָא אָמַר {ויקרא י״א:ל״ז} כִּי יִפּוֹל עַד שֶׁיִּפּוֹל.
The Gemara answers: Actually, the mishna is discussing a case where the limb will not heal, and the reason that the limb does not impart impurity of a carcass is that the impurity of a carcass is different and unique, as the Merciful One states with regard to the impurity of a carcass: “And if any of their carcass fall upon any sowing seed” (Leviticus 11:37), indicating that the severed limb of an animal is not considered a carcass until it completely falls from the animal.
The Gemara answers: Actually, the mishna is discussing a case where the limb will not heal, and the reason that the limb does not impart impurity of a carcass is that the impurity of a carcass is different and unique, as the Merciful One states with regard to the impurity of a carcass: “And if any of their carcass fall upon any sowing seed” (Leviticus 11:37), indicating that the severed limb of an animal is not considered a carcass until it completely falls from the animal.
דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול – תימה מאי משמע כי יפול לענין זה דאבר המדולדל ועוד דהאי קרא בשרצים כתיב ונראה דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.) מיתה עושה ניפול וא״כ ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול ואבהמה דרשי ליה דאמר התם מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ופירש בקונטרס דמקרא יתירא דרשינן ואם אינו ענין לשרצים תנהו ענין לבהמה דבת שחיטה היא.
בד״ה דרחמנא אמר כי כו׳ ופי׳ בקונט׳ דמקרא יתירא דרשינן באם אינו ענין כו׳ עכ״ל גמ׳ ערוכה היא בפרק בהמה המקשה ואם אינו ענין לשרצים כו׳ אלא שבקונט׳ פי׳ בשמעתין דמיתורא קדריש ליה הכי לבהמה דחד קרא דכי יפול לגופיה דשרצים אתא נמי להך דרשא דמיתה עושה ניפול לאשמועינן דאבר המדולדל בשרץ ומת מטמא האבר משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טהור אבל בשר הפורש מאבר שרץ המת טמא כדלקמן ודו״ק:
ומשיבים: לעולם מדובר באברים שנתלשו שאין הם מעלין ארוכה, וטעם הדבר שאינם מטמאים בטומאת נבילה — שאני [שונה, מיוחדת] היא טומאת נבלה, דרחמנא [שכן המקרא] אמר בדין טומאה זו ״ו כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע״ (ויקרא יא, לז), וכוונתו: שאין נקראת ״נבלה״ אלא עד שיפול ממש מגוף הבהמה.
The Gemara answers: Actually, the mishna is discussing a case where the limb will not heal, and the reason that the limb does not impart impurity of a carcass is that the impurity of a carcass is different and unique, as the Merciful One states with regard to the impurity of a carcass: “And if any of their carcass fall upon any sowing seed” (Leviticus 11:37), indicating that the severed limb of an animal is not considered a carcass until it completely falls from the animal.
הכל
(6) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּמְעוֹרִין בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה יָכוֹל יְטַמְּאוּ טוּמְאַת נְבֵלָה תַּלְמוּד לוֹמַר יִפּוֹל עַד שֶׁיִּפּוֹל וַאֲפִילּוּ הָכִי טוּמְאַת אוֹכָלִין מיטמו.
This explanation is also taught in a baraita: With regard to the limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal and are connected to the animal by a connector the size of a strand of hair, one might have thought that they impart the impurity of a carcass. Therefore, the verse states: “And if any of the carcass fall,” indicating that a severed limb does not impart the impurity of a carcass until it completely falls from the animal. And nevertheless, despite the fact that it is not considered severed with regard to the impurity of a carcass, such a limb is considered severed with regard to being susceptible to impurity as food.
This explanation is also taught in a baraita: With regard to the limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal and are connected to the animal by a connector the size of a strand of hair, one might have thought that they impart the impurity of a carcass. Therefore, the verse states: “And if any of the carcass fall,” indicating that a severed limb does not impart the impurity of a carcass until it completely falls from the animal. And nevertheless, despite the fact that it is not considered severed with regard to the impurity of a carcass, such a limb is considered severed with regard to being susceptible to impurity as food.
ואפ״ה טומאת אוכלין מטמו – בניחותא. כלומר ואע״ג דמחוברין חשיבי לענין טומאת נבלות קתני מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין.
ומציעים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך, כהסבר זה]: האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין (מחוברים) בה בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״וכי יפול״ — עד שיפול ממש. ואפילו הכי [כך], שאין האברים המדולדלים מטמאים טומאת נבילה, מכל מקום לענין טומאת אוכלין הריהם מיטמו [נטמאים], שכן לענין זה הם נחשבים כאינם מחוברים לגוף הבהמה.
This explanation is also taught in a baraita: With regard to the limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal and are connected to the animal by a connector the size of a strand of hair, one might have thought that they impart the impurity of a carcass. Therefore, the verse states: “And if any of the carcass fall,” indicating that a severed limb does not impart the impurity of a carcass until it completely falls from the animal. And nevertheless, despite the fact that it is not considered severed with regard to the impurity of a carcass, such a limb is considered severed with regard to being susceptible to impurity as food.
הכל
(7) מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל התְּאֵנִים שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן מְטַמְּאוֹת טוּמְאַת אוֹכָלִין ווְהַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.
This explanation supports the opinion of Rav Ḥiyya bar Ashi, as Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: With regard to figs that dried while still attached to their tree, despite the fact that they are still attached, they are considered as if they have been picked and are susceptible to impurity as food. But with regard to one who picks them on Shabbat they are considered attached, and he is liable to bring a sin offering. Just as a partially severed limb of an animal is considered both attached and severed with regard to different halakhot, so too this dried fruit is considered both attached and detached with regard to different halakhot.
This explanation supports the opinion of Rav Ḥiyya bar Ashi, as Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: With regard to figs that dried while still attached to their tree, despite the fact that they are still attached, they are considered as if they have been picked and are susceptible to impurity as food. But with regard to one who picks them on Shabbat they are considered attached, and he is liable to bring a sin offering. Just as a partially severed limb of an animal is considered both attached and severed with regard to different halakhot, so too this dried fruit is considered both attached and detached with regard to different halakhot.
מסייע ליה כו׳ שצמקו באיביהן – שיבשו באילן.
חייב חטאת – אם לא יבשו עוקציהן. אלמא אע״ג דלענין שבת מחוברין נינהו מטמאין טומאת אוכלין.
מסייע ליה לרב חייא כו׳ – וא״ת למאי מייתי ליה סייעתא אי להא דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין טפי הוה ליה למסייעיה ממתניתין ונראה דמייתי סייעתא אמאי דקאמר התולש מהן בשבת חייב חטאת דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוה כתלוש מדקא ממעט טומאת נבלה כלומר טומאת אבר מן החי ומקרא ממעט ליה ובמתניתין ליתיה בפירוש אלא מדיוקא שמעינן ליה טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא.
זהו ביאור משנה זו וכן הלכה וכבר ביארנו הענין בפרק בהמה המקשה מטעם אין שחיטה עושה ניפול כמו ביארתי שם:
ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב חייא בר אשי, שכן אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל בדינן של התאנים שצמקו (יבשו והתכווצו) בעודן באיביהן בהיותן נתונות עדיין על העץ — אף שהן עדיין מחוברות, מכל מקום מטמאות טומאת אוכלין, שלענין זה הן נחשבות כתלושות, ואולם לענין דין שבת, הריהן נחשבות כמחוברות לעץ, ולכך התולש מהן בשבת חייב חטאת. הרי איפוא שישנם דברים שלענין מסויים נחשבים כתלושים ולענין אחר הם נחשבים כמחוברים, ובדומה לזה שלמדנו בדינם של אברים המדולדלים. ומציעים:
This explanation supports the opinion of Rav Ḥiyya bar Ashi, as Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: With regard to figs that dried while still attached to their tree, despite the fact that they are still attached, they are considered as if they have been picked and are susceptible to impurity as food. But with regard to one who picks them on Shabbat they are considered attached, and he is liable to bring a sin offering. Just as a partially severed limb of an animal is considered both attached and severed with regard to different halakhot, so too this dried fruit is considered both attached and detached with regard to different halakhot.
הכל
(8) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ זיְרָקוֹת שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן כְּגוֹן הַכְּרוּב וְהַדַּלַּעַת אֵין מְטַמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין קְצָצָן וְיִבְּשָׁן מְטַמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.
Let us say that a baraita (Tosefta, Okatzin 2:11) supports the opinion of Shmuel, who holds that dried figs still attached to the tree are considered as if they are detached with regard to susceptibility to impurity as food: Vegetables that dried while they are attached to their plant, such as cabbage and gourd, which become hard as wood and inedible when dried, are not susceptible to impurity as food. But if one cut them when they were still moist and then dried them in order to use them for fuel, or, in the case of gourds, to make utensils out of them, they are susceptible to impurity as food.
Let us say that a baraita (Tosefta, Okatzin 2:11) supports the opinion of Shmuel, who holds that dried figs still attached to the tree are considered as if they are detached with regard to susceptibility to impurity as food: Vegetables that dried while they are attached to their plant, such as cabbage and gourd, which become hard as wood and inedible when dried, are not susceptible to impurity as food. But if one cut them when they were still moist and then dried them in order to use them for fuel, or, in the case of gourds, to make utensils out of them, they are susceptible to impurity as food.
לימא מסייע ליה – לשמואל.
כגון הכרוב והדלעת – שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה.
אין מטמאין טומאת אוכלין – דהא לאו אוכל נינהו וקא ס״ד דהיא גופה לא איצטריך דעץ לא יטמא אלא למימרא דהני הוא דכי צמקו באיביהן טהורין אבל שאר פירות הנאכלין בצימוקן מקבלין טומאה ואשמעינן דכתלושין דמו.
קצצן – לחין על מנת ליבשן אע״פ שאין עומדין למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות הימנה כלי וכרוב להסקה אפ״ה כל זמן שהן לחין מטמאין.
לימא מסייע ליה ירקות שצמקו – הא מייתי שפיר אפילו אטומאת אוכלין ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלים.
כבר ביארנו בדלדול זה שהוא בכדי שאין יכול לחזור ולחיות אלא שמעורה עמו אפי׳ כחוט השערה הא אם יכול יחזור ולחיות הרי הוא כשאר איברי הבהמה לכל דבר:
לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו, לשמואל] האומר שתאנים שצמקו הנתונות על העץ נחשבות כתלושות לענין טומאת אוכלים מברייתא זו ששנינו בה כי הירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת — אין מטמאין טומאת אוכלין, שכן משעה שצמקו אין הם נאכלים כלל, והריהם כעץ סתם. ואולם אם קצצן בהיותם לחים ויבשן על מנת לעשות מהם כלים שונים (מן הדלעת היבשה) או להשתמש בהם להסקה — הריהם מטמאין טומאת אוכלין.
Let us say that a baraita (Tosefta, Okatzin 2:11) supports the opinion of Shmuel, who holds that dried figs still attached to the tree are considered as if they are detached with regard to susceptibility to impurity as food: Vegetables that dried while they are attached to their plant, such as cabbage and gourd, which become hard as wood and inedible when dried, are not susceptible to impurity as food. But if one cut them when they were still moist and then dried them in order to use them for fuel, or, in the case of gourds, to make utensils out of them, they are susceptible to impurity as food.
הכל
(9) קְצָצָן וְיִבְּשָׁן ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ עֵץ בְּעָלְמָא הוּא וא״ר וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק חבְּעַל מְנָת לְיַבְּשָׁן.
The Gemara asks: Does it enter your mind that if one cut them and dried them they are susceptible to impurity as food? Such a vegetable is merely wood, and it is inedible. And Rabbi Yitzḥak says: The baraita is discussing a case where one cut the vegetables when they were still moist in order to dry them. The novelty of the baraita is that even though one intends to dry the vegetables and render them inedible, as long as they are still moist they are susceptible to impurity as food.
The Gemara asks: Does it enter your mind that if one cut them and dried them they are susceptible to impurity as food? Such a vegetable is merely wood, and it is inedible. And Rabbi Yitzḥak says: The baraita is discussing a case where one cut the vegetables when they were still moist in order to dry them. The novelty of the baraita is that even though one intends to dry the vegetables and render them inedible, as long as they are still moist they are susceptible to impurity as food.
ותהו על הדברים: בזמן שקצצן ויבשן סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שהם מטמאים טומאת אוכלים, והלא אין הם ״אוכל״ כלל, שהרי עץ בעלמא [סתם] הוא! ואמר ר׳ יצחק בהסבר הדברים: אין הכוונה בשקצצם כשהם כבר יבשים, אלא שקצצם כשהם לחים על מנת ליבשן. וחידשה לנו הברייתא שאף שבסופו של דבר יהיו לעץ, כל עוד הם עדיין לחים — הם מטמאים טומאת אוכלים.
The Gemara asks: Does it enter your mind that if one cut them and dried them they are susceptible to impurity as food? Such a vegetable is merely wood, and it is inedible. And Rabbi Yitzḥak says: The baraita is discussing a case where one cut the vegetables when they were still moist in order to dry them. The novelty of the baraita is that even though one intends to dry the vegetables and render them inedible, as long as they are still moist they are susceptible to impurity as food.
הכל
(10) טַעְמָא דִּכְרוּב וְדַלַּעַת הוּא כֵּיוָן דְּיִבְּשָׁן לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ הָא שְׁאָר פֵּירוֹת מְטַמְּאִי.
The Gemara infers: The reason for this halakha in the baraita is that it is discussing cabbage and gourd: Since one dried them, they are inedible and consequently are not susceptible to impurity as food. But other types of produce, which are edible when dried, are susceptible to impurity.
The Gemara infers: The reason for this halakha in the baraita is that it is discussing cabbage and gourd: Since one dried them, they are inedible and consequently are not susceptible to impurity as food. But other types of produce, which are edible when dried, are susceptible to impurity.
ערך פרס
פרס – א(בסוף פיאה) רבי עקיבא אומר פרס פי׳ חצי מנה (משנה דמאי ה׳) וכן העני שנתנו לו פרוסות פת (חולין קכז:) ורמינהי מיהא דתנן (טבול יום פרק ג) אוכל שנפרס ומעורה במקצת (שקלים פרק ג) בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרס הפסח ופרס עצרת ובפרס החג והן גרנות של מעשר בהמה דברי רבי עקיבא בן עזאי אומר וכו׳ (ירושלמי שקלים פרק ג) כל הן דתניא פרס פלגא. ותניא (בתוספתא דבכורות ובפרק ב׳ בתוספתא שקלים) רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פחות מט״ו יום קודם לרגל. ואמר בגמ׳ כמה פרס רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פרס פחות מט״ו יום מאי משמעה א״ר אבהו פרוסה פלגא פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. (חולין לד:) הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס פירוש נזיד הדמע תבשיל שיש בו שמן של תרומה כי התרומה שנתערבה בחולין נקראת דמע ותנן (טהרות פרק ב) הראשון שבחולין טמא ומטמא. השני פוסל ולא מטמא והשלישי מפורש (חולין לד:) בענין המדמע בנזיד הדמע ומקשינן אי אמרית שליש של חולין שנעשו על טהרות תרומה פסלי גופיה מלאכול בתרומה היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה מלאכול בתרומה הלא נזיד הדמע ישבו שמן של תרומה ופרקינן נזיד הדמע אין כזית שמן של תרומה במקפה של חולין בכדי אכילת פרס לא משכחת לה וזה מפורש (פסחים מד) דתנן מקפה של חולין השום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא במקום מגעו מאי טעמא דאיכא כזית מן השום והשמן בכדי אכילת פרס וכו׳ אי הכי אמאי פליגי רבנן על רבי אליעזר בכותח הבבלי הנח לכותח הבבלי כזית בכדי אכילת פרס לא משכחת לה פיר׳ לא יתכן לאדם האוכל בפסח כותח כגון שטובל פתו בכותח וקא שטיר משטר האוכל כזית מקומניתא דאימא שהוא חמץ בכדי אכילת ד׳ בצים שהוא שיעור פרס וכל שהוא פחות פוחת דעתו אצל כל אדם והוא הדין לנזיד הדמע. מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס כבר פירשנו בערך גויה (משנה עדיות פ״ג חולין קלה) חמש רחלות גוזזות מנה ופרס חייבות בראשית הגז פי׳ ק״נ דינר שהן ק״נ זוזין (ראש השנה כט) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהן פי׳ לא יברך להן ברכת המוציא להוציאן ידי חובתן בלא טעימת כלום אבל לבניו יכול לעשות כן בלא טעימת כלום מפני שמלמד בהן (א״ב פי׳ בל״י חצי וחלק וטעם פרוס הפסח ופרוס עצרת פירושו בל״ר קודם ולפני וחז״ל סמכו ענין מלות זרות לפי לשונם לעשות זכר לדבר ואמרו אפותיקי אפו תהא קאי וכן בקפנדריא וכאלה רבים ואמרו מאי פקדון פוק דון).
א. [טהייל.]
קתני רישא מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר פירות מטמאין באיביהן.
ומעתה יש לדייק: טעמא [הטעם] של הלכה זו הינו משום שמדובר דווקא בכרוב ודלעת הוא, שכיון שיבשן לאו [לא] בני אכילה נינהו [הם]. ומכאן נסיק: הא [הרי] בשאר פירות, הראויים לאכילה אף כשהתייבשו וצמקו — הריהם מטמאי [מטמאים] בטומאת אוכלים.
The Gemara infers: The reason for this halakha in the baraita is that it is discussing cabbage and gourd: Since one dried them, they are inedible and consequently are not susceptible to impurity as food. But other types of produce, which are edible when dried, are susceptible to impurity.
הכל
(11) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּיִבְּשָׁן הֵן וְעוּקְצֵיהֶן פְּשִׁיטָא אֶלָּא לָאו בְּלֹא עוּקְצֵיהֶן.
The Gemara explains the suggested support to Shmuel: What are the circumstances? If one dried both the produce itself and its stems, isn’t it obvious that the produce is no longer considered attached to the plant and is susceptible to impurity? If so, it would be unnecessary for the baraita to teach this. Rather, isn’t the baraita discussing a case where one dried the produce without drying its stems? Accordingly, in such a case the produce is considered detached with regard to impurity even though it is considered attached with regard to Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel.
The Gemara explains the suggested support to Shmuel: What are the circumstances? If one dried both the produce itself and its stems, isn’t it obvious that the produce is no longer considered attached to the plant and is susceptible to impurity? If so, it would be unnecessary for the baraita to teach this. Rather, isn’t the baraita discussing a case where one dried the produce without drying its stems? Accordingly, in such a case the produce is considered detached with regard to impurity even though it is considered attached with regard to Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel.
והיכי דמי – הך מתניתא דקתני דכרוב ודלעת הוא דלא מטמו הא אחריני מטמו.
אי דיבשו הן ועוקציהן – דאף לענין שבת תלושין הן.
פשיטא – דמטמו למה ליה למתנייה לא איהי גופה איצטריך לאשמועינן דעץ לא יטמא ולאו דיוקא דידיה איצטריך לאשמועינן דאחריני מטמו דהא תלושין גמורין הן.
אלא לאו בלא עוקציהן – ומשום דוקיא דידיה אצטריך למתנייה דאע״פ דלענין שבת מחוברין הן לענין טומאה תלושין הן כדשמואל והיינו מסייע ליה.
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שיבשו גם הן וגם עוקציהן, שכל הפרי כולו יבש, ולמדים אנו מן הברייתא ששאר פירות (מלבד הכרוב והדלעת) מקבלים טומאת אוכלים משום שהריהם בכלל ״אוכל״ — אין צורך להשמיענו כן, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהם מטמאים, שהרי הם אינם צומחים יותר! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שקצצם בלא עוקציהן ויבשו הפירות עצמם אך לא עוקציהם. ומעתה הרינו נלמדים שלענין קבלת טומאת אוכלים הם נחשבים כתלושים, אף שלענין שבת אין הם נחשבים כתלושים. והרי זה כשיטתו של שמואל.
The Gemara explains the suggested support to Shmuel: What are the circumstances? If one dried both the produce itself and its stems, isn’t it obvious that the produce is no longer considered attached to the plant and is susceptible to impurity? If so, it would be unnecessary for the baraita to teach this. Rather, isn’t the baraita discussing a case where one dried the produce without drying its stems? Accordingly, in such a case the produce is considered detached with regard to impurity even though it is considered attached with regard to Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel.
הכל
(12) לְעוֹלָם הֵן וְעוּקְצֵיהֶן וּקְצָצָן עַל מְנָת לְיַבְּשָׁן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
The Gemara rejects this interpretation: The baraita is not necessarily discussing that case. Actually, the baraita is discussing a case where both the produce itself and its stems were dried. And although it appears that the halakha is obvious in such a case, it was necessary for the baraita to mention it in order to teach the latter clause of the baraita: In a case where one cut the cabbage and gourd when they were still moist in order to dry them, they are susceptible to impurity as long as they are still moist.
The Gemara rejects this interpretation: The baraita is not necessarily discussing that case. Actually, the baraita is discussing a case where both the produce itself and its stems were dried. And although it appears that the halakha is obvious in such a case, it was necessary for the baraita to mention it in order to teach the latter clause of the baraita: In a case where one cut the cabbage and gourd when they were still moist in order to dry them, they are susceptible to impurity as long as they are still moist.
לעולם הן ועוקציהן – ודקא קשיא לן מאי קמ״ל משום סיפא תנייה דאשמועינן קצצן לחין ע״מ ליבשן מטמאין טומאת אוכלים.
וקצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה – וא״ת ליתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא טומאת אוכלין למה ליה למתני רישא שצמקו באיביהן וי״ל דהכי מתני ליה טפי שפיר הכרוב והדלעת שצמקו כו׳ ואם לא צמקו אלא קצצן ע״מ ליבש כו׳.
ודוחים: אין זו ראיה, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר שיבשו גם הן וגם עוקציהן, ואשר לשאלה מה החידוש שיש בדבר — קצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה [הוצרך לו ללמד], שאף שעתידים הכרוב והדלעת להיות כעץ סתם, מכל מקום כל עוד הם לחים הריהם נחשבים כאוכל, ומטמאים טומאת אוכלים.
The Gemara rejects this interpretation: The baraita is not necessarily discussing that case. Actually, the baraita is discussing a case where both the produce itself and its stems were dried. And although it appears that the halakha is obvious in such a case, it was necessary for the baraita to mention it in order to teach the latter clause of the baraita: In a case where one cut the cabbage and gourd when they were still moist in order to dry them, they are susceptible to impurity as long as they are still moist.
הכל
(13) ת״ש תָּא שְׁמַע טאִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּירוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין יָבְשׁוּ הֲרֵי הֵן כִּמְחוּבָּרִין מַאי לָאו מָה תְּלוּשִׁין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן אַף מְחוּבָּרִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן.
The Gemara suggests: Come and hear a challenge to the opinion of Shmuel from a baraita: In the case of a tree from which a branch broke off, and the branch has fruit attached to it, even if the fruit is still moist it is considered detached from the tree. But if the branch did not break off, and the fruit dried on the tree, it is considered attached. What, isn’t the ruling of the baraita that just as in the first clause the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters, the halakhot of both Shabbat and impurity, so too in the latter clause the fruit that dried on the tree is considered attached to the tree with regard to all matters, even the transmission of impurity, contrary to the opinion of Shmuel?
The Gemara suggests: Come and hear a challenge to the opinion of Shmuel from a baraita: In the case of a tree from which a branch broke off, and the branch has fruit attached to it, even if the fruit is still moist it is considered detached from the tree. But if the branch did not break off, and the fruit dried on the tree, it is considered attached. What, isn’t the ruling of the baraita that just as in the first clause the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters, the halakhot of both Shabbat and impurity, so too in the latter clause the fruit that dried on the tree is considered attached to the tree with regard to all matters, even the transmission of impurity, contrary to the opinion of Shmuel?
שנפשח – נתלש ממנו ענף ובאותו ענף יש פירות.
הרי הן כתלושין – ואפילו הן לחין.
יבשו – פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין.
מאי לאו אף מחוברין – דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל.
תאנים שצמקו או שיבשו באביהן הרי הן כמחוברין והתולש מהן בשבת חייב אא״כ יבשו עוקציהן וכן כל אילן שיבשו פירותיו ומ״מ לענין טומאת אוכלין הרי הן כתלושין ומקבלין טומאה על ידי הכשר שהן כתלושין והרי הם אוכל ואצ״ל אם נתיבשו עוקציהן:
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי שמואל ממה ששנינו בדינו של אילן שנפשח (נחתך) ממנו ענף ובו פירות — אף שהפירות עדיין לחים, הרי הן נחשבים כתלושין מן האילן. ואולם אם יבשו הפירות בעודם נתונים על האילן — הרי הן נחשבים כמחוברין, אף שהם יבשים. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה במה שאמר התנא בראשית דבריו בענף שנתלש שהפירות שעליו נחשבים כתלושין — הרי זה לכל דבריהן (ענייני הלכותיהם), בין לענין קבלת טומאת אוכלים ובין לענין איסור תלישה בשבת. ואף זה שאמר התנא שהפירות שהתייבשו על העץ נחשבים כמחוברין — הרי זה לכל דבריהן, ואף לענין קבלת טומאת אוכלים. והרי זה שלא כדברי שמואל!
The Gemara suggests: Come and hear a challenge to the opinion of Shmuel from a baraita: In the case of a tree from which a branch broke off, and the branch has fruit attached to it, even if the fruit is still moist it is considered detached from the tree. But if the branch did not break off, and the fruit dried on the tree, it is considered attached. What, isn’t the ruling of the baraita that just as in the first clause the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters, the halakhot of both Shabbat and impurity, so too in the latter clause the fruit that dried on the tree is considered attached to the tree with regard to all matters, even the transmission of impurity, contrary to the opinion of Shmuel?
הכל
(14) מִידֵּי אִירְיָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.:
The Gemara rejects this challenge: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. In the first clause of the baraita, the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters. In the latter clause of the baraita, the dried fruit on the tree is considered attached with regard to Shabbat but detached with regard to impurity.
The Gemara rejects this challenge: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. In the first clause of the baraita, the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters. In the latter clause of the baraita, the dried fruit on the tree is considered attached with regard to Shabbat but detached with regard to impurity.
הא כדאיתא והא כדאיתא – תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל.
ודוחים: אין זו קושיה, שכן מידי איריא [וכי הדברים שייכים], אין הדברים שבתחילת הברייתא כדברים שבסופה, הא כדאיתא, והא כדאיתא [זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו], שבתחילת הדברים, בדין הפירות על ענף שנחתך הריהם אמורים הן לענין טומאה והן לענין שבת. ואילו בסוף הדברים, בדין הפירות שהתייבשו על האילן, אמורים הדברים רק לענין שבת ולא לענין טומאה.
The Gemara rejects this challenge: Are the cases comparable? This case is as it is, and that case is as it is. In the first clause of the baraita, the fruit on the detached branch is considered detached with regard to all matters. In the latter clause of the baraita, the dried fruit on the tree is considered attached with regard to Shabbat but detached with regard to impurity.
הכל
(15) נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה [וְכוּ׳].: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי.
§The mishna teaches: If the animal was slaughtered, Rabbi Meir holds that with the blood of the slaughtered animal the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity. Rabbi Shimon says that they were not rendered susceptible with the animal’s own blood. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree?
§The mishna teaches: If the animal was slaughtered, Rabbi Meir holds that with the blood of the slaughtered animal the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity. Rabbi Shimon says that they were not rendered susceptible with the animal’s own blood. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree?
א שנינו במשנתנו בדעת ר׳ מאיר שאם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא כל משקה על האבר והבשר המדולדלים, הוכשרו בכך לקבל טומאה. ואילו לדעת ר׳ שמעון לא הוכשרו בכך. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]?
§The mishna teaches: If the animal was slaughtered, Rabbi Meir holds that with the blood of the slaughtered animal the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity. Rabbi Shimon says that they were not rendered susceptible with the animal’s own blood. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree?
הכל
(16) אָמַר רַבָּה בִּבְהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר אֵין בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר וּמָר סָבַר בְּהֵמָה ינַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר.
Rabba said: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb. The tanna’im agree that if an appendage that constitutes a handle is rendered susceptible to impurity, the food to which it is attached is also rendered susceptible. But they disagree with regard to whether an animal constitutes a handle for its limb. One Sage, Rabbi Shimon, holds that an animal does not constitute a handle for its limb, and therefore the limb is not rendered susceptible to contract impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Meir, holds that an animal constitutes a handle for its limb, and therefore the limb is rendered susceptible along with the body of the animal.
Rabba said: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb. The tanna’im agree that if an appendage that constitutes a handle is rendered susceptible to impurity, the food to which it is attached is also rendered susceptible. But they disagree with regard to whether an animal constitutes a handle for its limb. One Sage, Rabbi Shimon, holds that an animal does not constitute a handle for its limb, and therefore the limb is not rendered susceptible to contract impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Meir, holds that an animal constitutes a handle for its limb, and therefore the limb is rendered susceptible along with the body of the animal.
אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי – ותרוייהו אית להו יש יד להכשר ומיהו רבי שמעון סבר אין בהמה כולה נעשית יד לאבר אחד הלכך לא הביאה לו הכשר ורבי מאיר סבר בהמה נעשית יד לאבר.
ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר – נראה דרבה מצי סבר דלר״ש שחיטה מכשרת ולא דם וה״ק אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר משחיטת בהמה אע״פ שהוא אסור באכילה מדרבנן וכן סברי כולהו אמוראי דמפרשי מתניתין לבר מר׳ אחא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי דלדידיה דם מכשיר לר״ש וצ״ל דלרב אחא לא שמיע ליה ברייתא דהשוחט (חולין דף לו.) דשמעינן מיניה דלר׳ שמעון שחיטה מכשיר ולא דם אבל שאר אמוראי דהכא הוו ידעי לה שפיר דהא רב פפא נמי מפרש לה לפלוגתייהו בסמוך ובפרק השוחט (חולין דף לו.) אמר רב פפא עלה דברייתא הכל מודים היכא דאיתיה לדם כו׳ אלמא ידע לה.
ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר. איכא למידק אפילו כי הויא יד לאבר מאי הוי והא אבר לא אתכשר לר׳ שמעון דהא אית לר״ש דשחיטה מכשרת ולא דם, כדאמר ר״א לעיל בפרק השוחט (חולין לו.) אומר היה ר״ש שחיטה מכשרת ולא דם, וקתני נמי בברייתא בואו ונסמוך על דברי ר״ש שאמר שחיטה מכשרת ולא דם, וכיון שכן שחיטה זו אינה מעלה ולא מורידה לגבי האבר והבשר המדולדלין שבבהמה דהא אסורין נינהו. פירשו בתוספות דהכי קאמר אין נעשית יד לאבר דאילו נעשית היה מוכשר בשחיטת הבהמה כיון דמדאורייתא שרו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג:) אמר רבה בר בר חנה אר״י אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד. וכן יש לפרש לכולהו אמוראי לבר מר״א דקאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קא מיפלגי, דלדידיה דם מכשיר לר״ש, ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דקתני שחיטה מכשרת ולא דם. והא נמי דאוקי רב פפא פלוגתייהו בסמוך בהכשר קודם למחשבה, בהכשר שחיטה קאמר על כרחיה, דהא רב פפא ידע לה לההיא ברייתא דשחיטה מכשרת ולא דם דהא איהו פריש לה התם בפרק השוחט (חולין לו:) וטעמא כדאמרן הואיל ומן התורה שחיטה זו מתרת האבר והבשר המדולדלין, וכולהו פליגי אדרב אשי דאמר בסמוך בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי, דלרב אשי כיון דשחיטה זו אינה מתרתן באכילה אף היא אינה מכשרת. וא״ת ולרב אשי נמי כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת היאך [אפשר] לומר כן שאינה מכשרת דהא טומאה דאורייתא היא. תירצו בתוס׳ דטעמיה משום דשחיטה אינה מכשרת אפילו לר״ש אלא מדרבנן וכדמשמע לעיל (חולין עד:) כדאמרינן התם עשאוה כהכשר מים דרבנן וכיון דמדרבנן היא ומכשרת הכא שהוא אסור באכילה מדרבנן אתי דרבנן ומפקע הכשר דרבנן.
אמר רבה: אין המדובר כשנזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, אלא על גוף הבהמה בלבד. והכל סבורים שאם הוכשרה (במתן משקה עליה) ה״יד״ (הדבר המשמש כבית אחיזה לדבר אחר, שעל ידי ה״יד״ נישא הדבר האחר), אף הדבר הנישא על ידה הוכשר בכך. שהרי דינה של ה״יד״ שהיא מביאה את הטומאה אל הדבר הנישא על ידה, ובדומה לכך היא מכשירה את הדבר הנישא על ידה. ואולם בשאלה האם הבהמה נעשית ״יד״ לאבר קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון סבור] כי אין הבהמה נעשית ״יד״ לאבר שבה, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה כולה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור] שבהמה נעשית יד לאבר, ולכך הוכשר האבר בהכשר הבהמה.
Rabba said: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb. The tanna’im agree that if an appendage that constitutes a handle is rendered susceptible to impurity, the food to which it is attached is also rendered susceptible. But they disagree with regard to whether an animal constitutes a handle for its limb. One Sage, Rabbi Shimon, holds that an animal does not constitute a handle for its limb, and therefore the limb is not rendered susceptible to contract impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Meir, holds that an animal constitutes a handle for its limb, and therefore the limb is rendered susceptible along with the body of the animal.
הכל
(17) אַבָּיֵי אָמַר בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָמִיפַּלְגִי.
Abaye said a different explanation of the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb, and both tanna’im agree that an animal does not constitute a handle for its limb. But they also agree that if the liquid comes into contact with only part of the food it renders the entire item susceptible to impurity. Therefore, if the partially severed limb is considered part of the animal it is rendered susceptible to impurity along with the animal. Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree with regard to whether the limb is considered part of the animal, and generally speaking, with regard to any case where a small part of an item is hanging off the larger part such that if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it.
Abaye said a different explanation of the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb, and both tanna’im agree that an animal does not constitute a handle for its limb. But they also agree that if the liquid comes into contact with only part of the food it renders the entire item susceptible to impurity. Therefore, if the partially severed limb is considered part of the animal it is rendered susceptible to impurity along with the animal. Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree with regard to whether the limb is considered part of the animal, and generally speaking, with regard to any case where a small part of an item is hanging off the larger part such that if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it.
אביי אמר – אין טעמייהו משום יד דכ״ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד אלא טעמא דרבי מאיר משום דכולה חדא חשיב ליה ואע״ג דכי אוחז את הקטן באבר ובשר המדולדל אין גדול עולה עמו אלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול עולה קטן עמו חד הוא ור׳ שמעון סבר אינו כמוהו.
אביי אמר הסבר אחר במחלוקת ר׳ מאיר ור׳ שמעון: מדובר שלא נזל מדם השחיטה על האבר או הבשר המדולדלים אלא על גוף הבהמה בלבד, וכן הכל מודים שאין הכשר הבהמה מועיל להכשיר בה אבר מסויים, שכן אין הבהמה נעשית ״יד״ לאבר אחד שבה. אולם מוסכם על הכל שאין צורך שיבוא המשקה המכשיר על כל דבר המאכל, ומעתה יש מקום לדון האם האבר המדולדל נחשב כגוף אחד עם הבהמה, לענין שיוכשר הוא איתה. ובשאלה הנוגעת לדבר אחד קטן שהוא חלק מדבר גדול, וכאשר אדם אוחז בחלק הקטן ואין החלק הגדול עולה עמו קמיפלגי [חלוקים הם], האם נחשב החלק הקטן כגוף אחד עם החלק הגדול.
Abaye said a different explanation of the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Shimon: The mishna is discussing a case where the blood of the slaughtered animal came into contact with the body of the animal but not with the partially severed limb, and both tanna’im agree that an animal does not constitute a handle for its limb. But they also agree that if the liquid comes into contact with only part of the food it renders the entire item susceptible to impurity. Therefore, if the partially severed limb is considered part of the animal it is rendered susceptible to impurity along with the animal. Rabbi Meir and Rabbi Shimon disagree with regard to whether the limb is considered part of the animal, and generally speaking, with regard to any case where a small part of an item is hanging off the larger part such that if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it.
הכל
(18) מָר סָבַר אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ וּמָר סָבַר אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
One Sage, Rabbi Meir, holds that although if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part. Therefore, a partially severed limb is rendered susceptible to impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that the small part is not considered one and the same with the large part in such a case, and therefore the partially severed limb is not rendered susceptible to impurity along with the body of the animal.
One Sage, Rabbi Meir, holds that although if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part. Therefore, a partially severed limb is rendered susceptible to impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that the small part is not considered one and the same with the large part in such a case, and therefore the partially severed limb is not rendered susceptible to impurity along with the body of the animal.
מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור] שכל חלק קטן מדבר שלם גדול, והאוחז בדבר הקטן ואין הגדול עולה עמו — אף על פי כן הרי הוא כמוהו. ולכך נחשב ההכשר של דם השחיטה לגוף הבהמה גם כהכשר לאבר המדולדל שבה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון, סבור] שהחלק הקטן אינו כמוהו, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה.
One Sage, Rabbi Meir, holds that although if one grasps and lifts the small part the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part. Therefore, a partially severed limb is rendered susceptible to impurity along with the body of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that the small part is not considered one and the same with the large part in such a case, and therefore the partially severed limb is not rendered susceptible to impurity along with the body of the animal.
הכל
(19) וְאַף ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
And Rabbi Yoḥanan also holds in accordance with the explanation of Abaye that the tanna’im disagree with regard to the status of a small part of an item that is hanging off the larger part such that one grasps the small part and the large part does not ascend with it.
And Rabbi Yoḥanan also holds in accordance with the explanation of Abaye that the tanna’im disagree with regard to the status of a small part of an item that is hanging off the larger part such that one grasps the small part and the large part does not ascend with it.
ומעירים: ואף ר׳ יוחנן סבר כהסברו זה של אביי, שבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי [חלוקים הם], שכן
And Rabbi Yoḥanan also holds in accordance with the explanation of Abaye that the tanna’im disagree with regard to the status of a small part of an item that is hanging off the larger part such that one grasps the small part and the large part does not ascend with it.
הכל
(20) דְּרַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר אדר״מ אַדְּרַבִּי מֵאִיר מִי אָמַר ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ.
As Rabbi Yoḥanan raises a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir: Did Rabbi Meir actually say that even in a case where one grasps the small part of an item and the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part?
As Rabbi Yoḥanan raises a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir: Did Rabbi Meir actually say that even in a case where one grasps the small part of an item and the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part?
ר׳ יוחנן רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר׳ מאיר על דברי ר׳ מאיר: מי [האם] אמר ר׳ מאיר שהאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?
As Rabbi Yoḥanan raises a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir: Did Rabbi Meir actually say that even in a case where one grasps the small part of an item and the large part does not ascend with it, the small part is still considered one and the same with the large part?
הכל
(21) וּרְמִינְהוּ אוֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעוֹרֶה בְּמִקְצָת
One can raise a contradiction to this statement from a mishna (Tevul Yom 3:1): With regard to a piece of food that was sliced from a larger piece of food and remains partially connected to the larger piece, the entire item is considered one and the same with regard to impurity. If one who was previously ritually impure and immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed touched either piece of the item, the entire item becomes impure.
One can raise a contradiction to this statement from a mishna (Tevul Yom 3:1): With regard to a piece of food that was sliced from a larger piece of food and remains partially connected to the larger piece, the entire item is considered one and the same with regard to impurity. If one who was previously ritually impure and immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed touched either piece of the item, the entire item becomes impure.
אוכל – תרומה.
שנפרס – לשון פרוסה נשבר.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״הרי הוא״ שמופיע במהדורתנו בתחילת דף קכ״ח.
ירקות שיבשו באביהן כגון כרוב ודלעת הואיל ויבשו אינן אוכל כלל ואין מיטמאין טומאת אוכלין וכל שכן אם לקטן ונתיבשו לקטן על דעת ליבשן הואיל ומ״מ אינו יבשות עדין הרי הן מיטמאות טומאת אוכלין עד שיבשו:
אילן שנפשח ר״ל שנתלש ענף ממנו וכן פירות אע״פ שהן לחין הרי הן כחלושין ומיטמאין ולמטה יתבאר שאם ענף זה מעורה עדין עם האילן בכדי שאין יכול לחזור ולחיות כל אוכלין שבו מיטמאין טומאת אוכלין אבל הדבר ספק אם יהא שאר האילן כמו יד לזה היחור להביא טומאה לפירות שבייחור אם לאו ואע״פ שאין המחובר מקבל טומאה:
אוכל שנפרס ומעורה ונגע טמא באחד מהם אם כשאוחז בזה שנגע בו ומגביהו השני עולה עמו אלא שהוא מתפרק אינו מצטרף עמו ואם יש בהם כשיעור אינו מיטמא מחמת מגעו של טמא אלא באוכל ראשון:
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בדינו של חלק אוכל שנפרס מאוכל גדול יותר, והריהו מעורה (מחובר) במקצת בחלק הגדול של האוכל, שכן הלכה היא שכל הדברים שאוחזים בהם כשנוטלים את האוכל (״ידות האוכלים״) נחשבים כחיבור לגוף האוכל לענין הטומאה, שאם נגעה בהם הטומאה, נטמא גוף האוכל בכך. ואף אם נגע ב״יד״ מי שטבל לטומאתו ואולם עדיין לא העריבה שמשו (״טבול יום״), נפסל בכך הפרי עצמו. וכן אם נגע בפרי, נפסלה בכך ה״יד״.
One can raise a contradiction to this statement from a mishna (Tevul Yom 3:1): With regard to a piece of food that was sliced from a larger piece of food and remains partially connected to the larger piece, the entire item is considered one and the same with regard to impurity. If one who was previously ritually impure and immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed touched either piece of the item, the entire item becomes impure.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין קכז: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קכז: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס חולין קכז:, רש"י חולין קכז:, תוספות חולין קכז:, ר"י מלוניל חולין קכז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד חולין קכז: – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין קכז: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קכז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין קכז:, מהרש"א חידושי הלכות חולין קכז:, גליון הש"ס לרע"א חולין קכז:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין קכז:
Chulin 127b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 127b, Collected from HeArukh Chulin 127b, Rashi Chulin 127b, Tosafot Chulin 127b, Ri MiLunel Chulin 127b, Piskei Rid Chulin 127b, Rashba Chulin 127b, Meiri Chulin 127b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 127b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 127b, Gilyon HaShas Chulin 127b, Steinsaltz Commentary Chulin 127b