(1) 
אוְקוּלִית הַמּוּקְדָּשִׁין הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים טָמֵא.
אוְקוּלִית הַמּוּקְדָּשִׁין הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים טָמֵא.and the thigh bone of a sacrificial animal that was rendered unfit as piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time, or notar, i.e., part of an offering left over after the time allotted for its consumption, whether these thigh bones were sealed and there was no access to the marrow, or whether they were perforated and there was access to the marrow, one who touches them is ritually impure. The reason is that a piece of bone of a corpse the size of a barley grain imparts impurity, and the bone of a sacrificial animal that was disqualified in this manner imparts impurity by rabbinic decree via contact.
ערך קלית
קלית – א(חולין קכה.) קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא קולית הנבלה וקולית השרץ הנוגע בהו סתומין טהור (בראשית רבה י׳ וכל צבאם) ראה שם קוליא אחת הוה מצנע לה והיא מתגלגלא (בראשית רבה כו) הנפילים היו בארץ רפאים גבורים מוח קוליתו של אחד מהן י״ח אמה (פסחים פג.) נמנין על מוח שבקולית פי׳ קולית העצם החלול וסתום משני צדדים הוא מלא מוח והוא עצם של ירך שיש בו מוח הרבה.
א. [איבער שענקעל ביין.]
וקולית המוקדשים – במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר.
ז. קולית המת וכו׳. כלומ׳, שאין עליו כזית בשר וליכא נמי כזית מוח בפנים, שאם היה בו אחד מהם, אפי׳ באהל מטמא, אלא ודאי ליכא לא זה ולא זה, ולפי׳ לא מטמא אלא במגע ובמשא. ואם תאמר פשיטא, עד השתא לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. אלא הא קמ״ל דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ, כלומ׳ היכא שניטל הבשר לגמרי מעל העצם, לא יועיל מוח שיהיה בפנים להעלות ארוכה לעצם ולרבות עליו בשר, אלא כל יום ויום הולך ויבש עד שיפול. שאם היה סבירא לן שמעלה ארוכה, אע״ג דלא הוי בתוכו מוח כזית הוה מטמא באהל, דאבר מעליא הוא, שהרי סוף המוח לבא, שהרי כמה פעמים שהמוח כלה וחוזר אחר כן, ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה, אם כן בלא מוח ובלא בשר חשוב אבר, ותנן האברים אין להם שיעור, והיה הדין נותן שיטמא באהל, אלא סבירא לן דאינו גדל הבשר מחמת המוח, ולפיכך אינו חשוב אבר, כיון דליכא כזית בשר מלמעלה, ולפיכך לא מטמא באהל, אלא במגע ובמשא. ואם היה כזית מוח מבפנים הוה מטמא נמי באהל, דטומאה בוקעת ועולה, כיון שאין בקולית טפח.
וקולית המוקדשין מיירי שיש כזית מוח מבפנים, וכי היכי דתנן שהפיגול והנותר מטמאין את הידים, דגזרו חכמים בנותר משום עצלי כהונה, כדי שלא יתרשלו באכילתו, ובפגול משום חשדי כהונה, שלא יפגלו הקרבנות משום שנאת ישראל המקריבין, כדי שלא יעלו לרצון, כמו כן נמי גזרו על העצמות ששימשו נותר, וכיון שהיה בתוכם מוח כזית ולא שברו ולא אכלו, מטמא העצם נמי מבחוץ אע״פ שהוא סתום, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור.
ומשמע דנותר נמי גזרו על הסיטו, וכי היכי דקולית המת מטמא במגע ובמשא, אע״ג דלא תנא אלא הנוגע, הם הכי נמי בקולית המוקדשין ששמשה נותר, מטמא גם במשא, דכיון דבא לכלל מגע מדרבנן, הם הכי נמי בא לכלל משא מדרבנן.
אבל קולית נבלה וקולית השרץ, היכא שאין על הקולית של נבלה כזית בשר אע״ג שיש בתוכה כזית מוח, ועל קולית השרץ ליכא כעדשה מבשר השרץ אלא כעדשה של מוח מבפנים, לא מטמו במגע אלא אם כן ניקבו, דכתי׳ בנבלתה ולא בעצמות ולא בקרנים. וכיון דלא מטמו במגע לא מטמו במשא, אע״ג שמסיט אותו מוח כזית שיש בתוך קולית של נבלה, משום דכתי׳ הנוגע והנושא וכו׳.
וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא. קולית הנבלה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומין טהור. ניקבו כל שהן מטמאין במגע, ומנין אף במשא, ת״ל הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא.
פי׳, קולית, היא עצם הירך, וקולית המת היא טמאה, דהא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וקולית המוקדשין כדתנן בשלהי פסחים הפיגול והנותר מטמאין את הידים, דגזרו בהו רבנן טומאה משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם, וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר.
נבלה אין עצמותיה מטמאין, דכת׳ בנבלתה ולא בעצמות, וכן שרץ, הילכך סתומין טהורין אף מלטמא במשא וכל שכן במגע, דכיון דאי איפשר לו ליגע בטומאה עצמה, אין השומר מטמא.
ניקבו כל שהן אפי׳ כחוט השערה שאיפשר לו להכניס בו חוט השיער של ראשו או של זקנו, והרי הוא מטמא בכך.
ומניין אף במשא, דדוקא אם ניקבה מטמא קולית הנבלה במשא, אבל אם לא ניקבה לא, תלמוד לומ׳ והנוגע והנושא, הקישן הכת׳ לומר לך דכל זמן שלא באו לכלל מגע לא באו לכלל משא.
קולית המת. נוגע אין מאהיל לא, היכי דמי, אי דאיכא כזית בשר מבחוץ באהל נמי לטמא, דליכא. ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה ובאהל נמי לטמא, דליכא. ואי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הוא ובאהל נמי לטמא, פי׳, כדתנן בפרק קמא דאהילות, האיברים אין להן שיעור אפי׳ פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. אמ׳ רב יהודה בריה דר׳ חייה זאת אומרת מוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ. במאי אוקימתה, בדליכא כזית, ואי ליכא כזית מוקדשין במאי מיטמו, ותו קולית הנבלה וקולית השרץ כי ניקבו אמאי מטמאין. רישא דליכא כזית וסיפא דאיכא כזית, ומילי מילי קמ״ל, רישא קמ״ל מוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ, מוקדשין קמ״ל שימוש נותר מילתא היא, דאמ׳ מרי בר אבוה אמ׳ ר׳ יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. נבלה אע״ג דאיכא כזית, ניקבה אין לא ניקבה לא, דבענן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא.
ור׳ יוחנן אמ׳ לעולם דאיכא כזית, ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, ומאי נוגע דקתני, מאהיל. פי׳, לא בעי לאוקומי מתני׳ בתרי טעמי, אלא רישא וסיפא דאיכא כזית, והמאהיל קרי נוגע. ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, קולית הנבלה וקולית השרץ כי סתומין אמאי טהור. אמ׳ ר׳ בנימן בריה דרב גידל אמ׳ ר׳ יוחנן הכא במאי עסיקינן, כגון דאיכא כזית מוח המתקשקש, גבי מת טומ׳ בוקעת ועולה, גבי נבלה אע״ג דאיכא כזית, כיון דהוא מתקשקש ניקבה אין לא ניקבה לא.
וכן קולית בהמות המוקדשין (קרבנות שנתפגלו או שנותרו, והריהם מטמאים מגזירת חכמים), שיש בתוכם מוח, כל הנוגע בהן, בין שהיו הקוליות סתומים שאין אפשרות לגעת במוח שבהן, בין שהיו נקובים — הריהו טמא במגען. שכן עצם (בשיעור כשעורה) הבאה מן המת, וכן עצם של הקרבנות שנפסלו, מטמאות בטומאת מגע. ואולם
and the thigh bone of a sacrificial animal that was rendered unfit as piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time, or notar, i.e., part of an offering left over after the time allotted for its consumption, whether these thigh bones were sealed and there was no access to the marrow, or whether they were perforated and there was access to the marrow, one who touches them is ritually impure. The reason is that a piece of bone of a corpse the size of a barley grain imparts impurity, and the bone of a sacrificial animal that was disqualified in this manner imparts impurity by rabbinic decree via contact.
הכל
(2) קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם סְתוּמִים טְהוֹרִים נְקוּבִים כׇּל שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״א:כ״ז} הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בָּא לִכְלַל מַשָּׂא לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.:
With regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them when they are sealed remains ritually pure. If one of these thigh bones was perforated at all, it imparts impurity via contact, as in that case contact with the bone is tantamount to contact with the marrow. From where is it derived that even with regard to impurity transmitted via carrying there is a distinction between sealed and perforated thigh bones? It is derived from a verse, as the verse states: “One who touches the carcass thereof shall be impure until the evening; and one who carries the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39–40), indicating: That which enters the category of impurity via contact, enters the category of impurity via carrying; that which does not enter the category of impurity via contact, does not enter the category of impurity via carrying.
נבלה אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ״ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע״ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה״מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא.
נקובים כל שהוא – אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן.
גמ׳ וקולית השרץ. לאו דוקא דהא שרץ מטמא בכעדשה אלא דעיקר פירכא מנבלה ושרץ דנקט אשגירות לישנא הוא. רמב״ן בחידושי ב״ב דף ע״ז ד״ה אין אותיות:
קולית בהמת הנבלה וכן קולית השרץ, כל הנוגע בהם, אם היו סתומים — הנוגעים בהם טהורים, כיון שאי אפשר לגעת במוח שבתוכן, ואילו עצמותיהן כשלעצמן אינן מטמאות. ואם היו העצמות הללו נקובים, ואפילו היה זה נקב ששיעורו בכל שהוא — מטמא במגע, שנחשבת הנגיעה בעצם כנגיעה במוח שבתוכן. מנין שאף בטומאת משא יש לחלק בין קולית סתומה לקולית נקובה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת המשא בנבילה ״הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב״ (ויקרא יא, לט—מ), ללמד כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא בא לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע כעצמות הסתומות — לא בא לכלל טומאת משא.
With regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them when they are sealed remains ritually pure. If one of these thigh bones was perforated at all, it imparts impurity via contact, as in that case contact with the bone is tantamount to contact with the marrow. From where is it derived that even with regard to impurity transmitted via carrying there is a distinction between sealed and perforated thigh bones? It is derived from a verse, as the verse states: “One who touches the carcass thereof shall be impure until the evening; and one who carries the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39–40), indicating: That which enters the category of impurity via contact, enters the category of impurity via carrying; that which does not enter the category of impurity via contact, does not enter the category of impurity via carrying.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : נוֹגֵעַ אִין אֲבָל מַאֲהִיל לָא.
GEMARA: The mishna teaches that one who touches the thigh bone of a human corpse is ritually impure, whether or not it was sealed. The Gemara infers that with regard to one who touches the bone, yes, he is impure, but one who overlies the thigh bone is not impure, as it does not transmit impurity to that which is above it or under the same roof.
נוגע אין מאהיל לא – וא״ת מנא ליה למידק מאהיל לא אי משום דלא קתני לה הא לא קתני נמי משא אע״ג דעצם כשעורה מטמא במשא וי״ל דמשא לא אצטריך למתני אבל אהל הוה ליה למתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע״ג דלא מתני ליה במוקדשין מ״מ הוה ליה למתני באפי נפשיה אמת אע״ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח מ״מ במאי דהוי לתנייה ואם תאמר ולשני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין ושמא לא מסתבר ליה לאוקמה כר׳ יוסי.
נוגע אין מאהיל לא. איא קשיאב מנא ליה דמאהיל לא, משום דלא קתני, משא נמי לא קתני ואפי׳ הכי מטמא. לא קשיא, דמשא לא איצטריכא ליה דעצם גופיה מטמא במשאג, אבל אהל דצריכא ולא קתני שמע מינה שאינו מטמא באהל. ואע״ג דאהל במוקדשין לא מיתני ליה, תנא מילי מילי הוה ליה לאשמועינן. וליכא למימר משום דנוגע בכל הצדדין טמא, ומאהיל אינו מטמא אלא בכנגד המוח או כנגד הבשר דטומאה בוקעת ועולה כנגדוד, חדא דמכל מקום הוה ליה למיתנייה דהוה רבותא טפי מכולה מתני׳. ועודה דעצם יד או שומר הוא, ומטמא באהל כדאמרן לעיל בריש פרקיןו.
א. דיבור זה הובא כמעט כולו בחידושי הר״ן.
ב. כן הקשו ותירצו תוד״ה נוגע וחידושי הרשב״א. וראה תורת חיים ומרומי שדה.
ג. כי״ל ליתא תיבה זו.
ד. ע״כ מתוס׳ שם.
ה. מכאן לא הובא בחידושי הר״ן.
ו. קיז, ב.
תד״ה נוגע אין מאהיל כו׳ מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח כו׳ עכ״ל דבריהם אינם מובנין לן דמהך שמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב׳ חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים כו׳ דמוקי לה התם אי ביד אי בשומר מוכח בהדיא דבמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפרש״י שם וצ״ע:
בא״ד וא״ת ולישני ליה כו׳ לא מסתבר ליה לאוקמא כרבי יוסי עכ״ל וה״מ לתרוצי נמי דלר״י נמי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה מודה בקולית סתומה דהוי כמו מת בכסותו וכ״כ התוס׳ לקמן ע״ש:
א גמרא שנינו במשנתנו שהנוגע בקולית המת, בין זו שהיא נקובה ובין זו שהיא סתומה, נטמא במגע זה. ומדייקים: דווקא הנוגע בה — אין [כן] נטמא, אבל המאהיל על קולית המת — לא נטמא, שאין העצם מטמאה בטומאת אהל.
GEMARA: The mishna teaches that one who touches the thigh bone of a human corpse is ritually impure, whether or not it was sealed. The Gemara infers that with regard to one who touches the bone, yes, he is impure, but one who overlies the thigh bone is not impure, as it does not transmit impurity to that which is above it or under the same roof.
הכל
(4) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר.
The Gemara asks: What are the circumstances? If there is an olive-bulk of flesh attached to the bone then it should transmit impurity in a tent, i.e., to that which is under the same roof, as well. The Gemara answers: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of flesh attached to the bone.
ה״ג היכי דמי אי דאיכא עליה בשר להעלות ארוכה באהל נמי מטמא. פי׳ דהא קיימא לן אבר מן המת מטמא באהל, כדתנן בפ״ב דאהלותא, ולית דחש ליה לדר׳ אליעזר דאמרב לא אמרו אלא אבר מן החי. ולהכי נמי אקשינן ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, אבר מעליא הוא ובאהל נמי ליטמיג. ומגיהי ספרים הגיהוד, אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמי. ואין הכי נמי דכזית בשר מן המת מטמא באהל, דהכי תנן במסכת אהלותה ובמסכת עדיותו, אבל אין צורך למחוק גרסא ישנה. ועוד מה הועילו בתקנתן, דהא על כרחיך סבירא לן הכא אבר מן המת מטמא באהל, כדמקשינן ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הוא ובאהל נמי מטמא, וכל שמעלה ארוכה ונעשה אבר, כאבר הוא חשוב מעכשיו.
א. מ״א.
ב. עדיות פ״ו מ״ב.
ג. כי״ל: מטמא.
ד. וכ״ה לפנינו בגמ׳.
ה. שם.
ו. פ״ו מ״ג.
ומעתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם מדובר בקולית שיש] עליה כזית בשר מן המת — בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן שתטמא], מפני הבשר שעליה! ומשיבים: מדובר בזמן דליכא [שאין כאן] כזית בשר על הקולית.
The Gemara asks: What are the circumstances? If there is an olive-bulk of flesh attached to the bone then it should transmit impurity in a tent, i.e., to that which is under the same roof, as well. The Gemara answers: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of flesh attached to the bone.
הכל
(5) וְאִי דְּאִיכָּא בכְּזַיִת מוֹחַ מִבִּפְנִים טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ בִּפְנִים.
The Gemara objects: But if there is an olive-bulk of marrow inside the bone, the impurity breaks through the bone, so to speak, and ascends beyond it. Therefore, it should transmit impurity in a tent as well. The Gemara explains: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow inside the bone.
גמ׳ ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה – קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת.
וממשיכים לברר: אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כזית מוח מבפנים (בתוך הקולית) — הרי כלל הוא שטומאה בוקעת מבעד לעצם ועולה, אם כן בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא] הקולית! ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין כאן] כזית מוח בפנים הקולית.
The Gemara objects: But if there is an olive-bulk of marrow inside the bone, the impurity breaks through the bone, so to speak, and ascends beyond it. Therefore, it should transmit impurity in a tent as well. The Gemara explains: The mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow inside the bone.
הכל
(6) וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ אֵבֶר מְעַלְּיָא הִיא בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא זֹאת אוֹמֶרֶת מוֹחַ בִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ.
The Gemara objects: But if the mishna maintains that marrow inside the bone of a living person heals the flesh outside the bone, then since the marrow could replenish itself and catalyze the growth of flesh on the bone it is a proper limb. Therefore, as is the case with any piece of a proper limb, even one less than the size of an olive-bulk, it should transmit impurity in a tent as well. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: That is to say that the mishna maintains that marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone.
ואי – קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע״ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע״י המוח גדל הבשר מלמעלה א״כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ״א מ״ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ.
קסבר אין מוח שבפנים מעלה ארוכה – לבשר מבחוץ והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי.
ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ – פירש הקונטרס אע״ג דליכא מוח כלל וזה דחקו מדלא מוקי לה דלית ביה מוח ובחנם דחק דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת.
אי קסברא מוח מבפניםב מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הוא. פרש״י ז״לג ואע״ג דליכא מוח, הואיל ובמחובר סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כלו כלה וחוזר, ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה. והזקיקו לרבד ז״ל לפרש כן, משום דאי בעינן מוח, לוקמה כגון דליכא מוח כלל. ומיהו אין פירושו נכון, שאם אין שם מוח כלל מטמא באהל משום אבר, היכי בעינן רוב בנינו ורוב מנינו של מת לטמויי באהלה, והרי יש ברוב בנינו וברוב מנינו עצמות שהיה בהן מוח, ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין בפני עצמן כאבר מעליאו. ועוד לא משמע דגריע מוח המתקשקשז ממי שאין שם מוח כלל, שאף בזה יש לומר שחוזר העצם ומתמלא מוח חדש ומעלה ארוכה מבחוץ, אלא ודאי מוח בעצם עצמו בעי, והוא הוא שמעלה ארוכה מבחוץ באותו אבר.
ואם תאמר, מכל מקום קשיא היכי אמרינן זאת אומרת מוח מבפנים אין מעלה ארוכה, דילמא הכא במאי עסקינן שאין בו מוח. יש לומר מדקתני קולית שמע מינה דיש בה מוחח, כדאמרן בריש פרקאט. אי נמי דאנן הכי קשיא לן, קולית המת במגע פשיטא, דהא איכא נגיעה דעצם כשעורה ממש, אלא על כרחין לאשמועינן נוגע אין מאהיל לא אתאי, ואי דאיכא בשר או מוח כזית, הא באהל נמי מטמא, ואי דליכא כלל, הדר קושיין לדוכתה פשיטא. אלא הא קמ״ל מוח שבפנים אין מעלה ארוכהכ. וכן כולה סוגיא לאביי קמ״ל שיפה אינה מעלה ארוכה, לר׳ יוחנן אהל קמ״ל דמטמא ביה כדמפרש ואזיל.
א. כ״ה בכי״מ, ראה דק״ס אות ד. וראה רש״י ד״ה ואי (השני).
ב. כי״ל: שבפנים.
ג. שם.
ד. כ״כ ודחו שיטת רש״י בתוד״ה ואי מוח. וכ״ה בחידושי הרשב״א ומשם בחידושי הר״ן.
ה. אהלות פ״ב מ״א.
ו. כן הקשו בתוספות הרא״ש ד״ה ואי, ובראשונים הנ״ל.
ז. דלהלן בעמוד זה.
ח. כ״כ תוס׳ ותוספות הרא״ש הנ״ל.
ט. ראה לעיל קיט, א ורש״י שם ד״ה קולית וד״ה דיקא נמי.
י. ראה תוספות הרא״ש שם.
כ. בכי״ל נשמט מכאן עד ׳מעלה ארוכה׳ בטה״ד.
הא דדייקינן: נוגע אין מאהיל לא. איכא למידק ומנא ליה דמאהיל לא, אי משום דלא קתני מאהיל, הא לא קתני נמי משא, ואפ״ה מטמא, י״ל דמשא ודאי לא איצטריך ליה, דעצם גופיה מטמא במש׳, אבל אהל דצריך ולא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני׳ לו, לא היא דמתניתין מילי מילי קתני, ואלו במת מטמא במשא ה״ל למיתנייא.
אי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הו׳. פירש רש״י ז״ל ואע״ג דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא, שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וע״י מוח גדל בשר מלמעלה. והוצרך ז״ל לפ׳ משום דאי בעי מוח לוקמה כגון דליכא מוח כל. ואינו מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר, היכי בעינן בעצמות רוב בנינו ורוב מנינו לטמא באהל, והלא ברוב בנינו ורב מנינו אי אפשר שלא יהא בהן עצמות שיהא בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן. ועוד דהא דאמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשקש אינו מעלה ארוכה מבחוץ (ואפשר) [וכי אפשר] לומר דגריע טפי המוח המתקשקש ודמי (שאין) [מכשאין] שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא״ת א״כ תיקשי לן לוקמה בשאין שם מוח, לא היא דמ״ה נקט קולית דש״מ דבר שיש שם מוח קא מיירי.
וממשיכים לדון בדבר: ואי [ואם] סבורה משנתנו שהמוח מבפנים לקולית הוא מעלה ארוכה (מרפא, גורם לאיחוי לבשר) שמבחוץ לעצם, ואף הבשר יכול לחזור ולהבריא את מוח עצם שנפגם או שנחסר. מעתה הרי עצם זו היא אבר מעליא [מעולה, גמור] היא, אף שאין בה מוח, כאבר המטמא באוהל גם אם אין לו שיעור כזית, וכן קולית זו בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא]! אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא בתשובה: זאת אומרת, מכאן נסיק כי לדעת משנתנו מוח בפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ.
The Gemara objects: But if the mishna maintains that marrow inside the bone of a living person heals the flesh outside the bone, then since the marrow could replenish itself and catalyze the growth of flesh on the bone it is a proper limb. Therefore, as is the case with any piece of a proper limb, even one less than the size of an olive-bulk, it should transmit impurity in a tent as well. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: That is to say that the mishna maintains that marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone.
הכל
(7) בְּמַאי אוֹקֵימְתַּא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת אִי הָכִי בְּמוּקְדָּשִׁים אַמַּאי מְטַמֵּא.
The Gemara asks: To what case did you interpret the mishna to be referring? It is a case where there is not an olive-bulk of marrow. If so, in the case of a sacrificial animal, why does the thigh bone impart impurity? The Sages issued a decree that the bones of a sacrificial animal that are attached to flesh or contain marrow that became piggul or notar render those who touch them impure, as they serve as handles or protection for the flesh or marrow. By contrast, in this case there can be no piggul or notar because there is less than an olive-bulk of flesh or marrow.
אי הכי מוקדשים כו׳ – פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א״ש מוקדשין אפי׳ למ״ד בערבי פסחים (פסחים קכא.) נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידיה אלא כיון דבמת איירי בדליכא שיעור מוקדשין אמאי כו׳ תימה דמאי קמ״ל רב מרי מתניתין היא ועוד דבפ׳ כיצד צולין (שם דף פג.) מייתי סייעתא לרב מרי ודחי לה לייתי הך מתניתין דהכא ונראה דרב מרי אשמועינן עצמות ששמשו נותר כבר אפי׳ אין בהן עכשיו כלום ומתני׳ איכא לאוקומי בדאיכא אכתי כזית ומ״מ חדוש הוא דאיכא שימוש נותר בעולם ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח דקאמר אלא לאו דאית ביה מוח היינו שהיה בה מוח כבר דעכשיו לא קאמר דפשיטא דטעונין שרפה משום מוח.
ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את משנתנו? בזמן דליכא [שאין] בתוך הקולית כזית מוח — אי הכי [אם כך] הוא, בקולית המוקדשים אמאי [מדוע] מטמא? שהרי טומאת קולית הקרבנות היא מגזירת חכמים שגזרו על העצמות ששימשו את הנותר (ואף הקולית שימשה את המוח שבתוכה, שהוא בכלל נותר), ואולם אין דין נותר בפחות מכזית!
The Gemara asks: To what case did you interpret the mishna to be referring? It is a case where there is not an olive-bulk of marrow. If so, in the case of a sacrificial animal, why does the thigh bone impart impurity? The Sages issued a decree that the bones of a sacrificial animal that are attached to flesh or contain marrow that became piggul or notar render those who touch them impure, as they serve as handles or protection for the flesh or marrow. By contrast, in this case there can be no piggul or notar because there is less than an olive-bulk of flesh or marrow.
הכל
(8) וְתוּ קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי נִיקְּבוּ אַמַּאי מְטַמְּאוּ.
And furthermore, if the mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow, why do the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal impart impurity in a case when they were perforated?
ותו [ועוד] יש לשאול: אם אמנם מדובר במשנתנו בזמן שאין בקולית מוח בשיעור כזית, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] ניקבו, אמאי [מדוע] הן מטמאו [מטמאות]? והרי אין בהן כזית מוח!
And furthermore, if the mishna is discussing a case where there is not an olive-bulk of marrow, why do the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal impart impurity in a case when they were perforated?
הכל
(9) הָא לָא קַשְׁיָא רֵישָׁא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת סֵיפָא דְּאִיכָּא כְּזַיִת וּמַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן מִילֵּי מִילֵּי קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara answers: That is not difficult. The first clause of the mishna, which discusses the thigh bone of a corpse, is referring to a case where there is not an olive-bulk of marrow. The latter clause of the mishna, which discusses the thigh bones of a sacrificial animal, an unslaughtered carcass, and a creeping animal, is referring to a case where there is an olive-bulk of marrow. And accordingly, what is the tanna of the mishna teaching us? He is teaching us several distinct matters separately, as follows.
רישא – דקולית המת.
דליכא כזית – לפיכך אין מטמא באהל.
סיפא – מוקדשים ושרץ ונבלה.
דאיכא כזית – לפיכך גבי מוקדשין איכא שיעור נותר וגבי נבלה ושרץ איכא שיעור לטמא.
ומאי קמ״ל – כיון דרישא ליכא כזית אכתי לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ולא באהל וכזית מן הנבלה מטמא.
מילי מילי – כל דבר ששנה במשנתנו אשמעינן טעמא בכל חד וחד מה שהראה זה לא הראה זה.
ומשיבים: הא לא קשיא [זה לא קשה], שיש לומר כי ברישא [התחלה] של משנתנו (בדין טומאת המת) מדובר במקרה דליכא [שאין] בקולית כזית מוח, ואילו בסיפא [סוף, בהמשך] משנתנו (בדין קולית המוקדשים וקולית הנבילה והשרץ) מדובר במקרה דאיכא [שיש] כזית מוח בקולית. ומעתה בקולית המוקדשים מדובר שיש בה שיעור שנוהג דין נותר, ובקולית הנבילה והשרץ יש בו שיעור שנוהגות בו טומאות אלה. ותוהים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] התנא במשנתנו, והרי הלכה ידועה היא! ומשיבים: מילי מילי קא משמע לן [דברים דברים הוא התנא משמיע לנו] שבכל דבר השנוי במשנתנו יש דבר חידוש.
The Gemara answers: That is not difficult. The first clause of the mishna, which discusses the thigh bone of a corpse, is referring to a case where there is not an olive-bulk of marrow. The latter clause of the mishna, which discusses the thigh bones of a sacrificial animal, an unslaughtered carcass, and a creeping animal, is referring to a case where there is an olive-bulk of marrow. And accordingly, what is the tanna of the mishna teaching us? He is teaching us several distinct matters separately, as follows.
הכל
(10) רֵישָׁא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹחַ מִבִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ מוּקְדָּשִׁין מַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא דְּאָמַר מָרִי בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַצְמוֹת קָדָשִׁים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ נוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.
In the first clause he is teaching us that the marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone. With regard to the thigh bone of sacrificial animals, what is he teaching us? He is teaching us that a bone that serves as a handle or protection for flesh or marrow that became notar is significant and imparts impurity, as Mari bar Avuh said that Rabbi Yitzḥak said: Bones of sacrificial animals that served as a handle for notar, meaning that they have leftover meat on them or inside them after the allotted time for its consumption, transmit impurity to the hands of those who handle them, just as the leftover sacrificial meat itself transmits impurity to the hands. Since the bones have become a base for an intrinsically forbidden object, they are treated in the same manner as the forbidden object itself.
רישא – אשמעינן מדלא טימא באהל על כרחיך שמעת מינה דמוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ דאי מעלה בין אית ביה בין לית ביה מטמא.
מילתא היא – כנותר עצמו ואיצטריך לאשמועינן דהכי הוא כדרב מרי משום דבפסחים (דף קכ:) לא תנן אלא הפגול והנותר אבל שמושו לא תנן ואשמעינן מתניתין דמשום דשימשו כזית נותר מטמאה אפי׳ כשהיא סתומה ולא נגע במוח טמא משום עצם ששימש את הנותר.
שברישא קא משמע לן [בהתחלה הוא משמיע לנו] כי המוח מבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ושלא כדעת האומרים שהריהו מעלה ארוכה. ולאחר מכן בקולית המוקדשין מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? שגם הדבר שהוא שימוש של הנותר, כעצמות הללו שיש בהן מוח שהוא כבשר הקרבן — מילתא [דבר] נחשב היא, ומטמאת. שכן אמר מרי בר אבוה, אמר ר׳ יצחק: עצמות של קדשים ששימשו את הנותר — הריהן מטמאין את הידים, כפי שקרבן הנותר מטמאן. וטעם הדבר: הואיל והעצם הזו נעשה בסיס לדבר האסור, לכך דינו כדין הדבר האסור.
In the first clause he is teaching us that the marrow inside the bone does not heal the flesh outside the bone. With regard to the thigh bone of sacrificial animals, what is he teaching us? He is teaching us that a bone that serves as a handle or protection for flesh or marrow that became notar is significant and imparts impurity, as Mari bar Avuh said that Rabbi Yitzḥak said: Bones of sacrificial animals that served as a handle for notar, meaning that they have leftover meat on them or inside them after the allotted time for its consumption, transmit impurity to the hands of those who handle them, just as the leftover sacrificial meat itself transmits impurity to the hands. Since the bones have become a base for an intrinsically forbidden object, they are treated in the same manner as the forbidden object itself.
הכל
(11) נְבֵלָה אע״ג אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כְּזַיִת נִיקְּבָה אִין לֹא נִיקְּבָה לָא.
Next, the tanna of the mishna teaches that with regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass, even if there is an olive-bulk of marrow inside, if it was perforated it does impart impurity, but if it was not perforated, it does not impart impurity.
ולאחר מכן זו ששנינו במשנתנו בקולית הנבלה שמטמאה רק כשהיא נקובה ולא כשהיא סתומה — חידוש יש בדבר: שאף על גב דאיכא [אף על פי שיש] בתוכה כזית מוח, מכל מקום רק אם ניקבה הקולית — אין [כן] הריהי מטמאת, ואם לא ניקבה — היא לא מטמאת.
Next, the tanna of the mishna teaches that with regard to the thigh bone of an unslaughtered carcass, even if there is an olive-bulk of marrow inside, if it was perforated it does impart impurity, but if it was not perforated, it does not impart impurity.
הכל
(12) אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁשִּׁפָּהּ.
Abaye said: Actually, the tanna of the mishna maintains that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And with regard to the consequent assertion: If so, the thigh bone should impart impurity in a tent as well, the explanation is that here we are dealing with a case where one scraped the bone. Therefore, the flesh and the marrow can no longer heal, and the bone is not considered a proper limb that imparts impurity in a tent.
אביי אמר לעולם מוח מעלה ארוכה – ומתניתין בששפה נסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח דמטמא באהל משום שיעור לא מטמא אבר ובמוקדשין נבלה ושרץ בדאיכא כזית כדאוקימנא ואביי לא פליג אלא במעלה ארוכה.
הכא במאי עסקינן בששיפה – דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח לא מטמא באהל דליכא שיעור ולא הוי נמי אבר ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל.
ב ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. אביי אמר: לעולם יש לומר כי משנתנו סבורה שמוח מבפנים העצם הריהו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ לה. ובאשר לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, ומשום המוח — הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? במקרה ששפה (שפשף, שייף והחליק) את העצם ושוב אין העצם מעלה ארוכה לבשר שעליה ולמוח שבתוכה. ולכן אינה נחשבת כאיבר, לטמא בטומאת אוהל.
Abaye said: Actually, the tanna of the mishna maintains that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And with regard to the consequent assertion: If so, the thigh bone should impart impurity in a tent as well, the explanation is that here we are dealing with a case where one scraped the bone. Therefore, the flesh and the marrow can no longer heal, and the bone is not considered a proper limb that imparts impurity in a tent.
הכל
(13) וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר קוּלִית שֶׁשִּׁפָּהּ לְאׇרְכָּהּ טְמֵאָה לְרׇחְבָּהּ טְהוֹרָה וְסִימָנָיךְ דִּיקְלָא.
And this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: A thigh bone that one scraped lengthwise is impure like a limb. Even if it is not attached to flesh or marrow, a bone scraped in such a manner still has the ability to heal. But if one scraped it widthwise it will not heal and is therefore pure. And your mnemonic to remember which can heal and which cannot is a palm tree, because if one sawed a strip off of a palm tree lengthwise it can heal, but if one did so widthwise, i.e., one sawed a strip off of the circumference of the tree, the flow of sap is disrupted and the tree cannot heal.
לארכה – דעכשיו שייר בה רצועה שלא שיפה.
טמאה – ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בעלי חיים מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור.
לרחבה – סביב סביב ואפילו במקום אחד.
דקל אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות.
קולית המוקדשין וכו׳ טומאה זו מדברי סופרים בפגול ונותר שיטמאו את הידים ופי׳ בכאן על גזרה זו שהיא אף בעצמות:
וכשיטת ר׳ אלעזר, שכן אמר ר׳ אלעזר: קולית ששפה אותה לארכה — הרי היא עדיין טמאה כאיבר, אף שאין בה בשר או מוח, שכן כששף כיוצא בה בחי הריהי מעלה ארוכה, וגם לאחר ששויפה יש אפשרות להתרקמות מחודשת. ואולם אם ניסרה לרחבה — אין היא שוב מעלה ארוכה, ולכך הריהי טהורה, וסימניך מה מעלה ארוכה ומה אינו מעלה: דיקלא שאם משייפים אותו לאורך הוא עשוי לחזור ולהתאחות, ואולם אם משייפים אותו לרוחב, באופן שמנתק את זרימת השרף בתוכו, אין הוא מתאחה.
And this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: A thigh bone that one scraped lengthwise is impure like a limb. Even if it is not attached to flesh or marrow, a bone scraped in such a manner still has the ability to heal. But if one scraped it widthwise it will not heal and is therefore pure. And your mnemonic to remember which can heal and which cannot is a palm tree, because if one sawed a strip off of a palm tree lengthwise it can heal, but if one did so widthwise, i.e., one sawed a strip off of the circumference of the tree, the flow of sap is disrupted and the tree cannot heal.
הכל
(14) וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְעוֹלָם דְּאִיכָּא כְּזַיִת גוּמוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ וּמַאי נוֹגֵעַ דְּקָתָנֵי מַאֲהִיל.
And Rabbi Yoḥanan said: Actually, the mishna is discussing a case where there is an olive-bulk of marrow in the bone. And the tanna of the mishna also holds that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And as for the consequent assertion: If so, the bone should transmit impurity in a tent, in fact the bone does impart impurity in a tent. And to what is the mishna referring when it teaches that one who touches the bone is ritually impure? It is also referring to one who overlies the bone.
לעולם – רישא דאיכא כזית דלא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי וא״נ ליכא כזית הויא מטמא באהל דמוח שבפנים מעלה ארוכה.
ומאי נוגע מאהיל – מאהיל נמי במשמע כדמפרש ואזיל דאיכא תנא דקרי למאהיל נוגע.
ומאי נוגע דקתני מאהיל – וקמ״ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא״ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל וי״ל דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל אבל השתא דקתני קולית מן המת וקתני נוגע מוכיח דנוגע היינו מאהיל דאי אפשר ליגע במוח ממש בתוך הקולית אלא ע״י אהל.
ג ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. ר׳ יוחנן אמר: לעולם מדובר במשנתנו במקרה דאיכא [שיש] בקולית כזית מוח, וכמו כן סבורה משנתנו שמוח מבפנים העצם מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ. ובתשובה לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, משום המוח שבתוכה — יש לומר כי אכן מטמאת הקולית אף בטומאת אוהל, ומאי [ומה פירוש] ״ה נוגע בהן — טמא״ דקתני [ששנינו]? הכוונה היא למאהיל עליהן.
And Rabbi Yoḥanan said: Actually, the mishna is discussing a case where there is an olive-bulk of marrow in the bone. And the tanna of the mishna also holds that marrow inside the bone heals the flesh outside the bone. And as for the consequent assertion: If so, the bone should transmit impurity in a tent, in fact the bone does impart impurity in a tent. And to what is the mishna referring when it teaches that one who touches the bone is ritually impure? It is also referring to one who overlies the bone.
הכל
(15) וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי לֹא נִקְּבוּ אַמַּאי טְהוֹרִים.
The Gemara asks: But if the marrow inside the bone heals the flesh outside the bone, why does the mishna teach that the thigh bone of a carcass and the thigh bone of a creeping animal are pure when they were not perforated?
נבלה ושרץ אין עצמותיהן מטמאין והילכך קולית סתומה שלהן מגעה טהור ואם היתה נקובה כל שהו מטמאה בין במגע בין במשא מצד המוח שבתוכן:
ביצת השרץ המרוקמת אע״פ שהשרץ נראה מתוכה טהורה ניקבה כל שהו הנוגע בה טמא ופירשו בגמ׳ אפי׳ כחוט השערה הואיל ואפשר לו לבא לידי מגע בחתיכת שער שהוא שומר ויכול להביא את הטומאה וגדולי המפרשים כתבו שאינו מביא טומאה אבל מ״מ מפרשים בזו הואיל ומ״מ יכול ליגע בה באיזה צד ואין השרץ מטמא במשא כלל:
ושואלים על הסבר זה: אי [אם] אתה אומר שמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] לא נקבו, אמאי [מדוע] הם טהורים?
The Gemara asks: But if the marrow inside the bone heals the flesh outside the bone, why does the mishna teach that the thigh bone of a carcass and the thigh bone of a creeping animal are pure when they were not perforated?
הכל
(16) אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידֵּל אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן דהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ גַּבֵּי מֵת טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה נְבֵלָה כֵּיוָן דְּמִתְקַשְׁקֵשׁ הוּא נִיקְּבָה אִין לֹא נִיקְּבָה לָא.
Rabbi Binyamin bar Giddel said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with a case where there is an olive-bulk of marrow that has become detached and is rattling inside the bone. With regard to impurity imparted by a corpse, the impurity breaks through the bone and ascends, and it therefore transmits impurity in a tent. But with regard to the impurity of a carcass, since the marrow is loose and rattling, it will not heal. Therefore, if the bone was perforated and it is possible to touch the marrow, the bone does impart impurity. But if the bone was not perforated it does not impart impurity.
המתקשקש – יבש ונעקר בתוך החלל דהוא לא מעלה ארוכה.
גבי מת – אף על גב דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבות אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא ביה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשים הרי שמשו נותר.
נבלה כיון דמתקשקש הוא – ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבו דאפשר ליגע מטמאים משום שיעור לא ניקבו לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא.
הכא במאי עסקינן בכזית מוח המתקשקש – הא דלא קאמר כששיפה כדאמר לעיל אפשר דסבירא ליה דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ.
אמר ר׳ בנימין בר גידל, אמר ר׳ יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] בפנים כזית מוח המתקשקש (שנעקר ממקומו, ונע ממקום למקום ומשמיע בתוך כך רחש), ואז לגבי [אצל] טומאת המת — טומאה בוקעת ועולה, ולכך הריהי מטמאה באוהל. ואולם אצל טומאת נבלה, כיון שהמוח מתקשקש הוא, שוב אינו מבריא, ולכן אם ניקבה הקולית, וניתן לגעת במוח שבתוכה — אין [כן] מטמאה, ואולם אם לא ניקבה — היא לא מטמאה.
Rabbi Binyamin bar Giddel said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with a case where there is an olive-bulk of marrow that has become detached and is rattling inside the bone. With regard to impurity imparted by a corpse, the impurity breaks through the bone and ascends, and it therefore transmits impurity in a tent. But with regard to the impurity of a carcass, since the marrow is loose and rattling, it will not heal. Therefore, if the bone was perforated and it is possible to touch the marrow, the bone does impart impurity. But if the bone was not perforated it does not impart impurity.
הכל
(17) א״ר אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא הַנּוֹגֵעַ הבְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל חֲצִי זַיִת אוֹ חֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו טָמֵא.
According to Rabbi Yoḥanan, overlying is referred to as touching in the mishna. Rabbi Avin said, and some say it was Rabbi Yosei bar Avin who said: We learn in a mishna as well (Oholot 3:1): In the case of one who touches with one hand half an olive-bulk of a corpse and simultaneously his other hand overlies half an olive-bulk or half an olive-bulk of flesh from a corpse overlies him, he is impure.
אף אנן נמי תנינא – דקרי למאהיל נוגע.
1הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית – בבת אחת ידו נוגעת כאן והשניה מאהלת כאן.
או חצי זית מאהיל עליו – כגון שנתון בקיסם ותחוב בכותל וזה עומד תחתיו.
1. שני ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בתחילת דף קכ״ה:
ד למעלה למדנו בדברי ר׳ יוחנן כי המאהיל נקרא ״נוגע״, ובענין זה אמר ר׳ אבין ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדבר הזה, שכן שנינו במסכת אהלות שכל הנוגע בידו האחת בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת הוא מאהיל בידו השניה על חתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, או שחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית מאהיל עליו — הריהו טמא.
According to Rabbi Yoḥanan, overlying is referred to as touching in the mishna. Rabbi Avin said, and some say it was Rabbi Yosei bar Avin who said: We learn in a mishna as well (Oholot 3:1): In the case of one who touches with one hand half an olive-bulk of a corpse and simultaneously his other hand overlies half an olive-bulk or half an olive-bulk of flesh from a corpse overlies him, he is impure.
הכל
(18) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד שְׁמָא הוּא משו״ה מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף.
Granted, if you say that impurity via contact and impurity transmitted in a tent or to one overlying a part of the corpse are one concept, it is due to that reason that the half olive-bulk of impurity that he touched and the half olive-bulk of impurity that he overlaid join together to constitute the requisite measure of an olive-bulk.
ומעתה אי אמרת בשלמא חד שמא הוא [נניח, מובן הדבר, אם אתה אומר כי שם אחד הוא, לטומאת מת ולטומאת אהל] — משום הכי [כך] מצטרף חצי זית של נגיעה לחצי זית זה של אוהל, לטמא בו את האדם.
Granted, if you say that impurity via contact and impurity transmitted in a tent or to one overlying a part of the corpse are one concept, it is due to that reason that the half olive-bulk of impurity that he touched and the half olive-bulk of impurity that he overlaid join together to constitute the requisite measure of an olive-bulk.
הכל
(19) אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי שְׁמֵי נִינְהוּ מִי מִצְטָרֵף וְהָתְנַן וזֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד מִצְטָרֵף וְטָמֵא מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת טָהוֹר.
But if you say that they are two concepts, how can they join together? But didn’t we learn in that mishna (Oholot 3:1): This is the principle: Any impure items lacking the requisite volume to have impure status on their own that are of one concept join together and are impure; if they are of two concepts, they do not join together and remain pure?Apparently, touching and overlying a corpse create the same type of impurity, and therefore overlying is referred to as touching in the mishna here.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ להשלמת ענין זה אלו הן:
קולית זו של שרץ ושל נבלה שאמרנו עליהם שאין מטמאין במגע פי׳ הדבר אפי׳ היו מלאים מוח ומ״מ דוקא מוח המתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהם לעלות ארוכה:
קולית המת שלא כתבנו עליה אלא טומאת מגע אם היה בה כזית מוח מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה שלש טמאות יש במת כמו שביארנו בכמה מקומות מגע ומשא ואהל כל שהוא משם אחד מצטרף משני שמות אין מצטרף כיצד נגע בשני חצאי זיתים או נשאן בבת אחת או שהאהיל בחצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמא נגע בחצי זית ונשא חצי זית טהור וכן כל כיוצא בזה:
אלא אי אמרת תרי שמי נינהו [אם אתה אומר ששני שמות הם] — מי [האם] מצטרף הוא? והתנן [והרי שנינו]: זה הכלל, כל שהוא טמא משם טומאה אחד — הרי זה מצטרף, וטמא. אם הוא טמא משני שמות — אין הוא מצטרף, וטהור!
But if you say that they are two concepts, how can they join together? But didn’t we learn in that mishna (Oholot 3:1): This is the principle: Any impure items lacking the requisite volume to have impure status on their own that are of one concept join together and are impure; if they are of two concepts, they do not join together and remain pure?Apparently, touching and overlying a corpse create the same type of impurity, and therefore overlying is referred to as touching in the mishna here.
הכל
(20) אֶלָּא מַאי חַד שְׁמָא הוּא אֵימָא סֵיפָא זאֲבָל
The Gemara challenges: Rather, what is the alternative? Is it one concept that comprises both touching and overlying? Say the latter clause of the mishna in tractate Oholot: But
The Gemara challenges: Rather, what is the alternative? Is it one concept that comprises both touching and overlying? Say the latter clause of the mishna in tractate Oholot: But
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.